1

כב ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

רוחות של משיח בארבע כוסות

המשך סעודת משיח – רעוא דרעוין שבת אחרי-מות (חלק ראשון)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ארבע כוסות – ארבע רוחות של משיח

נשתה את הכוס הראשונה עוד לפני שקיעה. בסעודת משיח למדנו ארבע כוונות של ארבע כוסות[ב]. היום נלמד עוד כוונה לארבע כוסות – ארבע הכוסות כנגד ארבע רוחות. הרבי הדגיש שבכל אחת מהכוסות של סעודת משיח צריך לכוון למשיח – יש ארבע רוחות שכתובות במשיח, ארבעה פסוקים של "רוח" המתייחסים למשיח (כאשר כל אחת מהרוחות בפסוקים האלה מתחלקת בעצמה לארבע, כפי שנראה).

כוס ראשונה: "ונחה עליו רוח הוי'"

במשיח כתובות ארבע רוחות – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[ג] (ואחר כך כתוב "והריחו ביראת הוי' וגו'"). בחג, בפתיחת ארון הקדש, כל אחד מאתנו מתפלל "ויתקים בי מקרא שכתוב 'ונחה עליו וגו''" – כל אחד מתפלל שיתקיים בו מקרא שכתוב במשיח, כמו שהדגיש הרבי[ד]. נכוון שהכוס הראשונה היא כנגד "רוח הוי'", הכלולה בפרט מארבע רוחות (שהן בעצמן כנגד י-ה-ו-ה, "רוח הוי'", כמבואר במ"א[ה]).

בכלל, יש שייכות לארבע רוחות לפסח, שהרי בשבת חול המועד פסח – ש'הפסדנו' בקביעות של השנה – קוראים את חזון העצמות היבשות של יחזקאל[ו], בו כתוב "מארבע רוחות בֹאי הרוח"[ז]. אחרי שמגיעות "ארבע רוחות" זוכים ל"בֹאי הרוח" – רוח הקדש[ח]. בתנא דבי אליהו[ט] כתוב שרוח הקדש יכולה להופיע גם על גוי – "הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקדש שורה עליו" – ובהיות שזו באמת רוח הקדש, רוח הבאה ממקום הקדש העליון, בודאי שהיא תעורר אותו ברצון עז להתקרב להוי' אלקי ישראל ולהתגייר (נמצא ש"מארבע רוחות באי הרוח" רומז לקיבוץ גלויות, כולל נשמות הגרים).

[נגנו סדר הניגונים מלמטה למעלה (כמו בשנת ע"ח, באותה קביעות): והיא שעמדה, ניגון י"ב-י"ג תמוז, ניגון הכנה למאמר, ניגון ויטבסק, "א-לי אתה", ניע זשורצי, קול דודי, ניגון המגיד ממסורת רוז'ין, ניגון הבעש"ט.]

אחרי ניגון "קול דודי" הרב ציין: עם הניגון "קול דודי" אדמו"ר הזקן עשה הרבה בעלי תשובה. הוא היה בא לעיר ומנגן אותו ומעורר אנשים בתשובה. שנזכה שאדמו"ר הזקן יבוא ויעשה אותנו בעלי תשובה.

כתוב שבסעודת משיח צריך לנגן גם "האפ קאזאק" [נגנו].

כוס שניה: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"

כמו שכתוב בהגדה: "ומוזגים לו כוס ב'. וכאן הבן שואל מה נשתנה".

ביאת המשיח "מרחפת על פני המים"

יש עוד פסוק חשוב של רוח, הרוח הראשונה בתורה – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[י] – וכולם מכירים את דרשת חז"ל ש"זו רוחו של מלך המשיח"[יא]. לא כולם יודעים את המשך מאמר חז"ל: "באיזו זכות ממשמשת ובאה? המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, כנאמר 'שפכי כמים לבך'". המשיח מחכה "על פני המים" – מחכה שנעשה תשובה, כפסק הרמב"ם (שהרבי תמיד מביא) "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"[יב] ו"כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[יג]. יוצא מכאן שהמזיגה במים – כמו שכתוב בגמרא[יד], שצריך למזוג את ארבע הכוסות במים (בשביל שיהיו דרך חירות) – רומזת לתשובה. קודם ברכנו שאדמו"ר הזקן יבוא ויעשה אותנו בעלי תשובה – שיתקיים בנו "היום – אם בקֹלו תשמעו"[טו].

