1

בע"ה

דיבורים שמעלים נשמות

אור לי"ד כסלו פ"ו – כפ"ח

מאור עינים וישב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב"מאור עינים" על הפרשה מוסבר הכח המיוחד של סיפורי מעשיות, הנלמד מיוסף הצדיק, העוזר לכל אחד למצוא את הסיפור המיוחד שלו. בדבור בדברי תורה מעלים את נשמות החיים והמתים, אך ישנן נשמות שאי אפשר להעלות על ידי דברי תורה והן זקוקות דווקא ל"שיחת חולין של תלמידי חכמים", לדיבור 'בגובה העינים' המביא מזור ותיקון. דיבור כזה הוא בגדר "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" – סיפור אשר מוציא ממיצרי הקליפות. תורה מיוחדת על טעם הבריאה, על הכח להתענג על ה', על סיפורים שפועלים על נשמות ועל כתנת הפסים שעושה הצדיק לאביו שבשמים.

מעלת יוסף על אחיו

בפסוק "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים"[ב] מודגש השם ישראל (בניגוד לשני הפסוקים הקודמים בפרשה, בהם הוא נקרא יעקב), המורה על מוחין דגדלות. כתוב[ג] שישראל – אותיות לי-ראש[ד] – הוא סוד החכמה והבינה. הוא אוהב את יוסף, השייך לסוד הדעת, כח ההתקשרות וההתחברות[ה].

"אם אין דעת הבדלה מנין"[ו], וכשיש דעת יש הבדלה – ההבחנה של ישראל בין בניו. השבטים אינם אוהבים את ההבדלה הזו – הם רוצים להגיע כבר להמתקה. אכן, אי אפשר להגיע להמתקה בלי הבדלה[ז], ובסופו של דבר גם ההמתקה תלויה דווקא בכוחו של יוסף.

וההסבר: בפשטות, יוסף הצדיק הוא "צדיק יסוד עולם"[ח], מדת היסוד, אך היסוד עולה לדעת וממשיך ממנה את הטפה המולידה זרעא חייא וקיימא[ט] (והרמז: הממוצע בין דעת ל-יסוד הוא זרע). לכן נאמר "'אלה תֹלדות יעקב יוסף'[י], התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף"[יא] – יוסף הוא כח ההולדה של יעקב, וכל השבטים נולדו בזכותו. על הדין של "'כבד את אביך ואת אמך'... לרבות אחיך הגדול"[יב] מוסבר[יג] שנשמת הבכור היא הצנור דרכו נמשכות נשמות כל אחיו, לכן הם חייבות בכבודו (בדוגמת כבוד אב ואם). באותו אופן יוסף, על אף שנולד אחרי רוב אחיו, הוא הבכור האמתי של יעקב – הצנור דרכו נמשכות כל נשמות בני יעקב. כך, "יֹסף הוי' לי בן אחר"[יד], על שמו נקרא יוסף, לא מתייחס רק לבנימין, שנולד לרחל אחרי יוסף, אלא לכל בני יעקב (שכולם בגדר "בן אחר" ביחס ליוסף)[טו]. גם בהמשך, יוסף הוא צינור הברכה וההצלחה לכל אחיו, ואם רק יכבדוהו כדבעי הוא ימשיך לכולם מוחין דגדלות. אכן, מכיון שהאחים אינם יודעים זאת, אביהם ישראל מדגיש את מעלתו – שידעו לכבדו.

לאור הקדמה זו נתבונן בדברי ה"מאור עינים" על הפסוק:

מורה דרך התורה

וישראל אהב את יוסף וגו'. הנה נודע היות התורה נצחית בכל אדם ובכל זמן, והיא קדמה לעולם,

התורה קדמה לעולם "אלפים שנה"[טז], שהם בסוד "אאלפך חכמה"[יז] ו"אאלפך בינה"[יח], בחינת ישראל, כנ"ל. צריך להמשיך את התורה לתוך העולם, "תורה לשון הוראה"[יט] – ובלשונו לקמן, התורה היא "מורה דרך" – וזהו דווקא הכח של יוסף, כח הדעת, שמורה את דרך התורה בתוך העולם.

