1

בע"ה

ברית יוסף-יצחק מוניס

ח' סיון ס"ז – רחובות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אמר האבא שהשם, יוסף יצחק, שיוסף הוא לשון תוספת ויצחק לשון צחוק. הצירוף הוא על שם הרבי הריי"צ, ופירושו תוספת בענין הצחוק. על יוסף בפני עצמו כתוב "יוסף הוי' לי בן אחר", ובא הפירוש בחסידות שיוסף זה הכח להחזיר יהודים בתשובה – לעורר יהודים לחזור לחיק אבינו שבשמים – ואפילו יהודי כזה שהוא בצד ה"אחר", הוא מוסיף אותו ומחזיר אותו להרגיש בן לקב"ה. "בנים אתם להוי' אלהיכם", אלא שלא כל יהודי יודע ומרגיש בעצמו שהוא בן של ה', כבן יחיד שנולד בעת זקנותו, כפי שאמר הבעש"ט. כך צריך להרגיש כל יהודי, אך לדאבוננו לא כולם מרגישים ככה, ולכן צריך לבוא יוסף, ה"צדיק יסוד עולם", והוא מעורר את עצם הנשמה, ובכך מוסיף שה"אחר" יהיה בן. זה יוסף בפני עצמו, וכשמצרפים "יוסף יצחק" הוא מלמד איך פועלים זאת, בעיקר ב"דרא בתראה", ובעיקר כאן בארצנו הקדושה, ארץ ישראל, הקשורה ליצחק. יצחק הוא האב היחיד שמעולם לא יצא מהארץ, והוא קשור לארץ בעצם. כידוע הרמז שארבעת שמות הארץ – ישראל (ארץ ישראל), צבי (ארץ הצבי), חיים (ארץ החיים), קדש (ארץ הקדש) – הם ר"ת יצחק.גם כתוב בזהר שכל המלחמות שלנו בארץ ישראל מתנהלות בעיקר מכח יצחק – בחו"ל, באדום, מלחמות מכח אברהם, אבל כאן מנצחים האויבים מבית ומחוץ מכח יצחק. אם כן, הר"ת יוסף יצחק מלמד שהתוספת, הכח לקחת יוהדי "אחר" ולעורר בו הרגשה שהוא בן של הקב"ה, ובכך לקרבו לאבינו שבשמים, הכל על ידי צחוק. הפטנט, הסיסמה, איך לקרב יהודים, במיוחד כיום בארץ ישראל, זה על ידי צחוק.

מה זה להיות שייך לצד ה"אחר"? הפרק שאותו מתחיל לומר הרך הנולד מתחיל "ובמושב לצים לא ישב" (וכך שלושת הדברים בפסוק הראשון זה הכי חמור). הלצים זה הפלישתים, הפלשטינאים, "פלישתים ליצנים היו". מה זה יצחק? כתוב שבדור האחרון, לקראת משיח, חייבים להגיע למצב של "שטות דקדושה", שרק היא יכולה להתמודד עם השטות דקליפה. וכך, רק יצחק – השעשועים והצחוק של הקדושה – יכול להתמודד עם הליצנות של הקליפה. הוא יותר מצחיק ומשעשע מכל הצחוקים של הסט"א. ר"ל, יהודים רבים יושבים במושב לצים ומקבלים שם כיף, וזה מה שמרחיק אותם מאביהם שבשמים – זה רוח הדור – אז צריך לעורר יוסף יצחק, תוספת, עוד ועוד צחוק דקדושה, עוד ועוד שטות דקדושה, כדי שיהיה אפשר לעמוד נגד המושב לצים ולהפוך אותו לקדושה. כך נקרב את היהודים, ובמיוחד כאן בארץ. צרים המון צחוק בשביל להוציא ממושב הלצים ולהושיב על ספסל לימודי החסידות, שזה בעצמו צחוק הקדושה. צריך הרבה צחוק כדי לעורר אותנו להרגיש מי אנחנו, ורק אז אנו יכולים להלחם באויבינו ולהחזיק בארצנו בשלמות – והכל מתוך שמחה ובכיף, להלחם ולעמוד על זכותנו הנצחית בארצנו הקדושה.

