אותיות יט-כא – שיעור מס' 10

כג סיון תשמ"ה

 

ניגנו ניגון של ר' הלל

נמשיך עם אות יט. בפעם הקודמת למדנו על פרעה, כתר דקליפה, ועל הפחד שיש למשה, דעת דקדושה, ממנו. ראינו שכדי להתגבר עליו צריך משה לקבל כח מלמעלה – "בא אל פרעה" – וכח זה נמשך בכל שנה ושנה בפרשת בא לשלוט על כל רצון זר. הסברנו שפרעה הוא המפלצת של התת-מודע.

היום הביאו לי מאמר של הרבי מאוז'רוב בספרו באר משה, שם מבאר את אותו מאמר בזהר בדרך דומה. הוא מביא חלק בזהר שלא הובא ברמח אותיות: "קוב"ה איצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא כמה דאת אמר "אני הוי'".

כתוב כאן שפרעה הוא "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", שהוא כתר דקליפה הרובץ ושולט על ט ספירות שלמטה ממנו. כיוון שמשה מפחד מן המפלצת הזו אז ה' אומר שהוא עצמו ילחם בו. כל פעם שכתוב בתורה אני ה' מפרשים בצורה אחרת. הנקודה הראשונה שצריך להבהיר היא, שאצלנו מוסבר שמה שנאמר למשה הכוונה היא שאני אבוא עמך אבל אתה בסופו של דבר תוכל לו, אבל מפשט הזהר משמע הפוך, שה' עצמו ילחם ומשה רק יבוא לראות איך ה' נלחם. איך אפשר ליישב? הסברנו שהתמודדות זה להגיע לאותה מידה, שכדי לנצח את פרעה משה צריך לעלות מדעת של קדושה לכתר של קדושה. פרעה מסמל את שיא הישות ושיא החוצפה של פולחן עצמי – "לי יאורי ואני עשיתני". איך זה הכתר בקדושה? לבוא לבחינת אין. מוסבר בחסידות, במיוחד בקדושת לוי לפרשת תצוה. שם מסביר למה לא הוזכר שמו של משה בכל הפרשה. כל זמן שיש למשה שם הוא בחינת דעת, וכאשר הוא לא מוזכר בשמו זה סימן שהוא עלה למדרגת אין. להיות אין בעבודת ה' זה שהוא לא עושה כלום, הכל הקב"ה עושה דרכו. זאת הסיבה שכאשר עולה משה לדרגת הכתר, האין, זה נקרא שה' עצמו נלחם עם פרעה, וזה עובר דרך משה. זה היינו הך. האין של משה הוא הכלי לגילוי האני של ה'. אצלנו ה' עוזר למשה בזה שמעלה אותו למדרגת אין, ובזהר זה שהוא כבר עלה לשם. עוד רמז שהוא מביא שם שהמילה בא עם פרעה עולה משיח.

כמו כן, הוא שואל שאין זו הפעם הראשונה בתורה שנאמר בה 'בא אל פרעה', כבר יש במכות הקודמות? אלא שפה זה נאמר לפני המכה השמינית, מכת ארבה, שכנגד ספירת הבינה. עד כאן לא זיהה משה את פרעה ככתר של הקליפה. בדרך כלל הקליפות הם תחת הז"ת, אבל כאן רואה משה שגם אחרי ז מכות עוד לא נכנע פרעה זה הסימן ששורשו הוא מאריך, שהוא פרוע לגמרי ללא שום גבול. רק אז הוא מתחיל לפחד. פי זה מסביר שעד כאן נאמר שה' מחזק את לב פרעה, ואילו כאן כתוב שה' הכביד את לבו. להכביד זה מלשון כבוד, שכאן מתגלה למשה מהות הקליפה של פרעה – הפולחן העצמי. משה עולה חזק חזק חזק, ומידתו היא מידת הנצח, שהחוזק של משה היא הביטוי שלה. לחזק את לב פרעה זה להוסיף לו נצחנות של קליפה. החוזק של הנצח מתחיל מחכמה. בלשון האדמו"ר הזקן זה נקרא 'כח הרצון שבשכל'. הכבוד העצמי הוא כבר בכתר. בקבלה כתוב שכח זה ראשי תיבות כתר חכמה. כבוד הוא מקיף כללי – "על כל כבוד חופה", חוזק הוא פנימיות אבא פנימיות עתיק. זה כמו האיתן שבנשמה שיורד ומתגלה למטה בנצח, והכבוד כמו גולגלתא. אצל משה הכבוד הוא כבוד שמים, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו.

