המתקת יסורים בספר התניא ("להשכילך בינה" 9)

ז' ניסן תש"פ – הקלטה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שלש עצות בתניא להתמודדות עם יסורים

אנחנו לומדים אגה"ק יא בתניא, ד"ה "להשכילך בינה", שהנושא שלה הוא איך להתייחס לדברים שנראים לא-טובים שקורים בעולם. כתוב שבאמת הלימוד באגרת הזו הוא סגולה בדוקה ומנוסה להנצל מהדינים הקשים שלפעמים מתעוררים בעולם ולהמתיק אותם. העיקר הוא איך להתמודד, איך להגיב נפשית – גם איך לתפוס את הרע המדומה בשכל, גם איך להגיב בלב וגם איך להגיב במעשה. צריך לעשות תשובה כמובן. בכל אופן, נושא ההתמודדות עם הלא-טוב המדומה מופיע כמה פעמים בספר תניא קדישא.

יש קטע מהרבי בלקו"ש ח"א[ב] – השיחות היסודיות ביותר של הרבי – שמביא שלשה מקומות בתניא בהן נידון נושא ההתמודדות עם היסורים, וכל פעם יש דגש אחר. לכן מאד חשוב לראות זאת – נלמד את קטע השיחה של הרבי, ואחר כך צריך עוד יותר להעמיק בפנים במקומות האלה בתניא ולראות מה עוד אפשר לדייק ולהבין מהשינויים בין שלשת המקומות האלה.

תניא פכ"ו: הטוב יתגלה לעתיד לבוא

נתחיל לקרוא את השיחה באידיש, לתרגם וטפה להסביר:

אין דריי ערטער אין תניא ווערט דערקלערט די עצה צו יסורים [בשלשה מקומות בתניא מוסברת העצה ליסורים.]. איין מאָל אין ערשטן חלק תניא און צווי מאָל אין אגרת הקדש [פעם אחת בחלק הראשון של התניא – ספר של בינונים – ועוד פעמיים באגרת הקדש, כל פעם באגרת אחרת.].

אין ערשטן חלק תניא שטייט, אַז די עצה צו יסורים איז לקבולי בשמחה [בחלק הראשון של התניא כתוב מה שכתוב בחז"ל בפירוש, שאם קורים דברים לא טובים – קודם כל יש מצוה לברך על הלא-טוב כשם שמצוה לברך על הטוב[ג].],

בעולם הזה יש שתי ברכות – על הטוב מברכים "הטוב והמיטיב" ועל הלא-טוב ברכה אחרת, הפוכה, "דיין האמת"[ד] – אבל בכל אופן צריך לברך, להודות לה'. איך מברכים את ה' על דבר לא טוב? חז"ל אומרים[ה] שצריך לקבל בשמחה – כמובן, תוך אמונה ש"גם זו לטובה", כמו שגם כתוב בתניא, ובעתיד הטוב הזה יתגלה, כמו שנראה. בינתים הטוב לא גלוי – בגלוי נדמה ההיפך.

שוב, שם כתוב הביטוי המפורש בחז"ל "לקבולינהו בשמחה" – הדגש על שמחה. קשה דווקא כאשר האדם מתייסר להגביר את השמחה שלו בה' – השמחה שלו שהוא יהודי, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב שקם על הבקר ומתחיל לרקוד "שלא עשני גוי", והכל בשמחה רבה פורצת גדר. אין לך שמחה יותר גדולה מכך ש"לא עשני גוי", ואחר כך שיש לי תורה ומצוות והעיקר שיש לי את הקב"ה אתי.

וואָס דורך דעם וועט ער זוכה זיין אַז לעתיד לבוא וועט עס אַראָפּקומען בטוב הנראה והנגלה.

כתוב שם שאם הוא היום מקבל את היסורים בשמחה, לעתיד לבוא אותו שפע, שהיום מתקבל למטה כלא-טוב אבל מקורו טוב מאד, יתגלה לעתיד לבוא בטוב הנראה והנגלה. אבל בינתים, בעולם הזה, הוא באמת לא-טוב – לא טוב מבחינת הגברא שסובל את היסורים.

אומר הרבי:

דאָס איז דאָך אָבער אַן ענין וואָס מען דאַרף וואַרטן אויף לעתיד לבוא.