עד כאן הפירוש של יוסף יצחק – שצריך הרבה תוספת צחוק כדי להפוך את האחר, את הלץ של הסט"א, לליצן קדוש מצד הקדושה. כתוב שדוד המלך, דוד מלכא משיחא, הוא "בדחנא דמלכא" – הוא הבדחן של ה', מכרכר ומפזז לפני ה', כולו צחוק אחד גדול. גם דוד המלך לא רצה אף פעם לצאת מארץ ישראל – הוא קשור בעצם לארץ, כמו יצחק אבינו, בסוד "בנין המלכות מן הגבורות" הצוחקות של יצחק. עד כאן השם של הרך הנולד – שהמסר של השם יתקיים בו ובכולנו.

כעת נאמר כמה מילים לגבי יום ההולדת של הרך הנולד – לפני שבוע, ר"ח סיון. אם כן המזל של הרך הנולד, ויש ענין גדול לחגוג זאת מדי שנה כידוע מהרבי, שאז המזל, שרש הנשמה, גובר, והיהודי מקבל כחות אדירים משרשו. כתוב בספרים שצריך גם לחגוג את יום הברית כל שנה, אבל העיקר זה יום ההולדת (כמובן שיש קשר, כי כשהברית בזמנה זה אותו יום בשבוע, שבוע לאחר מכן – היום זה יום ששי אחר חצות, כבר שבת'דיק). ר"ח סיון הוא ראש החדש בו ניתנה תורה – "בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי [תנ"ך] לעם תליתאי [כהנים לוים ישראלים] בירחא תליתאי [החדש הזה] ביום תליתאי על ידי תלת [משה, אהרן ומרים (שם אם הילד)]". הכלי שלנו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות זה נעשה והתחדש בר"ח סיון, שבו ביום כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" – "כאיש אחד בלב אחד". זה פעם אחת ויחידה בכל הטלטולים שלנו במדבר ארבעים שנה שכתוב "ויחן" לשון יחיד, כשהגיעו להר סיני בר"ח סיון. בו ביום כתוב "ויחנו במדבר", אבל תיכף מתהפך וכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". רק אז אנו "אתר שלים" (כלשון התניא פל"ב) שעלינו תשרה השכינה ותנתן לנו התורה הקדושה. מה זה? הרי כתוב קודם "ויחנו במדבר", לשון רבים, ורק אז מתהפך. כתוב שהפירוש הוא שברגע שאנחנו, עם ישראל, עומדים נגד-מול הר סיני – אותו הר ש"משה קבל תורה מסיני" (כולנו רצינו לעלות להר, רק ה' הגביל אותנו, אך לע"ל כולנו עולים "כאיש אחד" שהוא משה רבינו, ו"בלב אחד", שזה דוד המלך, שהוא לב כל ישראל, שהילולא שלו ביום השבועות, וכן מורנו הבעל שם טוב, שהוא "לב ישראל חי", שהסתלק בשבועות) – אז זוכים "כאיש אחד בלב אחד" לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות (שמחה פנימיות = אהבת ישראל, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות תלויה באהבת ישראל). האחדות באה לנו בעמדנו נגד ההר ובהביטנו אליו. "ויחן" זה גם לשון חן – כל אחד צריך למצוא חן בעיני השני – וזה על ידי שעומדים "נגד ההר". הר הוא לשון בהירות, וכתוב "ההר". מזכירים בפרשה עשר פעמים את ההר, כנגד עשרת הדברות, כנגד עשר הספירות – תשע לפני עשרת הדברות ופעם אחת מיד אחרי. הר הוא לשון הריון – תשע פעמים לפני עשרת הדברות זה כמו תשעה ירחי לידה, תשעת ירחי ההריון. "ואת ההר עשן" זה כנגד המלכות – כל ממדי המציאות, עולם שנה נפש, כלולים במלכות. "ויחן שם ישראל כנגד ההר" זה ההר הראשון, הכתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות". על ידי גילוי זה – שצריך להסבירו – זוכים לאחדות, שהיא הכלי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

