שיעור שבועי פרשת וישלח

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר כג

מוצאי ט׳ ואור לי׳ כסלו ע"ב – כפר חב"ד

א. "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – צדיק בעל תשובה ובעל תשובה צדיק

צדיק ובעל תשובה למעלה מבעל תשובה

אדמו"ר האמצעי הוא בעל יום ההולדת ובעל ההילולא של ט' כסלו ובעל הגאולה של י' כסלו. על הפרשה הוא אומר ווארט יפה, שיש צדיק גמור ויש בעל תשובה ויש מה שהמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – לקחת את הצדיקים הגמורים ולהחזיר אותם בתשובה, שתתקיימנה בהם שתי המדרגות יחד. זה עיקר בחינת המשיח, שיהיה צדיק ובעל תשובה יחד[א]. הוא אומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם", אבל במקום הצדיקים שנעשו בעלי תשובה גם בעלי תשובה לא יכולים לעמוד שם. עוזר ליישב את המחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אבהו, שדעת רבי יוחנן שצדיקים גדולים מבעלי תשובה היינו צדיקים שהם גם בעלי תשובה, אבל בעלי תשובה גדולים מצדיקים שהם רק צדיקים (כדעת רבי אבהו, וכך מובא בפשטות בכל מקום).

בעל תשובה שהוא צדיק – גר שזכה לכתר תורה

[שאלה: ובעלי תשובה לא יהיו צדיקים?]. כמו שנסביר, הדבר הולך בשני הכיוונים. אם כבר אמרת, כשהוא מסביר הוא מדבר לכאורה על צדיק שמוסיף לעצמו מעלה של בעל תשובה, אבל נותן משל לכאורה הפוך. אומר שהשלמות הכי גדולה של מי שהוא גם בעל תשובה וגם צדיק הוא כדוגמת גר צדק שזכה בכתר תורה. נותן חמש דוגמאות: אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר[ב] שהם בני גרים, והם יסוד התורה שבעל פה. בדוגמה זו הגר הוא קודם כל בעל תשובה, מתקרב ממקום רחוק ורוצה להיות יהודי, רק שלא מסתפק בכך שנעשה יהודי אלא שיושב ולומד תורה ועושה כל כך הרבה מצוות עד שזוכה להעשות רב בישראל, ועד שכל התורה שבעל פה היא עליו, מיסודו, הוא מייסד את התורה שבעל פה של עם ישראל. זו הדוגמה שהוא נותן, וממילא מובן שמדובר במשהו ממש הפוך, בבעל תשובה שלא מסתפק בהיותו בעל תשובה ונעשה גם צדיק. הוא אומר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", צריך בנוסף לתשובה "מעשים טובים" ומאירים, ו"אין טוב אלא תורה" ו"תורה אור", ומעשה לא יכול להיות טוב ומאיר בלי תורה. הדוגמה ממש הפוכה, כמו שרצית[ג].

השתחוואת יעקב לעשו – התכללות הצדיק בדרגת בעל תשובה

הוא מקשר זאת לפרשה ואומר שיעקב משתחוה לעשו שבע פעמים כי שרשו של עשו הוא בעל תשובה. גם הדוגמה של גרים שנתן קודם, אונקלוס הגר, שמעיה ואבטליון ובפרט ר"ע ור"מ עליהם כתוב בפירוש, הם ניצוצות שהיו בפיו של עשו – "כי ציד בפיו" כפירוש האריז"ל, שיצחק צד ניצוצות מפיו-פנימיותו של עשו. ההשתחויה של יעקב לעשו היינו ההתכללות של צדיק גמור מצד עצמו בדרגה של בעל תשובה, השרש של עשו[ד] (בעל תשובה וגר צדק בשרש), שאין-סוף יותר גבוה מדרגת "יעקב איש תם ישב אהלים", צדיק גמור. הוא משתחוה שבע פעמים כדי להתכלל בשבע המדות של עולם התהו, עולם בעל עוצמה אדירה, בשרש הוא עולם של תשובה לה', אני רוצה את הקב"ה, אני רוצה להתקרב לה'. אבל 'אני רוצה להתקרב לה'' עם כל העוצמה האדירה, עדיין ללא תורה ומעשים טובים. אדמו"ר האמצעי כותב שיש הוה-אמינא שיעקב יתבטל בתוך עשו, ילך לאיבוד בשרש שלו. אם הוא יתבטל בשרש של עשו הדבר קשור למה שהיה במאבק לפני כן, "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" – אם יעקב היה נכלל במדרגה של בעל תשובה נטו, ללא תורה ומצוות, היה זה נצחון של שרו של עשו, למעליותא. אבל זו לא התכלית.

תכלית ההתכללות – התכללות שרש הבעל תשובה בצדיק

התכלית היא לא שיעקב יוכלל בשרש העליון של עשו, אלא שהשרש העליון של עשו יתכלל ביעקב – "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו", זו התכלית. אחרי ההשתחויה, כאשר הצדיק הגמור נכלל בבעל תשובה, מתגלה השרש האמתי בו "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש", ואז הפעולה היא הפוכה – עשו רץ לקראת יעקב ונכלל בו. אדמו"ר האמצעי אומר שלכך התכוונתי שיחוד צדיק גמור ובעל תשובה יותר גבוה גם מבעל תשובה בפני עצמו. עד כאן ווארט בשביל הפתיחה, מה הוא משיח, שבא להחזיר את הצדיקים בתשובה.

לפי זה יש שני שלבים בהחזרת הצדיק בתשובה: יש את הצדיק שלמטה מבעל תשובה, שצריך להשתחוות לבעל תשובה שבע פעמים, עד כדי כך שיכול להיות שילך לאבוד בתוכו לגמרי, יתבטל אליו, אך זו לא התכלית. התכל'ס הוא שעשו בשרשו העליון, בשם סג, הבעל תשובה, ירוץ ויחבק וינשק את יעקב (ועד שיבכו שניהם יחד בסוד "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", וד"ל) – זו המעלה של רבי עקיבא, שהוא נעשה גדול הדור, הוא נעשה משה רבינו של התורה שבעל פה, עמוד התווך של התורה שבעל פה שכל בית ישראל עומד ותלוי עליו. עד כאן לפתוח בווארט על הפרשה מבעל הגאולה של היום.

ה"פכים קטנים" משלימים את יעקב להיות ישראל

נשלים את הענין: כתוב "ויותר יעקב לבדו", ורש"י כותב "ששכח פכים קטנים וחזר עליהם". כולנו יודעים (זוכרים) שהוא חזר על הפכים הקטנים, אבל לא שמים לב לווארט ש"שכח פכים קטנים" (אפשר לחשוב שאולי סתם השאיר אותם). מהם הפכים הקטנים? ידוע ש-פכים קטנים עולה שטן, וכאשר מצרפים ל-יעקב כבר עולה ישראל – מה שקורה כאן בסיפור.

ידוע אצלנו שיש שלשה דברים שמשלימים את יעקב לישראל בגימטריא: הוא נלחם בשטן, מוציא בלעו מפיו ומצרף אותו לעצמו, לשם יעקב, אז נעשה ישראל – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". דבר שני, שה-שטן בעצמו עולה פכים קטנים, וכשאני מצרף פכים קטנים ליעקב עולה ישראל[ה]. דבר שלישי, הכי פשוט, כשאני רוצה להתפלל שיעקב ינצח במאבק עם שרו של עשו אני מזכיר אותו בשם אמו, אני מתפלל שיעקב בן רבקה ינצח, והנה גם בן רבקה עולה שטן ועולה פכים קטנים, וממילא יעקב בן רבקה[ו] עולה ישראל.

ישראל – התקשרות לאמהות

ישראל הוא לא רק יעקב (יעקב בכח ובזכות עצמו), אלא יעקב בן רבקה (יעקב בכח ובזכות אמו, סוד סיום יסוד אמא בתפארת ז"א – "בינה לבא ובה הלב מבין"). ידוע שבמלה ישראל, שם שמתחדש ליעקב בפרשתנו, יש את ראשי התבות של כל שלשת האבות וארבע האמהות (אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה[ז]), הגם שהפשט הוא "שרית", לשון שרה, כלומר שעיקר ישראל הוא על שם האמא הראשונה[ח]. לפי הגימטריא הנ"ל שייך במיוחד גם לאמא שלו, רבקה – יעקב בן רבקה = ישראל. יעקב הוא הבינוני של התניא (הכולל גם את עבודת הבעל תשובה) וישראל הצדיק, וכאן, במאבק עם שרו של עשו, עולה להיות צדיק ובעל תשובה יחד – כנ"ל. כדי לעלות למדרגה זו צריך להתקשר לאמהות דוקא. כדי להיות "שרית" צריך להתקשר לשרה וכדי להיות ישראל צריך להיות בן רבקה[ט].

פכים קטנים – כלי עולם התהו

נחזור לפשט של "שכח פכים קטנים": אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה של היום, אומר שה"פכים קטנים" בעצם שייכים לעשו, בעל עולם התהו, כי בעולם התהו יש אורות מרובים וכלים מעטים. פכים קטנים הם כלים קטנים, כלים של עולם התהו. הכלים של עולם התיקון הם רחבים, שייכים ליעקב בעצם, אבל הפכים הקטנים הם של עולם התהו. קודם כל, על פי פשט, שכחתי פכים קטנים – לחזור עליהם, להסתכן, להשאר לבד? שואלים את השאלה הזו, שיש בכך סיכון, האם כדאי? סימן שה"פכים קטנים" האלה הם לא סתם (יעקב הצדיק מאד חס עליהם, בהיותם ירושת עשו הרשע, תכלית כוונת ירידת נשמתו של יעקב לעולם הזה – "ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר"). יש פכים גדולים, כלים גדולים, והם חשובים. מה חשוב בפכים קטנים? השרש, וגם היכולת בסופו של דבר להכיל אורות מרובים דתהו, תלויה בכלים ששייכים בעצם לעולם התהו – "פכים קטנים", כלים קטנים (כאשר זה הקטן דוקא גדול יהיה).

אותיות קצרות בקוצק לעומת כלים רחבים בחב"ד

כלים הם כמו דבור. בחב"ד אומרים דרושים באריכות, לפחות מתקופה מסוימת אצל אדמו"ר הזקן והלאה, ובפרט אצל אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה – כלים רחבים, דבור ברחבות. אבל יש צדיקים, כידוע, שאומרים דברים בקיצור, למשל הקוצקער[י]. יש סיפור מיוחד במינו, שפעם אחת הקוצקער שלח עם חסידים שלו לצמח-צדק שאלה בחסידות. כשהחסידים באו, הצמח צדק היה צריך להזהיר את החסידים שלו לא לעשות מהם 'חוזק' על דרך העבודה שלהם. בסופו של דבר הצמח-צדק כתב לו – היו דורשים מנחם-מענדל מנחם-מענדל לגזרה שוה – תשובה באריכות, על דרך חב"ד. אם כי שהיזמה כאן באה מהקוצקער, כאשר הוא קבל את התשובה וקרא אותה, וכנראה שנהנה, אך היה הרבה לקרוא, והוא אמר – אנחנו יכולנו לומר זאת בשורה אחת, וכאן היו הרבה עמודים. איך שלא היה, אמרנו רק כדי להמחיש מהם פכים קטנים, כלים מעטים (ידוע גם שהצמח צדק אמר שהעבודה של קוצק היא עבודה של "פאר מתן תורה", 'לפני מתן תורה', עבודה של תהו – בה גדול מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה – יחסית לעבודה של תקון).

פכים קטנים – מושכים אורות דתהו אך נמצאים בסכנת שבירה

יש אורות מרובים דתהו, והכלים שלהם, האותיות שלהם, הם "פכים קטנים". הפכים קטנים הם בסכנת שבירה. מתי נשבר? כאשר אתה משדר הלאה לצבור לא כל אחד יכול להבין, ולא רק שלא מבין אלא יתכן שיבין לא נכון. אם לא הבין נכון כי לא הסברת – כל העסק נשבר, האור מסתלק והכלי נשבר. [קורה גם באריכות...]. תלוי, אם אין סבלנות לקרוא ולהתבונן נשבר (לא שהדבר תורה נשבר, שבעולם התהו הוא ווארט קצר בלבד, והוא נשבר מפני שהכלי הקטן אינו מסוגל להכיל, ולהמציא לזולת, לאורך זמן את האור הגדול שהאיר בו, אלא שאתה נשבר מזה שאין לך סבלנות לקרוא ולהתבונן בדבר תורה הנאמר או נכתב באריכות – אלה שני סוגי שבירה שונים לחלוטין) – בדור שלנו אין הרבה סבלנות, צריך להתחזק.

