מ"איתן" ל"תניא"

בע"ה

כ"א כסלו מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מקליפת "תניא" ל"איתן" שבנשמה

אנחנו בתחלת פרק א של תניא. רק נאמר משהו קצר על המלה תניא. יש ענין ש"נעוץ תחלתן בסופן", וכתוב שהמלה תניא נעוצה בסוף הספר. השבוע, בי"ט כסלו, התחלנו מחדש את לימוד ספר התניא. צריך לחבר את הסוף להתחלה. כתוב שהסוף שמתחבר בצורה גלויה עם ההתחלה הוא, כמעט לקראת הסוף, בדף קסא, דיבור-המתחיל "צדקה כנחל איתן", פסוק בעמוס, עמוס סימן ה. הוא אומר שם:

פי' כמו שנחל איתן הוא המשכה הנמשכת מבחי' איתן שהיא בחי' נקודה בהיכלא ותרין ריעין וכו' ואותיות איתן משמשות לעתיד [אהיה, יהיה, תהיה, נהיה. עתיד בקבלה הוא אמא עילאה, בינה, ולשמש את העתיד היינו יסוד אבא שמשמש עם אמא עילאה – אלה אותיות איתן. זהו הכח, הגבורה, שיש ביסוד אבא עילאה לשמש עם יסוד אמא עילאה, שנקראת עתיד לבוא. מה זה בנפש? לגלות את נקודת המשכיל העליון בתוך הנקודה הפנימית שבלב, שנקראת רעותא דלבא, כפי שהוא יכתוב. קודם כל, מה פירוש משמשות לעתיד?] פי' אנא עתיד לאתגליא [אני עתיד להתגלות. מי עתיד להתגלות? משיח, עליו כתוב:] כמ"ש הנה ישכיל עבדי וגו' [גילוי המשיח הוא גילוי האיתן, האיתן של הנשמה, עליו כתוב "הנה ישכיל עבדי".] והיינו שיתגלה אז [לעתיד.] אור א"ס ב"ה ויחודו ית' תוך פנימיות נקודת הלב [שנקראת יסוד אמא עילאה, לעתיד לבוא. יתגלה האיתן, המשיח, בפנימיות נקודת הלב.] ע"י המשכת נחל איתן [אור שיורד מהאיתן, נחל.] הוא הארת חכמה עילאה שיאיר בפנימיות הלב [צריך להמשיך נחל מהאיתן לתוך פנימיות נקודת הלב. מה זאת אומרת שמאיר? אז היהודי יכול] ליבטל ביחודו ית' בתכלית מעומקא דלבא אחרי הסרת הערלה מתאוות הגשמיות וכו'. והנה עתה בגלות החל הזה יש ג"כ עצה יעוצה להאיר קצת אור ה' מבחי' איתן לתוך נקודה פנימיות הלב כעין לעתיד והיינו ע"י שמעורר על ניצוץ אלקות שבנפשו בחי' רחמים רבים העליונים [מה שהיה כתוב בפרק מה בתניא, שתיכף יביא, על הפסוק שקראנו לפני שבוע בתורה – "וישק יעקב לרחל וישא את קול ויבך". יעקב בסוד הנשיקין שלו מעורר רחמים מלמעלה על רחל.] כי באמת כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה' מבחי' איתן בנקודת פנימית לבבו ליבטל ביחודו ית' מעומקא דלבא עד כלות הנפש ממש אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפשו [כל זמן שאין את היחוד של נחל איתן, שנקודת איתן לא מתגלה בתוך פנימיות הלב, יש רחמנות עצומה על הניצוץ, שנמצא בגלות.] כי הניצוץ נמשך מבחי' חכמה עילאה ממש וכשאינו יכול להאיר מבחינתו לתוך פנימיות הלב ששם מקום גילוי הארה זו [מהו הלב? לפעמים שעיקר האלקות בלב, כמו שכתוב בלקו"מ וגם הרבה פעמים בחב"ד. מה הכוונה? שעיקר גילוי האלקות בלב – זו נקודה שבאה מהמח, אבל עיקר הגילוי הוא בלב. זה הכוונה שיתגלה לעתיד. אם לא יכול להתגלות, לא יכול להאיר בפנימיות הלב, זו רחמנות עצומה על הניצוץ כשהוא מתגלה היהודי מגיע לכלות הנפש ממש.] ה"ז בבחי' גלות ממש וע"י רחמים רבים העליונים יוצא מהגלות והשביה ומאיר לתוך נקודה פנימיות הלב בחי' אהבה רבה זו כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם וכמ"ש בלק"א פמ"ה [הכוונה על הפסוק "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". אם כן, עיקר העצה הוא התעוררות רחמים רבים על הניצוץ, בזמן הגלות.]. ומודעת זאת כי אתערותא דלעילא באתעדל"ת דוקא תליא מלתא דהיינו ע"י התעוררות רחמים רבים בלב רחמנים וג"ח להשפיע למטה השפעה גשמיות זהב וכסף וכו' ולכן פעולת הצדקה היא פעולת נחל איתן ממש [אם האדם יכול לעורר את הרחמים על הזולת, בזה הוא מעורר למעלה רחמנות על הניצוץ, ולפי ההתעוררות של הרחמנות על הניצוץ אפשר לקחת נקודה שתתגלה בלב. הכל תלוי באתערותא דלתתא, שכאן הוא רק להתעורר רחמים על הזולת.].

