אזכרה לקדוש שלמה נתיב הי"ד

א. "ביה הוי' צור עולמים" – ב שנים לרצח ו-יה שנים לשחרור

שם י-ה – יציאת מצרים ומלחמת עמלק

לחיים לחיים. הסימן של השנה הזו הוא "ביה" – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[א] – ב שנים לשלמה[ב] ו-יה שנים מהשחרור שלנו. שם י-ה מופיע בתורה באמת רק פעמיים, ב-יה, ב פעמים יה – שתי הפעמים בפרשת בשלח, בשירת הים "עזי וזמרת יה" ואחר כך "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". כלומר, שם זה מופיע לראשונה בתורה בשירת ההודיה על שיא יציאת מצרים, קריעת ים סוף – "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" – ואחר כך הוא הוא השם שלוחם נגד עמלק עד גמירא, עד שיתקיים, כמו שכתוב בפרשת "בשלח", "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

יותר מאוחר בתורה, בפרשת כי תצא, כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". ידוע ש"מחה אמחה"-"תמחה" ר"ת אמת. המלחמה נגד עמלק היא מלחמת האמת נגד השקר, מלחמת "הוי' אלהים אמת" נגד ה-ספק בגימטריא עמלק. מי שלוחם את המלחמה הזו הוא שם י-ה.

שלום לבוטח

יש בתחלת פרק כו בישעיהו שלשה פסוקים יחד: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר אמנים [ז מלים ו-כח אותיות, כמו הפסוק הראשון בתורה: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ']. יצר סמוּך תִצֹר שלום שלום כי בך בטוח[ג]. בטחו[ד] בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור[ה] עולמים".

הפסוק הכי מענין הוא האמצעי, "יצר סמוך" היינו יצר לב האדם הטוב, שסמוך על ה', ש"תצור" – לפי רש"י זו פניה לקב"ה – שמי שיצרו סמוך עליך תצור אותו "שלום שלום", שלום כפול, על דרך "עדי עד" (יש פעמיים בירמיהו "שלום שלום ואין שלום", אבל כאן "שלום שלום" למעליותא, והוא על דרך עוד פסוק בישעיהו "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו", שלום לרחוק ושלום לקרוב, לרחוק שנעשה קרוב, וגם כאן ה' נותן שלום שלום למי שלו "יצר סמוך", וד"ל. "תצר שלום שלום" סוד "צור עולמים", שלום בשני עולמים, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה, "ביה הוי'". המפרשים פירשו "בטחו בהוי' עדי עד וגו'" – אפילו רשע שבוטח בה' ה' שומר אותו, והוא הרחוק שנעשה קרוב על ידי מדת הבטחון בה', ודוק). מי שבטוח בה', "כי בך בטוח", מגיע לו "שלום שלום".

ב. "בן חמש עשרה לגמרא": מהכרת המצוי (מקרא) וידיעת הרצוי (משנה) למרד ותקון (גמרא)

יחידת חמשה עשר שנים במקרא

אם יה הוא סימן של חמש עשרה שנה, קודם כל נתבונן איפה יש בתורה תקופה כזו של יה שנים. הפעם הראשונה, ואולי העיקרית, שיש בתורה מספר זה של שנים הוא החיים המשותפים של אבותינו הקדושים – השנים בהן היו אברהם יצחק ויעקב יחד בעלמא דין. ככה כתוב, והחשבון הוא חשבון פשוט מאד. יצחק נולד לאברהם בגיל מאה, יעקב נולד ליצחק בגיל ששים, כלומר כשאברהם היה בן מאה וששים, וחי עד מאה שבעים וחמש, כך שבאותן חמש עשרה שנה היו כל שלשת האבות בחיים בעלמא דין ביחד. זו החטיבה הראשונה והעיקרית של חמש עשרה שנה בתורה.

כמובן ש-יה הם המוחין, חכמה ובינה, והחבור שלהם הוא על ידי הדעת, אז יש את כל החב"ד, כל המוחין בשם הזה. הפעם הבאה שיחידה של חמש עשרה שנה מופיעה היא בחזקיה, מלך צדיק מבית דוד, שהיה ראוי להיות משיח, שנגזר עליו למות, אבל למד מבית אבי אבא שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואכן זכה לתוספת של חמש עשרה שנה כאן, וכמו שאמר: "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים"[ו] (רמז מובהק לשתי תקופות של יה-יה שנים, סוד "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[ז] כדלקמן).

אם כן, המשיח, שמודה אחר כך "חי חי [כנגד יה יה] הוא יודך כמוני היום" (חי יה בהכאה פרטית = עין = ה' פעמים הוי'. שני הלשונות "אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים... חי חי הוא יודך כמוני היום" = זה פעמים עין = ס פעמים הוי'. יש כאן אחד תבות, ממוצע כל תבה = 120, יה במשולש, שנות חייו של משה רבינו, ודוק), זוכה לתוספת חיים של חמש עשרה שנה. מספר מיוחד.

חמש, עשר, חמש עשרה

בפרקי אבות מצאנו "בן חמש עשרה לגמרא". יש שלש מעלות של התורה – בדילוג על בן שלש עשרה למצוות – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא. יש תורה שבכתב, והתורה שבעל פה מתחלקת לשתים – משנה וגמרא. החינוך מדלג בחמש-חמש שנים, חמש למקרא, עשר למשנה, חמש עשרה לגמרא. שלש שנים לאחר המשנה אתה מספיק בר דעת, בר מצוה, לקיים מצוות. שלש שנים אחרי הגמרא אתה כבר יכול להתחתן, "בן שמונה עשרה לחופה", אבל מעלות התורה הן חמש-עשר-חמש עשרה (יחד – יה יה).

הדבר הזה מתקשר בהשגחה פרטית עם התניא של היום. בחת"ת יש כל יום שיעור חומש, שיעור תהלים ושיעור תניא. את התניא מסיימים במשך השנה, והיום, שנה מעוברת, בח' ניסן קוראים הגהה מורחבת בסוף פרק מ על המקרא, המשנה והגמרא. אדמו"ר הזקן מביא מכתבי האריז"ל שהמקרא מתפשט ויורד עד עולם העשיה, המשנה עד עולם היצירה והגמרא עד עולם הבריאה. הקבלה בכלל לא מתפשטת, אלא נשארת במלכות דאצילות. לפי הפשט יש רק שלשה. הרמב"ם אומר שהסודות של התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, נכללים בתלמוד. לפי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, כאשר אדם מחלק את שנותיו לשליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא, החסידות כלולה בשליש מקרא. לפי הרמב"ם הפנימיות כלולה בשליש תלמוד.

איך שלא יהיה, חז"ל אומרים "לעולם ישלש אדם שנותיו" – עיקר החלוקה היא לשלש, ולא לארבע, כנגד בי"ע. זה בדיוק מה שאדמו"ר הזקן מביא בתניא של היום. נסביר זאת טפה.

מקרא – לקרוא את המפה נכון; משנה – לשנות כיוון, יעד חדש

נפתח בגימטריא: תלמוד כולל גם משנה וגם גמרא, וכאשר רוצים לחלק ביניהם אומרים "בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא". גמרא היא מלה בארמית, לגמור-ללמוד, עם א בסוף. גמרא = 244, במלה פשוטה עולה מרד. מה הקשר? זה כבר בשביל לעורר את הצבור.

נתחיל עם ווארט מה הם מקרא, משנה וגמרא: אדם לומד מקרא כדי להכיר את המציאות – איך העולם בנוי, איך החברה בנויה, מה כללי המשחק של המציאות – שלא ישלה את עצמו לגבי המציאות כפי שהיא. כשלומדים מקרא טוב מכירים את המציאות, מכירים מי נגד מי. יש הרבה אנשים שבכלל לא קוראים נכון את מפת המציאות, שטועים לגמרי לגבי מה היא המציאות. רוב המחלוקות, גם בין הרבנים בהתייחסות לעניני דיומא של ארץ ישראל, עיקר הבעיה היא שקוראים את המפה אחרת. מה העצה? שילמדו יותר לעומק מקרא, תנ"ך. הסגולה של התנ"ך, של המקרא, היא לפרש את המציאות. זו המשמעות של ירידת המקרא עד עולם העשיה – להכיר מה קורה כאן. אם אתה נמצא במקום אחר אתה לא מכיר מה קורה פה.