הכל היה רק לומר שהפכים הקטנים הם לא סתם, הם הכלים של עולם התהו, ולכן יש בהם כח מיוחד שמצד העצם אין בכלים הרחבים – יש להם זיקה עצמית לאורות המרובים דתהו יותר מאשר הכלים הרחבים של עולם התיקון. הכלים הרחבים של עולם התיקון, בהכרח כאשר מושכים לתוכם את האור ממעטים את עוצמתו כדי שיתקיימו. הכלים הקטנים לא ממעטים את האור, רוצים לתפוס הכל, אך הם בסכנת שבירה ("תפסת מרובה לא תפסת" כלום, ומה עוד – אתה נשבר). אלה הפכים הקטנים.

לבדו-לכדו

ברש"י בדרך כלל כאשר אומר משהו, "פשוטו של מקרא" כידוע מהרבי, יש לכך רמז בפשט. הד"ה כאן הוא "ויותר יעקב" (בלי "לבדו"), וכותב פירוש אחד פשוט (לא כמה פירושים) – צריך לפרש (אין הפירוש מובן מאליו שאז אין רש"י מפרש כלום), אבל אומר דבר אחד שהוא הפשט, הפשט הוא – "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". מאיפה? מי לחש לרש"י על דרך הפשט ש"ויותר יעקב" היה בגלל ששכח פכים קטנים? איפה רמוז בפסוק? יש מגדולי האחרונים שאומר – אבל כמו שהרבי תמיד מנתח, לא בהכרח שזו כוונת רש"י – שכנראה שרש"י דורש, בלי לומר על כך מלה וחצי מלה, ש"ויותר יעקב לבדו" היינו "ויותר יעקב לכדו", בחילוף ב-כ. היה לו כד קטן, אולי כד קטן של חנוכה (ואולי זה היה הכד של רבקה אמו, הרי דוקא כאן הוא בבחינת בן רבקה כנ"ל, היינו שמבין בסוד כד ספרין דאורייתא ששאבה אמו מבאר המים שאין להם סוף), והוא שכח אותו, ובשביל מה נותר יעקב שם? "לכדו", כדי להחזיר את הכד שלו, הפכים הקטנים. זה פירוש רציני, שחושבים שזו הכוונה של רש"י.

ברגע שיש כזה דבר אפשר לעשות ממנו הרבה רמזים יפהפיים – אין כאן המקום. רק נעשה רמז אחד: לבדו עולה מב ו-לכדו כבר ס (כלי[יא]). אם יש כאן שתי מילים, כאילו שרש"י דורש לבדו-לכדו, מתבקשת פעולה של הכאה פרטית – ל פעמים ל, ב פעמים כ (עיקר החידוש, כאן השינוי), ד פעמים ד, ו פעמים ו – 992, לחלק ל-4 (4 פעולות, ממוצע) עולה 248 (יש כאן כמה מלמדים, זה כמובן תרגיל למחר בבקר לחדר). רמח הם כל האברים, כל הכלים של האדם. אם אני רק מחבר לבדו-לכדו עולה אמונה (הרומז לשרש הכלים שגבוה משרש האורות, אמונה לשון מנא שפירושו כלי בארמית), מדתו המיוחדת של אברהם שעולה רמח, אבל על ידי הפעולה של ההכאה הפרטית אני רואה שיש כאן סוד של רמח[יב] – רמח מצוות עשה, רמח אברים, רמח פקודין הם רמח איברין דמלכא, ז"א למעלה.

חזרה על פכים קטנים – 'הזמנת' שרו של עשו

ווארט עיקרי מאד הוא ה"שכח [פכים קטנים]". אדמו"ר האמצעי לא כותב בפירוש, אבל מתבקש לגמרי (ואכן רמוז בדברי אדמו"ר האמצעי), שאם הפכים הקטנים הם כלים של עולם התהו הם הכלים של עשו, וברגע שיעקב חוזר אליהם בעצם הוא חוזר לעשו (לשרש שם סג דתהו[יג]), וכך מובן מאד יפה ההמשך – הוא שכח משהו ששייך לעשו, ובחזרה אליו 'מזמין' את עשו, ועל כן מיד "[ויותר יעקב לבדו] ויאבק איש עמו עד עלות השחר", פוגש את עשו בכבודו ובעצמו, את השר שלו.

הרחבה – יכולת להבין ולהפנים

מה ההבדל בין מה שאמרנו קודם, לומר ווארט עוצמתי ב'אותיות קצרות' בלשון החסידות, או לומר בבחינת 'רחֹבות הנהר' כמו אדמו"ר האמצעי, בדרך חב"ד? את ההרחבה אני יכול להפנים, על ידי התבוננות. ידוע שאדמו"ר האמצעי אמר שבשבילו הספר של אבא, התניא, הוא קצר מדי – תורה שבכתב. אפשר ללמוד אותו מליון פעמים ולא תבין מה שכתוב שם. את הספר שלי, אמרי בינה, בפעם הראשונה לא תבין, אבל אם תלמד כמו שצריך, בשקידה והתמדה, חמש פעמים – יש סיכוי טוב שתבין אותו, עם כל העומק שלו. בספר של אבא נדמה לך שאתה מבין אחרי פעם אחת, אבל באמת כמה פעמים שלא תלמד לא תבין. הספר שלי, נדמה לך שאתה לא מבין, הוא עמוק (כמו הספר שכעת יצא לאור, לפי ערכנו הדל...), אבל יש סיכוי שאם תקרא אותו חמש פעמים בעיון תבין אותו.

תהו – שכחה; תיקון – זכרון

חוץ מזה שתבין אותו בסוף, יותר חשוב, גם לא תשכח אותו – תזכור אותו. עולם התיקון הוא "עולם הזכרון" ועולם התהו הוא "עולם השכחה" – זו אחת הבחינות של הפכים הקטנים של עולם התהו, שהוא מקור של שכחה. יש איזו עוצמה של תהו בתופעה הנפשית של שכחה. זה הווארט, שקשה אפילו לומר אותו. יש לזכור ויש לשכוח – לזכור זו תופעה של עולם התיקון, וממילא זו תופעה של אורות מעטים בכלים רחבים, אבל לשכוח משהו (בעל עסק, אולי היום שכחת משהו בחנות) – כשאני תופס ששכחתי גורם לי עגמת נפש, אבל יש בכך משהו שמצביע על איזה קשר לעולם התהו, לאורות מרובים בכלים מועטים דעולם התהו. "שכח" ו"פכים קטנים" – הא בהא תליא, ענינם של פכים קטנים לעשות שתשכח[יד].

יכול להיות קשור גם למשיח, שהוא גם בחינה של אורות דתהו. כתוב שמשיח בא בהסח הדעת, גם תופעה של שכחה, תופעה של תהו – משיח הוא אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון. לא למעט את האורות דתהו, אלא להמשיך את כל העוצמה, אפילו יותר ממה שהאיר בתחלה.

עד כאן מסביב לווארט אחד של אדמו"ר האמצעי על הפרשה. "תקפה עליו משנתו", שמתוך גילוי תקיף שוכחים – כמו "סגי נהור", שמהרבה אור נעשה חשך (בסוד "יוצר אור ובורא חשך"), חשך[טו] אותיות שכח[טז].

ב. חלק הזהר: חולקא־אחסנתא־עדבא

רק בני יעקב יורשים את יצחק (בני עשו מגיעים רק אחרי הפטירה)

בזהר השבוע כתוב על כך שבני יעקב מתיחסים לפני שמסופר אודות מיתת יצחק אבינו בגיל מאה ושמונים, ואילו לאחר מיתת יצחק ממשיכה התורה ליחס את בני עשו: "ואלה תלדות עשו הוא אדום...". על כך אומר הזהר שבא ללמד שאין לעשו חלק ונחלה וגורל – "חולקא ואחסנתא ועדבא" – ביצחק אבינו. כלומר, לפני שיצחק נפטר הוא נפרד מכל נכדיו מיעקב – יעקב וכל הילדים באים וכולם מתייחסים, ומיד אחר כך יצחק נפטר, עולה לעולמו. רק אחר כך "ואלה תֹלדות עשו הוא אדום", כאילו לומר שעשו לא הספיק להגיע ליצחק לפני פטירתו.

קצת מזכיר את הסיפור של הברכות, שיעקב הקדים את עשו ברוב חכמתו, "בא אחיך במרמה"[יז] ות"א "על אחוך בחכמתא" – "אני חכמה שכנתי ערמה" – ועשו פספס. גם כאן, לפי סדר התורה, עשו פספס – "עשו הוא אדום" עם כל הילדים שלו, רק אחרי שאבא כבר לא בחיים. שוב, הזהר אומר, מציין תופעה זו – שהיא באמת מאד בולטת בתורה – ואומר שבאה לומר שאין לעשו חלק ונחלה וגורל עם יצחק אבינו. רק יעקב יורש את יצחק ולא עשו (וכמ"ש "'כי ביצחק יקרא לך זרע' – ביצחק ולא כל יצחק[יח], אלא יעקב").

קרן הגלות ורווח ארץ ישראל והגאולה

בהמשך כתוב שעשו לקח את ה"חולקא" וה"עדבא" שלו – חלקו וגורלו – במקום אחר, ולא מוזכרת כלל המלה "אחסתנא", הנחלה והירושה שלו. על פי פשט, כי אין לו ירושה בארץ ישראל – ותר על הכל, הכל הלך ליעקב. כתוב בזהר לשון מאד מיוחד, שהוא נתן ליעקב – מכר לו, ויתר לו – את ה"קרן והרווח". זו לשון הזהר, והמפרשים מסבירים לפי ההקשר בזהר שהקרן היינו השעבוד במצרים, "גר יהיה זרעך... ארבע מאות שנה", והרווח היינו ארץ ישראל – הרווח בזכות הקרן. ווארט מאד מענין בפני עצמו, שה"קרן קיימת" היינו השעבוד והגלות והרווח הוא הגאולה והמשיח, ובפרט ארץ ישראל, ארץ הקדש.

אם כבר אמרנו כזה ווארט, איך צריכים להסביר? צריכים לומר שכמה שכר שמקבלים, כולל ארץ ישראל, אחרי כל הצרות והשמדות של הגלות – לא משנה כמה שכר ה' יתן לנו, עם ביאת משיח, עם ארץ ישראל השלמה מהנילוס עד הפרת, עדיין הקרן קיימת. השכר האמתי שמגיע לנו הוא רק בעולם הבא – שום שכר בעולם, כולל משיח, לא מספיק על הצרות שסבלנו בגלות. זה ווארט חזק ביותר. כלומר, הקרן שלנו היא הצרות של הגלות, השעבוד של הגלות, והרווח – מה שמרויחים – הוא משיח, הגאולה ובפרט הפשט כאן הוא ארץ ישראל, כמו שנסביר (קשור גם למה שאנחנו לומדים בהלכה).

בכל אופן, זה ווארט יפה בפני עצמו בזהר, שעשו נתן את הקרן והרווח ליעקב, וממילא אין לו ירושה מיצחק בכלל, אבל יש לו את החלק שלו והגורל שלו. יעקב קבל מיצחק את כל שלשת הדברים – חלק, גורל ונחלה.

שלשה קוים בתיקון-בקדושה ורק שני קוים בתהו-בקליפה

עד כאן היה פשט בזהר. מסביר האבא של הרבי, רבי לוי'ק[יט], שליעקב יש שלשה דברים מצד הקדושה ולעשו יש שני דברים שלא מצד הקדושה. זה מקביל לשלשה קוים לעומת שני קוים. בקדושה, עולם התיקון, העולם של יעקב אבינו – יש שלשה קוים, בכך מתאפיין עולם התיקון. אך כמו שהוא מביא מתו"א של אדמו"ר הזקן בפרשת וישלח, בעולם התהו, של עשו, יש רק ימין ושמאל ואין אמצע. הרבה פעמים אנחנו מסבירים שגם בפוליטיקה, יש רק ימין ושמאל – עולם התהו – וכמה שחותרים לאמצע לא מגיעים, כי אין בתהו אמצע, או שאתה ימין או שאתה שמאל. ובעצם, כמו שרואים היום, הימין כל הזמן הופך לשמאל[כ] – לכן לפעמים כתוב שבתהו יש רק קו אחד, רק שמאל (שרשו של עשו, שיצא מיצחק – קו שמאל[כא]). לפעמים כתוב שיש שני קוים, ימין ושמאל. אבל החידוש של עולם התיקון לא קיים בתהו כלל.

