"שנו מדותי"

אור ל-ג' תמוז פ"ה – הקלטה (אנגלית)

תכונות השליחות בהשראת הרבי מליובאוויטש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במוצאי שבת, לכבוד ג' תמוז – יום ההתקשרות לרבי מליובאוויטש – נמסר שיעור מיוחד באנגלית (ששודר לתלמידים בחו"ל). מתוך דמותו הענקית ורבת-האנפין של הרבי מתמקד השיעור בתכונות אופי יסודיות השייכות במיוחד לתחום השליחות – האמונה האין-סופית של הרבי בה' ובחלק האלוקי שיש בכל אדם, ההתמסרות המוחלטת לשליחות מתוך דבקות במטרה, הדאגה והאכפתיות לכל יהודי ותחושת האחריות המלאה המוטלת על כתפיו. אם נצליח לאמץ את התכונות הללו במילוי השליחות שלנו בחיים היא תתממש בצורה הטובה ביותר, העולם יהפוך לטוב הרבה יותר ונגיע למטרת-העל שהציב הרבי לו ולנו מרגע קבלת הנשיאות, הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו!

נציין שהשיעור נושא את האופי המיוחד של שיעור באנגלית, ושהיה לו גם המשך משמעותי למחרת.

בהצלחה לנו!

התכונות היסודיות ביחס לשליחות

היום ג' תמוז, היום בו נלקח מעינינו הרבי מליובאוויטש לפני 31 שנים. עבור כל מי שמרגיש מחובר לרבי זהו יום של התבוננות וחשבון נפש במגמה להרגיש את עוצמת אופיו של הרבי ולנסות לשלב אותה בחיינו – ללמוד ממנו כיצד לנהל את חיינו ולהקדיש אותם להבאת הגאולה האמתית והשלמה לעולם כולו, להביא את המשיח לעולם.

ננסה לזהות ולתאר את ארבע התכונות הבסיסיות של הרבי בהקשר לשליחות בחיים. לכל אחד יש שליחות בחיים, וכדי למלא את שליחותנו כמיטב יכולתנו עלינו לקבל ממנו השראה, ללכת בעקבותיו ולתקן את תכונות האופי שלנו[ב], על ידי נסיון לראות במידותיו של הרבי מודל לחיקוי[ג] (להיות "מחקה למלך"[ד]).

ארבע התכונות הן: אמונה (faith), מסירות (dedication), דאגה (care) ואחריות (responsibility).

אמונה בטוב

הכל מתחיל באמונה. כח האמונה שייך לראש העליון של הכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע (רדל"א)[ה], שמעל ומעבר לכחות האחרים של הנשמה. באופן פשוט, האמונה היא אמונה באלקים – אמונה שה', בורא העולם, נמצא כאן אתנו, שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית ושכל מה שקורה הוא ישירות ממנו וממילא הכל טוב. הגם שלא תמיד אנו יכולים לראות את הטוב הגלוי, אנו מאמינים בודאות שהכל טוב – היות ש"ממך הכל"[ו], ואתה ה' הטוב המוחלט – וכן מאמינים שבקרוב נראה את הטוב כ"טוב הנראה והנגלה".

זו המשמעות הפשוטה של אמונה, אבל לפי הבעל שם טוב האמונה היא לא רק בה' – היא כוללת גם אמונה בעם ישראל. כמו שמאמינים בה' צריך להאמין בכל יהודי[ז]. כל נשמה יהודית היא "חלק אלוה ממעל ממש"[ח], והבעל שם טוב מלמד ש"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו"[ט].