אלא שנתלבשה בסיפורי מעשיות כפי הזמן, דהיינו בעת שהיו האבות אברהם יצחק ויעקב נתלבשה התורה בסיפורי המעשיות שלהם;

השער של סיפור הוא סף – השער של יוסף (ה-ר, האות השלישית בשרש ספר, נוספת פעמים רבות "לתפארת הלשון"[כ]). סיפורי המעשיות של ספר בראשית מתחילים מבריאת העולם ועוסקים באבות, ובהמשך התורה ישנם סיפורים רבים נוספים, אבל שרש כל הסיפורים הוא יוסף (עליו מסופר מלידתו בפרשת ויצא ועד פטירתו בחותם החומש, סיום פרשת ויחי). הסיפור המיוחד של כל אחד שייך למדת היסוד שלו – תיקון הברית או חלילה פגם הברית שלו (ועל כן דווקא מהצדיקים – בחינת יוסף שבכל דור – מקבל כל אחד מ"ועמך כֻלם צדיקים"[כא] השראה לברר מה 'הסיפור שלו'[כב]).

אך מכל מקום צריך להיות כן בכל זמן, ונקרא תורה מלשון מורה דרך. ואם כן צריך להבין בפסוק זה מה הוראת דרך יש כאן.

כל סיפור בתורה הוא לא רק "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", סיפור שהתרחש פעם, אלא סיפור עכשווי שקורה עתה בכל אחד, בכל מקום ובכל זמן, ומורה לו דרך בחיים – וליוסף יש את הכח לגלות זאת, כנ"ל (בהיותו פותר החלומות של כל אחד ואחד).

ה'-תורה-ישראל-עולם

אמנם הנה נודע מאמר רז"ל בראשית ברא וגו' בשביל התורה ובשביל ישראל וכו'.

המלה הראשונה בתורה, "בראשית", הפותחת ב-ב רבתי, רומזת שהעולם נברא בשביל שני דברים עיקריים-ראשיים[כג] – התורה ("ראשית דרכו"[כד]) וישראל ("ראשית תבואתה"[כה]). הבעל שם טוב מפרש[כו] ש"בשביל" היינו לשון שביל-צינור של השפעה. לפי זה, "בשביל התורה" ו"בשביל ישראל" היינו שני שבילים-צינורות של שפע לעולם, בסוד שני המזלות – התורה היא "מזל עליון" וישראל הוא "מזל תחתון" (התיקונים ה-ח וה-יג בשלשה עשר תיקוני דיקנא – שהם שלש עשרה מדות הרחמים – מדות "נֹצר חסד" ו"ונקה"[כז]).

הצינור ממשיך את השפע ממי שמעליו למי שמתחתיו (תוך כדי פעולת צמצום, כך שהשפע הרב של העליון יתקבל בכי-טוב אצל התחתון) – השביל הכפול של התורה וישראל עומד בין הקב"ה, המשפיע, לבין העולם, שמקבל את השפע. ארבע המדרגות – הקב"ה-תורה-ישראל-עולם – מכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: הקב"ה כנגד ה-י, "הוי' בחכמה"[כח]; התורה, ביחס לה', היא בבינה, ה עילאה, בסוד "תורת אמך"[כט], "תורה לשון הוראה", כנ"ל, היא גם לשון הריון (תורה אותיות ותהר), כח מוליד מדות בלב ומעשים בפועל; ישראל ב-ו, "תפארת ישראל"[ל]; העולם הוא כלי-בית קבול, כנגד המלכות, ה תתאה שבשם.

מטרת הבריאה – טוב ותענוג

והענין, כי תכלית כוונת בריאת העולמות היה רק להיטיב לברואיו. כי הש"י לא היה צריך לברוא העולם בשביל עצמו, כמו האדם שצריך לאיזה דבר, שנמצא אם כן שהוא חסר אותו דבר כיון שהוא צריך לו; אבל הש"י אינו כן, כי הוא שלם בכל מיני השלימות, ולא יפול עליו שום חסרון ח"ו עד שנאמר שהיה צריך לבריאת העולמות. רק כוונת הבריאה היתה כי מטבע הטוב להטיב, כמו שאמר הכתוב _{(תהלים קמה, ט)} טוב ה' לכל וגו', ועל כן ברא העולמות לשיוכלו הבריות ליהנות מטובו.