מה החידוש כאן? יוצא לנו מהזהר משהו מאד יסודי, לפי ההסבר של רבי לוי'ק. הוא אומר שהחלק הוא קו ימין – תכף נסביר יותר. החלק שלנו הוא בקדושה, ליעקב יש חלק ביצחק, ולעשו אין חלק ביצחק – יש לו חלק שלו, אבל לא חלק ביצחק, הוא פספס את ההסתלקות.

יש עוד ווארט פשוט מאד שנזכרים בו כאן, חוץ מהברכות – אליהו ואלישע. אליהו אומר לאלישע שאם תראה אותי נלקח מעל ראשך תזכה ל"פי שנים ברוחך" – דוקא יעקב נוכח בהסתלקות, ועשו בא אחר כך.

חלק הוא קו ימין. גורל שייך לקו שמאל. אבל אחסנתא – נחלה, ירושה – היא קו האמצעי. לעשו יש את החלק והגורל שלו, קו ימין שלו וקו שמאל שלו, אבל ירושה אמתית אין לו בכלל – הוא לא יורש את אבא שלו. מה שיש לו חלק וגורל – לא מאביו, רק שלו. אבל ירושה היא ודאי מהאבא, ואין לעשו את הירושה – את ארץ ישראל שאנחנו יורשים מיצחק (שאף פעם לא יצא מגבולות ארץ ישראל – יצחק וארץ ישראל הם עצם אחד, והרמז: ארץ ישראל = ד"פ יצחק). לעשו יש את החלק שלו, את הגורל שלו, ואין לו את הנחלה. מאד חזק מה שאמרנו קודם, שבמשחק הפוליטי שיש רק ימין ושמאל, אין בכלל נחלה – אין ארץ ישראל. ארץ ישראל היא הקו האמצעי, רק בעולם התיקון, כאשר אתה יורש את יצחק. בהמשך כתוב, חוץ מזה שיעקב יורש חלק וגורל ונחלה מיצחק, יש לו בפני עצמו חלק וגורל וירושה-נחלה – הוא בעל עולם התיקון, יש לו שלשה קוים[כב].

שלשת הקוים של יעקב יוצאים מהשמאל של יצחק

על כך שקודם מקבל את כל שלשת הקוים מיצחק אומר רבי לוי'ק עוד ווארט חשוב: יחסית לאבות יצחק הוא השמאל, ודוקא מהשמאל של יצחק יוצאים כל שלשת הקוים. איפה אני רואה כזה דבר? הוא לא אומר דוקא (שדוקא מהשמאל, יצחק, יוצאים שלשת קוי התיקון של יעקב), כמו שאמרנו כרגע (כי באמת הוא דוקא), אלא רק אומר שבקדושה יש התכללות ולכן גם ביצחק-השמאל צריכה להיות התכללות של כל שלשת הקוים, חלק-גורל-נחלה. אך היות שהסיפור מספר עליו דוקא, אמרנו שיש משהו שדוקא מהשמאל (יצחק) יוצאים (לאמצע, יעקב) ימין-שמאל-אמצע.

הדוגמה שהוא מביא היא משבט הלוי. יש ימין-שמאל-אמצע שהם כהן-לוי-ישראל, וללוי-השמאל, בחינת יצחק (כמו בצירוף השמות לוי-יצחק), יש שלשה בנים, גרשון קהת ומררי כנגד שלשת הקוים – גרשון מימין, מררי משמאל וקהת (ממנו יוצאים גם הכהנים) מהאמצע. הוא מביא כמה דוגמאות בקבלה לכך שבשמאל יש את כל שלשת הקוים.

חלקנו-גורלנו-ירושתנו

נסביר טפה: קודם כל, עיקר האסמכתא שלו שחלק הוא ימין, גורל שמאל וירושה אמצע הוא ממה שאומרים כל בקר בתפלה – "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". מה שכתוב בזהר ממש לקוח מהתפלה, מהסדור, שיש שלש בחינות – חלק, גורל, ירושה (נחלה). ומה הכוונה שם? כתוב ש"מה טוב חלקנו" הוא מצד החכמה, שרש קו ימין, ו"מה נעים גורלנו" מצד הבינה (נעם – התגלות עתיקא, תענוג, באמא), שרש קו שמאל, ו"מה יפה ירושתנו" בקו האמצעי (תפארת היא יפי, וכן היסוד הוא "הדורא דגופא", יוסף הוא "יפה תאר ויפה מראה" – ירושה מאמו, רחל אמנו, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"). ירושה היא משהו יפה – שיש לי נחלה בארץ ישראל.

באותיות האלף בית שלנו (בהשראת "אותיות דרבי עקיבא") ירושה שייכת לאות נון – "לפני שמש ינון שמו" – נון אומרת: "נחלה וירושה נצור", לשמור את נחלתנו, ארץ ישראל. כל אות רומזת למשהו מיוחד, כמו ש-עין למשל היא "ענג יום נעם", שבת קדש – כתוב ששבת בזמן היא כמו ארץ ישראל במקום. האות נון שייכת לארץ ישראל (נון לשון דג – "וידגו לרב בקרב הארץ" – גילוי שער הנון בארץ דוקא בשנת היובל, שנת החמשים). היפי הוא מה שאני יורש נחלה מאבא, "מה יפה ירושתנו".

חלק: תורה

צריך להבין למה הגורל הוא נעים, שייך לקו שמאל, לבינה, ולמה החלק הוא טוב – "אשרינו מה טוב חלקנו" – ושייך לאבא, שרש קו ימין. הווארט הכי פשוט כדי להסביר זאת הוא שהחלק הוא כמו "תן חלקנו בתורתך". מדברים כאן על מה שיעקב מקבל מיצחק, הוא מקבל קודם כל את החלק – הקשר שלו לתורה (מפי הגבורה של יצחק כנודע, סוד השופר של מתן תורה מאילו של יצחק), "מה טוב חלקנו". לכל אחד יש חלק בתורה, כמו שלכל אחד יש אות בספר תורה, שהיא החלון שלו לכל התורה – דרך האשנב של האות שלך (בחינת המועט המחזיק את המרובה שלך, על דרך האות י, נקודה מרוכזת, אות החכמה) אתה משקיף (בחוש הראיה דחכמה – "תא חזי", "חזי" דרך ה"תא" שלך) על כל התורה כולה[כג]. לכן מבקשים "ותן חלקנו בתורתך", שכל אחד יכיר חלקו בתורה, כמוסבר גם בהקדמת התניא. "אורייתא מחכמה נפקת", פשוט ששייך לחכמה, ו"אין טוב אלא תורה" – "מה טוב חלקנו". דבר ראשון צריך לומר "אשרינו מה טוב חלקנו", החלק שלי בתורה[כד].

גורל: מצוות

אחר כך "מה נעים גורלנו"[כה]. באגרת הקדש בתניא מוסבר סוד הגורל, שהגורל של כל אחד הוא ה"אבוך במאי הוי זהיר טפי" – המצוה המיוחדת לאדם. הוא חייב בכל מצוות התורה, אבל יש מצוה שבה הוא זוהר במיוחד, "זהיר טפי". צריך כמובן להזהר, לשמור נכון, להדר במצוה ככל שאפשר (להיות מן המהדרין שבמהדרין, כמו בנרות חנוכה, המצוה הזוהרת ביותר פשוטו כמשמעו), אבל הזהירות היתרה היא כי זו המצוה המסוגלת לעורר בו את אור בנשמה, אור פנימי (אור המאיר לעצמו) שגם מאיר החוצה (אור המאיר לזולתו), שהוא "זהיר טפי". העובדה שלכל אחד יש ענין מיוחד בחיים בו הוא זוהר ביותר מראה, בלשון הקבלה והחסידות, על התגלות עתיקא באמא[כו]. הגורל בא מהכתר, העל-מודע, אך הזהירות-הזוהר בה שייך לבינה (בחינת זיהרא דאמא עילאה). לפני שבוע דברנו על מצות ציצית (ומבצע ציצית), ואם אתה זהיר וזוהר במצוה זו במיוחד, זו התגלות הכתר העליון שלך באמא (סוד "ציץ נזר הקדש", המציץ בין החרכים מהעל-מודע בנפש למודע). אמא היא הבנה, צריך להבין שזו המצוה המיוחדת שלי, כמו לומר שאני מבין שזו השליחות שלי בחיים – זה הענין המיוחד שלי בחיים.

ירושה: ארץ ישראל

שוב, יש לכל אחד אות-חלק בתורה, יש לכל אחד גורל, מצוה מיוחדת בין תריג המצוות. אבל כמו שיש לכל אחד חלק וגורל, יש גם "את זה לעמת זה עשה האלהים" – חלק וגורל של עשו. יש לו גם איזו נקודת השכלה, יתכן שהוא מדען גדול – יש לו נקודת השכלה מיוחדת לו. יש גם איזה מעשה שהוא מאד מצטיין בו – איזה כשרון (לעשות דבר טוב או להיפך לעשות דבר רע). יש לו גורל של כשרון וחלק של השכלה, אבל חסרה לו ירושה, ה"יפה ירושתנו", היפי ("כלילת יפי משוש לכל הארץ"[כז]), ארץ ישראל, כמו שאמרנו קודם.

ישוב הארץ כדי לדור בה – קו האמצעי – "בכל דרכיך דעהו"

כל זה פתח לנושא שמדברים עליו כמה שבועות – מצות ישיבת ארץ ישראל, ולמה הרמב"ם לא מונה אותה כמצות עשה מדאורייתא, עם ריבוי הפירושים בכך. כאן יש לנו ווארט חדש לגמרי, פתח ואשנב, מה ההבדל בין ירושת ארץ ישראל, וממילא מצות ישוב ארץ ישראל, ביחס לכל התורה כולה. כל התורה כולה היא או תורה או מצוות, אבל יש משהו בארץ ישראל שהוא לא תורה ולא מצוות. יצא לנו שתורה היא ימין-חלק ומצוות הן שמאל-גורל. "פור הוא הגורל" – רמז מאד חזק ששייך לפורים וגם ליום כפורים, שעל שניהם כתוב ששייכים לקו שמאל, "לפני הוי' תטהרו" בגורל של יום כפור (סוד אור הכתר המתגלה בבינה) וגם הפור של פורים שייך לקו שמאל (המשכה מבינה להוד). פורים היה בחו"ל, ולכן לא אומרים הלל – נס שלא שייך לארץ ישראל. ארץ ישראל היא לא הגורל שלנו וגם לא החלק שלנו, לפי הפשט הזה, אלא הירושה שלנו – "אחסנתא" (לשון חסן ותוקף נצחי). תרגום של גורל הוא עדבא, העולה בגימטריא מזל, וכך בכל התנ"ך יש עדבא פעמים שרש גורל – גורל הוא מזל ושייך למצוות.

מה יכולה להיות ארץ ישראל שאינה תורה ואינה מצוות? אפשר לומר "דרך ארץ קדמה לתורה", ארץ לשון "דרך ארץ", אך אם חלק וגורל הם ימין ושמאל, האמצע הוא דעת, "לדעת בארץ דרכך". הענין-עבודה של הדעת היא "בכל דרכיך דעהו". איך אפשר לדרוש למעליותא שישוב ארץ ישראל אינו מצוה ב-תריג? רק כך. התכלית של כל קיום המצוות הוא להביא לידי "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", למלא את הארץ מודעות אלקית עד שהיא תהפוך למודעות טבעית לפי הביטוי שלנו. דעת זו אינה מצוה ב-תריג, אלא "בכל דרכיך [כולל ובעיקר הדרכים שלך, ההליכה בדרך להשיג את הצרכים שלך, שאינן מצות מפורשות בתורה] דעהו [יחוד קודשא בריך (ה) הוא ושכינתיה (ו) בתחתונים, תכלית עבודת החסיד המתחסד עם קונו]". השרש הוא "דרך ארץ קדמה לתורה" – "קדמה" גם במעלה כידוע (סוד קדם שלמעלה גם מעדן עילאה סתימאה, שמעל ל-גן פרשיות התורה כו' – "גן בעדן מקדם").

