ח' ט' וכ"ג שבט ס"ט[1]

קונטרס העבודה (5ב)

ביאור האהבה כאש

"אש אוכלה אש" – שריפת אש התאוה על ידי אהבת ה' ברשפי אש

היינו באמצע אות ד:

אמנם עיקר כליון וביטול הישות דנה"ב הוא באהבה וברשפי אש דנה"א להיות כי הנה"ב בהד' מדרי' דדצח"מ הוא במדרי' החי שזהו בחי' יסוד האש [כפי שהוסבר אצלנו, שיטת אדמו"ר הזקן בתניא שדומם-צומח-חי-מדבר (מלמטה למעלה) לא מקבילים לסדר אש-רוח-מים-עפר (מלמעלה למטה), אלא המדבר הוא כנגד יסוד הרוח, רוח ממללא, והחי הוא כנגד יסוד האש. כאן הרבי רש"ב נוקט באותה שיטה.] בחי' חמימות התאוה והתגברות יסוד האש דנה"א ברשפי אש התשוקה והצמאון לאלקות הוא בחי' אש אוכלה אש [בענין "אש אוכלה אש" ראה בשער "שש אשות" בספר סוד ה' ליראיו. כאן נראה כי יש רק ארבע אשות, שתים מצד הנה"ב – שהתחתונה היא שלילית – ושתים מצד הנה"א, אך ראה עוד לקמן כיצד גם כאן יש שש מדרגות של אש. דוקא המדרגה התחתונה, האש שלמטה של הנה"א, מוגדרת כאן כ"אש אוכלה אש". לפי זה אש המנורה, האש העליונה של הנה"א, יותר גבוהה מלהיות "אש אוכלה אש", שהיא בחינת אש המזבח האוכלת את הקרבן] לכלות ולשרוף הכח המתאווה והאש דנה"ב [האש התחתונה של הנה"ב] בתענוגות בני אדם כו'

מאמרי אדמו"ר הזקן על שריפת הנפש הבהמית

וכמ"ש בלקו"ת בד"ה כי תצא דרוה"ר ובד"ה לבאר ענין יוהכ"פ ספ"ב

כדי להבין באמת מה עבר בראש של הרבי רש"ב נביא את מאמרי אדמו"ר הזקן שמזכיר כאן:

ד"ה "כי תצא" (הראשון):

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו וגו'. הנה איתא בזהר שעת צלותא שעת קרבא וכתיב אשר לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי ות"א בצלותי ובבעותי. ולהבין מה ענין המלחמה בתפלה וגם למה מתפללים בכל יום. הנה ארז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום. והענין כדכתיב את קרבני לחמי לאשי שהיו מקריבין הקרבן בזמן בית המקדש לעולה ע"ג המזבח ממין הבהמה כדי שתרד אש מן השמים ותאכל את העולה. כי חיות נפש הבהמית היא יסודה מיסוד האש כי ד' בחי' דצח"מ הם כנגד ד' בחי' ארמ"ע ובחי' אש הוא בחי' נפש החי ובחי' רוח הוא בחי' מדבר כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא וכשהיה יורד אש מן השמים היה נכלל אש שלמטה באש שלמעלה ובחי' אש שלמעלה ג"כ הוא בחי' בהמה וחיה ושרשן במרכבה העליונה פני אריה פני שור כו'. וזהו אריה דאכיל קרבנין כו'. ומשחרב בית המקד תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלה שיקריב כ"א נפשו הבהמית להעלותה ולקשרה בשרשה שהיא ג"כ מיסוד האש ומקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש מרכבה העליונה פני אריה פני שור כו' אלא שלאחר ירידת והשתלשלות והתלבשות בע"ש שמרי האופנים נמשך תענוגי העולם הזה והכח המתאוה שהוא ג"כ בחי' חמימות האש וגם היצה"ר הוא אש זר דולק וצריך להעלות נפש הבהמית לשרשה בחי' אש שלמעלה ולהתכלל בבחי' מרכבה העליונה בחי' אש אוכלה אש לכלות ולשרוף כח המתאוה והאש שלמטה בתענוגות בני אדם בעוה"ז שלא לילך בהם אלא בקרירות ולהפך מהיפך להיפך להיות כח המתאוה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלהים חיים (ועמ"ש מזה בד"ה בפ' נסכים בפ' שלח).

ד"ה "לבאר ענין יוהכ"פ", סוף פרק ב:

והנה עליית המצות העיקר הוא ע"י התפלה לפי שאז הוא שעת הכושר ומתגלה ומתעלה בחי' פנימית נקודת הלב בכללות נש"י בתשיקה ודביקה באלהים חיים וזהו מארז"ל תפלות במקום קרבנות תקנום כי כמו הקרבן שהיו מקריבין הבהמה שתהא נשרפת באש שע"ג המזבח וכך צריך לעורר את האהבה בתפלה ברשפי אש שלהבת מתלהבת בלבו כי יסוד האש הוא בלב ולשרוף ולכלות את נה"ב שבו כו'.

אהבה ברשפי אש – תוצאת ההתבוננות בסובב כל עלמין

והנה אמתית האהבה ברשפי אש (בחי' אש שלמטה דנה"א) היא הבאה מהתבונה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה (ועמ"ש בבה"ז פ' תזריע בביאור מאה"ז דמ"ט ע"א ע"פ הזה עליהם מי חטאת) הממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כלא חשיב כו' [כמבואר בסוף פמ"ג בתניא (וחוזר על זה בסוף פמ"ד). כאן העיקר הוא הסובב וכולא קמיה כלא חשיב.],

בראשית – ברית אש

כתוב בתקוני זהר ש"בראשית" אותיות ברית-אש – קשור לברית מילה, להתבוננות של היסוד לפי המבנה שלנו. לא רק שזה לקחת את אותיות בראשית ולסדר אותן בצורה אחרת, אלא להוציא את שתי האותיות שבאמצע ולהשאיר את השאר לפי הסדר. מכל צירופי בראשית, במדה מסוימת זה הצירוף הכי מובהק – כי זה ממש אש בתוך ברית. גם במלה ברית, אותיות בר הן השרש (ה'שער') של ברית והאותיות ית נוספות (כתוב שסימן מובהק של מלך – והכח המלכותי היהודי מתגלה בברית, בגילוי העטרה – זה שרואה אש יוצאת מאמתו, מברית המילה שלו[2]. לא סתם אומרים ש"בראשית" בתנ"ך זה תמיד סמוך למלכות – "בראשית ממלכת..." – יש משהו מלכותי במלה בראשית, רומז לאש היוצאת מהברית).

התבוננות בממכ"ע פועלת אתכפיא, התבוננות בסוכ"ע פועלת אתהפכא

ההתבוננות בגדולת ה', שה' הוא ממלא כל עלמין, פועלת בטול וחלישות התאוה. אבל האתהפכא של האש הזרה נפעלת דוקא כאשר האש יוצאת מהברית, כאשר ההתבוננות היא לא רק במה שה' ממלא כל עלמין אלא בכך שהוא סובב כל עלמין וכולה קמיה כלא ממש חשיב. כל ההתבוננות קשורה לברית, כפי שהוסבר, אבל יש שיוצאת מהתבוננות זו אהבה כמים (גם הזרע דומה למים, ויש גם פסולת של מים, מי רגלים) ויש שיוצאת ממנה אהבה כאש, מהתבוננות שה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולה קמיה כלא חשיב.

