מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ט
שלושה תנאים של משפיע
ערב טוב,
כמו שעשינו בשבועיים האחרונים – נבסס את הדברים על שיחה בה הרבי מסביר מתוך פרושי אביו, הרב לוי יצחק שניאורסון – על ספר הזהר הקדוש. הכותרת של שיעור זה היא: שלושה תנאים של משפיע!
מי שאמור להיות משפיע – משפיע לזולת כדי לתקנו, משפיע כדי לתקן את הציבור שבו הוא נמצא – יש בזה שלושה תנאים. ואם כן, שיחה זאת מאד חשובה לחסידי חב"ד והמקורבים שאמורים, כל אחד ואחד, להקים "בית חב"ד" בסביבתו. וכידוע, שכל אחד מאלו יכול להקים בית חב"ד – שלזה, להשפיע טוב על הסביבה, אין צורך בשום תנאים מוקדמים!
רשב"י – המחבר של ספר הזהר, רבי שמעון בר יוחאי, הוא המשפיע הכי גדול שיש לנו, הדוגמא הכי חשובה של משפיע על הזולת ועל הציבור בכלל. אם כי שהרשב"י התבודד במערה 13 שנה – מיד, באותו רגע שיצא מהמערה, כתוב שהלך לטהר, לתקן, את העיר טבריה וכך היה הולך מעיר לעיר ומתקן כל דבר שראוי לתקנו כלומר, רשב"י התעסק עם תיקון העולם – יותר מכל אחד אחר!
לרשב"י היתה מודעות לשליחותו כל הזמן – כל הזמן לתקן וכמובן, זה דוקא הוא שפעל מכח פנימיות התורה. וזאת, יותר מאשר חבריו התנאים, שודאי כל אחד ואחד מהם תיקן הרבה – אבל המודעות של שליחות ותיקון, לעבור מעיר לעיר ולראות מה חסר שם, מה מקולקל, מה דורש תיקון – זאת התודעה של רשב"י – יותר מכל אחד אחר! כתוב בגמרא, שהיה הולך ואומר: איכא מילתא דבעי לתיקונא – האם יש כאן דבר שצריך לתקנו? וברגע שהיה מוצא דבר לתקן – היה עוסק עם תיקונו. ושוב, היה מתקן מכח האור הפנימי של התורה – וגם תיקן דברים פשוטים ביותר ולא רק דברים נסתרים ונעלמים וכאמור, הכל היה מתקן מכח אור נשמתא דאוריתא!
נקרא ונסביר את הסיפור בספר הזהר, בפרשת ויצא – שעל פיו מפרש אביו של הרבי את פרושו – והרבי בשיחתו ממשיך לפרשו!
רבי שמעון נפק לקרייתא – רבי שמעון הלך לעיר אחת כדי לראות מה דרוש תיקון שם. כלומר, להקים שם את הבית חב"ד שלו ולתקן את העיר. אזדמן ליה רבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי – בדרך, לפני שהגיע למקום, הזדמנו לו שלושה מגדולי תלמידיו החשובים: רבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי – פגשו אותו בדרכו לעיר. כיון דחמא לון אמר חדתותי דאורייתא אצטריך הכא – ברגע שראה אותם רבי שמעון אמר, בינו לבין עצמו, שזאת השגחה פרטית שנפגשים כאן הרב ושלושת תלמידיו ובודאי זה נצרך על מנת לחדש חידושי תורה. יתבו תלתא אלין (ס"א יומין) – לפני שנכנסו לעיר ישבו (יש כאן גרסא נוספת האומרת ישבו שלושה ימים). כלומר, מתוך שיש בזה השגחה פרטית, ישבו על אם הדרך לחדש בתורה – לפני הכניסה לעיר. הם דיברו וחידשו וכנראה שגם התכוננו לשליחות. כד בעא למיזל – ברגע שקם רבי שמעון ורצה כבר ללכת ולהכנס לעיר, פתח כל חד וחד בקרא – פתח כל אחד משלושת התלמידים בפסוק אחר – כדי לתת לרבי שמעון איזה כח, יפוי כח רוחני מצידם – שיוכל להצליח בשליחות שלו.
רבי אבא פתח ואמר – רבי אבא פתח ואמר פסוק מפרשת לך לך: "וַהוי' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" – אחרי שנפרד לוט מאברהם ובחר לעצמו את סדום שאנשיה הם: "רָעִים וְחַטָּאִים לַהוי' מְאֹד" – מדבר הוי' עם אברהם ומבשר לו על מתנת ארץ ישראל לו ולזרעו עד עולם: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". אח"כ ממשיך הוי' ואומר לאברהם, "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". ושוב, כאן זה הפסוק של בשורת מתן ארץ ישראל בשלמותה לאברהם אבינו ולזרעו עד עולם!
ואם כן, זהו הפסוק שפתח בו רבי אבא – ונשאלת השאלה: מה כל זה שייך לכאן? נחזור, הפסוק הזה בא לתת כח, מהתלמיד לרבו, להשלים את שליחותו ולתקן את הציבור באותה עיר.
והנה, ממשיך הזהר ושואל: וכי לפום חיזו דאברהם ירית ארעא ולא יתיר? – שואל הזהר, כמה, לאיזה מרחק, אדם רואה? כמה אדם מסוגל לראות בבת אחת, לסקור בסקירה אחת? ושוב, ע"פ דרך הטבע: כמה אדם מסוגל לראות בבת אחת? וכן, עד כמה חמי ב"נ תלת פרסי או ארבע או חמש פרסי? ואכן, מרחק מוגבל זה לבטח אינו כולל את כל ארץ ישראל. ואיהו אמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו' – וכאמור, הוי' תולה את גבולות הארץ בראיית אברהם – עד כמה שאתה רואה, לך אתננה!
ומסביר הזהר: אלא כיון דארבע סטרין דעלמא חמי כל ארעא חמי – כלומר, אברהם עומד בנחלה מסוימת בארץ ישראל ומשם משקיף לארבע רוחות העולם, "וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" – הרי כל הארץ נכללת בראייתו זו! ושוב, דהא ארבע סטרי דעלמא כללא דכל עלמא תו זקף ליה קודשא בריך הוא על ארעא דישראל! ואם כן, אם מאותו מקום הוא רואה את הקשר לארבע רוחות העולם – זה נחשב כאילו רואה את כל ארץ ישראל!
ארבע רוחות העולם
בשיעור זה נעמיק להתבונן בסיפור הזהר וכן עלינו לשים לב לשני פסוקים בהם נאמר לכאורה אותו ביטוי של ארבע רוחות העולם – אבל בסדר שונה. הפסוק שנאמר לאברהם הוא: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה". לעומתו, הפסוק שנאמר ליעקב מציג סדר שונה של רוחות העולם: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ"!
ושוב, הסדר אצל אברהם אבינו הוא: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" ואילו אצל יעקב אבינו, בפרשת ויצא, הסדר הוא: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"!
נחזור לפשט של הזהר בו פותח רבי אבא ואומר לרשב"י את הפסוק של אברהם אבינו. וכאמור, הפשט הוא שעד כמה שעיני אברהם שולטות, ע"פ גשמיות – כך מבטיח לו הוי'. ובכל אופן, זה קשור עם ד' רוחות העולם – זה כאילו שרואה עד הסוף. ממשיך רבי אבא ומסכם: "דהא ארבע סטרי דעלמא כללא דכל עלמא תו זקף ליה קודשא בריך הוא על ארעא דישראל". כלומר, הוי' העמיד (זקף ליה) את אברהם אבינו במקום גבוה, על כל ארץ ישראל.
כל העולם – ממשיך הזהר ואומר: "ואחמי ליה דאיהי קשירא בסטרי דעלמא והוה חמי כלא" – והראה לו איך ארץ ישראל קשורה לארבע רוחות העולם – והיה רואה את כולה! וצריך לומר, שכאן לא רק משמע "ארבע רוחות העולם" – עד סוף גבולות ארץ ישראל – אלא משמע שראה עד סוף קצוות תבל – עד סוף כל העולם כולו – ואברהם ראה, בסקירה אחת את הכל – את כל העולם כולו!
אחרי שאמר רבי אבא דברים אלו – הוא ממשיך ופונה לרשב"י רבו ואומר: "כגוונא דא מאן דחמי ליה לר' שמעון כל עלמא חמי חדוותא דעילא ותתא" – כמו שעכשיו אני רואה אותך, רבי שמעון, זה כמו שהקב"ה "זקף", העמיד את אברהם אבינו גבוה על ארץ ישראל ואז ראה איך שארץ ישראל קשורה עם ארבע רוחות העולם כולם וממילא, מתפשטת עד סוף העולם כולו – כך, אני מסתכל עליך, מורי ורבי הרשב"י – ואני רואה איך שאתה קשור עם כל ד' רוחות העולם וממילא, אני רואה לפני את כל העולם כולו, וזאת חדוות העולם כולו, מראשו ועד סופו!
רבי אבא – ואם כן, כאן זה המענק, המתנה, התוספת כח, שבא רבי אבא להעניק לרבו הרשב"י – מלמטה למעלה, מהתלמיד לרב. ושוב, זהו איזה מין יפוי כח רוחני, שבח, שנותן רבי אבא לרשב"י – כדי שיוכל עכשיו לתקן את העולם! עד כאן היו דברי התלמיד הראשון, רבי אבא!
רבי חייא – אח"כ פתח התלמיד השני, רבי חייא. רבי חייא מביא אותו פסוק, אותו ענין, אותו הקשר – בנוגע ליעקב אבינו בפרשת ויצא! "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה הוי' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי הוי' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".
"פתח רבי חייא ואמר 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך'" – זה ממש אותו ביטוי שנאמר לגבי אברהם אבינו: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". וכאמור, הפסוק מפרשת ויצא הוא ממש מקביל: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". ושוב, שני הפסוקים אומרים אותה אמירה – חוץ מהפועל שמשתנה מפסוק לפסוק. בפסוק של אברהם אבינו הציווי, הפועל, הוא ראה: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה". אצל יעקב אבינו הפועל הוא שכב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה. ואם כן, כאן ראיה וכאן שכיבה – והשאר אותו ביטוי!
כל הארץ – ואם כן, נשאלת כאן אותה שאלה כמו שרבי אבא שאל קודם: כמה אדם תופס כאשר הוא שוכב על הארץ? הוא תופס ארבע אמות ולכל היותר חמש אמות. ואם כן, מהי הכונה בהגדרה, באמירה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו'"? האם הכוונה שאני נותן לך את המקום הקטן הזה "ארבע אמות"? אלא מה – הזהר מביא, מה שמביאים גם חז"ל – שהקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל והציע כביכול – את כל הארץ מתחת ליעקב אבינו! ואם כן, יעקב שוכב כאן – וארץ ישראל לגבולותיה כביכול מקופלת תחתיו. וממילא, כאשר הקב"ה מבטיח לו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – הכוונה היא לכל ארץ ישראל! שוכב עליה = בית אל = באמת!
נחזור, לפני שהבטיח הקב"ה לאברהם את הארץ אמר לו: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" כלומר, קודם ישנו איזכור של ד' רוחות העולם ורק אח"כ נאמר: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". וכאמור, אצל יעקב כתוב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" ורק אח"כ נאמר: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"!
ואם כן, רואים ששתי ההבטחות כאן הן ודאי מקבילות. איך ממשיך רבי חייא? "פתח רבי חייא ואמר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, וכי ההוא אתר בלחודוי אבטח ליה קודשא בריך הוא דהא ארבע אמין או חמשא הוו ולא יתיר, אלא בזמנא ההוא באינון ארבע אמין כפיל ליה קודשא בריך הוא כל ארעא דישראל, אשתכח ההוא אתר כללא דכל ארעא, ומה ההוא אתר איהו כללא דכל ארעא, ר' שמעון דאיהו בוצינא ארעא על אחת כמה וכמה דשקיל ככל עלמא"!