לכל אחד יש נחלה בארץ ישראל, עליה הוא בונה בית או זורע בה את השדה שלו – מה הענין? ממש משתלב עם מה שדברנו בשבועות האחרונים, שאם אני עושה (מקיים מצות ישיבת ארץ ישראל) בשביל המצוות, תרומות ומעשרות וכו', זה ראש של קו שמאל. אם אני עושה בשביל הענין עצמו, ענין לגור בארץ, להיות קשור לארץ ולבנות בה בית, לאו דוקא בהקשר של תריג מצוות אלא כענין בפני עצמו – אפשר לומר שזו מצוה בפני עצמה (מבין תריג), אבל כעת אומרים שזה גדר אחר לגמרי, שהוא דוקא האמצע שאי אפשר למצוא אותו במפה הפוליטית של ימין ושמאל כנ"ל. לכאורה אם יש ימין ושמאל חייב להיות אמצע, אבל לא כך – לא תמצא אף פעם. האמצע לא בין ימין ושמאל, אלא ממד אחר לגמרי, משהו אחר – לא בדיוק תורה ולא בדיוק מצוות אלא אלקות נטו[כח].

חלק-חבל-נחלה

עד כאן הימין והשמאל והאמצע של מה שרמוז בזהר של פרשתנו. רק נסיים בכך שאחרי הקטע בזהר מסיים בפסוק שכולל את כל הבחינות. הבאנו מקור בתפלה ("אשרינו מה טוב חלקנו..."), אבל יש גם פסוק מפורש: "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" – "חלק הוי' עמו" הוא חלק, וגם מודגש שהיינו שרש הימין בחכמה כי "הוי' בחכמה".

עוד משהו לגבי "חלק": ידוע הווארט של הבעל שם טוב ש"כאשר אתה תופס בחלק מהעצם אתה תופס בכולו" – הכל מתחיל בחלק. אם יש לי חלק בתורה יש לי את כל התורה, והיות שאורייתא וקוב"ה כולא חד יש לי הכל. "יעקב [של פרשתנו] חבל נחלתו" היינו נחלה ("נחלתו") וגורל, כי התרגום של "חבל" הוא "עדבא", כמו תרגום של גורל. רמז נחמד שכנראה הגורל הכללי לקראת משיח הוא ציצית, כמו שדובר לפני שבוע, כי ציצית היא חבלים דקים. לפעמים אדם אומר שחבל לי על הגורל שלי, אבל הגורל הוא החבל שלי – דרך החבל אתה אחוז למעלה, אתה תופס בקצה אחד והקב"ה בקצה השני, וכך אתה מנענע.

זה משל מאד יפה להבדיל בין תורה ומצוות. כמו שמוסבר בתניא, כל מצוה היא חבל דק – יש חבלים יותר עבים ויש מצוה שאם עוברים עליה כורתים את כל החבל יחד, אבל כל מצוה היא חבל דק בפני עצמו. אם כן, הגורל שלך הוא באמת החבל[כט]. כתוב שמצוה לשון צוותא – החבל הוא אחיזה, וגם לא בדיוק אחיזה ישירה אלא עם חוט, כמו 'מצוה טאנץ' של חתן וכלה. החבל-המצוה הוא כמו מצוה-טאנץ עם הקב"ה, כל אחד מחזיק בקצה אחד של החבל – זה הגורל (בדרך מליצה: לשון גרטל). התכלית של הפסוק היא "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". הסדר של הפסוק הוא י-ה-ו לפי הסדר – חכמה-בינה-דעת (חלק, חבל, נחלה), חב"ד. העיקר בפסוק הוא הסוף, "יעקב חבל נחלתו". הפשט של "נחלתו" הוא נחלת ה' – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו [של ה']" – אבל אפשר לדרוש ש"יעקב חבל נחלתו" של עצמו (דהיינו שבנחלה דוקא יש גילוי של השלמות העצמית, תיקון הברית בשלמות כידוע מהרבי רש"ב). כתוב בזהר שעיקר החידוש של יעקב הוא "נחלתו", האחסנתא, שיורש את הארץ. כמובן הוא צריך את כל השלשה, אבל כל אחד הוא בחינה אחרת, קשר אחר לקב"ה. עד כאן הקטע מהזהר.

[מחלקים נחלות בחבל]. נכון, לכן היינו צריכים לחלק בין "חבל" ל"נחלתו" – בלי הזהר הפשט הוא ש"חבל נחלתו" הוא ענין אחד, חבל שמגדיר את הנחלה, ומהזהר יוצא שהם שני ענינים. רק שעדיין אפשר לומר שהמצוה המיוחדת שלך מגדירה לך את הנחלה שלך (את אופן העבודה של "בכל דרכיך דעהו"). מה שאתה עושה בתוך הנחלה אינו בדיוק מצוה, רק שהגורל שלך, החבל שלך, מודד לך את הנחלה.

ולסיכום הבחינות שנתבארו עד כה (בפנים ובהערות):

חולקא	קו ימין – חכמה	מה טוב חלקנו	תורה	חלק	נקודה
אחסנתא	קו אמצעי – דעת	מה יפה ירושתנו	בכל דרכיך דעהו	נחלה	שטח
עדבא	קו שמאל – בינה	מה נעים גורלנו	מצוות	חבל	קו

חלק-חבל-נחלה של ה' ושל ישראל

[יש עוד מקור מפורש בתנ"ך לשלש הבחינות הנ"ל: "הוי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי"]. פסוקים אלה משלימים את הפסוק הנ"ל "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" שמדבר על החלק-חבל-נחלה של ה' (שהוא יעקב – עם ישראל) ואילו "הוי' מנת חלקי וגו'" מתאר את החלק-חבל-נחלה של דוד, כנסת ישראל, ודוק. מכאן אפשר ללמוד שגורל-חבל (סוף הפסוק הראשון ותחלת הפסוק השני, "נעוץ סופן בתחלתן וכו'") הם שתי הבחינות שבממוצע – כמו שהחבל אוחז בשני קצוות מכאן ומכאן. הגורל אוחז בחלק ואילו החבל בנחלה (כפשט הנ"ל של "יעקב חבל נחלתו").

ידוע (מהאבן עזרא) שמח הבינה (גורל-חבל) הוא לשון בין – ממוצע בין מח החכמה (חלק) ומח הדעת (נחלה). בעוד שהגורל נתמך על ידי ה' ("אתה תומיך גורלי") החבל נופל מעצמו ("חבלים נפלו לי בנעמים") – נמצא שהסדר הוא סדר של המשכה מלמעלה למטה (מחכמה לבינה לדעת כו'), ועד שבסוף נאמר לשון "אף" – "אף נחלת שפרה עלי" על דרך "אף עשיתיו". נעימות החבל ("חבלים נפלו לי בנעימים") הוא בחינת "מה נעים גורלנו" הנ"ל. "שפרה עלי" רומז לעיקר בחינת יעקב – "נחלת יעקב" – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". והוא בחינת "מה יפה [שפרה] ירושתנו"[ל].

ג. חלק ההלכה: מצות ישוב הארץ (5) – אגרת הרבי רש"ב ונקודות מ"ויואל משה"

מחלוקת הרבי ור' יואליש – האם עצם מציאות מדינת יהודים בארץ אסורה

הבטחנו לפני שבוע ושבועיים, היות שדברנו על ה"אבני-נזר" – בתשובה לגבי ישוב ארץ ישראל – שצריכים להסתכל גם ב"ויואל משה" ולראות מה הוא סובר. מה שיוצא במה שקראתי עד עכשו, שעיקר המחלוקת בין דעתו לדעת הרבי הוא האם עצם מציאות של מדינת יהודים בארץ ישראל היא דחיקת הקץ, וממילא אסור משום השבועות שה' השביע אותנו שלא לדחוק את הקץ, או שאין בכך דחיקת הקץ. זה שהמדינה היא מדינת "כ"ל צמ"א", כפי שפרשנו לפני שבוע, זו בעיה אחרת – כולם אומרים שמדינה נגד התורה היא משהו שלילי – אבל השאלה האם עצם המציאות שיהודים מקימים מדינה כאן בארץ (ברשות האומות, האו"ם) היא עבירה נגד השבועות. אצל הרבי מסאטמר זו עברה הכי חמורה של דחיקת הקץ, עד כדי יהרג ואל יעבור, ואצל הרבי לכאורה אין בכך דחיקת הקץ, כי היו דברים מעולם – גם בחו"ל כל קהילה הקימה ממשל, לפי היכולות של כל קהילה וקהילה, וגם פה, הרי צריך סדר, ואם יש קהילה אפשר וצריך לנהל אותה. ה' גם עשה לנו נסים, נתן שטח – נסים במלחמה (מלחמות הגנה) – ולכאורה תוך כדי ש"אנו רוצים משיח נאו" צריכים לעשות סדר על פי תורה, שיהיה פה ממשל על פי התורה עד ביאת גואל צדק בקרוב ממש. לכאורה זה עיקר נקודת השוני בהשקפה. בהמשך צריך להתעמק בכך יותר ויותר.

הרבי רש"ב – פרישה מהציונות אינה מתקנת את רושם ההצטרפות

יש מכתב של הרבי רש"ב נגד הציונות, כידוע שהוא היה 'חם' מאד נגד הציונות, דור-שנים לפני הרבי מסאטמר ודור לפני הרבי ממונקאטש. לכאורה יש הרבה משותף בינו והרבי מסאטמר והרבי ממונקאטש, גם באי-הצטרפות לאגודה וגם בשצף-קצף נגד התנועה הציונית-החילונית. כמו שהרבי רש"ב כותב במכתב שלו, בין היתר, שגם כאשר הם עצמם קראו לרבנים – מזמינים אתכם, למה אינכם מצטרפים, אם תהיו אתם תקבעו. הוא חושף כמה הכל בלוף אחד גדול, ואין להם שום כוונה לקבל שום מרות תורנית. לכן הוא כותב שם, שהיו רבנים שהצטרפו עד שפתאום הבינו וגילו את ה"אליה וקוץ בה", שאי אפשר לפעול כאן שום שינוי לטובה מבחינה תורנית ופרשו, אבל הפרישה לא שוה – ההצטרפות בתחלה נותנת תוקף שהפרישה לא יכולה לבטל. כך ראינו פעם אחר פעם. אם אפילו להצטרף ולפרוש גרוע – כל שכן להצטרף ולא לפרוש.

בגאולה האחרונה מצפים רק לגאולת הקב"ה

בתחלת המכתב הוא כותב שאנחנו מצפים רק לגאולת הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומביא זאת על פי מדרש מפורסם במדרש תהלים על פרק לו, על הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". שם חז"ל מביאים משל, שהיה אחד שהלך בחשך והדליק נר והנר כבה. הדליק שוב נר ושוב הנר כבה, כך כמה וכמה פעמים, עד שהוא התייאש מהדלקת נרות ואמר שלא ידליק עוד נר אלא יחכה לאור הבקר שאז יוכל ללכת בשופי. הנמשל למשל של חז"ל הוא שהיתה גלות מצרים, ובאו משה ואהרן והדליקו נר, יצאו ממצרים, אך לא המשיך לעולם ועד. אחר כך היתה גלות בבל, הגיעו חנניה מישאל ועזריה והדליקו נר, וגם הוא כבה. אחר כך היתה גלות מדי ומרדכי ואסתר הדליקו נר, וגם הוא כבה. אחר כך בני חשמונאי כנגד מלכות יון הדליקו נר וגם כבה. כעת הגיעה הגלות הרביעית, גלות אדום, ובני ישראל – אנחנו האדם שהולך בחושך בלילה – אומרים שאין טעם להדליק נר, נחכה לאור הבקר, יהיה בקר ונוכל ללכת. מסקנת חז"ל היא שלא רוצים שוב גאולה על ידי בשר ודם בכלל, רק גאולה של קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו.