משם יוצא שכדי לקבל את הטוב הנראה והנגלה צריך לחכות הרבה זמן – לחכות לעתיד לבוא, "'היום לעשותם'[ו] ומחר לקבל שכרם"[ז], לא יודעים כמה מאוחר יהיה המחר (מחר לשון מאוחר), אבל מאמינים ומחכים, "אשרי מחכה ויגיע"[ח]. מחכים מתוך אמונה שיגיע, אבל יכול לקחת זמן – יגיע גם לשון געגועים. עד כאן מה שכתוב בחלק א בתניא, ספר של בינונים, בפרק כו בו בכלל מתחיל לדבר על ענין השמחה והכרחיותה בעבודת ה'. מופיע בתוך פרק שמתחיל את הנושא הכללי של שמחה, ולכן הדגש שם הוא "לקבולי בשמחה". הנושא של החלק הראשון בתניא הוא שהבינוני יבין שהוא בינוני ולא צדיק. צדיק יכול לעשות אתהפכא ובינוני לא יכול לעשות אתהפכא ו"הלואי בינוני"[ט] – הלואי שאזכה להיות בינוני בעולם הזה. זו גם משימה ויעד לא פשוט בכלל, עד כדי כך שאדמו"ר הזקן אמר על עצמו[י] שהוא בינוני, על דרך מאמר רבה על עצמו "כגון אנא בינוני"[יא], ואביי תלמידו אמר לו "לא שביק מר חיי לכל בריה" – אם אתה בינוני אנחנו רשעים.

בכל אופן, כל ענין ספר של בינונים הוא הכנעה – שאדם יכיר את מקומו. בהכנעה יש את האמונה שודאי כל מה שה' עושה הוא טוב – אבל הטוב הזה לא מתגלה עכשיו אלא רק לעתיד. זו הדגשת הרבי לגבי הפעם הראשונה. הפעמים הבאות הן באגרת הקדש, שהנושא הכללי הוא צדקה – מי שעושה טוב, עושה צדקה, הוא צדיק. שם הראש של התניא אחרת – ישנה אפשרות לגעת בעבודת הצדיק, עבודת האתהפכא, ולגבי היסורים המשמעות שאפשר ממש להפוך את הלא-טוב, שנראה שהוא טוב עכשיו לא רק לעתיד לבוא.

אגה"ק כב: הרע מתהפך לטוב על ידי תשובה

אין אגרת הקדש אין איין ארט [אגרת הקדש כב, עוד לא האגרת שאנו לומדים כעת.], גיט ער די עצה [ליסורים], לפשפש במעשיו [שיסורים הם הזמנה, איתות מן השמים, שעלי לפשפש במעשי ולעשות תשובה.]. ער זאָל זיך באַטראַכטן ווי המלך הגדול רוחץ צואת בנו יחידו [שהוא מתבונן בכך שהמלך הגדול יורד בכבודו ובעצמו ורוחץ את צואת בנו – היסורים הם כמו לתת תרופה מרה, ולא רק תרופה מרה אלא שה' רוחץ את צואת בנו.], כמו שכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון גו', וואָס דאָס קומט דאָך מצד דער אהבה רבה שלמעלה [בכך שהקב"ה בכבודו ובעצמו יורד ורוחץ את צואת בנו מתגלה האהבה הרבה שלו לבן. כלומר, דווקא ביסורים מתגלה אהבה.], וואָס דורך דער התבוננות איז כמים הפנים אל פנים וועט ער מעורר זיין די אהבה ביי זיך צום אויבערשטן [האדם צריך להתבונן בכך שהיסורים האלה הם רחיצה מתוך אהבת האב לבן – יש לי כל כך הרבה לכלוך שצריך לנקות אותו היטב ולכן אני חווה יסורים. אך מכיון שבא מאהבה – מי היה משער, שהאבא הגדול ירחץ את בנו – צריך לעורר אצלי אהבה כמים הפנים לפנים, מול האהבה שה' מראה לי ביסורים.], וואָס דורך דעם וועט ער ממשיך זיין למעלה, אַז די אהבה וועט זיין אַן אהבה מגולה [ומסביר אדמו"ר הזקן שעל ידי כך שאגיב נכון מתגלה האהבה מלמעלה.],