כדי להכיר מה קורה בעולם העשיה צריך ללמוד הרבה תנ"ך. אבל העובדה שאדם מפוכח, כלומר שלא חי בדמיונות לגבי המציאות, עדיין לא אומרת שהוא מסוגל לתקן את המציאות. אנחנו פה לא כדי להכיר את המציאות אלא כדי לעשות פה משהו. ההכרה היא רק שלב, אמצעי, והתכלית היא לעשות משהו. לכן אחרי "בן חמש למקרא" צריך להגיע ל"בן עשר למשנה". במשנה כבר רואים עולם מתוקן לנגד העינים. משנה היא הלכה, "הליכות עולם לו", "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", וההלכה אומרת איך המציאות צריכה להראות. מי שלומד מקרא לא יודע מה צריך להיות, לא יודע מה בדיוק זה תפלין ואיך להניח תפלין – יש משהו, אבל לא יודע איך זה בדיוק ומה בדיוק לעשות. ההלכה היא עולם היצירה. בן עשר, עוד לפני בר מצוה, נותנים לילד חוש לראות את העולם המתוקן כפי שהוא אמור להראות.

גמרא – המרד, הדרך ליעד

בסדר, אני מכיר את המציאות על ידי לימוד מקרא, איני מוטעה. גם יש לי תמונה איך צריך להיות, אבל עדיין לא מספיק. אדרבה, יכול לגרום לי פסיכולוגית פיצול – אני רואה איך צריך להיות ואני רואה מה יש, ויכול לצאת מתוסכל לגמרי, ומתוך תסכול אפשר להגיע ליאוש ח"ו. לכן צריך להגיע ל"בן חמש עשרה לגמרא" – י-ה, מוחין – וגמרא היא השכל לתכנן פעילות לשנות את המצוי ולקרב את המצוי לרצוי (היינו מה שכל דרך הגמרא היא להסיק את ההלכה מתוך העמקה ופלפול בפסוקי התורה, וכך לקרב ולהעלות את המקרא למשנה, את המצוי לרצוי. וכל המחלוקות עם הסברות הדקות של כל תנא ואמורא היינו תחבולות וטכסיסים שונים איך פועלים לשנות ולתקן את המצוי כו', לקרוא נכון את המקרא לאור ההלכה, כפי שעושה רש"י ז"ל בפירושו לתורה, ודוק. כל אחד מחז"ל קורא את המקרא אחרת, מעריך את המציאות אחרת, כמבואר בדא"ח, ולפי זה באה לו הסברא איך מתקנים את המציאות, אם על ידי שמאל דוחה אם על ידי ימין מקרבת וכו'). כלומר, למרוד במוסכמות של החברה.

לכן גמרא בגימטריא מרד. כלומר, אלה המוחין של תכנון המרד. אבל לתכנן נכון את המרד אפשר רק על גבי שתי קומות של מודעות. קודם אתה צריך להכיר נכון את המציאות, ולדעת טוב-טוב מה התורה רוצה, ורק אחר כך אתה מגיע לגמרא – פלפול, שקלא וטריא. אם עברת נכון את שני השלבים הקודמים, יש סיכוי טוב שתוכל, עם הרבה שכל טוב של יהודי (כתוב שרק ליהודי יש שכל לגמרא, זה שכל יהודי מיוחד), לתכנן את המרד. המרד, לכתחילה כמובן בדרכי נעם, באופן המתקבל, אבל זהו מרד – מרד נגד המוסכמות, נגד השקרים של המציאות, עלמא דשיקרא. להפוך – לעשות אתהפכא, לא רק אתכפיא – את המציאות, שתהיה כפי שהקב"ה, בורא עולם, רוצה, שהמציאות תהיה דירה לו יתברך.

עד כאן הווארט הראשון, מה נקרא ללמוד מקרא, מה נקרא ללמוד משנה ומה נקרא ללמוד גמרא. שוב, המקרא מיד יורד לעשיה. המשנה כאילו נשארת ביצירה, אבל מנקודת המבט של היצירה רואה איך המציאות צריכה להיות. כדי לקרב את השתים, להפוך את המציאות, צריך גמרא – עולם הבריאה, השכל, ה-יה, "בן חמש עשרה לגמרא".

ג. מח' ניסן תשמ"א לח' ניסן תשנ"ו לח' ניסן תשע"א

מתחילים סדר חדש

אמרנו שאנחנו השנה חוגגים את החמש עשרה. כל פעם שאדם מגיע למהפך מסוים בחיים, איזה חידוש וסימן דרך מיוחד בחיים שלו – כמו חתונה – כתוב בחסידות שחתונה היא לידה מחדש. אם כן, אחרי שנולדים מחדש, מתחילים שוב סדר של "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא". כלומר, התקופות הללו של חמש-עשר-חמש עשרה שנה חוזרות הרבה פעמים בחיים שלך.

כתוב בקבלה שכאשר אדם עובר מנפש לרוח יש איזה משבר באמצע – הוא השלים את הנפש שלו, וצריך לזכות לרוח, אחר כך נשמה, אחר כך חיה, אחר כך יחידה. כל פעם שעובר את המשבר ומצליח לקבל את הדרגה הבאה הוא נולד מחדש. שוב מתחילות אצלו חמש שנים לחדוש, אחר כך עשר שנים, חמש עשרה שנה. אז יש כמה וכמה פעמים בחיים שלך שאתה מגיע ל"בן חמש עשרה לגמרא".

פעמיים "ביה", פעמיים "יה"

נחזור ל-ב של "ביה". אמרנו ששם י-ה מופיע פעמיים בחמשה חומשי תורה, "עזי וזמרת יה" ו"כי יד על כס יה", אבל המלה "ביה" – חבור השנתיים וחמש עשרה השנים יחד, מה שאנחנו מעלים כאן בזכרוננו – גם מופיעה פעמיים בתנ"ך. פעם אחת בפסוק בישעיה בו פתחנו, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", ופעם שניה בתהלים פרק סח – הפרק של מתן תורה – כתוב "שירו לאלהים זמרו שמו סֹלו לרֹכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו". אז יש פעמיים "ביה" – "ביה הוי'" ו"ביה שמו". אם כן, "הוי'" ו"שמו", רומז גם למאמר חז"ל בפרקי דרבי אליעזר ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", ועוד יותר לפסוק מפורש שחוזרים עליו כמה פעמים ביום – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". שם כתוב "יהיה הוי'... ושמו" – יהיה רומז לפעמיים י-ה, ו"הוי'" ו"שמו" רומז לשני הלשונות, "ביה הוי'" ו"ביה שמו".

אנחנו עוברים בהרהור מענין לענין: אם "ביה" הופך להיות "יהיה" – ב-יה, פעמיים יה – "הוי' אחד ושמו אחד", רומז שוב שאולי יש ב תקופות של יה שנים ("יה יה בארץ החיים" כנ"ל). אם אנחנו היום בח' ניסן תשע"א, ולפני חמש עשרה שנה היה ח' ניסן תשנ"ו, מה היה חמש עשרה שנה לפני כן? ז' – אור לח' – ניסן תשמ"א. באותו יום הרבי אמר שיחה, שיחה מאד מיוחדת, בה הרבי התבטא בבטוי שאף פעם לא התבטא קודם, וכנראה גם לא אחר כך. אז ח' ניסן חל בפרשת מצורע – לא כמו כעת, פרשת אחרי – והרבי דבר על ההסכם האומלל של קמפ-דיויד ועל מה שהשתלשל ממנו, ויתורים על שטחי ארץ ישראל, ומתוך התרגשות גדולה מאד בדבור על הנושאים האלה הרבי אומר שיש בית בירושלים שקוראים לו הכנסת וצריך לקיים בבית הזה את הפסוק של פרשת השבוע "ונתץ את הבית".

"ונתץ את הבית" על מנת לבנות "בית חדש"

אם יכולים כל כך לעוות את המציאות, ולעשות דבר שאף פעם בהסטוריה שלו עם ישראל לא ירד כל כך לתהום מבחינה רוחנית, שיהודים יכולים כאילו למסור שטחים של הארץ המובטחת לעם ישראל, אז באותו בית צריכים לקיים את הפסוק של פרשת השבוע "ונתץ את הבית, ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי". זה הצטוט: "ולכן צריכים ונתץ את הבית, ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי". אותו בית חדש – בטוי מהתורה, "כי תבנה בית חדש" (שאז צריכים לעשות "מעקה לגגך", מצוה בתורה) – יהיה בית אמתי, אבל אי אפשר להגיע לבית החדש, שיהיה בית אמתי, וכנראה שהוא יהיה הבית הנאמן שהובטח על ידי נתן הנביא מה' לדוד המלך – בלי לקיים את מצות "ונתץ את הבית" הקיים. זה בטוי מאד מיוחד וחזק שהרבי אמר בדיוק חמש עשרה שנה לפני כן.

אם כן, יש כאן ב דילוגים של יה, ב-יה, חמש עשרה שנה מח' ניסן תשמ"א עד ח' ניסן תשנ"ו, שכנראה היה בהשראת מה שהרבי אמר חמש עשרה שנה לפני כן, ואחר כך מח' ניסן תשנ"ו לח' ניסן תשע"א. עוד חמש עשרה שנה, עוד מוחין, עוד גמרא.