כאמור, הקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל כמצע ליעקב אבינו ונמצא שאותו מקום הוא הכלל של כל ארץ ישראל. ממשיך הזהר ושואל: ומה ההוא אתר איהו כללא דכל ארעא? ומהו אותו מקום שהוא הכלל של כל ארץ ישראל ומשיב רבי חייא: ר' שמעון דאיהו בוצינא ארעא על אחת כמה וכמה דשקיל ככל עלמא כלומר, רבי שמעון, שהוא הנר תמיד של כל הארץ – על אחת כמה וכמה שהוא שקול כנגד כל העולם כולו!
רבי שמעון – ושוב, יעקב שכב על פיסת ארץ קטנה, מצומצמת, מרוכזת, ששקולה כנגד כל ארץ ישראל – ועל אחת כמה וכמה רבי שמעון ששקול כנגד העולם כולו! ושוב, כך פונה רבי חייא לרבי שמעון רבו ואומר: אתה שקול כנגד כל העולם כולו! עד כאן דברי רבי חייא.
ואם כן, ראינו כאן שרבי חייא "כמעט" מעתיק את הרעיון של רבי אבא – אבל מסמיך זאת על הפסוק של יעקב אבינו – במקום הפסוק הראשון של אברהם אבינו. וכאמור, הרעיון הוא שאדם בראייתו הטבעית מכסה, תופס, שטח מוגבל – אבל אם הוא קושר את הגבולות עם סוד ד' רוחות העולם – זה גורם להתפשטות והתכללות עד אין סוף!
ואכן, לגבי הפסוק של יעקב – זה אחרת! כאן הקב"ה מקפל את כל הארץ ומניח אותה מתחת ליעקב אבינו – ונמצא שיעקב שוכב וחולם, כאילו בלי דעת (שהרי, לא ראה דבר בעיניו). ושוב, אברהם אבינו הוא ער, רואה בעיניו ולא בחלום כמו יעקב אבינו. ואמנם, הוא אינו יכול לראות בעיניו את כל הארץ אבל הוא מקשר את ראייתו עם סוד ד' רוחות העולם. לעומת זאת, אצל יעקב יש נס – הוא הולך לישון ורואה את הכל בחלומו. ואכן, לאחר שהתעורר משנתו מתבטא יעקב ואומר: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ הוי' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" – כלומר, אם ידעתי לא הייתי ישן שם!
ושוב, לא נשכח שכאן באים התלמידים לחזק ולשבח את רשב"י, להסמיך אותו, לתת לו כח רוחני, לקיים את שליחותו ולתקן את העולם!
רבי יוסי – אחרי רבי אבא ורבי חייא פותח התלמיד השלישי, רבי יוסי, ואומר עוד פסוק מהמשך פרשת ויצא – כאשר שלושת הפסוקים הם לפי סדר התורה – מהמוקדם אל המאוחר. כמו כן, נראה בהמשך שסדר התלמידים כאן – הוא לפי הסדר הפנימי שלהם. הגבוה משלושתם הוא רבי אבא, אחריו רבי חייא ואחרון הוא רבי יוסי.
פתח ר' יוסי ואמר הפעם אודה את ה' וכי בכלהו דאולידת לא אתחזי לאודאה ליה לקודשא בריך הוא אלא בהאי, אלא יהודה איהו ברא רביעאה לכרסייא ואיהו אשלים לכרסייא ובגין כך יהודה בלחודוי תקונא דכורסייא וסמכא דכלהו סמכין (נ"א דהוו תלת אברהם יצחק ויעקב וכדין אתא דוד מיהודה ואשלים לכרסייא וע"כ אקרי יהודה דאיהו שמא קדישא והדל"ת (ס"א ד' רגלוהי) מרגלוהי דכורסייא) ר"ש דנהיר כל עלמא באורייתא וכמה בוצינין נהרין בגיניה עאכ"ו.
רוח הקודש – רבי יוסי פותח עם פסוק, בהמשך הפרשה, העוסק בלידת השבטים. האם הראשונה שזוכה ללדת היא לאה אמנו. בסבב הלידה הראשון שלה – יולדת לאה ארבעה בנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה. כאשר היא זוכה ללדת את הבן הרביעי, שבכך היא יודעת, ברוח הקודש, שהיא כבר עולה בערך הממוצע של בנים על רחל ושאר שתי הנשים שעתידות להנשא ליעקב אבינו! ושוב, חז"ל מסבירים שידעה לאה ברוח הקודש שעתידים להיות י"ב שבטי י"ה – ובדרך הממוצע – מגיע לכל אחת מארבע הנשים – ללדת שלושה בנים!
והנה, לאה כבר זכתה לשלושה בנים ויולדת עכשיו את הבן הרביעי – ומיד מודה להוי': "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת". היא אמנם הפסיקה ללדת – אבל היה זה הפסק זמני ואח"כ ילדה עוד שני בנים, יששכר וזבולון!
בן רביעי – והנה, זהו פסוק שלכאורה שונה מהפסוקים שהביאו רבי אבא ורבי חייא. ואם כן, רבי יוסי פותח ואומר: הפעם אודה את הוי' וכי בכלהו דאולידת לא אתחזי לאודאה ליה לקודשא בריך הוא אלא בהאי. ואכן, רבי יוסי שואל את אותה שאלה, כמו ששאלו קודם שני חבריו: רק הפעם היא מודה? ולמה לא הודתה לאחר לידת שלושת הבנים הראשונים שילדה? האם לא צריך להודות לקב"ה לאחר כל לידה ולידה? האם רק בפעם הרביעית ראוי להודות לקב"ה? ומשיב רבי יוסי: אלא יהודה איהו ברא רביעאה לכרסייא ואיהו אשלים לכרסייא ובגין כך יהודה בלחודוי תקונא דכורסייא וסמכא דכלהו סמכין!
כלומר, רק אחרי שעברה את הערך הממוצע, שלושה בנים, לכל אחת מארבע נשי יעקב – וילדה בן רביעי, אזי היא מודה לקב"ה! וכמובן, חוזרת השאלה: רק עכשיו היא מודה? האם לא צריך להודות לקב"ה על כל טובה וטובה שעושה איתנו, שגומל לנו? הרי מיד בלידה הראשונה היתה צריכה להודות – ומדוע חיכתה להודות עד ללידה הרביעית?
ושוב, משיב רבי יוסי: אלא יהודה איהו ברא רביעאה לכרסייא ואיהו אשלים לכרסייא ובגין כך יהודה בלחודוי תקונא דכורסייא וסמכא דכלהו סמכין! יהודה הוא הבן הרביעי והוא גם הבן הרביעי לסוד הכסא, לסוד כסא הכבוד – והוא זה שמשלים את הכסא (להיות בו ארבע רגלי המרכבה כנגד חסד, גבורה, תפארת, מלכות). כלומר, יהודה שהוא המלך בישראל וממנו יוצא דוד המלך – שהוא המשלים את הכסא לא רק לגבי שלושת אחיו הקודמים לו, ראובן, שמעון, לוי – אלא גם לגבי שלושת האבות: אברהם, יצחק, יעקב!
מרכבה – ושוב, לא רק שיהודה משלים את הרביעיה הראשונה ביחס לי"ב השבטים אלא, הוא גם משלים את שלושת רגלי המרכבה, אברהם, יצחק ויעקב ומהוה את הרגל הרביעית – שלמות המרכבה! וזהו שאומר רבי יוסי, שהבן הרביעי יהודה, הוא המשלים את המרכבה – ולכן דוקא כאן ראוי להודות להוי'!
ואם כן, עכשיו אנחנו רואים שאכן יש קצת דמיון לדברי התלמידים הקודמים לגבי רשב"י. כלומר, כל השבחים כאן רוצים לומר שאתה, הרשב"י – אתה הכלל של הכל, הכל נמצא בך! במילים הכי פשוטות, בלשון החסידות: "אתה נשמה כללית" של כל עם ישראל! והיות שאתה נשמה כללית – לכן בכוחך לתקן את הכלל – בגלל שאתה כולל את הכלל!
אברהם אבינו – קודם זה הולך על הראיה של אברהם אבינו – ביחס לכלל ארץ ישראל.
יעקב אבינו – אח"כ, השכיבה של יעקב אבינו – היא ביחס לכלל ארץ ישראל.
דוד המלך – הוא בן שבט יהודה. אח"כ, ההודיה של לאה אמנו ביחס לבן הרביעי שילדה – יהודה. היא מחכה עד ללידת הבן הרביעי ורק אז מודה לקב"ה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". כאן הגענו לכלל כזה שהוא כולל את הכל – כולל את כל ישראל, ד' רגלי המרכבה: אברהם, יצחק יעקב, דוד! ושוב, זה כולל את סוד המרכבה – וגם את כל נשמות עם ישראל שיתפשטו ממנה – כמו שהמלך הוא נשמה כללית הכלל הגדול, שכולל את כל עם ישראל!
ואם כן, המלך, בתור כולל – הוא כולל את השורשים שמשפיעים לו את האור מלמעלה שהם: אברהם, יצחק ויעקב!
התכללות – ישנו כאן רמז מדויק וחשוב בקבלה – מתוך המילים שאומרת לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת י‑ה‑ו‑ה" = 638 = אברהם, יצחק, יעקב! כלומר שיש כאן התכללות בתוך יהודה, שהוא הרביעי, הרגל הרביעית של המרכבה – שכולל את כל האבות בתוכו! וזאת, על מנת להשפיע את כללותם לנשמות שבעולמות התחתונים!
מ"ה וב"ן – כידוע, שכל סוד האבות והמרכבה העליונה – זה בעולם האצילות ודוד המלך, מלכות דאצילות, לוקח את זה ומשפיע את זה לנשמות של העולמות התחתונים: בריאה, יצירה, עשיה! בלשון הקבלה והחסידות – לוקח מהזרע אדם – שאלו נשמות דאצילות, אדם = מ"ה ומשפיע לנשמות של שם ב"ן שהם "זרע בהמה", ב"ן = בהמה! ביטויים אלו נאמרו על ידי ירמיהו הנביא: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם הוי' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה" כלומר, נשמות ד-מ"ה ונשמות ד-ב"ן – נשמות דאצילות, נשמות דבי"ע!
וכאמור, מי שמעביר את השפע מ"זֶרַע אָדָם" ל"זֶרַע בְּהֵמָה", על מנת לתקן את ה"זֶרַע בְּהֵמָה" ולהעלות אותם, בסופו של דבר, לתוך האצילות המקודשת – הוא המלך!
ושוב, יהודה איהו ברא רביעאה לכרסייא ואיהו אשלים לכרסייא ובגין כך יהודה בלחודוי תקונא דכורסייא וסמכא דכלהו סמכין! – יהודה הוא הבן הרביעי לכסא והוא משלים את הכסא וגו'.
נר הוי' – ושוב, יהודה, המלך – משלים את כסא הוי' ובכך פועל שלמות בכל העולם כולו! לאחר זאת, פונה רבי יוסי לרשב"י ואומר: כך גם אתה רבי שמעון דנהיר כל עלמא באורייתא וכמה בוצינין נהרין בגיניה, עאכ"ו. כלומר, רבי שמעון, אתה הנר (כלשון רבי חייא) שמאיר ומדליק את כל נשמות בני העולם בתורה, "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם", וכמה וכמה נרות מאירים מכחך ובזה אתה מתקן ופועל שלמות בכל העולם. ואם כן, על אחת כמה וכמה שצריך לומר עליך, לקרוא עליך, את הפסוק: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'"!
ואם כן, יש כאן שני דימויים של רבי שמעון – לארץ ישראל. קודם כל, לכללות ארץ ישראל, כמו שרואה אותה אברהם אבינו. וכן, דימוי לכללות ארץ ישראל – כמו שיעקב אבינו שוכב עליה. וכן, ישנו אח"כ דימוי למלך, ליהודה, שממנו מלכות בית דוד – הרגל הרביעית של המרכבה, של הכסא – שעל שלמותו נאמר: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'"!
