המתקת ר'א מסטרשליא ל'בבקר תאמר מי יתן ערב'

ב. המתקת ר"א מסטרשליא ל"בבקר תאמר מי יתן ערב"

המחלוקת על ההצמדות ל'אותיות הרב'

את הפסוק הבא דורש רבי אהרן מסטרשליא בספרו "עבודת הלוי", קטע קצר[ג]. יש כאן קטע חבד"י מובהק שנכתב בסגנון של רבי אהרן. ידוע שרבי אהרן סבר שחסידות צריך לומר 'אליבא דנפשיה' ולכן אמר דברים בסגנון מיוחד משלו. אדמו"ר האמצעי חלק עליו וטען שיש לדבוק ב'אותיות הרב'. כמובן, הכל יחסי, שהרי הצמח צדק לא בא לשמוע את דרושי אדמו"ר האמצעי כדי לא לאבד את 'אותיות הרב' ששמע מאדמו"ר הזקן.

גם בין החסידים הגדולים היתה מחלוקת דומה. רבי אייזיק נטה לדרכו של רבי אהרן (לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן הוא גם חשב להתקשר לרבי אהרן ונסע אליו, כידוע הסיפור הארוך בענין, אך לבסוף הוא החליט להתקשר לאדמו"ר האמצעי) והיה אומר דברי חסידות ומאמרים בסגנונו שלו. לעומת זאת, רבי הלל היה נאמן ל'אותיותהרב' עד כדי כך שאפילו בדרושי עצמו אפשר להתבלבל ולטעות שהם דרושי הצמח צדק (יש לו 'דרושי עצמו'ויש 'רשימות' בהן הוא שיבץ בסוגריים הסברים שלו – זה משל טוב לאיך שאנחנו מסבירים את היחס בין רבי למשפיע, יש מאמר ויש סוגריים שמבארות את הכוונה ע"פ השגת המשפיע).

[יש שמועה בשם אדה"ז שאמר שר' אהרן כותב מה שאני אומר והבן שלי כותב מה שאני מתכוון, איך זה מסתדר?] אולי כך נאמר בתקופה הראשונה, שרבי אהרן רק סיכם את דברי אדמו"ר הזקן, כמו אדם שרושם שיעור, הוא רושם בפועל מה שנאמר. אצל אדמו"ר האמצעי, גם כאשר הוא כתב את דברי אביו, הוא כתב ב'אותיות הרב' אבל מתוך מגמה להרחיב ולהסביר את הדברים (שכל ענינו הוא "רחובות הנהר" כנודע).

"אל דעות" ו"אל ההודאות"

שוב, הפלא כאן הוא שיש לנו שני פסוקים רצופים שאת האחד דורש הבעל שם טובו את השני תלמידו המובהק של אדמו"ר הזקן. נקרא מבפנים:

בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר כו'. הנה כתיב אל דעות ה', ב' בחינות דעת, דעת עליון ודעת תחתון [מוסבר בחסידות שיש שתי בחינות דעת ב"אל דעות", דעת עליון ודעת תחתון.]. דעת עליון הוא ההכרה בפנימיות התגלות אלקות בבחינת יחודא עילאה איך שהוא מיוחד דוקא וכל מה שנתראה איזה מהות בבחינת יש הוא אין ואפס ממש [דעת עליון הוא יחודא עילאה, או בלשון החסידות 'גאט איז אלץ'. אם אני רואה מציאות אני צריך להתבונן שבאמת אין שום מציאות חוץ מה' ואז המציאות מתאיינת]. ודעת תחתון הוא ההכרה איך שאין עוד באמת אפילו מצד היש והעיקר הוא התגלות היש למטה כמו שהוא דוקא [לפי דעת תחתון היש הוא התכלית והוא משקף את היש האמיתי. הוא אכן קיים, אך הוא לא סותר בכך את אחדות ה' אלא להפך – הוא מגלה את ה' יתברך בבחינת 'אלץ איז גאט'] והוא [הגילוי ביש הנברא הוא] עיקר הכוונה, וכל הביטולים והיחודים הם כאין ואפס [יש כאן לשון חריפה. כל המקובלים שיושבים ועושים בטולים ויחודים –הכל אין ואפס, כי התכלית היא קיום היש למטה דווקא, והעבודה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא.].

והמה דעות מחולקות, אבל באמת הוא אל ההודאות [יש כאן חידוש, שצריך לבדוק אם הוא מופיע אצל אדמו"ר הזקן, ש"אל דעות" היינו דעות סותרות, אבל מעליהן יש "אל ההודאות" שמווסת בין שניהם, כדלקמן.], שהב' דעות מודים זל"ז, כי מצד שבאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואינו בערך שום מהות כלל על כן עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה [כמו שכתוב על קברו של משה רבינו ע"ה שלעליונים נראה שהוא למטה ולתחתונים נדמה שהוא למעלה אבל באמת "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" והוא "אל ההודאות", שכל דעה מודה לחברתה.], כי כשמגיע לכל בחינת מהות נדמה שאינו בערך זה כי אם אולי במהות האחר שם יוכר גילוי אלקותו יתברך וד"ל.