"שלח נא ביד תשלח" – גאולת הקב"ה ולא גאולת בשר ודם

מיד נשאלת השאלה הכי פשוטה – מה עם משיח?! הרי הראשון שהדליק את הנר הוא משה רבינו, גם רק נר. לכן יש מי שמפרש – הרבי מסאטמר כותב בשם סבא-רבא שלו, בעל ה"ישמח משה". דרך אגב, כותב שהשם "ויואל משה" הוא כדי לחבר בינו לבין הסבא, חוץ מזה ש"ויואל משה" היינו השבעת יתרו את משה לא לזוז ממדין בלי רשות הוא המקור של "שלש השבועות", כי יתרו הבין שמשה רבינו הוא הגואל. הוא גם הבין שלגואל אין זיץ-פלייש לשבת בחבוק ידים, ולכן הוא השביע אותו. כך הוא מסביר בסוף הקדמתו. השם שלו הוא יואל, ומשה השם של סבא-רבא שלו. הוא היה בזמן אדמו"ר הזקן וגם בזמן אדמו"ר האמצעי.

הרבי מסאטמר כותב שמכל הצדיקים הוא צעק וזעק גאולה ומשיח יותר מכולם, למה? כותב ווארט שפעם ה"ישמח משה" אמר שכל הצדיקים גם רוצים משיח וגאולה וכואבת להם הגלות, אבל הם רק שמעו אודות החורבן, אבל אני זוכר שהייתי בזמן החורבן, בזמן שריפת ההיכל. עמדתי שם, ולכן אני יותר מכולם כואב את החורבן, חווה את החורבן בכל דור ודור. כתוב שכל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. ממילא אני יותר מכולם צועק משיח וגאולה[לא]. זה ווארט שהסאטמר-רב מביא בשם הסבא רבא שלו. אומר בשם הסבא שלו שאמירת משה "שלח נא ביד תשלח" היא בשל כך. רש"י אומר בשם חז"ל שרצה שה' ישלח את המשיח. הבין שהגאולה שלו אינו גאולה שאין אחריה גלות, ולכן רוצה משיח. ה"ישמח משה" אמר שלא רצה משיח, אלא שמשה רצה שהגאולה תהיה רק ביד ה' עצמו – לא צריך שום שליח, אלא רק אתה תגאל את עם ישראל. הוא לא מביא את מדרש תהלים שהרבי רש"ב מביא בתחלת מכתבו, אך לכאורה זה המקור לדברי הישמח משה. המדרש אומר שלא רוצים שום נר, גם לא נר שמשה יכול להדליק, אלא רק גאולה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו.

גאולת הקב"ה וגאולת משיח – מה הציור?

השאלה, שוב, היא מה עם משיח. מי שקורא את המכתב של הרבי רש"ב, הוא כותב יחד – מכניס את המלה משיח יחד עם הקב"ה. אבל במדרש לא כתוב בכלל משיח, אלא רק שלא רוצים להדליק עוד נרות על ידי צדיקים בשר ודם. מוכנים לחכות – אף שיקח הרבה זמן – עד אור הבקר, שהוא כבר גאולת קודשא בריך הוא. אם כן, הדבר הראשון שצריכים לנסות להבין הוא איך זה הולך יחד עם משיח, ומהי בכלל גאולת קוב"ה, איך לצייר אותה? הרי כל דבר צריך ציור. חז"ל ודאי רוצים שיהיה ציור. לא רוצים לומר דברים סתומים לחלוטין, שאין לי שום יכולת לצייר מה זאת אומרת. כמו שאנחנו מרבים קצת בקורת על אנשים שאומרים דברים שאי אפשר לצייר, דברים שאין להם שום ציור גם בשכל האנושי. צריך להיות ציור. מה הוא הציור של גאולה על ידי הקב"ה, שחז"ל אומרים שהצפיה לה היא צפיה לאור הבקר – לא להדליק נרות אלא לחכות לאור הבקר, שאז ממילא תבוא הגאולה.

גאולת הקב"ה – "העולם מוכן"

ההסבר הכי פשוט, לדעתי, הוא על דרך מה שהרבי כותב ב"דבר מלכות" של השבועות האלה, במיוחד פרשת וישלח, שבדור שלנו עשו כבר מוכן לגאולה. העולם מוכן לקבל את המשיח. מה לא היה בזמן משה, שהוא צריך להדליק נר? נר הוא נסים גלויים, "ושמי הוי' לא נודעתי להם", היה גילוי של הוי' דלעילא ועדיין נקרא רק להדליק נר. למה? כי המציאות התנגדה, פרעה התנגד ולכן היו צריכים לתת לו עשר מכות כדי לשבור את הקליפה (ועיקר שבירת הקליפה על ידי משה, בעוד תפקידו של אהרן להוציא את ישראל). כך אצל כולם, חנניה מישאל ועזריה שברו במסירות הנפש שלהם, על ידי הנס שנעשה להם, את קליפת בבל. הם הורידו את הקליפה, את ההתנגדות. אבל אם אתה נלחם נגד קליפה ומנצח אותה, מוריד אותה, מחזיק מעמד רק לשעה – כמו להדליק נר, שסופו לכבות. כך גם מרדכי ואסתר – תלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה, עם כל עשרת הבנים שלו, נצחו, "דידן נצח".

למדנו לא מזמן, בסוכות[לב] – על פרק קיז בתהלים (הפרק הכי קצר, דוגמה של "פכים קטנים" בתורה, כעת הוא הפרק של אדמו"ר הזקן) – שהרבי כותב במאמר שהתכלית היא לא לנצח את הגוי, אלא שהגוי יודה. זה לכאורה הווארט של צפיה לאור הבקר, ואור הבקר נקרא שה' עצמו גואל את העולם שברא לכבודו ("כבוד" היינו התגלות אור). אז הגאולה של הקב"ה היינו שהוא פועל שהעולם שלו – "אל עולם" ולא "אל העולם", הא-ל הוא העולם והעולם הוא הא-ל – יהיה מוכן והעולם יזמין את הגאולה. לכאורה זה הציור של אור הבקר, המשל של חז"ל לכך שהקב"ה גואל אותנו.

שני ציורים איך ה' גואל את העולם

היה כמובן אפשר לחשוב בצורה אחרת לגמרי, שה' גואל אותנו על ידי ששובר את הגוים, הורג את כולם, קורים כל מיני אסונות טבע (כמו שבאמת כתוב בנבואת יואל [אולי קשור ל"ויואל משה"] על נסי העתיד "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן"[לג]). דברנו על ראשים שונים לגבי צדיקים. גם הקב"ה הוא צדיק, והשאלה איך הוא פועל – בסופות ואסונות טבע למיניהם, בלי משה רבינו שפועל כשליח ה' המוגבל בהיותו ילוד אשה בשר ודם (שאז זה רק הדלקת נר), אלא שהקב"ה יכול 'להשתולל' לגמרי בלי שום הגבלה כלל וכלל. זו צורה אחת לצייר איך הגאולה באה על ידי הקב"ה, אבל יש צורה אחרת לגמרי שאמרנו הרגע – הווארט של הדבר-מלכות, שעשו מוכן. הנכונות של עשו לגאולה היא גאולת הקב"ה.

"העולם מוכן" והסיוע שלנו להכנת העולם

אם מפרשים כך, פותר גם את השאלה לגבי משיח. לא שלא יכול להיות משיח – יהיה משיח, אבל המשיח כאן נכנס לזירה בה הכל כבר מוכן, ועיקר מי שפעל את הגאולה הוא הקב"ה. צריכים איזו דמות, אבל משיח לבד לא יפעל. חייבים ציור. לצייר משיח, לא משנה איך תצייר, שיבוא וישתלט על כל הקליפות שישנן היום בעולם, יתקן עולם במלכות ש-די, לא ניתן לצייר (לפי עניות דעתי). אבל הרבי רצה לפעול ולהדגיש כל הזמן, כאילו להכריח, שהעולם מוכן – כולם מוכנים. זה כבר סיפור אחר לגמרי, נקוה שבאמת כך.

[אפשר לומר שזה מה שקרה כאשר הקימו את המדינה, שהאו"ם החליט]. יתכן, שוויע שוויע. זה הנושא שלנו כעת. השאלה מה הרבי רש"ב צייר כאשר הכניס למכתב את המדרש וגם 'השחיל' משיח שלא כתוב במדרש, אף שלכאורה משיח לא יותר טוב ממשה שהיה נר, ולא רוצים נרות אלא לחכות לאור הבקר. מה הציור? צריך איזה ציור. יכול להיות ציור של שבירה, אבל מה שמתבקש הוא לא ציור של שבירה אלא ציור של 'העולם מוכן'. מה אני יכול לעשות לתהליך הזה? אני יכול לעזור להכין את העולם. גם לשכנע אותו, וגם להפיץ נושאים מתאימים, למשל כמו תורה ומדע. יש הרבה קליפות של התנגדות, ודובר כמה פעמים שאולי הקליפה הכי קשה היא באוניברסיטה.

יש סיפור, שאולי ספרנו לפני כמה שבועות, שפטרו פרופסור מאד בכיר בארץ שלא היה מוכן ללמד אבולוציה מתוך טענה שכבר הופרכה – היה בכיר ופוטר כי הוא נגד האמונה הפשוטה של האוניברסיטה, לא רק כאן בארץ אלא בכל העולם. זו דוגמה שהעולם לא מוכן, אבל דברים מתקדמים לקראת זה שהעולם כן יהיה מוכן. אני ואתה יכולים לעזור בכך, ולכאורה זה מה שהרבי רוצה – שהגאולה תבוא דרך העולם מוכן.

הכנת עצמנו והטיפול ברשעים שעדיין נמצאים

[העולם זה הכל חוץ ממני?]. העולם זה הכל, שכולנו מוכנים. הרבי אומר כל הזמן לפקוח עינים – צריכים להיות מוכנים ולפקוח עינים, אבל הוא רוצה שהקליפה תלך. ודאי שכל הקליפות מתחילות ממני, יש גם בי את העשו, אבל הרבי אומר שעשו מוכן. אז יעקב חשב שעשו מוכן אך באמת הוא לא היה מוכן – זו "הפרשה החסידית" של פרשת וישלח. אבל כעת עשו מוכן. [כל הבעיה מצד היהודים?]. כך יוצא פחות או יותר מהשיחות של הרבי, לדאבוננו. עד כאן ווארט אחד. [האיראנים בסדר?] לא. על כך אמרנו שהרבי מנסה 'להכריח' שהעולם מוכן. בעינים שלי עדיין איני רואה כך, אבל לכך צריך לשאוף. זה שהעולם מוכן, כמו כל דבר בתורה, גם דיני נפשות, הוא "בתר רובא" וגם "סוקלים ושורפים על החזקות". אם העולם מוכן אבל יש עדיין איראנים, יש עדיין עמלק, מישהו יעשה ממנו תכל'ס – או אסון טבע, שהקב"ה יוריד אותו, או שאנחנו. גם אדמו"ר הזקן אמר ששליש מהעולם ילך, אבל שני שליש ישארו.

העולם השתנה ולכן ציור הגואל משתנה

בכל אופן, צריכים עקרונית לצייר שהעולם היום הוא לא העולם של פרעה מלך מצרים, ולכן משה רבינו היום הוא לא המשה רבינו של אז, ואפילו שמשה רבינו של היום יהיה פחות נביא ממשה רבינו הראשון, יהיו לו מעלות יותר ממשה רבינו (כמו שדברנו לפני שבועיים), ועם המעלות שלו, ועם זה שאור הבקר כבר הגיע, זה עיקר השינוי של המציאות. לא אומר שאין עדיין נחשים בשטח, אבל באור הבקר הרבה יותר קל לטפל בהם. בלילה קשה לטפל במזיקים – לא רואים אותם. באור הבקר רואים אותם, ואפשר לטפל בהם.

בכל אופן, אין לי כרגע ציור אחר לפשט של אותו מדרש בו פותח הרבי רש"ב. הכל פירוש הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" – אני רוצה את האור שלך, לא את האור של אף אחד, לא רוצה יותר להדליק נרות. בשביל "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" אני מוכן ל"על כן אוחיל" (פסוק מאיכה שהרבי מסאטמר מביא בהקדמת ספרו) – צריך הרבה סבלנות, הרבה לחכות. עד כדי כך שיש מדרש שהקב"ה לע"ל תמה על יכולת האיפוק שלנו בצפיה לגאולה – "גם בעיני יפלא" איך היה לנו, עם ישראל, הכח להמתין אלפיים שנה בשביל הגאולה.