סוד האשה – דוד המלך, המלכות – היא כנגד האשה בכללותה – שגם עליה כתוב אותו ביטוי שמצביע על פעימת הלב: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת"
נחזור, עד כאן קראנו את הקטע מתוך פרשת ויצא בספר הזהר. יש כאן שלושה מתלמידי רשב"י שמשבחים את רבם כדי לתת לו כח לתקן את העולם. כאמור, הצד השוה שביניהם הוא ששלושתם רואים את הרשב"י כנשמה הכללית. מענין, ששני הפסוקים הראשונים – מתלבשים בדימוי של ארץ ישראל כלומר, הצדיק הוא כמו ארץ ישראל! כמו שאברהם אבינו רואה את ארץ ישראל וכמו שיעקב אבינו שוכב על ארץ ישראל. בפסוק השלישי – הרשב"י דומה ליהודה, דומה למלך!
והנה, כמו שמוצגים כאן אברהם אבינו כלפי ארץ ישראל ויעקב אבינו כלפי ארץ ישראל – כך גם לאה אמנו כלפי יהודה, הבן הרביעי, שדוקא לאחר לידתו היא מודה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'"!
ושוב, יש כאן בסיפור שלוש חויות: חויה של אברהם; חויה של יעקב; חויה של לאה! נסביר שיש כאן סדר מסודר של חווי החויות: אברהם, יעקב, לאה – ובזה נתחיל לחזור על פרושו של ר' לויק – אביו של הרבי.
רבי לוי יצחק שניאורסון
אביו של הרבי (שהיה גדול מקובלי דורו) נותן בזה סימן מאד מובהק, רמז חשבוני, גימטריא: אברהם, יעקב, לאה = שמעון! כלומר, שלושת הפסוקים שבהם משבחים את רבי שמעון בר יוחאי – פסוק של אברהם, פסוק של יעקב, פסוק של לאה. וכאמור, הרמז בסוף הוא: אברהם, יעקב, לאה = שמעון!
ראיה, אהבה – מהו סדר כאן – לפי הספירות? לפי סוג החויה? אברהם כאן הוא כנגד שתי ספירות. שורשו של אברהם הוא בספירת החכמה, ראש קו ימין. בחכמה יש ראיה (איזהו חכם – הרואה את הנולד). אברהם אבינו הוא ערני, אינו שוכב, אינו נרדם וישן – וכידוע, אברהם הוא גם חסד, ענף החכמה, "חֶסֶד לְאַבְרָהָם". פנימיות ספירת החסד היא "אהבה" ככתוב, "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" וממילא, אברהם כאן מסתכל על הארץ, מסתכל: "צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה". ואם כן, החויה שחווה כאן אברהם היא: "ראיה שמביאה לידי אהבה"!
מכאן, נפנה לדברי הרבי – ונראה כיצד הוא מסביר את דברי אביו.
ראיה, אהבה
בתפילה אומרים את: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – ויש בזה כוונה פשוטה, השווה לכל נפש – ולכן הרביים בחב"ד היו מוסרים כוונה זאת לכל חסידים. כאשר אומרים שְׁמַע... יש לכוון את תחילת הפסוק: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"!
"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" – ראשי תבות "שְׁמַע".
"וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" – אותיות "בָּרָא אֱלֹהִים".
כאן ראינו: שְׂאוּ, וּרְאוּ – ומה מגיע לאחר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"!
ואם כן, ע"פ פשט פסוק שמע ישראל מדבר על חוש השמיעה – אבל בתוך השמיעה יש רמז לחוש הראיה וההסתכלות ושוב, שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" – ראשי תבות "שְׁמַע".
לאסתכלא – והנה, כללות ההתבוננות של התפילה (התבוננות בכלל שייכת לבינה – שמיעה) – אבל הפנימיות של ההתבוננות, נקראת עיון, מלשון עין. ושוב, העיון מעמיק להתבונן כאשר תכליתו "לאסתכלא ביקרא דמלכא" כלומר, שהאדם, בהתבוננות שלו יזכה, כאילו, בעין השכל שבלב – "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – להסתכל ביקר וכבוד המלך העליון!
אהבה – "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" – כמו אצל מלך בשר ודם – יש ענין גדול להסתכל על יופיו של המלך. והנה, כך גם לגבי מלך מלכי המלכים הקב"ה – שהתפילה באה כדי ש"כאילו" נוכל להתקרב ולהסתכל ביופיו של המלך – "לאסתכלא ביקרא דמלכא"! ואם כן, מה מביאה ההיסתכלות הזאת? זה מביא לאהבה, לאהבה רבה!
ואם כן, כך אצל אברהם אבינו – שכדי להתעורר באהבה לארץ ישראל – הוא צריך לראות אותה! כך גם היום, בצורה הפשוטה ביותר: רוצים שאנשים יאהבו יותר את ארץ ישראל – ומה צריך לעשות? שיטיילו בארץ, שיקיימו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" ויראו! אי אשר לאהוב דבר שאינך מסתכל בו. ושוב, איך אפשר לאהוב את חברון – אם לא נוסעים לשם? וכיוצ"ב. בשביל לאהוב את הדבר צריך להסתכל, לראותו!
ואם כן, זה הענין כאן של השלב הראשון, מתוך אותם ג' השלבים – בהם התלמידים משבחים את הרשב"י!
אהברם – והנה, זה שאברהם אבינו שייך דוקא לדבריו של התלמיד הראשון ששמו "רבי אבא", זה ע"פ פשט בגלל ששמו "אבא". מי ששמו אבא – הוא אב, כמו שאברהם אבינו הוא גם "אב": "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ"! כאמור, לפני שאברהם זכה לתוספת אות ה לשמו הוא נקרא "אברם" – ורק לאחר שיעבור ברית מילה, יקרא שמו אברהם. את השם "אברם" דורשים חז"ל: "אב רם" – השכל הנעלם מכל רעיון! ומסבירים, שמתוך כך לא ירדו שומעיו לסוף דעתו, מאד התרשמו ממנו, אך לא הבינו אותו.
והנה, ע"פ פשט, "אבא" הוא גם מלשון "אב" ואב בקבלה זה חכמה, "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב". ושוב, כאשר נוספה אות ה ונקרא שמו אברהם – יש אצלו ודאי יותר נטיה לאהבה שבו – אבל במקורו, כשנקרא "אב רם" הוא עדיין, בעיקר, "השכל הנעלם מכל רעיון". ואם כן, בכל תהליך ההתיהדות של אברהם הוא יותר ויותר מתהלך ויותר ויותר רואה – ומתוך כך מידת החסד והאהבה – מתגלה כמידתו האמיתיות.
יהודי – כאשר ספר הדורות מגיע לדורו של אברהם אבינו, הדור העשרים, הוא כותב אברם ואח"כ מביא פסוק שלם, מדברי הימים פרק א', ז"ך: "אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם"! והנה, חז"ל מלמדים אותנו שכל מי שקורא לאברהם "אברם" – עובר עברה כביכול. לגבי יעקב וישראל – זה לא כך. גם אחרי שיעקב קבל את השם ישראל – מותר לקראו יעקב – וכך רואים שהתורה בעצמה מרבה לקרוא אותו עדיין בשם יעקב! וכאמור, לא כך אצל אברהם – אחרי שנעשה "אברהם" – אסור לקרוא אותו בשם "אברם". ובכל זאת, הענין של "אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם" קיים! וזהו שאמרנו, שעיקר ההתיהדות שלו – זאת היכולת לעשות מחכמה, מחכמה הכי עמוקה – אהבה!
כתוב ש"חכמה" = גלם כמו חומר גלם, גולם. כתוב, שהשם הקדוש א"ל, שהוא שם החסד והאהבה, "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" – הוא "נהירו דחכמתא". כלומר, אהבה אמורה להיות המוצר שיוצא מתוך החכמה – ובשלמות זה קורה כאשר אברהם זוכה לצרף את אות ה לשמו!
ואם כן, עוד קודם, אברהם מצווה לראות, "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה" – שמתוך הראיה, ההסתכלות של החכמה, ההשכלה – יבוא לידי אהבה! וכידוע, להסתכל זה מלשון שכל. ושוב, להסתכל זה להשכיל – התפעלות פנימית של שכל. להסתכל כמו להתבונן – אבל מתוך ההסתכלות שלו, האנרגיה של ההסתכלות, של הראיה – הופכת להיות אהבה!
אידרא – נוסיף עוד נקודה לגבי שלושת התלמידים ששיבחו את רשב"י: רבי אבא, רבי חייא, רבי יוסי. בחלק הכי פנימי שבספר הזהר שנקרא האידרא – יש סדר שלם איך שהרשב"י מושיב מסביבו, בצורת גורן, את התלמידיו – והוא מכוון כל תלמיד כנגד ספירה אחרת.
ושוב, הרשב"י יושב באמצע ומכוון, או כנגד הכתר או כנגד הדעת – שהרי, כאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת וכאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר! ושוב, או שהוא הראש, הכתר של כל התלמידים – או שהוא הדעת, הפנימיות, הנקודה הפנימית, של כל התלמידים.
רבי אלעזר – מי הם התלמידים לענינינו: התלמיד הכי חשוב אצל הרשב"י הוא בנו רבי אלעזר והתלמיד השני לו הוא רבי אבא (הסופר שכתב את ספר הזהר). בדרך כלל מוסבר, שרבי אלעזר, הבן, הוא כנגד החכמה ואילו רבי אבא, אם כי שקוראים לו אבא – הרי ע"פ היחס כאן – הוא כנגד הבינה. רבי חייא – מכוון כנגד ספירת היסוד. ושוב, כאשר מכוונים את תלמידי הרשב"י כנגד הספירות צריך לדעת שכאשר הרשב"י דיבר – הוא הושיב לידו ממש את רבי אלעזר הבן ואת רבי אבא, הסופר שמיד רשם את דבריו. כל שאר התלמידים היו רחוקים יותר וזאת, בגלל שרבי אלעזר היה היחיד שקיבל רשות לחזור בע"פ ולפרש את דברי הרשב"י אביו!
ואם כן, כל רב צריך אחד שמוסמך לחזור ולפרש דברי רבו – ויש אחד שהוא המוסמך הבלעדי לכתוב את הדברים – ואלו הם רבי אלעזר ורבי אבא. ואם כן, רבי שמעון ורבי אלעזר ורבי אבא – מהוים שלישיה.
רבי חייא ורבי יוסי – מי שהיה משפיע בסוף, את החכמה והאור והשפע של רשב"י, בתוך המלכות – שהיא כנסת ישראל זה רבי חייא שכנגד ספירת היסוד. המלכות, המקבל, שמסמל את כנסת ישראל וגם את ארץ ישראל – זה רבי יוסי!
וממילא, זהו גם הסדר של הופעת התלמידים בסיפור זה: רבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי!
בשורש – והנה, בכל אופן, לכל אחד משלושה התלמידים – יש לו זיקה לשורש שמעליו. לגבי, רבי אבא, שאנו קוראים לו אמא, בינה – נשאלת השאלה: איך זה קורה שקוראים לאמא אבא? יש לומר, שיש כאן סימן, שזה יחוד או הארה של אור אבא, בתוך אמא – שזה סודו המושלם של רבי אבא. זהו שאמרנו קודם – שזאת הראיה, או חווית העיון, מלשון עין, שבתוך ההתבוננות – זה ה"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ" שבתוך "שמע ישראל"! כלומר, לא רק שמע כשמיעה – אלא שמיעה שמכילה ראיה. ושוב, זו התבוננות עם עיון, מלשון עין. ולכן, רבי אבא כאן הוא כנגד אברהם אבינו! כלומר, שגם אברהם אבינו זה ככה – הוא לא רק חכמה בלבד, אלא חכמה שכביכול מייצרת אהבה!
אהבה – והנה, חכמה, שזה האב – מייצרת אהבה, שזה הבן, הבן הראשון מבין שבעה הבנים (חג"ת נהי"מ), החסד – וזאת על ידי הזיווג של אבא ואמא. ולכן, ע"פ פשט, אות ה שאברהם מקבל בשמו זאת אות ה עילאה כלומר, אמא! ושוב, הוא מקבל אות ה עילאה דהוי' – כדי שאבא יזדווג עם אמא – ויוליד "אהבה"! עד כאן דברנו על רבי אבא – בשורש.