בעצם, אנו מאמינים שהפנימיות של כל האנושות, תמצית המהות שלה, היא טובה[י]. עלינו להאמין בכך, כי באופן גלוי אנו רואים התבטאויות והתנהגויות שליליות רבות של האנושות סביבנו. לעם ישראל יש אויבים מושבעים רבים, ובכל זאת אנו מאמינים, על פי תורת הבעל שם טוב, לא רק בטוב של הנפש האלקית של ישראל, אלא שהגרעין הפנימי של הנפש האנושית בכלל הוא טוב כי ה' הוא טוב. ה' ברא את העולם בטובו ו"טבע הטוב להטיב"[יא], וכמו שכתוב "עולם חסד יבנה"[יב] (וחסד משמעותו טוב[יג], מעשה חסד הוא מעשה טוב וצריך להיות "טוב לשמים וטוב לבריות"[יד]), ואף שהוא ברא אותו בצורה כזו שבריבוי ההשתלשלות והצמצומים של האור יש גם תופעות שנראות לא-טוב – תופעות שעלינו לתקן – בכל זאת הכל נובע מהטוב של ה', וממילא הנקודה הפנימית והעצמית שלו היא טובה (כך יתפרש הביטוי "אֹמר לדבק טוב הוא"[טו], שהטוב של ה' נדבק בטוב של כל אחד מברואיו – "טוב הוא").

כדי להתחיל לגלות את אור ה' לעולם אנחנו זקוקים לאמונה הזו – אמונה בו עצמו, אמונה בעמו הנבחר, עם ישראל, ואמונה בכל האנושות, כל הבריות שנבראו על ידי ה'. שוב, אנו מאמינים שה' ברא את הכל בטובו, וממילא במהותו הכל טוב (אמונה בגימטריא ו פעמים טוב – כל ששת צירופי המלה טוב – לומר שהכל טוב מאת ה' וכולם טובים בעצם, כל דבר מה'זוית'-צירוף שלו). לכן אנחנו יכולים לכונן עם כל אדם ועם כל דבר יחס פרסונלי קרוב של אני-אתה, ולא רק של אני-הוא[טז] (במונחים של הפילוסופיה). בכך, אנו יכולים להשפיע באופן חיובי על הכל וגם לקבל משוב חיובי מהכל. כל זה כלול באמונה[יז], שהיא התכונה הראשונה של הרבי המלמד אותנו ללכת בעקבותיו. הכל מתחיל באמונה.

על אברהם אבינו, היהודי הראשון, אומרת התורה "והאמִן בהוי'"[יח] – הוא הראשון בתנ"ך שמוזכר שהאמין בה', ולכן הוא נקרא "ראש כל המאמינים"[יט]. כפי שעוד נסביר, אברהם הקדיש את חייו להביא טוב לאנושות כולה, על ידי גילוי אלקות לכולם – זהו הטוב המוחלט. אף שבהתחלה אברהם נקרא "העברי"[כ], "אברהם מהעבר האחד וכל העולם מהעבר השני"[כא], הוא האמין שכל אלה שבעבר השני הם כלים מוכנים לקבל את האור שהוא מגלה לעולם, כי מהותם הפנימית היא טובה. זו דוגמה מוחשית לאמונה שמופיעה באופן כה עז באופיו של הרבי.

מסירות ודבקות במטרה

התכונה השניה היא מסירות – שאדם מקדיש את עצמו לשליחות שלו. המסירות מתבטאת בדבקות במטרה – בכך שהאדם מתמקד לחלוטין במטרת שליחותו בחיים. זה מתחיל ממה שנקרא בחסידות 'מסירה ונתינה', וכשאני מסור ונתון לחלוטין לשליחות שלי אני גם דבק במטרת השליחות שלי, ביעד הסופי שלה.

הרבי היה האדם הכי מסור ונתון לשליחותו. על ידי מסירת עצמו לשליחותו, חייו האישיים הפכו, במובן מסוים, לחסרי ערך. הם היו משמעותיים עבורו רק במדה שהם עזרו לו למלא את שליחותו. בניגוד לאמונה, שהיא תכונה השייכת לעל-מודע של הנשמה, שורה עליה כאור מקיף, מסירות ודבקות הן תכונות פנימיות של הנשמה, חוויות שאדם חש בתוך עצמו – אני מוסר את עצמי לשליחות ודבק במטרה, כאשר כבר מהרגע הראשון של מסעי לעבר אותה מטרה אני רואה אותה.

