כד תשרי – ה' צבאות

בפרק מו בתהלים, הפסוק "הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" חוזר פעמיים ("על פי שני עדים יקום דבר"), והוא חותם את הפרק ("הכל הולך אחר החיתום").

והנה, האריז"ל מבאר שמה שנוהגים לחבר יחד את שלשת הפסוקים - "הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה", "הוי' צבאות אשרי אדם בטח בך", "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" - בסדר זה (כאשר כל פסוק כתב בפרק אחר בתהלים) היינו משום שהם כנגד חג"ת לפי הסדר.

וממילא הם כנגד שלשת האבות, אברהם יצחק יעקב, שהם בחינת חג"ת, שפנימיותם אהבה, יראה, רחמים, כנודע.

נמצא, לפי זה, ש"הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" הוא כנגד אברהם אבינו, "חסד לאברהם", "אברהם אהבי".

אם כן למה מוזכר בפסוק זה דוקא שמו של יעקב אבינו - "אלהי יעקב סלה"?

ומסביר החיד"א ששלשת חלקי הפסוק, "הוי' צבאות עמנו, משגב לנו, אלהי יעקב סלה" הם גופא כנגד שלשת האבות כפי שהם כלולים יחד באברהם אבינו (כאשר על יעקב נאמר "יעקב אשר פדה את אברהם", כמבואר בתניא פרק לב).

ומפרש ש"עמנו" רומז לאותן יה שנים שלמדו שלשת האבות יחד בעוה"ז, כאשר אז היה אברהם אבינו 'ראש הישיבה' של שלשת האבות (בסוד "אב"ן ישראל" - אב בן נכד יחד, שכולם בשם ישראל יכונה, כנודע בחז"ל).

"משגב" רומז לתוקפו של יצחק, עיקר המתפלל ומליץ טוב על נשמות ישראל להצילם ממדת הדין. בכחו של יצחק דוקא להתגבר על מדת הדין, מדת הגבורה (בסוד "פגע בו כיוצא בו").

את כחו זה מאיר יצחק למשה רבינו (המתפלל אף הוא במסירות נפש על עם ישראל להצילם ממדת הדין) - משגב בגימטריא משה (משגב אותיות "בשגם [הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה]". במלה משגב, האות ה של משה מתחלקת ל-גב, ראשית תבת גבורה, ודוק.

איך מתגברים על הגבורה (מדת הדין)? על ידי בטחון חזק בה', דהיינו סוד הפסוק שכנגד יצחק, "הוי' צבאות אשרי אדם בטח בך" (על האדם הישראלי להתחזק בבטחונו בה' ובתורתו יתברך, כאשר שניהם גם יחד רמוזים במלה "בך" - בך בעצמותך ובך בכ"ב אתוון דתורתך כנודע).

הפסוק "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" = 1118 = "שמע ישראל [סבא, יעקב אבינו] הוי' אלהינו הוי' אחד", ורומז ליחוד אריך אנפין (= "הוי' הושיעה") ועתיק יומין (= "המלך יעננו ביום קראנו") כנודע.

"יעננו ביום קראנו (ר"ת יבק, "מעבר יבק" של יעקב אבינו - "יעננו ביום קראנו" אותיות יעקב, ודוק).

ובחזור ל"הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" - שני תוארי השי"ת, "הוי' צבאות" "אלהי יעקב" = 753 = אברהם שרה! ללמד שפדית יעקב את אברהם (כנ"ל), דהיינו פדית מדת הרחמים את מדת החסד, היא על ידי שמדת הדין (לימוד חובה על ישמעאל, של שרה, שהיא הצליחה להעביר גם לתודעתו של אברהם, כמבואר ברש"י) מכסה, מעלימה ומסתירה, על מדת החסד של אברהם (לאהוב וללמד זכות על ישמעאל). וכך מתגלה מדת הרחמים העצומים על יצחק, "בנך יחידך אשר אהבת".

והיינו סוד "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" כאשר היא מצוה לאברהם בעלה "גרש את האמה הזאת ואת בנה", דהיינו התגברות הרחמים על יצחק ("כי ביצחק [דוקא] יקרא לך זרע [יעקב בן יצחק, שהוא 'ביצחק' ולא כל יצחק כנודע]") על האהבה הטבעית של אברהם לישמעאל בנו (כמו שהוא אמר-בקש מה' "לו ישמעאל יחיה לפניך").

יש לכסות על האהבה לישמעאל במדת הרחמים (רחמי שרה אם יצחק, שבנס נפתח רחמה כדי להוליד את יצחק) ליצחק, וכך להמשיך את מדת "ורב [= יצחק] חסד" ליצחק דוקא (שמכח זה מקבל יצחק כח איתן, מאביו, איתן האזרחי, להליץ טוב - לעורר רחמים רבים ועצומים - על ישראל לעד, שבגלל זה לעתיד לבוא נאמר ליצחק דוקא "כי אתה אבינו" = שרה, וד"ל).