מה זה "ההר"? כתוב שיש יג שמות נרדפים של אור, שמתוכם יש ה שמסיימים באותיות הר – בהר, זהר, טהר, נהר (פעם אחת במובן זה בתנ"ך, באיוב, "היום ההוא... תופע עליו נהרה", זה מה שמופיע על האדם ביום לידתו, המזל הנוזל-מאיר ביום ההולדת), צהר ("בעצם היום הזה נמול" – העצם זה הצהרים, זה גילוי האור של היום; בצווי המילה נאמר "שכרך הרבה מאד", ר"ת משה, הוא השכר והאור והגילוי בזכות מס"נ של אברהם). כל הר כלול מחמש בחינות של אור – בהר, זהר, טהר, נהר, צהר (לפי סדר האלף-בית). כל הר זה חסד – "אברהם קראו הר". יש שני צדיקים שיש הר בתוך שמם, אברהם ואהרן, שענינם אהבת עולם ואהבה רבה. הדבר בולט בפרט אצל אהרן, אשר נקבר בהר ההר – ההר של ההרים (רק עכשיו שמעתי שהשם השלם של האמא הוא מרים גאולה, העולה הר סיני; התינוק נולד ביום ה-גאולה של ספירת העמר – ע"ד ר"ח סיון יש גולה ימים, והרבי אומר שכל ההבדל בין הגולה לגאולה זה החדרת ה-א לתוך ה-גולה, ה-א זה האחדות של עם ישראל, שזה הכלל של כל הפירושים, ש-א זה אחד, זה אחדות, ואם רק מאירים את האחדות הזאת בתוך הגולה זה הופך אותה לגאולה, וזה קורה ביום הגאולה של ספירת העמר, יום ההולדת של הרך הנימול. על ידי זוכים למתן תורה וגאולה – ל"תורה חדשה מאתי תצא").

כל הר זה חסד, וחמשה הרים זה בסוד התפשטות ה"ח מחסד עד הוד, ויש לכוונם כנגד סדר האלף-בית. ראש-סוף של אברהם זה אם – רחם, בלשון חז"ל. יש ג אמות (סוד בספר יצירה) במעשה בראשית – אלהים, אדם, אברהם ("בהבראם"). בתוך כל רחם יש משהו – בשם אלהים יש להי, העולה אדם, גאולה, בתוך אדם יש ד של דוד (שנולד מעובד, שם האב), ובתוך אברהם יש בהר (לשון אור, העולה אור). אם כן, בהר זה עיקר החסד – כנגד החסד. לעם ישראל חסרה בהירות – מי אנו, מה הדרך שלנו. אם רוצים להגיד במלה אחת מה חסר לנו, לעם כולו ולכל אחד בפרט, בהירות בחיים. בהירות = רוח הקדש. הכל מתחיל מזהירות (זהר) ומסתיים ברוח הקדוש, כמאמר רפב"י החותם את מסכת סוטה, אותה נוהגים ללמוד בימי הספירה. חסידות מביאה לידי רוח הקדש, ואז זה מביא לתחיה"מ, הכל על ידי אליהו הנביא זכור לטוב.

כל אחד מהמושגים הללו יש בו "אתהפכא חשוכא לנהורא" – יש בזה עבודה של להפוך את החשך לאור. לדוגמה: שרש בהר מופיע בתורה לראשונה במצורע – בהרת. יש פרשה בתורה "בהר" – ב זה אות השימוש, ו"בהר סיני" מלמד שנקרא כך על שם הבהירות שלו. יש בהרת במצורע, אבל יש "בהיר הוא בשחקים". זה גם בסוף איוב, כשאומר על רעי איוב ש"לא ראו אור" – "בהיר הוא בשחקים", האור בהיר בשמים, "ורוח עבר ותטהרם", צריך רוח שתעביר עננים ואז זוכים לטהר. פסוק עם אור ובהר וטהר, המלמד שרעי איוב לא השכילו להסביר לו מה טוב ביסורים (מי שיודע להסביר זאת – "המשכילים יזהירו כזהר הרקיע"). רש"י אומר ש"בהיר" זה העננים עצמם, כמו בהרות על השמים, אך רוב המפרשים אומרים שהשמש היא בהירה. רואים מכאן שבעצם המושג בהר יש בו משמעות של אור בעלמא דאתכסיא, כמו שכתוב "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", אודותיו מוסבר בתניא שזה אור כל כך נעלה עד שהוא נסתר ובעולם הזה נדמה כהיפך הטוב, אכן צריך "ורוח עברה ותטהרם" – צריך שהעננים יעברו, ואז רואים את ה"בהר", את עצם השמש (בלי הנרתיק שלו, כלע"ל) המאיר בשחקים, אותו מקום ששמה ה' שוחק מן (פרנסה וגילוי אלקות) לצדיקים לע"ל. עד כאן בקיצור תיקון הבהר.

