להיות אמתי עם ה'

מוצאי ג' שבט תשפ"ה – כפ"ח

שידור לנוסעים לצדיקים (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור המיוחד שהועבר לחבורת התלמידים שנסעה לקברי צדיקים הוסבר כי כל אחד צריך לחפש את נקודת האמת שלו בעבודת ה' ולשם כך נוסעים לצדיקי-אמת. בחלקו השני של השיעור, המופיע כאן, נלמד בפרק א המקור העיקרי בגמרא שכאשר פונים אל ה' יש לעשות זאת מתוך האמת הפנימית, גם אם יש בכך סטיה מהנוסח שקבלנו ממשה רבינו – תוך הסבר ההבדל בין שקר לזולת וכזב פנימי – ודווקא בכך 'בונים' את האמת הנצחית של "משה אמת ותורתו אמת". בפרק ב מתקשר הכל לכך שעל מנהיג הדור – וכמותו לכל יהודי – לבטא את האמת לפי מה שהוא רואה מולו בעיניו. כך נהג משה רבינו כאשר שבר את הלוחות, וכך צריך כל מנהיג לשבור את הלוחות החיצוניים של הדור הקודם אם האותיות הפנימיות שלו פרחו באויר, ולחדש את עבודת ה' ואת הדרך להביא את המשיח (לשיעור גם חלק שלישי, חזק לא פחות, המופיע בנפרק).

א. "לא כזבו בו"

שקר לזולת וכזב לעצמי

למדנו[ב] שלכל אדם יש נקודת אמת שהוא צריך לגלות בתוך עצמו, וסגולה לכך היא נסיעה לצדיקי-אמת, צדיקים שנקודת האמת שלהם גלויה. כדי להבין טוב יותר את הענין נפתח סוגיא במסכת יומא[ג], שוודאי כולם שמעו או למדו פעם, שעוסקת גם היא בנקודת האמת. מהסוגיא הזו נבין גם מהי אמת וגם מה הם שקר וכזב. כזב הוא לא בדיוק שקר, אבל הוא הולך יחד עם שקר[ד].

הווארט הוא שמה שאדם משקר למישהו אחר נקרא שקר, כמו עד שקר – "מדבר שקר תרחק"[ה]. אבל כזב הוא מלשון אכזבה. מי שמאכזב, כמו בר-כוזיבא לדוגמה, שאומר על עצמו שהוא משיח, הוא לא משקר אלא מכזב. למה הוא מכזב? הרי הוא באמת חשב שהוא משיח ורבי עקיבא האמין לו, תמך בו[ו]. אבל הוא כיזב כי כזב הוא קודם כל לכזב לעצמך, לרמות את עצמך. כמו הווארט המפורסם בחסידות[ז] שרמאי בסוף נשאר רק עם כך שהוא מרמה את עצמו – הוא לא חושב שזה שקר בכלל. כזב הוא רמאות עצמית, כמו הסיפור של בר כוזיבא. זהו ענין שמאד נוגע למשיח, לא רק שלא יהיה אצלו שום שקר אלא גם שום כזב, כי ברגע שיש כזב יש אכזבה בסוף. האשה השונמית אומרת לאלישע הנביא "אל תכזב בשפחתך"[ח] – גם נביא יכול לכזב. זהו הנושא של הסוגיא שנלמד כעת.

הקב"ה אמתי הוא

הסוגיא עוסקת בפסוק בספר עזרא – "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת הוי' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל..."[ט] – ושואלת "מאי גדול?". בדרך כלל ה' מתואר "הגדול הגבור והנורא"[י], כפי שרואים בהמשך הסוגיא, אך מה המשמעות של "הגדול" לבד?

אמר רב יוסף אמר רב שגדלו בשם המפורש. רב גידל אמר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם...

