נצנוץ רוח הקדש בבכיות יוסף ובנימין וסוד הבכי והצואר

ב. חלק הזהר: נצנוץ רוח הקדש בבכיות יוסף ובנימין וסוד הבכי והצואר

בכית יוסף על שני המקדשות ועל גלות עשרת השבטים

בפרשת שבוע, כאשר יוסף מתוודע לאחיו, כתוב "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דברו אחיו אתו". חז"ל דורשים, וכך מביא רש"י, שכאשר יוסף בכה על צוארי בנימין הוא בכה על שני מקדשות שחרבו בחלקו ובנימין בכה על משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף וחרב. אחר כך, בפסוק הבא, "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם" רש"י לא מפרש בכלל משהו דומה לכך, אבל בזהר הקדוש כתוב על "ויבך" הראשון, שיוסף בוכה על צוארי בנימין אחיו, שבכה על מקדש ראשון ומקדש שני (כדברי חז"ל ורש"י) ועל "וינשק לכל אחיו ויבך עלהם" כותב הזהר שיוסף בכה על גלות עשרת השבטים.

הצואר – יפי הגוף וסוד המקדש

יש בפסוקים האלה שני שרשים מאד מענינים בלשה"ק – שרש בכה, שצריך להתבונן בו לפני שנסביר את הסוד שבזהר ופירוש רבי לוי'ק, והמלה צואר. בוכים על הצואר. בזהר הוא כותב שצואר הוא בית המקדש, ולכן ידוע שבכה עליו. עוד מבואר בזהר ש"כמגדל דוד צוארך וגו'" רומז למקדש של מטה ומקדש של מעלה. בית המקדש הוא היפי של עם ישראל. קשור גם לחנוכה, חנוכת המזבח, חנוכת המקדש.

לפי זה חנוכה הוא תיקון צואר, חנוכת הצואר. כתוב שהצואר הוא היפי של הגוף. צריך להבין מה פתאום דוקא הצואר הוא היפי של הגוף. הייתי חושב שהפנים הן היפי של הגוף, או משהו אחר, אבל כתוב שדוקא הצואר הוא יפי הגוף – יש בו משהו מאד יפה ומיוחד.

"אלף המגן תלוי עליו" – המתקן דינים על ידי רכישת תליונים לאשה

כתוב "אלף המגן תלוי עליו" – יש אלף תליונים שהאשה לובשת על הצואר שלה, כל התיקונים, "כל שלטי הגבורים". כל התכשיטים הם המתקת דינים ("שלטי הגבורים"), כותב הזהר. גם סבה טובה לקנות לאשתך לכבוד חג החנוכה, אם לא אלף תליונים, לפחות אחד – שיש בכך המתקת כל הדינים. מה הם דינים? אם יש איזו בעיה בשלום בית זה דין, והתקנה – התיקון – כתוב בזהר, הוא לתלות על הצואר שלה, שהוא בית המקדש, תליון. כמו שכל התכשיטים הם על הצואר של האשה, כך כל "תיקוניא" שיש בעולם תלויים על המקדש. "אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים". כנראה שבמיוחד זמן מסוגל שכל בעל יקנה לאשתו לב יהודי, הסוד של "לשום שלום בעולם" כנ"ל, אבל גם חן טוב וגם תיקון חוה טוב – לפחות שלש, אם לא אלף. "בתלת זימני הוי חזקה".

שוב, יש פה שני שרשים תלוים אחד בשני, שצריכים להתבונן בהם – בכי וצואר. "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. וינשק לכל אחיו ויבך עליהם".

סוד שער בך

השער של בכי הוא בך, כמו "ואני אבטח בך" ב"פדה בשלום נפשי" ("הכל הולך אחר החיתום" – "בך"). אנחנו יודעים שיש בכיה ו-חדוה, בגימטריא יחידה ו-חיה. מציאות היהודי שהוא בוכה ושמח בעת ובעונה אחת, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – עיקר נשיאת ההפכים של מהות היהודי. בתנ"ך אין את הצורה בכיה (37) אלא בכי (32). השרש הוא בכה והשער בך, רמז ל-כב אותיות התורה כנ"ל – שכל האותיות בוכות. מה עושות כב האותיות? בוכות. חוץ מ-כב האותיות יש גם ה, ה אותיות מנצפ"ך, הסופיות, שהן גם כנגד שרשי כל האותיות, ה מוצאות הפה. סה"כ בכה. השם בתנ"ך הוא "בכי". קשור לגאולה – "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם"[יא]. נגאלים בבכי.