כל הענין של יסורים הוא מבחן. התהליך כאן של שלשת המקומות בתניא הוא שיותר ויותר מודגש שהיסורים הם מבחן עבורי – וכאן המבחן הוא האם אבין שהיסורים הם סימן כמה ה' אוהב אותי, "את אשר יאהב הוי' יוכיח"[יב], "תוכחת מגֻלה מאהבה מסותרת"[יג]. אם אני מבין זאת טוב אני מגיב "כמים הפנים לפנים"[יד] באהבה רבה מצדי, בהשתפכות הנפש – זו ודאי אהבה עם בכי, עם הרבה הרבה דמעות שאני בוכה מתוך ההתרגשות של "כמים הפנים לפנים". אני בצער, והצער עוזר לי לבכות 'כמה אתה אוהב אותי', כמובן בטחון שיהיה טוב. ככל שאני אוהב בתגובת לאהבת האבא – יש מעגל חוזר. הוא אהב אותי ב"תוכחת מגֻלה מאהבה מסותרת", וכשאני בתגובה אוהב אותו האהבה שלו מתגברת אז שהוא בעצמו מהפך את היסורים הנדמים לטוב הנראה והנגלה.

וואָס במילא וועט עס אַראָפקומען אויך למטה בטוב הנראה והנגלה [מתגבורת האהבה שלו בזכות האהבה ירד למטה טוב נראה ונגלה – הכל יתהפך, עשינו אתהפכא יחד, האב והבן.].

די עצה, כאָטש אַז מען דאַרף טאַקע ניט וואַרטן אויף לעתיד [יש כאן איזו התקדמות – בחלק הראשון של התניא הטוב יתגלה רק לעתיד לבוא, וכאן אם אני מגיב נכון הטוב יתגלה כבר עכשיו. לא צריך לחכות לעתיד], ער קען האָבן טוב הנראה והנגלה אויך איצטער [אפשר לזכות לטוב הנראה והנגלה גם עכשיו.], דאַרף מען אָבער צו איר האָבן התבוננות און התעוררות אהבת הוי' וכו' [אבל בכל אופן דורש ממני עבודה, מותנה – "היום, אם בקֹלו תשמעו"[טו].].

במה מותנה? גם בעבודת מוחין וגם בעבודת לב. מתחיל מהמוחין, כמו כל דבר בחב"ד – מתחיל מהתבוננות. מישהו נותן לי סטירה, וצריך להתבונן שנותן לי סטירה מתוך אהבה – לא פשוט – ולהרגיש את האהבה שלו בסטירה. זו עבודת המוחין – גדלות מוחין היא להבין, ההבנה כאן היא ממש הרגשה, שהדבר שכואב הוא ביטוי של אהבה רבה מהמלך הצדיק והחכם אלי. אחר נולדת עבודה בלב – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", פסוק ששייך ללב. כמו שאני מסתכל במים ורואה את הפרצוף שלי בחזרה כך "לב האדם לאדם". אם כן, צריך גם התבוננות במח וגם התעוררות אהבה בלב. אם אני מצליח בשני אלה ה' כבר יהפוך את הרע המדומה לטוב הנראה והנגלה. זהו המקום הראשון מאגה"ק שהוא מביא, כי כותב לפי סדר הענינים.

אגה"ק יא: נסיון היכן האדם מונח

המקום השלישי – השיא לפי מה שכותב כאן – הוא אגרת הקדש יא, "להשכילך בינה":

אין צווייטן אָרט אין אגרת הקדש, גיט ער די עצה, מען זאָל וויסן אַז דאָס איז אַן ענין פון נסיונות,

במקום השני באגרת הקדש הוא מביא את הצעה שצריך רק לדעת שזהו ענין של נסיונות. במקום הראשון כתוב שצריך לפשפש במעשיו ולעשות תשובה – עבודה של בינה, "ולבבו יבין ושב"[טז] – ולהתבונן שזו פעולה של ה' מתוך אהבה. הפשפוש במעשים והתיקון והתשובה – עדיין לא התבוננות שהכל בא מאהבה. יתכן שיש דין – עשיתי כך וכך ומגיע לי כך וכך, ואם אני רוצה שיסתלק ממני עלי לשנות את מעשי. זו חיצוניות הבינה, אך ההתבוננות מאיפה באה הסטירה היא פנימיות הבינה – לא רק שהטבע החזיר לי מדה כנגד מדה, אלא שזו פעולת האבא הצדיק והחסיד מתוך אהבה.

