מאמר מד - והיה עקב

ב. ד"ה והיה עקב תער"ג

"ואהיה אצלו אמון" – אמנות חיבור האלקות לעולמות

בע"ב של השבוע הנושא הראשון הוא על פי פסוק במשלי ח – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום". ה"אמון" הולך על השעשועים, וכמו שנסביר הוא אפילו יותר גבוה מהם. הרבה פעמים כשמפרשים את הפסוק שמים את "אצלו" גם יחד עם השעשועים. "אצלו" פירושו אצל העצמות ממש, ש"ואהיה" אצלו שעשועים, אבל באמת לא כתוב אצל השעשועים אלא אצל ה"אמון" – "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשעים יום יום, משחקת לפניו בכל עת".

במאמר הקודם הוא הסביר שיש שתי מדרגות בתורה – התורה שיורדת למטה, "נובלות חכמה שלמעלה תורה", והחכמה בשרש, באוא"ס ב"ה, ששם התורה היא שעשועים עצמיים. על התורה שיורדת למטה, הנובלות, דוד המלך אמר "זמִרות היו לי חקיך בבית מגורי". הוא שבח את התורה שכל העולמות בטלים לדבר אחד בתורה, כולל כל הצרות שלו – כך הוא היה מתנחם. גם, היות שמדרגה זו של התורה היא "זמירות" מלשון "זמיר עריצים", היא גם כורתת את כל העריצים שהם סיבת הצרות שלו.

על "אמון" חז"ל מפרשים "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית". ממילא אפשר לחשוב ש"אמון" קשור לתורה של מעשה בראשית – ההיפך ממה שהסברנו היות ש"אמון" קשור לשעשועים, והרי כל העולמות לא תופסים מקום כלל וכלל נגד השעשועים של ה', אז מה הפירוש של "כלי אומנתו של הקב"ה"? הווארט שהוא מסביר, שהאומנות כאן – "אמון" לשון "אומן" – היא לא התהוות העולמות, אלא האומנות (בחז"ל אומרים אוּמָנות, אך היות שהיום אומרים אָמָּנות נאמר כך), האמנות של "ואהיה אצלו אמון", היא האמנות לחבר ולגלות את העצמות גם בתוך העולמות, וראשית כל בתוך הנשמות, נשמות עם ישראל. חבור זה דורש אמנות רבה ומיוחדת, וממילא כן קשור לשעשועים. כלומר, לחבר את המדרגה שאין לה קשר לעולמות, והעולמות לא תופסים מקום כלל וכלל כנגדה, שהיא תתחבר לעולמות.

איך קוראים למדרגה בה השעשועים, והאמון שלמעלה מהם, מתחברים למציאות? "דירה בתחתונים", שלשם כך ה' ברא את העולם, "'שוקיו עמודי שש' זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבוראו" כדי שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים.

"ואהיה... ואהיה" על דרך "אהיה אשר אהיה"

זה הווארט, אבל צריך להתבונן יותר לעומק בפסוק – פסוק מאד חשוב: יש בפסוק פעמים "ואהיה", ויש מפרשים שמסבירים על דרך הסוד, שכמו השם הקדוש של יציאת מצרים – "אהיה אשר אהיה", שיש "אהיה" ראשון בכתר, "אשר" בחכמה ו"אהיה" שני בבינה. גם כאן, "ואהיה אצלו אמון" היינו שם אהיה של הכתר, ו"ואהיה שעשעים יום יום" היינו חכמה ובינה ("יום יום"). מה"יום יום" לומדים חז"ל שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם. "כי ששת ימים עשה הוי'" את ה"שית אלפי שנין הוי עלמא" – מחסד עד יסוד – והתורה היא אלפים שנה קודם, "יום יום", חכמה ובינה. זה מה שהסברנו קודם על רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהתענוג מתגלה גם בחכמה וגם בבינה, בכל מקום בצורה אחרת. עיקר ה"ואהיה", התיישבות השעשועים, היא בבינה. הכל בסוד "אהיה אשר אהיה".

מה שנחדש כאן הוא על פי הפרק הראשון של המאמר השבוע, שהתורה היא "כלי אומנתו של הקב"ה" – כלי תופס את האור, כלומר שהיחס בין הקב"ה בכבודו ובעצמו (עצמותו יתברך, עצמות אור-אין-סוף) לתורה הוא יחס של אור וכלי. התורה היא כלי שמכיל בתוכו את האור, ולמה היא משמשת כלי? כדי לחבר את אור-אין-סוף לנשמות עם ישראל. נשמות עם ישראל בסדר הבריאה כבר נפרדו מהמקור העליון באור-אין-סוף. צריך את התורה לחבר אותם. לכן כל נושא המאמר כאן הוא על פי הזהר ש"תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה" – ישראל זקוקים להתקשר לתורה ודרכה לקב"ה.