יציאה ממיצרי העולם הזה על ידי אהבה כאש

מכאן זה ציטוט:

אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושי' דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של התענוגים כו' [העולם הזה הוא גבול, מצרים (יש גם מצרים של קדושה, כאשר לומדים תורה ומקיימים מצות, הכל בבחינת גבול), וצריך לצאת ממצרים – זה על ידי אש דוקא, כאשר מתבוננים שה' הוא לא רק ממלא כל עלמין אלא גם סובב כל עלמין, ועוד יותר ש"כולא קמיה כלא ממש חשיב" זה מעורר אהבה כאש.], כמ"ש בסש"ב פמ"ג וספמ"ד ובלקו"ת פ' שלח בד"ה בפ' נסכים כתי'.

אש שלמעלה דנפש הבהמית ואש שלמטה דנפש האלקית

וז"ע שהתפלה במקום קרבן להקריב את הנה"ב [היינו אש הנה"ב] ולהעלותו שיתהפך מן ההיפך אל ההיפך להיות כח המתאווה ברשפי אש שלהבת לדבקה באלקים חיים כו' כמ"ש בד"ה כי תצא הנ"ל ובד"ה בפ' נסכים הנ"ל. (ומ"ש בד"ה כי תצא הכוונה בהתבוננות [בברכה הראשונה] דברכות ק"ש בביטול המלאכים [הברכה השניה, "אהבת עולם אהבתנו", כבר שייכת לביטול הנשמות] שזהו בחינת אש שלמעלה דנה"ב כו' [הוא מכניס כאן גורם חדש, ואנחנו עוד לא יודעים מה פועל יותר – האש שלמטה דנפש האלקית או האש שלמעלה דנפש הבהמית, וזה יתבאר בהמשך.] וכמ"ש מזה בדרוש יו"ט של ר"ה רס"ו.

אשות הנפש האלקית: שלמעלה – אש המנורה, שלמטה – אש המזבח

ומ"ש בד"ה בפ' נסכים זהו בחי' האש דנה"א וכ"ה בד"ה ונקדשתי פ"ה, ובנה"א הוא בחי' אש שלמטה (ובחי' אש שלמעלה דנה"א הוא בחי' אה"ר שלמעלה מטו"ד [ולא תלוי בשום התבוננות, לא של ממלא וגם לא של סובב. כל מה שעל ידי התבוננות, אפילו שמגיע עד כדי "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", זה עדיין אש שלמטה של הנה"א, אש המזבח.] והיא מבחי' החכמה שבנפש כמ"ש בד"ה לבאר ענין יוהכ"פ פ"ב, והו"ע אש המנורה שלמעלה מאש המזבח [מזבח מנורה = משיח. השרש האמתי של כל בחינות האש דנפש האלקית הוא גבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה דאריך, חכמה דאריך. ביחס לכללות אריך – ובפרט ז תקוני גולגלתא דאריך, סוד ההתלבשות של עתיק באריך – נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", כלומר שהכל אהבה (ולא יראה), או אהבה כמים או אהבה כאש, וד"ל.

עיקר האש – אש שלמעלה דנפש האלקית – אש המנורה

מזבח = "אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", שני השמות "אל" ו"הוי'" שייכים לחכמה – "אל נהירו דחכמתא" ו"הוי' בחכמה", ללמדנו שגם סוד אש המזבח, האש שלמטה של הנפש האלקית, שרשה בחכמה, ועד לחכמה דאריך, שבו גבורה דעתיק, סוד "בוצינא דקרדוניתא", וד"ל. אך יש לומר שההבדל בין אש המזבח לאש המנורה הוא שבאש המנורה יש בעיקר גילוי של בחינת "טלא דבדולחא" שבהתלבשות הנ"ל של גבורה דעתיק בחכמה דאריך, שהוא מצד החסד שבגבורה דעתיק, ולמעלה יותר מצד הדעת והכתר דרדל"א, וד"ל.

והנה, מנורה = אש, ללמדנו שעיקר ועצם האש הוא אש המנורה, האש שלמעלה של הנפש האלקית, והוא עולה גם צורה, לרמוז שאש המנורה היא בעצם 'צורת' האש האלהי בעוד שאש המזבח היא 'חמר' האש האלהי. חכמה ועוד ד"פ אל הוי' (= מזבח) עולה מנורה, וביחד עם עוד מזבח עולה משיח כנ"ל, ודוק],

אהבת האש דאבא ושרשה בתיקוני הכתר

דאש המזבח הוא גבורות דאימא ואש המנורה בחי' גבורות דאבא [הגילוי דגבורות דאמא הוא בכח ההתבוננות שלנו ואילו גילוי הגבורות דאבא בא רק כזכות שיורדת מלמעלה. והיינו כנ"ל ששרש אש המזבח הוא בסוד "בוצינא דקרדוניתא" הנמשך באמא כנודע, ואילו שרש אש המנורה הוא בסוד "טלא דבדולחא", "טל אורֹת טלך" (בחינת "באור אש", וד"ל), "טל תחיה", "החכמה תחיה", טל ראשי תבות טפה לבנה כידוע מר"א אבולעפיא, י פעמים טל = שמן המנורה, שמן = יה פעמים הוי' ב"ה, "ביה הוי' צור עולמים", בחינת צורה כנ"ל (אש שכל ענינה הוא לגלות לעולם איך שה' תמיד פושט צורה ולובש צורה), הכל מצד החכמה-עילאה, וד"ל.],

שתי האהבות ביחס לאהרן – גבורות דאבא (מנורה) וחסדים דאמא (מזבח)

וזה הי' עבודת אהרן בהעלאת הנרות וכמ"ש מזה באורך בדרוש הנ"ל [בסוד "אחליפו דוכתייהו" הגבורות דאבא נעשים החסדים דאמא, ואם כן מצד ה"רחימו" דאמא, הגבורות דאבא נתפסות כחסדים, יש בזה נועם, בעוד שהגבורות של אמא, עוצמת הרצוא של אהבה כאש בכלות הנפש, הן ממש אש שורפת, אש המזבח (אש המנורה היא אש מאירה, בחינת "באור אש" כנ"ל, אש נעימה, בשביל להאיר ולא בשביל לשרוף). בחושים שלנו הכל נתפס מצד המבט של אמא, בחינת "רחימו" בכלל כנ"ל.

זה מסביר את הגימטריא שאהרן הוא מצד אבא, עב קפד, אף שהיחס בין משה לאהרן הוא חכמה ובינה (אהרן-הריון באמא, ובכלל חכמה ובינה הם דחילו ורחימו) – מסביר ששרש אהרן בגבורות דאבא, אבל לנו נתפס מצד אמא כאהבה רבה (משרש "טלא דבדולחא" כנ"ל).