אמנם, ב"להשכילך בינה" לא כתוב שעלי להתבונן אלא רק לדעת משהו – לדעת שהיסורים עכשיו הם נסיון מן השמים. כתוב שתכלית כל הנסיונות היא לדעת – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[יז], שאבוא ליותר דעת[יח]. הכל קשור לדעת – וקודם אני צריך לדעת שמה שקורה הוא נסיון. מהו נסיון? בחינה, מבחן. כל הדבר הזה הוא לא שה' רוחץ אותי, מתוך אהבתו עלי הוא יורד ממקום כבודו ללכלוך שלי ורוחץ אותי בידיו, אלא פשוט מבחן, נסיון, לראות אם אעמוד בו.

מען פּרואווט אויס דעם מענטשן צי ער האָט אַ רצון אין עניני עולם הזה און חיי הגוף.

הנסיון – בתגובה ליסורים אני רואה איפה האדם נמצא, איפה הוא מונח ושקוע בחייו. אם מאד מפריע לו שיש לו חסרון בבני, חיי ומזוני – בכל עניני העולם הזה – סימן שהוא מונח בענינים האלה בחיים, וככל שזה ורק זה מענין אותו באמת כך הוא מצטער יותר כשהוא חסר. המבחן הוא האם עניני עולם הזה מענינים אותך או שמענין אותך הקב"ה – מתוך היסורים רואים מה חסר לאדם. אם אתה עומד בנסיון רואים שמה שחשוב לך הוא הקב"ה, המכונה שם "יוצר בראשית" – הכל מתחיל מ"אמונה אמיתית ביוצר בראשית" שהוא עצם הטוב ומהווה את העולם ממדרגת האין, העדן העליון, מקור החיים, הברכה והטוב, ורק הוא מענין אותי. אדרבא, אולי דרך היסורים שקצת מורידים ממני את גשמיות הגוף אוכל להשקיף עליו יותר בבהירות.

שוב, כל ענין הנסיון הוא "לדעת" – בפשט הפסוק מדבר על ה', אך ה' לא צריך לדעת, אלא "לדעת" היינו כדי שאני אדע – לבחון איפה ההתקשרות הנפשית שלי, למטה בעניני עולם הזה או בה'.

און דורך דעם וואָס ער שטייט ביי דעם נסיון, קומט עס אַראָפּ אין טוב הנראה והנגלה.

דרך עמידת האדם בנסיון – הוא מקבל איזו מכה, כואבת לו האצבע, ואם התגובה המידית ש'לא זה מה שמענין אותי בחיים' ולכן אין לי כל כך, או בכלל, מה להצטער, ואדרבא, אולי כעת אני יכול להכיר את ה' יותר טוב, זו העמידה בנסיון – תיכף ומיד ממש הכל הופך להיות טוב הנראה והנגלה, כי הנסיון הוא רק דמיון. זו האגרת שלנו, "להשכילך בינה".

רק לעמוד בנסיון!

די מעלה אין דער עצה איז [המעלה בעצה הזו, השלישית, שרק צריך לדעת שזהו נסיון.], אַז מען דאַרף ניט וואַרטן אויף התעוררות אהבה וכו' [לא צריכים את עבודת המוחין ולא את התכל'ס שלה – התעוררות אהבה בלב. כל תנאי הוא מצד אמא (לשון אִם), כמו שהוסבר. כאן יוצא שהעמידה בנסיון אינה תנאי – אמור להיות טבעי אצל יהודי, שלא אכפת לי היסורים אלא אכפת לי רק הקב"ה.], און ביז דעמאָלט ליידן יסורים חס ושלום [לא צריך לחכות עד להתבוננות והתעוררות האהבה, ועד אז לסבול את היסורים.],

בדרגה הקודמת ה' לוחץ אותי ויש לי יסורים, וברגע שאגיע לאהבת ה' – על ידי עבודה שלמה, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – אז ה' מלמעלה יהפוך את היסורים לטוב הנראה והנגלה, ואולי גם בכך יש קצת תהליך, ובינתים אני סובל. ב"להשכילך בינה" מהרגע הראשון איני סובל יסורים – יש יסורים ואני לא סובל אותם. יש כמה גוונים בפירוש 'לא סובל'... כאן הכוונה שאיני סובל מהיסורים כי איני מתפעל מהם, הם גארנישט.