צריך להיות "רצוא ושוב" בין דעת עליון לדעת תחתון, ומי שמווסת תנועה זו הוא "אל ההודאות". הוא לא ממוצע אלא כח שלמעלה מהם ומאפשר מעבר מאחד לשני. [מה ההבדל בין זה לממוצע?] ממוצע הוא ישות בפני עצמו שעומדת באמצע, כמו שנאמר שהיסוד הוא ממוצע בין הת"ת למלכות. כאן מדובר בשני קצוות שכדי לעבור מאחד לשני צריך משהו שלמעלה משניהם. הבנה זו של "אל ההודאות" מאפשרת "רצוא ושוב" בעבודת ה' – "אם רץ לבך שוב לאחד". אם יהודי חושב שהוא מבין משהו, שהוא בבחינת מהות, הוא צריך להבין שכנראה האלקות נמצאת אצל מי שחושב הפוך ממנו (זה התיקון של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זב"ז, וזה גם סוד "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית" – "רצוא ושוב" בין יחודא עילאה ליחודא תתאה).

אפשר לומר שדעת תחתון היא כמו התבוננות בממלא כל עלמין, איך הוא מחיה את העולמות; דעת עליון היא התבוננות בסובב כל עלמין, איך הוא מהווה את העולמות; ואילו "אל ההודאות" שלמעלה הוא הכח שמקיים את העולמות.

רמז נאה: "אל דעות" ועוד "אל ההודאות" עולה בגימטריא 969, חיי מתושלח, הארבעון (טטראדר, משולש בשלשה ממדים) של טוב (סכום כל המשולשים ממשולש 1 = 1 ועד משולש 17, טוב = 153), בגימטריא "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". ידוע מהבעל שם טוב שסוד שם הטוב, היוצא מפסוק "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ" הוא הכח לחבר וליחד שמים וארץ, דעת עליון ודעת תחתון, יחודא עילאה ויחודא תתאה.

ביאור הפסוק

וזהו גם כן פירוש הפסוק, בבקר [שהוא יחודא עילאה, אור היום.], שהוא הבקר אור, בחינת לבקר בהיכלו [פסוק מפרק כ"ז בתהלים, שאנו אומרים כל חדש אלול עד הו"ר.], תאמר מי יתן ערב [יחודא תתאה, כאן למטה בחשכת העוה"ז.], הוא ההפלאה של הערב דוקא [רואים שיש הפלאה מיוחדת דווקא ביחו"ת.], וכן בערב יהיה ההפלאה מצד הבוקר דוקא [וזהו ה"רצוא ושוב". ההפלאה תמיד נמצאת בדעה הפוכה], וד"ל.

הוא לא דורש את המשך הפסוק "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" – השאיר לנו מקום לדרוש. אפשר לדרוש את ההמשך על דרך מארז"ל, המובא בשו"ע, ש"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". אם כן, לפי זה, "פחד לבבך" רומז ליחודא עילאה, "לבו למעלה", ואילו "מראה עיניך" ליחודא תתאה, "עיניו למטה". [האם פשט הפסוק "אל דעות הוי'" הוא לא שסובל שתי דעות? למה צריך להוסיף "אל ההודאות"?] מהפסוק "אל דעות הוי'" משמע שישנן שתי דעות שונות ב"סוד הוי'" (וכידוע שיש הוי' דלעילא והוי' דלתתא, וכן בשם הוי' גופא יש יחודא עילאה באותיות יה שבו ויחודא תתאה באותיות וה שבו) ואילו "אל ההודאות" מחדש שכל דעה מודה לחברתה (ורואה את עיקר ההפלאה בחברתה דווקא כנ"ל).

והעיקר – מתוך הרצו"ש של עצם הנשמה האלקית (כך מגדיר זאת רבי אייזיק מהומיל– כאן מחדש רבי אהרן שהעצמות ממש נמצאת מעל לשני הקצוות של 'גאט איז אלץ' ו'אלץ איז גאט', עצמותו יתברך ממש שלמעלה מ"אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית"), במדת ההודאה, היינו מדת הענוה, על ידי זה מתקיים "ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו", עבודת ה' בשמחה, תכלית החיות בעבודת השי"ת (החיות היא עצם הרצו"ש. השמחה באה מהשגת הקיום – קיום החיות – שלמעלה מהחיות מצד עצמה).

אם כן, יש לנו שני פסוקים רצופים של קללות שהחסידות הופכת לדרך בעבודת ה'. אחד הוא בחינת חיות ומתבאר על ידי הבעל שם טוב והשני הוא קטע של התבוננות חב"דית שמביאה לשמחה.