יש בכי טוב, בכי ש"לאו כל מוחא סביל דא", כמו כאשר רבי עקיבא שמע רזין דרזין דאורייתא (בשיר השירים – קדש קדשים) מרבי אליעזר הגדול, רבו, וזלגו עיניו דמעות כי "לאו כל מוחא סביל דא" – בכי של שמחה (שמחה של מתן תורה). כמו שיש נשיאת הפכים של בכי, בכיה וחדוה, יש בבכי גופא נשיאת הפכים[יב]. היות שבכיה היא היחידה שבנפש, שם יש נשיאת הפכים – יש בכי של צער ויש בכי של רב שמחה, שמחה עצומה. לפי פירוש רש"י וחז"ל, וגם בזהר, הבכיה של יוסף היא של צער – בוכה על מקדש ראשון, מקדש שני וגלות עשרת השבטים.

בכי הופעות של שרש בכה בתורה – מתהו לתיקון

יש רמז יפהפה, שבכל חמשה חומשי תורה שרש בכה מופיע בכי פעמים. בכי עולה לב, שבספר יצירה היינו עשר ספירות בלימה ו-כב אותיות יסוד – בכ-י. בתוך בכי פעמים בכי בתורה יש קבוצה של י הקובעת ברכה לעצמה, י פעמים "ויבך"[יג] – כאן ביוסף פעמיים "ויבך", הראשון על שני המקדשות והשני על גלות ישראל.

כמו הרבה דברים, גם עצם השרש בכה וגם הצורה המיוחדת "ויבך" מתחילה בתהו, לפי ההופעה הראשונה בתורה, לפי הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה". מי הראשונה בתורה שבכתה? התופעה הראשונה של משהו בתורה קובע לגבי כל התורה. הרבה פעמים, במיוחד במלים הכי גבוהות, השרש, ההופעה הראשונה, היא בסיטואציה של תהו. וכך לגבי בכי, הראשונה שבכתה בתורה היא הגר – "ותשא את קֹלה ותבך", אחרי שאברהם גרש אותה ואת בנה בצווי שרה, "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" וה' מאשר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה... כי ביצחק יקרא לך זרע", ישמעאל חלה והיא ישבה כמטחוי קשת לבל תראה במות הילד "ותשא את קלה ותבך". הבוכה הראשונה היא הגר שפחת שרה.

מי בכה אחר כך? אברהם אבינו בא "לספֹד לשרה ולבכֹתה". אחרי ששרה אמנו נפטרה אברהם אבינו בא לבכות, ויש שם כ זעירא – חז"ל אומרים שהבכי היה עם איפוק או מיעוט, ומפרשים כי צדיקים חיים, לא מתים.

בכל אופן, אפשר לומר, כמו שלמדנו פעם באריכות את כל השתלשלות שרש אהב בתורה, כך אפשר לומר ששרה גרמה להגר לבכות – "גדול המעשה יותר מן העושה" – לכן הבכי השני, המסתעף, הוא שבוכים (אברהם ששמע בקול שרה) על שרה.

י פעמים "ויבך" – מתהו לתיקון

יש בך צורות שונות ו-י פעמים "ויבך". ה"ויבך" הראשון הוא כאשר יעקב 'גונב' את הברכות מעשו – "וישא עשו קֹלו ויבך". כמו שהפעם הראשונה של בכי בכלל היא הגר, כך הפעם הראשונה של הצורה המיוחדת "ויבך" היא עשו – לגמרי עולם התהו (עולמו של עשו כידוע). אחר כך כתוב על יעקב. אותו סיפור – מי גרם לעשו לבכות? יעקב. אז מי אחר כך בכה (לא אותו דבר, אבל דומה) – "וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך". רש"י כותב שראה ברוה"ק שהוא לא עתיד להקבר על ידה – בכי שקשור להיפך החיים, בוכים על העדר על החיים. גם סימן בפני עצמו שבכי קשור לגילוי היחידה שבנפש. היפך החיים קשור ליחידה שבנפש (שממנה באה המסירות נפש, "ובכל נפשך" דקאי על נטילת והסתלקות הנפש מן הגוף). תיכף נראה עוד דבר שקשור אליו.

אחרי שני ה"ויבך" האלה, על מי כתוב ה"ויבך" השלישי? "ויבך עליו אביו", שחז"ל מפרשים שיצחק בוכה על יעקב, שלא יודע שיוסף חי. יעקב מתאבל על יוסף, ויצחק יודע שהוא חי, אבל לא יכול לגלות שהוא חי, כי מבין שהקב"ה לא רוצה שיגלו, ולכן הוא משתתף בצערו של הבן שלו – הוא לא בוכה על יוסף, כי יודע שהוא חי, אבל בוכה על האבל המדומה של יעקב.

