כה תשרי – חנוך בן ירד

חנוך בן ירד חי 365 שנים, כמנין ימות החמה. והיות שממוצע מספר הימים של 365 שנה הוא עצמו 365, נמצא שהוא חי 365 ברבוע ימים!

365 (מצות לא-תעשה של התורה, כנגד 365 ימות שנת החמה, כמפורש בחז"ל) = 5 פעמים 73, חכמה, "כלם בחכמה עשית"

365 ברבוע = 133225 = 73 (חכמה) פעמים 1825 (25 פעמים 73, חכמה) = ג מילויי חכמה: חית כף מם הי חית כף מם הא חית כף מם הה, היינו חכמה עילאה דאבא, חכמה דז"א וחכמה דנוק' דז"א.

אם נוסיף למספר זה חנוך בן ירד (350) נקבל 133575 =325 (25 במשולש, 13 פעמים 25) פעמים 411  (תהו, יש מאין, ג"פ 137, קבלה וכו') = יה פעמים אדני פעמים קבלה, הכל בסוד "אבא [יה] יסד ברתא [אדני, הכלי לקבלה]", ודוק היטב.

"ויתהלך חנוך" פירש"י "צדיק היה וקל לשוב להרשיע לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו קודם זמנו". מה שהיה "קל לשוב להרשיע" היינו שהיה, נפשית, בסכנה תמידית לעבור על שס"ה מל"ת של התורה, 'יצר' שהוא תקן בהגיעו לגיל 365, כנגד מל"ת של תורה כנ"ל.

נמצא שחנוך הוא היסוד של שס"ה ל"ת של תורה, ועל כן עיקר מצות חנוך קטנים הוא לשמור מלעבור על אסורי תורה.

לקטן אומרים 'אסור!'. לגדול אומרים 'מצוה!'.

אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", היהודי הראשון, המאמין הראשון, הוא השרש של רמ"ח מצות עשה של התורה, כמנין שמו: אברהם = רמ"ח.

"לא כן עבדי משה" - קודם לא, שס"ה מצות ל"ת, ואח"כ כן, רמ"ח מצות עשה, קודם חנוך ואח"כ אברהם.

חנוך הוא רבו של משה רבינו (גואל ראשון), ואילו אברהם אבינו הוא רבו של מלך המשיח (גואל אחרון).

משה עיקרו יראה ובטול, משיח עיקרו אהבה ושמחה.

משה ר"ת משה שמאי הלל (או: מחלוקת שמאי הלל) - שמאי (יראה) קודם להלל (אהבה).

במצות פרו ורבו, המצוה הראשונה, הכוללת, של התורה משה רבינו פוסק כבית שמאי דוקא (שהמצוה היא להוליד שני בנים) ולא כבית הלל (שהמצוה היא להוליד בן ובת).

משיח אותיות ישמח - "ישמח הוי' במעשיו" (מלמעלה למטה, אור ישר) ו"ישמח ישראל בעושיו" (מלמטה למעלה, אור חוזר), ללמד שכל התורה כולה נתנה ע"מ לקיים "דבר מצוה", דהיינו שמחת היחוד של איש-אשה (ע"מ להוליד זרעא חייא וקיימא) בהעלאת מ"ן, "אשה כי תזריע" תחלה (סוד "ישמח ישראל בעושיו") והמשכת מ"ד (סוד "ישמח הוי' במעשיו"), וד"ל.

חנוך הוא הדור ה-7 לאדם הראשון, ואילו אברהם הוא הדור ה-20. כלומר, שמחנוך לאברהם יש 13 דורות, דהיינו השלמת גילוי י"ג מדות הרחמים של ה'.

נמצא שעד חנוך ועד בכלל, מדת הדין שלטה בעולם. אך בדור השביעי, דורו של חנוך, כאשר "כל השביעין חביבין", הגם שקיצור ימיו ביחס לקודמיו והבאים אחריו הוא ממדת הדין, הרי בצדקתו הוא המתיק את מדת הדין ופעל את המעבר מדין לרחמים (והגם שאחריו בא המבול לעולם, ע"פ מדת הדין, ללא חנוך לא היה ניצל נח, וד"ל).

כאשר נספור גם את חנוך וגם את אברהם (מצדיק לצדיק כולל את שניהם): חנוך מתושלח למך נח שם ארפכשד שלח עבר פלג רעו שרוג נחור תרח אברהם = 4589 = 13 פעמים 353 = אהבה פעמים שמחה! ללמד שתכלית התורה היא מ"ע דוקא, דהיינו המשכת אור, בחינת "אברהם התחיל להאיר", גילוי אלקות בעולם, על ידי שמחה של מצוה דוקא (מ"ע שכולן ביטויי אהבת ה' כנודע).

והנה, גם בחנוך גם בנח (שמצא חן בעיני ה', היינו ה'חן' של 'חן-וך', חן הוי') וגם באברהם נאמר לשון התהלך. בחנוך נאמר "ויתהלך חנוך את האלהים", בנח נאמר "את האלהים התהלך נח", באברהם נאמר "התהלך לפני והיה תמים" וגם "הוי' אשר התהלכתי לפניו" (החידוש אצל אברהם הוא שמתהלך לפני ה', כמבואר בדא"ח).

ומבואר (עה"פ "אתהלך לפני ה' בארצות החיים") שכל 'התהלך' לשול מתפעל (במלכות כנודע) היינו ברצוא ושוב (לצאת מעצמו ולשוב לתוך עצמו), רק כאשר ההתהלכות היא "לפני ה'" (כמו אצל אברהם) היינו שגם השוב הוא "לפני ה'", משא"כ סתם התהלכות את האלהים היינו שהשוב הוא בחינת "שוב לאחור", בחינת אחוריים, שאינם "לפני הוי'", ודוק.

נמצא שתכלית י"ג מדות הרחמים (י"ג הדורות מחנוך לאברהם כנ"ל), סוד מדת "ונקה" (שממנה יונק אור אמא, סוד ה עילאה שבשם שנוספה לאברהם אבינו, סוד השמחה בעבודת ה' - "עבדו את ה' בשמחה" דוקא) הוא להגיע לדרגה כזו שגם בעניני הרשות (השוב לתוך עצמכם) האדם הישראלי הוא "לפני ה'", דהיינו מה שמקיים את ההוראה הכללית של התורה, "בכל דרכיך דעהו".

ובכל זאת הכל מתחיל מחנוך, "חינוך קטן", וד"ל.