רוב הפעולות המוכרות לנו באות למלא חסרון. אמנם, ה' שלם בתכלית, ולא שייך לומר שיש בו איזה חסרון שמצריך פעולה למלא אותו[לא]. כלומר, אין לה' צורך לברוא את העולם (והרי מה שאין בו צורך – הוא בגדר מותרות מיותרות ושליליות[לב]). מהו, אם כן, המניע לבריאת העולם? ה' הוא "עצם הטוב"[לג] ו"טבע הטוב להיטיב"[לד] – העצם של ה' הוא הטוב[לה] וההטבה מופיעה ממנו בדרך של "העלם וגילוי" (ולא בדרך של "עצם והתפשטות"[לו]). וכך, תכלית הבריאה היא "אך טוב וחסד"[לז] – לעשות חסד[לח] ולהיטיב עם כל הברואים (בלשון הקבלה והחסידות[לט] החסד הזה נקרא חסד ד"אחד" שלפני הצמצום, המדרגה של עלית הרצון לברוא את העולם – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[מ] – מתוך רצון להאיר אור-חסד, מדת "חסד לאברהם"[מא] של "אחד היה אברהם"[מב] אשר "התחיל להאיר"[מג]).

ועיקר הטוב הוא מה שמתענגין ישראל בעשיית מצותיו, ובזה מתענגים על ה';

ה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו, ו"אין בטובה למעלה מענג"[מד]. הענג האמתי של יהודי הוא בקיום מצוות ה', בהן הוא מתענג על ה' עצמו. בדרך כלל מדובר על "שמחה של מצוה", אך כאן הביטוי הוא דווקא תענוג, שמוזכר בפירוש לגבי מצות שבת – "וקראת לשבת ענג... אז תתענג על הוי'"[מה] (ואף שיסוד המצוות הוא קבלת עול מלכות שמים, אצל יהודי קבלת עול הוא האושר הפנימי שלו, כפי שהדגיש תמיד הרבי מליובאוויטש[מו]). נראה שבימות החול מודגשת יותר 'שמחה של מצוה' (המורגשת בפרט במצוות מעשיות רבות שמתקיימות דווקא בימות החול, ולא בשבת), אך בשבת יש 'ענג של מצוה' (באור ישר הנמשך מלמעלה, "וקראת לשבת ענג", בהמשכה מלמעלה למטה[מז]) ו'תענוג של מצוה' (שמתגלה בעבודת האדם מלמטה למעלה, "אז תתענג על הוי'"[מח]).

ואז גם הוא מקבל תענוג מזה, כמו שאמרו רז"ל _{(זוהר ח"ג ז.)} ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, כמשל האב שמתענג בילד שעשועיו.

אחד מעיקרי האמונה של פנימיות התורה[מט] הוא שעבודתנו היא "עבודה צורך גבוה"[נ]. ה' ברא את העולם ללא כל צורך או חסרון, אבל בטובו העצמי הוא ברא אותו כאילו הוא זקוק לנו – וה'כאילו' של ה' הוא אמתי מאד, בנשיאת הפכים אלקית – כך שבעבודתנו אנחנו מפרנסים אותו, כביכול. בעצם התענוג שלנו עליו, בקיום מצוותיו, אנחנו 'עושים לו טוב על הנשמה', כביכול – כשאנחנו מתענגים ממנו הוא מתענג מאתנו. "ילד שעֻשעים" – שנאמר על "הבן יקיר לי אפרים"[נא], בנו של יוסף (בו עוסק הדרוש) – הוא ילד שמשתעשע עם אביו, מתענג מהאבא ובכך גורם לו תענוג.

להתענג מיד

ובזה מבואר כוונת המשנה _{(אבות פ"א מ"ג)} אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. דלכאורה הוא שפת יתר, דמכלל שאמר אל תהיו וכו' ממילא נשמע דצריך להיות שלא על מנת לקבל פרס, ולמה חזר ושנה בסיפא.

עבד שאינו עובד "על מנת לקבל פרס" עובד ממילא "שלא על מנת לקבל פרס", ומה מחדשת המשנה בסופה?

אבל הענין הוא כמ"ש, שצריך להתענג בעשיית מצות השי"ת תענוג רוחני מעין עולם הבא.