בכית יוסף – כח השפעה

אחרי שלש ה"ויבך" האלה יש עוד שבע "ויבך" – כולם ביוסף. ביניהם שנים שאמרנו מפרשתנו, בשני פסוקים רצופים[יד]. סימן שעיקר הז"ת של "ויבך", עיקר הרגש של הלב, כולו יוסף. אם ישאלו מי הבוכה העיקרי, ה'מסיבי', בתורה – דוקא יוסף הצדיק, היסוד. מה התפקיד של היסוד? הוא "אות ברית קדש", תפקידו להשפיע "זרעא חייא וקיימא". כנראה שבכי, דימוע, הוא כמו הפרשת זרע. מתאים ליוסף לבכות בהיותו צדיק יסוד עולם. במקום אחד כתוב שדוקא דוד הוא בכין – כך אמר רבי נחמן, שכל מי שמזרע דוד בוכה הרבה (סימן) – אבל כנראה הבכי של דוד הוא אתערותא דלתתא, ואילו הבכי של יוסף הוא בכי שיש בו השפעה מלמעלה. כך יוצא בפירוש מהזהר. זו היתה הקדמה קצרה לגבי שרש בכי, שרש מאד-מאד חשוב.

שרש המלה "צואר" והשימוש בה בלשון רבים

נאמר משהו לגבי צואר: בוכים על הצואר, בכה-צואר בגימטריא חי ברבוע – משלים אחד את השני. הפסוק הראשון של התורה מתחיל ב ונגמר ץ – אפשר לומר שמתחיל בכה ונגמר צואר. חבור בכה-צואר הוא "חי חי הוא יודך כמוני היום" (הנאמר בחזקיהו, הראוי להיות משיח).

איזה שרש הוא צואר, שרש של ארבע אותיות? יש כמה פירושים. זו מלה מאד יוצאת דופן בלשון הקדש. הרד"ק אומר ששרש צואר הוא צור, וה-א היא אות נוספת משום מה, וראייתו שפעם אחת בתנ"ך כתוב "צורם" בלי א. היות שיש הטיה של המלה צואר בה ה-א נופלת, סימן שהשרש הוא צור. כנראה שייך ל"צור ישראל", אולי שייך למגלת העצמאות – "ויואל משה" (העובדה שכתבו שם "צור ישראל" היא אחת מהסבות ל"יהרג ואל יעבור", נשאיר לפעם אחרת). הדבר הראשון שבא לראש שאולי צואר לשון צר. בחסידות תמיד כתוב "מצר", אבל לא 'מצר הצואר' אלא "מצר הגרון".

יש עוד שאלה – למה "ויפֹל יוסף על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו"? למה אומרים צואר בלשון רבים? לא מספיק צואר אחד? "כמגדל דוד צוארך" לשון יחיד, אבל "צוארי" ו"צואריו" לשון רבים. יש מי שמפרש ש"צוארי" לשון רבים ולכן שני מקדשות, אבל ההסבר היותר נכון הוא שאצל יוסף יש שתי פעולות, "ויפול... ויבך", ואצל בנימין רק פעולה אחת, "בכה".

שוב, למה לשון רבים? מה הפשט? הפשטנים, הרד"ק ושאר המפרשים, אומרים שבצואר יש יפי – משום מה, כשאני מסתכל על הצואר שלך, אני רואה את שני הצדדים שלו. גם משהו מאד רוחני-גשמי, יש משהו בצואר שמכוון את המבט לימין ושמאל יחד. יש את צד ימין של הצואר וצד שמאל של הצואר, ולכן אומרים בלשון רבים – כך מסבירים הפשטנים. פעם למדנו סוגיא של אדם שיש לו שני ראשים. אם יש לו שני ראשים, כנראה יש לו קודם שני צוארים.

יש מי שאומר, בתור פשט, אבל נשמע ווארט לגמרי – למה נקרא צואר? לשון ציר, שהראש מסתובב עליו. יש בחז"ל אחד שהיה יכול לסובב את כל הראש שלו, 360 מעלות, חוזר חלילה. הצואר הוא ציר. זה שיש יפי מיוחד בצואר, באמת רואים – מי שהוא בלי צואר, מאד לא יפה. יש אנשים שבקושי יש להם צואר – זה היפך היפי. אחד המשמעויות של צור היא לשון צורה. כלומר, יש משהו בצואר שנותן צורה לכל הגוף. מתבוננים כעת בצואר, מלה מיוחדת.

הצואר – ממוצע מחבר בין הראש והגוף

נתבונן קצת באותיות: ב-צואר אותיות אור צ, רמז ל"אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה". למה יש במקום הצואר את מצר הגרון? הוא מצר להעביר את השפע מהמוחין ללב, שה'בכן' של ההתבוננות יעבור מהמוחין לגוף דרך הצואר, הגוף מתרחב ויש שם לב. כנראה שהאור של המוחין (אור השכל) זרוע לצדיק בצואר (המתחיל באות צדיק) ומשם "ולישרי לב שמחה" – אם מצליח לעבור את המצר של "אור זרע לצדיק" ומגיע ללב אז "ולישרי לב שמחה" (הרי אין שמחה כהתרת הספק, דהיינו הספק, בגימטריא עמלק, המולק את ישראל מאחורי הצואר, אם אכן האור יצליח לעבור את מצר הצואר ולהגיע ללב).