רב יוסף אומר בשם רב שהיתה כאן הוראת-שעה של קריאה בשם המפורש מחוץ לבית המקדש (כמפורש בהמשך הסוגיא) – גילוי ההעלם העצמי של ה' (עליו נאמר "זה שמי לעלם"[יא], לשון העלם[יב]) שנצרך באותה שעה[יג]. עליו חולק רב גידל – תלמידו המובהק של רב (שקודם לרב יוסף בסדר הדורות)[יד] – ואומר שעזרא, כאחד מאנשי כנסת הגדולה, תיקן לברך במקדש "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם" כדי להוציא מדעת הצדוקים, שאומרים שישנו עולם אחד בלבד[טו]. אמנם, בהמשך הסוגיא מובא שבארץ ישראל שנו שרב גידל בעצמו אמר "שגדלו בשם המפורש" (כלומר, בארץ ישראל רב גידל הוא בהתקשרות מלאה עם רבו, רב, ולא חולק עליו) ואילו רב מתנא (תלמידו המובהק של שמואל, בר הפלוגתא של רב) חולק עליו:

ורב מתנא אמר האל הגדול הגבור והנורא.

והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר "האל הגדול הגבור והנורא". אתא ירמיה ואמר 'נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?!', לא אמר נורא. אתא דניאל אמר 'נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?!', לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו 'אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות'.

לפי רב מתנא כשעזרא מברך את ה' "הגדול" הוא בעצם, כאחד מאנשי כנסת הגדולה, מחזיר את שבחי ה' "הגדול הגבור והנורא", כפי שקרא לו משה רבינו. ירמיה הנביא ודניאל איש חמודות מעטו בשבחי ה' בשל צרות הגלות שהיו לעיניהם, אך אנשי כנסת הגדולה מצאו 'תירוץ' והחזירו את השבחים.

הגמרא שואלת על מיעוט השבחים:

ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?

כיצד יתכן שירמיהו ודניאל עוקרים את התקנה של משה וממעטים בשבחו של ה'? כאן מגיע המשפט שבשבילו רצינו ללמוד את כל הסוגיא הזו:

אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.

אם ירמיהו ודניאל לא היו עוקרים את תקנת משה, כפי מה שהיה נראה להם באמת, הם היו מכזבים בה'.

אסור להדחיק את האמת

רש"י מפרש:

"שהוא אמתי". מסכים על האמת ושונא את השקר.

זה ווארט מאד חזק, שמתוך שיודעים בהקב"ה שהוא אמתי לא כזבו בו. הקב"ה מסכים לאמת שלך – לא כתוב שהוא אוהב את האמת שלך אלא מסכים לה. בפרצוף הדעת[טז], הסכמת הדעת שייכת לספירת ההוד – הקב"ה מודה לאמת שלך. ה' מסכים-מודה על האמת של האדם ושונא את השקר – שונא שהאדם משקר לעצמו, מכזב, כמו שהגמרא מדייקת לומר.

רש"י אומר "שקר", כי בגדול הכל נקרא שקר, אבל בפרט יש חילוק בין שקר לכזב, בין עד-שקר בנוגע לאחרים לכזב שמתחיל מרמאות עצמית. הדוגמה שנתנו היתה בר-כוזיבא, שבאמת חשב שהוא המשיח. מבחינתו הוא לא שיקר – אליבא דשמיא הוא אכן אמר שקר, אבל הוא לא ידע. הוא היה כל כך משוכנע ומשכנע, עד שגם רבי עקיבא הלך אחריו. חבריו של רבי עקיבא אמרו לו – "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין אין בן דוד בא"[יז]. רבי עקיבא החזיק מבר כוכבא, אמר ביחס אליו 'משיח נאו', וזו היתה נקודת האמת שלו. חבריו של רבי שאמרו לו "יעלו עשבים בלחייך" בטאו את נקודת האמת שלהם. כל אחד חי עם נקודת האמת שלו, ואסור להסתיר אותה או לחפות עליה, להדחיק אותה, כמו שאומרים היום.