על שלשת האבות נאמר ש"הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא"[נב] – צריכים לטעום את העולם הבא כבר בעולם הזה (ואזי הוא "עולם הבא" לשון הוה, ולא "הבא" לשון עתיד). לכך זוכים על ידי עבודת "טעמו וראו כי טוב הוי'"[נג], המתבטאת בעיקר בממד הטעמים – הנגינה הפנימית, הטעם הכמוס (שלמעלה-מעלה מטעם שכלי)[נד] – שיש בתורה ובתפלה. על אף שהטעם הזה שייך לעתיד, ל"יום שכולו שבת"[נה], ניתן לקיים כבר בעולם הזה "טועמיה חיים זכו"[נו], בטעימת מאכלי שבת עוד לפניה (וידוע שהיה צדיקים שהרבו בטעימה זו, עד כדי אכילת כל מאכלי שבת).

וזהו שאמר אל תהיו כעבדים המשמשין וכו', כלומר שלא יהיה העבודה לקבל שכר אחר זה, ולצפות לתשלום שכר עולם הבא מה שיהיה אחר כך, אלא תיכף בעת עשיית המצוה יתעורר תענוג רוחני מלמעלה עליכם; וזהו שלא על מנת וכו', ר"ל שלא יהיה על מנת, דהיינו שיקבל אחר כך איזה טובה מזה, אלא הטובה הוא העסק במצוה גופיה ותיכף שעוסק יתענג על ה'.

"על מנת לקבל פרס" היינו תנאי עתידי – המתנה לקבלת התענוג לעתיד. אם שומרים את התענוג לסוף מקבלים בסוף "פרס", פרוסה בלבד משלמות התענוג[נז] – מוותרים על הכל בהוה כדי לקבל פרוסה בעתיד. המשנה מורה לא לעשות כעת על מנת לקבל פרס אחר כך, אלא לקיים "חטוף ואכול חטוף ושתי"[נח] – לחטוף את הכל ברגע הזה, שדווקא בו ניתן לקיים "אנא נסיב מלכא"[נט] (בתוך קיום המצוה), ולא להסתפק בפרוסה-הארה שתתקבל לעתיד. ידועה דרך תלמידי הבעל שם טוב לדורותיהם להיות בנכונות מלאה לוותר על כל העולם הבא שלהם כדי לקיים מצוה ולהיטיב ליהודי בעולם הזה. העבודה הזו, "שלא על מנת לקבל פרס", היא בעצם איננה ויתור – במצוה שהם זכו לקיים נכלל כבר כל העולם הבא, והם לא זקוקים אחר כך לשום דבר נוסף.

לאור דבריו תתבאר גם הסיפא של המשנה, שלא הובאה כאן – "ויהי מורא שמים עליכם": הענג בא דווקא עם חוית "פחד יצחק"[ס] – בטול במציאות שמאפשר לקבל את הגילוי העצמי ביותר, עד ל"אנא נסיב מלכא" (עם כל התענוג של הצחוק והשעשוע מהענין). אהבה שייכת לעתיד לבוא – העובד מאהבה משתוקק למשהו שיגיע בהמשך. אך גילוי העצם ברגע אחד בהוה הוא חויה מלאת-פחד, "פחד פתאם"[סא], במפגש המידי של האדם עם עצמות ה' הנורא (והיינו יחוד יראה-נורא, בלשון מורנו הבעל שם טוב[סב]).

צמצום השכינה

וזהו בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל. דהנה הש"י הוא בלתי בעל תכלית, ואיך יכול לברוא העולם שהוא בעל תכלית; אך הוא על ידי התורה, כמ"ש _{(תהלים קד, א)} הוד והדר לבשת, ועל ידי זה צמצם שכינתו שיוכל להיות בעולם גבול ותכלית. וכל עיקר כוונת הבריאה היה בשביל ישראל, שילכו בתורת ה' ויקבלו הטוב הגמור כאמור.

כדי לאפשר לנבראים להתענג על ה' – כאן ועכשיו – ה' מצמצם-מרכז את שכינתו לעולמנו. הצמצום נעשה "בשביל התורה ובשביל ישראל", שני השבילים-הצינורות שהוזכרו לעיל (כאשר הקב"ה, שעומד מעל השבילים, כנ"ל, מצמצם את שכינתו בין שני בדי ארון[סג], בין התורה וישראל, וכך מופיע לעולם, מאיר לנו ומברך אותנו).