סך הכל, אם הצואר מתוקן, הוא משמש ממוצע מהראש לגוף. מי שמנסה למנוע את ההשפעה מהראש לגוף הם שלשת שרי פרעה – אותיות הערף – שכנגד קנה-ושט-ורידים. הוא יונק את השפע, כדי שלא יעבור מהראש ללב של היהודי. כל עבודת ה' תלויה בתיקון הצואר.

צואר גם אותיות רצוא, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". כנראה יש "רצוא" מיוחד בצואר, אבל התכלית היא גם "שוב" – שימשיך את השפע למטה.

צואר הוא גם אותיות אוצר – "אוצר של יראת שמים" הפועל את תנועת ה"שוב" בנפש, "אם רץ לבך שוב לאחד". שרש האוצר הוא בפנימיות הכתר, המתגלה בצואר דוקא.

איך מתרגמים צואר? בזהר, כאשר כותב על הצואר בפרשת שבוע, מתרגם "קדלא". גם מלה מיוחדת בארמית (רומז להמשכה מהקדקד, מהכתר). יש צואר ויש קדלא – אפשר לעשות גימטריאות יפות משתי המלים[טו]. הצואר כאן משמש ממוצע, ותכלית כל ממוצע היא להיות "ממוצע מחבר", וגם שרש כל ממוצע גבוה משני הדברים שהוא מחבר, כידוע בחסידות, ואחרת לא היה מסוגל לחבר. זאת אומרת שיש משהו בצואר, בין הראש והגוף, שיש לו שרש אפילו יותר גבוה מהראש (בחינת קדקד כנ"ל). לכן השפע עובר מהראש לגוף באמצעות הצואר.

מבנה הגוף בסוד הוי'

נסיים רגע קטע כזה, שכולו הקדמה לזהר, רק לדבר על הבכי והצואר: הבכי הוא איזה גילוי של יחידה שבנפש וקשור דוקא לצואר, אומר שכנראה לצואר יש שרש ביחידה שבנפש – בוכים על הצואר. אם רוצים לעשות י-ה-ו-ה של הגוף (לפני שבוע עשינו שיעור קומה חדש, נעשה עוד משהו היום, לכבוד הצואר, ה"אור זרע לצדיק" בנר השביעי של חנוכה), נאמר שיש ראש-צואר-גוף-רגלים:

י	ראש
ה	צואר
ו	גוף
ה	רגלים

י-ה-ו-ה ששייך לפרצוף אריך בכתבי האריז"ל, כי אומר שבאריך מח הבינה אינו בראש אלא בצואר (בגרון). האבן עזרא כבר כותב שבינה לשון בֵין, מצב בינים. מתאים שהבינה תמוקם בצואר, שבין הראש ללב. אם כי במקום אחר כתוב ש"בינה לבא" – מתחיל מהראש, מגיע ללב, אבל האמצע, בינים, הוא במקום הצואר, שפנימיותו הגרון. הצואר, כמו שאמרנו קודם, הוא מה שרואים – היפי. בתוכו נמצא הגרון, שיש בו את מצר הגרון. מצד האחור יש עורף. כל המלים האלה קשורות – הערף מאחורה, אותיות פרעה, צואר שרואים, עם שני הצדדים שלו. יש משהו מאוזן בצואר, והצואר היפה שומר על היושר של הראש – אם הולכים עם ראש עקום, הבעיה בצואר. כמו שכתוב שהרגלים מעמידות את הגוף, כך הצואר מעמיד את הראש. כתוב שמה שהרגלים מעמידות את הגוף הוא סימן שיש בהן כח יותר גבוה מהגוף, אחרת לא היו יכולות להעמיד ולייצב את הגוף, וכך הצואר מיישר את הראש (שני צוארים, כמו שתי רגלים).

בכל אופן, יש לנו ראש-צואר, י-ה. כתוב "חכמה מוחא", באריך ה-י, החכמה, בראש והבינה בגרון. הדעת באריך היא "בין כתפין". הגוף הוא תפארת, ה-ו של שם הוי', והרגלים הן ה-ה האחרונה של שם הוי'. י-ה-ו-ה יסודי מאד של ראש-צואר-גוף-רגלים. מוסיף יפה למה הצואר קשור לבית המקדש, כי כתוב שבית המקדש הוא בינה. הקדש הוא אבא, אבל בית המקדש – שהזהר אומר שנקרא צואר, "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות" – הוא בינה.

כמו תמיד, אחרי שיש מבנה – במיוחד חדש – צריכים לעשות את החשבון שלו: ראש צואר גוף רגלים (ס"ת "שרפים עומדים ממעל לו וגו'") בגימטריא 1170, שם מה (כאן פרצוף אדם) כפול הוי'. עד כאן הקדמה.