איך אפשר לחלק לארבע את "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"? המדרש מפרש כאן שהמים הם התשובה, אך יש עוד פירושים בחז"ל למים. כתוב ש"אין מים אלא תורה"[טז] (כפי שמביא אדמו"ר הזקן בתניא[יז], בפירוש הפסוק "הוי כל צמא לכו למים"[יח]), והרבי אומר[יט] שלימוד התורה – בעניני גאולה ומשיח – הוא הדרך הישרה והקלה להביא את המשיח. הפסוק שהמדרש מביא לכך שהתשובה היא מים הוא "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[כ], אך בפשטות שפיכת הלב כמים לפני ה' היא תפלה[כא] – צריכים ללמוד איך לשפוך את הלב כמים לפני ה'. במרכבה "רוח" פירושו רצון[כב], צריך לדעת איך לרצות את ה' על ידי התפלה, לעשות אצל ה' רצון חדש ("יהי רצון"), "רוח אלהים", להביא את המשיח[כג].

אם כן, יש לנו כבר שלשה פירושים ל"על פני המים" – תשובה, תורה ותפלה – שלש סגולות להביא את המשיח. כידוע[כד], תורה-תשובה-תפלה – שלש מלים שמתחילות ב-ת (כמו שב"אשמנו, בגדנו" יש שלש מלים ב-ת) – עולים יחד 1839, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[כה], כשהממוצע שלהן הוא תריג. האם יש עוד פירוש למים? מים הם חסד[כו] – יש להם תכונה של השפעה והמשכה ממקום גבוה למקום נמוך[כז]. זו סגולה רביעית להביא את המשיח, שאדמו"ר הזקן אומר בפירוש (בפתקא האחרונה שכתב, "נפש השפלה"[כח]) שיבוא על ידי חסד, אפילו שאינו חסד של אמת. אם מצרפים חסד לגימטריא הנ"ל (1839) הכל יחד עולה 1911 (ג"פ 7 ברבוע פעמים 13, אהיה פעמים הוי'-א-דני).

חסד, תורה, תשובה ותפלה ב"רוח הוי'"

הרוח הראשונה שראינו היא "רוח הוי'" של משיח והרוח השניה היא "רוח אלהים" – היחס בין שתי הרוחות הללו הוא חכמה ובינה (י-ה במבנה הכללי של ארבע הרוחות שנכוון לארבע הכוסות, שהן גם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כט], וכפי שהמדרש לומד ש"רוח אלהים" זו רוחו של מלך המשיח מהפסוק "ונחה עליו רוח הוי'"). אפשר להקביל את ארבע העבודות להבאת המשיח – תשובה, תורה, תפלה וחסד – גם לארבע הרוחות של "רוח הוי'":

"רוח חכמה ובינה" היא, בפשטות, כנגד התורה ("אורייתא מחכמה נפקת"[ל]).

"רוח עצה וגבורה" שייכת לעבודת התשובה. כשאדם מרגיש את עצמו אבוד, העצה הטובה[לא] היא לעשות תשובה בשמחה. בשביל לעשות תשובה צריך גבורה – כח של "איזהו גבור? הכובש את יצרו"[לב] לעשות אתכפיא ושינוי בחיים. כדי לעשות תשובה בצורה נכונה – בלי להתייאש או להשבר ולחזור באמצע מקרב התשובה – צריך גם עצה טובה וגם גבורה.

"רוח דעת ויראת הוי'" שייכת לעבודת התפלה. התפלה – המכוונת כנגד חוט השדרה[לג] (ו-חי ברכות תפלת שמו"ע מכוונות כנגד חוליות השדרה[לד]) יוצאת ממח האחור, מח הדעת[לה]. כתוב שכלי הזין של המשיח הוא התפלה[לו], ועליו נאמר "מאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא – דא צלותא"[לז]. בת המלך היא ה"[אשה] יראת הוי'"[לח] לה זוכים על ידי התפלה. אגיד רמז, ואתם תעשו את החשבון – ראשי התבות של הביטוי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[לט] הם בת מלך, לה זוכים מכח התפלה והיא עצמה תפלה[מ].