חייא – והנה, אותו הדבר לגבי רבי חייא, שכנגד ספירת היסוד. רבי חייא הוא מלשון חי וכאמור, גם הברית, היסוד, המשפיע – נקרא "בן איש חי" בקבלה, חיוּת! בשביל להשפיע בסוף – להמשיך לתוך המציאות – צריך חיוּת, שיש בזה גם תענוּג. אם אין תענוג – אי אפשר להשפיע ובמיוחד כאשר אתה נתקל במציאות קשוחה! העולם קשוח, ולהשפיע לתוך המציאות, לתוך המלכות – זה לא תמיד פשוט. ולכן, צריך המון חיוּת – וזהו רבי חייא וכן, היסוד, הצדיק, נקרא: צדיק חי, צדיק בן איש חי או "אל חי"!
יוסף הצדיק – והנה, המקור של החיוּת, המקור של היסוד – שכנגדו מכוון בדרך כלל יוסף הצדיק – שורשו זה יעקב! וכמובן, יעקב מתחבר עם יוסף "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" – כלומר, כל מה שיעקב מוליד תולדות – זה מכח נשמת יוסף, אפילו לפני שנולד יוסף! ושוב, הנשמה של יוסף כלולה בתוך יעקב – שעל זה כתוב "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" – כאשר אמת, פנימיות מידת היסוד, זה יוסף שנכלל בתוך יעקב. והנה, מכח האמת הזאת, יוסף כמו שנכלל ביעקב, יעקב מוליד. כלומר, אפילו כל מה שכתוב בתחילת סדר ההולדה של יעקב שהוליד את ראובן, שמעון, לוי, יהודה וכו' – עוד לפני שיוסף נולד – הוא מוליד אותם גם כן מכח התכללות של נשמת יוסף בו!
בן שרה – והנה, כתוב בפרשת תולדות על יצחק משהו הפוך: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" – ומפרשים בקבלה שיצחק אינו יכול להוליד בעצמו, וצריך את אברהם, להתלבש בו, כדי לתת לו את הכח להוליד. כלומר, שהאבא נותן כח לבנו להוליד תולדות ובלי הכח של האבא – הבן אינו מסוגל להוליד בעצמו! כל זאת, עד שכתוב בקבלה שיצחק בן אברהם הוא נקבי מצד עצמו (נשמה מעלמא דנוקבא) – ואינו מסוגל להוליד בכלל! הוא אינו זכר משורשו – ורק אחרי העקדה, הוא קבל גם נשמה של זכר – וזה גופא, נשמה מצד אברהם אבינו. וממילא, לפני העקדה הוא היה רק מצד שרה אמנו ונקרא בן שרה: "וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". וכאמור, רק אחרי העקדה הוא נעשה: "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" בפנימיות ואז, "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"!
ושוב, אצל יעקב יש משהו הפוך והוא, שהבן מוליד את האבא. כאמור, אצל יצחק, האבא מוליד את הבן – יצחק צריך את אברהם שיתן לו כח להוליד תולדות. וכאמור, אצל יעקב זה הפוך, יעקב צריך את יוסף, עוד בטרם היוולדו, צריך את השורש של יוסף – כדי להוליד שעל זה כתוב: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף"! וממילא, יוסף הוא בעצם השורש של כל תולדותיו של יעקב אבינו!
רב ותלמיד – ואם כן, זה מאד מענין – שע"פ פשט, יש אנשים שצריכים את האבא – להפרות אותם ויש סוג של אנשים שצריכים את ילדיהם, או ילד אחד מבין ילדיהם – שיפרה אותם! וכמובן, כמו שזה מדובר לגבי אבות ובנים – זה גם יכול לגבי רב ותלמידים! יש רב שבעיקר – הרב שלו מפרה אותו ויש רב שבעיקר: "מתלמידי יותר מכולם" כלומר, שבעיקר התלמיד מחכים ומפרה את רבו! וכאמור, כל זה תלוי בשורשי הנשמות של הרב והתלמידים.
אמת ליעקב – כל זה אמרנו כדי להסביר שרבי חייא כאן – מצד אחד הוא היסוד בין התלמידים – אבל יש לו גם זיקה וקשר עם התפארת. וזאת, כמו רבי אבא – שהוא הבינה מבין התלמידים – ונמצא קשור לגמרי עם החכמה ולכן הוא נקרא "אבא" ולאור הקשר הזה הוא אומר פסוק של אברהם אבינו! אותו דבר אצל רבי חייא שמצד הקשר שלו לתפארת, שזה יעקב – הוא אומר פסוק של יעקב אבינו – "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", (פסוק מובהק של יסוד והולדה שאותו דורשים: וישכב – יש כ"ב אותיות לתורה – אותיות ותהר)!
רחל ולאה – אותו ענין אנו רואים אצל רבי יוסי – שהוא המלכות. והנה, במלכות גופא יש המלכות הגלויה, "עלמא דאתגליא" – זאת המציאות של עם ישראל בארץ ישראל – כמו שגם רואים את זה וחווים את זה וכמו גם שקוראים זאת בעיתון – וזה נקרא "רחל". כלומר, המציאות הגלויה היא רחל! וכן, ישנה גם מציאות נסתרת – יש מה שאין שומעים בחדשות וקוראים בעיתון – ורק מי שיש לו אוזן קשבת יכול להאזין למציאות הנסתרת של עם ישראל – המציאות הנסתרת של מה שמתרחש כאן – וזה נקרא, "לאה"!
ואם כן, "לאה" היא "עלמא דאתכסיא" – גם היא מציאות, אלא שזה מימד פנימי של המציאות וכאמור, "רחל" היא "עלמא דאתגליא" – המימד החיצוני של המציאות!
רבי יוסי – והנה, בדרך כלל, רבי יוסי הוא כנגד רחל, כנגד המלכות התחתונה, הגלויה – אבל כאן הוא מגלה את השורש שלו, את הזיקה שלו כ"לאה"! לכן הוא אומר את הפסוק של לאה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' [= בְּכֹרִי אַתָּה] עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה", שממנו המלכות בישראל! זהו ההסבר למה רבי אבא פותח עם פסוק של אברהם ורבי חייא פותח עם פסוק של יעקב ורבי יוסי פותח עם פסוק של לאה, שורש המלכות! וכאמור, הרמז השלם הוא שכל הפסוקים האלה נאמרים – כדי לשבח את הרשב"י, הנשמה הכללית המסוגלת להאיר באור התורה שלו את כל עולם, לתקן את כל העולם ולהוציא את העולם מהגלות שלו, כלשון שנאמר על ספר הזהר: "יפקון ביה מן גלותא ברחמים"!
ברחמים – ושוב, אם יבוא מי וינסה לתקן את המציאות – לא באור של פנימיות התורה – אלא עם הפשט, עם הדין של התורה – יתכן והתיקון יהיה מלוּוה עם דין קשה, עם ביקורת. עם המון שבירות שצריך לשבור, שצריך להשפיל אנשים, עם המון דינים! אבל מי שבא לתקן את המציאות, הבית חב"ד האידיאלי, שבא לתקן את העולם ע"פ האור של פנימיות התורה – הוא מוציא את העם מן הגלות ברחמים. וכאמור, בשביל זה צריך את שלושת התלמידים עם שלושת הפסוקים שהם מביאים.
התהלך – וכאמור, התהליך שנגזר משלושת הפסוקים הוא לקחת את אור החכמה, "השכל הנעלם מכל רעיון" ולהוליד מתוך זה את מידת האהבה! וכאמור, זה ענינו של אברהם שעליו נאמר: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" וממשיך "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". זה נאמר לגבי ראיה, אבל יש גם נוסף על הראיה – התהלכות בארץ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". ואם כן, גם זה קשור ע"פ פשט עם ראיה – אבל כדי לחבב עליך את הארץ, צריך לטייל בארץ. ושוב, אפשר לומר ש"קוּם הִתְהַלֵּךְ" זה לא רק לראות ממקום גבוה, לסקור בסקירה אחת את כל הארץ – אלא צריך ממש לטייל בארץ ולראות כל מקום בפרטיות – כמו שיש השגחה כללית והשגחה פרטית!
ושוב, אחרי שנאמר תסתכל על כל הארץ – נאמר גם: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" – לטייל בכל הארץ לגבולותיה – ובכך לחבב יותר ויותר את הארץ שהיא: "אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה"!
כלל ופרט – והנה, ההמשכיות כאן היא מלראות את הארץ – לקום ולהתהלך בארץ. והיא באה אחרי שזוכים להוליד אהבה מהסתכלות כללית. על האהבה, החסד, היום הראשון של מעשה בראשית, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" – נאמר "יומא דאזיל עם כולהו יומין". כלומר, היום (האור) שהולך ומתלוה עם כל שאר הימים. ושוב, כל יום זו מידה אחרת, כל יום זה פרט אחר וכך, כל מקום בארץ, זו בחינה פרטית. וזהו פרט שצריך לכלל – והוא המכנה המשותף של כל המקומות –"אהבה", פנימיות מידת החסד, אהבה וחיבה! עד כאן, אברהם אבינו – ראיה, אהבה וחיבה! ואח"כ, אהבה וחיבה הולכות עם כל פרט ופרט, עם כל מקום בארץ חמדה!
השפעה – בתחילת השיעור אמרנו שאנו מדברים כאן על שלושה תנאים של משפיע! והנה, חוץ מזה שמשבחים את רשב"י – שאתה כאן כמו הארץ, כמו אברהם שראה את כל הארץ בסקירה אחת – זה ודאי שהשבח הזה גם כולל את הרואה ואת החויה שהוא חווה. וממילא, רוצים כאן לתת לרשב"י גם את הראיה וגם את האהבה של אברהם אבינו כלפי הארץ – שהיא המשל לרשב"י! לכן באמת כך מסביר הרבי – שהתנאי הראשון של להיות משפיע – זה שהמשפיע צריך להיות נשמה כללית. או נשמה כללית של כל עם ישראל, המלך, הרבי (ר"ת: ראש בני ישראל), או נשמה כללית של קבוצה מסויימת בתוך עם ישראל. וזאת, על דרך ענפי העץ – שהענף היותר גדול – כולל את כל הענפים היותר קטנים שמתפשטים ויוצאים ממנו!
ושוב, קודם צריך להסתכל, להסתכל על עם ישראל, להסתכל הסתכלות כזאת שמעוררת אהבה וחיבה!
אהבה וחיבה – וכאמור, קודם צריך להסתכל על כל מי שיושב כאן, בכללות – ולעורר אהבה כללית לכולם. אח"כ, להסתובב בתוך הציבור ולהסתכל על כל אחד בפרטיות – כדי לעורר עליו אהבה פרטית! כך צריך לנהוג גם מנהל המפעל – שיש לו כך וכך עובדים. קודם עליו להסתכל על המפעל ועל כל עובדיו, על כל הפועלים – להסתכל הסתכלות של שכל נעלם. הסתכלות כזאת שמולידה, מעוררת אהבה לכולם – ואח"כ הוא צריך לקום ולהסתובב בכל מחלקה ומחלקה – ולראות מה קורה שם בכל מקום ומקום. ושוב, "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – לעורר בכל מקום בפרט, אהבה וחיבה כלפי כל פרט ופרט.
ואם כן, כל זה הוא התנאי הראשון של משפיע וממילא, אחד שאינו מסוגל לנהוג כך – כלל אינו יכול להיות משפיע, משפיע אמיתי! כאמור, קודם הוא צריך להיות כמו אברהם אבינו. אח"כ הוא צריך להיות כמו יעקב אבינו. אח"כ הוא צריך להיות כמו לאה אמנו – כאשר היא אומרת: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'"!