זו אחת הבעיות החמורות של הדור, שמשום מוסכמות של החברה מדחיקים את נקודת האמת. המוסכמות של החברה יכולות להיות גם המוסכמות של החוג היהודי החרדי שהאדם נמצא בתוכו, אבל עדיין אסור לו להדחיק את נקודת האמת שלו. לשם כך, כמו שאמרנו, נוסעים לצדיקים האמתיים, "זכאי קשוט" בלשון הזהר – להתפלל לה' שאני לא אכזב לעצמי, שלא ארמה את עצמי. אומרים[יח] שזו נקודת התמצית של כל התניא – 'אל תהיה רמאי', 'אל תרמה את עצמך'. אתה יכול לרמות את עצמך בכך שתנהג כצדיק גדול ותלך אחרי העדר שלך בנאמנות...

נאמנות ל"משה אמת"

נשים לב למשהו מיוחד – ירמיהו ודניאל נקראים כאן "רבנן". יש כאן רמז שכל מי ששייך לרבנן, שיש בו את נקודת האמת הפנימית של התורה, יכול וצריך ללמוד מהם. כלומר, דווקא כתלמידיו של משה רבינו, הנאמנים ל"משה אמת ותורתו אמת"[יט], הם היו מחויבים לומר את האמת בעיניהם, לבטא את נקודת האמת שלהם. משה רבינו שבתוכם, נקודת הצדיק שלהם, הוא שאומר להם לומר לא כמו משה רבינו הראשון.

כשאני קורא את ה'תירוץ' של אנשי כנסת הגדולה, ה"אדרבה" שלהם, הוא מחליש את דעתי, מאכזב אותי. זהו השבח של ה'? כתוב כאן שגם לקב"ה יש יצר הרע – להרוג את אויבי ישראל – והגבורה שלו היא כיבוש היצר הזה ואריכות אף לאויבי ישראל. אין געשמאק בסברא הזו. גם האמירה שהנוראות של ה' הן שבכל זאת שריד מעם ישראל נשאר – שהרגו את כולם חוץ מכמה – נשמעת לי חלשה ומחלישה את דעתי. אדרבה! הייתי אומר שעיקר ה"אדרבה" הוא ירמיהו ודניאל, שיש להם עזות ללכת נגד משה רבינו. מסתמא משה רבינו עצמו שמח בכך (בק"ו מהנהגת הקב"ה שכאשר מנצחים אותו "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"[כ]).

נקודת האמת של כל דבר היא גם נקודת האמצע שלו, נקודת האין האלקית, שמאפשרת לסתור אותו ולבנות אותו מחדש באופן של נשיאת הפכים, של שלמות אמתית שכוללת גם את היפוכה[כא]. הסתירה הזו היא "סותר על מנת לבנות"[כב], כשהבנין מגיע מיד, מיניה וביה, עם הסתירה. דווקא כאשר ירמיהו ודניאל סותרים את דברי משה רבינו, הולכים נגדו כביכול, הם בונים אותו – מכיון שהסתירה שלהם נאמרת באמת היא בונה את "משה אמת ותורתו אמת" (משה רבינו מכוון במדות הלב כנגד הנצח, והנצחיות שלו ושל תורתו באה בזכות מה שתלמידיו-בניו אחריו – חכמי ישראל שבהם במיוחד מאיר ניצוץ משה רבינו[כג] – לא מכזבים בו, מגלים את נקודת האמת שלהם ו'מנצחים' אותו).

ב. "מה שעיניו רואות"

הצער ממראה עינים

איך המפרשים מסבירים[כד] למה דווקא ירמיהו ודניאל סתרו, כביכול, את מה שכתוב בתורה? כי הדברים הלא טובים, "גוים מקרקרים בהיכלו" וכיו"ב, קרו בימיהם, בדור שלהם. אנשי כנסת הגדולה ודאי יודעים כל מה שקרה – אבל הוא לא קרה אצלם, ולכן מספיק להם אפילו תירוץ שנשמע לי מאד חלש כדי להחזיר עטרה ליושנה.