קודם נאמר לחיים. מה שצריכים הערב, מה שאנחנו רוצים, להתבונן במצות "ונתץ את הבית", איך מקיימים אותה. לחיים לחיים. ודאי בשביל "ונתץ את הבית" צריך "לכתחילה אריבער", לכן כדאי שנשיר זאת קודם, כדי שיתן השראה טובה לגבי קיום מצות "ונתץ את הבית".

ד. משמעות אקטואלית ל"ונתץ את הבית"

איזה בית נותצים?

הפסוק אומר "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית". מכאן חז"ל לומדים שכל בית שאין בו אבנים ועצים ועפר אינו בדין נתיצה. אין נגעי בתים, אין מציאות של בית מנוגע, אלא אם כן הוא בנוי מאבנים, עצים ועפר. צריך את כל המרכיבים בכל הקירות. אם יש קיר אחד מבין ארבע קירות הבית שכולו שיש, אף על פי ששאר הקירות הם כן מאבנים, עצים ועפר – אין לבית דין של בית המנוגע. צריך שכל הבית, מכל צדדיו, מכל הרוחות, יהיה מאבנים, עצים ועפר. נתבונן בכך – מה הם אבנים, עצים ועפר? שוב, הפסוק אומר "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית".

קודם נאמר שיש מאן דאמר בחז"ל[ח] שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. אז בשביל מה יש פרשה גדולה שלמה (של 21, אהיה, פסוקים בתורה – כאשר זהו הפסוק ה-13 ביניהם, לפי חתך זהב של 21 ל-13 ו-8) בענין זה? לפי אותו מאן דאמר התירוץ הוא "דרוש וקבל שכר" – בשביל לדרוש את המציאות הזו ולקבל שכר. כל פעם שכתוב "דרוש וקבל שכר" האם הכוונה היא שנשאר בעולם הדרוש, עולם הבריאה (פשט-רמז-דרש-סוד כנגד אצילות-בריאה-יצירה-עשיה מלמטה למעלה)? שכר היינו עולם הבא, גם בינה, אמא שמקננא בכורסיא בבריאה.

אך האם "דרוש וקבל שכר" אומר שכל הסיפור נמצא רק בבריאה, בלי השלכה מעשית בעשיה? אי אפשר לומר, שהרי הבעל שם טוב אומר שכל מצוה, כל פסוק וכל אות וקוץ בתורה שייכים לכל אדם בכל עת ובכל מקום – מכל דבר צריך ללמוד הלכה למעשה בעולם הזה. אם כן, יתכן שהדימויים של בית המנוגע לא משתקפים בדיוק כפי שהם במציאות, אבל כל דבר שקיים ברוחניות יורד ומשתקף ומתממש, גם בפרטי דיניו, בעולם שלנו. ואם הרבי אמר שעל אותו בית בירושלים צריך לקיים את הפסוק "ונתץ את הבית" הוא ידע שיש מאן דאמר שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ואף על פי כן אמר שצריך לקיים זאת באותו בית.

יתר על כן, חז"ל דורשים את הפסוק הזה לגבי בית המקדש, שכאשר העמידו צלם בהיכל הקב"ה קיים את הפסוק "ונתץ את הבית" והחריב את בית המקדש. איך פותחת הפרשה של בית המנוגע? "כי תבֹאו אל ארץ כנען אשר אני נֹתן לכם לאחֻזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם". הלשון כאן מאד אומרת דרשני – מה הפירוש "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם"? "בבית ארץ אחזתכם" לשון יחיד, כאילו מדובר בבית אחד. "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם". יש בית אחד שהוא נקרא "בית ארץ אחזתכם". מהו הבית הזה? או בית המקדש, אם מעמידים בתוכו עבודה זרה, כלומר שממירים אותו מבית קדש לה' שח"ו יהיה שם צלם בהיכל. מי עשה זאת? מנשה, בשנות רשעתו, לפני שחזר בתשובה. היום, ח' ניסן, הוא נשיא לשבט מנשה – התקון של מנשה – גמליאל בן פדהצור. אם יש צלם בהיכל הקדש צריך לקיים "ונתץ את הבית" על בית המקדש. וכל שכן וק"ו שאם יש כזה בית בירושלים, שמשם יוצאים עוותים ושקרים גדולים מאד, כמו "הסכמים" במרכאות לוותר על ארץ ישראל, ודאי וודאי צריכים לקיים שם את הפסוק "ונתץ את הבית" כמו שהרבי אומר, כל שכן וקל וחומר.

לצאת מאחיזת הגלות, לאחוז מתוך בחירה

למה המלה "אחזה" כתובה פעמיים בפסוק הראשון? "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם" – למה כופלים כאן את המלה אחוזה? המפרשים מסבירים שכאשר היהודים ירדו לגלות במצרים, השם הכללי של כל גלויות עם ישראל, כתוב "ויאחזו בה", ומסבירים שהוא לשון נפעל, שארץ מצרים אחזה בהם ועבד לא היה יכול לברוח משם לפני הקץ שהקב"ה חשב לעשות, כמו שנקרא בעוד כמה ימים בהגדה של פסח. לפני בא הקץ הארץ אחזה בהם, לא הם אחזו בארץ – הארץ אחזה בהם ולא נתנה להם לזוז משם. זו הגלות, המנטליות של הגלות. מי שנמצא בגלות, גם היום, הגלות אוחזת ביהודים שנמצאים שם – כך מסבירים. מה שאין כן כאן, כתוב פעמיים, כדי להדגיש שכאן זה הפוך – אתם אוחזים בארץ, הכל תלוי בבחירה שלכם. אם תבחרו בטוב תאחזו בארץ, ואם לא באמת הארץ תקיא אתכם, אבל הכל תלוי בבחירה שלכם. במצרים לא הכל תלוי בבחירה, כי אין עדיין חופש בחירה, שם עבדים היינו לפרעה מלך מצרים. אבל כאן יש חופש. ידוע שבית הבחירה על שם חופש הבחירה.

בנות צלפחד אמרו "תנה לנו אחֻזה" (כידוע הרמז בגימטריא של לשון זה, 562 [ציונות[ט]]) – זו הבחירה הטובה ביותר, שרוצים אחוזה, והאחיזה שלנו כאן תלויה אך ורק בבחירה הטובה שלנו. אבל אם בוחרים לא טוב, אז "ונתתי נגע צרעת" – נוטריקון "ונתץ", המלה העיקרית בפסוק ה-13, כבר רמוזה בפסוק הפותח.

"אל משה ואל אהרן... כנגע נראה"

פרשת נגעי בתים מתחלה "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר", אחת מעשר פעמים של דבור ה' למשה ואהרן. המדרש אומר שיש עשר דברות למשה ואהרן ועוד שלש פעמים אמירות לשניהם. הפירוש הפשוט לכך שפרשת נגעי בתים נאמרה לשניהם הוא, שצריך את הכהן. אומרים לכהן "כנגע נראה לי בבית". פעם יחידה בתנ"ך המלה "כנגע" – שחז"ל לומדים ממנה שתלמיד חכם שראה נגע בביתו לא יקבע ויאמר 'ראיתי נגע', אלא יגיד שנראה לו כנגע. יש מי שאומר שלא היה ולא עתיד להיות כי נוהג רק בארץ ומשה ואהרן לא נכנסו לארץ – דין זה נמצא אצל משה ואהרן במוחין שלהם, אבל הם לא נכנסו לארץ כדי שהדין יתקיים בפעל.

נאמר משהו שהרבה יותר מתיישב לדעתי (לא ראיתי מי שאומר): שכאן הת"ח והכהן הם בעצמם משה ואהרן[י]. משה ברוב ענותנותו צריך לומר לאהרן "כנגע" ולא "נגע" – יודע יותר טוב מאהרן, אבל צריך להשאיר לו הכבוד, שלו דווקא הסגולה האלהית לטמא ולטהר את הנגע. על דרך המליצה, בבדיחותא, אפשר לומר שלכן לא היה ולא עתיד להיות – אין כזה ת"ח שיוותר לכהן...

כל הפסוק הפותח את הפרשיה, בצרוף המלה "כנגע" – "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן לאמר... כנגע" עולה משיח במספר קדמי (1331 = 11 בחזקת 3).

משה אומר "כנגע נראה" – נראה אותיות אהרן, ו"כנגע" היינו ענות משה. כשמחברים שתי מלים אלה לפסוק הראשון עולה ג"פ תענוג (כל תענוג הוא 23 ברבוע) = בית חדש בית אמתי (לשון הרבי).