כל זה להסביר את הפסוק בעמוס, "וצדקה כנחל איתן", ש"נחל איתן" הוא גילוי המשכיל העליון, עצם חכמה עילאה שמתגלה בפנימיות הלב, וזו גם פעולת הצדקה. לכן פעולת הצדקה למטה מעוררת רחמים רבים על הניצוץ שיתגלה קצת בבחינת נחל, שימשך ויתגלה בפנימיות נקודת הלב.

והנה מודעת זאת מ"ש כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו האלקית להאירה באור החיים א"ס ב"ה:

כל אחד נותן את כל מה שיש לו כדי להציל את עצמו, וכאן הצלת עצמו היינו עצלת הנפש האלקית מהגלות – רק על ידי התעוררות רחמים על נפשו, שתתכן רק על ידי נתינת הצדקה למטה. כאן "להאירה" הכוונה בפנימיות הלב, שאז מאירה באור החיים ב"ה. זה באמת מאמר החסידות האחרון בתניא, שנוגע לעבודה פנימית. אחר כך יש עוד שתי אגרות שיותר נוגעות למעשה בפועל, אזהרות ותקנות אדמו"ר הזקן. העבודה האחרונה היא כאן, סיום ספר התניא, שמחבר לתחלת תניא – גילוי האיתן שבנפש, שהוא האותיות שמשמשות לעתיד לבוא, הכח של "אנא עתיד לאתגליא". ה"תניא" מבטל את קליפת תלמידי חכמים. כתוב בזהר ובקבלה שיש קליפה ששורה דווקא על תלמידי חכמים, שנקראת תניא, והמלה תניא באה לבטל זאת על ידי גילוי האיתן שבנפש. מהי קליפה זו? איך אפשר להסביר? על דרך מאמר חז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו". צריך להיות תורה, תפלה וגמ"ח – בפשט תורה וגמ"ח. כך אפשר להסביר בפשטות. בדרך כלל מסבירים שקליפת תלמיד חכם היא הגאוה שלו, מהתורה שלו. אבל איפה מתבטא? אם אדם מחזיק מעצמו לא צריך לעשות שום דבר. כל מה שיותר מבסוט מעצמו, שהוא תלמיד חכם, פחות מרגיש רחמנות על הזולת. זהו הטבע, כל מה שאדם יותר מבסוט – זה מטמטמם את הלב. כלומר, שלא כל כך רגיש לזולת, לא מרגיש את הרחמנות על הזולת. ['זחה עליו דעתו'.] כן, כך כתוב בשלמה, ואז בכלל לא מרגיש את הקדושה.