הפורע מאדום – "נטרונא" – כח ההמתנה

עד כאן הקדמה, כעת נאמר ווארט דומה מההקדמה של "ויואל משה": הוא מביא מדרש שמובא בילקוט ומקורו בפסיקתא דרב כהנא (לא היה כל כך מצוי, לכן כולם מצטטים מהילקוט) על קרבן פסח, בפרשת בא, בפרשת הגאולה, יציאת מצרים. כתוב "והיה לכם למשמרת" ובהמשך "אל תאכלו ממנו נא". הוא אומר "מי פרע לכם ממדי? מרדכי ואסתר. מי פרע לכם מיון? בני חשמונאי. מי פורע לכם מאדום? נטרונא". כך כתוב במדרש. בכל גלות מישהו פרע לנו. מה הכוונה "מי פרע לכם ממדי? מרדכי ואסתר", שגם פרע, עשה שפטים בגוי הרשע, וממילא גאל את עם ישראל. מדגישים דוקא את הפריעה מהגוי המשעבד. מי פורע מאדום? נטרונא. מי הוא "נטרונא"? התרגום של המלה "משמרת", לשמור, להמתין. לכן המפרשים מסבירים שהגואל, מי שפורע לנו בגלות האחרונה, קוראים לו נטרונא – קוראים לו המתנה.

המתנה היא כידוע הפירוש הכי גבוה של הכתר. יש שלשה פירושים בכתר – "כתר לי זעיר ואחוך", לשון המתנה, כתר לשון עטרה על הראש, כתר לשון סבוב, "כתרו את בנימין". נושא שמוסבר כאן בע"ב. ההמתנה היא הראש העליון של הכתר, אמונה, העטרה היא הראש השני של הכתר, תענוג ("צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"), כתר לשון סבוב הוא הראש השלישי של הכתר, הרצון, שאין תקיף כמותו – מקיף את הדבר וכך תוקף אותו ומשתלט עליו.

הוא מביא את הפסוק "והיה לכם למשמרת". לוקחים בפסח מצרים את הקרבן ארבעה ימים מראש וצריכים לשמור אותו עד יום הארבעה עשר. "הנני מוכן ומזומן להקריב קרבן פסח", יש לו אותו, הכל נמצא ביד, אבל אני צריך להמתין – דין מיוחד של פסח מצרים. המדרש אומר שדין זה מאפיין את הגאולה העתידה – שהכל מוכן, ואף על פי כן ה' אומר תחכו, הלואי רק ארבעה ימים, כבר חיכינו אותם (אך יש לדרוש שארבעת הימים הם כנגד ארבע הגלויות, כאשר היום האחרון הוא הארוך ביותר ללא שום קץ מגולה, ה"שמש בגבעון דום" של הלעומת זה).

"אל תאכלו ממנו נא" – אל תבקשו את הגאולה לפני שהיא מוכנה

אחרי "והיה לכם למשמרת" כתוב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש וגו'". המדרש אומר בהמשך ש"אל תאכלו ממנו נא" – "אל תבעיוניה מהבהבא" – אל תבקשו את המשיח, את הגאולה, כשעדיין רק מהבהב, נא, ולא צלוי כראוי. כלומר, המדרש הזה מאד דומה – כפי שמסביר בצדק הרבי מסאטמר – ל"אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", אל תאכלו את הגאולה במצב נא. לפני כמה שבועות[לד] למדנו מהרוגאטשובר ש"נא" הוא דוגמה לדבר שאין לו בכלל "מציאות" אלא רק "דין" – אפשר לצרף לכאן, אך לא נאריך (רק נאמר בקיצור שגאולת "נא" אין לה מציאות אמיתית של גאולה כלל, היא גאולה הזויה, אך היא מעוררת דינין בהיותה מוגדרת גאולה לענין זה על פי דין תורה, ודוק). בכל אופן, המדרש אומר שזו "אזהרה" לא לאכול את הגאולה, את משיח, נא, כהמשך לאזהרה "והיה לכם למשמרת".

הרבי הורה להתפלל בתוקף על הגאולה

אנחנו 'משחקים' בין המכתב של הרבי רש"ב להקדמת "ויואל משה". במכתב הרבי רש"ב מצטט את רש"י על שלש השבועות בכתובות, שאומר שבין השבועות שאסור לדחוק את הקץ בתפלה. לכולם אסורה עליה בחומה, אבל יש שם שש שבועות, חמש לישראל ואחת לאומות העולם. אחת מהשבועות היא לא לזרז את הגאולה – חלק מדחיקת הקץ – על ידי תפלות יתר. אסור יותר מדי להתפלל ולהתחנן לה'. צריך להבין, הרי הרבי אומר כל הזמן לצעוק "עד מתי" (ולצעוק "ווי ואנט [אנו רוצים] משיח נאו" – נא!), והרבי רש"ב אומר על פי רש"י שאפילו להתפלל יותר מדי על הגאולה אסור. יש בעיה, עוד בעיה. מה עם זה שכלו כל הקצים וכעת רק צועקים עם כל התוקף "עד מתי", וכמו שהרבי אומר – אם היו צועקים באמת משיח היה בא מזמן, ולא בא כי לא צועקים באמת. הכי פשוט לומר שהרבי סובר שהשבועה כבר בטלה, באמת כלו כל הקצים. כמו מי שאומר שאם הגוים עוברים על שבועתם לא לשעבד את ישראל יותר מדי – ואחרי השואה פשיטא שעברו על שבועתם – כל השבועות בטלות. זו סברא טובה. מה שלא יהיה, הרבי רוצה שכן נצעק.

נא – אורות דתהו בלי כלים דתיקון

נחזור למדרש של "אל תאכלו ממנו נא" – הגאולה היא קרבן פסח. הרבי מסאטמר אומר שלהקים כאן ממשלה יש בכך טעם של גאולה (משהו לא חי ולא מת, לא במציאות, אבל דין של "נא"). אוכלים-נהנים מהקרבן נא, איזו הזיה של גאולה שנותנת סיפוק לפני הזמן. אבל "נא" גם לשון בקשה. אפשר לדרוש "אל תאכלו ממנו נא" – לא לבקש יותר מדי. יש עוד סוד, שכתוב במקום אחר אבל אפשר לצרף לכאן – כתוב ש"נא" ר"ת נדב-אביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, שנשרפו על קידוש ה' מתוך "רצוא" בלי "שוב", כמבואר באריכות בחסידות (זו ההתחלה של ה"דבר מלכות", שמסביר מה זה "רצוא" בלי "שוב" – אורות דתהו בלי כלים דתיקון; מיד אחרי ה"אורות דתהו בכלים דתיקון" בכ"ח ניסן הרבי הסביר שרצוא בלי שוב הוא אורות דתהו בלי כלים דתיקון). לאכול "נא" היינו להקריב אש זרה אשר לא צוה ה'.

צלי אש – "עד שתחפץ" המתגלה בצלותא

מה כן צריך להיות? "צלי אש". אפשר לומר – דבר שלא כתוב במדרש, תוספת – שה"צלי אש" שצריך להיות הוא ה"עד שתחפץ". גם זה גילוי של ה', ואיפה מתגלה? ב"צלותא", צלי לשון צלותא, תפלה. אפשר לומר ש"נא" גם לשון תפלה, אבל זו הפצרה יותר מדי לפני הזמן. ברגע שהתפלה מספיק צלויה (לא בשלה, לא "בשל מבושל במים"), "עד שתחפץ", ויש מספיק אש אמתית, אש שה' כן צוה (לא כמו אצל נדב ואביהוא), סימן שהגיע הזמן לגאולה. הגאולה היא מצב בנפש של "צלי אש"[לה] – בניגוד ל"נא ובשל מבושל במים" – הכל בהמשך ל"והיה לכם למשמרת". המלה הכי מענינת במדרש היא שמו של הגואל, נטרונא – המתנה. אמרנו שההמתנה באה מאמונה פשוטה, "המאמין לא יחיש".

סיכום הנקודות מהקדמת ה"ויואל משה"

הבעל שם טוב אמר שבדור של עקבתא דעקבתא דמשיחא – הדור שלנו – יותר קשה ויותר חידוש למצוא יהודי פשוט שמאמין מאשר הבעל שם טוב, מאשר גדולי-גדולי הצדיקים. יש משהו שקשור לכך בע"ב, אולי נרחיב. זה סוד הגאולה, נטרונא, לפי המדרש שהוא מביא. מכל הווארטים שם בהקדמה, המדרש הזה הכי תפס אותי. אחר כך הוא מאריך מאד-מאד לדבר על חובת מחאה – דבר שהרבי מדבר עליו בהקשר אחר. הרבי דבר על מחאה על מה שקורה במדינה, אבל השאלה אם מוחים על עצם העובדה שיש ליהודים ממסד בארץ. הרבי מסאטמר אומר שאני יודע שרובא דרובא לא יקבלו את דברי, ואני כותב זאת עבור יהודי אחד – מקדיש את כל חיי ש"כולי האי ואולי" יהודי אחד יתייחס ברצינות לדברי. מאריך שהכל כדי להציל יהודי אחד מהשינים הטורפות של המדינה, של כ"ל צמ"א.

עד כאן מספיק בשביל הערב. בעזרת ה' נמשיך. רק לומר שוב מה שאמרנו בתחלה, שלכאורה עיקר המחלוקת – שמאד-מאד נוגעת לנו – האם אסור היום שיהיה שלטון יהודי בארץ, כי עצם הדבר הזה הוא דחיקת הקץ, ולכן "יהרג ואל יעבור" לא להצטרף ולא ללכת לבחירות וכו', או שלא. אמרנו שיש דעה שאולי כל השבועות בטלות – זו קיצוניות אחת. אבל אפילו אם נאמר שיש עדיין את כל השבועות, אולי מציאות המדינה לפי התנאים היום בארץ – כמובן, רק אם היה לפי תורה – אינה אסורה, אינה דחיקת הקץ, אלא אדרבא, זו הפעולה הכי טובה בתוך המציאות הקיימת. זו הנקודה. היות שאנחנו חסידי חב"ד כולנו, אם נכון מה שאמרנו שהרבי אומר שאין בעיה, ואדרבא – יש מאד בעיה אם המדינה לא על פי תורה, אבל אם המושג מדינה כן על פי תורה אין עמו שום בעיה, ואדרבא, זו המציאות הכי טובה עד שמשיח בא (או-טו-טו, אבל עד שהוא בא).

עיקר הפעולה – טובה ליהודים בגשמיות

יש עוד שתי נקודות פשוטות שהרבי רש"ב כותב באותו מכתב: דבר אחד, הוא כותב אותו שלש שנים אחרי היסוד של תנועת "חובבי ציון", שהיו כמה דתיים שהצטרפו אליהם. הוא אומר שבינתיים, באותו זמן לא עשו יותר מדי בארץ, והוא כותב שמפרסמים כמה טובות עשו וכו', ובעצם רב שמסור לקהילתו ודואג לאנשיו – גם רב בחוץ לארץ וגם מי שתמיד היה בארץ ישראל – עושה יותר טובות ליהודים. הוא כותב נגד הטענה שלהם שעושים טובות ליהודים, עם כל הכפירה שלהם, ואומר שלא ראינו שעשו יותר מדי טוב – הכל ניפוח בלי פרופורציה. לכאורה, לא היה יכול לכתוב כך כמה עשרות שנים אחר כך, וכל שכן היום. יש טיעון נגד הכפירה – תמיד נשאר בתוקף. אבל הטיעון שלא בנו מספיק כבישים, שלא בנו בנינים, לא עשו מספיק טובות בגשמיות ליהודים – יש כאן את ה"נשיא" במרכאות של המדינה, שטוען שאני בניתי את המדינה, כל הגשמיות כאן בזכותי (כמו שאמר לבן הארמי ["ארמי אבד אבי"]: "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא").