ה. טעמי נגעי בתים

נתינה אחר נתינה

אמרנו שבכל הקירות צריכים להיות אבנים, עצים ועפר. תיכף נחזור, אבל קודם נקדים איך חז"ל מפרשים "ונתתי". בדרך כלל "ונתתי" בתורה היא מתנה טובה, וכמו שהמלה אחוזה חוזרת פעמיים בפסוק כך גם המלה נתינה – "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה", כל הנותן בעין יפה הוא נותן, וודאי כאשר הקב"ה נותן לנו את ארצנו הקדושה בעין יפה, ואז "ונתתי [עוד מתנה טובה בעין טובה] נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם".

איך חז"ל דורשים (ורש"י מביא, פשוטו של מקרא של "בן חמש למקרא" לפי שיטתו)? שזו בשורה טובה, כי בכל ארבעים שנות נדודי ישראל במדבר הכנענים, מרוב פחד מאתנו, החביאו את כל האוצרות שלהם בקירות הבית, והקב"ה עושה נס, שהרי הנגעים הם משהו למעלה מהטבע – לפי מדרש זה הנגעים כן היו במציאות, ולא "לא היה ולא עתיד להיות" – וכשנותצים את הבית, פעולה חיובית לגמרי מגלים את כל האוצרות, המטמוניות, שהחביאו הכנענים בקירות הבית. כמו ש"אחרי כן יצאו ברכֻש גדול" ממצרים, כך מקבלים את הרכוש גדול של ארץ כנען.

אבל מדרש זה גופא צריך ביאור – האם יש רק את הפירוש הזה, שנגעי בתים הם בשורה טובה לעם ישראל, כפי שלומדים מהמלה "ונתתי"? לא, יש מאמרי חז"ל שאומרים אחרת, שנגעי בתים הם עונש, ולא בשורה טובה. אכן יש מסבירים שבמקרים מיוחדים (בחינת אצילות כדלקמן) הם בשורה טובה אך ברוב המקרים הם עונש.

שלש סיבות (שליליות) לנגע צרעת

בכך גופא (בגדר העברה שעליה בא העונש) יש שלש מדרגות: יש מאמר חז"ל שנגעי בתים באים על צרות עין. שהיו אנשים שבאו אליך הביתה לבקש לשאול כלי – אולי יש לך מיקסר מאד משוכלל שיכול לעזור לי, ובעל הבית או בעלת הבית (שייך הרבה לנשים), אומרים אין לי, בעצם משקרים. העונש על צרות עין, שמבקשים להשאיל ובעלת הבית או בעל הבית אומרים ש'אין לי את הכלי', הוא נתיצת הבית, ועל מנת שלא לטמא את כל הכלים שיש בבית צריכים להוציא לרחוב את הכלים שיש בו, ואז הכלים שבעלי הבית רצו להסתיר יוצאים כולם לרחוב, וכולם רואים את כל הכלים שיש בבית. בעל הבית רצה לשמור את הכלים שלו בבחינת "עלמא דאתכסיא", מכוסה מהעין, והעונש שלו שהכל הופך להיות "עלמא דאתגליא". עד כאן פירוש אחד של חז"ל. הפירוש שני, הוא שנגעי בתים הם עונש על גזל. שאם אדם הוא מושחת וגזלן, העונש שלו שמקבל נגע בבית וצריך לנתוץ אותו.

יש עוד מאמר חז"ל, שנגעי בתים באים בגלל עבודה זרה – הכנענים היו מקדישים את בתיהם לעבודה זרה, וכשנכנסים לארץ ישראל ויושבים בבתי אותם גוים יש איסור עבודה זרה, וכדי לקיים את "ונתצתם את מזבחֹתם" יש "ונתץ את הבית". שרש נתץ מופיע ה פעמים בחמשה חומשי תורה – פעם אחת "ונתץ את הבית", ועוד שלש לשונות נתיצה לגבי מזבחות עובדי ע"ז, ועוד פעם אחת "תנור וכירים יֻתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם"[יא], שמכאן חז"ל לומדים שאם שרץ נופל על כלי חרס אין לו טהרה במקוה, ולכן צריכים לשבור אותו, אבל מההמשך "וטמאים יהיו לכם" לומדים שדין השבירה הוא רק רשות, ואם אדם רוצה לקיים את הכלי בטומאתו – מותר לו, "טמאים יהיו לכם", מותר שישאר לכם טמא.

אם כן, יש ארבע פעמים של נתיצת חובה ופעם אחת נתיצת רשות. רוב הפעמים, שלש מתוך חמש, הן נתיצת עבודה זרה. לכן חז"ל לומדים גזרה שוה בין נתיצת הבית לנתיצת עבודה זרה. כתוב שכל הנשרפין אפרן מותר בהנאה, חוץ מעבודה זרה ואפר בית המנוגע, כי יש גזרה שוה נתיצה-נתיצה מעבודה זרה לאסור את האפר בהנאה. רואים כמה הבית המנוגע קרוב לע"ז.

אחד המפרשים מסביר שמן הסתם בכל הבתים היתה איזו עבודה זרה, ואם כן, לכאורה היו צריכים לנתוץ את כל בתי ארץ ישראל, ואיך מותר לגור בהם? הוא אומר דבר מדהים, שרק אדם זכאי מזכים אותו שלא יהיה רושם לא-מודע של עבודה זרה בסובב אותו. צריכים להיות איש המעלה. כמו שבכלל נגעים הם רק "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" – רק "אדם", אדם השלם, בחינת משיח שבעצמו נקרא מצורע[יב]. כך רק איש המעלה לא יכול לסבול רושם ע"ז. כתוב שמלך המשיח לא יוכל לישון לילה אחד בעיר העתיקה כל עוד יש שם צלצולים של עבודה זרה, צריכים קודם "ונתץ את הבית" של עבודה זרה. חיוב הנתיצה לא כתוב על כל יהודי, אלא רק על מי שהוא סופר-רגיש. כך גם כאן, יש אנשים רגישים שה' מזכה אותם להרוס את הבית שיש בו רושם עבודה זרה.

ארבעת הטעמים כנגד העולמות

אם כן, מה למדנו מכל זה? שחוץ ממאן דאמר שלא היה ולא עתיד להיות, יש כמה טעמים לנתיצת הבית. יש טעם טוב, ופלא שרש"י בחר אותו מכל הטעמים שיש בחז"ל – בוחר רק את הטעם הכי נחמד, שזו בשורה טובה שיש אוצרות בקירות, ונותנים לו הזדמנות פז למצוא אותם. את ארבעת הפירושים אפשר לכוון בפשטות כנגד העולמות:

הפירוש של בשורה טובה הוא פירוש של עולם האצילות, רק שרש"י מאמץ אותו בפשוטו של מקרא. בשורה טובה – תשבור את הבית ותמצא שם אוצרות; הפירוש השני, שנגעים באים על צרות עין, כמו שהדגשנו קודם, שיש לפעמים לאדם טבע לא טוב שרוצה לשמור רכושו באתכסיא – עד שמוכן לשקר שאין לו כלי מסוים, ולא רק לשקר אלא לא לזכות אדם בהשאלת כליו – מכוון כנגד הבריאה, עלמא דאתכסיא, ועונשו שהכל יצא לרחוב ויהפוך לעלמא דאתגליא; התירוץ השייך לגזל הוא ביצירה – הרבה פעמים גזל בתפארת[יג]. השחיתות – שתיכף נדבר על השחיתות באותו בית בירושלים – היא פגם ביצירה; עבודה זרה היא תכלית הפגם של עולם העשיה ("אף עשיתיו" – חרון אף של מקום במקום ע"ז).

ולסיכום:

י	אצילות	בשורה טובה (אוצרות)
ה	בריאה	צרות עין
ו	יצירה	גזל
ה	עשיה	עבודה זרה

כך אפשר לראות את ארבעת הפירושים על מה באים נגעי בתים ולמה צריכים לנתוץ את הבית כנגד ארבעה עולמות. רק שאמרנו שעבודה זרה אינה שאתה עובד ע"ז, אלא הכנענים עבדו, ואותך מזכים שלא תהיה מושפע ולא תגור בבית שעבדו בו ע"ז. כמו שהפירוש מדגיש, שמדובר דווקא ביחידי סגולה רגישים שמזכים אותם. איך מסתדר עם שם י-ה-ו-ה שעשינו? "אף עשיתיו", שה"אף" בא לשרש את העבודה זרה, שלא יישאר ממנה שום רשימו בארץ ישראל, וכן מבואר בדא"ח ש"אף" בא לרבות את האצילות (בשורה טובה) במקום העשיה התחתונה דווקא (ששם דווקא תכלית הכוונה של דירה בתחתונים).

[השלמה: יש מאמר חז"ל ש"על יא דברים הנגעים באים" ואחד מהם שבועת שוא, ויש מפרש שזה שייך בפרט לנגעי בתים, כי יש פסוק מפורש "... ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנֶה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו"[יד]. גנבה-שחיתות שמנו ב-ו, ושבועת שקר הרבה פעמים ביסוד – שניהם המשך אחד – גופא ובריתא חשבינן חד.]