יש בדור הקודם, רב שלא היה חסיד – ר' חיים עוזר, הרב של וילנא בדור הקודם. הוא גם היה, כמו הרבה צדיקים בדור הזה, בלי ילדים. כל החיים כאב לו שאין לו ילדים. הוא אמר פעם, או שאמרו עליו, שהכאב הזה שכל הזמן סובל הוא בשביל שיוכל לרחם על הבריות. בתור רב ראשי, היה גאון גדול מאד, צריך לרחם. זה היה ידוע, שיש לו איזה כאב, אזה חסרון, שלא יהיה ח"ו עם קליפת התניא, קליפת של תלמידם חכם – הכל בשביל לרחם על הבריות, שהרחמים לא אצלו בגלוי. כך כל צדיק, כל תלמיד חכם, עלול שתתלבש עליו קליפת תנא – שמבסוט מדי מהלימוד, ואז שוכח מהאחרים, שוכח מהזולת, מטמטם את לבו באמת על הזולת. את זה צריך לבטל. על זה כתוב "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, אלא גמילות חסדים". לכן הפועל יוצא של כל ההשכלה הכי עמוקה בתניא הצדקה – נתינה, השפעה. עוד פעם, תניא נקרא לגלות את העצה שבנפש. מי זה איתן? כינוי לאברהם אבינו, "משכיל לאיתן האזרחי". מי זה אברהם? הגומל חסדים, גמילות חסדים לכולם. יש אפלו שם היום, איתן, זהו שם של אברהם אבינו.

עד כאן דברים ידועים, כתובים. עכשיו נראה רמז יפה: האותיות האלה, איתן, הן האותיות המשמשות לעתיד לבוא – זה היחוד שלהן. [הערה מהקהל.] יותר טוב לומר אתן-י, ביחוד הצדקה המטבע שנותנים הוא ה-י. קודם כל, דבר חשוב – מה זה "כנחל איתן" בגימטריא? מה שאנחנו יכולים לעשות בעולם הזה הוא "כנחל איתן", סה"כ של כל העבודה. כמה שוה? 569, מספר שהתוועדנו עליו ביום ראשון – מלה שהיא גם התחלת התניא, אמרנו שיש עוד התחלה בספר התניא, באגרת הקדש ב, "קטנתי". אמרנו שכל התניא מרומז גם במלה "קטנתי", שעולה "כנחל איתן". "כנחל" אותיות כל-חן – כל החן נמשך מהאיתן, מהנקודה הפנימית של הלב. בעצם נמשך על ידי קטנתי, שפלות ובטול. הוא אומר שם שאת המלה "קטנתי" של יעקב הוא מקבל מאברהם, מה"חסד לאברהם", שנקרא "איתן".

סדר העבודה של אותיות העתיד

איתן, שהן האותיות שלעתיד לבוא, מרומזות כאן לפי הסדר שלמדנו פעם בפרי עץ חיים – סדר הזמנים. לפי הרד"ק קודם גוף ראשון, אהיה, אחר גוף שלישי, נסתר, יהיה – כך הוא מסדר את הדקדוק – אחר כך גוף שני, תהיה, ואחר כך נהיה. איתן מסודר לפי סדר הזמנים, סדר הדקדוק, לפי הרד"ק – א-י-ת-ן. אבל איך מסודר במלה תניא? אפשר כאן ללמוד עוד משהו עמוק, שהוא כבר דבר שלא כתוב: קודם צריך להיות פניה לנוכח, גוף שני, תהיה. כמו "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני" – "אתה", דבר ראשון הוא 'אתה'. אדם צריך לצאת מעצמו בכך שהוא פונה לזולת. אחר כך, הדבר השני, הוא ה-נ של תניא – נהיה, כולנו ביחד, יחוד. אחר כך יהיה – ה', "יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אחר כך ה'אהיה' הוא בסוד "אהיה אשר אהיה" – גילוי עצמות. ה'אהיה' של האדם עצמו צריך להיות בסוף. איתן הוא הגילוי מלמעלה, לפי הסדר, אבל תניא הוא סדר עבודת האדם מלמטה. קודם צריך להיות תהיה – לצאת מעצמו לגמרי, לא שיהיה קודם 'אני' אלא 'אתה'. אחרי 'אתה', שהוא התעוררות רחמים על הזולת – עליה דברנו קודם – להרגיש רחמים על הזולת. אחר כך צריך להיות נהיה, כולנו יחד. דווקא מה'אתה' אפשר להרגיש 'אנחנו'. מה'אני' אי אפשר להרגיש 'אנחנו' – אז האדם פשוט רוצה 'אני' גדול, לא 'אנחנו'. אם אדם רוצה 'אנחנו' בלי 'אתה', פניה לכל אחד ואחד, זה לא 'אנחנו' אלא רק 'אני', רק יוצא מה'אני' 'אני' יותר גדול. הדרך היחידה לצאת מה'אני' היא רק 'אתה' – 'אתה' ולא 'אני'. אחרי ה'אתה', ה-ת, יכול להיות 'אנחנו', ה-נ. אחר כך הוא יכול להמשיך גם את הנסתר, ה-י – לשון נסתר, ה'הוא' – ולהמשיך שהנסתר יתגלה בתור 'אנכי', 'אני', שה'יהיה' יגלה את עצמו בתור "אהיה", "אהיה אשר אהיה", ואז זו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