הבכיה – נצנוץ רוח הקדש

עיקר הווארט של הזהר בקטע הזה[טז], אליו מתייחס רבי לוי'ק[יז], הוא שבבכי של יוסף נצנצה בו רוח הקדש. קודם הוא בכה על שני המקדשות, כמו שרש"י כותב, ואחר כך בכה על גלות עשרת השבטים (שרש"י לא כותב).

הזהר מדייק, שחוץ מבנימין, שגם בכה על צואריו בפסוק הראשון, בפסוק השני רק יוסף בוכה – "ואחרי כן דברו אחיו אתו", ולא כתוב בכלל שבכו. לכאורה ראוי היה שגם הם יבכו. הסיפור הזה אולי הכי מרגש בכל התורה – יוסף ואחיו. הם היו בחרדה, נבהלו מפניו, היו באיזה רגש גדול ביותר. אבל לכאורה, דוקא לכן, בשיא ההתרגשות – על פי פשט כמו שהוא בוכה גם היו צריכים לבכות. כמו שהוא בכה ובנימין בכה עליו חזרה, כאשר הולך ומנשק כל אחד ובוכה עליו – גם הם צריכים לבכות, אבל הם לא בוכים. באמת, לגבי שאר האחים לא כתוב שהוא נפל על צואריהם. הוא נפל על צואריו של בנימין ויבך עליו ובנימין בכה על צואריו.

הפסוק השני הוא "וינשק לכל אחיו ויבך עלהם". יש דיוק יפה שמדייק רבי לוי'ק, שב"עלהם" חסרה י – רמז לגלות עשרת השבטים, כפי שמפרש הזהר. לא כתוב שנפל על צוארי כל אחד מאחיו, אבל ודאי פרט ראוי לציון שהוא בכה עליהם והם לא בכו עליו. למה? הזהר אומר שאצלו נצנצה רוח הקדש. הבכי שלו היה חזון, לא סתם בכה מתוך רגש. ודאי היה רגש, אבל גם רש"י בפשוטו של מקרא אומר שבכה בגלל חזון – נצנצה בו רוח הקדש.

הפגם שפגמו האחים גרם שלא תהיה להם רוח הקדש אפילו בדרך השראה

האחים לא זכו לרוח הקדש, ולכן לא בכו, כך אומר הזהר. למה לא זכו לרוה"ק? עם כל הרגש שלהם, ועם מה שעשו תשובה, הפגם של מכירת יוסף נשאר, וגם הפגם שבמכירה סלקו את רוח הקדש מיעקב אביהם. כאשר חזרו הביתה כתוב "ותחי רוח יעקב אביהם", שלא היה עד כה – רוח הקדש הסתלקה ממנו באשמתם. עקב חטא מכירת יוסף הם גרמו שרוח הקדש תסתלק מיעקב, שהוא כלל נשמות עם ישראל, ישראל-סבא, לכן לא זכו לרוח הקדש בשעת מעשה, בשיא הרגש. כך אומר הזהר. אצל יוסף הלשון (שאבא של הרבי המדייק) היא ש"נצנצה בו רוח הקדש", "רוחא קדישא" בלשון הזהר, ואצלם אפילו לא "שרא עלייהו רוח קודשא". "נצנצה בו" היינו אור פנימי – התלבשות, הוא רואה על מה הוא בוכה. השראה היא אור מקיף.

אבא של הרבי מחדש, ווארט מאד חזק, שלכאורה "אכל ביה עשרה שכינתא שריא" – הם עדה – והחטא של מכירת יוסף וסילוק רוה"ק מישראל-סבא כל כך חמור שהכלל הזה בטל לגביהם. אף על פי שהם עשרה, ו"אכל ביה עשרה שכינתא שריא", כאן השכינה לא שרתה עליהם בגלל חטא מכירת יוסף וסילוק השכינה מעל יעקב, הכולל את כל נשמות עם ישראל.

בכית אמת – גילוי היחידה ורוח הקדש

עיקר הווארט, שלא כותב בפירוש, אבל כך יוצא מכאן: כמו שיש בבכיה דבר והיפוכו, שעל פי פשט בכיה היא על היפך הטוב והיפך החיים, אבל יש גם בכיה בגילוי רזין דרזין דאורייתא בחז"ל ויש בכי הגאולה בפסוק, כך יוצא מהזהר שבכיה אמתית מצביעה על רוח הקדש. זה הווארט הכי חשוב. כתוב לגבי תפלה, למשל, "שערי דמעה לא ננעלו". מי שזוכה לדמעות אמת – ב"פ דמעה בגימטריא רחל, "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" וה' מבטיח לך "כי יש שכר וגו'" – הא בהא תליא. נצנוץ רוח הקדש בא על בכי אמתי.

