חולקא־אחסנתא־עדבא

ב. חלק הזהר: חולקא־אחסנתא־עדבא

רק בני יעקב יורשים את יצחק (בני עשו מגיעים רק אחרי הפטירה)

בזהר השבוע כתוב על כך שבני יעקב מתיחסים לפני שמסופר אודות מיתת יצחק אבינו בגיל מאה ושמונים, ואילו לאחר מיתת יצחק ממשיכה התורה ליחס את בני עשו: "ואלה תלדות עשו הוא אדום...". על כך אומר הזהר שבא ללמד שאין לעשו חלק ונחלה וגורל – "חולקא ואחסנתא ועדבא" – ביצחק אבינו. כלומר, לפני שיצחק נפטר הוא נפרד מכל נכדיו מיעקב – יעקב וכל הילדים באים וכולם מתייחסים, ומיד אחר כך יצחק נפטר, עולה לעולמו. רק אחר כך "ואלה תֹלדות עשו הוא אדום", כאילו לומר שעשו לא הספיק להגיע ליצחק לפני פטירתו.

קצת מזכיר את הסיפור של הברכות, שיעקב הקדים את עשו ברוב חכמתו, "בא אחיך במרמה"[יז] ות"א "על אחוך בחכמתא" – "אני חכמה שכנתי ערמה" – ועשו פספס. גם כאן, לפי סדר התורה, עשו פספס – "עשו הוא אדום" עם כל הילדים שלו, רק אחרי שאבא כבר לא בחיים. שוב, הזהר אומר, מציין תופעה זו – שהיא באמת מאד בולטת בתורה – ואומר שבאה לומר שאין לעשו חלק ונחלה וגורל עם יצחק אבינו. רק יעקב יורש את יצחק ולא עשו (וכמ"ש "'כי ביצחק יקרא לך זרע' – ביצחק ולא כל יצחק[יח], אלא יעקב").

קרן הגלות ורווח ארץ ישראל והגאולה

בהמשך כתוב שעשו לקח את ה"חולקא" וה"עדבא" שלו – חלקו וגורלו – במקום אחר, ולא מוזכרת כלל המלה "אחסתנא", הנחלה והירושה שלו. על פי פשט, כי אין לו ירושה בארץ ישראל – ותר על הכל, הכל הלך ליעקב. כתוב בזהר לשון מאד מיוחד, שהוא נתן ליעקב – מכר לו, ויתר לו – את ה"קרן והרווח". זו לשון הזהר, והמפרשים מסבירים לפי ההקשר בזהר שהקרן היינו השעבוד במצרים, "גר יהיה זרעך... ארבע מאות שנה", והרווח היינו ארץ ישראל – הרווח בזכות הקרן. ווארט מאד מענין בפני עצמו, שה"קרן קיימת" היינו השעבוד והגלות והרווח הוא הגאולה והמשיח, ובפרט ארץ ישראל, ארץ הקדש.

אם כבר אמרנו כזה ווארט, איך צריכים להסביר? צריכים לומר שכמה שכר שמקבלים, כולל ארץ ישראל, אחרי כל הצרות והשמדות של הגלות – לא משנה כמה שכר ה' יתן לנו, עם ביאת משיח, עם ארץ ישראל השלמה מהנילוס עד הפרת, עדיין הקרן קיימת. השכר האמתי שמגיע לנו הוא רק בעולם הבא – שום שכר בעולם, כולל משיח, לא מספיק על הצרות שסבלנו בגלות. זה ווארט חזק ביותר. כלומר, הקרן שלנו היא הצרות של הגלות, השעבוד של הגלות, והרווח – מה שמרויחים – הוא משיח, הגאולה ובפרט הפשט כאן הוא ארץ ישראל, כמו שנסביר (קשור גם למה שאנחנו לומדים בהלכה).

בכל אופן, זה ווארט יפה בפני עצמו בזהר, שעשו נתן את הקרן והרווח ליעקב, וממילא אין לו ירושה מיצחק בכלל, אבל יש לו את החלק שלו והגורל שלו. יעקב קבל מיצחק את כל שלשת הדברים – חלק, גורל ונחלה.