רמזי "תניא" ו"קטנתי"

אם כן, סדר המלה תניא מלמד על בטול. תניא במספר סידורי שוה בטול. בכלל, כתוב שכל חסידות חב"ד היא בטול. מהו הוא הסביר כיחוד של איתן? יחוד אבא ואמא עילאין. מה זה בקבלה? יחוד הוי'-אהיה – שילוב של הוי' בשם אהיה, יחד עולה 47, בטול. זה איתן במספר סידורי, וזה עצמו היחוד של נחל איתן – ליחד את יסוד אבא עילאה בלעתיד לבוא שנקרא יסוד אמא. מה זה נחל במספר קטן? 11. 11 ו-47 יחד שוה חן. כמה תניא שוה במספר קטן מספרי? 2. לכל מלה יש ארבע מדרגות – מספר הכרחי, מספר סידורי, מספר קטן, מספר קטן מספרי. המספר ההכרחי – 461; סידורי – 47; קטן – 11; קטן מספרי – 2 (לא המספר הקטן של המלה אלא המספר הקטן של המספר, הצמצום האחרון, שהאותיות נעלמו לגמרי, לא רואים אותיות אלא רק מספרים – נשארו רק מספרים, עולם העשיה, לכן הגוים מתעסקים בזה, מספר של חשך, של עולם העשיה). ארבע מדרגות המספר הן כנגד אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, כמו שהסברנו.

אם נחבר את שני אלה שבאמצע, בריאה ויצירה, שוה חן. אם נחבר את הקצוות יחד, "אף עשיתיו", שאצילות מתחבר עם עשיה דווקא, לפי סוד, נקבל 463 – תבונה. כתוב שתבונה היא סוד כוונת המקוה של הבעל שם טוב. בכוונת המקוה של הבעל שם טוב יש חמש דרגות: בטבילה ראשונה מכוונים מילוי אהיה, קנא (151); בטבילה שניה מכוונים אגלא, ר"ת "אתה גבור לעולם א-דני", שם הגבורות; אחר כך, בטבילה שלישית, ממתיקים את זה ועושים מזה שם אלד, שם הלידה, שדברנו; אחר כך, בטבילה רביעית משלבים את אלד בתוך שם קנא, עולה מקום; בטבילה חמישית עושים שילוב פשוט של אלד בתוך אהיה, שעולה יום. זו כוונת הבעש"ט, חמש טבילות – קנא, אגלא, אלד, מקום, יום. הטבילה הרביעית היא "מקום אחד" והטבילה החמישית היא "מקום אחד". כל הכוונה של המקוה עולה יחד תבונה – כי המקוה כולו הוא סוד תבונה. הסברנו את זה בהתוועדות קצת, שזה הענין של הבעל שם טוב. עם הכולל עולה בעצמו ח"פ חן. עוד פעם, סוד ארבע המדרגות של תניא, היא חן באמצע בתוך תבונה. כל ענין חסידות חב"ד הוא תבונה – התבוננות, קליטת האור האלקי על ידי התבוננות, "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". חסיד חב"ד נקרא "איש תבונה". "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – הכסיל, שלא מתבונן נכון, לא יחפוץ בתבונה רק בהתגלות לבו, התפעלות חיצונית, להרגיש את עצמו מתפעל. כל ענין חב"ד נקרא התבונה, סוד התבונה, "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". תבונה היא כוונת המקוה של הבעל שם טוב – שתי המדרגות החיצוניות.