ההסבר הזה מתקשר לדבר שרבי נחמן כותב בספר המדות – "אדם מצטער מדבר הנראה לעינים יותר מהצער שמצער מהידיעה"[כה]. כאשר מישהו רואה דבר מצער הוא פועל עליו הרבה יותר צער מדבר שהוא רק שמע עליו, על דרך מאמר חז"ל "אינה דומה שמיעה לראיה"[כו]. כלומר, שמי שרואה משהו – ההתפעלות שלו היא הרבה יותר גם ממי שיודע אותו מאה אחוז.

ספר המדות הוא דברים שרבי נחמן בעצם ליקט מתוך הלימוד שלו – או דברים מפורשים, או דברים שהוא מסיק בצורה רחוקה יותר ממה שכתוב – ומאז שהוא כתב את הדברים הקדישו הרבה מאמץ למצוא את המ"מ שלו. חוץ ממראי המקומות שכתב רבי נתן, יש מראי מקומות שהוסיף תלמידו של רבי נתן, רבי נחמן מטשערין, וכאלו שהוסיף רבי צדוק הכהן מלובלין. במהדורה שהוצאת – הרב אליהו עטיה שליט"א, שמשתתף כאן בשיעור – ראיתי שאתה כותב, לאור דברי הרב מטשערין, שהמקור לענין הוא בשבירת לוחות הברית על ידי משה רבינו:

בגמ' ביבמות (דף סב.), איתא: שיבר (משה) את הלוחות, מאי דרש, אמר, ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצוות - אמרה תורה (שמות יב:מג) "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה, ע"כ. והקשה המהרש"א בחידושי אגדות, וז"ל: וא"ת ולמה לא היה דן משה ק"ו זה מיד כשאמר לו הקב"ה (שמות לב, ז) "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" וגו' (והיה למשה להשאיר את הלוחות בשמים, ומדוע הורידן לארץ). ובעל עיקרים (מאמר ד' פרק ט"ו) תירץ [בביאור אותו ענין], שהדבר הנראה לעינים מְצַעֵר אדם צער גדול יותר מהידיעה, שהאדם יותר מתפעל מהמורגש בחוש - יותר ממה שיתפעל מהנודע באמיתות, עכ"ל.

זהו הסבר יפה, שגם קושר את הכל חזרה למשה רבינו עצמו – שממנו לומדים לפעול לפי מראה עינים.

המפרשים שמובאים במתיבתא קצת 'מוציאים את העוקץ', ממתיקים, ואומרים שבדור של ירמיהו ועזרא חל שינוי במציאות[כז], אבל הנקודה יותר חריפה – הם אמרו כך כי זה מה שראו, לא רק בגלל 'מצב הדור'. הא בהא תליא, הם רואים מה שקורה, אבל העיקר שמה שהם ראו מול העינים גרם להם לומר ב"הוראת שעה" את האמת שלהם. מדברים על נקודת האמת – שנוסעים לצדיקים כדי לקבל את נקודת האמת של הצדיק. נקודת האמת של ירמיהו ונקודת האמת של דניאל, ה"משה אמת ותורתו אמת" שבתוכו, אומרת לו לא לומר כמו משה דאז אלא לפי חוש הראיה שלו כרגע. לעומת זאת, אנשי כנסת הגדולה, נעבעך, רק שמעו – הם שמעו על "גוים מקרקרים בהיכלו", אך ראו לנגד עיניהם את ה"ארך אפים לרשעים"[כח] (שהרי הוא נמשך בכל הדורות, עד שה' יתברך ינקום את נקמת ישראל, שהיא-היא נקמת ה'[כט]) – ולכן הם לא יכולים להשמיט. מי שרק שומע ויודע צריך קבלת עול למשה רבינו, הוא לא יכול ללכת נגד משה רבינו. מי יכול? רק מי שיש לו את האמת, את ה"בריח התיכון" של האמת, בה כל המדרגות הן באמת דבר אחד (ולכן אין זו סתירה למשה אלא חיבור לנקודת האמת שלו, כמו שהוסבר).