שלשה קוים בתיקון-בקדושה ורק שני קוים בתהו-בקליפה

עד כאן היה פשט בזהר. מסביר האבא של הרבי, רבי לוי'ק[יט], שליעקב יש שלשה דברים מצד הקדושה ולעשו יש שני דברים שלא מצד הקדושה. זה מקביל לשלשה קוים לעומת שני קוים. בקדושה, עולם התיקון, העולם של יעקב אבינו – יש שלשה קוים, בכך מתאפיין עולם התיקון. אך כמו שהוא מביא מתו"א של אדמו"ר הזקן בפרשת וישלח, בעולם התהו, של עשו, יש רק ימין ושמאל ואין אמצע. הרבה פעמים אנחנו מסבירים שגם בפוליטיקה, יש רק ימין ושמאל – עולם התהו – וכמה שחותרים לאמצע לא מגיעים, כי אין בתהו אמצע, או שאתה ימין או שאתה שמאל. ובעצם, כמו שרואים היום, הימין כל הזמן הופך לשמאל[כ] – לכן לפעמים כתוב שבתהו יש רק קו אחד, רק שמאל (שרשו של עשו, שיצא מיצחק – קו שמאל[כא]). לפעמים כתוב שיש שני קוים, ימין ושמאל. אבל החידוש של עולם התיקון לא קיים בתהו כלל.

מה החידוש כאן? יוצא לנו מהזהר משהו מאד יסודי, לפי ההסבר של רבי לוי'ק. הוא אומר שהחלק הוא קו ימין – תכף נסביר יותר. החלק שלנו הוא בקדושה, ליעקב יש חלק ביצחק, ולעשו אין חלק ביצחק – יש לו חלק שלו, אבל לא חלק ביצחק, הוא פספס את ההסתלקות.

יש עוד ווארט פשוט מאד שנזכרים בו כאן, חוץ מהברכות – אליהו ואלישע. אליהו אומר לאלישע שאם תראה אותי נלקח מעל ראשך תזכה ל"פי שנים ברוחך" – דוקא יעקב נוכח בהסתלקות, ועשו בא אחר כך.

חלק הוא קו ימין. גורל שייך לקו שמאל. אבל אחסנתא – נחלה, ירושה – היא קו האמצעי. לעשו יש את החלק והגורל שלו, קו ימין שלו וקו שמאל שלו, אבל ירושה אמתית אין לו בכלל – הוא לא יורש את אבא שלו. מה שיש לו חלק וגורל – לא מאביו, רק שלו. אבל ירושה היא ודאי מהאבא, ואין לעשו את הירושה – את ארץ ישראל שאנחנו יורשים מיצחק (שאף פעם לא יצא מגבולות ארץ ישראל – יצחק וארץ ישראל הם עצם אחד, והרמז: ארץ ישראל = ד"פ יצחק). לעשו יש את החלק שלו, את הגורל שלו, ואין לו את הנחלה. מאד חזק מה שאמרנו קודם, שבמשחק הפוליטי שיש רק ימין ושמאל, אין בכלל נחלה – אין ארץ ישראל. ארץ ישראל היא הקו האמצעי, רק בעולם התיקון, כאשר אתה יורש את יצחק. בהמשך כתוב, חוץ מזה שיעקב יורש חלק וגורל ונחלה מיצחק, יש לו בפני עצמו חלק וגורל וירושה-נחלה – הוא בעל עולם התיקון, יש לו שלשה קוים[כב].

שלשת הקוים של יעקב יוצאים מהשמאל של יצחק

על כך שקודם מקבל את כל שלשת הקוים מיצחק אומר רבי לוי'ק עוד ווארט חשוב: יחסית לאבות יצחק הוא השמאל, ודוקא מהשמאל של יצחק יוצאים כל שלשת הקוים. איפה אני רואה כזה דבר? הוא לא אומר דוקא (שדוקא מהשמאל, יצחק, יוצאים שלשת קוי התיקון של יעקב), כמו שאמרנו כרגע (כי באמת הוא דוקא), אלא רק אומר שבקדושה יש התכללות ולכן גם ביצחק-השמאל צריכה להיות התכללות של כל שלשת הקוים, חלק-גורל-נחלה. אך היות שהסיפור מספר עליו דוקא, אמרנו שיש משהו שדוקא מהשמאל (יצחק) יוצאים (לאמצע, יעקב) ימין-שמאל-אמצע.