הזכרנו בשיעור הקודם שמשה ופרעה זה זיווג, שיש פרעה גם בקדושה, ו"בא אל פרעה" זה יחוד הדעת דז"א עם המלכות. משה ופרעה עולים מספר שלם – שת. במספר סידורי הם טל וחן העולים אלדד ומדד. פרעה של הקליפה הוא "שקר החן", חנופה שהיא חן פה. אצל פרעה רואים מצד אחד חוצפה, כשהולך לו טוב. כשקצת נחלש מיד מתגלה אצלו החנופה למשה. כתוב "לא תחניפו את הארץ" ולדעת בעל ה"יראים" זו מצוה מדאורייתא ממניין תרי"ג המצוות. זו מצוה הקשורה עם הארץ. בספר יצירה יש שבע מידות כנגד שבעה שערי הראש – שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נחיריים והפה. החן דקליפה של הפה הוא חנופה, ושל הקדושה היא "דברי פי חכם חן". ראשי התיבות עולים יפי. משה הוא מידת האמת – "משה אמת ותורתו אמת" – ויחד עם פרעה, חן עם אמת זה בחינת משיח (חן אמת עולה צבאות). משה במספר קטן מספרי עולה 3, ופרעה עולה 4, ובגמרא כתוב שאותיות גד רומזות למשפיע ומקבל – "גומל דלים" [במספר הגדול הם היו 300 ו-400]. "...משה בא אל פרעה" – משה עולה בא, פרעה עולה אל.

עוד רמז: בפשטות, אם נתעלם ממה שדברנו עד עכשיו, למה משה רבינו מפחד מפרעה? למה פחד אחר כך מעוג מלך הבשן? אם רואים שצדיק מפחד מאיזה רשע זה כי רואה בו זכות שאין בעצמו. איזו זכות היתה לפרעה? שביתו גידלה אותו. הוא כמו סבא חורג שלו, שדאג וטיפל בו ואף עשה אותו שר. כתוב שצריך הכרת הטוב. כל הקדושה זה זיקה. למה לא מצליחים להיפטר מהערבים פה? כתוב בזהר שיש להם זכויות. אם לא מתגברים על זה יכול להיות מזה חורבן בית המקדש, כמו אצל ר' זכריה בן אבקולס. רלוונטי מאוד להיום. יש לנו בתת-מודע שאנחנו חייבים להם, הכרת טובה פנימית ורוצים ללמד זכות, להיות אנושיים והגונים וכו' וכו'. הדבר הטוב הזה שאנו מזהים מעכב את הגאולה. זה רעיון פשוט, שצריך למצוא לו מקור בספרים. אז לכן משה מתקשה להילחם בפרעה חורגו. הרבי מאיז'ביצא אומר שכל דבר בקדושה, אפילו דק שבדק, מתגלה לאחר כמה דורות. מי התנ"ך הרג את הסבא שלו? מנשה – אותיות משה – הרג את ישעיהו הנביא [בת ישעיהו התחתנה עם חזקיה] סבו. בפסל מיכה, מנשה הוא סבו של יונתן הנער הכהן, וחז"ל אומרים שמנשה שם הוא משה. ישעיהו הוא החן אמת הראשון הגדול. הוא הנביא הראשון שמנבא, שמטיף. אז פרעה לפי הזהר הוא מפלצת, אבל הוא קיים, וצריך להוציא את הניצוץ הקדוש שיש אצלו.

נחזור לשאלה שהבאנו קודם, ביחס לפעם הראשונה בו מופיע הביטוי "בא אל פרעה". הוא אומר שהביטוי מופיע בכל פעם שיש מכה ששייכת לגאוה או לזנות. הוא מופיע לראשונה במכת צפרדע, שכנגד ספירת היסוד, ובפעם השניה במכת דבר, שכנגד התפארת – התפארות וגאוה. לדרכנו, כל עוד היה משה נתון בהכרת הטובה לניצוץ הטוב שבו – לא פחד ממנו. אבל כשהתגלה במלוא 'מפלצתיותו', שראה שהוא הכתר של הקליפה, אז פחד וגם יכל לו. אף על פי ששלושת הפעמים בהם נאמר הביטוי הם כנגד יסוד תפארת ובינה, שלושתם גופא הם בבחינת כתר-חכמה-בינה. לכן בפעמיים הראשונות הוא עוד לא מפחד, כי עדיין יש לו הכרת טובה בבחינת "כבד את אביך ואת אמך", חכמה ובינה. זה לא מוסרי להרוג אותם, אז צריך חיזוק מה'. אבל רק במכת הבינה – גילוי עתיקא בבינה – נתגלה לו כתר דקליפה, ואז ה"בא אל פרעה" זה שה' ממש עושה את זה.