כלומר, תחלת המאמר כאן בונה י-ה-ו-ה מאד חשוב, שמוזכר בהרבה מקומות: קוב"ה, תורה, ישראל, עולמות:

י	הקדוש ברוך הוא
ה	תורה
ו	ישראל
ה	עולמות

הוא לא כותב שהסדר הוא י-ה-ו-ה, אבל כך יוצא פשוט. החידוש שהתורה כולה היא בבחינת בינה יחסית לאור ה' שמתגלה. גם קשור למה שדברנו קודם על ההבדל בין המשכת ה"עולם הבא" לז"א להמשכת "לעתיד לבא" לז"א. להמשיך את ה"עולם הבא" לז"א, הפסוק "ומברכיך ברוך", הוא בחינת תורה, אבל להמשיך "ואברכה מברכיך", "לעתיד לבא" כפי שהסביר רבי לוי'ק, אבא ואמא עילאין, היינו להמשיך את אור-אין-סוף ממש, שהוא יחסית מדרגת חכמה ביחס לבינה.

כללות הפסוק בבינה

איך יודעים שכל הפסוק וכל הפרק במשלי ח, שמתאר את התורה (שמדברת בו בעד עצמה, בגוף ראשון), הוא בכללות בינה (יש בתורה את כל החב"ד, אבל בכללות)? המדרגות הכי גבוהות הן "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". גם י-ה-ו-ה – יש אמון (הקוצו של י), שעשועים, משחקת, משחקת, שעשועים (חותם המתהפך):

קוצו של י	"ואהיה אצלו אמון"
י	"ואהיה שעשעים יום יום"
ה	"משחקת לפניו בכל עת"
ו	"משחקת בתבל ארצו"
ה	"ושעשעי את בני אדם"

השעשועים והמשחקת הראשון הם לפני ה' ובסוף לפני בני אדם, למטה. בכל אופן, איך יודעים שהכל בכללות בתוך אמא? כי קודם, באותו פרק, כתוב "אני בינה לי גבורה". כל הפרק הזה, בו התורה מדברת בעד עצמה, קשור לשבוע הזה – שבוע התשלומים לשבועות. למה? ספרנו שבעה שבועות, כנגד מדות הלב – כל שבוע כולל שבעה ימים, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. אחר כך מגיעים לשער הנון, שבועות, עצם הבינה שמולידה הכל. אבל יש שבעה ימים לפי התורה, תשלומי חג שבועות, אז מהו השבוע הנוסף אחרי שבעת השבועות? השבוע השמיני, "רקיע תמינאה", הכל השבוע של אמא, הכל המשך של "תספרו חמשים יום". כלומר, שבעצם חג שבועות הוא חסד שבאמא עילאה.

היום, "אסרו חג" (ז' סיון, שלגביו יש דעה שבו ביום ניתנה תורה לישראל), היה גבורה של אמא עילאה (קבלנו את התורה מפי הגבורה – "אני בינה לי גבורה"). כעת כבר בלילה שאחריו. היום היתה ברית מילה, בגבורה של אמא עילאה – הרך הנמול נולד בגבורה שבמלכות, אמא תתאה, והברית בגבורה של אמא עילאה. כעת אנו בתפארת של אמא עילאה, שנעשית כתר לז"א לפי הקבלה.

בכל אופן, יש פה שבוע שלם בסוד אמא עילאה, "רקיע תמינאה", וממילא הכל שייך למתן תורה. כעת לומדים במאמר שכל התורה יחסית לה' היא "אני בינה". היום היה בפרט "אני בינה לי גבורה", גבורה שבבינה כנ"ל. בכל הפרק הזה, הביטוי היחיד שהתורה אומרת "אני" הוא הפסוק "אני בינה לי גבורה". בהמשך ל"אני בינה" יש את "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום וגו'" – כל הסדר.

מה יוצא? ש"אמון" הוא הכתר של אמא ו"שעשעים יום יום" החו"ב של אמא (הכל בסוד התגלות עתיקא, תורה דעתיקא, באמא, תכלית התגלות התענוג של רבי ישמעאל ורבי עקיבא באמא דוקא, מקומו של רבי עקיבא, ודוק).