הדוגמה שהוא מביא היא משבט הלוי. יש ימין-שמאל-אמצע שהם כהן-לוי-ישראל, וללוי-השמאל, בחינת יצחק (כמו בצירוף השמות לוי-יצחק), יש שלשה בנים, גרשון קהת ומררי כנגד שלשת הקוים – גרשון מימין, מררי משמאל וקהת (ממנו יוצאים גם הכהנים) מהאמצע. הוא מביא כמה דוגמאות בקבלה לכך שבשמאל יש את כל שלשת הקוים.

חלקנו-גורלנו-ירושתנו

נסביר טפה: קודם כל, עיקר האסמכתא שלו שחלק הוא ימין, גורל שמאל וירושה אמצע הוא ממה שאומרים כל בקר בתפלה – "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". מה שכתוב בזהר ממש לקוח מהתפלה, מהסדור, שיש שלש בחינות – חלק, גורל, ירושה (נחלה). ומה הכוונה שם? כתוב ש"מה טוב חלקנו" הוא מצד החכמה, שרש קו ימין, ו"מה נעים גורלנו" מצד הבינה (נעם – התגלות עתיקא, תענוג, באמא), שרש קו שמאל, ו"מה יפה ירושתנו" בקו האמצעי (תפארת היא יפי, וכן היסוד הוא "הדורא דגופא", יוסף הוא "יפה תאר ויפה מראה" – ירושה מאמו, רחל אמנו, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"). ירושה היא משהו יפה – שיש לי נחלה בארץ ישראל.

באותיות האלף בית שלנו (בהשראת "אותיות דרבי עקיבא") ירושה שייכת לאות נון – "לפני שמש ינון שמו" – נון אומרת: "נחלה וירושה נצור", לשמור את נחלתנו, ארץ ישראל. כל אות רומזת למשהו מיוחד, כמו ש-עין למשל היא "ענג יום נעם", שבת קדש – כתוב ששבת בזמן היא כמו ארץ ישראל במקום. האות נון שייכת לארץ ישראל (נון לשון דג – "וידגו לרב בקרב הארץ" – גילוי שער הנון בארץ דוקא בשנת היובל, שנת החמשים). היפי הוא מה שאני יורש נחלה מאבא, "מה יפה ירושתנו".

חלק: תורה

צריך להבין למה הגורל הוא נעים, שייך לקו שמאל, לבינה, ולמה החלק הוא טוב – "אשרינו מה טוב חלקנו" – ושייך לאבא, שרש קו ימין. הווארט הכי פשוט כדי להסביר זאת הוא שהחלק הוא כמו "תן חלקנו בתורתך". מדברים כאן על מה שיעקב מקבל מיצחק, הוא מקבל קודם כל את החלק – הקשר שלו לתורה (מפי הגבורה של יצחק כנודע, סוד השופר של מתן תורה מאילו של יצחק), "מה טוב חלקנו". לכל אחד יש חלק בתורה, כמו שלכל אחד יש אות בספר תורה, שהיא החלון שלו לכל התורה – דרך האשנב של האות שלך (בחינת המועט המחזיק את המרובה שלך, על דרך האות י, נקודה מרוכזת, אות החכמה) אתה משקיף (בחוש הראיה דחכמה – "תא חזי", "חזי" דרך ה"תא" שלך) על כל התורה כולה[כג]. לכן מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", שכל אחד יכיר חלקו בתורה, כמוסבר גם בהקדמת התניא. "אורייתא מחכמה נפקת", פשוט ששייך לחכמה, ו"אין טוב אלא תורה" – "מה טוב חלקנו". דבר ראשון צריך לומר "אשרינו מה טוב חלקנו", החלק שלי בתורה[כד].