[זו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הרומאים]. נכון. אם לא היה כותב לא הייתי מעלה זאת, כי אני פוסק כמו רבי שמעון, לפי קבלה, ולכן אין לי בעיה. לכן חידוש במכתב, שאחרי שיורד על הכפירה מעלה את הסוגיא אם עשו ליהודים טובה בגשמיות, ומאד רוצה לבטל – שלא עשו שום טובה באמת, הכל בלוף, הכל ניפוח.

כמו שאמרנו, היום לכאורה שני הדברים אחרת. אי אפשר כל כך לבטל כמו שהוא בטל אז. לכן, איך שלא יהיה, יוצא מהמכתב שהוא בהחלט מחשיב את הבנין. כנראה יקרא לכך "יניקת החיצונים", אם מישהו פועל נגד התורה ונגד ה' ואף על פי כן פועל ועושה טובה ליהודים בגשמיות – יש בכך משהו. כך יוצא מהמכתב בעקיפין, לכאורה נגד רצונו במכתב. זו נקודה אחת מענינת, שמאד קשורה לנו. ישר מהבעל שם טוב – אין זכות של תנועה בעם ישראל יותר מאשר לעשות טובה בגשמיות ליהודים. חייבים, כמו שאמר הבעל שם טוב, קודם לעשות טובה בגשמיות ואחר כך ברוחניות – כך לגבי הפרט וכל שכן לגבי הכלל. כל שכן וקל וחומר אם התנועה לא מקליפות אלא מ"אין טוב אלא תורה", הכח הכי גדול של תנועה הוא מכך שעושים טובה. זה ווארט אחד שיוצא מפורש מהמכתב הזה – בעקיפין.

"ממנו נקח לעבוד את ה'" – הכח בנאום ובעט

ווארט שני שיוצא, והא בהא תליא: היות שלפי דעתו באותו זמן על כל פנים זה רק דבורים, הם לא עשו שום דבר, הכל דבורים, והוא מנבא להם שחורות – מה שלא בדיוק הוכיח את עצמו. הוא אומר שלא יצא שום דבר מכל המפעל הציוני. בכל אופן, מה הכח שלהם? הוא אומר שהכח שלהם הוא בנאום שלהם ובעיקר בעט שלהם.

זה ווארט, יסוד היסודות ועמוד החכמות אצלנו, שלכאורה אפילו קצת תרתי דסתרי. הרגע אמרנו שאם אנחנו בתור תנועה רוצים באמת לזכות, שתהיינה לנו זכויות גם בשמים וגם בארץ, הזכויות הן טובות – מעשים טובים, לעשות טובה ליהודים. מצד שני, כל זמן שאין אצלנו מספיק כח ואפילו לא מספיק אמצעים גשמיים, כסף, לעשות את הטובות האלה – איך התנועה מתחילה? הוא כותב בפירוש שכל הכח של התנועה הוא כח של דבור, ועוד יותר של כתיבה. הוא עצמו מודה, גם בעקיפין, דבר נכון, שכשרון הכתיבה של ראשוני הציונים היה כשרון גדול ועצום, וכל מה שקנו את עם ישראל היה בכח העט שלהם. היות שכתוב "כי ממנו נקח לעבוד את ה'", אמרנו – בשעת מעשה בלי לזכור את המכתב, אבל חזרנו על זה הרבה – שעד שלא יהיו לנו מספיק מליונים כדי לעשות שינויים והטבות גדולות בגשמיות, כל הכח שלנו הוא דבור, ובמדה מסוימת עוד יותר מכך כתיבה. לכן ברוך ה' יש לנו כמה כשרונות טובים, כמו מי שכתב את הספר החדש ועוד כמה שיושבים כאן, ועוד הרבה אנשים שעוד לא מכירים – וזה יסוד היסודות.

הוא כותב פשוט שכל הצלחת כח השכנוע של התנועה הציונית היה מכח העט. כמה שהרבנים הגדולים היו מוכשרים לכתוב עברית, החל מהרבי רש"ב עצמו – כשרון הכתיבה היה לאו דוקא אצל הרבנים הגדולים. ושרב אחד גדול יכול גם להודות בכך – זה חידוש. עדיין המצב כך. מה הכח היום של השמאל? רק כח הכתיבה והדבור, התקשורת. מה שהוא אומר שהכח שלהם הוא הדבור והכתיבה נכלל היום במלה אחת – תקשורת. אם אנחנו רוצים לחולל משהו במציאות – רק בכח התקשורת (שלנו). לכן, מי שזוכר את ג קליפות האגוז שעלינו לפצח[לו] – התקשורת שם הכי גבוהה, הקליפה הכי קשה.

ד. ד"ה צהר תעשה תער"ג: שני אופני ספירה

"את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות" – מנין אורות ומנין כלים

נעבור למאמר בע"ב – מאמר מענין על הפסוק "צהר תעשה לתבה" בפרשת נח. מתחיל מהנושא שהוא התחיל בו במאמר הקודם – ספירה מלשון מספר. הוא אומר שיש שני סוגי מספר – מספר של אורות ומספר של כלים. המספר של אורות הוא "מספר אשר לא יספר", לא ספירה של כמות אלא ספירה איכותית. ריבוי המספר של האורות הוא יותר ויותר אור, ולא כך וכך חלקים נפרדים. ואילו המספר של הכלים הוא באמת כך וכך חלקים, כלים, נפרדים זה מזה – מספר כמותי. זה הנושא שהתחלנו בשבוע שעבר.

הוא מתחיל את המאמר עם מאמר חז"ל חשוב מאד בתחלת מסכת ביצה – "את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות". יש שתי בחינות – דבר שמוכרים אותו דוקא במספר, ואף פעם לא אמכור אותו בלי ספירה, ולו קוראים "את שדרכו למנות", ויש דבר שיש אנשים שמוכרים אותו לפי מספר הפריטים ויש שמוכרים אותו לפי נפח או משקל, ולו קוראים "כל שדרכו למנות". יש מהאחרונים שאומרים שאפילו "את שדרכו למנות" היינו רק רוב הפעמים, ולא שולל שלפעמים מוכרים שלא על ידי מנין, כמו כל דבר בתורה ש"אזלינן בתר רובא", אבל לרוב הראשונים לא כך – משמע ש"את שדרכו למנות" הוא דבר שתמיד מונים אותו, בלי יוצא מהכלל.

דוקא המדרגה של "את שדרכו למנות" אמורה לתאר את מספר האורות, ואילו "כל שדרכו למנות" אמורה לתאר את מספר הכלים. הרבי רש"ב מביא זאת מהשל"ה הקדוש, וסומך על כך שאנחנו מכירים את המושג מהגמרא – לא מאריך לבאר.

מקור הדין במשנה ובגמרא

נאמר על כך כמה דברים: הביטוי "את שדרכו למנות" מקורו במשנה במסכת ערלה – "שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש, וחכמים אומרים אינו מקדש". המשנה היחידה בכל הש"ס שמתחילה "שהיה...". יש כמה פעמים באמצע משנה "שהיה מי שאומר כך וכך", אבל רק משנה אחת בכל המשניות, בכל ששה סדרי משנה, שמתחילה "שהיה מי שאומר" – משנה זו. מה הכוונה "מקדש"? בהלכה לומדים זאת ביו"ד קי, הסימן הכי חשוב של הלכות תערובות, שאם נופל לאיסור לא מתבטל בששים או במאה במאתים אלא מקדש – אין בטול ב"את שדרכו למנות", אם הוא אסור ונופל אפילו לתוך אלף דברים מותרים. "וחכמים אומרים אינו מקדש", שיש רק ששה (ושבעה לפי רבי עקיבא) דברים שיש להם הדין שמקדש אפילו באלף, ואילו רבי מאיר אומר שכך הדין בכל "את שדרכו למנות". בתחלת מסכת ביצה יש מחלוקת לגבי משנה זו, ולכן המקור בגמרא הוא בביצה. יש מחלוקת בין שני האמוראים החשובים בארץ ישראל, רבי יוחנן וריש לקיש – רבי יוחנן אומר "את שדרכו למנות שנינו" וריש לקיש אומר "כל שדרכו למנות שנינו". במשנה אין בכלל את הבטוי "כל שדרכו למנות", אבל ריש לקיש אומר שזו הכוונה במשנה.

יסוד הספירה – ספירת ביצים

הדוגמה היא ביצה, ולכן מופיע בתחלת מסכת ביצה[לז]. איך מוכרים ביצים – תמיד סופרים או לא תמיד סופרים? יוצא כאן ווארט שיסוד היסודות של ספירה לשון מספר הוא מספר של ביצים. כמובן ווארט שהוא לא מביא במאמר, אבל מי שלומד את הסוגיא יכול להבין שכל סודות המספר קשורים לביצים. ביצים שייכות לבריאת העולם. יש רמז אחד שהדבר הראשון שה' ברא בעולם הוא ביצה, ומתוכה יצא הכל (האפרוח, כל העולם כולו). איך אני יודע? הפסוק הראשון של התורה מתחיל ב-ב רבתי ונגמר ב-צ, "בראשית... הארץ". אין אות באמצע, כי יש בפסוק כח אותיות – מספר זוגי – אבל כח הוא משולש של 7, ובציור משולש יש אות אמצעית (לא ה-14 או ה-15 אלא ה-13), ה-י של שם אלקים. כלומר, בציור הראש-תוך-סוף של הפסוק הוא ביצ[לח], שבספר השרשים לרד"ק מפורש שהוא שרש המלה ביצה בלשה"ק. הסימן של הפסוק הראשון הוא ביצ – בצירוף אחר צבי[לט], בגימטריא אמונה. לכן יש פה רמז נאה שהדבר ראשון, הדבר הכולל את הכל, הוא ביצה, ומתוכה פורח האפרוח – שובר את הקליפה, צריך לשבור את הקליפה ולצאת לאור עולם, להוולד.

נחזור: אין בש"ס 'מסכת מלפפון' לדוגמה, אבל יש "מסכת ביצה". זה בפני עצמו משהו מענין ביותר, שהביצה כל כך חשובה שיש על שמה מסכת בש"ס – "ביצה שנולדה ביום טוב". בלי כל הווארט שאמרנו, כל דיני יום טוב – חלק גדול וחשוב בשו"ע – הם מסכת ביצה, הכל מתחיל מביצה שנולדה ביום טוב[מ].

הלכה כרבי יוחנן – העיקר אצל יהודים ספירת אורות

סופרים ביצים, והשאלה אם ביצה היא "את שדרכו למנות" או "כל שדרכו למנות" – ביצה היא "כל שדרכו למנות", הרבה פעמים מוכרים ביצים במספר, אבל לא תמיד. יש שמוכרים במשקל או בנפח. לכן ריש לקיש אומר ש"כל שדרכו למנות שנינו", אף על פי שכתוב במשנה "את שדרכו למנות" הוא מפרש "כל שדרכו למנות שנינו". רבי יוחנן אומר שה"את" הוא דוקא, "את שדרכו למנות שנינו", דבר שנמכר רק במספר – לא ביצה. איך פוסקים הלכה לגבי בטול ברוב? כמו רבי יוחנן. הכלל הוא שרבי יוחנן וריש לקיש – הלכה כרבי יוחנן. פוסקים "את שדרכו למנות שנינו", ולפי המאמר שלנו השבוע – פוסקים שעיקר המספר אצל יהודים הוא מספר אורות, המספר הפנימי, "המספר אשר לא יספר". "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – "את שדרכו למנות שנינו"[מא].

ספירת אורות וספירת כלים – רבי יוחנן וריש לקיש – עבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה

מה ההבדל בין רבי יוחנן לריש לקיש? בין צדיק לבעל תשובה (נושא עליו דברנו קודם[מב]). אם באמת רבי יוחנן הוא צדיק שאין בו את מעלת בעל התשובה – הוא פחות מבעל תשובה, ריש לקיש עולה עליו. אבל אם רבי יוחנן הוא צדיק שנעשה בעל תשובה, צדיק משיחי שיש בו את שתי המעלות יחד, הוא יותר מריש לקיש. לכן בדרך כלל – לא תמיד, אבל בדרך כלל – הלכה כרבי יוחנן, וכך גם כאן.