הרמז הכי פשוט במלה "אמון" – שהיא הכי גבוהה כאן – משהו תכל'ס בעבודה שלנו. כתוב שכל העולם הוא "מעשה ידי אמן", והאמנות הכי יהודית היא איך לחבר עצמות במציאות, או בעולמות או בנשמות. לא עצם התהוות מעשה בראשית, אלא היכולת לחבר את ה' בעצמו ולהביא אותו למציאות שברא לכבודו. זו האמנות שלנו – לשם כך התורה נתנה לנו. "יהב חכמתא לחכימין", כי יש לנו כזה חוש, ולכן נותנים לנו כלים לבצע את החוש – התורה והמצוות.

כל התורה אומרת "ואהיה אצלו אמון" – לשון אמא, הראיה הכי ברורה שהכל מדובר כאן באמא. "אמוֹן" היינו "אומנת", אשה אומנת – הכל בחינת אמא. אבל ה"אמון" עצמו הוא הכתר. מה הרמז בקבלה? כמה שוה "אמון"? 97, מספר מאד חשוב בקבלה, המספר של חבור האלקות והמציאות, יחוד מה-בן, הסוד של "ושם אשתו מהיטבאל". עד כאן נושא אחד של המאמר, קשור להמשך של מתן תורה.

"מאין באת ולאן אתה הולך" – תורה לפני התפלה ותורה אחרי התפלה

נושא שני, קשור למה שדברנו גם לפני שבוע, על המשנה בתחלת פ"ג בפרקי אבות – "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אחר כך כתוב "מאין באת וכו'", אבל בכל הספרים הקדושים, וגם בשיחות הרבי, מפורש שאלה שתי מדרגות ולא צריך להגיע להמשך – מי שזוכה נשאר ב"מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ולא זקוק לתרגום. גם התרגום הוא תורת אמת, אבל למי שיורד יותר נמוך ולא נשאר ב"מאין באת" העליון – מהאין האלקי.

לפני שבוע הסברנו ש"מאין באת" היינו מהימין, "ולאן אתה הולך", לשמאל, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" היינו האמצע. אם כן, בעצם זו ממש כוונת הזהר לברכת כהנים. "מאין באת"? מקו ימין – "יברכך הוי' וישמרך". לאן אתה הולך? לקו שמאל – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך". "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?" קו האמצע, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

מה שייך למאמר? לפני שבוע[14] דברנו על כך כי שייך לחוש ההילוך, החוש של סיון – כל אחד צריך לדעת מה היעד שלו, לאן הולך בחיים. ממילא צריך לדעת גם מאין בא וגם לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון – כבר צריך לתת דין וחשבון, בכל לילה, לאן הלך במשך היום, לאן הגיע ולאן לא הגיע. כאן עיקר הנושא של המאמר הוא שיש תורה שלפני התפלה ותורה שאחרי התפלה, ובתורה שאחרי התפלה יש שתי מדרגות.

תורה לפני התפלה – לתיקון עצמי; תורה לאחר התפלה – עבודת היחודים

בכללות הוא אומר שכאשר לומדים מאמר חסידות כדי להתעורר לתפלה הלימוד הוא בגדול "אדעתא דנפשיה" ולא לשמה – לימוד כדי לתקן את הנפש על מנת להתפלל. כל תורה שאני לומד לצורך תיקון עצמי, בקדושה, היא תורה שלא לשמה. רק כתוב בחסידות שזו המדרגה הכי גבוהה של "שלא לשמה", שהיא בפירוש כדי לתקן את עצמי[15]. התפלה היא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", למסור את עצמי לה' לגמרי, ואחריה אני יכול ללמוד תורה לשמה.

מה ה'שפיץ' של לימוד תורה לשמה? לחבר קוב"ה עם התורה. "לשמה", לשם התורה, כדי לחבר אותה עם ה'. זו עיקר האמנות של היהודי, אמנות של חבור, "עבודת היחודים". יש "עבודת הבירורים" ו"עבודת היחודים", ובשתיהן יהודי מצטיין. יהודי מצטיין בבירורים, כי גוי לא יכול לעשות בירורים, אבל זו לא עיקר האמנות שלו. הוא טוב בלברר את המציאות, אבל הוא באמת מצטיין בעשית יחודים בעולם – עבודה שלעתיד לבוא (ובעצם הם שני שרשי נשמה, שור הבר, לשון בירורים, ולויתן, לשון יחודים[16], לויה, וכמו שהזכרנו אותם אתמול ב"אקדמות"). בכל אופן, התורה שלאחר מסירות הנפש של התפלה היא לשמה – לא כדי לרוות צמאוני לה', אלא כדי ליחד את התורה בה', לשם התורה ולשם קוב"ה.