והנה, התלמידים שמשבחים את הרשב"י, רבם – הם כל הזמן מגלים אצלו, גורמים שתתגלה אצלו, יותר ויותר, אותה תכונה בה הם משבחים אותו! ואכן, כך כתוב – שלשבח אמיתי יש תכונה – לגלות אצל האדם עצמו את אותה תכונה – בה משבחים אותו! שוב, אם משבחים אדם חכם בשבח כן ואמיתי זה מגלה אצלו יותר ויותר חכמה – ולפעמים גם חכמה שהיתה טמונה אצלו. כלומר, זה נקרא "פעולת שבח אמיתי" – ואפילו כלפי שמיא זה אותו הדבר! ואכן, הרבה שואלים: בשביל מה צריך לשבח את הקב"ה? האם עולה בדעתך שהקב"ה חסר אותם שבחים בהם אתה משבח אותו? מהם כל התפילות והתשבחות?
עלינו לשבח – והנה, הוי' ברא את העולם באופן, שהוא בעצמו מגיב כביכול, כמו בן אדם, כמו הבן אדם שהוא ברא – כך הוא חקק את הסדר בעולם! ואחד מהכללים הוא, שעל ידי שבח כן ואמיתי – מוציאים ומגלים את התכונה הזאת בו! כלומר, אפילו כלפי שמיא – כאשר אני רוצה שהוי' ינהג איתי במידת החסד – בין יתר הדברים שאפשר לעשותם – זה לשבח את הוי' על רוב חסדיו וכו'. וכן, אולי הדבר החשוב ביותר כאן הוא שאני בעצמי אהיה דוגמא לעשיית חסד עם הזולת. זה נקרא "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". וזהו שכתוב: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים". ושוב, זה הדבר הכי חשוב, כשאני עושה חסד – גם הוי' יעשה חסד איתי!
וכאמור, ביחד עם זה – יש גם ענין בתפילה לשבח את הוי' במידת החסד וכאשר אני משבח אותו במידת החסד – זה מעורר שהוא יתגלה כביכול, בלבוש מידת החסד. כידוע, כל המידות – זה מלשון מדים, לבושים – וכאשר אני משבח אותו במידת החסד – הוא יתלבש ויופיע עלי בלבוש זה!
כלליות – ואם כן, העולה מכל השיחה הזאת הוא – שהמושפע, הרשב"י וגם התלמידים שרוצים לשבח אותו על מנת לתת לרבם כח, יפוי כח – להשפיע לאחרים, להרחיב את מעגל המושפעים מהרב – צריכים לגלות אצלו, יותר ויותר, כלליות! הרב מצידו, מצד החוויה שלו – זה גילוי של אהבת ישראל יותר ויותר! וכמובן, הא בהא תליא. כלומר, אם הוא נמצא בי ואני נמצא בו – שזה הפרוש של "כלליות" – אז ודאי ש"החלק" אוהב את "החלק". בודאי שאני אוהב, יותר ויותר, את אותו אחד, שאני נמצא בו והוא נמצא בי – שזה נקרא "נשמה כללית"!
נחזור, אחרי השלב הראשון של דברי רבי אבא – על אברהם אבינו שרואה את הארץ בעיניו (כלל) ואח"כ, הוא קם ומתהלך בארץ (פרט) ומסתכל – ומתוך ההסתכלות שלו על כל פרט ופרט – הוא מחבב ואוהב את הארץ. ויותר מזה – כאשר הוא רואה ומקשר את הפרט עם ד' רוחות העולם, ככתוב בספר הזהר, בעצם הוא רואה את כל העולם כולו!
צדיק – ושוב, ע"פ פשט – כאשר התלמידים מסתכלים על רבם הרשב"י – הם רואים ביחיד הזה – את כל העולם כולו, את כל הנשמות כולן! וזאת, היות שהם מרגישים בו זיקה לכל אחת מד' רוחות העולם (צדיק, ר"ת: צפון, דרום, ים, קדם)! וכן, גם הוא בעצמו – כאשר מסתכל על הפרט, כדי לעורר אהבה על הפרט – גם הוא רואה בפרט הזה את סוד: "מועט המחזיק את המרובה". כך בתחילה חשבתי, לתת את הביטוי הזה ככותרת השיעור שאנו לומדים. ושוב, גם הוא רואה בכל פרט, בכל מועט – גם את המרובה, גם את הרבי! ולכן, הרשב"י מתיחס לכל נפש מישראל.
הכל בו – ושוב מלמטה למעלה – כאשר מסתכלים על נשמה כללית – פשוט מרגישים שהוא שקול כנגד כל העם! כמו שכתוב על משה רבינו, כמו שגם כתוב בסיפור זה של ספר הזהר – שאומר רבי חייא שרשב"י – שקול כנגד הכל – כך מסתכלים על הצדיק! והנה, הצדיק, המשפיע, מסתכל על כל אחד ואחד – ויקרה לו נפש אחת מישראל – כמו כל העולם כולו! וכל זאת, בגלל שהוא רואה בכל פרט גם את ה"מועט המחזיק את המרובה" – הכל נמצא כאן, בהעלם! וכן, מה שהוא נשמה כללית – זאת היכולת שלו לגלות בגילוי – את ההתכללות של הכל בתוכו!
העלם וגילוי – וכן, כל אחד יכול להרגיש את הקשר בינו לבין הצדיק – אבל בעיניו שלו הוא רואה, בהסתר, בהחבא כביכול, שהכל נמצא בתוך כל פרט ופרט! כלומר, שהצדיק משליך את הבחינה שלו, את הכלליות שלו – על כל פרט ופרט – רק שאצל כל פרט ופרט זה בהחבא, בהסתר. וכמובן, אצל הצדיק – הכלליות אמורה להיות בגלוי!
יסוד עולם – ושוב, רבי אבא דיבר על הקשר בין ההסתכלות לאהבה כלומר, איך שמתוך ההסתכלות נולדה ה"אהבה"! ואח"כ, ה"אהבה" מתלוה לכל מידה ומידה ממידות הלב. כאמור, התלמיד השני, רבי חייא – הוא כנגד מידת היסוד, וכאן בסיפור זה הוא היסוד, כמו שנכלל בתפארת – ולכן הוא אומר פסוק של יעקב אבינו שמידתו תפארת, תפארת ישראל! והנה, בעצם הוא היסוד – שמשפיע לארץ התחתונה – ואכן הביטוי הוא: "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" – הצדיק שמשפיע לארץ! כאשר הוא שוכב על הארץ, הוא אינו רואה את הארץ, הוא ישן ושוכב על הארץ! הוא לוקח אבנים – ויש כמה דעות בחז"ל כמה אבנים הוא לוקח – ושם אותן מראשותיו. ע"פ פשט, הוא לוקח י"ב אבנים כנגד י"ב השבטים שהוא עתיד להוליד ומשם, "רועה אבן ישראל" – כל שבט הוא אבן. וכן, אלו י"ב נחלות = "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".
לגבי השאלה: מה הוא עושה יותר בשכיבה שלו – מאשר אברהם אבינו בראיה שלו? מביא הרבי, שבלשון הנגלה שבתורה, לשון הפשט – שבשכיבה שלו הוא עושה קנין, כאילו כובש את הארץ תחתיו, הוא מתחתן עם הארץ, נושא את הארץ, מתחבר עם הארץ – יותר מאשר אברהם אבינו.
קנין גמור – ואם כן, יעקב, בשכיבה שלו – מתחבר לארץ יותר מאשר אברהם בראיה שלו, וגם יותר מה"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" – שיוצא מהראיה שלו! אם היינו מעמיקים כאן בנגלה – אזי היינו אומרים שגם ראיה וכל שכן "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" – הם שלבים לקראת קנין – אבל אין בהם עדיין דין קנין גמור! ושוב, לראות ולהתהלך – זה עדיין לא קונה קנין גמור! וכן, הגמרא אומרת, שבשביל לקנות – צריך להחזיק בדבר, בקרקע שאתה קונה. ואם כן, איך מחזיקים, איך עושים חזקה בקרקע? או לפי לשון חז"ל "גדר ונעל ופרץ" – או לפי לשון הגמרא המביאה הגדרה אחרת האומרת: שיש קנין כאשר מישהו מציע מצעות, על הקרקע, ושוכב, שוכב לישון! ושוב, מה הוא פועל בזה ששם שם מצעות ושוכב? שהוא משתמש להנאתו בדבר, בקרקע! בזה שהוא נהנה באופן פיזי מהקרקע – הוא מחזיק בקרקע!
ופרצת – ושוב, לא רק שהוא רואה את הארץ ומתהלך בארץ – אלא זה שהוא שוכב על הארץ ומשתמש בארץ – בזה הוא מחזיק בה! לכן גם אפשר להבין מה שכתוב בהמשך אצל יעקב: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" ואומר רש"י שם: "ופרצת – וחזקת, כמו 'וכן יפרוץ'". כאמור, גם אצל אברהם אבינו נאמרו ד' רוחות העולם: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" – אבל זו רק הסתכלות. לעומת זאת, אצל יעקב, שאמנם כרגע שוכב על הקרקע – אבל עתיד אח"כ לקום ולפרוץ לד' רוחות השמים: "יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"!
נכניס כאן, כמאמר מוסגר, מה ששאלנו בתחילת השיעור: למה יש שוני בסדר הופעת ד' רוחות העולם בשני הפסוקים?
ד' רוחות העולם
יש כלל בקבלה ובחסידות – שכל אחד אוהב את הצד המשלים אותו – כמו שאיש אמור לאהוב אשה – ואשה אמורה לאהוב איש! אם איש מחליף זאת – הרי זה חסרון ופגם גמור בנפש! ושוב, כל אחד יש לו נטיה פנימית לאהוב ולשאוף לצד ההופכי שמשלים אותו!
מרכבה – איזה רוח הוא אברהם? אברהם הוא בעצמו אהבה – ואהבה וחסד זה רוח "דרום"! כאמור, בשני הפסוקים, הפסוק של אברהם: "וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" והפסוק של יעקב: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – סדר רוחות העולם שונה. וכאמור, גם רביעיות אלו הן בסוד המרכבה שהוזכר כאן בספר הזהר! ואם כן, הדרום (נגבה) – חסד; הצפון – גבורה; המזרח (קדמה) – תפארת; הים (מערב) – המלכות! ואם כן, גם בסדר זה יש מעשה מרכבה, ארבע רגלי המרכבה, ארבע רגלי כסא הכבוד!
חסד – אהבה. היכן כתוב פעם ראשונה "אהבה" בתורה? הכלל בתורה הוא ש"הכל הולך אחר הפתיחה" וממילא, אם רוצים להבין מה זאת אהבה – צריכים למצוא איפה מוזכר לראשונה: שמישהו אוהב משהו? שזה ודאי ה"כלל גדול" לגבי כל האהבות שיש בתורה! והנה, פעם ראשונה שמופיעה אהבה בתורה – זה בפתיחה של עקדת יצחק: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". ואם כן, האהבה המפורשת הראשונה בתורה היא אהבת אברהם ליצחק! בפעם השניה מוזכרת אהבת יצחק לרבקה, שהם כבר איש ואשה: "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".
ושוב, הפעם השניה שיש אהבה בתורה – זה שיצחק אוהב את רבקה. הפעם השלישית והרביעית שיש אהבה בתורה – זה שיצחק אוהב את עשו ואילו רבקה אוהבת את יעקב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"!
סוד מ"ב – אהבות. והנה, הופעת האהבה בתורה – מתקדמת ע"פ סדר כאשר, "האהוב נעשה אוהב"! נחזור, האהבה הראשונה בתורה – שזה היסוד של כל מושג האהבה – היא אהבת האב לבן: אהבת אברהם ליצחק; אח"כ יצחק אוהב את רבקה; אח"כ רבקה אוהבת את יעקב! ואם כן, כך באמת אפשר וצריך לבדוק את כל האהבות בתורה. בסה"כ יש בחמישה חומשי תורה מ"ב אהבות! כידוע, בכל התורה יש מ"ב מסעות של אהבה! כלומר, כל האהבות בתורה – זה על דרך הנאמר לאברהם אבינו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" – שיש בזה סוד של מ"ב מסעות!