האריז"ל כותב שמי שלא בוכה בעשרת ימי תשובה סימן שאין נשמתו שלמה. מצד שני כתוב בספרים קדושים, גם אצל רבי נחמן, שמסוכן לעורר בכי אם אינו אמתי – מעורר היפך הטוב, מעורר דינים. בכלל האדם צריך תמיד לבדוק את עצמו. בחב"ד הווארט 'אל תהיה רמאי' לגבי עצמך. אחד ההקשרים האמתיים שהאדם צריך לדאוג מאד שיהיה אמת הוא הבכי. דברנו לפני שבועיים על התפעלות לא אמתית, שאחד קופץ על השלחן ואומרים לו – רד, נגמרה לך ההתפעלות. כך יש הקשר שהכי צריכים לדייק שהוא אמת, שלא יגלוש לשקר, "סרח העודף", הוא בכי. אם בכי הוא אמתי – יהודי שבוכה באמת יש לו באותו רגע רוח הקדש, במודע או שלא במודע כמו שנסביר. הוא בדרגה כל כך גבוהה של גילוי היחידה שבנפש, שאינו יודע ממנו, ויש שם דעת פנימית, ודעת היא רוח הקדש (כמו שרש"י כותב לגבי בצלאל).

נצנוץ רוח הקדש – בנגלה לא מודע ובנסתר מודע

הביטוי "נצנצה בו רוח הקדש" מופיע גם בפשט, דוקא בבראשית, בהקשר של סיפור יוסף ואחיו כמה פעמים. כשמביאים ליעקב את כתנת הפסים עם הדם הוא אומר "חיה רעה אכלתהו", ואומר רש"י – פשוטו של מקרא – ש"נצנצה בו רוח הקדש" ש"חיה רעה אכלתהו" רומז לאשת פוטיפר שתתגרה בו. פשיטא שיעקב לא היה מודע לכך. אם היה מודע – היה יודע שהוא חי, לא היה חושב שהוא מת. יש היכי תמצי של נצנוץ רוח הקדש, שאתה אומר משהו ויש באמירתך רוח הקדש, ואתה בכלל לא יודע מה אתה אומר. כשהאחים באים ליוסף הם אומרים "כולנו בני איש אחד נחנו" ורש"י אומר שנצנצה בהם רוה"ק וכללו גם אותו. שם יש רוח הקדש של השבטים. כאן הזהר אומר שהשבטים לא זכו לרוה"ק בגלל החטא, ושם נצנצה בהם רוח הקדש – אבל לחלוטין בלא יודעין. אחר כך, כשיהודה ערב בעד בנימין, הוא אומר שנרד למצרים "ונחיה ולא נמות"[יח], ורש"י אומר שנצנצה בו רוה"ק שאתה יעקב עתיד לחיות – "ותחי רוח יעקב אביהם". יהודה כמובן לא יודע בכלל מה שהוא אומר.

רואים קודם כל כלל מאד יפה, שבנגלה "נצנצה בו רוח הקדש" לא מודע לחלוטין, וממילא יכול להיות גם במי שלא זכאי לרוה"ק, כמו השבטים. הזהר משתמש בביטוי "נצנצה בו רוח הקדש" דוקא לאור פנימי (כפירוש רבי לוי'ק). כשרש"י כותב שיוסף בכה על שני מקדשות לא כותב "נצנצה בו רוח הקדש", וכאן משמע שהוא ידע – בזהר ברור שהוא ידע. אחר כך כתוב בזהר שנצנצה בו רוח הקדש וידע שהשבטים יגלו ולכן בכה. זו עצמה נקודה מאד מענינת בין נגלה לנסתר. בנגלה נצנוץ רוח הקדש הוא בלא יודעין ובנסתר הוא ביודעין. כאן יוצא מהזהר שעיקר הזכות לרוח הקדש הוא בכי אמתי. כמו שאמרנו קודם, כנראה קשור בעצם. יש קשר עצמי בין בכי – על הצואר, וגם לא על הצואר (כמו הבכי השני) – לגילוי היחידה וגילוי רוה"ק.

רבי לוי'ק: "רוחא קדישא" – המשכת ה"רוחא דשביק בה בעלה" משרשה

עיקר הפירוש של רבי לוי'ק מבאר מה היא בכלל רוח הקדש בקטע זה בזהר. לגבי יוסף כתוב "נצנצה בו רוחא קדישא". לגבי שאר השבטים, שלא בכו וממילא לא זכו, כתוב שלא שרתה עליהם "רוח קודשא" (ולא "רוחא קדישא") – צורה קצת אחרת. צריך לדייק למה אצל יוסף כתוב "רוחא קדישא" ואצל השבטים "רוח קודשא" (דיוק שאף אחד חוץ מאבא של הרבי לא היה מדייק).