אותיות התורה, החכמה שבתוכן והמשכת אור חדש מעליהן

הוא רק אומר שבכך גופא יש שתי מדרגות: הוא מדגים זאת ומשתמש במילים, הוא אומר שהתורה שלפני התפלה היא תורה בבחינת "אותיות" (מה שהיה לפני מתן תורה, לפני אתמול), שייך לישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" (רמז של בעל מגלה עמוקות, שמביא הבעל שם טוב בכתר שם טוב). אבל התורה שלאחר התפלה היא תורה שמגלה את החכמה הפנימיות שבאותיות, ועוד יותר מכך – תורה שממשיכה ומגלה אור חדש, על דרך תורה חדשה של מלך המשיח, שלמעלה מהחכמה שבתורה.

הוא מסביר שיש בתורה בכללות שלש מדרגות: האותיות של התורה, וכך היא נמצאת למעלה. היות שחכמה היא חכמה ואור חדש הוא כתר שלמעלה מהחכמה, צריך לומר שהאותיות הן בינה (הכל לפי ערכין, ודוק). למעלה מכך החכמה שבאותיות, ולמעלה מכך אור חדש (שחדש להיות אור, שעד עתה היה בגדר עצמות ממש). כשממשיכים את האותיות זו עדיין רק המשכה לעורר את עצמי, "אדעתא דנפשיה".

למה קשרנו ל"הסתכל בשלשה דברים"? כשלומדים את המאמר מצטייר שהתורה שלפני התפלה היא תורה של "מאין באת" – להמשיך את התורה משרשה למעלה אלי. אני בעצמי מושרש בתורה הזאת, שהרי "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ואני אחת האותיות. תורה שלא לשמה, בדרגה הכי גבוהה, היא בשבילי – לתקן אותי ולעורר אותי. להמשיך מהתורה, "מאין באתי" בתורה, אלי. אבל התורה שלאחר התפלה – גם על פי פשט, מהו בית הכנסת? ממוצע, מעבר מ"מאין באת", קמת מהמטה בבקר והלכת לבית כנסת (או לאיזה חדר בו אתה מתפלל), ואחר כך במשך כל היום אתה צריך לצאת ולעשות משהו בחיים. אחרי התורה שלומדים סמוך לתפלה, אחריה, יוצאים – "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", צריך לצאת עם התורה הזו לעולם ולעשות בו משהו.

בכל אופן, יחסית לתורה שלפני התפלה, התורה שאחרי התפלה היא התורה של "לאן אתה הולך" – תורה עם יעד. היעד הוא לצאת מעצמך. כל חוש ההילוך של חדש סיון הוא לא להגיע אלי, אלא לצאת ממני (סוד "צאינה וראינה" כידוע מאדמו"ר הזקן), מהאותיות של התורה, לפנימיות התורה שמעל האותיות.

זה הפירוש הראשון, החכמה, התוכן הפנימי, האור שבתוך האותיות. אחר כך יש משהו עוד יותר גבוה, שנקרא "אור חדש" – הוא מהכתר, "אור חדש על ציון תאיר", תורה חדשה של מלך המשיח.

ברכת כהנים – "עד מהרה ירוץ דברו" מהשפע שנקצב לאדם בשרש

נעשה גימטריא יפה לכבוד המדרגות שמסביר: קודם כל, שלש המדרגות הן גופא שלש הברכות של ברכת כהנים. "יברכך הוי' וישמרך", שיתברכו נכסיך, כמו "'ואברכך' בממון", היינו המשכה ממקור השפע.

דבר חשוב שלא הסברנו קודם – איך הצמח צדק מסביר את הפשט של ברכת כהנים לפי החסידות ב"דרך מצותיך"? דבר שכתוב הרבה פעמים בחסידות, שכח הכהן הוא להמשיך – מהר, בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו" (כמו השקדים, סמל הכהונה, שהם הפרי שמתבשל הכי מהר) – את השפע מלמעלה. בכל ראש השנה נקצב לאדם כמה שפע מגיע לו במשך השנה. אז לשם מה מתפללים כל יום? הלא הכל נקצב מראש השנה. כתוב התירוץ לכך – בקונטרס "ומעין" באריכות, כאן בקיצור – שבראש השנה הכל נמשך למעלה בשרש, אבל מה שצריך להתפלל בכל יום, "אדם נידון בכל יום", האם אותו שפע שהגיע לעולמות העליונים אכן ירד למטה ויתממש בבני-חיי-מזוני בגשמיות.