מי יכול להתפאר שהוא במדרגה כזו? זו כמעט מדרגת רבי זושא מאניפולי, שלא יודע כלל מהם יסורים (רק שרבי זושא לא חווה יסורים כלל מה שאין כן במדובר כאן, אך בעמידה בנסיון הוא מתגבר על התחושה הטבעית שלו ומיד מסלק מעצמו את חווית היסורים כרע כו'. בי-ה-ו-ה שיתבאר בסמוך דרגת רבי זושא היא בקוצו של י, וד"ל). רואים את היסוד שאמרנו קודם – יסוד מאד חזק – שאגרת הקדש היא התייחסות אחרת ליהודי שמדבר אליו. כל החלק הראשון היה לחנך אותנו מהו בינוני ולשאוף לכך, "הלואי בינוני", וכאן רוצה לחנך אותנו להגיע למדרגת רבי זושא.

נאָר באַלד ווי מען שטייט ביי דעם נסיון, ווערט מען פטור פון יסורים [כאן רק ברגע הראשון שעומד בנסיון – בדעת, לא בבינה – האדם נפטר מהיסורים.]. אויך איז די מעלה אין דעם [יש עוד מעלה בעצה השלישית של "להשכילך בינה":], אַז עס איז גענוג אויך אַ ביסל יסורים [בשביל לעמוד בנסיון לא צריך הרבה יסורים – זהו מבחן כמה אכפת לך מגשמיות. אם אתה מוכיח שלא אכפת לך דבר קטן זה כמו להוכיח שלא אכפת לך דבר גדול – ודי בתגובה הנכונה ליסורים קטנים.], וואָרום אויך מיט א ביסל קען מען אם אויפּרואוון [גם בקצת יסורים די כדי לבחון אותו.],

כעת מסביר במלים מפורשות מהי עמידה בנסיון:

און באַלד ווי מען זעט אַז ער ווערט ניט נתפעל פון דעם [מיד כאשר רואים שהוא לא מתפעל מהיסורים – היסוד החב"די של אָן-התפעלות –], נעמט מען דאָס צו פון אים [מסירים ממנו את הנסיון, עמדת במבחן בכך שלא התפעלת מהיסורים.].

בכל אופן, יש כאן עוד שורה:

אָבער פונדעסטוועגן, דאַרף מען דאָך דאָ ביישטיין דעם נסיון [הדבר היחיד שכן צריך לעשות – בכלל לא פשוט – הוא לעמוד בנסיון ('אני לא דורש ממך שום דבר, רק לעמוד בנסיון'). לא דורש שום התבוננות, שם בינה ושום התעוררות הלב, רק לעמוד בנסיון.].

עד כאן השיחה, בה הקטע יצא מדיבורים קודמים שם – על פנימיות התורה ומעלת רשב"י. לכן ממשיך בשיחה בדבר רביעי. יש כאן שלש תגובות בתניא ליסורים – שלש עצות. כל מצוות התורה הן עצות, וגם כאן יש שלש עצות – שלשה רצפטים של התורה ליסורים, כמו חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה.

מעלת רשב"י: הפיכת הרע לטוב במקורו

אבל יש עוד דרך שלמעלה מהכל – להתייחס בצורה אחרת, אפילו לא להתייחס, אפילו לא עמידה בנסיון – ארבעה דברים, כבר כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה. מהו כותב?

די מעלה פון רשב"י און פנימיות התורה

יש מעלה מיוחדת של רשב"י ושל פנימיות התורה – רשב"י גילה את ספר הזהר שבו אנו יוצאים מהגלות והיסורין בחסד וברחמים[יט]. כנראה לצאת מהיסורים בזכות רשב"י וספר הזהר שלו אפילו יותר מידי ופחות יסורים – שתי המעלות שכתב לגבי "להשכילך בינה" – אפילו מהעצה השלישית בתניא. כנראה שבא מעצם המוחין, כפי שבאמת כתוב על פנימיות התורה – רשב"י ופנימיות התורה באים מדרגה שלמעלה מהזמן, ולמעלה מהזמן אין בכלל רע. כל שלש העצות כאן הן בדירוג כמה זמן צריכים לסבול את היסורים והרע. אבל יש מה שלמעלה מהזמן, תורה בכלל ופנימיות התורה בפרט.