זהר זה גם "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", אבל יש בכך גם משמעות של זהירות. צריך לכוון כל אחד כנגד הספירות, ואכ"מ, אך בכל אופן מתחילים מזהירות ומגיעים לבהירות. כתוב "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – לכל אחד יש דבר בו צריך להיות זהיר, וזה הדבר הכי קשה לו והוא הכי עלול להכשל, לכן צריך להזהר, אך זה שצריך להזהר סימן שזה שרש נשמתו, ואם זהיר בכך טפי אז השרש מזהיר כזהר הרקיע. יש עוד פירוש: בלשון חז"ל "זיהרא" זה ארס של נחש (שלא כבלשון הזהר, שם זה אור – "זיהרא דאמא עילאה"). ארס של נחש זה המשכילים של הלעו"ז – כמו שצריך לקחת ליצן של סט"א ולהפוך אותו לבן, כך, בפרט בדורות האחרונים, יש שני סוגי משכילים. יש משכילים שמטילים ארס, שמטילים ספק באמונה, וכנגדם צריך משכילים אמיתיים של החסידות, כמו רבי אייזיק מהומיל (המשכיל הגדול בחב"ד, וכיו"ב). עיקר הליצנים של הקליפה זה המשכילים, כידוע, ויש אחד שהוא יותר משכיל, וממילא הוא גם יותר ליצן – כידוע שרבי אייזיק מהומיל, המשכיל הכי גדול בעולם, היה גם הבדחן הכי גדול בעולם. זו גם סגולה של ספר הזהר של רשב"י – שהוא היכול להפוך ארס הקליפה לאור גדול, "והמשכילים יזהירו" למעליותא.

אחר כך יש טהר, בו כתוב "מי יתן טהור מטמא" – "אברהם מתרח". רואים שכל טהור מתחיל מטמא, ואז יש נס, שפתאום מתוך הטמא צומח ונולד הטהור. זה סוד הטהר. "עצם השמים לטהר" זה שקודם היה מלא עננים, ופתאום "ורוח עברה ותטהרם". טהר זה במיוחד קשר לנשים – קודם יש טומאה, ואחר כך מתוכה צומחת הטהרה ועמה באה השמחה, "אם הבנים שמחה".

אחר כך יש נהר, נהרה. זה רומז לאותו נהר שיוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. הזכרנו את הפסוק באיוב – הפעם היחידה שמופיע נהרה לשון אור – אבל אמרנו רק את הצד החיובי. הפסוק המלא הוא חלק מקללת יומו של איוב, האומר "היום ההוא יהי חשך אל ידרשהו אלוה ממעל ואל תופע עליו נהרה". כולנו יודעים שבתחלת בראשית יש "יהי אור", אבל פחות מוכר שיש גם פסוק של "יהי חשך" (ויהי בזה הרבה סודות ורמזים), אותו אמר איוב. ה' אמר את זה על "יום אחד" – יום הולדת של כל העולם כולו – ואיוב אמר את זה על יום ההולדת של עצמו. הביטוי "אלוה ממעל" חוזר פעמיים באיוב, בתחלת דבריו ובסיומם – "אל ידרשהו אלוה ממעל" ו"כי חלק אלוה ממעל". "אלוה ממעל" זה הנפש השנית בישראל, ותוך כדי שמקלל את יומו אומר "יהי חשך", ואומר שלא צריך את הנפש האלקית, ואז חותם "ואל תופע עליו נהרה". אבל, "מכלל לאו אתה שומע הן" – מכל הלשונות השליליים מבינים שהנהרה (הכל הולך אחר החיתום) זה האור הגדול שאמור להאיר ביום הולדת. "יהי חשך" = שמחה= אור עולם = סוד הוי' ליראיו, זה כאשר כל הקללה הופכת לאור גדול מאד. זה הסוד של מעשה בראשית, שבסוף מתגלה שהכל מגיע מ"בהיר הוא בשחקים", מעצם המאור המכוסה על ידי עננים של עלמא דשקרא.

המושג האחרון זה צהר: על זה ידוע פירוש הבעש"ט שצריך להפוך צרה ל-צהר – להפוך את הדבר הכי לא טוב לדבר הכי טוב. ליהודי, על ידי כח הבטול שלו, יש כח לקחת את הצרה ולהפוך אותה לצהר.