אם כן, נשארה הרוח הראשונה – "רוח הוי'" – שאותה יש להקביל לחסד. בפרק לג בתהלים כתוב "חסד הוי' מלאה הארץ"[מא] – ההשפעה של ה' בפועל היא החסד. אדמו"ר הזקן מסביר[מב] שבדורות הראשונים העיקר היה תורה (במוחין, במושכל שבנפש), אחר כך התפלה ("עבודה שבלב", במורגש) ובדורות האלה העיקר הוא החסד (אפילו "חסד שאינו של אמת", כנ"ל) – ההשפעה בפועל (על ידי כוחות המעשה בפועל, הנה"י, המוטבע שבנפש). הקב"ה הוא תלמיד חכם, הוא גם עושה תשובה – בראש חדש, כשהוא אומר "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח"[מג] – וכתוב שהקב"ה גם מתפלל[מד], אך 'אות ההצטיינות' שלו הוא על החסד שלו. כל יג מדות הרחמים של ה' הן ביטוי לחסד שלו. שם הוי' הוא שם הרחמים, שמאפשר את "חסד הוי' מלאה הארץ". אחרי המבול כתוב שעברה על ה' רוח תנחומים – הוא החליט שלקיום העולם צריך לנקוט במדת החסד והרחמים. לכל אחד יש דינים, קפידות על המציאות, וצריך קודם כל להחליט שההנהגה בפועל תהיה הנהגה של "חסד הוי' מלאה הארץ".

ולסיכום:

רוח הוי'חסד

רוח חכמה ובינהתורה

רוח עצה וגבורהתשובה

רוח דעת ויראת הוי'תפלה

ההקבלה לסוד הוי'

איך נקביל את ארבע הסגולות להבאת המשיח לאותיות שם הוי' ב"ה?

תורה ותשובה מקבילות בפשטות לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת") ובינה (הנקראת תשובה בכ"מ בזהר[מה], "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[מו]) – י ו-ה עילאה. את החסד והתפלה אפשר להקביל לפי הסדר ל-ו ו-ה תתאה – החסד הוא פתיחת וכללות מדות הלב ("יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מז]) והתפלה היא מדת המלכות, כפי שאמר דוד המלך על עצמו "ואני תפלה"[מח] (והיא סוד "ברתא דמלכא" הנ"ל).

בלימוד שלנו, קודם התפרש "שפכי כמים לבך" על תורה-תשובה-תפלה ורק אחר כך נוסף החסד, מתאים למה שמוסבר לפעמים בקבלה בסוד התפתחות שם הוי' מ-י המתפצלת ל-ה (עילאה) ו-ה (תתאה) ואזי נכנסת ביניהן ו (החבור).

יתורה

התשובה

וחסד

התפלה

אבל ביחס לחסד ומלכות אפשר גם להסביר ההיפך: התפלה היא "עבודה שבלב"[מט], בקשת "רחמי", השייכת ל-ו שבשם, ואילו החסד המדובר כאן הוא פעולה מעשית, "חסד הוי' מלאה הארץ", השייכת למלכות. גם ביחס לדוד המלך, הוא מתפלל בלבו – אך בפועל הוא עושה חסד, "חסדי דוד הנאמנים"[נ] ו"ויהי דוד עשה משפט וצדקה"[נא].

יתורה

התשובה

ותפלה

החסד

אפשר לומר שכאשר מדובר ב"חסד של אמת" החסד שייך ל-ו שבשם, "אות אמת"[נב], ובפרט לספירת התפארת שבמרכז המדות, ואילו כאשר מדובר ב"חסד שאינו של אמת", שעיקרו אינו הכוונה הפנימית האמתית אלא המעשה בפועל, החסד מכוון כנגד המלכות.

איך נכוון בפועל בסדר ארבע הכוסות (או, ליתר דיוק, ארבע הלגימות בכל כוס – כפי שהסברנו אתמול, בסעודת משיח)? כל אחד יעשה מה שהוא רוצה...

כוס שלישית: "רוח אפינו משיח הוי'"

הקינה על יאשיהו

הפסוק של הכוס השלישית הוא פסוק ידוע ממגילת איכה – "רוח אפינו משיח הוי'"[נג]. ירמיהו מקונן בפסוק על יאשיהו המלך[נד], שהיה ראוי להיות מלך המשיח אבל "נלכד בשחיתותם" של עם ישראל ונהרג בגיל 31. יאשיהו בער את העבודה זרה שכל אחד החזיק בבית (בגלוי) והוא היחיד בתנ"ך שכתוב בו[נה] שעבד את ה' בכל מאודו וקיים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[נו]. הוא רצה למנוע מצבא מצרים לעבור בארץ ישראל ולקיים את היעוד של הגאולה "וחרב לא תעבֹר בארצכם"[נז] – "אפילו חרב של שלום"[נח] – אך הדור לא היה ראוי לכך ובמקום להיות משיח הוא היה אחד מ"מלכי ישראל הכשרים"[נט] שנהרג, כלשון הרמב"ם.