אָבער איז, אַז מען דאַרף ניט וואַרטן אויף לעתיד [לא צריך לחכות לעתיד לבוא, כמו בעצה הראשונה בפכ"ו בתניא.], ניט אויף התעוררות אהבה וכו' [וגם לא צריך לחכות שעל ידי ההתבוננות האדם יתעורר בלבו באהבה, כמו בעצה השניה באגה"ק כב.], און ניט אויף ביישטיין נסיונות [ואפילו לא צריך לחכות עד שיעמוד בנסיון, כמו בעצה השלישית באגה"ק יא.], נאָר מצד פנימיות התורה טייטשט מען אויס, באַלד,

מצד פנימיות התורה אנו מפרשים מיד את הדבר הלא טוב כטוב. רשב"י שלח את בנו רבי אלעזר להתברך אצל שני חכמים גדולים והם אמרו מה שנשמע כהיפך הברכה[כ]. הבן בא לרשב"י ואמר – הוא לא ברך אותי אלא קלל אותי. רשב"י שאל – מה בדיוק הוא אמר? וכאשר הוא אמר לו רשב"י פירש שאלה הברכות הכי גדולות – זהו כח התורה ובפרט פנימיות התורה. אז לא צריך לעמוד בנסיון – הקללה לא התממשה, רק רחפה, הוא פחד, ורשב"י המתיק עם התורה. בפועל היה רק הטוב הנראה והנגלה.

און מען איז מגלה יעדער ענין, בטוב הנראה והנגלה [כל דבר תופסים בשרש, עוד לפני שהוא יורד למציאות, וכבר שם ממתיקים אותו – אז ממילא ברגע שירד למציאות כבר יהיה הכי טוב, "טוב הנראה והנגלה". תופסים אותו עדיין למעלה מהעולם שלנו, שכולל גם את הזמן והמקום.].

חמש מדרגות בסוד הוי'

אם כן, יש כאן ארבע מדרגות-שהן חמש. ברור שהמדרגה האחרונה היא חכמה – פנימיות התורה, שהיא מוחין דאבא. סימן שהמדרגה שלפניה, "להשכילך בינה" – שאמרנו שהיא בעיקר דעת, לא התבוננות, אך "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כא] – היינו התכלית של פנימיות הבינה. ההתבוננות שלפני כן היא בפירוש של בן – שאבא רוחץ אותי – היא כנגד ז"א, כאשר העבודה היא (על ידי התבוננות, מוחין השייכים למדות) לעורר אהבה בלב. המדרגה הראשונה, שצריך להאמין ולחכות בשקט עד לעתיד לבוא, שרק אז הדבר יתגלה כטוב הנראה והנגלה, היא המלכות – הבינוני של התניא, הבסיס, והבסיס הוא השפלות של המלכות. מעל הכל נמצאת דרגת רבי זושא (שהרבי לא מביא), שם אפילו אין רע שצריך לפרש כדבר טוב – הוא פשוט לא חוה שום יסורים (התענוג שבכתר, כמו ז' הבעטלרס של רבי נחמן).

אם כן, יש לנו כאן התבוננות יפהפיה, יש מבנה – ברגע שיש כזה מבנה אנחנו כבר במדרגה הרביעית, של רשב"י, של הפיכת הדברים במקור[כב], עוד לפני שיורדים למציאות. בעצם החכמים האלה לא קללו אותו אלא ברכו אותו, כפי שהבין רשב"י, ורק לבנו רבי אלעזר היה נדמה בסברתו הפוך.

קוצו של יאין יסורים ורע כלל (רבי זושא)

יהפיכת הרע לטוב במקור (רשב"י)

ההיסורים מנסים ובוחנים היכן האדם מונח (אגה"ק יא)

והיסורים ממרקים את הנשמה מתוך אהבת ה'(אגה"ק כב)

ההיסורים יתגלו כטוב לעתיד לבוא (תניא פכ"ו)

למדנו את שיחת הרבי ובהמשך אנחנו צריכים לפתוח את התניא ולהסתכל ממש בשלשת המקומות האלה, ואז בע"ה נבין עוד יותר.