דאגה

התכונה הבאה היא דאגה כנה לזולת, דאגה לטובת הזולת הן בגשמיות והן ברוחניות. הדאגה היא לא רק לדאוג במובן המקובל הפשוט (worry) אלא לדאוג לזולת כביטוי של אהבה עמוקה כלפיו (care). הדאגה היא גם לא רק אכפתיות (concern) – ודאי אני דואג לזולת משום שאכפת לי ממנו, אבל דאגה אמתית היא הרבה יותר מאשר אכפתיות. אפשר להאמין באנושות וגם להתמסר לשליחות שלי להביא אור לעולם, אבל זו עדיין לא דאגה לזולת באמת. מי שיש לו באמת את מדת הדאגה הפנימית לזולת חש, באופן אינסטינקטיבי, קשר עצמי עמוק לכל פרט ופרט, לכל איש ואשה, בעולם. דאגה זו נובעת מאהבה וחמלה[כב] – תחושה שאתה מאד-מאד חשוב עבורי ושאני מוכן ומזומן תמיד לעשות הכל עבורך. זו הדרך בה התייחס הרבי לכל אחד ואחת.

כפי שכבר רמזנו, לדאגה הזו יש גם משמעות מעשית (לא רק רגש האכפתיות בלב), כמו אחות בבית-רפואה שדואגת לחולה – הדאגה שלה היא לא רק רגש בלב, היא מתבטאת בעיקר בטיפול מסור בפועל (לא רק to care for אלא to take care of). במושגי החסידות, הדאגה שבלב, עם כל האהבה והחמלה המלוות אותה, שייכת לתחום המורגש, המדות חסד-גבורה-תפארת (אהבה-יראה-רחמים). לעומתה, הדאגה לטיפול בפועל שייכת לתחום המוטבע, הכוחות התחתונים-המעשיים של הנשמה, נצח-הוד-יסוד (בטחון-תמימות-אמת). אצל הרבי ראינו את שתי המשמעויות מתאחדות – רגש הדאגה בלב התבטא תמיד בדאגה המעשית לטפל במה שדורש טיפול.

דאגה בגימטריא אהבה שבלב, אך מי שדואג באמת בלב מוכן תמיד לדאוג לזולת במעשה בפועל, הוא דואג לספק לחבר הנצרך את הטיפול הטוב ביותר עבורו (בטיפול שלו עצמו או בתמיכתו הכספית). זו התכונה השלישית שאנחנו רוצים ללמוד מהרבי.

אחריות

התכונה הרביעית והאחרונה היא אחריות. מה ההבדל בין לקחת אחריות על מישהו למסירות כלפיו? אפשר לחשוב שאחריות ומסירות הן זהות, אבל למעשה יש ביניהן הבדל משמעותי. הקדשת חיי לשליחותי, המסירות שהוזכרה לעיל, נובעת ממוטיבציה פנימית שלי – אני מוסר את עצמי ומקדיש את עצמי לשליחותי. לעומת זאת, מקורה של האחריות הוא אחר – להיות אחראי על מישהו פירושו להרגיש שהדאגה לזולת והעזרה לו הן חובתי (לא בחירתי), שעבוד המוטל עלי (במובן של אחריות בלשון חז"ל, "נכסים שיש להם אחריות"[כג] – להיות אחראי פירושו בעצם להיות 'נכס' המשועבד למי או למה שאני אחראי עליו). שליחות יכולה לבוא מתוך מוטיבציה אישית שלי (אני בוחר להתמסר), או מתוך קבלת עול החובה שה' הטיל על כתפי (כפי שנאמר במשיח, "ותהי המשרה על שכמו"[כד]). אלו שני כיוונים שונים: הראשון בא מתוך עצמי והשני כפקודה מלמעלה, כמו חייל שמקבל פקודה ואחראי למלא אותה (וגם "עתיד ליתן דין וחשבון"[כה] למפקדו אם מלא או לא מלא אותה כדבעי).