עוד פירושים לסברת משה

אפשר לתת לקושית המהרש"א לפחות עוד שלשה תירוצים:

ה' משבח את משה רבינו על שבירת הלוחות, "'אשר שברת'[ל] ישר כחך ששברת"[לא], והשבח הזה מוזכר בחתימת התורה, במלים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[לב] שחז"ל מפרשים על שבירת הלוחות[לג] – השבח הוא דווקא "לעיני כל ישראל". משה רבינו הוא הדעת של כל עם ישראל[לד], ואחד מפירושי הדעת הוא שבירה[לה] – משה רבינו יודע מתי צריך לשבור לשם תיקון (כמו "סותר על מנת לבנות" שהזכרנו), וכאן הוא שובר את הלוחות כדי להציל את עם ישראל מחיוב ולאפשר להם לעשות תשובה[לו]. כתוב בחסידות[לז] שזהו הגילוי ששרש נשמות ישראל למעלה משרש התורה, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[לח], גם לתורה הקדומה. אבל מתי השבירה תפעל את הפעולה הרצויה ותעורר לתשובה? דווקא כשהיא תהיה "לעיני כל ישראל" (השיא-הפסגה של כל התורה, כנ"ל).

עוד אפשר לומר ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[לט], בעיקר כשהוא רוצה לדון לפי הראיה בפועל (כאפשרות בה "עד נעשה דיין"[מ]), ולכן הוא לא מסתפק בעדות – אפילו בעדות של ה' – אלא ממתין עד שיראה בפועל (וכפי שלומדים מה' עצמו: "וירד הוי' לראֹת'. לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו"[מא], "'ארדה נא [ואראה]'. למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה"[מב]).

עוד אפשרות פנימית, לפי חסידות, היא שגם כאשר משה רבינו שומע את גזרות ה' הוא לא מתייאש – כמו שרואים ביחס לעצם גזרת הכליה על עם ישראל אחרי העגל[מג], ביחס לכך שלא יכנס לארץ[מד] ועוד[מה] – הוא יודע שכ"שושבינא דמלכא" יש לו דעה אצל הקב"ה. לכן, למרות שה' אומר "לך רד כי שחת עמך" הוא מקווה, באהבתו הרבה לישראל, שהוא יצליח להמתיק את הדין. זו התנהגות אופיינית לו, וכמוהו נוהגים כל הצדיקים האמתיים, הבעל שם טוב וכל תלמידיו – לא מקבלים גזרה, יודעים ש"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[מו] ומנסים לפעול כך. זה כלל גדול. לכן משה חושב שאם ירד לעם ויראה בעצמו יוכל גם להמתיק את הגזרה. אבל ברגע שהוא ראה בדיוק את המציאות הוא הבין שהוא לא יכול להמתיק, לכן הדעת שלו גם גזרה שהוא חייב לשבור, בשביל להציל את עם ישראל ולאפשר להם-לנו את התשובה העתידה.

ארבעת הטעמים בסוד הוי'

את ארבע האפשרויות לפירוש, "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[מז], אפשר לכוון לארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