ו. אבנים-עצים-עפר – חליצה ונתיצה

אבנים, עצים ועפר בבית שבימינו

נחזור לאבנים, לעצים ולעפר. אמרנו שגם לפי המאן דאמר שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ודאי שזה משהו רלוונטי לנו כאן ועכשיו, כמו שהבעל שם טוב מלמד, ובמיוחד בארץ ישראל, כמו שהרבי אומר שיש בית מסוים בירושלים שצריך לקיים בו "ונתץ את הבית" ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי. אבל כדי שיהיה מחויב בנתיצה צריכים שיהו בו אבנים, עצים ועפר מכל רוח. מה פירוש הדבר ברוחניות השייכת למציאות? נתחיל מאבנים: מה פירוש שאת הבית בנו מאבנים? יש ארבע מיתות בית דין, סקילה שרפה הרג וחנק, גם לפי י-ה-ו-ה. סקילה היא באבן, וכתוב בקבלה ומוסבר היטב בחסידות שהאבן היא אות י שבשם. כעת אנו רוצים להבין מה הן אבנים מנוגעות ומה הם עצים מנוגעים. יש נגע באבן שלך.

מקיף ב"לעומת זה"

הבית הוא מקיף, יחידה. נשאל שאלה בפנימיות: כתוב[טו] ש"בבואה דבבואה לית להו" – יש בקליפה נרנ"ח אבל לא יחידה, אין מקיף דמקיף – אם כן, איך יתכנו נגעי בתים?! בפרשה הקודמת יש נגעי אדם, בנר"נ, ונגעי בגדים במקיף דחיה (מקיף הקרוב), אבל כאן חידוש שיש גם נגעים במקיף דיחידה (מקיף הרחוק). איך בכלל יש נגע, שליטה של ה"לעומת זה" והטומאה, בבתים? אפשר לומר שמפני כך יש דעה בחז"ל שנגעי בתים לא היו ולא עתידים להיות. אבל כאשר לומדים חסידות בנושא של "בבואה דבבואה לית להו"[טז], שם כתוב שגם ביחידה שבנפש יש פנימיות וחיצוניות, כמו פנימיות וחיצוניות עתיק, והיות וכנגד חיצוניות היחידה יש "לעומת זה", על כך יש נגעי בתים. אם כן, זו מדרגה מאד גבוהה – כנגד חיצוניות היחידה שבנפש.

שוב, צריך להיות בבית המנוגע אבנים, עצים ועפר. אנחנו רוצים להבין מה היא אבן טמאה. אבן היא דומם, ואיך דבר דומם יכול לקבל טומאה? סתם אבן, או פשוטי כלי עץ, לא מקבלים טומאה. עפר ודאי לא מקבל טומאה. אבל כאן הכל מקבל טומאה – זה חידוש, גם האבנים והעצים והעפר, ודווקא הם, שבמקום אחר לא מקבלים טומאה, טמאים בבית המנוגע.

יש מי שאומר[יז] שהשאירו את הבית המנוגע לסוף לא בגלל ארץ ישראל (שזה תירוץ טוב), אלא "אין מוקדם ומאוחר בתורה", והסדר למעשה הוא בית-בגד-אדם. יש מאמר שכל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא תשובה – מתאים כאן. הסדר הוא בשביל לעורר לתשובה, ולכן יש כאן תופעה זו. יש מי שמסביר שהבגדים באמצע כי דומים לנגעי אדם ונגעי בתים. לפי התירוץ שהבית בסוף כי הוא תלוי בביאה לארץ ישראל, לפחות בפרשת תזריע הסדר היה צריך להיות בגדים-אדם, והסבה הפנימית לכך שנגעי אדם כתובים לפני נגעי בגדים היא, שבהפשטה בגדים הם ממוצע בין אדם לבית. וכן על פי פנימיות כפי שאמרנו לעיל שנגעי אדם בנר"נ, נגעי בגדים בחיה ונגעי בתים ביחידה, והרי החיה, המקיף הקרוב, היא ממוצע בין הנר"נ הפנימיים לבין המקיף הרחוק דיחידה. לפי הפשט יש בממוצע דמיון לאדם (שמטמא בשיעור גריס, ואילו בית בשני גריסים) ודמיון לבית (בצבעים, אדמדם או ירקרק, ואילו אדם בצבע לבן).

יש מחלוקת אם צריכים שיהיו ארבע אבנים בבית או שמונה אבנים כדי שיהיה ראוי לנתיצה – האם צריכים תובנה בכל רוח או שתי תובנות בכל רוח.

אבני הבית – הנחות יסוד, אקסיומות

הייתי יכול לומר שאבן טמאה היא כמו "לב האבן" – ההיפך מ"לב בשר". מה הכוונה שיש בית בירושלים שצריכים לקיים בו "ונתץ את הבית" על אבניו, עציו ועפרו – וזה קריטי, כי המצאות החומרים מגדירה את הבית המנוגע? הייתי יכול לומר שאחד הדברים שמגדירים בית טמא הוא שיש בו "לב האבן", חוסר רגישות מוחלט, אטימות ברגש. אבל אנחנו נעדיף לפרש פירוש אחר. אמנם גם הוא פירוש טוב במשמעות אבן לגריעותא, אבן טמאה, אבל נפרש כעת כפי שכתוב לגבי אבן הסקילה, האות י של שם הוי'. מה היא חכמה, ה-י של שם הוי'? הנחה עצמית, אקסיומה בנפש. אכן יש קשר בין זה ללב האבן. יש בית שכל הקיום שלו הוא על אבנים, אקסיומות – אפשר לומר גם תובנות, אבן לשון בינה, היום אומרים תובנה – שמהן לא זזים. יש תובנות בסיסיות מהן לא זזים, והן קשוחות כאבנים. כך קוראים בחסידות לכל המוסכמות של העולם הזה, מוסכמות הפוליטיקה של העולם, עצם יסוד כללי המשחק של הפוליטיקה. צריכים ללמוד הרבה מקרא, הרבה תנ"ך, כדי להכיר זאת נכון. הבית עליו אנו מדברים מבוסס כולו על אבנים (וכלשון ספר יצירה "שתי אבנים בונות שני בתים שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'". אבן הוא לשון בנין, ואם האבן היא טובה אזי הבנין שבנה הוא בנין עדי עד, בחינת "בטחו [וטח את הבית] בהוי' עדי עד" כנ"ל).

אבני הבית – מזמן בניתו

"אבניו" צריכות להיות מבנית הבית בתחלה, ולא אבנים שהוסיפו אחר כך – מאד חשוב ויפה לעניננו, משום שכל אבני היסוד הרעועות והשקריות של אותו בית עליו אנו מדברים, מקובעות עוד מתחלת בנית הבית. מי שיאמר שכל הבעיות בכנסת התחילו רק משלב מסוים, וקודם היה בסדר – לא צודק, "ונתץ את הבית" רק כאשר כל החומרים היו מהרגע הראשון של הבית, ולא אחר כך. פרט מאד חשוב. הכל מסתמך על כך שאם הרבי אמר סימן שזו המציאות.

להיות מוכן לנתץ מלכתחילה

לפני נתיצה נותנים צ'אנס לבית המנוגע – חליצה, "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע". חליצה נמצאת בכמה הקשרים בתורה, וכאן יש חליצת האבנים מהבית. בחליצה לא כתובים עצים ועפר, אלא העיקר האבנים. אם אחרי החליצה והקצות והטוח הבית מתרפא הכל בסדר – "נרפא הבית". דברנו על כך הרבה פעמים, שאולי צריכים לתת צ'אנס לכנסת, אבל גם הצ'אנס הוא על ידי חליצה. לא כל האבנים טמאות, אבל יש שם כמה אבנים מנוגעות – צריך לחלץ אותן, אבל רק אותן, ואז נראה מה קורה. אם יש פשיון או לא.

אם הרבי אמר שצריכים לקיים "ונתץ את הבית" סימן שעומדים כבר אחרי החליצה. יש שני שלבים, חליצה-נתיצה, אחד משבעים פני חן. אמרנו ששרש נתץ מופיע חמש פעמים בתורה. שרש חלץ מופיע חמש עשרה פעמים, כמו שנה זו. מתוכן י פעמים (של י-ה) לשון חלוצי צבא, חלוצי ארץ ישראל שאוחזים בה במסירות נפש, כמו כאן ובכל מקום שאוחזים בארץ בבחירה החפשית שלנו.