האחריות שמוטלת כחובה היא ודאי תכונה של הרבי שעלינו לאמץ לעצמנו, שהרי יסוד-היסודות אצל הרבי הוא המושג קבלת-עול. כשם שהאמונה שייכת לרמה הגבוהה ביותר של הנשמה, כך האחריות שבאה מקבלת-עול שייכת למדרגה התחתונה ביותר, ספירת המלכות, הכח הנמוך והמעשי ביותר של הנשמה (ואם כן, על אמונה ואחריות ניתן לדרוש "מגיד מראשית [האמונה, המדרגה העליונה, סוד 'תשורי מראש אמנה'[כו]] אחרית [האחריות, המדרגה האחרונה]"[כז]). וכמו שהזכרנו, אחריות תמיד מלווה בסופו של דבר בדרישה לחשבון-צדק (מתאים למלכות, שנקראת "צדק"[כח] ו"בנין המלכות מן הגבורות [הדינים]"[כט]): 'האם מלאתי או לא מלאתי את אחריותי?'.

המבנה הפנימי של ארבע התכונות

נחזור וננתח את ארבע התכונות שאנו באים ללמוד מאישיותו והתנהגותו של הרבי, בהקבלה לאותיות שם הוי' ב"ה:

כפי שכבר אמרנו, אחריות מקבילה למלכות – קבלת עול מלכות שמים – ולכן מקבילה לאות האחרונה של הוי', ה תתאה. אחריות היא גם מלשון אחור[ל]. המלכות – הספירה האחרונה, כנ"ל – מכוונת כנגד צד האחור של האדם (סוד "שכינה במערב"[לא]).

את הדאגה זיהינו גם באהבה ובחמלה ברגשות הלב (ספירות המורגש, חג"ת) וגם בהתנהגות בפועל (ספירות המוטבע, נה"י), המדות המקבילות ל-ו שבשם.

המסירות והדבקות במטרה הן תכונות של ספירת הדעת, כח היחוד וההתקשרות[לב]. הדעת מאפשרת לשכל שלי להתחבר למהות האמתית שלי, שהיא השליחות שלי. הדעת לוקחת את ההבנה של השכל, ששייכת לספירת הבינה – ה עילאה שבשם – והופכת אותה להתמסרות מלאה לשליחות שלי, בבחירה החפשית שלי (השייכת לדעת[לג]). על הקשר בין הבינה והדעת נאמר "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[לד], והמסירות לשליחות שנוצרת מהשילוב שלהן שייכת כאן ל-ה עילאה שבשם.

ההקבלה הזו מסבירה גם את הדמיון בין מסירות ואחריות, עד שניתן להתבלבל ביניהן, משום ששתיהן מקבילות לאות ה שבשם – הראשונה ל-ה עילאה והשניה ל-ה תתאה (כאשר "הא בהא תליא").

האמונה – ובמיוחד האמונה בטוב המוחלט של כל מה שה' ברא לכבודו[לה] – מתגלה בחכמה שבנשמה (כמבואר בספר התניא[לו]), כנגד ה-י שבשם.

ורמז לגבי ארבע התכונות: אמונה מסירות דאגה אחריות עולות 1456, הוי' (26) פעמים להוי' (56), הכל הוא אמונה בהוי' ורצון להגיע להוי', להתדמות אליו יתברך ולגלות אותו בעולם כולו. מכיון שהכל הוא כפולת 26, ממילא הוא גם כפולת 13, המלה דאגה (כנ"ל) – הכל עולה דאגה פעמים אהבה-חמלה (הצד הרגשי של הדאגה, כנ"ל), דאגה פעמים "סוד הוי'"[לז], רמז למאמר חז"ל "אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[לח]. את "סוד הוי'", סתרי התורה, סודות האמונה, מוסרים רק למי שמסור להוי', מי שיש לו מסירות לשליחות שהטיל עליו ה' – האמונה והמסירות, י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[לט] במבנה שלנו, נמסרות ל-ו, בעל הדאגה, על מנת לגלות אותן בבעל האחריות, ה תתאה שבשם, ודוק.