גורל: מצוות

אחר כך "מה נעים גורלנו"[כה]. באגרת הקדש בתניא מוסבר סוד הגורל, שהגורל של כל אחד הוא ה"אבוך במאי הוי זהיר טפי" – המצוה המיוחדת לאדם. הוא חייב בכל מצוות התורה, אבל יש מצוה שבה הוא זוהר במיוחד, "זהיר טפי". צריך כמובן להזהר, לשמור נכון, להדר במצוה ככל שאפשר (להיות מן המהדרין שבמהדרין, כמו בנרות חנוכה, המצוה הזוהרת ביותר פשוטו כמשמעו), אבל הזהירות היתרה היא כי זו המצוה המסוגלת לעורר בו את אור בנשמה, אור פנימי (אור המאיר לעצמו) שגם מאיר החוצה (אור המאיר לזולתו), שהוא "זהיר טפי". העובדה שלכל אחד יש ענין מיוחד בחיים בו הוא זוהר ביותר מראה, בלשון הקבלה והחסידות, על התגלות עתיקא באמא[כו]. הגורל בא מהכתר, העל-מודע, אך הזהירות-הזוהר בה שייך לבינה (בחינת זיהרא דאמא עילאה). לפני שבוע דברנו על מצות ציצית (ומבצע ציצית), ואם אתה זהיר וזוהר במצוה זו במיוחד, זו התגלות הכתר העליון שלך באמא (סוד "ציץ נזר הקדש", המציץ בין החרכים מהעל-מודע בנפש למודע). אמא היא הבנה, צריך להבין שזו המצוה המיוחדת שלי, כמו לומר שאני מבין שזו השליחות שלי בחיים – זה הענין המיוחד שלי בחיים.

ירושה: ארץ ישראל

שוב, יש לכל אחד אות-חלק בתורה, יש לכל אחד גורל, מצוה מיוחדת בין תריג המצוות. אבל כמו שיש לכל אחד חלק וגורל, יש גם "את זה לעמת זה עשה האלהים" – חלק וגורל של עשו. יש לו גם איזו נקודת השכלה, יתכן שהוא מדען גדול – יש לו נקודת השכלה מיוחדת לו. יש גם איזה מעשה שהוא מאד מצטיין בו – איזה כשרון (לעשות דבר טוב או להיפך לעשות דבר רע). יש לו גורל של כשרון וחלק של השכלה, אבל חסרה לו ירושה, ה"יפה ירושתנו", היפי ("כלילת יפי משוש לכל הארץ"[כז]), ארץ ישראל, כמו שאמרנו קודם.

ישוב הארץ כדי לדור בה – קו האמצעי – "בכל דרכיך דעהו"

כל זה פתח לנושא שמדברים עליו כמה שבועות – מצות ישיבת ארץ ישראל, ולמה הרמב"ם לא מונה אותה כמצות עשה מדאורייתא, עם ריבוי הפירושים בכך. כאן יש לנו ווארט חדש לגמרי, פתח ואשנב, מה ההבדל בין ירושת ארץ ישראל, וממילא מצות ישוב ארץ ישראל, ביחס לכל התורה כולה. כל התורה כולה היא או תורה או מצוות, אבל יש משהו בארץ ישראל שהוא לא תורה ולא מצוות. יצא לנו שתורה היא ימין-חלק ומצוות הן שמאל-גורל. "פור הוא הגורל" – רמז מאד חזק ששייך לפורים וגם ליום כפורים, שעל שניהם כתוב ששייכים לקו שמאל, "לפני הוי' תטהרו" בגורל של יום כפור (סוד אור הכתר המתגלה בבינה) וגם הפור של פורים שייך לקו שמאל (המשכה מבינה להוד). פורים היה בחו"ל, ולכן לא אומרים הלל – נס שלא שייך לארץ ישראל. ארץ ישראל היא לא הגורל שלנו וגם לא החלק שלנו, לפי הפשט הזה, אלא הירושה שלנו – "אחסנתא" (לשון חסן ותוקף נצחי). תרגום של גורל הוא עדבא, העולה בגימטריא מזל, וכך בכל התנ"ך יש עדבא פעמים שרש גורל – גורל הוא מזל ושייך למצוות.