רבי לוי'ק אומר שכדי להבין את כל זה צריך להבין מה היא בכלל רוח הקדש ומאיפה באה. הוא אומר שכל סוד של רוח בזהר רומז לסוד של "רוחא דשביק בה בעלה". בביאה הראשונה, ביאת מצוה, הבעל משאיר ברחם של אשתו רוח, ובזכותה היא מעלה "מיין נוקבין" במשך כל ימי הנישואין שלהם – רוח זו היא עיקר כח הפוריות שלה. תמיד כשמזכירים את הביטוי "רוחא דשביק בה בעלה" הכוונה רוח שהז"א שביק במלכות. אבל, מסביר רבי לוי'ק, שיש מקום אחד בכתבי האריז"ל – בעץ חיים, "שער מ"נ ומ"ד" – שגם אבא שביק רוחא באמא. הרוח הזה, שאבא נותן לאמא בביאת מצוה, נקראת "רוחא קדישא" – ה-י של קדישא היא ה-י של אבא, והשרש של "רוחא קדישא" הוא באוירא (של אריך, ששם יש גם השראת דעת דעתיק, דעת דרדל"א), לכן נקרא רוח.

הוא מתאר תהליך שלם, שמהאוירא דאריך באה רוחא קדישא מאבא לאמא, ואחר כך נמשכת לדעת דז"א. כשהרוח מגיעה לדעת דז"א היא כוללת שם "תרין עיטרין", "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" (כעת נדבר באותיות של קבלה). הדעת של ז"א סוגרת את הרחם של אמא, ואחר כך מהדעת דז"א הרוחא נמשכת ליסוד ז"א – בסוד "אין קישוי אלא לדעת" – העטרא דחסדים שיש ברוחא נשארת ביסוד, יוסף הצדיק, ואת העטרא דגבורה הוא נותן למלכות, והיא הרוח דשביק ז"א במלכות, סוד נשמת בנימין, שהיא עצם נפש רחל. לכן כאשר האור הזה יוצא מרחל היא מתה, בלידת בנימין – כאשר בנימין נולד היא מתה, כי ה"רוחא דשביק בה בעלה" יוצא ממנה.

הוא כותב שהיות שהז"א, הזכר, הוא תמיד שלם ב"תרין עיטרין", אף על פי שנותן את ה"עטרא דגבורה" לרחל בסוד נשמת בנימין הוא לא חסר אותה. בעיקר יש לו את "עטרא דחסדים", אבל שרש "עטרא דגבורות" גם נשאר אצלו, והוא נותן לה רק הארה.

נצנץ – נץ היסוד (חסדים) ונץ המלכות (גבורות) – גלות ישראל וחורבן הבית

כך הוא מתאר את ירידת הרוחא, ואז מבאר את סוד המלה "נצנצה". אומר שבזהר הקדוש מבואר על "הנצו הרמונים" ו"הנצנים נראו בארץ" – יש שני נצנים, נץ של מלכות ונץ של יסוד. הנץ של היסוד, כמו נץ החמה, הוא נץ של "עטרא דחסדים", והנץ של המלכות הוא נץ, גילוי, של "עטרא דגבורות". יש לז"א את שניהם, כי הוא היסוד, וגם לאחר שמוסר את ה"עטרא דגבורות" לנוקבא נשאר בו השרש שלה. לכן "נצנצה" – ב"פ נץ – בו "רוחא קדישא", יורד מאבא עד אליו. "נצנצה" רומז שיש בו גם "עטרא דחסדים" וגם "עטרא דגבורות".

הוא אומר שב"ויבך" הראשון מרגיש חורבן בית ראשון ובית שני, וחזון חורבן הבית בה משרש "עטרא דגבורה" שנשאר אצלו, כי בית ביחס לנשמות עם ישראל הוא מלכות ביחס ליסוד, "ועמך כֻלם צדיקים". אצלו לראות שבית המקדש חרב, שהאש שורפת את המקדש, החזון בא מצד הגבורות של רוח הקדש. ווארטים מאד עדינים יש כאן. הראיה בחזון של גלות ישראל בין העמים, שיהודים מסכנים, יהודים מתפזרים בכל ארבע כנפות תבל, באה מה"עטרא דחסדים". גם ווארט מאד נחמד. חזון של שרפת בית המקדש הוא רוח הקדש מ"עטרא דגבורות" וחזון של גלות ישראל הוא רוח הקדש מ"עטרא דחסדים".

נס הגלות

הוא לא כותב בפירוש, אבל מתכוון כנראה, שגם בגלות ה' לא עוזב אותנו – גם בגלות בין העמים ה' שומר עלינו, לא מכלה אותנו, יש בכך איזה חסד. זה שבבכי יש גם צד של חסד, רומז שיש שרש עליון בבכי שלגמרי חסד, לגמרי אור של רזין דאורייתא. לא רק בחסדים, אפילו בגבורות – אם מסתכלים מלמעלה הכל לטובה. אנחנו רוצים טוב הנראה והנגלה, אבל מלמעלה הכל לטובה. מה זה? סוד.