מצפוֹן – כאמור, האהבה הראשונה, היא אהבת אברהם ליצחק. מה זה אהבת אברהם ליצחק? זה שהדרום אוהב את הצפון! כלומר, הדרום, החסד – אוהב את הצפון, גבורה. ואם כן, זה טוב שאותו אחד חסדן – יאהב מישהו גיבור, חזק! ושוב, אם החסדנים, החסידים – רק אוהבים חסידים – ולא אוהבים חיילים גיבורים בצבא – אזי יש פגם חמור בחסידים. ושוב, חסיד אמור לאהוב חייל – זאת אהבה אמיתית, מושלמת – ולא שחסידים יאהבו חסידים! חסיד שאוהב חסיד – זה כמו זכר וזכר. ואם כן, זהו הפרוש הפנימי בקבלה לגבי אברהם שמסתכל על מנת לאהוב – וההסתכלות שלו מתחילה מ"צָפוֹן": "וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה"!
דרום צפון – "וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" – מה זה המקום אשר אתה שם? אברהם נמצא בדרום (נגבה), בחסד – זה מקומו של אברהם! ומשם הוא מסתכל קודם לצפון: "צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה". ואם כן, הסברנו עד כאן למה זה פותח בצפון, דוקא אצל אברהם אבינו!
מזרח מערב – אותו הדבר ממש אנו רואים אצל יעקב אבינו. יעקב הוא הקדם, הוא המזרח. ואם כן, המזרח צריך לשאוף לצד ההופכי כלומר, ממזרח (קדמה) למערב (ימה), כלשון הפסוק: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". ולכן הפריצה של יעקב מתחילה דוקא מצד מערב, מצד הים! ושוב, כאשר יעקב אבינו, הממוקם במזרח (תפארת, קדם), מתחיל לפרוץ – הוא מתחיל דוקא לפרוץ כלפי מערב, ימה!
ואם כן, ראינו כאן שאברהם, דרום, חסד – מתחיל מהכיוון הנגדי, צפון, גבורה. וכן, ראינו שיעקב, התפארת – שמיקומו במזרח – מתחיל לפרוץ דוקא מכיוון מערב, ימה! ושוב, מימה בא קדמה ואילו מצפונה בא נגבה ואפשר לראות שיש כאן תהליך של חזרה לעצמו:
"צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה"
"יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"
ושוב, אצל אברהם: מתחיל עם הצד ההופכי – מנגבה לצפונה – ומיד פונה ומשלים קדמה וימה. אצל יעקב מתחיל עם הצד ההופכי – מקדמה לימה – ומיד פונה ומשלים – צפונה ונגבה!
קנין – אמרנו, שלגבי הראיה של אברהם – השכיבה של יעקב עושה כאן כיבוש וקנין גמור: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – וזהו שהשכיבה והכיבוש (שכב, כבש) – זה סוד של זיווג איש ואשה. כלומר, שיעקב כאן ממש מזדווג עם הארץ ובזה קונה את הארץ!
כאן מוסיף הרבי רמז – הערה, ובה רעיון מאד עמוק שראוי לומר. הרבי מצטט קטע מדברי הגאון מרוגצ'וב (גאון גדול מאד שחי בדור הקודם) השואל על הפסוק זה, שבאמת הוא פסוק של קנין. כאשר למדים את הסוגיה במסכת בבא בתרא – רואים שלא רק על ידי "גדר, נעל, ופרץ" אפשר לעשות קנין אלא, גם על ידי מי שמציע מצעות ושוכב על הקרקע – גם אפשר לעשות קנין! ואם כן, הגאון מדייק שם ואומר שרק כאשר בשעת השכיבה – כל הקרקע שעומד לקנות – גלוי וידוע לפניו! ואם כך, ברגע שהוא שוכב אזי השכיבה הזאת – היא פעולת קנין!
מקופלת – והנה, לכאורה כאן, בפסוק שלנו – הוי' אומר ליעקב בחלומו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" – וכאמור, בשעת מעשה הקב"ה קיפל תחתיו את כל ארץ ישראל. וממילא, נשאלת השאלה: ברגע שהקב"ה קיפל את הארץ – זה לכאורה, היה לאחר שיעקב שכב? שהרי, בזמן השכיבה שלו הוא שם את ראשו על אדמת המקום – ושם היו רק "ד' אמות" ועדיין לא כל ארץ ישראל מקופלת תחתיו, שזה רק קצת אחר כך, כאשר הוא ישן וכאשר הוא חולם – רק אז הקב"ה מקפל את כל הארץ מתחתיו? ואם כן, הוא שואל כאן שאלה הלכתית, שלכאורה, זה לא קונה את כל הארץ! והנה, הרמז כאן אומר כך: מקופלת = 656 = השדה אשר קנה אברהם! וכן, 656 = "אדמתנו קנה".
פעולה נמשכת
איך הוא מתרץ קושיה זאת? נקדים, שזה נשמע כמו משהו מאוד תאורטי – אבל יש בזה מוסר השכל מאד מאד עמוק. אומר הגאון מרוגצ'וב, שיש פעולות, לפי ההגדרה ההלכתית של התורה – שנעשות באופן חד פעמי – וברגע שהפעולה נעשית, היא נגמרת! אמנם נשאר רושם, רשימו מן הפעולה – אבל לא שהפעולה חוזרת על עצמה כל הזמן ומתחדשת ונמשכת כל הזמן. אבל, ישנן גם פעולות נמשכות. ושוב, יש פעולה שהאדם עושה – וכאילו הוא גמר עם זה – אבל בעצם, באמת – הוא ממשיך לעשות את הפעולה כל הזמן!
פועל נגמר – כלומר, יש מצוות כאלה. יש מצוות שהקיום שלהם – ואפילו שלכאורה אני עושה זאת רק פעם אחת – אבל זה נחשב שהמצוה הזאת הולכת ונמשכת כל הזמן! ושוב, החפצא קיים, ואני מקיים כל רגע את המצוה, כמו שנסביר. וכאמור, יש מצוות אחרות שזה לא כך: כלומר, ע"פ פשט, עשיתי את המצוה, וזה נגמר! אני אמנם רואה את החפץ לפני – אבל המצוה נגמרה. הדוגמא שמובאת היא שתי מצוות של תפילין – הנחת תפילה של יד והנחת תפילה של ראש. ואם כן, אומר הגאון שתפילין של יד זה "פועל נגמר" כלומר, שיש רק מצוה לקשור את התפילין של יד – וברגע שקשרתי, ואפילו שנשארה התפילה של יד קשורה על ידי זמן רב – המצוה נגמרה! ושוב, זה לא שבכל רגע אני מקיים את מצות הנחה של תפילה של יד.
לעומת זאת, מצות הנחת תפילה של ראש – היא מצוה נמשכת, פעולה נמשכת! והנה, על תפילה של יד כתוב "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" ואילו על תפילה של ראש כתוב: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"!
פועל נמשך – ואם כן, מה זה "וְהָיוּ"? זה הווה ונמשך! כלומר, כל זמן שזה נמצא על ראשי – אני מקיים עוד פעם ועוד פעם את מצות הנחת תפילה של ראש! והנה, זה נשמע עדיין משהו הלכתי – שלא קשה לתרגם אותו לתיקון האדם – אבל יש כאן משהו מאד משמעותי לגבי תיקון המידות!
לא נח – נחזור, הגאון מביא דוגמאות נוספות – ראיות מן התלמוד. הוא אומר, שכאשר מדובר בשכיבה לא נוחה, או גם ישיבה לא נוחה – ואף על פי כן אני ממשיך לשכב שם, לשבת שם! ושוב, שכבתי לישון על מיטה לא נוחה, בצורה לא נוחה, או שאני יושב בצורה לא נוחה – על זה אומר הגאון שדוקא ה"אי נוחיות" – הופכת את הפעולה למעליותא – להיות פעולה נמשכת! אם זה היה נח – זאת אומרת שישבתי פעם אחת וזהו – הכל טוב, הכל בסדר. לעומת זאת, אם הישיבה שלי אינה נוחה, ואף על פי כן אני ממשיך לשבת שם, כאשר תחושת האי נוחות נמצאת אתי כל הזמן, או שאיני חושב על זה כלל – אבל הלא נוחיות, גם בתת מודע – עושה כביכול, שבכל רגע אני יושב מחדש (שכל רגע אני מחליט להמשיך לשבת)!
חוזר לאין – וזאת למה? בגלל שחסרון הנוחיות פועל כביכול, הסתלקות כל רגע – חזרה לאין. ושוב, אם יש הסתלקות כל רגע, צריכה להיות גם התפשטות כל רגע! ואם כן, ישנה מעלה נפלאה במצב לא נח שאזי, האדם, בעל כורחו, הוא מחדש את המציאות כל רגע! וכאמור, אם היה נמצא במצב נח – לא היה מחדש דבר – אלא רק היה נשאר רושם ממה שהוא חידש פעם אחת כאשר התישב על כסא נח!
עולם חדש – נקח דוגמא מהקב"ה שבורא את העולם, בכל רגע מחדש – ומכאן, סימן שיש לו אי נחת מהעולם שברא! מה פרוש: "בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"? זה סימן שיש כל רגע הסתלקות של מעשה בראשית! למה יש הסתלקות? בגלל שיש דין? למה יש דין? בגלל שבעולם יש המון בעיות! ואם כן, היות שזה לא נח – כל רגע יש הסתלקות. אבל מתוך שיש רצון שכן יהיה עולם: כד סליק ברעותיה למברי עלמא (כשעלה ברצונו לברוא את עולם), אזי, בכל רגע תמיד צריך לברוא את העולם מחדש! וכאמור, כל זה בזכות מה? בזכות האי נוחיות, האי נחת של הקב"ה מעולמו! כאמור, המושג "פעולה נמשכת", זה חידושו של הרוגוצ'בר.
נשאל, למה יעקב שם אבנים למראשותיו? לא היה לו כר בתיקו? ממשיך הגאון ואומר, שהוא שכב על אבנים בצורה לא נוחה שהרי, לשכב על אבנים – זה לא נח! וכאמור, היות שהוא שכב על אבנים – ואף על פי שהוא הצליח להרדם – הוא כל רגע שוכב מחדש – אפילו בתת מודע שלו. וכן, היות שכל רגע הוא שוכב מחדש – שזאת היא פעולה נמשכת – כאשר הקב"ה מקפל את כל הארץ ומניח תחתיו – אזי, באותו רגע הוא קנה את הארץ בשלמותה – שהרי באותו רגע, ובכל רגע – הוא שוכב מחדש – וכל זה, תוך כדי שהוא ישן!
כאמור, מושג זה הוא עמוק ביותר והיה ראוי לומר שיעור, ואפילו סדרת שיעורים – רק על נושא זה של "אי נוחיות" – של מעלת האי נוחיות – שהופכת פעולה נגמרת, חד פעמית – להיות פעולה נמשכת שמעלתה עצומה! וכאמור, כל זה אפילו בלא מודע – אפילו כאשר הוא ישן.
והנה, אם נשליך זאת על מצוות התפילין – סימן שצריך להיות משהו דומה לזה גם בראש, בתפילה של ראש – שזה יותר גבוה מתפילין של יד, יותר מקודש! וממילא, צריך לומר שיש משהו לא נח כל כך בהנחת תפילה של ראש. הנחת התפילה של יד זה בסדר – לא מפריע. אבל הנחת תפילה של ראש דורשת, מצד אחד, להשמר מהסח הדעת מה שלא תמיד נח – ומצד שני – אמורה תפילה של ראש לפעול יראה על כל עמי הארצות: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" – "אלו תפילין שבראש"! ושוב, יש כאן איזה מתח – ואפשר במקום לקרוא לזה "אי נוחיות" – לקרוא לזה מתח! ואולי הא בהא תליה – שאם יש כאן הסח הדעת – יתכן ולא "יָרְאוּ מִמֶּךָּ"?
מתח – נחזור, גם באי נוחות, במתח – יש פעולה חיובית – אם יודעים איך לרסן את זה במינון הראוי והוא, שזה הופך את הפעילות של החיים – לפעילות נמשכת – ולא לסוג של פעילות חד פעמית! עד כאן רעיון זה.