בתחלה המצוה בתורה היא רק לעשות נסיון, לחלץ את האבנים ולראות מה קורה – אם הנגע מתפשט או לא. אם לא מתפשט – הכל בסדר, נרפא הבית. אם כן מתפשט – צריך "ונתץ". מוסר ההשכל הוא שלהיות חלוץ באמת פירושו לתת צ'אנס אבל להיות מוכן לנתוץ. חלוץ שלא מוכן לנתוץ אם לא יצליח – החליצה שלו לא שוה כלום. הוא לא חלוץ מציאותי אלא חלוץ הזוי. חלוץ מציאותי נותן צ'אנס, אבל אם אני רואה שלא הולך, הנגע מתפשט, אני צריך להיות מוכן לנתוץ.

איך יודעים שמהרגע הראשון צריכים להיות מוכנים לנתיצה? מהנוטריקון של "ונתתי נגע צרעת" – "ונתץ". כל הפרשה, מהרגע הראשון, היא נכונות ל"ונתץ את הבית", לבנות בית חדש שיהיה בית אמתי, עם כל התועליות של נתיצה זו, שבאצילות מגלה אוצרות, בעשיה מבטל רושם ע"ז, ובאמצע מתקן את צרות העין ואת השחיתות-הגזל (ושבועת השוא). הכל נעשה לפני "ונתץ", אבל לפני כן צריכים לתת את הצ'אנס בחליצה.

פירושי השרש חלץ; נותצים את בית היבם החלוץ

אמרנו שיש חמש עשרה חליצות בתורה. נאמר משהו שנוגע לכמה אנשים שיושבים כאן:

חליצה בתורה היא גם לשון חליפת בגדים, חליצות. כתוב שחליצות הן מדי חלוצים. לחלוצים יש מדים מיוחדים, שהן החליצות של החלוצים. זה רמז מובהק, שכתוב במפרשים, שצריכים מדים מיוחדים של חלוצים. יש גם מדרש[יח] יפהפה שלשרש חלץ יש ארבע משמעויות – "יניח", "יזיין", "ישזיב", "ישלוף" – בלשון חז"ל. "ועצמֹתיך יחליץ"[יט] פירושו יניח. יש כאן דוגמה יפהפיה שהמדרש מחלק את השרש להרבה יותר ענינים מאשר המדקדקים. לפי המדקדקים או שכל שרש חלץ הוא ענין אחד, של הסרה, או שני ענינים, אבל חז"ל אומרים במדרש בפירוש שיש פה ארבעה ענינים, שהם גם "ביה" – שכל שם י-ה-ו-ה כבר נמצא "ביה", שנים שהם ארבעה – הכל נמצא בשרש חלץ.

נסביר איך ארבע המשמעויות מקבילות לשם הוי' ב"ה: הקונטרס הכי יסודי של הרבי הרש"ב לתלמידי הישיבה הוא קונטרס "החלצו מאתכם", הדבר הראשון שלומדים בחב"ד, מי שרוצה להיות שליח. צריכים להיות חלוצים. יש בכך "יניח", מוחין דאבא, כמו שבת; "יזיין", כמו חלוצי צבא – כלי זין (בגימטריא בינה) – "מינה דינין מתערין", ה עילאה שבשם ("וחמֻשים עלו בני ישראל"); "ישזיב" – "חלצני הוי' מאדם רע" – כנגד ה-ו שבשם, כמו בארבעה לשונות של גאולה, "והצלתי", הלשון השני (מלמטה) כנגד ה-ו שבשם; ויש "וחלצה את נעלו" – "ישלוף", פגם ותקון המלכות.

יש שתי מצוות חליצה בתורה, חליצת אשה שהיבם לא רוצה ליבם אותה, שבסוף נקרא "בית חלוץ הנעל" (הפעם השניה שמופיע שרש חלץ בפרשה). יש כאן רמז, שאותו "ונתץ את הבית" הוא הוא "בית חלוץ הנעל", כי לפני שנותצים את הבית הוא היה בית חלוץ – אין נתיצה בלי חליצה. מגנים את היבם בתורה, שלא רוצה לגאול ולהקים זרע לאחיו המת. אם יש בכנסת רוח שלא רוצה לנקום מהרצח של שלמה הי"ד הוא אותו יבם שמסרב לייבם, לגאול את היבמה, ולו קוראים "בית חלוץ הנעל", ועל אותו "בית חלוץ הנעל" כתוב "ונתץ את הבית", כי לא מוכן לגאול את עם ישראל, במיוחד את הקדושים שנרצחו כאן בארץ ישראל. שוב, יש פה ארבעה פירושים של חז"ל לשרש חלץ, שכמו שאמרנו אפשר לכוון אותם יפה מאד כנגד י-ה-ו-ה.

עצים ועפר – עצות רעות ועצבות

אמרנו שאבנים הן הנחות יסוד, אקסיומות, תובנות יסוד שלא זזים מהן, שכולן בטומאה יסודן – אלה לא תובנות של התורה, אלא של הפוליטיקה של העולם הזה, תובנות של גוים. אלה אבנים מנוגעות, שעליהן כתוב "ונתץ את הבית, את אבניו". קודם כתוב "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע". חז"ל אומרים שיש חומרה בנתיצה וחומרה בחליצה. החומרה בחליצה היא שאם יש אבן פינה גדולה של שני בתים יחד, שעליה יש סימני טומאה, שני גריסים של מראה ירקרק או אדמדם, נגע הבית – במצות חליצה מוציאים את כל האבן, גם את החלק ששייך למישהו אחר. אבל אם אחר "וחלץ" והקצות והטוח צריכים לנתוץ את הבית נותצים רק את חצי האבן ששייך לבית המנוגע, ולא את החצי ששייך לשכן – זו חומרה בחליצה יותר מבנתיצה. אבל כמובן עיקר החומר בנתיצה, כי לא מנתצים רק את האבנים המנוגעות, אלא את כל הבית – כל אבניו, עציו ועפרו – גם מה שלא מנוגע במוחש. לכל אחד יש ענין מיוחד וחומרה לגבי השני, לכן חליצה-נתיצה הן זוג, חן. שוב, אבנים הן תובנות, הנחות, אקסיומות, עליהן בנוי הבית. הן ודאי משפיעות על כך שבבית זה יש "לב האבן".

אחר כך יש עצים – שהמשמעות הכי פשוטה מבין השלשה. כתוב שעצים הן לשון עצה, יש "עצה טובה קא משמע לן", עצות טובות של תורה (כל תריג מצות התורה נקראו בלשון הזהר "תריג עיטין"), ויש עצות רעות. למשל, מה העצה הכי רעה – העץ הכי טמא שיצא מהכנסת? על זה הרבי דבר – שטחים תמורת שלום. זו עצה, עץ טמא. מישהו המציא את העץ הטמא הזה, אבל כמובן שבבסיסו יש אבן טמאה (כתוב שעיקר מקום העצים בבית הוא במשקוף, לשון השקפה, הנובעת מהנחה עצמית).

ראינו שיש אבן טמאה ויש עץ טמא, אבל מה מדבק ביניהם? העפר, הוא החומר שבין העצים והאבנים. ומהו העפר? עפר הוא אחד מארבעת היסודות, ובעפר הטמא כתוב בפירוש בפרק א' בתניא שהוא העצלות והעצבות. לעניננו העיקר הוא העצלות, שאם האנשים שתפקידם לייצג את העם היהודי היושב בציון ולהגן עליו מתעצלים, עושים מלאכת ה' רמיה ומתעצלים לעשות מה שבוחריו בחרו שיעשו – הוא עפר טמא. למה מתעצל? קשור גם לשחיתות, עפר רומז גם ל"עפרֹת זהב". כנראה יש לו איזו נגיעה, כמו שרואים שכל המתעצלים נגועים בתאות ממון, וזה גורם להם להתעצל במלאכת הקדש שלהם – העפר הטמא. צריך את כל הדברים הטמאים האלה כדי לנתוץ.

תקשורת, בית המשפט והממשלה – אבנים, עצים ועפר – ג' עברות החמורות

לפני כמה שנים[כ] דברנו על התקשורת, בית המשפט והממשלה, ואמרנו שהתקשורת היא קליפת עבודה זרה – זה מה שהיא משדרת – ובית המשפט העליון הוא זנות, עריות, והממשלה היא שפיכות דמים, רצח.