בכלל, שם קפד – שהוא סוד גבורות דאבא – הוא המכנה המשותף בין אהרן למשה, שהרי משה הוא בסוד קפד קסא. גם משה וגם אהרן שייכים לדרגת האהבה כאש – אהרן מעלה את הנרות (וכן מקריב קרבנות באש המזבח, כמובן), ומשה הוא שנתן את התורה לישראל מתוך האש (כאשר ה' התגלה כ"אש אוכלה"), "אש שחורה על גבי אש לבנה" (= אמת אמת אמת, "משה אמת ותורתו אמת"), "מימינו [צד הימין, האהבה] אש דת למו" (בעוד אהבה כמים שייכת למדת החסד של אברהם אבינו, "זכור אב נמשך אחריך כמים"), רק שאצל משה האהבה כלולה ביראה עילאה, ירא בשת (עצם מדת החכמה-עילאה), ואילו אצל אהרן היראה כלולה באהבה רבה (הנעם דאמא עילאה המתהווה מהגבורות הממותקות בעצם של אבא בסוד "אחליפו דוכתייהו" כנ"ל), וד"ל.]),

עלית ההתבוננות משירת הנבראים לשירת הנשמות

והוא ההתבוננות בגדולתו יתברך בפסוד"ז וק"ש [ולא הברכה הראשונה של ק"ש, שבה מתוארת אהבת המלאכים. אפשר לומר שבפסוקי דזמרה עדיין מתבוננים באור הממלא ואילו בק"ש כבר עוברים להתבונן באור הסובב ו"כולא קמיה". פסוקי דזמרה הם שירת הנבראים וק"ש היא שירת הנשמות (מהברכה השניה דק"ש, אהבת עולם, ועד סוף ק"ש עצמה אנחנו נמצאים בהיכל האהבה כנודע בכתבי האריז"ל, כלומר שברכת אהבת עולם נכללת בק"ש ממש, ודוק). עיקר חידוש הנשמות שיש השגה ורצוא בסובב כל עלמין וב"כולא קמיה".].

תכלית שריפת הנפש הבהמית – קרירות בתענוגות העולם הזה

עיקר הפסקה כאן מדבר על האש שלמטה של הנפש האלקית, והשאלה מה קורה עם הנה"ב כאן – שורפים אותה עד שנכללת בקדושה, מה שלא היה באהבה כמים, שפעלה רק חלישות:

ונראה דבנה"ב פועל רק בחי' ביטול היש שז"ש בסש"ב שלא תתלבש בשום דבר הנאה כו' [לפי זה, עיקר הישות הוא נטית הדבר להתלבש, וברגע שמשהו לא מתלבש בלבושו הרגיל זה אומר שהיש שלו כבר התבטל.], ובד"ה בפ' נסכים כ' ג"כ להסיר החמימות שבלבו כו' [דוקא כאשר אתה שורף אותו אתה גם מצנן אותו בעצם, וגם זה נכלל במושג "בטול היש". החמימות באה דוקא מכח ה'תנועה' החזקה של נטית הנה"ב להתלבש בתענוגות בני אדם.],

עבודת ההתהפכא לכל אחד ואחד

ובכדי להפכו זהו ע"י בחי' אש שלמעלה הנ"ל [אש המנורה, שדוקא היא – שלמעלה מהתבוננות – פועלת אתהפכא לגמרי, והיא אמיתת האש, כרמוז בכך ש-מנורה עולה אש כנ"ל.

אף על פי שכתוב ברוב המקומות שאתהפכא היא רק עבודת הצדיקים, אבל מי שעובד את עבודתו, דורש את ה' יום יום, כתוב במאמרי החסידות, ובפרט בקונטרס העבודה, שזו דרגה שכל אדם יכול לשאוף אליה על כל פנים. שעל ידי התבוננות שה' ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב יכול לזכות אחר כך לאש האמתית של אהרן הכהן, אש שיורדת מלמעלה ומדליקה את הניצוץ "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שלהבת = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך").]

(ואפשר כמו"כ הוא ג"כ ע"י הקדמת בחי' אש שלמעלה דנה"ב בברכת ק"ש כנ"ל [זה שלב לקראת אתהפכא, שמגיעים לשרש הנפש הבהמית, שבשרש גם הנפש הבהמית אוהבת את ה' ולא את תענוגות העולם הזה. כלומר שאם יש הקדמה של הברכה הראשונה של ק"ש אז אח"כ הק"ש – שהיא עדיין בגדר אש המזבח – כבר כן פועלת אתהפכא.]) ומ"מ ממ"ש בד"ה ונקדשתי נר' שזהו בבחי' אתהפכא והוא במדרי' השרפים שנשרף כל מהותם [הדרגה העליונה ביותר של האש שלמעלה של הנפש הבהמית, וכפי שאנו מזכירים את אהבתם העצומה לה' מתוך התבטלות גמורה באמרם "קדוש קדוש קדוש" – כל קדוש הוא בחינת יקוד אש כנודע – בברכת ק"ש.] וכמ"ש במ"א, וגם מבואר שם בהביאור שזה מס"נ דק"ש [שזה כבר גבוה מעבודת השרפים, בחינת שירת הנשמות דק"ש שמעל לשירת המלאכים דברכה הראשונה שלפני ק"ש, והיינו מה שכתב לעיל שהאתהפכא יכולה להיות על ידי האהבה כאש, בחינת אש המזבח, האש שלמטה של הנפש האלקית, אבל דוקא בהקדמת בחינת האש שלמעלה דנפש הבהמית.]. ואין הענין נוגע כ"כ לכאן).

אהבה כאש נובעת מהתבוננות בחידוש הבריאה

אמנם זהו במדרי' גבוהות והיינו כשיש התגלות אור הנה"א להתפעל כ"כ בהתבוננות גדולתו ית' להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה וליפרד מן הפתילה כו' [הכל לשונות של תניא.]. ובלקו"ת ד"ה לבאר ענין יוהכ"פ מבואר דההתלהבות ברשפי אש תהי' מהדבר חדוש בהתחדשות ההתהוות חדשים לבקרים [כאן פעם ראשונה שמדבר על ההתבוננות בהתחדשות הבריאה. זה ה"מכה בפטיש" למה שהסברנו שאהבה כמים לא כוללת את ההתבוננות בחידוש ההתהוות, כי כאן אומר בפירוש שמזה תהיה התלהבות ברשפי אש. ובכל אופן, זה ודאי למטה מהתבוננות בסובב כל עלמין ו"כולא קמיה". התבוננות בסובב וב"כולא קמיה" פועלת את עצם הרצוא של השלהבת להפרד מהפתילה, לכן אמרנו שזה אמא נטו, אבל התבוננות בהתחדשות ההתהוות למטה מזה, זה פועל חסד שיש בו אהבה כאש והתלהבות כנ"ל, בחינת "לך ה' הגדֻלה" – "זה מעשה בראשית" כנ"ל.]

ראית התחדשות הבריאה

דכאשר יראה בעיניו (דבזה שייך ראי' חושיות וכמ"ש וראו מי ברא אלה כו' [זו כוונה השוה לכל נפש בתבת "שמע" דק"ש כמבואר בדא"ח, לכוון שמע ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]". המעבר מ"מי" ל"אלה", מהבינה למדות, הוא על ידי "ברא", ו"ברא" רומז לבחינת "ברא בוכרא" – שהרבה פעמים הוא לא דעת אלא חסד, הבן הראשון, והוא מחבר כאן "מי", בינה, ו"אלה", מדות בכלל. היות שזה שייך לחסד, יום ראשון של מעשה בראשית, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", אז לכאורה זה חלק מהטבע, משהו שאפשר לראות בחוש (כפי שאומרים שילדים קטנים יכולים לראות זאת, כי אין להם פגם העינים, המביא להרהורין בישין, וממילא זה מתקשר לפ"ב בקונטרס העבודה העוסק בשמירת העינים).

