נועם אלימלך / זאת החיה

פרשת מאכלות אסורות פותחת וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ[א].

ומפרש הנועם אלימלך: או יאמר זאת החיה רמז למה שראה דניאל חיה זו אדום אשר תאכלו לשון ואכלתם את אויביכם ואמר הכתוב על ידי זה יהיה כח בידכם לכלות אותם # דהיינו מכל בהמה...

תיקון אדום בחזון דניאל

דניאל ראה בחלומו[ב] ארבע חיות הרומזות לארבע המלכויות, כאשר החיה הרביעית, מלכות אדום, היא 'חיה' סתם (ללא דימוי לחיה מסוימת), ולכן היא רמוזה ב"זאת החיה". וכן ארבע החיות הכתובות בהמשך ל"זאת החיה" – גמל שפן ארנבת חזיר – רומזות לארבע המלכויות, כאשר החזיר הוא אדום (כמפורש בחז"ל).

אֱדום לשון דם אָדום, קשור באופן מובהק לחיה לשון חיוּת, כאשר ה"חיה" הראשונה בתורה היא "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (כמו שיבואר בהמשך על השרצים). אדום הוא רתיחת הדמים של הקליפה, נפש חיה טמאה, וצריך לתקן אותו על ידי החיה דקדושה, "ויהי האדם לנפש חיה", אדם מתקן אדום, על ידי נפש חיה של האדם שהיא "דעה ודבור" בקדושה.

חיה לשון תענוג (כמו "להחיות בהם נפש כל חי" שפירושו להתענג), ו"זאת החיה אשר תאכלו" היינו אכילה של תענוג בקדושה. וכן דרגת ה'חיה' שבנפש (במדרגות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה), סוד ל של 'צלם', היא ענין התענוג. אם כן, תיקון אדום, "זאת החיה אשר תאכלו", הוא להוציא את התענוג שלו ולהעלותו לקדושה. בזה אוכלים-מכלים את כח הקליפה שבאדום, כדברי הנועם אלימלך "אשר תאכלו לשון ואכלתם את אויביכם".

הסוד הזה נמסר לדניאל (שחזה את הגאולה ממלכות אדום), דניאל = דם אדום. דניאל נקרא "איש חמדות", רמז ל"בגדי עשו בנה הגדול החמדות": ח של חמדות היינו חיה, ואחר כך אותיות דם (חמדות).

ב"דניאל איש חמדות" אחד אותיות, ראשי התבות הם אחד, ושאר האותיות עולות חיה פעמים יחידה, "זה הדבר אשר צוה הוי'" (ראה לקמן). אדום חיה דניאל = אחד ברבוע, וראשי התבות הם אחד.

שירת השרצים

ממשיך הנועם אלימלך דאיתא בגמרא בבא מציעא אמר רב חנינא מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי # אמר ליה אמר הקדוש ברוך הוא אני שהבחנתי כו' ע"ש א"ל אנא המעלה קא קשיא לי מ"ש המעלה דכתב רחמנא # א"ל לכדתנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא העליתי את ישראל אלא בשביל שאינם מטמאין בשרצים ומעליותא היא גבייהו וכו' # י"ל הפירוש הגמרא הנ"ל ע"פ דאיתא במדרש שאלו המלאכים את הקדוש ברוך הוא למה ברא השרצים והשיב להם השם יתברך מפני הקטרוג אם יבא לקטרג על ישראל חלילה שחוטאים לפניו ואין צורך בהם אז משיב לו השם יתברך הלא השרצים אין צורך בהם כלל ואף על פי כן בראתים # וז"ש אנא המעלה קשיא לי # דהמעלה הוא לשון הגבהה שהקדוש ברוך הוא מגביה את ישראל מבין הקליפות והחטאים והם נופלים למטה ז"ש המעלה כו' כלומר לאיזה סיבה וזכות מעלה את כללות ישראל מחטאותיהם # א"ל אלמלא כו' אלא שאין מטמאין בשרצים פירוש הלא ישראל אין אוכלים השרצים ונמצא אין צורך כלל בבריאתם כיון שישראל אין אוכלין מהם ואף על פי כן בראתים כדברי מדרש הנ"ל ממילא אין כח להמקטרג לקטרג עליהם ולזה אני מעלה ומגביה אותם מעונותיהם כנ"ל # וזהו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא פירוש כללות ישראל כנ"ל וגם הצדיק נקרא כל שהוא עיקר כללות להשפיע להם טובה וברכה ויראה שעל ידי הצדיק נתעוררים כללות ישראל בתשובה.