לעיל הוסבר שה' מאיר לעולם דרך שני צינורות, התורה וישראל, אך כאן התורה בפרט היא הצינור – הלבוש של ה', שמעצם הגדרתו אומר שה' צמצם את עצמו (כי דבר ללא גבול ותכלית אי אפשר להלביש) – שמאפשר לישראל לקבל את אור ה', את הטוב הגמור שגנוז בתורה. כלומר, הסדר הוא הקב"ה-תורה-ישראל ("ישראל אורייתא וקוב"ה"[סד]), אלא שבישראל עצמם ניתן לחלק בין הפן הפנימי, נשמות ישראל, שהן צינור לגילוי אלקות, לפן הגלוי, עם ישראל למטה, המקבל את האור (ואזי ניתן לחלק כך גם בתורה, שלא רק מעבירה למטה אלקות, אלא שבלימוד ממשיכים אליה אלקות, "דוד מחבר תורה של מעלה בקוב"ה"[סה], ודוק).

להתחיל מסיפור

אחרי כל ההקדמות היסודיות, מגיע בעל המאור עינים לעיקר החידוש של תורה זו:

אך הנה היה לו להתחיל התורה במצותיה, ולמה נתלבשה בסיפורי מעשיות.

רש"י הראשון בתורה מביא את מאמר רבי יצחק במדרש[סו] "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם'  שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל". כאן לא זו השאלה, שהרי כל דבר בתורה מורה הוראה, אבל מדוע בראשית התורה מתלבשות ההוראות בסיפורי מעשיות, ולא במצוות מפורשות? למה לחכות עם המצוות, שהתענוג שלהן הוא תכלית הבריאה?!

אך הענין, דמצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, כמ"ש בעל הגדה וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" בגימטריא ו"פ משיח – יש בסיפור ביציאת מצרים כח להביא את המשיח (וכפי שהסביר הרבי הרש"ב[סז], אצל מי שמרבה לספר ביציאת מצרים משתבח ה"זה", כח הזהוי, לזהות את ה' בכל דבר). הירידה למצרים והעליה ממנה קשורות באופן הדוק ליוסף הצדיק – ירידת עם ישראל למצרים החלה מ"ויוסף הורד מצרימה"[סח] ויוסף עולה ממצרים עם בני ישראל (לעומת יעקב, שמיד אחרי פטירתו חוזר להקבר במערת המכפלה), כאשר היציאה ממצרים היא מכח "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[סט]. כך, גם כח הסיפור ביציאת מצרים, שיתבאר כאן, שייך אליו.

כפי שיתבאר, הסיפור ביציאת מצרים כולל את כל סיפורי התורה ובעצם כל סיפור של קדש, החל מסיפורי הצדיקים, ששרשם, כמובן, בסיפורי ספר הישר, סיפורי האבות הקדושים וסיפורו של יוסף הצדיק שהוא העיקר הכולל את כולם, כנ"ל (הכל בסוד "מעשה אבות סימן לבנים"[ע]). הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין הסביר שכשם שהתורה הקדימה את סיפורי הצדיקים למצוות כך גם עלינו לנהוג – הוא הקדים לתת הסכמה לספר סיפורי צדיקים לפני ספר של חידושי תורה[עא], וגם נהג לספר סיפורי צדיקים לפני התפלה[עב]. לפני כל דבר שבקדושה ראוי לספר סיפורי צדיקים – שגם מעוררים חשק בלב לתת צדקה, "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי"[עג] – ומתוך כך להגיע לעיסוק המפורש בקדושה, תפלה, תורה או מצוות.

לספר – ביציאת מצרים

והנה להבין הענין המרבה דקאמר, אך הנה אמרו רז"ל _{(ע"ז יט:)} שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד. כי בודאי אי אפשר ללמוד תורה תמיד, וצריך לדבר דברים גשמיים. וצדיקים ילכו בם, כשמדברים אפילו דברים גשמיים הם דבקים בהש"י, וממש שיחתן תורה היא, כי מעלים בזה נשמות כמו בעסק התורה; ויש נשמות שיכולים להתעלות בדבורים יותר מבעסק התורה, שאין להם כח להתכלל בתורה ולהתעלות עם התורה רק עם הדבור הגשמי.