אם אמרנו שבשבילנו הכי חשוב אם העולם חי או מת, אז הדבר הבא שהכי שייך לנו – לכל אחד, אבל רק לעם ישראל (בעוד הדבר הראשון קשור גם למדע הגויי, שצריך להכריע לכיוון החי, שהוא תקון העולם בכלל) – זה הדבר הזה, ראית ההתהוות התמידית, "חדשים לבקרים" (וזה מאברהם אבינו, "בקר דאברהם", "וישכם אברהם בבקר", "חדשים לבקרים" = אברהם אברהם אברהם, 'חזקה' של אברהם).

הפסוק שלפני "חדשים לבקרים רבה אמונתך" הוא "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", וי"ל ש"חדשים לבקרים" הוא הבטוי המוחשי ל"חסדי הוי' כי לא תמנו", בחינת "חסד לאברהם", ואילו "רבה אמונתך" מבטא את "כי לא כלו רחמיו". "כי לא תמנו" רומז להמבואר בתניא שאלמלא חידוש הבריאה בכל רגע תמיד היינו חוזרים, ביחד עם כל מעשה בראשית, לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית, וזהו "חסדי הוי' כי לא תמנו", הוי' דוקא, לשון מהווה, בחינת "חדשים לבקרים". הבקר היינו זמן הביקורת לאור יום האם אני עדיין קיים במציאות או לא, והנה, פלא, אני כאן, ואם אני כאן הכל כאן כמאמר הלל (בחינת אברהם), וד"ל.]) ולבבו יבין כו' ע"כ ילהיב לבו וישים אליו לבו ונשמתו וכמ"ש צעק לבם כו' [כל זה התוצאה של ההתבוננות בהתחדשות הבריאה.].

ההתבוננות שכנגד המלכות – הריחוק מאלקות

וג"ז הוא בהתגלות אור הנה"א כו' [לא רק האש שלמטה, אש המזבח, מהתבוננות בממלא וסובב וכו', אלא גם ההתלהבות מהתבוננות ב"חדשים לבקרים" זה גילוי של הנפש האלקית, לכן זה חידוש מופלא שאפשר לראות זאת בראיה חושית.].

[אבל, לא כל אחד יכול לזכות לגילוי כזה של הנפש האלקית, של אהבה כאש ששורפת את הנה"ב, ולכן הוא עובר להמשך הפיסקה:] אך בכל אדם בכדי שתהי' האהבה ברשפי אש הוא ע"י ההתבוננות בריחוק שלו איך שהוא מרוחק מאלקות [שזה המלכות במבנה שלנו. האש ביסוד יכולה להגיע או מההתבוננות, מעומק ה"רצוא" הבוער של הבינה, או מצד המלכות שתחת היסוד (ובפסקה הבאה יסביר מה בין זה לבין תשובה תתאה, שגם היא ב-ה תתאה). כשהיסוד מקבל אש מלמעלה זה בבחינת "שאול מרחֹבות הנהר" וכשהוא מקבל את האש מהמלכות זה האש של האשה, "אשה ריח ניחוח להוי'".],

התשוקה לאלקות מתוך חוית הריחוק

והיינו כאשר מתבונן בהתבוננות הנ"ל באלקות שבעולמות [ההתבוננות של תחלת הפרק, בכך שהעולם חי, כי מדובר באדם שלא מסוגל להגיע להתבוננות בסובב כל עלמין ו"כולא קמיה כלא חשיב", ואפילו לא להתבוננות בהתהוות כי פגם בעינים. לכן צריך עצה אחרת לאהבה כאש – לשים את סיר האהבה כמים על האש ולחמם אותו מלמטה באש של שפלות דהיינו הרגשת הריחוק העצום שלו מאלקים חיים.] הן בעולם התחתון או באופן האור והגילוי שבעולמות העליונים כנ"ל [כנ"ל בפסקה המבארת שאפשר להשליך את החיות של העולם הזה גם על עולמות גבוהים יותר.] ומרגיש את היוקר ואת העלוי דאלקות [שזה חזרה ליסוד.], ה"ה מצרף לזה להתבונן במעמדו ומצבו איך שהוא מרוחק בתכלית מאלקות במחדו"מ שלו וגם בכללות נפשו הוא מרוחק לגמרי מענין האלקות [יש מחשבה דבור ומעשה, שגם 'מתנגד' יכול להבין שהוא רחוק בזה, אם יעשה חשבון צדק בנפשו, אבל יש את כללות נפשו, שדוקא חסיד מבין את הריחוק בבחינה זו], הרי תתמרמר נפשו מאד [מרירות היא דבר חי, עם גבורות[3], וזה אש] ע"ז ותתלהב נפשו ברשפי אש שלהבת בצמאון ותשוקה להיות מקורב לאלקות [זה שמתוך שפלות יש התרוממות ותשוקה לעלות, ולא דכאון ויאוש, מבואר בפרק בעבודת ה' (וזה אחד החידושים העיקריים שם בביאורים). לא רוצה להשאר בנפילה, אך יודע שלא יכול לצאת משם בלי רחמי ה'. זה יחוד וה – ליחד את השפלות והתשוקה להתקרב לה', עם רחמי ה'. כאן לא מדבר על זה שלא יכול לצאת, אלא רק על האהבה ככח מניע להתקרב שמתעוררת מהשפלות (תוספת ה-ו, התלות בה', היא דבר ששייך יותר לעבודת התשובה שידבר עליה בפסקה הבאה).] והיינו לצאת מהענינים המפרידים והמרחיקים אותו ולהיות מקורב לאלקות ואיליו ית' יהי' נתון ומסור בכל הכחות שלו ובמחדו"מ שלו.

חוית הריחוק ביחס להתבוננות "נפשי אויתיך"

וכאשר ההתבוננות היא איך שאתה ה' נפשי כו' [אחרי שהסביר שצריך להוסיף ליסוד את המלכות וכך לייצר ממנו אהבה כאש הוא קופץ כאן גם להוד (התבוננות של "נפשי אויתיך בלילה"), היינו שהמלכות מוסיפה גם להתבוננות ההוד. מדגיש זאת, כי כמו שליסוד יש נגיעה עם המלכות כך גם (ובמדה מסוימת עוד יותר) "איהי בהוד".] עוד תגדל ההתלהבות ביותר בהתבוננות הריחוק שלו כו' ורשפי אש זה עושה כליון וביטל היש דנה"ב שנשרף ונכלה ממש [כאן עוד לא מדבר על אתהפכא, אלא רק על בטול היש – קודם חילק הרבה ביניהם – אבל כל זה הוא במעלה על החלישות שעל ידי אהבה כמים.]. (ולא כמו באהבה כמים שזהו בחי' חלישות בלבד להיות ששם ההתעסקות שלו רק בהענין האלקי לבד להבין את הענין האלקי ולהרגיש את האלקות והטוב והעילוי בזה שעי"ז מתקרב באמת לאלקות וע"י הקירוב לאלקות מתחלש הנה"ב [עם שלש הבחינות שבזה, כפי שהוסבר, אבל הכל יחד נקרא חלישות.

