כ"א טבת תשע"א, יצהר

ריש לקיש

חנוכת בית משפחת הכהן ישיבת עוד יוסף חי

[החלק הראשון היה התוועדות חנוכת-הבית בבית משפחת עקיבא הכהן שי' בגבעת שלהבת-יה ביצהר]

א. ישוב הדעת והרחבת הדעת – ישוב הארץ והרחבת הארץ

קודם עקיבא[א] דבר על "ישוב הדעת". צריך שיהיה פה ישוב הדעת. לבעל הבית ובעלת הבית והילדים, לכל החברים. אחר כך, הרב דודי גם הזכיר "הרחבת הדעת", שכתוב שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם. יש שתי בחינות – ישוב הדעת, שאתה לא מודאג משום דבר, ויש הרחבת הדעת.

התכלית – הרחבת הדעת, נחלה בלי מיצרים

השאלה הראשונה היא מה קודם, מה יותר חשוב? יש קשר ביניהם? פשוט שכדי להגיע להרחבת הדעת צריך ישוב הדעת, וגם פשוט שישוב הדעת זה לא תכל'ס – הרחבת הדעת היא תכל'ס, כי הרחבת הדעת היא גם נחלה בלי מצרים, נחלת יעקב, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה, ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך". זה התכל'ס – נחלה בלי מצרים, וממילא צריך להיות יותר רחב (מה שדברו קודם, הבית הבא צריך להיות יותר בהרחבה – יש פה קומה עליונה בע"ה). כלומר, שישוב הדעת יהיה לשם הרחבת הדעת.

היות שאוהבים לעשות רמזים – ישוב הדעת ר"ת יה. והרחבת הדעת ר"ת וה. "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר", כל זמן שיש עמלק בעולם אין השם שלם ואין הכסא שלם. "אין השם שלם" הכוונה היא שיש יה ואין וה. כל פעם שיש יה צריך להשלים ב-וה, והיות שה-וה הוא התכלית סימן שיש לו שרש יותר גבוה – "סוף מעשה במחשבה תחלה", שרש ליחודה תתאה למעלה מיחודה עילאה. לעמלק אין בעיה שיהיה ליהודים ישוב הדעת, לא מפריע לו. מפריע לעמלק שתהיה הרחבת הדעת. ישוב הדעת הוא לא תכל'ס בלבד – רק אמצעי. כך נרמוז לפי שתי הלשונות – ישוב הדעת והרחבת הדעת, שמישוב הדעת יבוא להרחבת הדעת, שיהיה השם שלם.

ישוב הדעת וישוב הארץ, הרחבת הדעת והרחבת הארץ

כמו שהשם צריך להיות שלם כך גם הכסא צריך להיות שלם – הכסא הוא ארץ ישראל. כמו שגם שמענו את ההלכה המיוחדת קודם, מהרב דודי, שהסעודה שסועדים עכשיו, סעודת חנוכת בית בארץ ישראל, היא סעודת מצוה. כשאומרים ישוב ורוצים לחבר לעוד מלה, שיהיה ניב בלשון הקדש, יש ישוב הדעת ויש גם ניב ישוב הארץ. יש שני ישובים – ישוב הדעת וישוב הארץ.

אם ישוב הדעת וישוב הארץ מחוברים אז הכל מצוה – לשון צוותא. כאן הצוותא היא הצוותא בין שני הישובים – תנועת ההתיישבות, צריך ישוב הדעת יחד עם ישוב הארץ. אבל כמו שאמרנו שישוב הדעת הוא לא תכל'ס, בפנימיות, אלא הרחבת הדעת היא התכלית – כי גם אין לה סוף, כל פעם צריך להוסיף, כמו שרבי נחמן אומר[ב], וגם בחב"ד מבואר באותיות של חב"ד, שיש מקיפים, וכל פעם שמרחיבים וכובשים גבול חדש המקיף נעשה פנימי ויש מקיף חדש.

כל פעם צריכים לכבוש את המקיף, להכניס אותו בפנימיות, ואז יש עוד מקיף – עוד פעם יש אתגר, כל פעם אתגר חדש, לכבוש את המקיף. אצל חסידים 'מקיף' זה הכפה – לכן צריך להיות שני מקיפים, לדעת שתמיד יש עוד 'מקיף', לא מספיק מקיף אחד. יש מקיף ועוד מקיף, וכל פעם כובשים את המקיף ומכניסים אותו לתוך הראש.

ארץ טובה ורחבה, יהושע ורחב

כמו שאמרנו שישוב הדעת הוא לא תכל'ס, גם ישוב הארץ הוא לא תכל'ס אם הוא נשאר רק במקום המסוים – צריך להיות "ארץ טובה ורחבה", שטוב הארץ יגרום להרחבת גבולות הארץ.

יש רמז, שרק נאמר את הווארט (זו תורה שלמה): כאשר יהושע בן נון נכנס לארץ ישראל עם עם ישראל וכבשו את הארץ (חלק מהארץ, ידוע שהוא התרשל כו'), לפי חז"ל הוא התחתן עם רחב. בשביל מה הוא צריך את רחב דווקא?