במבנה ארבע הרוחות של המשיח – אחרי "רוח הוי'" (י) ו"רוח אלהים" (ה) – הפסוק "רוח אפינו משיח הוי'" מתאים ל-ו של שם הוי', כנגד המדות. ה-ו היא מקום שבירת הכלים – מיתת שבעת מלכין קדמאין דמיתו – שכאן היא שבירת-מיתת יאשיהו. בפרטות, התיקון של השבירה הוא רבי מאיר, הרמוז בראשי התבות "רוח אפינו משיח הוי'"[ס] – רבי מאיר, שבא מצאצאי נירון קיסר, הוא אחד הניצוצות המתבררים מהשבירה (ועליו נדרש[סא] בעשו "כי ציד בפיו"[סב] – הוא מהנשמות-הניצוצות שבשלהן אהב יצחק את עשו – "חיל בלע ויקִאנו"[סג]). האף – "רוח אפינו" – הוא גם ה'תפארת' של הפנים (עיקר צורת הפנים[סד]), הפאר ("רוח אפינו", פאר למפרע. שאר האותיות "רוח אפינו" הן חן ויו, ודוק) של הפנים, והוא רומז גם לדינים שבז"א, שבבחינת "קצר אפים"[סה].

תורה-תשובה-תפלה-חסד בפסוק

איך נכוון את "רוח אפינו משיח הוי'" לארבע הבחינות של תורה-תשובה-תפלה-חסד?

כשמקבילים את שלשת האבות ליסודות (שלשת היסודות העליונים בארמ"ע, המופיעים בספר יצירה[סו]), אברהם-חסד הוא יסוד המים ("זכור אב נמשך אחריך כמים"[סז]), יצחק-גבורה הוא האש (והוא "עולה תמימה"[סח] שעולה על אש המזבח) ויעקב-תפארת הוא הרוח. יעקב הוא עמוד התורה[סט], בה מתבטאת הרוח ברוח הקדש ("דעת" הנאמר בבצלאל כפירש"י[ע], נשמת התפארת) של מי שזוכה ללמוד וללמד תורה לשמה (כפי שכתוב[עא] שכל הספרים שהתקבלו בעם ישראל, עד הש"ך והט"ז, התחברו ברוח הקדש). לכן המלה הראשונה, "רוח", רומזת לתורה.

את המלה הבאה, "אפינו", אפשר היה לכוון לתפלה ("לבעל החוטם אני מתפלל"[עב]), אך מתאים יותר לכוון אותה כאן לעבודת התשובה. בעל תשובה עורר קודם את אפו של ה' בחטאיו, ועל ידי התשובה הוא מתקן את האף והחמה שעורר, עליהם אמר אפילו משה רבינו "יגֹרתי מפני האף והחמה"[עג]. "אפינו" הוא תיקון האף על ידי עבודת התשובה (המצטרפת ל"תורה שלמדתי באף"[עד]).

"משיח" מכוון בפרט כנגד התפלה, שהיא כלי זינו של המשיח – כנ"ל.

המלה האחרונה, "הוי'", מקבילה לחסד – כפי שהסברנו לעיל ביחס ל"רוח הוי'". הזכרנו קודם את הפסוק "ויהי דוד עשה משפט וצדקה". בזהר[עה] מחברים את הפסוק הזה לפסוק "ויעש דוד שם"[עו] ואדמו"ר הזקן מסביר באריכות בתניא[עז] איך בצדקה עושים שם – מתאים לחיבור של שם הוי' לחסד וצדקה.

אנחנו אוהבים להזכיר שבצדקה יש לכוון עשית שם, כאשר המטבע היא ה-י, חמש אצבעות הנותן (האוחזות במטבע) הן ה עילאה, הזרוע שהוא מושיט לעני היא ה-ו והיד של המקבל היא ה תתאה[עח]. בפועל, סדר היחוד הוא והיה – הזרוע (ו) מושטת, מקרבת את אצבעות כף-יד הנותן (ה) ובתוכה המטבע (י) העוברת לאצבעות כף-יד המקבל (ה).