הפלא, שאם לא זוכה נשאר ברוחניות – יהיה לו "מלא ברכת הוי'" לעולם הבא. אולי עדיף? הרי גשמיות היא בטלה ומבוטלת, כל התפלה היא "חיי שעה" ולא "חיי עולם". לא. כאן מקור חשוב שצריך זכות גדולה – דבר טוב וחשוב – שהשפע ששמור בחשבון לעולם הבא, קבלת אותו והוא יושב בחשבון הבנק שלך, ירד לעולם הזה ונראה אותו בטוב הנראה והנגלה.

למי יש כח לשבור את המחסומים ולהוריד מהר? זה הכח של השקד של התורה, של ברכת כהנים. ברכת כהנים פותחת את כל השערים, וכפי שהרבי כותב בשיחה ההמשכה של ברכת כהנים אינה מותנית. זה מה שמזרז – בכל דרגה דנים אם יש לך זכות שירד עוד שלב, אבל ברכת כהנים היא בלי זכויות, לא מותנה, וממילא הכל פתוח ונמשך מהר. כך מסביר את הפשט של ברכת כהנים ב"דרך מצותיך" – "עד מהרה ירוץ דברו" בלי תנאים, מגיע לך שכל מה שנקצב לך בראש השנה יגיע אליך בגשמיות ויתממש בפועל.

המשכת בני חיי ומזוני

מה הדבר הראשון שנמצא בשרש וצריך לממש אותו בגשמיות? כסף, שיהיה לך כסף, שלא תהיה עני אלא עשיר. לכן הברכה הראשונה, שנמשכה מאמא דרך חסד כנ"ל, היא "ואברכך בממון", שיתברכו נכסיך ב"יברכך". יש גימטריא יפה שלא עשינו: אם נקח את שרש ברך, ונאמר שעיקר הפשט שלו הוא ממון, ברך-ממון עולה משיח. משיח קודם כל צריך הרבה כסף. אם יש ברך-ממון כבר יש משיח. אחר כך יש עוד שלבים – תחית המתים וכו' – אבל משיח הוא ברך ועוד ממון, ושיהיה "עד מהרה ירוץ דברו".

כל זה עדיין "שלא לשמה" – כנראה גם משיח הוא "שלא לשמה", "אדעתא דנפשיה" (בשלב הראשון שלו על כל פנים, השלב שעליו להוכיח את עצמו כמלך המשיח, לפי סדר הדברים המובא ברמב"ם). להמשיך מהשרש, שיתממש. אבל אחר כך, חיי ובני הן מדרגות של לשמה. האותיות הן כנראה הכסף – אותיות הן כלים. אותיות הכתיבה, לא אותיות החקיקה. שיהיה לך כלים, ממון, שיתברכו נכסיך. אמרנו שהדוגמה – שהרבי כותב בשיחה – היא כמו שהמזון מתברך בבטן, גם כמו שעובר מתברך בתוך הרחם, "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" בבחינת אמא.

אחר כך יש "לשמה", גילוי אור החכמה עצמו, תורה שאחרי התפלה – "ולאן אתה הולך", הולכים ליעד הראשון, התוכן הראשון של מה שנלמד. אחר כך יש את האור החדש, למעלה מהתוכן – גילוי של "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", גלוי של עצמות ה', קו האמצעי. בעצם כבר עומדים במדרגה הזו, כל יום ויום, כאשר נותנים דין וחשבון לפני ה' עד כמה התקדמתי היום ליעד.

שלש הבחינות בתורה – חש-מל-מל

את כל זה מסמיכים על "מאין באת ולאן אתה הולך" – התורה שבאה אלי היא שלא לשמה, התורה שאני הולך אליה היא לשמה, ובכך גופא יש שתי בחינות. ממילא שלש הבחינות יחד הן כמו חש-מל-מל. התורה שאני לוקח אלי מהשרש, מהאין, "החכמה מאין תמצא", היא ה"חש". אחר כך יש את ה"מל" הראשון, על ידי המילה, כריתת הערלה וכו', אני מגיע לתוכן הפנימי, גילוי העטרה (שעל ידי הפריעה). אחר כך ה"מל" השני, שממתיק את כל הדינים, "מי ימלל גבורות הוי'", הוא גילוי התורה החדשה. ולסיכום:

חש	תורה (אדעתא דנפשיה) לפני התפלה	אותיות התורה	דע מאין באת	מזוני
מל	תורה (לשמה) אחר התפלה	החכמה שבאותיות	ולאן אתה הולך	חיי
מל	תורה (לשמה) אחר התפלה	אור חדש מהכתר	ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון	בני