לחיים לחיים!

כ. הרה"צ ר' הלל אומר: "אין אני מבקש אלא מ-ג הבהמות הנמצאות בבית ואין אני מבקש ממך מ-ז המינים הנמצאים בהרים ובשדות" [הקרבנות בבית המקדש הובאו רק מן הבהמות הטהורות – שור עז וכבש - ולא מן החיות הטהורות. למה לא מקריבים צבי וכד'? פשט המדרש הוא שה' מבקש רק מה שנוח, שנמצא קרוב לבית, ולא לצאת ולצוד]. ופירוש אחד: שה-ג קאי על מחשבה דבור ומעשה, ושאין טובים לזיכוך והתהפכות המידות רק טובים שיהיה שלם במחשבה דבור ומעשה, כדאיתא בתניא שצריך להיות בינוני [זה כל ספר התניא במשפט אחד, שעבודת האדם היא רק בלבושי הנפש, שהם למטה מן השבע. דורשים ממנו רק מה שמצוי, שהוא יכול]. פירוש שני: ג קאי על מוחין חב"ד, שעיקר השלמות במוחין, על דרך שכתוב בשם אדמו"ר הזקן על פסוק "והסירותי את לב האבן", וצריכין להיזהר במוחין ובהמחשבה דבור ומעשה ולהתהפכות המידות אין צריכין כל כך לדקדק. וכדאיתא בתניא "אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המידות".

מההמשך רואים שהפירוש השני לא בא לסתור את הראשון, אלא להשלים אותו. הוא מוסיף שאמנם דורשים מן האדם לתקן את המחשבה דבור ומעשה, שהם לבושים חיצוניים

מצד אחד דורשים ממך לעבוד עם החלק הכי גבוה, עם המוחין, ומצד שני אתה צריך לעבוד עם שלושת הלבושים, וכל מה שבאמצע – המידות – לא צריך לדקדק יותר מדאי. זה ניתקן מאליו. הדגש בעבודת חב"ד זה שצריך להיות משני הקצוות. החב"ד, אף על פי שיותר גבוה, הוא נמצא לאדם. מה זה עבודת מוחין? התבוננות והסתכלות ביקרא דמלכא. זה עבודת נפש. שניהם יחד זה עיקר היהדות. כל מה שכתוב בשאר ספרי החסידות הכללית על העלאת המידות, על זה נאמר "אל יהי שוטה", כל עוד אינו צדיק. וגם אם צדיק – זה כבר קורה ממילא. תכלית ההתבוננות וההסתכלות היא להגיע לדבקות, לנקודת הדעת שבלב. להמשיך מוחין בלב זה לא לתקן מידות. זה לא להפוך מידה רעה לטובה. נמצא לאדם זה הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד", שזה קרוב אליך. מצד אחד "יראת שמים". ירא שמים זה אחד ששומר את המחשבה דבור ומעשה שלו. ומצד שני דבקות דרך המוחין. זה בחינת "יגעת ביראה" – יגיעה פנימית, כמבואר באריכות בהקדמה לדרך חיים. הוא מסביר שיש יראת אלקים ויראת ה'. אז יש לנו יראה תתאה מכאן ויראה עילאה מכאן, והעלאת המידות – שהיא בכללות עבודה של אהבה – באמצע. לא שולל לגמרי העלאת מידות, רק ש"לא צריך לדקדק".

מה יוצא מכל זה? שדורשים ממך זה הבהמות ולא החיות. שלושת הבהמות במידות [במרכבה הסדר שונה] הם: שור בחסד, עז בגבורה, כבש בתפארת. כשמעלים אותם למוחין אז השור הוא חכמה מלשון ראיה. עז היא הבינה, מקור הדינים, וכבש הוא דעת – התכללות הימין והשמאל.

אז יש פה מבנה של ג, ז, ג. המבנה המקובל לזה הוא ג ראשונות, ז תחתונות ו-ג לבושים – מחשבה דבור ומעשה, שכנגד עולמות התחתונים בי"ע. אצלנו תמיד ג ראשונות הם ג רישין שבכתר, שמתגלים מטה מטה ביותר. שתי השיטות הללו בחלוקת יג הבחינות כתובות בספר הפרדס לרמ"ק ומוסברות בחסידות. כאן יצוא שהעיקר זה לעבוד על שני הצדדים והאמצע ניתקן ממילא.