בעומק, הפירוש שמעלת השבירה היא דווקא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" לא נוגע רק לכך שהם יראו, יתפעלו-יתחרטו ויעשו תשובה (תשובה עילאה שבבינה הבאה מכח הראיה שבחכמה). העיקר, לפי הסוד, הוא שהשבירה "לעיני כל ישראל" תיקנה בשרש את עיניהם של ישראל (היינו "עשה [במובן של תיקן[מח]] משה לעיני כל ישראל"). משה, שזכה ל"תמֻנת הוי' יביט"[מט], שלמות תיקון העינים (בפרט לפירוש אדמו"ר הזקן, שהוא זכה להסתכל על המציאות 'מתוך העינים' של ה', כביכול), הוא המסוגל לחזק-לתקן בשלמות את עיני ישראל (כך שידונו כל דבר לפי ראות עיניהם, ראית העינים ובעיקר ראית "עין השכל שבלב", לה זכה משה[נ]). תיקון עיני ישראל הוא-הוא תיקון האור שיוצא מעיני א"ק בו היתה שבירת הכלים בעולם התהו[נא] (כאשר הראיה מתמקדת ביש של המציאות, במקום באין שלה – וגורמת לאמירת "אנא אמלוך" של מלכי התהו – לכן סיום התורה נסמך לפתיחה, "בראשית", בריאה יש מאין[נב]). "כלם בחכמה אתברירו"[נג], תיקון העינים, שייך לחכמה, ה-י שבשם (וכולל את שרש הבינה, אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, סוד תשובה עילאה כנ"ל).

המחשבה והרצון להמתיק את הדינים שייכים לבינה, בה הכח להמתיק את הדינים בשרשם (כשהחסדים דאמא ממתיקים את הגבורות דאמא), כידוע[נד], ה עילאה שבשם.

הפירוש העיקרי לעניננו, שמשה התפעל דווקא ממה שראו עיניו, היינו גילוי נקודת האמת בלב. התפעלות בכלל שייכת למדות הלב, ו שבשם (אלא ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[נה], ומדות הלב תלויות במדות שלמעלה מהשכל)[נו].

הפירוש שמשה רצה לראות את המציאות בעיניו כדי לשפוט אותה בפועל, "עד נעשה דיין", הוא סוד "דינא דמלכותא דינא"[נז] השייך למלכות, ה תתאה שבשם (כל דין שייך למלכות, אבל בפרט מתאפיין משפט המלך בראיית הצדק שלו, כדוגמת משפטו של שלמה המלך – ש"חכמת אלהים בקרבו"[נח] – במשפט הזונות[נט] וכיו"ב[ס]).

שבירת הלוחות בכל דור

אפשר להעמיק עוד בכח השבירה המיוחד של משה רבינו – שבירה-מתקנת מכח הדעת – ולהגיע לפירוש עמוק נוסף, שיש לו גם משמעות אקטואלית. ה' אומר למשה "ישר כחך ששברת", ורומז לכך שהשבירה של משה היא מאפשרת להגיע למדרגת ישר[סא] שלמעלה ממדרגת צדיק – יושר ונאמנות לנקודת האמת הפנימית, שלמעלה מצדק לפי מדדים חיצוניים בלבד (כמו שכבר הארכנו בחלק הראשון של השיעור) – ויחד איתו להביא את כל ישראל[סב] למדרגה הזו (עד שנזכה ל"עין בעין יראו"[סג], במבט ישר, בביאת המשיח).

מדוע זו פעולת השבירה? ידוע שאדמו"ר הזקן הקפיד לא לשבור דברים, אלא רק לפרק אותם[סד], ופנימיות השבירה המתוקנת היא בעצם פירוק. השבירה מתמקדת ברע שצריך לדחות, בירור פסולת מתוך אוכל, והפירוק מתמקד בטוב שצריך לברר, בירור אוכל מתוך פסולת[סה] (כאשר הצדיק מקיים בעצמו "אמרו צדיק כי טוב"[סו] ומשתדל ככל שניתן לפרק ולא לשבור). גם בשבירת הלוחות יש שני שלבים של פירוק ושבירה: הפירוק התחולל כאשר משה רבינו ראה את האותיות פורחות מהלוחות, פירוק עדין של פנימיות הלוחות מחיצוניות הלוחות, והשבירה היא שבירת הלוחות בפועל. כאשר ראה משה את פריחת האותיות, שהותירה את הלוחות בבחינת 'מת', כגוף ללא נשמה, הוא החליט שאין עוד טעם למסור את הלוחות לעם, שהרי הם אבדו את תוכנם, וממילא מוטב לשבור אותם ולעורר בכך הרהור תשובה אצל העם. זהו עוד הסבר פשוט להמתנת משה לירידה מההר – כל עוד הוא הרגיש את נוכחות קדושת האותיות בתוך הלוחות חלילה לו לשבור אותם, או אפילו להשאיר-לגנוז אותם בהר, ורק כאשר ראה את האותיות פורחות החליט לשבור את הלוחות – וביחס לטעמים הקודמים הטעם הזה הוא בבחינת קוצו של י, כתר, כמובן[סז].