ארבעת השלבים בעבודה כנגד ארמ"ע וארבע עולמות

רצינו להסביר: שלש מדרגות החלישות ואחר כך בטול האש הם בסדר אש-רוח-מים-עפר כאשר ה"אש" נמצאית הכי גבוה, כנגד ארבע אותיות הוי' ממטה למעלה. השלב הראשון, שתוך כדי התקרבות אמתית מתרחק מהנפש הבהמית הוא ה תתאה; השלב השני, שהיצר נחלש על ידי אי שימוש (רבינו יונה) הוא כנגד ה-ו, תקון המדות; השלב השלישי, שהגשמיות נעשית דבר מאוס –זו הבנה בשכל, ה עילאה (מבין ומרגיש כמה זה עב וגס, ו"מינה דינין מתערין" למאוס מאד בעביות ובגסות של תאוות וגאות היצר). על ידי אהבה כמים אפשר להגיע בנצחון המלחמה נגד הנפש הבהמית עד הבריאה, עד הבינה, אבל כדי להגיע לאצילות – צריך לבטל אותה – צריך את האש, כנגד האצילות (אבל גם בבטול זה יש שתי בחינות בכלל, בטול היש ואתהפכא וכו', בטול היש מצד המלכות דאצילות ואתהפכא מצד המדות, הז"א, דאצילות, כאשר למעלה מהז"א דאצילות אין שום מקום למציאות הקלי' ויניקתן מהקדושה כלל, ומי שזוכה לנשמה עליונה מצד זיהרא עילאה דאמא עילאה דאצילות, וכל שכן למעלה מזה, הריהו למעלה מעבודת האתהפכא לגמרי "יהיו לך לבדך [ההשגות דמוחין בעצם, היכל קדש קדשים דאצילות] ואין לזרים [עסק עם הנה"ב] אתך" כלל וכלל, וד"ל).]

תכלית פעולת האהבה כמים – יכולת להבין ולרצות אלקות

אבל הוא בבחי' חלישות לבד לא שמתבטל (ומ"מ נתבאר שנעשה מוכשר להבין [גם משייך את המיאוס לבינה, שעל ידו הנפש הבהמית גם נעשית מוכשרת להבין, היינו הבינה דעולם הבריאה כנ"ל] ג"כ ענין אלקי ומתעורר גם הוא ברצון לאלקות [אלו הגדרות ואבחונים מאד דקים. שמחד הוא מתעורר ברצון לאלקות ומצד שני אין בזה בטול היש. בשלב זה הוא עדיין כמו גוי שרוצה אלקות, גר תושב, אבל בטול היש וכ"ש אתהפכא היינו לגייר אותו לגמרי, כאשר הגיור נעשה רק על ידי אש, על ידי שעושים לו ברית מילה והאש יוצאת מהברית (וגם מטבילים אותו, כנראה במים ממש רותחים, טבילה בנהר דינור...).] ועמ"ש לקמן בסמוך)

שש אשות

אמנם בהאהבה דכרשפי אש נשרף ונכלה ומתבטל הישות דנה"ב [ולא רק שמשיג אלקות ומשתוקק לזה.] כי מפני שצר לו מריחוקו מאלקות וזהו הגורם לו הרשפי אש וההתלהבות ה"ז גורם הביטל בנה"ב, וכן הוא בבחי' אהבה כרשפי אש בכלל [חוזר לאש של מי שכן מסוגל להתבונן בסובב ו"כולא קמיה", ולא רק האש של המלכות] דאמיתות ענינה הוא כשהיא מצד ההתבוננות בגדולתו ית' או עכ"פ מחידוש ההתהוות כו' כנ"ל [שלש מדרגות אש, שתים מלמעלה ואחת מלמטה – התבוננות בסובב כל עלמין ו"כולא קמיה כלא חשיב", התבוננות בהתהוות, התבוננות בשפלותו וריחוקו מאלקות – שזה בינה-חסד-מלכות, אך גם השתים שמלמעלה נקראות אש דלמטה של הנפש האלקית.

אם כן, בעצם יש כאן שש אשות – שלש אלו שאומר כאן, שכולן נקראות אש מלמטה. למעלה מזה יש את אש המנורה, ולמטה מזה שתי אשות הנפש הבהמית. ודוק היטב, שעל ידי הקדמת האש שלמעלה של הנפש הבהמית, בדרגת אהבת השרפים דוקא כנ"ל, בינה דעולם הבריאה, עולה בהתבוננות דק"ש לדרגת הבינה העליונה, ההתבוננות בסובב ו"כולא קמיה כלא חשיב" והאהבה כרשפי אש הנפעלת על ידה, ועל ידי זה עושה אתהפכא ממש בנפש הבהמית (אך אין זה בחינת זיהרא דאמא עילאה הנ"ל, שלמעלה מענין האתהפכא לגמרי כנ"ל, אלא מוחין דישראל-סבא ותבונה הנמשכים לז"א לעורר את האהבה בלב, ובעצם הכל מדובר בנפש האדם למטה מאיזה עולם שיהיה שרש נשמתו, לאו דוקא בנשמה דאצילות. וכן בנוגע לאתהפכא שעל ידי האש שלמעלה דנפש האלקית, אש המנורה, הגם שיש כאן אתערותא דלעילא בהעלות אהרן את הנרות, אין זה גילוי מוחין בעצם דאצילות, דבר שדוקא משה וכיוצא בו זכה אליו, וד"ל).], הנה האש דקדושה שורף ומכלה האש דלעו"ז, דבכל עת שמגביר כח יסוד האש האלקי מתמעט ומתקרר כח יסוד האש הטבעי [הצינון הוא חלק מבטול היש כנ"ל] וכמ"ש בד"ה בפ' נסכים ספ"א).

השגת אהבת אש המנורה מכח ההתקשרות לצדיק

ועוד זאת שגם כח יסוד האש הטבעי עולה ונכלל לאהבה את ה' בהתלהבות ורשפי אש כו' וכמש"ש [או על ידי האש שלמטה של הנפש האלקית אם קודמת לה האש שלמעלה של הנפש הבהמית, או על ידי אש המנורה. יש לציין בנוגע לאש המנורה שכדי לזכות לה זקוקים להתקשרות לצדיק, לאהרן המעלה את הנרות. בכל המהלך של השגת האהבות בנפש הוא כלל לא רומז שצריך עזרה מצדיק הדור, ממשה רבינו או נשמה כללית אחרת, רק כאן בנוגע לאש המנורה מזכיר שזה קשור לאהרן. לזכות למדרגת אש המנורה באמת צריכים את האהרן שבדור שיעלה את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ודוק.].

יתרון האהבה כאש הבאה מתוך מרירות על תשובה תתאה

וזהו היתרון בביטול הישות דנה"ב באהבה הנ"ל לגבי ענין התשובה [כאן מתחיל משהו חדש, בקיצור יחסית, אבל רעיון חדש: להשוות בין פעולת האהבה הנ"ל, שהיא האהבה הראשונה הבאה מתוך ההתבוננות שהעולם חי (יסוד) כפי שהיא מתחברת להתבוננותו בשפלותו (מלכות) – שחיבור זה יוצר בטול היש, שורף, שלא כמו אהבה כמים – לבין תשובה תתאה],