הזדהות הרבי עם ארבע דמויות

את ארבע התכונות שהזכרנו אפשר להקביל לארבע דמויות עיקריות, שאפשר לומר שהן הדמויות שהרבי הכי הזדהה איתן:

כפי שכבר הוזכר, האמונה שייכת באופן מובהק לאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים". דמותו של אברהם אבינו, שמפיץ את בשורת האמונה הטהורה שלו לאנושות כולה – מתוך מסירות נפש, בלי להתפעל מכך שהוא בודד באמונתו, אבל מתוך אמונה בהירה שבסופו של דבר המסר שלו מתאים לכולם – היא ודאי מקור השראה לכל מפעל השליחות של הרבי.

את המסירות והדבקות במטרה, השייכות לתכונת הדעת, ניתן ללמוד ממשה רבינו, הדעת של כלל ישראל[מ]. תכונת הדבקות קיימת אצל משה מהרגע הראשון, כפי שנאמר בלידתו "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[מא], בסוד "אֹמר לדבק טוב הוא" שהוזכר לעיל (ואין עוד "טוב הוא" בתנ"ך). מרגע שמשה רבינו מקבל את השליחות הוא מקדיש את חייו אליה בלבד, "מן ההר אל העם"[מב], ללא כל פניה לצרכיו שלו[מג], כאשר לנגד עיניו עומדת מטרת השליחות – גאולת ישראל, מתן תורה וההגעה לארץ ישראל. משה רבינו הראשון – הממשיך ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[מד], כפי שהזכיר הרבי אין-ספור פעמים – הוא הדמות השניה עמה מזדהה הרבי.

הדאגה האמתית לכל יהודי שייכת לדמות שהרבי העמיד בראש מעיניו, וכל חייו היו מכוונים להביא אותה – "להביא לימות המשיח". על המשיח נאמר "כי מרחמם ינהגם"[מה] ("כי מרחמם" בגימטריא משיח!) – הרחמים הם הדאגה בלב (במורגש) וההנהגה היא ביטויה של הדאגה בהנהגת העם בפועל (במוטבע). יותר מכל דמות אחרת, הרבי מזדהה עם המשיח ודואג דאגה משיחית לכל יהודי (כנודע ש"דאגה בלב איש"[מו] בגימטריא משיח).

תחושת האחריות על כל יהודי – מתוך הרגישות לשאלה 'מיהו יהודי?' – שייכת לדמות עיקרית נוספת איתה הזדהה הרבי, מרדכי היהודי (כמו שאנחנו מסבירים כל פעם בפורים). מרדכי מבטא את האחריות של המשה שבדור – "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[מז] (כפי שהדגיש הרבי במאמר האחרון שהגיה, ד״ה "ואתה תצוה" תשמ"א) – על כל העם, עד שכל עם ישראל נקרא על שמו "עם מרדכי"[מח].

ורמז: אברהם משה מרדכי משיח (לפי סדר הדורות[מט]) עולה 1225, יהודי ברבוע, לב טוב במשולש, "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדר דר"[נ] (מספר שהנקודה האמצעית שלו היא תריג, משה רבינו, לו נאמר הפסוק הזה במעמד קבלת השליחות שלו).

סיכום ותפלה

נסכם את ההקבלות שראינו:

י חכמה  אמונה אברהם

ה בינה-דעת מסירות משה

ו מדות  דאגה משיח

ה מלכות  אחריות מרדכי

נבקש כעת מה' לתת לנו את ההשראה והתבונה כדי שנוכל קודם כל לתפוס כיצד הרבי מליובאוויטש – אדם בעולמנו – הצליח להגיע למילוי כה מושלם של ארבע תכונות אלו. כשנתבונן בדברים ונבקש מה' שגם אנחנו נזכה 'לחקות' את הרבי וללכת בעקבותיו ("ממנו יראו וכן יעשו"[נא]), בודאי נקבל מהרבי את אורו והשראתו ללכת בדרך בה הוא חי כדי שנוכל לזכות לזרז את ביאת משיח צדקנו בגאולה האמתית והשלמה במהרה בימינו אמן.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':