תנאים – ואם כן, יעקב שוכב על הארץ – והחידוש אצלו, שיותר מאברהם – יעקב מחדיר את אור האהבה שלו – בתוך המציאות שהוא שוכב עליה, הוא בא במגע ישיר עם המציאות – ולא רק רואה אותה! ושוב, הוא כביכול נושא את המציאות לאישה ממש – יותר מאשר אברהם אבינו! וכאמור, זה כבר התנאי השני של משפיע – שמוכן ממש לשכב על המציאות שלו כדי לקנות את זה, לכבוש את זה למעליותא, להתחתן עם זה! ואם כן, אמרנו שהתנאי הראשון של המשפיע – זאת היכולת להוליד מחכמה אהבה, ואח"כ שהאהבה תלוה את כל מידות!
תנאי ב' – מוסיף על זה יעקב אבינו בזה שהוא בא לחדיר את האהבה הזאת, תוך כדי שכיבה על המציאות – בהתייחדות עם הארץ ממש! ואם כן, יוצא מכל זה בן, בן ממש – בן גשמי! ושוב, הבן של אברהם אבינו – זה עדיין בן רוחני, אבל מהבן של יעקב – נולד עכשיו הבן הממשי, הבן הרביעי – שרק אז אומרת לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'" – ובזה היא מחזירה לקב"ה אור חוזר!
נחזור, שלושת התנאים של משפיע – הם כנגד: אברהם, יעקב, לאה. יש בזה שתי בחינות של אור ישר – שיורד בשני שלבים: שלב א' על ידי אברהם; שלב ב', חדירה עד סוף כל דרגין, על ידי יעקב; לאחר זאת בא אור חוזר על ידי לאה אמנו – כאשר, כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש.
אור חוזר – וכאמור אור חוזר הוא הודיה בנפש! כשהאדם קם בבוקר – המילה הראשונה שאומר, האמירה הראשונה שאומר למלך העליון, להוי', היא: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"! מודה, לשון הודיה: "וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה"!
ביטול – בשיא תפילת ח"י, משתחווים ואומרים: "מודים אנחנו לך.." – וכתוב בקבלה שגם זה כנגד יהודה, לשון הודיה. כמו כן, בתחילת תפילת ח"י – יהודה מסמל את יסוד התפילה, עם הביטול והשתחואה שיש בברכת אבות החותמת "מגן אברהם"! ואם כן, זאת אומרת שיהודה הוא "ביטול בכלל"! יש שני סוגי ביטול: ביטול תחתון, ביטול היש וקבלת עול מלכות שמים! וכאמור, האור חוזר שמעלה ההודיה והשתחואה בתפילת ח"י – חוזר עד לקדמותו ממש כלומר, הוא מגיע לביטול הכי עליון שנקרא ביטול במציאות!
יהודה זה לשון הוד, ואור חוזר – זה "הד", "הֵד הָרִים" – זאת הפעימה של "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'" – וזה עיקר תיקון המלכות, מלמטה כלפי מעלה! ושוב, יש בזה שתי בחינות של ביטול: הביטול התחתון – שעולה ומגיע לביטול הכי עליון! כלומר, זה מתחיל מ"מודה אני" שאומרים מיד כשקמים בבוקר – ועד להשתחואה של תפילת ח"י – שזה כנגד פנימיות החכמה – הביטול במציאות – של "הראיה", של אברהם אבינו!
הד הרים – נחזור, בהסבר של ספר הזהר כאן – אברהם זה: מראיה לאהבה! יעקב זה: משכיבה לפריצה והחדרה לתוך המלכות! אצל לאה זה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'" – אור חוזר שעולה מהמלכות כלפי מעלה, "הד". ושוב, זה מתחיל מביטול המלכות, קבלת עול מלכות שמים, ועולה עד לפנימיות החכמה (פנימיות השורש של אברהם אבינו) הפנימיות של הראיה של אברהם אבינו – ביטול במציאות! ושוב, פנימיות החכמה זה "כח מה" כלומר, ביטול אמיתי, ביטול במציאות.
יהודה – כאמור, בשם "יהודה" – ארבע אותיות שם י‑ה‑ו‑ה לפי הסדר. כאמור, יהודה הוא הבן הרביעי וכן האות ד בשמו היא האות הרביעית. אות ה אחרונה בשמו – היא האות החמישית! פרוש אחד אומר, שאות ד של יהודה – דלת מלשון "דליית ליה מגרמא כלום" – לשון דלות ועניות. כלומר, בתחילה המלכות היא דלה ועניה ובהמשך היא מתמלאת – ואז אות ד הופכת להיות אות ה – ואז היא מודה – ומחזירה את ההוד, את ההד – מלמטה למעלה!
אות ד – פרוש נוסף אומר, שהאות הרביעית בשמו של יהודה, המלך – היא האות ד. וזה רומז לקשר הרצועות של תפילה של ראש – שצורתו דומה לאות ד! הקשר נמצא בעורף – כנגד ספירת הדעת, המוח האחורי. בקבלה נקרא "קשר של תפילין" – סוד פרצוף לאה. כלומר, אותה לאה אמנו שהיא אומרת, היא המודה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'".
זאת הפעם – והנה, לגבי הישראל, האדם, הזכר, שמניח את התפילין – לאה אמנו נקראת בקבלה בשם: "הקשר של תפילין", אות ד. וכאמור, את אות ד הזאת היא קובעת דוקא בתוך הבן הרביעי – יהודה! כלומר, שהיא ניצבת וקיימת דוקא בתוך הבן הרביעי – ומכל זה עוד יותר מובן מדוע היא אומרת ומודה – דוקא אחרי הבן הרביעי! ושוב, היא בעצמה נמצאת שם – יותר מאשר אצל כל הבנים האחרים!
דעת הוי' – ואם כן, מהי האות ד הזאת? הרי אות ד זאת עומדת כנגד הדעת, כמו שהוסבר. אבל, זאת בחינת מלכות, הפן הפנימי של המלכות – "עלמא דאתכסיא" – כמו שהסברנו קודם. ושוב, "קשר של תפילין" זאת היכולת של המלכות, של כנסת ישראל, שלנו, של המציאות – לחוש את דעת הוי'! במילים הכי פשוטות – אנחנו, המלכות, כנסת ישראל – כביכול עומדת מאחורי הקב"ה קצת נמוך מראשו כנגד קשר של תפילין שמול העורף – כנגד מח הדעת – ושם יכולים לחוש מהי דעתו של הוי', איך הוא יודע אותנו וממילא, מהו רצונו של הקב"ה! ושוב, לחוש מה הוא רוצה מאיתנו ואיך הוא יודע אותנו! ואם כן, זהו ההסבר הכי פשוט.
רבי יוסי – נחזור, מי הוא התלמיד שבדבריו אל הרשב"י מביא את הפסוק "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'"? רבי יוסי הוא המביא את הפסוק! ידוע בחז"ל שכאשר יש מחלוקת בין רבי יוסי ועוד תנא – תמיד ההלכה כמו רבי יוסי! כאמור, רבי יוסי הוא כנגד המלכות, המדרגה הכי תחתונה – אבל ההלכה תמיד כמותו לגבי כל אחד אחר! ושוב, לגבי תנא יחיד – רבי יוסי הכי חזק – תמיד הלכה כמותו, הוא הכי מכריע – יותר מכולם!
הלכה כמותו – ואם כן, למה זה כך? מאמר חז"ל קובע: "רבי יוסי נימוקו עימו"! זה הלשון של חז"ל הבא להסביר: למה תמיד מעדיפים את רבי יוסי – על פני כל אחד אחר! וכן, כתוב שתמיד פוסקים את ההלכה כמו זה שחש ורגיש ביותר למציאות כמו שהיא! וממילא, מי שהוא כנגד המלכות, למטה – היא הנותנת שיפסקו הלכה כמותו! ושוב, אותו חכם שמייצג את המציאות מלמטה – הוא זוכה שפוסקים הלכה כמותו – ולא כמו אותו אחד שמסתכל על המציאות מלמעלה!
נימוקו עימו – ויותר מזה, לא רק שהוא מייצג את המציאות שלמטה – ולכן הלכה כמותו אלא יש לו תתמיד נימוק, איזה טעם לדבר, "נימוקו עימו", יותר מכל שאר התנאים! כמובן, שלכל התנאים יש סברות עילאות – אך רק לגבי רבי יוסי כתוב "רבי יוסי נימוקו עימו"! מסבירים זאת בקבלה ואומרים שבגלל שיש לרבי יוסי, אם כי שהוא רחל ולאה (מלכות) – יש לו שורש באות ד – ה"קשר של תפילין" – היכולת לחוש את דעת הוי' כלפי המציאות – וזה הנימוק שלו. וכן, הרמז הוא: נמוקו עמו = אֱלֹהִים הוי' דִּבֶּר = הוא אשה!
עיבוד עורות – דבר נוסף מביא כאן ר' לויק, אביו של הרבי: לכל אחד יש מקצוע שהרי, בדרך כלל, התנאים לא התפרנסו מהרבנות – ומקצועו של רבי יוסי היה "עיבוד עורות" – שהיה מקצוע מאד בזוי בזמנם. ויכול להיות, שלאחר שהוא עיבד עור עם אות ע זה הפך להיות אור עם אות א! כך מספרים לנו חז"ל על התנא רבי מאיר – שאצלו, בספר התורה שלו, הפסוק: "וַיַּעַשׂ הוי' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" – נכתב "כָּתְנוֹת אוֹר", עם אות א!
והנה, זה מתקשר כאן לאות ד של קשר של תפילין (שגם הם עשויים ונכתבים ע"ג עורות) שעומדת מאחור כנגד מח הדעת של הזכר, של זעיר אנפין – שזה סוד העור בכלל! וכן כתוב ש"עור" זה לשון "עיור" שאינו רואה. וממילא, לעבד אורות זה באמת לתת איזה נימוק, איזה טעם, "טעמו וראו" – לפקוח עינים עיורות! ואם כן, רבי יוסי, שנימוקו עימו – יש לו כח שיכול לפקוח עינים עיורות – כמו רבי מאיר שהיה "מאיר עיני חכמים בהלכה". ושוב, מי מסוגל לפקוח עינים עיורות שיראו את פנימיות המציאות, מה שמתרחש באמת במציאות? דוקא רבי יוסי – יותר מכולם!
כתוב, ש"יוסי" = 86 = "אֱלֹהִים" = "הטבע". ואם כן, רבי יוסי הוא בעצמו הטבע", "אֱלֹהִים", "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". אבל הוא "נימוקו עימו" וכאמור, זה הכל בסוד אות ד שבתוך השם "יהודה"! נחזור,
דליית ליה – והנה, מיהודה יוצא דוד המלך שגם הוא אות ד, דוד. ואם כן, לאות ד שבתוך יהודה יש הרבה פרושים: קודם כל, זה אות ד של "דליית ליה מגרמא כלום" כלומר, לפני שהמלכות מתמלאת היא דלה וכאשר היא מתמלאת היא הופכת להיות אות ה ואז היא מודה ומחזירה "אור חוזר" של הודיה!
אות ד של קשר – כאמור, ישנו פרוש, משמעות, של אות ד של "קשר של תפילין" – זה במה שקראנו "פרצוף לאה"!
דעת – יש אות ד של של דעת והוא, שאות ד של "קשר של תפילין" – עומדת מאחרי מח הדעת וממילא, חשה ורגישה לדעת, לדעת הפנימית של הוי' כלפי המציאות!
דוד – וכאמור, יש גם אות ד כפולה – שזה דוד! שהרי, מי שעתיד לצאת מיהודה ולהשלים את המרכבה זה דוד מלך ישראל חי וקיים!
תלמוד גדול – והנה, ידוע שיש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – ותמיד מוסבר בחסידות שההבדל ביניהם הוא: מה יותר גדול? התלמוד או המעשה! משיח בן יוסף סובר, וכך אנו פוסקים בעולם הזה, ש"תלמוד גדול – שמביא לידי מעשה"! זאת שלמות דעתו של משיח בן יוסף!