דבתשובה (היינו בתשובה תתאה) הרי כל התעסקותו הוא בהמרירות על הריחוק שצר לו על עניניו הפרטים ועל מעמדו ומצבו בכלל כו' (וההרגש האלקי שצ"ל בזה הוא בכדי שתהי' המרירות בבחי' חיות אלקי [כלומר, ההרגש האלקי נצרך אבל טפל, הוא לא עיקר הענין, אלא הרגש הריחוק מאלקות המביאה למרירות.] וכמ"ש במ"א) וזהו שגורם שבירת הישות והחומריות דנה"ב (ג"כ לא רק חלישות לבד [כפי שגורמת אהבה כמים, כנ"ל]) אבל לא שיעלה גם הוא ויהי' נכלל בקדושה [בעוד שבאהבה כאש של הפסקה הקודמת בסוף הוא שורף ומכלה את האש שלעו"ז ואז עולה ונכלל בתוך הקדושה. במרירות של תשובה תתאה זה לא קורה – זה שובר אותו, אבל לא מעלה אותו.] (לבד בתשובה אמתית שמהפך מהות הנה"ב ובכדי שיהי' עולה ונכלל כו' הוא דוקא בבחי' תשובה עילאה [משמע שתשובה אמתית היא דוקא תשובה עילאה] דהיינו בהתגלות אור הנשמה בבחי' רשפי אש ביותר כנודע בענין תוקף הרצוא דתשובה [אך בכל אופן כנראה יש חילוק דק – שתשובה אמתית מהפכת את המהות, ותשובה עילאה היא הרצוא הגורם שיהיה עולה ונכלל.]),

ובאהבה הנ"ל עם היות שיש בה ג"כ ענין המרירות כנ"ל, אבל להיות כי העיקר הוא ההתלהבות והרצוא לאלקות, ע"כ גם היסוד האש הטבעי עולה ונכלל בקדושה [כלומר, העליה תלויה ברצוא של הנפש האלקית, שקיים או באהבה כאש או בתשובה עילאה שיש בה גם רצוא כרשפי אש. הרצוא לוקח איתו את האש של הנה"ב.]).

הקרבת החלב והדם בקרבנות – התענוג ורתיחת הדמים

וז"ע הקרבנות שהוא הקרבת חלב ודם דהיינו בחי' התענוג דנה"ב ורתיחת הדמים [בדרך כלל חלב ודם הם תענוג ורצון, כאן מסביר שהחלב הוא אמנם התענוג – יסוד המים, המצמיחים כל מיני תענוג – ובמקום רצון אומר "רתיחת הדמים", שזה בחינת הדם כפשוטו, יסוד האש.] שעולה ונכלל בקדושה [ההוספה כאן שגם התענוג וגם הרצון עולים בקרבן], (ובפרטיות הקרבת החלב הוא באהבה הנמשכת כמים שנת"ל שעי"ז נעשה הנה"ב מוכשר כו', הנה כאשר מבין השכל הטבעי היטב את הענין האלקי ומתעורר ג"כ ברצון לאלקות נוטל ממנו התענוג (דער געשמאק) מהענינים החומריים (ובפרט בהתבוננות דראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב כו' שנת"ל [בשלש הדרגות של פעולת אהבה כמים על נה"ב זו היתה הגבוהה, שגורמת מיאוס ומבטלת הגעשמאק בענינים חומריים.]) ומתענג ג"כ בהטוב דאלקות ובעניני אלקות

דירוג הקושי בתקון מדרגות הנפש הבהמית – אליה, חלב, דם

בשרש, החלב למעלה מהדם, התענוג למעלה מהרצון (עתיק ואריך), ויש גם את האליה, ברדל"א (אליה חלב דם – ר"ת אחד ועולה י"פ אחד, הזמן בו מוסרים את הנשמה בשלמות, דוקא האליה נקראת "אליה תמימה", והקרבתה היא בחינת "עבודה תמימה", עבודה שאין אחריה עבודה, העליה לרדל"א, אליה אותיות "אילה שלֻחה" אותיות אליה הנביא זכור לטוב, אותיות אלהי, וד"ל), וכאן אומר שאהבה כמים, שלא כ"כ תקיפה, מסוגלת להקריב את החלב אבל לא את הדם. צריך לומר שבנפש הבהמית המדרגה היותר עליונה יותר קרובה לקדושה ולכן יותר קל לברר אותה. כלומר, היא הנותנת – בגלל שהחלב למעלה מהדם יותר קל לברר אותו ב"אהבה כמים".

אמנם, במ"א הוסבר שיותר קשה לברר אמונה דקליפה מתענוג דקליפה וכו' (צדיק גמור מתקן רשע גמור, ובשביל היותר גבוה ברשעה צריך יותר גבוה בצדקות). אפשר ליישב שאהבה כמים זה הופך מה שיש לו תענוג מענין גשמי, עד שיש לו תענוג מאלקות, אבל יש בזה עדיין ישות של תענוג הנפש הבהמית – "קרבת אלהים לי טוב". את עצם התענוג של הנפש הבהמית – אהבת החיים שלה – יותר קשה לברר וצריך מדרגה יותר גבוהה.

התמסרות הנפש האלקית להסברת האלקות לנפש הטבעית

והקרבת רתיחת הדמים שהוא האש הטבעי הוא בהאהבה דכרשפי אש בחי' יסוד האש דקדושה. אמנם האהבה כמים הנה מצ"ע פועלת החלישות לבד כנ"ל ורק ע"י ההשתדלות עם הנה"ט שיבין גם הוא ויתעורר ג"כ (אשר כן צ"ל בעובדי ה' שלא להסתפק בהשנת הנה"א לבד ובהתפעלות שלו, כ"א להשתדל שיובן הענין גם בהשכל הטבעי, שבד"כ הוא תלוי בהתקרבות ונתינת הנה"ט לזה (דעם היות שכל השגותיו הן בהתלבשות בהשכל הטבעי, מ"מ יש בזה חילוק גדול אם ההכנה בנפש היא רק להבין הענין בשכלו האלקי אין לזה שייכות אל השכל הטבעי ואינו פועל כ"כ על הנה"ט (כ"א החלישות הנ"ל), אבל כאשר ההכנה היא שיהי' מובן ויונח הענין גם בהשכל הטבעי ה"ה מקרב ונותן את הנה"ט ג"כ בההתבוננות ההיא, דאז באמת בא ההנחה גם בשכל הטבעי ומתעורר גם הוא)

איך שלא יהיה, הנפש האלקית זקוקה גם לשכל של הנפש הטבעית בשביל להתבונן באלקות. אבל יש שמשתמשים בשכל האנושי רק כדי שהנפש האלקית תבין ותרגיש את האלקות, ולא בשביל הנפש הטבעית – זקוקים לכלי הזה, של השכל האנושי, אבל זה לא בשבילו אלא רק בשביל הנפש האלקית.

משל לדבר – רב שצריך תלמיד רק בשביל עצמו. לא שבאמת הוא מסור לתלמיד, רק שצריך את העזרה – את השקלא וטריא עם התלמיד – כדי שיבין את הענין יותר לעומק ויתפעל מהענין. יש רב שהוא מסור באמת לתלמיד ואז מאד רוצה שהענינים יונחו היטב בשכלו, ואם הוא מכין את עצמו לכך ומשתדל בכך זה גם פועל ומצליח. גם השכל הטבעי מתעורר. כמובן, הדבר תלוי גם בתלמיד – צריך להיות אכפת לו, השכל הטבעי צריך להתמסר. יכול להיות שגם לתלמיד אין חשק עז להבין יותר מדי, ומספיק לו שהוא משמש בתפקיד של חידוד הרב. רק אם הוא מתמסר זה באמת נקלט אצלו בפנימיות.