אם כן, הסיכום של הכל, שכל ההרים הללו זה חמש בחינות של "אתהפכא" – יכולת שיש ליהודי להפוך חשך לאור, להפוך צרה לצהר. "עת צרה היא ליעקב – וממנה יושע", כאשר יודעים לקחת את הצרה עצמה ולהפוך אותה, לקחת את הגולה ולהחדיר בה א שתהפוך לגאולה. לקחת את הזיהרא, ארס המשכילים של ה"אחר", ולהפוך זאת להשכלה האמיתית של החסידות, לקחת את בהרת הצרעת ולהפוך זאת לבהירות ורוה"ק, לקחת את הטמא ולהוציא מתוכו את הטהור. זה גם שרש הנשמה, "נשמה שנתת בי טהורה היא", מטהירו עילאה (לפני כן ה"טמא" זה העצם, טמיא זה לשון עצמות) – הטהר זה בשרש, אחר כך המזל נוהר-נוזל לתוך הגוף, אחר כך יש את החוש להפוך כל צרה לצהר וכו'. על ידי כל ההרים הללו ביחד, עם המכנה המשותף שלהם, ניתן להגיע לאחדות – רק "נגד ההר" אפשר להגיע ל"ויחן שם ישראל", למצוא חן זה בעיני זה בכל מצב (כי יש לו העינים הבהירות להסתכל בתוך החשך ולהפוך אותו לאור), ולהגיע ל"כאיש אחד בלב אחד".

השלמות (בדרך חזרה מהשיעור):

א. אברהם הוא עיקר ההר, ויש בו אותיות הר, אך כל האבות נקראו הרים (והאמהות גבעות). כולם נקראו הרים על שם אברהם, לכן הוא על שם הר, ושאר האותיות זה בגימטריא גדול. כמו שביהושע הוא נקרא "האדם הגדול בענקים", הוא גם כן הר גדול. הר סיני זה בעצם ההר הנמוך ביותר, "מכיך מכל טוריא", לכן "משה קבל תורה מסיני" שהוא גם הר (הצומח שבדומם, הארץ זה בחינת אשה וההר זה בחינת הריון), יש בליטה ויש ענוה. כך, כמה שאברהם הוא הר גדול הוא משפיל עצמו – "ואנכי עפר ואפר". זו הסיבה שבכל הר יש תופעה לא טובה ואז "כיתרון האור מן החשך" – כי כאשר רואים הר יש הו"א שרואים גדלות, ואז זה נותן כח ללעו"ז, אבל בפנימיות זה נותן כח להפוך. כך אצל ת"ח זו הבחינה של "שמינית שבשמינית" (שייך להיום, יום ח סיון, השמיני בסיון). יש סוד של "שמינית שבשמינית" – משהו מאד פשוט, שצריך לחפש אם מישהו אמר זאת – שהפעם הראשונה שמספר בריבוע עובר את השישים, ואז זה "בטל בשישים" (שביעית שבשביעית זה רק מט). אז יש נשיאת ההפכים של הר עם תכלית הבטול. זה מה שראוי לת"ח, בעוד סתם אדם – "לא מיניה ולא מקצתיה". ת"ח הוא נושא הפכים. זה קצת פירוש אחר, הרבה יותר עמוק, מאיך שבדרך כלל מחלקים בין "שמינית שבשמינית" ו"לא מיניה ולא מקצתיה" (בדרך כלל מפרשים שזה כמו רו"ש, ואז ה"שוב" הוא יותר מה"רצוא", וכאן זה הפוך, שהשמינית שבשמינית למעלה מ"לא מיניה ולא מקצתיה", ולכן הרמב"ם לא פוסק כך). זו הבחינה של הר, ולכן כל הר הופך את הקצה האחרון של הלעו"ז – הדברים הכי קשים, כמו צרעת, וארס וקללה וכו' – לקדושה. ה'ווארט' היה שהחידוש הזה, של היכולת להפוך מן הקצה אל הקצה, זה מה שמאחד. שאם אני לא אוהב אותך אני יכול להפוך אותך, אז יש תקוה.