על "והיה" יש שני מאמרי חז"ל חשובים – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[עט] (השייך לשמחה שמעוררת מצות הצדקה[פ]) ו"אין 'והיה' אלא מיד"[פא]. צדקה צריכים לתת בשמחה (המתבטאת בסבר פנים יפות, הלבנת שינים ופיוס העני, שהן חלק עיקרי במצות הצדקה[פב]) ובזריזות[פג], משום שכל עיכוב בנתינה עלול לגרום לתוצאות הרות אסון לעני. הצורך במהירות הוא אחד ההסברים לכך שאין מברכים על מצות צדקה – כדי שלא לעכב את הנתינה אפילו לרגע (בהמשך[פד] בע"ה נדבר על הסבות לכך שלא מברכים על ההגדה של פסח – קיום מצות "והגדת").

ולסיכום:

רוחתורה

אפינותשובה

משיחתפלה

הוי'חסד

נשתה כוס שלישית ונעשה בה תיקון ליאשיהו המלך ולרבי מאיר.

כוס רביעית: "רוח חן ותחנונים"

נמזוג את הכוס הרביעית. שלום עליכם לכל האורחים שהגיעו כעת.

בקשת משיח בן דוד

מה הפסוק הרביעי, ה"רוח" הרביעית של המשיח? "ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור"[פה]. הכוס הרביעית היא כנגד "רוח חן ותחנונים" (מתנת החן במלכות כידוע, בחינת משיח בן דוד). מה הפשט של הפסוק? רש"י מפרש – לפי התרגום – שעם ישראל יתאוננו לפני ה' על מה שאומות העולם דקרו אותנו. הוא מביא גם את דברי חז"ל[פו] שדרשו את הפסוק (ואת הפסוק הבא, "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרִמון בבקעת מגִדון") על משיח בן יוסף שנהרג. חז"ל גם אומרים[פז] שזהו מספד על שחיטת היצר הרע על ידי הקב"ה, "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המות" (סיום חד-גדיא, סיום ליל הסדר) – משום שאחרי שחיטת היצר יבואו "ימים אשר אין לי בהם חפץ"[פח], משום שלא נדרש המאמץ של ההתגברות על היצר (והשכר שבצדו).

בכל אופן, באותו שלב אנחנו עושים מספד ומתחננים לה' שיגאל אותנו – כפי שצריך להתפלל ולהתחנן בכל רגע שיבוא המשיח – ועל ידי התחנונים הללו אנחנו מוצאים חן בעיני ה'. "רוח חן ותחנונים" היא רוח המשיח הפרטית שבכל יהודי, המתפלל על המשיח. הרוח הזו שייכת בפרט למלכות – היא רוחו של משיח בן דוד, המלך השלם, עליו מתפללים אחר שמשיח בן יוסף נהרג (כמיתת יאשיהו, שהיתה כאן ה-ו בארבע הכוסות).

תורה-תשובה-תפלה-חסד ב"רוח חן ותחנונים"

הפשט של "רוח חן ותחנונים" הוא כמובן עבודת התפלה – בקשת תחנונים מה', המוצאת חן בעיניו יתברך. חן היא אחת המלים שאנחנו הכי אוהבים בלשון הקדש, וכאן היא נופלת על לשון תחנונים – על ידי התחנונים אנו מוצאים חן (כפי שמסבירים כאן המפרשים[פט]). אבל, גם כאן נרצה למצוא ביחד עם החן של התפלה גם חן של תשובה, חן של תורה וחן של חסד:

אחד מראשי התיבות של חן הוא חכמה נסתרה, תורת הח"ן – הממד העמוק והפנימי ביותר של התורה. החן של התורה הוא תורת הח"ן. בלימוד התורה יש מעלה כשהלימוד הוא "אליבא דנפשיה", כשבכל לימוד מחפשים את ה"תורה לשון הוראה"[צ] שיש כאן לאדם, אבל כתוב בחסידות[צא] שהמדרגה הכי גבוהה של "תורה לשמה" הוא "שעשועים עצמיים" בתורה, במדרגה בה הלומד לא מחפש שום השלכה של הדברים אלא התורה עצמה מוצאת חן בעיניו. על תורה כזו נאמר "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"[צב] – הלומד מוצא בה חן תמידי ומשתעשע בה בכל עת והתורה מעלה עליו חן (וכדרשות חז"ל הנפלאות על הפסוק[צג]).