מה יכולה להיות ארץ ישראל שאינה תורה ואינה מצוות? אפשר לומר "דרך ארץ קדמה לתורה", ארץ לשון "דרך ארץ", אך אם חלק וגורל הם ימין ושמאל, האמצע הוא דעת, "לדעת בארץ דרכך". הענין-עבודה של הדעת היא "בכל דרכיך דעהו". איך אפשר לדרוש למעליותא שישוב ארץ ישראל אינו מצוה ב-תריג? רק כך. התכלית של כל קיום המצוות הוא להביא לידי "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", למלא את הארץ מודעות אלקית עד שהיא תהפוך למודעות טבעית לפי הביטוי שלנו. דעת זו אינה מצוה ב-תריג, אלא "בכל דרכיך [כולל ובעיקר הדרכים שלך, ההליכה בדרך להשיג את הצרכים שלך, שאינן מצות מפורשות בתורה] דעהו [יחוד קודשא בריך (ה) הוא ושכינתיה (ו) בתחתונים, תכלית עבודת החסיד המתחסד עם קונו]". השרש הוא "דרך ארץ קדמה לתורה" – "קדמה" גם במעלה כידוע (סוד קדם שלמעלה גם מעדן עילאה סתימאה, שמעל ל-גן פרשיות התורה כו' – "גן בעדן מקדם").

לכל אחד יש נחלה בארץ ישראל, עליה הוא בונה בית או זורע בה את השדה שלו – מה הענין? ממש משתלב עם מה שדברנו בשבועות האחרונים, שאם אני עושה (מקיים מצות ישיבת ארץ ישראל) בשביל המצוות, תרומות ומעשרות וכו', זה ראש של קו שמאל. אם אני עושה בשביל הענין עצמו, ענין לגור בארץ, להיות קשור לארץ ולבנות בה בית, לאו דוקא בהקשר של תריג מצוות אלא כענין בפני עצמו – אפשר לומר שזו מצוה בפני עצמה (מבין תריג), אבל כעת אומרים שזה גדר אחר לגמרי, שהוא דוקא האמצע שאי אפשר למצוא אותו במפה הפוליטית של ימין ושמאל כנ"ל. לכאורה אם יש ימין ושמאל חייב להיות אמצע, אבל לא כך – לא תמצא אף פעם. האמצע לא בין ימין ושמאל, אלא ממד אחר לגמרי, משהו אחר – לא בדיוק תורה ולא בדיוק מצוות אלא אלקות נטו[כח].

חלק-חבל-נחלה

עד כאן הימין והשמאל והאמצע של מה שרמוז בזהר של פרשתנו. רק נסיים בכך שאחרי הקטע בזהר מסיים בפסוק שכולל את כל הבחינות. הבאנו מקור בתפלה ("אשרינו מה טוב חלקנו..."), אבל יש גם פסוק מפורש: "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" – "חלק הוי' עמו" הוא חלק, וגם מודגש שהיינו שרש הימין בחכמה כי "הוי' בחכמה".

עוד משהו לגבי "חלק": ידוע הווארט של הבעל שם טוב ש"כאשר אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו" – הכל מתחיל בחלק. אם יש לי חלק בתורה יש לי את כל התורה, והיות שאורייתא וקוב"ה כולא חד יש לי הכל. "יעקב [של פרשתנו] חבל נחלתו" היינו נחלה ("נחלתו") וגורל, כי התרגום של "חבל" הוא "עדבא", כמו תרגום של גורל. רמז נחמד שכנראה הגורל הכללי לקראת משיח הוא ציצית, כמו שדובר לפני שבוע, כי ציצית היא חבלים דקים. לפעמים אדם אומר שחבל לי על הגורל שלי, אבל הגורל הוא החבל שלי – דרך החבל אתה אחוז למעלה, אתה תופס בקצה אחד והקב"ה בקצה השני, וכך אתה מנענע.