המדרגה הכי גבוהה זה באמת בהירות – רוח הקדש, דעת. יש הרבה שיטות בברייתא דרפב"י, והכי גבוהה שזה עולה לתוך רדל"א – תחיה"מ זה כתר דעתיק, רוה"ק זה דעת דעתיק, חסידות זה גלגלתא, יראת חטא זה גבורה דעתיק (עד כאן הכל מסתדר מצוין), ענוה זה פנימיות אבא, קדושה זה חכמה בכלל (קדש), ישראל סבא, פרישות זה המעבר לקדושה (לפני הפירוש הנעלה של "קדש עצמך במותר לך", כמו דעת בין בינה לחכמה), טהרה זה אמא, נקיות זה דעת תחתון (כמו נקיי הדעת), זריזות זה חסד (זריזותיה דאברהם), זהירו זה גבורה. אפשר להתחיל הכל מחסדים המכוסים, יש גירסא שלפני זה תורה – תפארת. בכל אופן, אם רוצים שיטה אחרת – לכוון כנגד הספירות ממש – זה לא שיטה ישרה, אבל עם הגיון פנימי: זהירות-זריזות-נקיות זה הוד-נצח-יסוד. זהירות שלא להכשל, רגל שמאל, זריזות זה לרוץ, רגל ימין, ונקיות זה שרבי נחמן אומר על תיקון הברית – שזה "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", זה יסוד. טהרה-פרישות-קדושה זה בינה-מלכות-חכמה (בינה וחכמה כמו קודם, ופרישות זה כמו אשה פרושה, מלכות) – אמא אוזיפת מנאה לברתא ו"אבא יסד ברתא". פרישות זה חכמה תתאה, חכמת המלכות. אחר כך ענוה-יראת חטא-חסידות – תפארת-גבורה-חסד (גבורה וחסד זה פשוט, ועיקר החידוש שענוה זה תפארת – ההיפך מהתפארות חיצונית – והפסוק בשביל זה הוא "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", ענוה של לומד תורה, "לעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותא לנפשיה", זה "קטנתי", ענות יעקב). אז זה עולה, תפארת-גדולה-חסד, ואז רוה"ק זה דעת (כפי שרש"י אומר בפירוש), ותחיה"מ זה כתר. לפני שני הפירושים רוה"ק זה דעת – או דעת סתם, או דעת של רדל"א. זה בהירות הדעת, השרש של כל הה"ח בדעת.

הקבלה לה"ח גם פשוטה: בהר זה חסד – פנימיות של אברהם. זהר זה מצד שמאל, עבודת הזהירות (וכן בפירוש של זיהרא-ארס), טהר זה יסוד אמא המאיר בתפארת ז"א (כוונת המקוה), נהר זה נצח – המזל שמאיר ביום ההולדת בכל שנה. צהר – "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" – זה הוד. אפשר להעלות ולומר שכל הה"ח זה באמא – כל ההרים זה הריון של אמא.

בתניא על הפסוק "וחטאתי נגדי תמיד" כתוב ש"נגד" זה מול אבל מרחוק – לא להיות תפוס בזה. גם כאן, כדי לעשות את האתהפכא צריך להיות "נגד ההר" – לשמור על אובייקטיביות. גם צריך לדעת שמה שמפריע לאחדות זה שיש מתנגדים – שכל אחד מתנגד למישהו – ואת כל ההתנגדות צריך לבטל, עד "טורי דפירודא". לכל הר יש הו"א של "טורי דפירודא", ולזה צריך להתנגד, ולחתור דווקא לפנימיות ההר, למקום שזה מתהפך. כל העבודה הזאת זה על דרך עבודת כלב בסיפור המתנגדים, שנדמה בהתחלה ששייך להם ופתאום מתגלה ששיך למשה – רוח אחרת בקרבו.

הר = אאלפך חכמה. חכמה זה המקום של הבטול, שמי שמגיע לאין של החכמה יכול להפוך. ה פעמים ר זה אלף – "אאלפך" – ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק (שכבר נאמר למשה מסיני). ההר בהכאה = 5000 = 50 בריבוע כפול (שער הנון שכתוב שיש בו שתי מדרגות – שער הנון ששייך ל-מט שערים, ושער הנון שהוא נבדל לגמרי). הר גדול – העולה אברהם – זה ביטוי הכתוב אצל זרובבל, שבפנימיות הוא ה"מכיך מכל טוריא". כמובן זה הסוד של שתי הלחם בחג שבועות, ש"חמץ תאפינה" למעליותא.

בהר זהר טהר נהר צהר = 1183 = 7 פעמים 13 בריבוע. אם מחברים את המקביל לו - 13 פעמים 7 בריבוע (יראת הוי') = 1820.