הסבה שאמרנו את כל זה, כי ממש יפהפה מתאים למאמר. הוא מתחיל את המאמר מ"את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות" ובסוף המאמר מסביר ש"כל שדרכו למנות" בעבודת ה' היינו בטול היש – עבודת הבינוני או בעל התשובה בעולמות התחתונים. "את שדרכו למנות" היינו כמו הספירות באצילות, עולם של צדיקים. "כל שדרכו למנות" הוא בעולמות התחתונים. ההבדל בעבודת ה' הוא בין בטול במציאות לבטול היש. "את שדרכו למנות" היינו עבודת בטול במציאות, למסור נפשו ב"אחד", מסירות נפש מצד הנשמה, ו"כל שדרכו למנות" היינו עבודת בטול היש – ספירות וגם נשמות בעולמות התחתונים – ספירת כלים שהיא עבודה של בטול היש, גם מסירות נפש, בעיקר של הנפש הבהמית, עליה נאמר "'ובכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך".

יש בקריאת שמע שתי דרגות של מסירות נפש – מסירות נפש ב"אחד", מסירות נפש של צדיקים גמורים, עולם האצילות, ומסירות נפש של "ובכל נפשך", מסירות נפש של תחתונים. מדבר על כך גם בסוף המאמר הקודם וגם בסוף המאמר של השבוע – אותו נושא – ומבאר כיחס בין "את שדרכו למנות" ו"כל שדרכו למנות". מתאים 'בול' לרבי יוחנן וריש לקיש. עד כאן ווארט אחד, שמקשר את תחלת וסיום המאמר שלנו השבוע.

"המוציא במספר צבאם"

הנושא הבא הוא פירוש פסוק שכתוב בישעיהו הנביא פרק מ – הפסוק שחותם את הפטרת "נחמו", הפטרת ואתחנן אחרי תשעה באב: "שאו מרום עיניכם [ר"ת שמע, כידוע] וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". קודם הוא מביא בשם השל"ה שסגולת הספירה פועלת השראת השכינה. בהמשך המאמר הוא מסביר שמדובר דוקא בספירה פנימית, ספירת האורות שמראה על חשיבות, כמו ב"את שדרכו למנות".

"שהיה רבי מאיר אומר" – "מה שהיה הוא שיהיה"

היה דיוק במשנה שאמרנו ולא הסברנו, שהיא היחידה שמתחילה "שהיה...". "שהיה רבי מאיר אומר" (אחר כך מחלוקת אמוראים בכוונתו, אבל תנא אומר כך). אם זו הפעם היחידה שמשנה בש"ס מתחילה "שהיה" זה אומר דרשני. איך נדרוש? דבר ראשון שבא לראש הוא לחפש מלה זו בתנ"ך. מה ה"שהיה" הכי חשוב? "מה שהיה הוא שיהיה", "מה שהיה הוא" ר"ת משה כידוע בכתבי האריז"ל. אולי בא לרמוז שכאן רבי מאיר הוא משה רבינו, "מה שהיה הוא", ואומר "את שדרכו למנות מקדש". "אלו ואלו דברי אלהים חיים" במחלוקת ר"י ור"ל – סימן שדבריו כוללים את שתי העבודות.

עוד קשר מובהק בין רבי מאיר לתבת "שהיה". ה"שהיה" הראשון לפי סדר התנ"ך הוא בתהלים: "לולי הוי' שהיה לנו יאמר נא ישראל" – "יאמר" אותיות מאיר!

שני טעמים ב"את" לשון ריבוי

עוד דבר פשוט שלא אמרנו בלשון "את שדרכו למנות", ש"אתים וגמין רבויים". מחלוקת בחז"ל אם כל "את" בתורה הוא ריבוי – יש הרבה דוגמאות למחלוקת זו בגמרא. יש גם הרבה מקומות בגמרא שדורשים "את" לשון ריבוי ואין חולק. בהלכה זו מחלוקת בפסק – התוספות אומרים שהפסק הוא שסתם "את" אינו ריבוי, ואילו הרא"ש חולק על תוספות בכך ואומר שסתם "את" הוא ריבוי. מאיפה לומדים ש"את" הוא ריבוי? יש שני פירושים. פירוש אחד, של הרמב"ן, ש"את" מלשון "אתא [בקר וגם לילה]" – בא, משהו בא, איזה חידוש. כמו אליהו הנביא, מבשר גאולה, "אתא בקר" – כך הרמב"ן כותב כפשט של "את" לשון ריבוי. משהו מאד ציורי, מאד יפה, מתאים לרמב"ן. יש משהו הרבה יותר פשוט שאחרים כותבים, ש"את" הוא כמו "עם" – הרבה פעמים בתנ"ך כך משמש "את" – והכוונה שיש תוספת, עוד משהו, הטפל לעיקר.

"את שדרכו למנות" – מספר מבורך ומתרבה

אם אמרנו ווארט זה נקפוץ – לא לפי הסדר – לפרק יותר מאוחר במאמר. הוא מסביר את ההבדל בין "את שדרכו למנות" – המנין של האצילות, של הספירות – למנין של כלים, "כל שדרכו למנות". קודם מביא קושיא מהשל"ה, ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ולא בדבר מדוד ומנוי, ואיך אני אומר שעל ידי מנין יש השראת שכינה? מחלק בין מספר של עולם הזה ומספר של עולם הבא. מספר של עולם הזה מראה על פירוד וקצבה, ולכן הוא מקור של היפך הברכה – לא משרה ברכה וכל שכן, לא משרה שכינה. אבל "את שדרכו למנות", מספר האורות, שמראה על חשיבות אמתית – אינו מדוד, מספר שלא עושה קצבה, עד כאן ותו לא, אלא מספר שכל הזמן גדל.

הוא מסביר באריכות שכאשר יש השגה רוחנית, השגה אלקית, אף שאני אומר שהבנתי כך וכך – אם ההשגה היא במשהו אלקי, היא כל הזמן בהתפשטות והתרחבות. לא משהו מת אלא חי. המספר שמגביל, וממילא פועל היפך הברכה – ברכה היא התרבות (כשהפת מתברכת בבטן הכוונה שהיא מתרבה), והתרבות הברכה היא דוקא בדבר שאינו מנוי, כשספרתי עצרתי אותו, לא יכול לגדול – הוא המספר של העולם הזה, "כל שדרכו למנות" הפועל היפך הברכה. אבל המספר של עולם הבא, כפי שקורא לו, הוא בדיוק ההיפך – כל הזמן גדל, "את שדרכו למנות" – "את" לשון ריבוי[מג].

מספר סטאטי ומספר דינאמי – "בכל נפשך" ו"בכל מאדך"

איך נאמר במלים מודרניות? אנחנו לא אוהבים לועזית, אבל נאמר כדי להמחיש: הוא בעצם מסביר ששני סוגי המספר הם 'מספר סטאטי' לעומת 'מספר דינאמי'. יש מספר דינאמי, שהוא בעצמו בבחינת "ילכו מחיל אל חיל" – לא רק שהוא לא מגביל, כשאני אומר עשר, אלא עצם המספר שאמרתי מתפתח והולך עד אין-סוף. זו התכונה של מספר אורות, "את שדרכו למנות", שמראה על חשיבות אמתית. מספר כזה הופך ל"אין מספר", ולכן כתוב "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". הוא מביא אחר כך מאמר חז"ל לתווך בין הסתירה מיניה וביה הנראית כאן, "מספר... אשר לא יספר", שאם עושים רצונו של מקום "מספר" ואם אין עושין רצונו של מקום "אשר לא יספר". הוא מביא את שתי אפשרויות הפירוש – או ש"מספר... אשר לא יספר" הוא דבר אחד, או, כפירוש חז"ל, ש"מספר" ו"אשר לא יספר" הם שני הפכים, מספר המלכות שלא משרה שכינה והמספר הדינאמי (שקודם כללנו יחד ב"מספר... אשר לא יספר"). חז"ל אומרים ש"אשר לא יספר" כאשר "עושין רצונו של מקום", ו"עושין רצונו של מקום" הוא בפרשה הראשונה של ק"ש, בה כתוב "בכל מאדך" (בפרשה השניה לא כתוב, ועל כן היא בחינת "אין עושין רצונו של מקום"). ההבדל בין "בכל נפשך" ל"בכל מאדך" שמסירות נפש, "בכל נפשך", היא חד-פעמית ואילו "בכל מאדך" הוא מצב תמידי – "בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד" – מספר תמידי דינאמי, מתקדם מחיל אל חיל, "עושין רצונו של מקום".

את – "אתא בקר וגם לילה"

למה קפצנו לכך? כי ממש שייך למאמר חז"ל שלא מביא אותו כאן בכלל, ש"את" הוא לשון ריבוי. במיוחד לפי פירוש הרמב"ן ש"את" הוא מלשון "אתא בקר", גילוי חדש תמיד – "אתא בקר וגם לילה" ושוב "אתא בקר". "אתא בקר וגם לילה" בגימטריא ד"פ (ממוצע כל מלה) אור (אור הבקר לו אנו מצפים, הגאולה האחרונה כאשר "לילה כיום יאיר" היינו "אתא בקר וגם לילה" שגם הלילה יאיר כאור הבקר) – גם ה"וגם לילה" הוא אור, אור-אור-אור-אור (כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה – "אתא", לשון אות, כנגד האות י של הוי', חכמה, "ראשית הגילוי"; "בקר" כנגד ה עילאה, בינה, סוד רבקה אמנו; "וגם" כנגד ו החיבור הממשיך מבקר ללילה, "וגם" לשון ריבוי לרבות לילה וליחדו עם אור בקר; "לילה" כנגד ה תתאה, מלכות – הכל אור)[מד]. גילוי חדש שכל הזמן מתפתח ומתרחב יותר ויותר.

קיום במין, קיום באיש בצבא השמים, קיום באיש בנשמות

את הדוגמה של המספר החשוב, שמשרה שכינה, הוא מביא מהפסוק שהתחלנו להסביר – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם [מספר לשון חשיבות] לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר". "איש לא נעדר" היינו שצבא השמים "קיימים באיש" – נושא שהוא מפתח בפרק השני של המאמר. הוא אומר שאם צבא השמים "קיימים באיש" (בעוד צבא מטה קיים רק "במין") כל שכן וקל וחומר יהודים, שהנשמה היא הרבה יותר מכוכבים. הוא לא משתמש בלשון הרמב"ם, אבל הכוכבים "קיימים באיש" רק במקרה ואילו הנשמה "קיימת באיש" בעצם. הוא אומר שצבא מעלה קיימים באיש בגלל כח האין-סוף שמקיף אותם, אבל לא מתלבש בתוכם ממש. אבל הנשמות – אנחנו – קיימים באיש כי יש לנו קיום עצמי. הנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" ויש לה קיום עצמי כמו לה' – לא רק שה' עוטף אותנו וכך מקיים אותנו לנצח, קיום עצמי. על כך שהמדע אומר היום שכוכבים כן מתים דברנו הרבה פעמים, ואכ"מ. יש "קיום באיש" ו"קיום במין", וקיום הנשמה הוא הרבה מעבר לכך.

תקו"ז: "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" כנגד כח"ב

הוא מביא מתיקוני הזהר, משהו מאד מענין שנאמר בקיצור, פירוש לפסוק. בכל הפסוק אני מבין פחות או יותר את פשט המלים, חוץ מבמלים "מרב אונים ואמיץ כח" – הביטוי הכי ציורי כאן, הכי עמוק. "שאו מרום עיניכם", שמע, "וראו מי ברא אלה", "ברא אלהים" (כמפורש בהקדמת הזהר הקדוש מיד בהתחלה, בעמוד השני, וגם בתקו"ז כתוב על כך הרבה). כאן במאמר לא מביא את לשון הקדמת הזהר, אלא דוקא מתקוני הזהר, כי שם יותר מפורש – ש"מרב אונים" כתר ו"ואמיץ כח" חכמה, ומכך יוצא ש"איש לא נעדר" שייך לבינה. הגימטריא רק של הסוף של הפסוק, "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" שוה לפסוק הכי חשוב על משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". בתקוני הזהר "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" מתפרש על כח"ב – "איש לא נעדר"[מה] ברחם האם, שם יש את כל הפרטים של צבא מעלה, כל האישים, והכל קיים לנצח "באיש" (לא בעצם אלא רק במקרה כנ"ל, בלשונות החקירה של הראשונים).