"אחֹתי כלה" – האהבה בשרש הנשמה ובירידתה לעולם

נקצר הערב, אחרון חביב במאמר: הרבי מסביר את הביטוי שחוזר הרבה בשיר השירים – "אחֹתי כלה". הוא אומר ש"אחתי" היינו אהבה טבעית, ששייכת לשרש הנשמה לפני שיורדת לגוף. להמשיך מדרגה זו למטה היא המשכה מהשרש אלי, כנ"ל. אבל התכלית של לצאת מעצמי, כלות הנפש – כלה לשון כלות הנפש ולשון כליון (מענין שכאן במאמר לא מחלק בין שתי בחינות אלו שהן שתי בחינות כלה כמבואר בלקו"ת שה"ש, כלות הנפש וכליון גמור, "אשתציאת גושמי", 'אויס' גמור) – באה מאבא ואמא עילאין, אם כי משיגים אותה דוקא כאשר הנשמה יורדת לגוף.

אז מתרחקים מה', נעשים יש, ויש תשוקה עצמה לחזור אל ה' – כלה לשון תשוקה, וממנה מגיעים לכלה לשון כליון (שוב, לא מבחין ביניהם, בין תשוקה שיש בזה עדיין מציאות היש ל'אויס' לגמרי) – הכל דוקא כשהנשמה יורדת לגוף (ומסתתרת בתוך הגוף המעלים ומסתיר עליו, משא"כ לגבי ירידת התורה לעולם הזה, אין העולם מסתיר בפניה ועל כן בכוחה גם לגלות את הנשמה שבתוך הגוף ולקשרה לשרשה באלקות).

אהבה – השגה; יראה – הכרה

הוא כותב כלל במעין מאמר מוסגר, ווארט מאד יפה וחשוב: הוא אומר שבהתקשרות הנשמה לתורה צריכים שני קשרים, שרק כך יש קשר של קיימא. שני הקשרים הם דחילו ורחימו, קשר של אהבה וקשר של יראה. אם התקשרות היא דעת – לשון התקשרות והתחברות, כמפורש בתניא – יש בה שרש החסדים ושרש הגבורות (לא סתם אהבה ויראה אלא) קשר של אהבה וקשר של יראה.

מה קורה כאשר הנשמה יורדת למטה והופכת מאחות לכלה? יש מעלה באחות, שהאהבה תמידית, ויש מעלה בכלה, של תשוקה עצומה כרשפי אש כו'. בדרך כלל מסבירים את שתי המדרגות בחסידות כ"פתחי לי אחתי רעיתי" – אהבה קרה כמים ואהבה חמה כאש. כאן חידוש חשוב ב"אחתי כלה".

יש פה רמז חשוב ש"אחתי כלה" עולה דעת – לפי ההסבר במאמר צריך לומר ש"אחתי" היא "דעת תחתון" ואילו כלה, דוקא מכח הירידה למטה, היא "דעת עליון". צריך שני קשרים, של אהבה ויראה, ומה ההבדל? כאשר הנשמה יורדת למטה, בדרך כלל אומרים שיש מעלה באהבה יותר מיראה – כמו כל "קונטרס העבודה" של הרבי רש"ב שלמדנו, שמבאר איך "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". שם הוא דבר בקיצור על יראה, אבל תכלית עבודת ה' היא אהבה.

כאן אומר שיש משהו פנימי יותר ביראה דוקא, למה? הוא כותב כאלה מילים – האהבה היא לפי ההשגה. אנחנו פה למטה, רחוק מה', בגלות. כדי לעורר אהבה – אהבה של כלה, לא אהבה של אחות (שהיא להזכר בשרש) – צריך להשיג אלקות בהתבוננות. הוא כותב שאהבה תלויה בהשגה. כלומר, אהבה – במצב הנתון שלי כאן למטה – תלויה בכמה השגה יש לי באלקות, ולפי ההשגה כך האהבה.

הוא אומר שיש תכונה אחרת ביראה מאשר באהבה. אם הנשמה בשרש היא נקראת "בנות ירושלים", שם יש שלמות היראה בדרך ממילא, בגלל גילוי האלקות. אבל כשאני יורד ומתרחק ממילא מהמצב של "בנות ירושלים", אבל תוך כדי הירידה "שחורה אני ונאוה", שחורה, אבל מגלה עוד יותר "ונאוה" על ידי עבודה. אבל, מה דורשת היראה? הכרה, שיותר מהשגה (דברנו על הכרה, ששרשה בכתר, שבוע שעבר). כך הוא מחדש במאמר.