בכל היחסים האלה יש את כל המדרגות של אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא (שקודם הרב צריך לקרב, באמת צריך לרצות ולהתכוון שהענינים יונחו בפנימיות השכל של התלמיד), ואז (זה גופא פועל) שהתלמיד, הנפש הטבעית, רוצה באמת להתמסר, ואז כל הסדר של באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

הסברים לנפש הטבעית – דוקא על פי מדע עדכני

ולפעמים צריכים לזה ראיות והוכחות יותר בכדי שיונח הענין בהשכל הטבעי [זה תמיד מדגישים, שאם באמת רוצים שיונח צריכים הרבה משלים מהמדע ומהנפש וכל מה שמקרב את זה לחשיבה העדכנית.

יוצא שכל מי שטוען שהמשלים המדעיים מיותרים, יתכן שהטענה שלו נכונה בשביל ההרגשה של הנפש האלקית (וגם בכך יש לפקפק), שדי במשלים הכתובים בספרים ומקורם בקדש וכו' (בטול אור השמש בשמש או רקבון הגרעין באדמה וכיו"ב), אבל אם רוצים לפעול על הנפש הטבעית צריך משלים שמתאימים לה, משלים מצורות החשיבה והמדע של היום. לפי המשך הדורות, מה שבדור הקודם פעל על הנפש הטבעית בדור הזה יפעל רק על הנפש האלקית. לכן הנפש האלקית לא אוהבת קושיות חדשות על הנחות היסוד של התורה, מספיקות קושיות הראשונים, גם מתענג על זה, שהרמב"ם הקשה קושיות מהטבע ותירץ וכו' – אבל זה אומר שהוא בכלל לא במקום שהרמב"ם היה, כי הרמב"ם הקשה מתוך המציאות שלו, דוקא מתוך מה שהתעורר בדור שלו. אם עכשיו אנחנו מסתפקים בכך זה טוב רק בשביל הנפש האלקית.]),

תקון מחושב ותקון בדרך ממילא

אך מעצמה לא תפעול האהבה כמים על התפעלות הנה"ב כ"א ע"י השתדלות [תפעול מעצמה חלישות, אך בשביל התפעלות צריך השתדלות מיוחדת], משא"כ האהבה דכרשפי אש שפועלת בעצמה על הנה"ב [בלי שצריך לחשוב עליה במיוחד], דיסוד האש האלקי שורף ומכלה את האש הטבעי ומעלה אותו להיות נכלל בקדושה [כלומר, יש דברים שהם בדרך ממילא, בספונטאניות, ויש דברים שצריך לעשות באופן מחושב. בשביל שאהבה כמים תעשה איזה תקון – ולא רק חלישות – בנה"ב, זה חייב להיות מחושב, לא ספונטאני. אהבה כאש עושה את זה בדרך ממילא.

מכאן גם אפשר ללמוד שאם המודעות הטבעית של משיח עובדת על תקון המציאות (הפנימית וגם החיצונית) בדרך ממילא אז האהבה שבזה היא אהבה שבבחינת "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה", אהבה עזה של שיר השירים. בדרך כלל מסבירים שאהבה כמים היא אהבה טבעית, זה "אחֹתי", "זכור אב נמשך אחריך כמים" – זה הטבע מצד הנפש האלקית. מכאן אפשר אולי להבין את היעוד של לעתיד לבוא, שזה טבע כזה שהגם שמתחיל מנפש האלקית הוא בדרך ממילא כולל ומכלה-מכליל את הנפש הבהמית בתוכו. צריך לומר שזה כמו בפרק נ בתניא, שזה אהבה כרשפי אש, "כמעלת הזהב על הכסף" – שזה "הכהנים הלוים", הלכה כב"ש לעתיד לבוא, והכהנים יהיו לוים. הטבע הזה פועל על תקון העולם בדרך ממילא.

זה עוד פירוש ל"נסתיימה עבודת הבירורים" – שאין יותר עבודת בירורים מחושבים. אם אני רק בבחינת מים הכל צריך להיות מחושב, בהשתדלות – גם במשמעות של פתוי, כמו "כי יפתה איש" המתורגם "ארי ישדל" – אבל אם יש מספיק התלהבות ואהבה כאש במשפיע הבירור נעשה בדרך ממילא. כמו שכתוב על המלכות של הקדושה, "בתולות אחריה"[4], "קארי תדיר ולא שכיך" וממילא כל הבתולות מתעלות בדרך ממילא.].

מרירות באהבה כרשפי אש כתוצאה ממיצרי הנפש הבהמית

דהנה כאשר האהבה באה בצירוף ההתבוננות בהריחוק כנ"ל הרי מובן איך שפועל על הנה"ב, אמנם כמו"כ הוא גם בהאהבה דכרשפי האש האמתית [לא מהמלכות, אלא מהאש של הבינה] משום דאש אוכלה אש [בדרך ממילא].

כאן מוסיף דבר חדש:

ובאמת גם באהבה זאת יש קצת תערובות מרירות בהעלם או עכ"פ שחושב אודות הריחוק דנה"ב (ומוכרח הענין להיות כן דמאחר שהוא בבחי' התלהבות רשפי אש שהוא בחי' רצוא והעלאה נרגש אצלו הדבר האוחז אותו [הפתילה המונעת מהאש לכלות.] (בכל חד וחד לפ"ע [בשנים – גם כמה רצוא יש לו, וגם כמה גראב הוא]) ואינו מניחו להתפשט ולעלות וצר לו מזה [בפיזיקה זה 'חוק החיכוך', שמונעת מהתנועה להיות חופשית לגמרי. בנפש חיכוך זה קשור עם תסכול, שלא משיג מה שרצה. לכן מי שיש לו אורות דתהו, רצוא, הוא בתסכול. הוא מרגיש עצמו כבול, חבוש בבית האסורים.

כל פעם שכתוב הלשון "צר" יש לכך קשר למצרים, שכל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמיצרים לישראל. גם בנפש, מה שלא נותן לו לרוץ זה הגלות. עיקר יציאת מצרים היא בקריאת שמע, ככתוב בפמ"ז בתניא, וזה חלק מהאהבה ששמנו בגבורה – "כמים הפנים לפנים", שאמרנו שבכל זאת יש בזה אש.

פרקים מו-מט הם רצף של ארבעה פרקים המבארים אהבה זו, שכולם קשורים להתבוננות ביציאת מצרים, ובפמ"ז מסביר איך זה קורה בנפש בכל יום ובכל רגע. גם שם עדיין כבול – משה רבינו רצה לומר "ראה ישראל", שיגיעו ל"עין בעין יראו", "ונגלה כבוד הוי'", אבל "שמע ישראל" זה עדיין שכבול ולא יכול לצאת מעצמו לגמרי, שומע ולא רואה. קליפת מצרים היא קליפת הבינה, וכנגד זה יש את "שמע ישראל" – בינה דקדושה. מצרים הוא הרחם הטמא, אבל עליו כתוב "מי יתן טהור מטמא" – עם ישראל נולד מתוך הרחם הטמא הזה. בכל אופן, הדגשנו את הבינה כי "כל חד וחד לפי ערכו" זה כמו "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" שנאמר על שערי הבינה.])