האדם נקרא מדבר – ולא חושב או משכיל – משום שדווקא בכח הדבור יש בכחו להעלות נשמות. זו גם הסבה לכך שבלימוד התורה לא די לעיין במח, אלא צריך להיות "מוציאיהם בפה"[עד]. המחשבה היא "אור המאיר לעצמו" והדבור הוא "אור המאיר לזולתו", הכח לתקשר עם הזולת. "אין טוב אלא תורה"[עה] והעיקר בלימוד התורה הוא להיטיב לזולת – "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם"[עו] (כהגדרת הרמב"ם למצות תלמוד תורה[עז]). גם כשאדם יושב ולומד בינו לבין עצמו, ראוי לו לדעת ולכוון שדווקא בדבורו בדברי תורה הוא פועל תיקון בעולם (שהרי "עקימת שפתיו הוי מעשה"[עח]), מעורר ומעלה נשמות (כולל נשמות מעולם האמת הבאות להקשיב ללימודו ומצפות לתיקונן[עט]).

אכן, אי אפשר לעסוק תמיד בדברי תורה וגם לא כל הנשמות יכולות לעלות על ידי דברי תורה (והא בהא תליא – מכיון שיש נשמות שזקוקות לדבור אחר ברא ה' את עולמו כך שלא ניתן לדבר בדברי תורה בלבד). על תלמיד חכם אמתי נאמר "ועלהו לתרופה"[פ], וכל דבוריו טובים ומעלים את העולם, כולל שיחת חולין, שהיא רק עלה ביחס לפריו הטוב (כשלעתים דווקא בעלה יש תמצית של כח ריפוי שלא ניתן לקבל גם מאכילת פירות רבים). לעתים אדם שזקוק לרפואת הנפש, והוא בא להתייעץ, לא יתרפא מדברי תורה – יפים ומאירים ככל שיהיו – והוא זקוק דווקא לשעות של שיחת חולין. תלמיד חכם יודע שיש נשמות שאי אפשר לעודד ולעורר אותן בדברי תורה, וצריך לדבר איתן ב'גובה העינים' – לדבר בקירוב הדעת עם כל אדם, להתעניין במעשיו ולדעת לשוחח איתו על מה שמעניין אותו (כהנהגת הבעל-תפלה בסיפורי המעשיות של רבי נחמן).

כך, גם תלמיד חכם הנזהר מכל שיחה בטלה בשבת[פא] צריך לשוחח עם אורחיו ולקרבם – כך שירגישו נח, יהנו מהשהות אצלו ויתענגו בשבת – ושיחה זו היא חלק ממצוות הכנסת אורחים (וממילא ודאי אינה שיחה בטלה, ולמרות שתוכנה חולין הרי היא בגדר קדש). הנהגה זו היא פשוטה, בגדר "דרך ארץ קדמה לתורה"[פב], ואם תלמיד חכם ישתוק מול אורחיו מחמת 'פרומקייט' הרי הוא בגדר "תלמיד חכם שאין בו דעת" ש"נבלה טובה הימנו"[פג] (ומבואר ש"דרך ארץ קדמה לתורה" במעלה[פד], מעלת הכתר על החכמה, ושיחה כזו יכולה להיות בגדר "רזי עולם" שלמעלה מ"רזי תורה"[פה]). גם תורת ה' מתחילה מ"שיחת חולין של תלמידי חכמים" של ה' עצמו – עשרת המאמרות, שעבור ה' הם "מילין דהדיוטא"[פו], וסיפורי המעשיות של התורה. על אף שבשבת ה' שבת מכל מלאכה, השמים והארץ עדיין מתקיימים עם דבר ה' שבתוכם – 'שיחת החולין' הנצרכת ממשיכה גם בשבת.

וזה ענין יציאת מצרים, מלשון מיצר ים, ר"ל סמוך לשפת ים החכמה האמיתית. ולכן מצוה לספר תמיד ביציאת מצרים, פי' בכל עת ובכל שעה כשמדבר איזה דבר יהיה דבריו ביציאת מצרים. וזהו וכל המרבה וכו', דלאו דוקא בפסח אלא אפילו תמיד יהיה סיפורו ביציאת מצרים.