עוד ראשי תיבות של חן הם חטאת נעורים, החטא עליו נדרשת התשובה העיקרית – תשובה עילאה[צד]. הרבי הרש"ב מסביר[צה] שהפגם של חטאות נעורים הוא העלם השלמות העצמית (שלא ניתן 'להשלים' אותו על ידי שום אור 'מן החוץ' של תשובה רגילה), ולכן דווקא העמקה בלימוד החסידות – תורת הח"ן – היא התיקון האמתי לחטאות נעורים, משום שהיא מגלה מחדש את השלמות העצמית שנעלמה. אם כן, הח"ן כולל גם את חכמת הנסתר – ה"תורה חדשה"[צו] של משיח, "נשמתא דאורייתא"[צז] – וגם את תיקון הברית, עיקר התשובה.

כמובן, יש גם חן של חסד – שתי מלים שהן 'מכלול' בלשון הקדש, "חן וחסד"[צח]. כמו שחן נופל על לשון תחנונים, הוא נופל גם על לשון "חנון" – "ושמעתי כי חנון אני"[צט]. ה"חנון" הוא בעל החסד המרחם על העני. מי שמוצא חן בעיני הקב"ה זוכה לבנים חנונים, וה"חנון" הוא שמוצא חן בעיני הקב"ה. מה פירוש "ושמעתי כי חנון אני"? כתוב[ק] ש"רחום" הוא שרחמיו מתעוררים מתוך ראית המצוקה ו"חנון" הוא מי שמרחם מתוך שמיעת המצוקה. יש משהו פנימי יותר בשמיעת המצוקה – ל"חנון" יש יכולת לשמוע את הזולת ולהבין את המקום בו הוא נמצא, ומתוך כך להשפיע לו בדיוק מה שהוא זקוק לו. זהו החן של החסד.

ולסיכום:

תורהחכמה נסתרה

תשובהחטאות נעורים

תפלהתחנונים

חסדחנון

המשיח עצמו כאן הוא ה"רוח חן ותחנונים" – צריך לשפוך אותו פנימה, שה' ישפוך לתוך הפה שלנו את ה"רוח חן ותחנונים". נשתה את הכוס הרביעית ונכוון שאנחנו מכניסים לתוך הפה "רוח חן ותחנונים".

סיכום

כוס ראשונה"ונחה עליו רוח הוי' [חסד] רוח חכמה ובינה [תורה] רוח עצה וגבורה [תשובה] רוח דעת ויראת הוי' [תפלה]"

כוס שניה"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (ע"י תשובה, תורה, תפלה וחסד)

כוס שלישית"רוח [תורה] אפינו [תשובה] משיח [תפלה] הוי' [חסד]"

כוס רביעית"רוח חן ותחנונים" (חן חכמה נסתרה, חן תשובה על חטאות נעורים, חן תפלה-תחנונים וחן צדקה-חנינה)

מזגו כוס חמישית (רק ל'לחיים') והרב אמר: כוס חמישית כנגד "והבאתי", ההבאה לארץ ישראל.

שכל האורחים יגידו לחיים, אי אפשר להיות כאן 'על יבש' – כולם כאן 'רטובים'.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בארבע הכוסות של סעודת משיח יש לכוון משיח.
• רוח הקדש יכולה לשרות גם על גוי – לעורר אותו להתקרב לה' ולהתגייר.
• ארבע הסגולות להביא את המשיח הן תורה, תשובה, תפלה וחסד.
• המדה העיקרית שצריך לאמץ בפועל, לתיקון המציאות, היא "חסד הוי' מלאה הארץ".
• תיקון הלב הוא "חסד של אמת", אך בעולם המעשה העיקר הוא החסד – אף אם אינו חסד של אמת.
• במצות צדקה יש יחוד של ו-ה-י-ה (זרוע הנותן, יד הנותן, מטבע הצדקה, יד המקבל) – רמז לכך שצריך לתת צדקה בשמחה ("אין 'והיה' אלא לשון שמחה") ובזריזות ("אין 'והיה' אלא מיד").
• חן התורה הוא בשעשועים העצמיים שלה והוא-הוא תיקון חטאות נעורים.
• החן של החסד הוא היכולת לשמוע את הזולת ממקומו שלו ולענות על צרכיו המדויקים.