יש לנו מאמר שנקרא "סוד הגלות ותקונה"[יט]. הרבי כותב במקום אחד שגלות ישראל היא נס, כי המצב הטבעי של עם ישראל הוא להיות בארץ. הקיום שלנו בתפוצות הוא נס שלמעלה מהטבע. הטבע שלנו הוא בארץ והנס שלנו בגלות – זה סוד הגלות. מי שמתגלה אליו סוד הגלות באמת יכול להיות שזלגו עיניו דמעות מבכי של גילוי סודות, הסוד של עם ישראל שגולה זה כמעט 2000 שנה. הכל בשביל ה"תורה חדשה", כמו שכתוב. התורה נתגלתה לנו על ידי משה דוקא לאחר גלות מצרים, וכך התורה החדשה של מלך המשיח היא רק בגלל ובזכות (ההזדככות שנעשית על ידי) הגלות האחרונה, כמעט 2000 שנה.

עד כאן הקטע של הזהר עם רבי לוי'ק להיום. אני רק חוזר על הווארט, שלא כתוב שם – הקשר בין בכי אמתי לרוח הקדש פנימי. כמו שאמרנו, בזהר רוח הקדש היא פנימית – שאתה באמת רואה, כעין נבואה. בפשט יש הרבה נצנוץ רוח הקדש שהוא מקיף שבמקיף, בלי שום תודעה למה שאתה אומר. "רוח קודשא" היא רק הארת "עטרא דגבורה" שיורדת מהיסוד למלכות, ו"רוחא קדישא" היא גילוי הכל מהשרש, איך אבא נותן לאמא.

בנימין – עצם ה"רוחא"

עוד ווארט שהוא כותב שם (כותב כפתור ופרח, כל הפרטים):

גם בבנימין כתוב שבכה על צואריו, בכה על משכן שילה, גם רוח הקדש – למה בזהר לא כתוב שגם בבנימין נצנצה רוח הקדש. הוא לא חטא במכירת יוסף, אז מגיעה לו רוח הקדש. אומר דבר פשוט, אי אפשר לומר על בנימין שנצנצה בו רוח הקדש כי הוא-הוא רוח הקדש (בחינת "רוח קודשא") – זו עצם נשמתו, ולא משהו שמנצנץ בו. אי אפשר לומר עליו מה שאומרים על יוסף. לכן רק על יוסף כתוב כך (שנצנצה בו "רוחא קדישא" שמעלה מעלה מ"רוח קודשא", נשמת בנימין), ולא על בנימין כי הוא-הוא ("רוח קודשא"), ולא על שאר השבטים כי לא זכו כלל לגילוי פנימי של רוח הקדש (גם לא לבחינת "רוח קודשא").

בכי אמתי ואהבת ישראל בשלמות

איזה עוד פשט אפשר להסיק (כמו שהרבי תמיד נסה להסיק פשט השייך לעבודת החסידות מביאורי אביו על הזהר)? כמו שבכיה קשורה לרוח הקדש יוצא עוד דבר פשוט מהזהר, שאהבת ישראל ואחדות ישראל הן תנאי הכרחי להשגת רוח הקדש. מכירת יוסף היא שנאת חנם. כמו שכתוב בחסידות שמי שיש לו טינא בלב, שנאה לאותו יהודי, חסרה לו האות של אותו יהודי בספר תורה, וממילא לא יכול להבין תורה לאשורה – כל שכן וקל וחומר לגבי רוח הקדש. מי שלא שלם באהבת ישראל לא יכול להשיג רוה"ק. כתוב בתניא שהדוגמא לאהבת ישראל בשלמות היא יוסף כלפי אחיו, ומי שלא שלם בכך לא שייך לרוה"ק.

אפשר לעשות את כל התהליך – כנראה מי שיש לו בעיה באהבת ישראל גם ירמה את עצמו, בפרט בקטע של הבכי. מי שלא אוהב את כולם אוטומטית הוא מרומה לגבי עצמו וממילא בכלל מרמה את עצמו לגבי כל ההתפעלות שלו (כמו הסיפור של ריקוד על השלחן), אבל בפרט, כמו שאמרנו כעת, הוא מרומה בענין של דמעות אמתיות, ללא שום פניה. כנראה שבכיה ללא פניות הולכת יחד עם אהבת ישראל, ואם יש אהבת ישראל ויכולות להיות דמעות אמתיות אז יש גם את רוח הקדש של הזהר, רוח הקדש בהתלבשות פנימית, "נצנצה ביה". כך יוצא כאן מהקטע של רבי לוי'ק.