הסיפור ביציאת מצרים הוא לא רק בליל הסדר – רבות ממצוות התורה הן "זכר ליציאת מצרים", יש לזכור את יציאת מצרים בכל יום[פז], ובעצם בכל דיבור צריך "לספר ביציאת מצרים", לכוון שתכליתו לצאת מכל מיצר ולהוציא נשמות השקועות בשערי הטומאה. מי ששקוע בטיט היון לא מתעורר תמיד מדברי תורה, ולכן צריך שהדבור יהיה ב"מצר ים", במצר הסמוך לים החכמה, היינו שפת הים, דבורים של "שפת אמת"[פח], שפת הים של "אין אמת אלא תורה"[פט] (כאשר דברי החולין הם החול אשר על שפת הים). תלמיד חכם אמתי מכוון בכל דבור שלו להעלות נשמות – לעתים נשמות של אלו עמם הוא מדבר ולעתים נשמות אחרות, בדבוריו עם בני ביתו ואף בינו לבין עצמו.

כתנת הפסים שעושה הצדיק לה'

אחרי החידוש המופלא על כח הדבור בסיפורי מעשיות ובשיחת חולין חוזר בעל המאור עינים לבאר את הפסוק:

וזהו וישראל אהב את יוסף, דהנה איתא בזוהר הקדוש _{(ח"א רלג. ובכ"מ)} דהש"י נקרא ישראל סבא, ויוסף הוא הצדיק, כי תמיד מוסיף ביראת שמים להעלות מדריגות תחתונות אליו ית'.

ה' יתברך, שמכונה גם ישראל סבא, הוא "אֹהב צדיקים"[צ] – הוא אוהב את יוסף הצדיק ואת כל הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", כשכל צדיק הוא בבחינת "יֹסף הוי' לי בן אחר" העוסק בהעלאת נשמות. יוסף לא משתבח באהבת ה', אלא אומר על עצמו "את האלהים אני ירא"[צא] – היסוד, על אף שהוא מקבץ לתוכו את כל החסדים-האהבות[צב], נוטה לשמאל[צג] (למדרגת סבו, "פחד יצחק"). אהבה היא אור ישר, המעוררת להשפיע ליהודי כל טוב במקומו שלו (ואם נשמה נמצאת בגיהנם, הצדיק האוהב יכול לסנגר עליה ולשפר את מצבה שם, על דרך מאמר חז"ל "מצננין לו גיהנם"[צד]), אך דווקא ליראה של קו שמאל יש כח העלאה מלמטה למעלה, שיכול להעלות את המדרגות התחתונות אל ה' ולהוציא את הנשמות מן המצר אל המרחב.

כי בן זקונים הוא לו, ותרגום אונקלוס ארי בר חכים הוא ליה, פי' שמעלה כל הנשמות בדבורו, וכולם בחכמה אתברירו _{(זוהר ח"ב רנד:)}.

בפנימיות החכמה יש יראה עילאה – גבורה דעתיק המתלבשת במוחא סתימאה[צה] – והיא המשכילה את הצדיק לראות את הנולד ולדעת איזה דבור יתאים להעלאת נשמה מסוימת. על החכמה הזו נאמר "הוי' בחכמה יסד ארץ"[צו], "אבא יסד ברתא"[צז] (בבחינת היסוד, מדת יוסף) – היא מייסדת את דבורי-המלכות (ו"בנין המלכות מן הגבורות"[צח] שבתוך החכמה) ונותנת לה את הכח לרדת לעולמות התחתונים להעלות ניצוצות ונשמות שנפלו.

ועשה לו כתונת פסים, כי הצדיק עושה להש"י לבושין במה שיתלבש בו הש"י, פסים הוא ראשי תיבות פה סח יציאת מצרים. והבן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

בפשט ישראל עשה ליוסף כתנת פסים, אבל כאן הוא דרוש הפוך – שהצדיק (יוסף) הוא שעושה לה' (ישראל סבא) לבוש שמצמצם אותו וממשיך אותו אלינו (דרך הצינורות, "בשביל התורה" ו"בשביל ישראל", כנ"ל), כתנת פסים על ידי פה סח יציאת מצרים, לא רק בפסח אלא בכל ימות השנה. כאשר הפה סח כדבעי, בדברי תורה וגם בשיחת חולין של תלמידי חכמים, מקיימים "חיים הם למוציאיהם בפה" וממשיכים חיים לשומעים ולנשמות בכלל, עד לתחית המתים למי שצריך להעלות מבור הקבר. המלה "פסים" רומזת גם לצרות של יוסף – פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים[צט] – וגם אותן הוא מסוגל להעלות על ידי סיפורו ביציאת מצרים.