עיקר הענין בקשר לברית זה הבהרת: הפסוק אומר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו'" - יש איסור של קציצת בהרת, אבל יש יוצא מהכלל שמילה דוחה את הלאו הזה, עם כל החומרה שלו (כמו שאומרים כל המפרשים). כאן הפסוק הכי בסיסי של עשה דוחה לא תעשה - יש עוד כמה דוגמאות, וזה הכי חלק ופשוט, הכי עצמי (כמו שיש יג בריתות של המילה, יש גם חומרות נוספות של הצרעת - יש שיווי משקל). האור החיים מסביר שהחומרה כי אדם חושב שבכך שיקוץ את הבהרת יתרפא, וזה לא נכון - מחשבה לקוץ את הסימפטום במקום לטפל בשרש הבעיה (כמו הרבה מהרפואה היום), ואם קוצץ את הסימפטום רק מעמיק את השרש. רק כשה' מרפא - "אל נא רפא נא לה" - זה מתרפא, אז הרפואה נוגעת בשרש. קצת לשון נופל על לשון - כשיש נגע צריך לנגוע עמוק, ולא להסתפק בנגיעה שטחית. מכאן נלמד כלל גדול לגבי "עשה דוחה לא תעשה": האור החיים הק' לא מדבר על מקרה יוצא מן הכלל של צרעת במקום המילה, אבל לפי ההסבר שלו - שמאד פשוט ומתקבל על הדעת - צריך לומר ש"עשה דוחה לא תעשה", כמו בהרת במקום הערלה, בכח העשה להגיע אל השרש. אם יש מצות עשה למול את הערלה עם הצרעת, האור הגדול של מצות עשה מגיע פנימה עד לשרש הצרעת ומרפא אותה בשרש. זה כמו שהוא מסביר לגבי ה', שכאשר מרפא את הצרעת זה בשרש - מצות עשה זה פעולת ה'. מכאן אפשר לבסס עוד יותר, ולומר שזה שרש הענין של "עשה דוחה לא תעשה" - שעל כל מצות לא תעשה נאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" (בפרט על ניאוף - גם 'צרעת' במקום הברית). אם מישהו יבוא לפסיכולוג ויאמר שיש לו בעיה-תאוה שיעשה את זה (ובלשון חז"ל "ילבש שחורים וכו'"). בתניא מוסבר שרוח השטות זה שחושב שלא נפרד מה' בעבירה. כאן מתפרש פירוש חדש (אף שאפשר לקשר), שהרוח שטות שנדמה לאדם שמרגיש עצמו לא טוב בגלל התאוה ושלעשות את העבירה זה רפואתו - נדמה שמרגיע את הבעיה (והיום תקבל חיזוקים מפסיכולוגים, וזה בולט בעיקר בענין של משכב זכור). למה זה שטות? כי אם אתה רק קוצץ את הבהרת, מעלים את הסימפטום החיצוני, אתה משריש את הבעיה יותר עמוק. לא רק שזה לא מרפא, אלא מחלה יותר. מכאן נלמד שעשה דוחה לא תעשה זה הכח האלקי לרפא השרש - עברת את העבירה, אבל מכח העשה יש ריפוי בשרש. המהר"ל אומר שעיקר התורה זה תמיד חסד - שהחסד-העשה הוא הגורם (ידיעת החיוב שלמעלה מידיעת השלילה - דבר בו המהר"ל חולק על הרמב"ם). לפי זה אפשר להסביר את כל הדרוש של המילה, למה אברהם לא מל את עצמו - יש משהו עצמי בעולם, שהוא כמו צרעת, ולמול בלי הציווי זה כמו קציצת הצרעת בלי עשה, להוריד סימפטום בלי להתייחס לשרש. רק כשזה בא מה' זה מועיל. לפי זה זה ממש הופך להיות כלל גדול בתורה, ולכן זה בעיקר שייך לאברהם. כתוב ששרש הבהיר והזהיר הוא ודאי בחו"ב (אם כי הסברנו שכל החמשה כנגד הה"ח שמתפשטים מהדעת). לפי כל המפרשים איסור קציצת הבהרת זה פשוט חינוך לקבל יסורים באהבה - "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", לדעת שהמחלה באה בגלל משהו נסתר (כמו רפואה אלטרנטיבית, שאומרת שחום זה טוב - לא צריך להוריד את החום). לא לקוץ את הבהרת עד שיתגלה ה"בהיר הוא בשחקים", ומי שקוצץ הוא בבחינת "עתה לא ראו אור" (ואף ש"בהיר הוא בשחקים" צריך לחכות ל"רוח עברה ותטהרם"). כל עשה מ-רמח מצוות עשה הוא בחינת אברהם אבינו, הבהיר, ויש בכחם לרפא בשרש. אמרנו שבהיר הוא בחסד, אבל בספר יצירה מתנת החכמה היא בחסד (מעבר לכך שחסד ענף החכמה) - החכמה של אברהם היא הפוכה מרוח השטות, שלא דוחים את הלא תעשה סתם, אבל מחכים למצות עשה שתרפא את השרש. זו חכמת החיים היהודית. גם אם יש בעיה בין אנשים, צריך לחכות להזדמנות של מצות עשה (כמו שמחכים עם תוכחה לעת רצון).