שוב, יש שלש עבירות חמורות בתורה, שעליהן כתוב "יהרג ואל יעבור", עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים, ואמרנו שהתקשורת היא עבודה זרה, המשפט העליון הוא העריות – הכח המניע, כמו שהסברנו באריכות – והממשלה, שלא מגינה על עם ישראל (הרי עיקר הכלי המסור בידי הממשלה הוא הבטחון, ואם היא לא משתמשת בכלי כראוי), חייבת בשפיכות דמים. גם כאן, האבנים הן כזורק אבן למרקוליס. את הכל מקמנו כאן בבית המנוגע שיש מצוה לנתוץ, יש את כל הממדים האלה בתוך הבית, עליו נאמר "ונתץ את הבית, את אבניו, ואת עציו ואת כל עפר הבית". "אבניו", התובנות, הן מה שמשודר בתקשורת, וזו קליפת עבודה זרה – נגד האמונה, זה בדיוק מה שמשדרים (במודע ובלא מודע). עצה רעה בתורה בהרבה מקומות שייכת לעריות[כא], כמו שהאבן עזרא מדגיש שעץ הדעת טוב ורע – שחלקו הרע הוא שרש עצה רעה – הוא תאות עריות. זאת אומרת שהעצות – אותן מחוקק בית המשפט – באות מהמניע היסודי של עריות. אחר כך, אחרון אחרון, העפר – שאמרנו שהוא עצלות, רשלנות, מלקיים מה שהעם הבוחר בחרו אותך, כדי שקודם כל תגן על העם היהודי היושב בציון ותדאג לבטחונו – הוא שפיכות דמים, ו"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", מהעפר. הדם של אחיך, שלעניננו הערב היינו שלמה הי"ד, צועק מן האדמה, מיסוד העפר – צועק שמישהו התרשל כאן, היתה רשלנות שהיא יסוד העפר הטמא.

אם כן, סכמנו את המהלך הפשוט, שיש הרבה פרטים שבע"ה צריכים להשלים, אבל המהלך הוא שיש אבנים, עצים ועפר[כב].

אם כבר ניסית את כל מה שאפשר לנסות – ואפשר לסמוך על הרבי שאם אמר שהגענו לשלב הנתיצה כנראה כבר עברנו את שלב החליצה – יש את מצות הנתיצה, אבל צריכים להבין שבנתיצה יש את כל שלשת המרכיבים, וצריך להתייחס לכל אחד מהם בהתייחסות פרטית, "את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית". כמו שחז"ל מדייקים, שזה גדר הבית המנוגע. וכמו שאמרנו קודם, לנתוץ לעניננו אין הכוונה ללכת עם פצצה לשם – צריכים לומר – אלא לנתוץ בדרכי נעם, כמו שהרבי אמר. צריכים הרבה לתת את הדעת איך נותצים בדרכי נעם, אבל אם הרבי אמר צריכים לקיים. יש אותו בית בירושלים, שלא יותר טוב מבית המקדש עליו דרשו חז"ל "ונתץ את הבית".

אגב, יש מחלוקת בחז"ל אם בכלל יש דין של בית המנוגע בירושלים. אם הרבי אמר שיש בבית זה דין "ונתץ את הבית", ואם נניח שהוא ממוקם בירושלים, לכאורה שייך למחלוקת אם יש בית מנוגע בירושלים. תלוי במחלוקת אם ירושלים התחלקה לשבטים, אם היא רכוש פרטי של מישהו.

ז. דין בית גם במחויב נתיצה; בית המנוגע בירושלים; נגעי בתים – השגחה על בחירה

פרטי בית המנוגע – גם בהוה

נאמר עוד דין חשוב: כתוב "ונתץ את הבית", שגם לאחר שהוחלט לטומאה ויש בו דין נתיצה – יש לו שם בית לגבי טומאת הבא אל הבית. בזמן ההסגרה רק מי שבא פנימה טמא, אבל בזמן ההחלטה גם מי שנוגע בחוץ מטמא – כל זה כאשר יש דין "ובא אל הבית". לכאורה, אם הבית מיועד לנתיצה צריך להיות לו דין "מכתת שיעוריה" – שאינו בית, משום שכדי להקרא בית צריך להיות ד על ד אמות – כפי שאומרים לגבי הרבה הלכות, ואם אין דין בית אין דין טומאת בית. בתשובה לשאלה הזו חז"ל אומרים שלכן כתוב "ונתץ את הבית", שבא לרבות שגם לאחר שיש לו דין נתיצה עדיין שם בית עליו.

מה אפשר ללמוד מכך לגבי אותו בית בירושלים? שצריך לדעת שיש לו עדיין שם בית. יש לנו מצוה לנתוץ אותו, אבל בינתיים יש לו שם בית. הלימוד הזה חשוב מאד לכל מי שרוצה לכבד שם משהו. הוא לא "מכתת שיעוריה" גם כשיש לו דין נתיצה. אמנם יש לו דין נתיצה, אבל הוא עדיין בית לאומי בינתיים, עם דין נתיצה.

אמרנו שיש מחלוקת לגבי בית המנוגע בירושלים, שאם התחלקה לשבטים היא רכוש פרטי של שבט ושל איש פרטי ואז יש דין של בית המנוגע, "בית ארץ אחזתכם", אבל אם לא התחלקה היא לא "בית ארץ אחזתכם". אבל אמרנו שחז"ל דורשים את "ונתץ את הבית" על בית המקדש, לב לבה של ירושלים. יש מאן דאמר שירושלים התחלקה לשבטים, אבל הר הבית לא.

איך נסביר לעניננו, לפי כל הדעות, שהרבי אומר שצריכים לקיים בבית זה "ונתץ את הבית"? קודם כל, הכל תלוי בדעת. מי שלא מודה ב"עיר שחֻברה לה יחדו", בירושלים השלמה – מי שחוצה את ירושלים, מוציא ממנה את הר הבית – יכול להיות בית המנוגע. גם לפי פשט לא ברור אם הבית שאנו דנים עליו נמצא בירושלים, אבל כל שכן לפי הראש שלו, ולכן אפשר לומר שלפי כל הדעות יש דין בית המנוגע באותו בית. אבל, כמו שאמרנו, ק"ו בן בנו של ק"ו מבית המקדש, שיש לו אותו דין.

עברנו בקיצור על הכל, והווארט הוא שצריך "ונתץ". ונתץ = הוי' פעמים אהיה (אמרנו שבכל הפרשה יש אהיה פסוקים כאשר פסוק ונתץ הוא הפסוק ה-יג, חצי הוי', ודוק), שם החכמה ("הוי' בחכמה") פעמים שם הבינה (שם הלידה מרחם האם), כך שבעצם יש כאן י-ה, מוחין.

כולנו אוהבי ישראל. הבעל שם טוב אוהב ישראל ואנחנו חסידי הבעל שם טוב וכל הצדיקים מתלמידיו. הרבי ודאי אוהב ישראל. כך שכל השיעור של "ונתץ את הבית" הוא מתוך אהבת ישראל, אבל צריכים להכיר במציאות. צריכים ללמוד מקרא, כמו שפתחנו, כדי להכיר את המציאות. צריכים ללמוד משנה כדי לדעת מה צריך להיות, וצריכים ללמוד גמרא כדי לגמור חשבון. הגמרא מלמדת גם לגמור חשבון, להגיע לגמר טוב – לבנות בית חדש שיהיה בית אמתי, לאחר קיום מצות "ונתץ את הבית" הקיים, שבינתיים שם בית עליו. הענין תלוי בנו, תלוי באחוזה שלנו – הבחירה החפשית שלנו.

הנגע אינו בא בסיבת אונס – הכל מבחירה

נאמר עוד דין מאד מענין: יש דעה של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא המרא דנשמתא דאורייתא, שאומר שבית מנוגע לא נוהג בנגעי אונסין. זו מחלוקת. מהם נגעי אונסין? שאם הנגע הוא תוצאה של שד או משהו – שבא איזה שד ועשה נגע בבית שלך – אתה אנוס, לא שליט על השד, ולפי רבי שמעון לא צריכים לנתוץ את הבית.

הרמב"ן על התורה, על הפסוק "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", אומר פשט (לא כמו רש"י, שמדבר על האוצרות), שהתורה רוצה להדגיש ש"ונתתי" – שנגע בא בהשגחה פרטית, ולא טבע העולם. שיכירו מהיכן בא הנגע, "ונתתי". ההשגחה הפרטית היא תגובה לבחירת האדם. לכן, באמת, אם ננקוט כדעת רשב"י – "ונתתי" אינו שד, לא אונס, לא הטבע עשה זאת. כל צרעת היא לא משהו טבעי, אבל כאן עוד יותר מודגש שלא הטבע עשה אלא אני עשיתי. אבל למה ה' יעשה? זו תגובה, כמים הפנים לפנים, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, תגובה למה שאנחנו עושים בבחירה שלנו, ודווקא בארץ ישראל.

למה התורה השאירה נגעי בתים לסוף? נגעי אדם ונגעי בגדים היו בפרשה הקודמת, וחז"ל אומרים שהסדר הוא בית-בגד-אדם – אם לא שת לבו זה מתקרב אליו. הפשט הוא שנגעי אדם ונגעי בתים נהגו גם במדבר, ולכן נאמר קודם, ואילו נגעי בתים הם רק בארץ ישראל – זה העיקר. עיקר הענין של ארץ ישראל הוא הבתים, לא הבשר ולא הבגדים, ולכן משאירים זאת לסוף.