נעשה אותו דבר עם המלה "קטנתי" (אמרנו שיש שתי התחלות של התניא, "תניא" ו"קטנתי"): "קטנתי" במספר הכרחי 569, כנ"ל; במספר סידורי 74, עד, "עד הוי' בכם"; במספר קטן 20; במספר קטן מספרי 2. שלש המדרגות הנוספות, חוץ מהמספר ההכרחי, עולות 96. איפה באגרת הקדש "קטנתי" יש את המספר 96? "קטנתי מכל החסדים ומכל וגו'" – בשביל מה מביא את המלה "ומכל"? מיותר לגמרי... [חן וכבוד.] "חן וכבוד יתן הוי'". כשמחברים ל-569 מקבלים 665. תחלקו ל-19 – יט כסלו, תקון חוה, כמו שאמרנו, איוב – ותקבלו 35, שם אלד, הרמז הכי חשוב כפי שהסברנו בהתוועדות, שהוא תיקון חוה. כל ארבע המדרגות של "קטנתי" הן חוה פעמים אלד (יהודי, חוה שמולידה את היהודי, "אם כל חי"). זה "קטנתי... ומכל".

"על רגל שמאל"

נסתכל עוד פעם בתניא, בפרק האחרון, "וצדקה כנחל איתן". בדרך כלל אדמו"ר הזקן לא מביא מראי מקומות. אם הוא מביא מראי מקומות – זה יוצא מהכלל. הצמח צדק, למשל, על כל דבר מביא מראי מקומות. אדמו"ר האמצעי כמעט אף פעם לא מביא מראי מקומות. שוב, אם אדמו"ר הזקן מביא מ"מ זה יוצא מהכלל, ואז אומר "דרשני" – יש כוונה מיוחדת, לא סתם מביא מ"מ. הצמח צדק מביא לכל דבר מ"מ, כמו הרבי שליט"א, שנקרא על שמו. אדמו"ר האמצעי כמעט אף פעם, אף פעם, לא מביא מ"מ. אדמו"ר הזקן לפעמים מביא מ"מ, רק אם מוסיף משהו בענין, אם הוא חלק מהתורה מביא אותו ואחרת לא. תיכף ומיד שכתוב תניא הוא פעם ראשונה מביא מ"מ – "בסוף פ"ג דנדה". גם ב"וצדקה כנחל איתן" גם – בדרך כלל לא מביא שום מ"מ לפסוקים שלו, אבל כאן הוא כותב "בעמוס סוף סימן ה". בתניא הוא כותב "בסוף פ"ג דנדה". מה הסוף של "סוף פרק ג דנדה", שקשור גם ל"עמוס סוף סימן ה"? רמז, ודאי יש "שבעים פנים לתורה", הרבה פירושים, ונאמר כאן רק את הרמז. במלה נדה יש שלש אותיות, וכל אות היא פרק, חלק. יש פה רמז שהפרק השלישי של נדה, היינו האות השלישית של נדה, שהיא ה. מה זה סוף פרק ג? הסוף של האות ה – הרגל השמאלית, התלויה, של האות ה. בתוך המלה נדה יש שלשה פרקים, שלש אותיות, והסוף של הפרק השלישי הוא הסוף של האות ה של נדה, הרגל השמאלית התלויה באויר. מה בעמוס? "סוף סימן ה" – גם אומר סוף ה-ה, אותו דבר בדיוק. עוד פעם, מרמז לרגל השמאלית של האות ה. אם כן, הרמז של המ"מ הראשון, ספ"ג דנדה, וגם של המ"מ ב"וצדקה כנחל איתן", הוא לסוף האות ה.