חז"ל דורשים שקבלת יסורים באהבה זה מהפסוק "ואהביו כצאת השמש בגבורתו", שלפי רוב המפרשים זה הענין של "בהיר הוא בשחקים" (רק לפי רש"י זה בהרות, ואז אפשר לדרוש שחקים כמו שחקי בגדים - "שחיקותיה"). רש"י אומר שכאשר רואים בהירים-עננים בשמים חושבים שירד גשם, ואז פתאום באה רוח ומפזרת אותם ואין גשם - כל הפסוק נגד רעי איוב לגריעותא, שהתחלתם לומר משהו וצפינו שיבוא משהו משמעותי, שירד גשם, ופתאום באה רוח וטהרה את השמים, ולא יצא מכם כלום.

תוספת לגבי זהר: היות שזה תחלת המאמר של רפב"י - שהכל נמשך מהזהירות - זה אומר שכל המושג של זהר זה מוחין של סיבה ומסובב. שהזהירות תבוא לידי זריזות וכו' עד שיגיע לבהירות ורוה"ק ותחיה"מ - הכל לפי ראש של עילה ועלול, סיבה ומסובב, הכל מוחין דאמא. זה תיקון ה"השתלשלות" - שיש בעבודת ה' גם סדר והדרגה (כל עבודת ה' שייך לאמא). כשרשב"י יצא מהמערה הוא חידוש נפלא בעיני רפב"י, ואפשר לומר שהחידוש היה בכך שראש כל החכמים - כולל רפב"י - זה ראש של סדר והדרגה בעבודת ה', החל מהזהירות, וכשרשב"י יצא מהמערה היה בבחינת פנים, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ולא ב"אכן ימים ידברו ורוב ימים יודיעו חכמה". גם את זה רשב"י הכניס בסוד ה"זיהרא דאמא עילאה", שזה יהיה אור הפנים ולא בבחינת אחור. הסדר של "זהירות מביאה לידי וכו'" זה בחינת אחור, ורשב"י הוא פנים - "גל עיני".

לגבי טהר: טהירו עילאה זה אוא"ס שלפנה"צ וטהירו תתאה זה אוא"ס אחרי הצמצום - שם מתחולל הצמצום. חוץ מ"מי יתן טהור מטמא" יש בטהרה - שלא כמו בקדושה - ענין של צמצום, בשביל גילוי שאחריו. זה גם הארה מתוך החשך - צריך לטהר-לפזר את החשך. לב טהור זה לב שמח, וכל שמחה זה קצת אתהפכא - בא אחרי איזו עצבות, "בכל עצב יהיה מותר" (שמחה = יהי חשך, כנ"ל).

כל הענין של הפיכת עצב לשמחה קשור לתפלת יעבץ - "ויקרא יעבץ... לבלתי עצבי... ויבא הוי' את אשר שאל". כל תפלתו עולה 7060 = 20 פעמים שמחה (העולה במ"ק 20) = שלושת פסוקי התורה הראשונים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". יש עוד להאריך בענין יעבץ, אבל יעבץ זה ערב-בקר-צהרים (התחילה להמתיק מהלידה, שבמקום עצב של "בעצב תלדי בנים" קראה לו עבץ והוסיפה י בהתחלה). ערב בקר צהרים = התבוננות, וכאן בא עם י של בטול בהתחלה. הכל מתחיל מערב, שזה חשך, אבל הוא הופך להיות בקר והופך להיות צהרים - שלוש דרגות עליה, וה-י בהתחלה מאחד את כולם יחד, ל"יום אחד". אז הכל אור אחד גדול, סוד יעבץ, בחינת משיח.