מעשה גדול – והנה, לעתיד לבוא נפסוק את ההלכה – כמו שסובר ואומר רבי טרפון בגמרא, מסכת קידושין: "שמעשה גדול". המעשה הוא כל כך גדול שבזכות המעשה – זוכה התלמיד לחדש חידושי תורה! ושוב, התורה בעצמה מתחדשת – מכח המעשה, מכח המעשים שנעשים! וממילא, כל ענינו של יהודה – זה להגיע למעשה גדול – שמרגישים אותו דוקא באור חוזר שהוא מעלה!
ממך הכל – כאן נאמר עוד רעיון כללי ויפה. מה זה מעשה גדול? כידוע, צריך להודות לקב"ה על כל מה שהוא חונן אותי ועל כל מה שהוא נותן לי, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"! וכן בדוד הוא אומר: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" כלומר, הכל מגיע ממך! ואם כן, דוד ענינו להחזיר את הכל לקב"ה.
הודו להוי' – ואם כן, אני לומד תורה וב"ה כאשר אני זוכה ללמוד אפילו שורה אחת בתורה – הרי זאת מתנה מן השמים! לא שאני זכאי לכך, לא שאני ראוי וזה מגיע לי. על כל מילה בתורה שזוכים ללמוד, "הוי מודה לו במאד מאד" – צריך להודות להוי'! וכן, גם על כל מעשה, שאני זוכה לעשות משהו בעולם, לתקן – כמו רבי שמעון כאן שבא לתקן את העולם, לתקן את המציאות שחוצה לו – ואם הוא מצליח – אזי ודאי וודאי שצריך להודות להוי' שהרי, ממך הכל ומידך נתנו לך!
ואם כן, נשאלת השאלה: מה ההבדל בין ללמוד לבין לעשות? בין להודות על זה שזכיתי ללמוד משהו, להשכיל ולהצליח בלימוד – וצריך להודות להוי' שחנן אותו שכל וכו' – אם הוא אמיתי – הוא צריך להודות. לבין, אחד שהצליח לעשות, לתקן משהו בעולם – לבנות מפעל – מפעל שעושה משהו בתוך המציאות של העולם הזה. וכמובן, המפעל הכי גדול זה מלכות, מדינה – לבנות מדינה ע"פ תורה, כמו שצריך. ושוב, לעשות מעשה בתוך העולם החיצוני – וכמובן, אותו אחד שהצליח צריך להודות להוי' מאד מאד. ואם כן, מה ההבדל בין הודיה שצריך להודות על לימוד לבין הודיה שצריך להודות על מעשה?
אור חוזר – הודיה על לימוד, זה בלשון הקבלה: אור חוזר, "מניה וביה". כלומר, כאשר האורות יורדים עד ליסוד – ישנה גם תופעה של אור חוזר – שהרי, היסוד הוא כינוי ודימוי של "סיומא דגופא" – סיום הגוף של הזכר, כלשון "פתח אליהו". ואם כן, ברגע שהאור יורד ומגיע ליסוד, שזה הסיום, "סיומא דגופא", אזי האור חוזר ועולה "מניה וביה"! וכאמור, הביטוי של אור חוזר זה תמיד עבודה של הודיה!
מעשה גדול – ושוב, ההודיה הזאת, זה קודם כל עבודה של "מניה וביה" בתוכי – וכאשר זה מגיע לסוף של עצמי – זה עולה וחוזר למעלה. זאת הודיה על לימוד תורה. לגבי ההודיה על הצלחה במעשים – האור יורד ומגיע ליסוד ומשם הצליח לפרוץ ולהגיע ולעשות משהו, לתקן משהו – בחוץ! ואז, האור חוזר מן המציאות החיצונית ועל כן זה נקרא: "אור חוזר מן המלכות"! כאמור, אור חוזר מן המלכות – היא הודיה על הצלחה שהוי' הצליח במעשה – וזה לאין ערוך יותר גדול ויותר קשה להגיע לזה – מאשר להגיע להודיה על הצלחה בלימוד התורה!
יחידה – וכל זה למה? בלימוד אני מודה על שנתת לי שכל טוב ונתת לי גם ישוב הדעת – שיכולתי לשבת ליד הספר ולקרא ולעיין ולהבין – אבל, כל זה עדיין מתחולל בתוכי! בתוכי, זה בנפש, רוח, נשמה – נר"ן – בלשון הקבלה והחסידות. כלומר, אלו אורות מוגבלים – בתוך האישיות שלי! אבל, כאשר האדם זוכה לעשות משהו, בעולם החיצוני – זה קשור עם ה"מאוד" שלו – בכל מאודך, בכל ממונך! זה קשור עם היחידה שבנפש – וממילא, גם ההודיה – וכך כתוב באריכות בחסידות בכמה מקומות והוא, ששורש ההודיה זה ביחידה שבנפש, בפנימיות הכתר! לכן, עיקר ההודיה, שזה עיקר האור חוזר – הוא האור חוזר מן המלכות – ולא רק האור חוזר מן היסוד. דהיינו, זאת ההודיה על זה שהאדם זכה לבנות משהו בעולם החיצוני!
והנה, כל כך חשוב להבין זאת – שזהו היעד האמיתי של היהדות – "המעשה הוא העיקר". כלומר, לא להשאר עם מערכת סגורה פנימית בתוך עצמי – שגם בה יש אור ישר ואור חוזר.
בתוך עצמי – נסביר, זה כאשר האדם מוליד משהו בתוך נפשו – הוא מבין משהו ומתרגם זאת למידות ומתפעל במידות – אבל הכל בתוך עצמו. ואכן, כאשר זה מגיע לסוף, למידת היסוד – הוא גם מודה ומחזיר כל זאת כלפי מעלה, זוקף כל זאת כלפי מעלה – זה נקרא זקיפת הברית: הוא זוקף את הכל להוי'! כלומר, זאת לא זכותי – הכל אתה פועל – ואני מודה לך מאד מאד!
ופרצת – וכאמור, אם האדם פורץ – זה "וּפָרַצְתָּ" האמיתי! כלומר, הוא פורץ את המעגל של אור ישר ואור חוזר שבתוך עצמו – ומגיע לחוץ ממש שזה דוקא במעשים! ומכאן אפשר להבין את הביטוי "מעשה גדול" – שעיקר היעד של האדם, זה להגיע ל"מעשה גדול" בפני עצמו – שעל זה הוא מודה מתוך הצלחתו לפעול משהו במציאות – ואז יש אור חוזר שעליו כתוב: כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש! ושוב, אור חוזר "מניה וביה" אינו מגיע לקדמות שנקרא, קדמות השכל – לקדמון לכל קדומים! ושוב, לעומתו, האור חוזר מן המציאות, מן המלכות, ההודיה על הצלחת המעשה – זה חוזר עד לביטול במציאות ממש – זה יהודה – זו התכלית של לאה!
והנה, מה לאה אומרת? מה קורה ללאה בסוף? אחרי לידת יהודה כתוב: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת". כאן הרבי מסביר ש"וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" – זה לא לגריעותא. אפשר היה לחשוב, שאם הפסיקה ללדת – זה אינו דבר רצוי. ושוב, לאה אומרת: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" ואומר הרבי, שסודו של הביטוי, "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" הוא ע"פ ענינו של של אסוך השמן – בסיפורו של אלישע הנביא!
"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת הוי' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן: וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי: וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מוֹצָקֶת: וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן".
ויעמוד השמן – ואם כן, ע"פ פשט של "וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן" – השמן הפסיק, הנס הפסיק! אבל בפנימיות זה משהו אחר לגמרי. כך משמע גם מהתרגום שמתרגם "וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן" – ויזדקף השמן. כלומר, השמן הגיע לאיזה שלמות של "מועט המחזיק את המרובה" – שזהו המסר הכללי של כל השיעור שאנו לומדים כאן. כאמור, מעט השמן, אסוך שמן – הספיק לה כדי למלא כלים רבים שהיה בהם די שמן כדי להחיות אותה ואת בניה אחריה עד סוף כל דורות – עד שיחיו המתים – כך זה מובא בלשון חז"ל! ושוב, כאשר הגיע השמן למידה השלמה הוא עמד, הזדקף – ומכאן ואילך הספיק השמן עד לעולם ועד – עד שיחיו המתים! ויעמד השמן = הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם.
ואם כן, כאן אותו הדבר, "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת". והנה, מפרשים ביטוי זה – שבלידה זאת היא הגיעה לשלמות הגילוי של ה"אין סוף", של כח ה"אין סוף" שמתגלה בלידה! ושוב, לידה זה גילוי כח ה"אין סוף" – נצחיות!
ואם כן, בלידת בנה הרביעי, יהודה, שאחריה היא אומרת "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי'" – היא הגיעה ל"מועט המחזיק את המרובה" – הגיעה לשלמות גילוי כח האין סוף שיש בלידה!
והנה, המילה "וַתַּעֲמֹד" = 520 = עשר פעמים "בן".
"(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע הוי' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:
(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"!
תורה – והנה, הביטוי "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן" – מופיע אצל לאה שלוש פעמים לגבי שמעון, לוי ויהודה! ויש בביטוי הזה הרבה סודות, ככתוב בקבלה. וכמובן, שכל אחד צריך לראות ש"וַתַּהַר" – אותיות תורה! ושוב, כל התורה כולה זה ותהר! בהקשר זה כדאי לדעת שהביטוי "ותהר האשה" מופיע פעם אחת בלבד בחמישה חומשי תורה – בהקשר ללידתו של משה רבינו – הוא הוא נותן התורה שנקראת "תורת משה"!
עוד ותלד – נוציא מהביטוי אותיות ולד = מ. והנה, זה אחד מהסודות שיצירת הולד ברחם אמו זה לארבעים יום – כמו ארבעים יום שעלה משה רבינו להר סיני לקבל את התורה! והנה, אם במקום אותיות ולד נצרף לביטוי את אות מ – ונקבל בדיוק אותיות "וַתַּעֲמֹד" – "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"!
כלומר, שיש בתוך המילה "וַתַּעֲמֹד" = ותלד עוד – עד אין סוף! ואם כן, זאת זקיפת כח האין סוף של הלידה – בתוך לידתו של יהודה, הבן הרביעי של לאה! ואכן, אח"כ לאה, פורטת כביכול את האין סופיות הזאת – ויולדת עוד שני בנים – יששכר וזבולון!
ושוב, כאן אצל יהודה, שזה גמר מחזור הלידות הראשון שלה – היא מגיעה לשלמות כח הלידה – "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"!
ואם כן, זהו הסימן שהגענו לסיום השיעור. נסכם ונאמר שיש כאן שלושה תנאים של משפיע:
א – אור ישר – לעשות מראיה אהבה – להסתכל ולאהוב!
ב – אור ישר – לשכב על המציאות ולעשות קנין כביכול, לקנות את המציאות! כאן ישנה אי נוחיות – שפועלת את הפעולה הנמשכת.
ג – אור חוזר – כח בנפש להודות – שזה להחזיר אור חוזר מלמטה למעלה – מהביטול התחתון, ה"מודה אני" – ועד לביטול הכי עליון – כאשר ההודיה היא על מעשה של תיקון חיצוני – מעשה שהוא העיקר – שזה בחינת יהודה! וכאמור, רק אז יש הודיה שעולה לאין סוף, "כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש"!
ואם כן, מי שיש לו את שלושת התנאים האלה הוא המשפיע האמיתי! וכן, גם התלמידים, מקבלי ההשפעה, צריכים לרצות וגם לעשות מאמץ לגלות כל זאת בתוך המשפיע! זאת היתה פעולתם של שלושת התלמידים: רבי אבא, רבי חייא, ורבי יוסי – לגבי רשב"י, שהוא המתקן הגדול של המציאות! מתקן את המציאות באור פנימיות התורה, באור כי טוב!
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.