שני אופנים: קדימת המרירות לאהבה וקדימת האהבה למרירות

רק ההפרש הוא שבאופן הא' [בו מצרף במודע את הריחוק לענין] הרי באה האהבה מהרגש הריחוק בצירוף ההתבוננות באלקות ובאמתית האהבה הזאת בא הרגש הריחוק לאחר שמתפעל באהבה מההתבוננות בגדולתו יתברך וכה"ג (מפני שאור נפשו האלקית היא בהתגלות כנ"ל והחומריות האוחז אותו הוא רק בדקות וביכולתו להתפעל מגדולתו ית') וכמ"ש בד"ה בפ' נסכים ספ"ב[5] לאסוף ולקבץ כל הכחות כו' ע"י עקירת הרצון מהם דהיינו להתחרט כו' והיינו מפני שהוא בחי' ישראל שעלה במח' כו' [כנראה שזהו גילוי הנפש האלקית עליו מדבר, וממילא אוסף ומקבץ כל הכחות וכו'. כאן דוגמה שבשביל לעשות ביאור טוב צריך להעתיק את כל הציטוטים שלו.]).

סיכום הפרק

פסקה זו היא כמו קיצור של כל הפרק:

וזהו עיקר היגיעה בעבודה שבלב זו תפלה לקרב ולדבק נפשו באלקות ע"י ההתבוננות בהאור האלקי המתלבש בעולמות [בחינת היסוד במבנה שלנו] אם בעולם התחתון מה שיש אור וחיות אלקי בכל נברא ונברא ובכל דבר בפרט, דעצם ההתבוננות הזאת עצמה מספקת ג"כ לקרב נפשו בהרגש האלקות והטוב והיוקר שבאלקות ויוסף אומץ בזה בהתבוננות זאת איך שהעיקר הוא האלקות ובענין ראה כו' את החיים ואת הטוב כו' [המביא גם למיאוס בתאוות] או בההבוננות באופן האור והגילוי המתלבש ומאיר בעולמות העליונים [שהיה בפסקה אחרי התבוננות הממלא בעולם התחתון] כל חד וחד לפום שיעורא דילי' בהשגתו ועבודתו שכ"ז עושה חלישות גדולה בהנה"ב שאינו נמשך אחרי הענינים החומריים ואינו מתפשט רצונו בהם [עד כאן נעשה בדרך ממילא, אך ההמשך צריך השתדלות], וייגע לקרב גם את הנה"ב שגם הוא יבין את הענין האלקי ויתעורר גם הוא בבחי' קירוב לאלקות, ובכ"ז יתחזק בעסק התורה וקיום המצות להיותן אלקות כנ"ל, והגדלת האהבה יותר היא בבחי' נפשי אויתיך [הוד] כשמתבונן שאתה ה' נפשי כו' (וירצה מאוד שיהי' גילוי אלקות בקרבו ע"י התורה [לא רק בגלל שהתורה יקרה, והיא אלקות, אלא שעל ידי התורה ממשיך את שרש נפשו (קשור ל"יש לי אות בספר התורה", ששרש החיות שלו הוא האות שלו בספר התורה – על ידי שלומד תורה ממשיך את השרש שלו.]) וכן באהבה דכברא דאשתדל כו' [נצח], (וגם מי שאינו בדרגות אלו להיות בו אהבות הנ"ל בהתגלות ירגיל עצמו בזה להיות כי קרוב הדבר אליו כו' [כמו שאמרנו, על זה דוקא יש "ירגיל" – זה שתי רגלים]) ובמדרי' גבוהות יותר [מדלג על פמ"ה בתניא ומגיע לפמ"ו, כפי שאמרנו] וגם בפנימיות יותר היא בההתבוננות דכמים הפנים אל הפנים כו' [הגבורה בהתבוננות הכללית של המדות, של אהבה כמים] וגם ילהב לבו בבחינות התלהבות באהבה דרשפי אש [אהבה כאש – התכללות חסד וגבורה] (דאהבה זו מצד עצמה מוכרחת להיות מפני שבזה דוקא התגלות האור דנה"א יותר, וגם שזהו עיקר בחי' הרצוא לאלקות [בפרט כשעולה לדרגת בינה, כמו בתניא פ"נ]) ע"י שמתבונן במעמדו ומצבו איך שהוא מרוחק כו' [צירוף המלכות ליסוד] ואמיתות האהבה הזאת תהי' ע"י ההתבוננות בגדולתו יתברך כו' [שזה הבינה] ואש זה האלקי שורף ומכלה את האש זר דנה"ב ומעלהו להיות נכלל ג"כ באלקות בבחי' התלהבות ורשפי אש כו' ועז"נ וידעת היום והשבות אל לבבך [ב"והשבות" קצת משמע לשון השתדלות, אבל אפשר להסביר גם כלשון הבטחה שהדבר נפעל בדרך ממילא. "וידעת" זו ידיעה, השאלה מה היא מולידה – ככל שזה יותר ידיעה בגדולת ה' אז יש יותר אש שנולדה בנפש האלקית ואז הנפש הבהמית נכללת יותר בדרך ממילא.] להיות האהבה בהתגלות בלב וענין לבבך ב' לבבות היינו בחי' הקירוב והדביקות דנה"א והזיכוך דנה"ב שגם הוא יתבטל ויבוא לבחי' אהבה שז"ע ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו' [והחידוש כאן שזה לא שייך רק לצדיקים, אלא שכאן זה נדרש מכל אחד ואחד – "ועמך כֻלם צדיקים".].

קיצור אות ד – אהבה כמים בבחינת קירוב ואהבה כאש בבחינת ריחוק

קיצור. הנה יש ב' בחי' אהבה: הא' אהבה הנמשכת כמים הבאה על ידי ההתבוננות בבחי' האלקות שבעולמות שעי"ז נעשה קירוב ודביקות נפשו באלקות ובכל דבר ירצה רק האלקות שבו, והיא המביאה אותו ג"כ [כלומר, גם התבוננות זו, ולא רק "נפשי אויתיך"] לעסק התורה וקיום המצות ובנה"ב פועלת בו החלישות והכנעה. והב' האהבה כרשפי אש והוא שלאחר ההתבוננות טובה באלקות יתבונן איך שהוא מרוחק בכללות נפשו ובמחדו"מ שלו, שעי"ז יתלהב לבו ברשפי אש התשוקה והצמאון ואש זה שורף ומכלה את האש הטבעי דנה"ב להיות בבחי' ביטול ממש, ועולה ונכלל גם הוא בבחינת התלהבות ורשפי אש האהבה לאלקות. וזהו תכלית העבודה דתפלה לבוא לב' מדריגות אהבה הנ"ל שהן בחי' הקירוב והדביקות לאלקות, ובירור וזיכוך החומריות והישות דנה"ב להיות גם הוא עולה כו'. ונת' עוד מדריגות גבוהות יותר בב' בחי' אהבה הנ"ל.

הקיצור טוב בשביל לדעת מה הנקודה שהוא באמת דורש מהתלמידים – זה נכתב בשביל תלמידי הישיבה – בסוף הוא דורש רק את היסוד והמלכות, ולא מצפה כאן לגדולות יותר. לכן רק מוסיף בסוף שנתבארו "עוד מדריגות גבוהות יותר". זה מאד מחזק איך שהסברנו את הבחינה הזאת של לצרף את הריחוק, שזה מלמטה – שזה בכלל לא לעלות אלא לרדת (ירידה צורך עליה). יוצא שכל מה שמעל זה – כולל ההרגלים (נצח והוד) – זה איזה השכלה, אבל תכל'ס מה שבאמת דורשים – והלואי והיינו זוכים לזה – זה התבוננות בכך שכל העולם חי מאלקות ולצרף לזה אש על ידי ההתבוננות בשפלותו וריחוקו מאלקות.