זה משל מאד יפה להבדיל בין תורה ומצוות. כמו שמוסבר בתניא, כל מצוה היא חבל דק – יש חבלים יותר עבים ויש מצוה שאם עוברים עליה כורתים את כל החבל יחד, אבל כל מצוה היא חבל דק בפני עצמו. אם כן, הגורל שלך הוא באמת החבל[כט]. כתוב שמצוה לשון צוותא – החבל הוא אחיזה, וגם לא בדיוק אחיזה ישירה אלא עם חוט, כמו 'מצוה טאנץ' של חתן וכלה. החבל-המצוה הוא כמו מצוה-טאנץ עם הקב"ה, כל אחד מחזיק בקצה אחד של החבל – זה הגורל (בדרך מליצה: לשון גרטל). התכלית של הפסוק היא "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". הסדר של הפסוק הוא י-ה-ו לפי הסדר – חכמה-בינה-דעת (חלק, חבל, נחלה), חב"ד. העיקר בפסוק הוא הסוף, "יעקב חבל נחלתו". הפשט של "נחלתו" הוא נחלת ה' – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו [של ה']" – אבל אפשר לדרוש ש"יעקב חבל נחלתו" של עצמו (דהיינו שבנחלה דוקא יש גילוי של השלמות העצמית, תיקון הברית בשלמות כידוע מהרבי רש"ב). כתוב בזהר שעיקר החידוש של יעקב הוא "נחלתו", האחסנתא, שיורש את הארץ. כמובן הוא צריך את כל השלשה, אבל כל אחד הוא בחינה אחרת, קשר אחר לקב"ה. עד כאן הקטע מהזהר.

[מחלקים נחלות בחבל]. נכון, לכן היינו צריכים לחלק בין "חבל" ל"נחלתו" – בלי הזהר הפשט הוא ש"חבל נחלתו" הוא ענין אחד, חבל שמגדיר את הנחלה, ומהזהר יוצא שהם שני ענינים. רק שעדיין אפשר לומר שהמצוה המיוחדת שלך מגדירה לך את הנחלה שלך (את אופן העבודה של "בכל דרכיך דעהו"). מה שאתה עושה בתוך הנחלה אינו בדיוק מצוה, רק שהגורל שלך, החבל שלך, מודד לך את הנחלה.

ולסיכום הבחינות שנתבארו עד כה (בפנים ובהערות):

חולקא	קו ימין – חכמה	מה טוב חלקנו	תורה	חלק	נקודה
אחסנתא	קו אמצעי – דעת	מה יפה ירושתנו	בכל דרכיך דעהו	נחלה	שטח
עדבא	קו שמאל – בינה	מה נעים גורלנו	מצוות	חבל	קו

חלק-חבל-נחלה של ה' ושל ישראל

[יש עוד מקור מפורש בתנ"ך לשלש הבחינות הנ"ל: "הוי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי"]. פסוקים אלה משלימים את הפסוק הנ"ל "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" שמדבר על החלק-חבל-נחלה של ה' (שהוא יעקב – עם ישראל) ואילו "הוי' מנת חלקי וגו'" מתאר את החלק-חבל-נחלה של דוד, כנסת ישראל, ודוק. מכאן אפשר ללמוד שגורל-חבל (סוף הפסוק הראשון ותחלת הפסוק השני, "נעוץ סופן בתחלתן וכו'") הם שתי הבחינות שבממוצע – כמו שהחבל אוחז בשני קצוות מכאן ומכאן. הגורל אוחז בחלק ואילו החבל בנחלה (כפשט הנ"ל של "יעקב חבל נחלתו").

ידוע (מהאבן עזרא) שמח הבינה (גורל-חבל) הוא לשון בין – ממוצע בין מח החכמה (חלק) ומח הדעת (נחלה). בעוד שהגורל נתמך על ידי ה' ("אתה תומיך גורלי") החבל נופל מעצמו ("חבלים נפלו לי בנעמים") – נמצא שהסדר הוא סדר של המשכה מלמעלה למטה (מחכמה לבינה לדעת כו'), ועד שבסוף נאמר לשון "אף" – "אף נחלת שפרה עלי" על דרך "אף עשיתיו". נעימות החבל ("חבלים נפלו לי בנעימים") הוא בחינת "מה נעים גורלנו" הנ"ל. "שפרה עלי" רומז לעיקר בחינת יעקב – "נחלת יעקב" – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". והוא בחינת "מה יפה [שפרה] ירושתנו"[ל].