ולסיכום:

קוצו של י שבירת החיצוניות אחרי פריחת הפנימיות

י שבירה "לעיני כל ישראל" לשם תיקון ותשובה

ה רצון להמתיק את הדינים

ו התפעלות מראית המצב

ה דיין צריך לראות לפני שדן

מה התובנה שניתן ללמוד מכאן לדורות? מדור לדור קיימת תופעה של ירידת הדורות. בעומק, הירידה נובעת מחטאיו של הדור הקודם (חטא לשון חסרון, היינו חסרון הפנימיות, נקודת-האמת הפנימית שצריכה להיות נקודת-האמצע של עבודת ה'). בעצם, ה"נורא עלילה על בני אדם"[סח] חפץ בחטא[סט], כדי להמשיך את התהליך של ירידת הדורות[ע] לקראת משיח – "ירידה צורך עליה" עד אין סוף. מנהיג הדור העכשווי רואה במוחש ממש איך שאותיות לוחות הברית של הדור הקודם פורחות-מתפרקות[עא] מה"מצות אנשים מלֻמדה"[עב] של חיצוניות הלוחות של הדור הקודם. ממילא, אחרי הפירוק מן השמים, מצוה על מנהיג הדור הזה – לא מצוה שהוא שומע מלמעלה, אלא מצוה שאומר לו לבו, שאומרת לו נקודת האמת שלו[עג] (כמו שאמר משה לאחר חטא העגל הוי' אלהי ישראל כו') – לשבור את המוסכמות הישנות, שכבר מתחילות להפוך לקבעון (סטגנציה) מקולקל ומקלקל (בסוד "הודי [כח ההסכמה-המוסכמה של ההוד, כנ"ל] נהפך עלי למשחית"[עד]). כמו שאמר הבעל שם טוב, שהוא בא להחדיר ביהדות טריות (פרישקייט)[עה], כך בכל דור תפקיד המנהיג הוא לרענן את היהדות מחדש.

השבירה והרענון הללו נכונים אפילו ביחס ללוחות הברית ממש, וק"ו ביחס ללוחות הברית של כל דור – מה שכתוב בספרים הקדושים, ובאמת היה קדש קדשים ממש באותו דור. כל אותם ספרים קדושים התכוונו לזרז את הגאולה ע"י משיח צדקנו, אך עינינו רואות שלעת-עתה לא עלה בידם, ואנחנו "מאמינים בני מאמינים", עקשנים מ"עם קשה ערף"[עו], ועדיין מאמינים ומתעקשים שהגאולה חייבת לבוא. חסידים אומרים[עז] שבכל דור ודור היצר הרע מאמץ לעצמו שם חדש, היות שכבר התרגלו לשם הישן – הוא הפך להיות מקובע, לא פעיל, וכבר יודעים להזהר ממנו. באותו אופן, "ממנו נקח לעבוד את הוי'"[עח], גם כל דבר שבקדושה – שמטרתו הפנימית להביא את המשיח (ועיקר ההתנגדות-המלחמה של היצר הרע היא בדיוק לכך) – צריך להתחדש בכל דור. לשם כך הכרחי שיהיה "דור דור ודורשיו"[עט], שבכל דור יהיה מי שיודע לדרוש את נקודת האמת של הדור שלו ולחבר אותה עם נקודת האמת של כל אחד ואחתשבדור.