מה הענין שלה? נתינת צדקה. זו הנקודה שהופכת את ה-ד ל-ה. ד היא לשון "דלית לה מגרמה כלום", הדל, העני, והנקודה הזו נקראת נתינת צדקה. אם כן, גם כאן – באגרת הקדש ברור למה רומז לרמז לכך, מביא את הפסוק "וצדקה כנחל איתן" – וגם בתחלת התניא מרמז לסוד נתינת צדקה. בזה יש גם רמז לתקון נדה, שהוא גם תיקון חוה. אמרנו שכל החסידות היא תיקון חוה, הנדה היא על ידי החטא של חוה והתיקון הוא צדקה – היא ה"סוף פרק ג דנדה". לכן, מה כתוב? "משביעין אותו תהי צדיק". מה זה "תהי צדיק" על פי פשט? על פי פשט צדיק הוא מי שנותן צדקה. מי שכל החיים שלו הם צדקה נקרא צדיק – "פעֻלת צדיק לחיים". מ"סוף פרק דנדה", הרגל השמאלית, שהיא גם "סוף סימן ה" של עמוס, באה השבועה "משביעין אותו תהי צדיק". תכף ומיד רומז לפועל היוצא של כל החסידות – מצות צדקה. למה זה קשור? למה שאמרנו קודם, ש-תניא מתחיל מה-ת, 'אתה', התעוררות רחמים על הזולת. אחר כך נ, 'אנחנו', "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". אחר כך ה-י, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שיתגלה ב-א, 'אהיה', שם הגאולה. זה עוד רמז שיש כאן בתחלת ספר התניא.

השׁבעה משׂביעה

[את מי משביעין?] הנפש האלקית לפני שיורדת להתלבש בגוף. לפני שילד נולד, הנפש יורדת להתלבש בגוף, משביעין את הנפש. הכוונה שנותנים לנפש כוחות – משביעין לשון שובע – של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. [איך עושים את זה?] לא אנחנו, למעלה בשמים. הנפש האלקית עכשיו הולכת לרדת לתוך הגוף, ולפני כן, בשעת הלידה – הכל קשור לסוד הלידה, השם הקדוש אלד – מעניקים לנשמה כח של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. בלי התנועה הזו, הנשמה רק מלאה ענג של אור שכל – "אור השכל" ממנו נהנתה בגן עדן, בגן עדן הנשמה נהנית מאור זיו השכינה – ולפני הירידה לעולם הזה צריך לתת לה משהו יותר. אור השכל לא מספיק להלחם את המלחמה של העולם התחתון, לכן צריך לתת לה משהו שהוא יותר משכל אלקי. כדי שהשכל יוכל לחדור לעולם צריך לתת לה כח שמעל השכל, מסירות נפש, והענקת הכח הזו נקראת השבעת הנשמה – "תהי צדיק". בשבועה הזו מעניקים לנשמה כח של מסירות נפש שלמעלה מהטבע שלה. [זה היחידה?] כל מסירות נפש קשורה עם היחידה. אבל במלים פשוטות, זה נקרא כח של מסירות נפש – שלמעלה מאור השכל. בלשון אחרת, של הרבי שליט"א, הוא תמיד אומר שיש מושג 'כח העצם' שלמעלה מ'אור העצם'. יש בכלל מושג כח שהוא למעלה מאור. אפילו שהאור הוא אור העצם – יש כח העצם שלמעלה מאור העצם. השבועה היא להמשיך את הכח – הענין של כח וגבורה, מסירות נפש, הוא למעלה מאור, אפילו למעלה מאור היחידה. גם ביחידה יש אור היחידה וכח היחידה – לא מספיק לומר יחידה, כי גם ביחידה יש את האור של היחידה, כמו "בכל מאדך", ויש את הכח של היחידה. כאן הכוונה היא להמשיך את הכח שלמעלה מהאור. ההתעוררות להמשיך את זה היא על ידי סוף פרק ג דנדה, שנקרא סוד הצדקה – הרגל שבתוך ה-ה.