שוב, מרשב"י ומהרמב"ן יוצא שנגעי בתים הם בגלל שאנחנו בעלי בחירה, וה' מגיב בהשגחה פרטית לבחירה החפשית שלנו. סיבת הנגע היא לא אונס, לא שד. מישהו היה יכול ללמד זכות ששד אחז באותם אנשים בכנסת, אבל הרבי מדגיש שהנגע כאן הוא לא אונס, לא שד, אלא בחירה חפשית. אלה יהודים. אצל גוים אפשר לדבר על שדים, אבל יהודים הם בבחירה חפשית, ועל זה נאמר "ונתתי" – יש השגחה פרטית, ואלה לא נגעי אונסין. מאד חשוב להבין שזה לא אונס, לא ללמד זכות שזה אונס, כי אם אתה עושה זאת אתה גם הזוי – לא קראת מקרא מספיק, לא קראת את הפשט. הפשט הוא שזו בחירה, לא אונס – האנשים לא אנוסים, לא שד תוקף אותם. יש שד, היצר הרע שבלבם, אבל זו בחירה חפשית שלהם. הם יהודים, ואנחנו אוהבים אותם ורוצים לעזור להם להגמל מהסם – רוצים לשלוח אותם למקום של גמילה ולעזור להם לחזור בתשובה. מאד אוהבים אותם – גם לא פוגעים בהם, אלא רק בבית (על העצים ועל האבנים, כמו שנאמר לגבי חורבן בית המקדש). ה' מרחם על הגופים, ואפילו על הבגדים, ופוגע רק בבית.

שה' יעזור שכל זה יתקיים, מה שהרבי אמר בדיוק 15 שנה לפני כן, ואחר כך עברו עוד 15 שנים – "יהיה", שנזכה ל"ביום ההוא יהיה", "ביה הוי' צור עולמים", "ביה שמו", העולם הזה והעולם הבא. פתחנו בכך שהאבות חיו יחד 15 שנים. חז"ל אומרים – "דעו במי אתם בוטחים, במי שברא שני עולמים". הבטחון שלנו הוא מתוך דעת שהקב"ה ברא שני עולמים. זה המקור לווארט המפורסם של הרבי הריי"צ, שחקרו אותו עם אקדח מול הפנים, ואמר לחוקר שאיני מפחד מ'צעצוע' זה – אתה מפחד, כי יש לך שני אלוקות ועולם אחד, אבל לי יש אלוק אחד ושני עולמות, ואיני מפחד. מבוסס על מאמר חז"ל מפורש.

בריאת העולמות ב-יה; חיבור שלשת האבות

חז"ל שואלים איזה עולם ברא ב-י ואיזה עולם ברא ב-ה, ומביאים את הפסוק "בהבראם", ב-ה בראם – העולם הזה ברא ב-ה, שיש לו פתח ליפול ופתח לחזור בתשובה, וב-י, הצדיקים המועטים, ברא את העולם הבא.

ה-יה הם שנות האבות, כמו שהזכרנו[כג]. עם ישראל מתחיל עם "בהבראם"-"באברהם", ב-ה של העולם הזה, לימוד מקרא והכרת העולם הזה. אחר כך יצחק הוא עולם הבא, "צחֹק עשה לי אלהים", שעשועי עולם הבא. עד שבא יעקב, בחיר האבות, ומחבר את השמים ואת הארץ – "כימי השמים על הארץ" (מהלך תק שנים ועם ב הכוללים, כנגד שמים וארץ, תקב, כמנין שנות האבות כנודע) – ממשיך עולם הבא לעולם הזה, ובכך פודה את אברהם, "יעקב אשר פדה את אברהם". זו גם התבוננות חשובה שעם ישראל כולו י-ה, האבות, אבל זה מתחיל מאברהם-בהבראם, אחר כך יצחק, ובסוף יעקב הוא ו החיבור שמחבר אותם ופודה את אברהם. עם ישראל מתחיל מהעולם הזה, שם התפקיד שלו, לעשות את העולם הזה דירה בתחתונים (על ידי "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). שהקב"ה יעזור שנצא מכל המצרים, ויהיה לכולם פסח כשר ושמח. שנזכה עוד לפני הפסח לנתוץ את הבית, ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי, ושם נאכל מן הזבחים ומן הפסחים בירושלים השלמה – "לשנה הבאה [זו] בירושלים הבנויה", המחוברת, בגאולה האמתית והשלמה.

הוספה: שאלה ותשובה בענין הנתיצה העכשווית

[שאלה שנשלחה לרב אחרי השיעור:]

בלי שלמדתי את כל הסוגיא על פרשניה, קיים דיוק אחד לגבי משל הבית הנגוע והוא, שלגבי החליצה כתוב "וחלצו" לשון רבים ואילו לגבי נתיצה, כתוב "ונתץ" לשון יחיד. ונראה לומר שהציווי לנתוץ הוא על הכהן. ולפי הנעם אלימלך פרשת מצרע, הקב"ה הוא הכהן, לכן אין כאן ציווי לרבים לנתוץ...

גם ההתנגדות לתג מחיר ודומיו נובעת אף היא מתוך אהבת ישראל גמורה שהרי המצב שנראה לי שצריך להימנע ממנו הוא מלחמת אחים חלילה, שבה יישפך דם יהודי בידי יהודי רח"ל. ואמנם הרב מדגיש שרק צריך לנתוץ את הבית, אך לצערנו לפי המציאות של היום, הרצון למנוע נתיצת בתים שלנו עלול להתלקח לשפיכות דמים רח"ל והמצב הזה אינו כ"כ הזוי.

תשובת הרב: הפשט של "ונתץ" הוא בציווי הכהן. קודם נאמר "וצוה הכהן ופנו... וצוה הכהן וחלצו". ואין צורך על דרך הפשט שיאמר כל פעם "וצוה הכהן". אח"כ יש עוד כמה לשונות יחיד: "ואת הבית יקצע... ועפר אחר יקח וטח את הבית... והוציא אל מחוץ לעיר", ויש ביניהם לשונות רבים: "וחלצו... והשליכו... ושפכו... ולקחו... והביאו", ובאמת צריך ביאור מפורט לשינויי הלשון.

שינוי הלשונות הכי בולט בפסוק "ואת הבית יקצע מבית סביב ושפכו את העפר אשר הקצו וגו'" – פותח "יקצע", לשון יחיד, ומסיים "אשר הקצו", לשון רבים, ללמד שהיחיד הוא הרבים והרבים הם היחיד, ודוק (ולגבי וחלצו-ונתץ, על דרך הרמז, יחד הם עולים 686 = 2 פעמים 343, 7 בחזקת 3, הממוצע. 686 עולה "ובחרת בחיים", הכל תלוי בבחירתנו, כמבואר בשיעור. ה"כנף" = ברא, 7 פעמים 29, וההפרש = 406, ז פעמים חן, הראשי תבות, שהוא כח במשולש. 406 = ביה הוי' ביה שמו, כמבואר הסוד שלהם בשיעור).

בכל אופן אפשר לומר שכמו שצריכים אנשי משה, חסידים מיוחדים, יחידה נבחרת, למלחמת עמלק, כך השליחות לקיים את ונתץ את הבית צריך להיות על ידי יהודים הבטלים בתכלית לה' ולכהן המצוה בשר ודם, הם היחידה הנבחרת של החלוצים, החלוצים המפוכחים באמת, בני ה-יה, מוחין בעצם, עם בטול אמתי לה' ולמשה עבדו ולאהרן כהן גדול, גדול אוהבי ישראל שמצוה בפועל לנתוץ את הבית.

בירור העמדות עד גמירא, לשון גמרא, הוא הוא הסגולה שלא תהיה מלחמת אחים ח"ו (שהמלחמה תתקיים בזירת הדעות, והמנצח יזכה ברוב קולות של הצבור הרחב ואז יעשה מה שצריך לעשות). העיקר הוא צבירת דעת קהל שצריך לנתוץ-להחליף את הבית הקיים ולבנות בית חדש שיהיה בית אמתי. ושוב כל ההערות והקושיות מתבטלות לחלוטין בפני דברי הרבי הברורים שצריך להיות "ונתץ את הבית" ולבנות וכו'. הוא לא פרט בדיוק מי יעשה זאת (השיחה היתה מופנית אלינו), אולי ה' לבדו יעשה זאת, אבל אז זה יכול להיות על דרך חורבן הבית ח"ו, אך ככל שאנחנו נהיה שותפים עמו כך יהיה יותר בתקון ובחסד וברחמים (כמו הגאולה הבאה על ידי העסק בפנימיות התורה, וגם כאן צריכים להתעמק בדברים ממבט פנימיות התורה דווקא), כפי רצונו הפנימי יתברך.