תשע"ב – אהבה־השגה יראה־הכרה

יש כאן התבוננות יפה במלים – אהבה שייכת להשגה, יראה שייכת להכרה (אהבה-השגה יראה-הכרה עולה תשעב – השנה הזאת; רק השגה הכרה עולה "אהיה אשר אהיה"). הכרה הרבה יותר פנימית מהשגה. הכרה יכולה להיות בקטנות או בגדלות. הבן מכיר שזה אביו והאבא גם מכיר את בנו (ויש לו זכות וכח על פי תורה לזהות מי בנו בכורו). זו לא השגה, אלא הכרת המהות. בשביל יראה צריך הכרת המהות – צריך להכיר את ה' כדי להתיירא ממנו. כדי להמשך באהבה, "משכני אחריך נרוצה", צריך איזו השגה – לפי ערכי, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – טפה בים של השגה, ולפיה האהבה והריצה. אבל ההשגה לא מספיקה בשביל יראה.

יראה לא טבעית דורשת הנחת עצמותו

עוד ווארט שהוא אומר בענין: למעלה היראה היא טבעית, אבל למטה יראה מאד לא טבעית – "יראת הוי' טהורה" – וצריך בשבילה יגיעה עצומה (וכמ"ש "יגעת ביראה"?), דהיינו הנחת עצמותו. צריך הכרת המהות, וזה גופא יכול לבוא רק כשאדם יכול להניח את עצמו בצד. בשביל אהבה לא צריך כל כך הנחת עצמותו. כשאדם מתבונן ומשיג משהו הוא לא צריך ממש להוריד ולסלק את עצמו, אבל כדי להכיר את המהות – כדי לבוא ליראת ה' – הוא צריך הנחת עצמותו.

כל זה בא להסביר את ההבדל בין אהבה ויראה, שני הקשרים שצריך כדי להתקשר לתורה ולהתקשר לה'. ההתקשרות מלמטה היא ה"לאן אתה הולך", תורה לשמה, ולא רק ה"מאין באת" בתורה, שהתורה באה אלי, אלא שאני הולך לתורה – הולך ליחדא קוב"ה עם אורייתא, כמו דוד המלך שהיה מחבר את הקב"ה עם התורה למעלה (ובחינת "איזהו חסיד, המתחסד עם קונו וכו'").

ה'אפס' של התורה

נעשה גימטריא יפה: אמרנו שבפסוק "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום" יש ג"ר דאמא עילאה. נעשה את החשבון – אמון (97) שעשעים (790, תבה זו מופיעה רק פעמיים בתנ"ך, כאן ובפסוק שאומרים בראש השנה "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים", יש שעשועי התורה ושעשועי הנשמות, אפרים הוא שם של מלך המשיח שהקב"ה מכנהו "אפרים בני") יום יום (יבק) – 999, מספר מאד חשוב בקבלה. אחד מסודותיו בספר יצירה הוא "לפני אחד מה אתה סופר".

אין בתורה את המספר אפס, מה שלפני אחד. כשעושים גימטריאות לא צריך אפס – דבר ידוע. יש אנשים שטועים לחשוב שבשביל לעשות חשבון חייבים אפס. לא נכון, יש בלעדיו את כל הפעולות, כמו באותיות האלף-בית. ממש טעות – תיקון חשיבה שלא צריך אפס בשביל חשבון. היות שלא צריך אפס, מאד משמעותי לשאול מה בא לפני אחד, ומסבירים ש"לפני אחד" בא 999. איך יודעים? כי כתוב "איכה ירדף אחד אלף" – "חזרת הגלגל" בלשון הקבלה – שאחד חוזר להיות אלף, כמו האות אָלֶף, שהיא א ולשון אֶלֶף. מה יש לפני אחד-אלף? 999, שהוא האפס של התורה.

רבי אייזיק אומר ש"אפס" היינו עתיק, המדרגה התחתונה של המאציל, ו"אין" הוא אריך, חיצוניות הכתר. הפסוק אומר "מאפס ותהו נחשבו לך" ("מאפס ותהו נחשבו לו" = 1000, שהוא יוצא מאפס הנ"ל, 999, ודוק). יש את המלה "אפס". יש ביטוי שה' ברא את העולם מאין ואפס המוחלט – לא רק מאין, אלא מאפס המוחלט. מה ההבדל? כתוב שאין הוא חיצוניות הכתר, עליה כתוב "החכמה מאין תמצא", ואילו אפס המוחלט היינו פנימיות הכתר, העולמות כפי שהם מצד עתיק. יש משהו במספר 999 שרומז לאותו אפס המוחלט ש"לפני אחד מה אתה סופר". זה "אמון... שעשעים יום יום", הג"ר של התורה.