בסוף הפרשה, לאחר טומאת שרצים ואיסורם, נאמר "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים", ובלשון "מעלה" מבואר בגמרא "אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי [רש"י: אלא בשביל זה, שהן מעולים ונאים ואינן נמאסים בשקצים הללו, להכי כתב לשון עילוי שמעלה גדולה היא אצלם]... אף על גב דלא נפיש אגרייהו טפי מאיסי למכלינהו"[ג]. ומפרש הנועם אלימלך: הקב"ה מעלה-מגביה את ישראל מהקליפות אע"פ שהם חוטאים (חטא נוטריקון חיה טמאה, חיה טהורה[ד]), וכנגד הקטרוג מוכיחים השרצים, שנבראו אע"פ שאין צורך בהם שאין אוכלים אותם וקל וחומר שישראל ראויים לכל טוב[ה]. ולפי מה שהתבאר: אין צורך בשרצים היינו שאין עליה לתענוג שבהם, שהרי אסורים באכילה, ואף לא ניכר התענוג כלל שהרי מאיסי למכלינהו.

השרצים הם ה"חיה" הראשונה בתורה, "ישרצו המים שרץ נפש חיה" – ועל ידי הלימוד משרצים ("המעלה") מעלים את ישראל למעלה, "חיה אחת יש ברקיע ששמה ישראל"[ו], והחטא נופל למטה. והנה "שרץ נפש חיה" היינו כל הדגים (שבתוכם גם הדגים הטמאים וגם 'שרץ המים') – שיש בהם מעלה גדולה, כמו הצדיקים הנקראים "נוני ימא", ובפרט משה רבינו (משה-משיח, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"), "מן המים משתיהו" (והוא דג גדול = נ שערי בינה), וכידוע שנשמות צדיקים מתגלגלים בדגים.

והנה נאמר "שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים. מנורה דכתיב 'וזה מעשה המנורה' ראש חודש דכתיב 'החודש הזה לכם ראש חדשים', שרצים דכתיב 'וזה לכם הטמא'"[ז], ויש לפרש שמשה רבינו התקשה בשרצים לשם מה נבראו[ח], עד שנאמר לו "וזה", נבואת משה רבינו המיוחדת בלשון "זה הדבר", באספקלריא המאירה. ורמזים: מנורה שרצים החדש, ר"ת משה[ט], עולה טוב-טוב פעמים יחידה. משה הוא יה פעמים חיה, וכאן הוא עולה לכפולת יחידה, בנבואת "זה הדבר אשר צוה הוי'"(= חיה פעמים יחידה). מלבד ראשי התבות, מנורה שרצים החדש = בראשית = שלשה דברים יחד, היינו שלשת הדברים הנ"ל!

בפרק שירה נאמר "שרצים מה אומרים 'ישמח ישראל בעֹשיו בני ציון יגילו במלכם'"[י]. המלה שרץ היא חבור שר-רץ, השרץ רץ ושר, וריצתו על הארץ היא שירתו. אך שירתו תתגלה בעיקר לעתיד, כאשר "ישמח ישראל", אותיות משיח ישראל (= "לא תחיה כל נשמה", כאשר אמצעי התבות, "לא תחיה כל נשמה" אותיות ישמח, והשאר עולה ישראל). ישמח ישראל בעשיו בני ציון יגילו במלכם = ארבע פעמים משיח בן דוד, חיות = חיות ב'רצוא ושוב' (ח חי חיו חיות יות ות ת), "והחיות רצוא ושוב"!

רמזים נוספים בשירת השרץ: שרץ במילוי, שין ריש צדיק = משיח משיח משיח. במילוי המילוי = 2220 = 3 פעמים חלק אלוה ממעל ממש. שרץ באתב"ש אותיות גבה – "וגבה מאד" של משיח, היינו "המעלה" לשון הגבהה (שרץ גבה = 600 = 6 פעמים 100, ממוצע כל אות). שמנה שרצים = 1035 = ג פעמים משה (משה ברצוא ושוב) = ה פעמים אור (שנאמרו בפרשת היום הראשון).

תיקון החזיר

לשון "המעלה" בשרצים רומז לסימן טהרה "מעלה גרה". והנה החזיר, הרומז למלכות אדום, הוא היחיד המפריס פרסה ואינו מעלה גרה, דהיינו שהוא שפל וירוד, ללא עליה, כמו השרצים הנמוכים השורצים על הארץ. ובכל זאת נקרא חזיר "שעתיד לחזור להיות מותר"[יא], לבסוף תהיה לו עליה. וזה מה שראה יצחק אבינו כשרצה לברך את עשו-אדום הנמשל לחזיר, שיהיה מעלה גרה (= יצחק).