ב-יג מדות הרחמים ג המדות הראשונות הם 'אל רחום וחנון', ג האחרונות הן 'ופשע וחטאה ונקה'. בכתבי האריז"ל כתוב שתקון 'וחטאה' הוא תקון הפה, הפומא קדישא, כנגד הדבור. פשיעה היא במחשבה, כמו אצל השומרים. זה אחד שלא מחזיק ראש, מזניח את האחריות שלו, שכחה. לפי זה תקון 'ונקה' הוא נקיון המעשה – "נקי כפים", "נקי וצדיק אל תהרג". בשלושת המדות הראשונות – 'אל רחום וחנון' – צריך לכוון כנגד המוחין, או שרשי המוחין. האבן עזרא כותב בפרוש של פשט על 'רחום וחנון' שהם כנגד הראיה והשמיעה. אתה מרחם על משהו שאתה רואה, ונותן חנינה על סמך עדות בשמיעה, ושמיעה פנימית – 'דערהער' – המתקבלת אצלו. "ושמעתי כי חנון אני". רצוי שהנשיא לא יבקר בבית הסוהר... זה כנגד החכמה והבינה. 'אל' זה כתר [אם סופרים את מדות הרחמים לפי שיטות הראשונים המונים את שלושת הראשונות 'הוי' הוי' אל' אז זה כנגד חב"ד].

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון

נסיים בדבר טוב, אז נקרא את האות הבאה. כתוב בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון", וחז"ל דורשים שהוא ראשון לחשבון עוונות, לאחר ימי התשובה ועשיית המצוות לקראת הסוכות. ביום הראשון של החג חוזרים להיות אנשים רגילים וחוטאים. זה דבר פלא, לקחת את היום הראשון של החג, זמן שמחתנו, ולהפוך אותו ליום הראשון לחטא.

כא. מהבעל שם טוב. משל לשוטה פשוט שחטא בגנבה [יש הרבה דיני גניבה בקשר לסוכות – לולב הגזול, סוכה גזולה וכו']. והתחיל המלך לגדלו...

אם המלך יעניש אותו זה לא יעזור כי הוא 'שוטה פשוט'. זה המקור המקביל במסורת חב"ד לסיפור החכם והתם של ר' נחמן, שהמלך מגביה את התם ואז מתחיל לקבל מוחין, אור פנימי. הרעיון הזה, שבשביל להעלות מישהו צריך לתת לו משימה, נמצא פה. כמובן, הוא חייב להיות פשוט אחרת הוא רק יקלקל, והמידה הרעה תשתרש יותר. זה משהו חשוב ועמוק לגבי מידת הפשטות: אם יש לאדם מידה רעה היא כמו לכלוך חיצוני, ואם תגביה אותו זה יסתלק. שם זו השוואה פשוטה בין חכם לתם, אבל התם נקי כל הזמן ולא מאבד את הפשטות שלו. כאן זה יותר, שלוקחים מישהו מלוכלך, וככל שמרימים אותו הוא מקבל מוחין והלכלוך מתנער מעליו. הוא כבר לא צריך את זה. זה הכל היה רק מחוסר תודעה. כך מוסבר ביחס לתפילת שמונה עשרה בברכת 'סלח לנו'. למה לא מברכים אותה מיד בהתחלה התפילה? למה מחכים עד לעולם אצילות? רק שם הוא מסוגל להרגיש בדקות החטא, ולא קודם. שוטה מרמז לדברי חז"ל על עבירה שבאה בעקבות 'רוח שטות'. שנזכה שכל אחד – לכל אחד יש חטאים – יהיה שוטה פשוט, ואז לא צריך ולא יעזור שוט. כמו ששמים נער פשוט בבית סוהר והוא יוצא משם גנב גדול. צריך להגביה אותם, להכניס אותם למקום שלומדים חסידות. חג הסוכות הוא יום ה'דידן נצח', שה' מכניס אותך לבית שלו. ה' מביא אותך למדרגה שאתה יכול להחשיב עוונות. איך? על ידי גדלות מוחין של זמן שמחתנו. ימי התשובה הם ימים חשובים אבל לא של גדלות מוחין. גדלות מוחין זה קשור עם שמחה. הסוכה עצמה היא כמו בית המקדש שה' מרים את החוטא הפשוט לשם. הוא התפלל ביום כיפור, התוודה ואפילו בכה, אבל הוא לא הבין על מה. אמרו לו להרים ידים אז הוא הרים...

שנזכה להיות בבחינת שוטה פשוט, שהתשובה שלנו תהיה שה' יגביה אותנו. רק תגביה אותנו כמו שצריך ומיד נחזור בתשובה.

לחיים לחיים!

[המשך לימוד אות כא בשיעור הבא]

* * *