אמנות שעשועי התורה

אמרנו ווארט שעיקר האמנות היהודית היא יחודים. נאמר עוד יותר פשוט ומחודד: אם כתוב "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום" סימן שקודם כל בשביל השעשעים גופא צריך להיות אמן. זו אמנות הגימטריאות. עוד לפני כל אמנות אחרת, צריך אמנות בשביל השעשועים – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים" – זה הג"ר, האמנות שבאה מהכתר. לכן לא כל אחד רשאי לעשות גימטריאות, כידוע, אלא רק אחד שהוא ממש מומחה, אמן. לא לומדים זאת. גם אחרי הרבה שנים באוניברסיטה אין שום בטחון שתגיע למדרגה של "ואהיה אצלו אמון". בכל אופן, זה בגנים היהודים. מכך גופא ממשיכים לאמנות היחודים, לחבר את כולם יחד, כל החבורים שבעולם.

אות – חכמה – אור חדש

עוד משהו: הוא אומר ששרש התורה לפני שיורדת למטה הוא האותיות. נחשב בלשון יחיד – קודם יש אות. "מאין באת"? מהאות (גם רמז לזרע קדש שנמשך מהאות ברית קדש, ובסוד "ישכב" – יש כב אתוון דאורייתא. שכבת זרע = 999). אחר כך חוזרים לתורה, "לאן אתה הולך", אני הולך לחכמה, ואחר כך הולך הלאה – "מהלכים", הולכים הליכה אחרי הליכה – מהחכמה שבתוך אותיות התורה לאור חדש.

נעשה גימטריא זו: אות חכמה אור חדש – גם עולה 999. כלומר, שתי מערכות במאמר יוצאות בדיוק אותו דבר. יש הרבה רמזים למספר זה. אחד מהם הוא "מטטרון שר הפנים", אל שדי במילוי ור"ת משה שעולה אל שדי – יש בו רמזים מופלאים[17]. בכל אופן, יש לנו כאן במאמר פעמים 999 – אמון שעשעים יום יום, אות-חכמה-אור חדש.

תורה-תפלה-תורה-תורה

האות היא "חש", כמבואר אצלנו במקום אחר שכל אות בפני עצמה היא "חש". התוכן הוא ה"מל" הראשון, כריתת ברית מילה וגילוי העטרה, האור החדש הוא ה"מל" השני של התורה, גילוי העצמות. יוצא במאמר שבין ה"חש" ל"מל" הראשון, בין התורה שלא לשמה לחכמה של התורה, צריך תפלה.

זה גופא י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

התורה הראשונה היא כנגד המלכות, חכמה תתאה, "אדעתא דנפשיה" (כל מחשבת תיקון עצמי שייך למלכות[18]); התפלה היא בעיקר תשוקת המדות, "עבודה שבלב זו תפלה"; החכמה הפנימית והאור החדש ממש (אף על פי שקראנו להם חכמה וכתר) הם לפי ערך כיחס הבינה (בחינת תוכן פנימי) לחכמה (גילוי אור חדש, כברק המבריק על השכל), כיחס מוחין דאמא למוחין דאבא, יחס של מוחין השייכים למדות למוחין בעצם. בשיחות של הרבי, יש אלף לשון אולפנא – מוחין שמאלפים את המדות – ואלף לשון פלא (שהוא גם בחינת כתר, אבל כמוחין בעצם אלה מוחין דאבא, מוחין דאבא ואמא עילאין):

י	תורה אחר התפלה שממשיכה אור חדש
ה	תורה אחר התפלה – החכמה שבתוך האותיות
ו	תפלה
ה	תורה קודם התפלה – אותיות התורה

דבר ראשון שלומדים מכאן הוא שצריכים ללמוד לפני התפלה, לא פשוט אצל כולם. צריך תורה לפני התפלה, תפלה, ושתי תורות אחרי התפלה – גם חידוש (והרמז: תורה תפלה תורה תורה חדשה = 2665 = יה הוי' פעמים אדנ-י = 37, יחידה, בהשראה).

אפשר לומר שהתורה שלפני התפלה היא חסידות. אחר כך מתפללים. אחר כך התורה שמיד לאחר התפלה היא כנראה נגלה – ללמוד פרק משניות או דף גמרא. אחר כך עוד תורה, תורה חדשה, היא שוב חסידות, תורת משיח (המאחדת באיחוד אמיתי את הנסתר והנגלה של התורה) – עיקר האור חדש, להאיר את העולם כולו באור תורת אמת.

שנזכה להמשך של מתן תורה, לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, נגלה ונסתר, הכל יחד.