כתוב שיהושע הוא טוב – יהושע עולה טוב פעמים חיה (משה עולה יה פעמים חיה, יחד הם טוביה פעמים חיה), "אמרו צדיק כי טוב" (הוא מבני יוסף הצדיק) – ובזכותו הארץ היא "ארץ טובה". אבל כדי להתפשט, לא להצטמצם מתוך התרשלות, הוא זקוק לרחב (הזונה, זו נאה, ומה הנוי שלה – שאינה מוגבלת כלל, רק שעליה להדבק בטוב, וד"ל) – הכח של רחב הוא להגיע לארץ רחבה, להרחיב את גבולות הארץ, לא להסתפק[ג].

כמו שאמרנו על ישוב הדעת והרחבת הדעת, כך בדיוק לגבי ארץ ישראל – מיישבים גבעה לא בשביל המקום כאן בלבד, תתיישב ואחר כך תתפשט, לא רק לגובה. גובה הוא גם ענין ("גבוה מעל גבוה וגו'"), לכבוש את השמים (כחו של משה – "עלית למרום שבית שבי וגו'"), אבל צריך לכבוש לרוחב את הארץ, כחם של יהושע ורחב[ד].

רצוא לבית המקדש כדי להרחיב את הארץ

כמו שעשינו רמז י-ה-ו-ה – ישוב הדעת והרחבת הדעת – כך, בדיוק אותו דבר, יש רמז ישוב הארץ והרחבת הארץ, "מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" ויותר מזה, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בכל העולם כולו. זו המגמה, זו המשימה.

גם בית המקדש הוא בשביל זה. כמו שדברנו הרבה פעמים – יהודי צריך להיות כל הזמן ב"רצוא ושוב", הרצוא למעלה והשוב למטה. כאן בארץ הרצוא הוא לבית המקדש והשוב הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", וכל הרצוא הוא בשביל השוב. בית המקדש הוא בשביל שארץ ישראל תתפשט ותכבוש את כל העולם, וכל העולם יהיה ארץ ישראל.

זה בדיוק מה שהרמב"ם כותב[ה] לגבי סדר פעולותיו של משיח – בתחלה בונה מקדש במקומו, אחר כך מקבץ נדחי ישראל, ובסוף, התכל'ס, השלב החמישי, כנגד היחידה שבנפש שלו, הוא להחזיר את כל העמים בתשובה כו' עד לקיום היעוד של "אז אהפֹך וגו'", לאו דווקא שיגיעו לכאן אלא שכל העולם יהיה ארץ ישראל, ושכל העולם יתמלא בדעת ה' – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

זו פתיחה לפי הדברים ששמענו. רק לסיום: כמובן היחס בין הדעת והארץ הוא כמו בין אור וכלי, כמו "השם שלם והכסא שלם" (אם כי גם בארץ עשינו שם הוי', ישוב הארץ והרחבת הארץ, ביחס לדעת הוא הכסא, בסוד "הוי' אחד ושמו אחד", הכסא הוא השם ביחס להוי' עצמו, וגם השם הוא שם הוי' כמובן, וד"ל).

ב. ריש לקיש – מאמריו וגלגוליו

לתת סטירה – חוש הרוגז

היה שלשום שיעור קצר[ו] שדברנו בו על ריש לקיש. כתוב לפני מכת בכורות "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "אמר ריש לקיש – סטרו ויצא"[ז]. פרעה הרגיז את משה רבינו (וצריך להבין מה זה שמשה רבינו מתרגז), אז לפני שמשה עזב אותו הוא אמר לו שלא יראה את פניו שוב, ולאחר מכן כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". מה הכוונה שיצא בחרי אף? אומר ריש לקיש – נתן לו סטירת לחי ויצא.

חדש טבת – חוש הרוגז

דברנו מה המשמעות האקטואלית של החדש הזה, חדש טבת, שהחוש שלו בספר יצירה הוא חוש הרוגז. מהו הרוגז הטוב? חדש טבת הוא החדש של שבט דן והחוש שלו הוא הרוגז. רוגז חיובי הוא כמו שכתוב בחז"ל על פי הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבם ודֹמו סלה'"[ח].

מי שאומר מאמר זה בחז"ל הוא ריש לקיש. רוצים להתבונן כעת בדמותו של ריש לקיש – הוא הגבור שלנו היום. כל פעם שאומרים שיש גבור של השיעור, לא תמיד הוא ממש גבור כפשוטו בגלוי, אבל הגבור ממש בחז"ל הוא ריש לקיש.

ריש לקיש הוא שאומר "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" והוא זה שנותן סטירת לחי לפרעה –אומר שמשה נותן. איך הסברנו בשיעור? הרי אין לכך שום רמז בפשט, כמו שכותב המהרש"א[ט]. בדרך כלל כשחז"ל דורשים משהו, אפילו מחודש, הדרשה היא מתוך הפסוק, לא סתם מנחשים מה היה (בתשעים ותשע אחוז).

ללמוד תורה על פי 'חוש', 'להיות שם'

חפשתי עוד דוגמה למקומות שחכמינו ז"ל 'ינחשו' מה קרה (חשבתי שהשיעור יהיה פרצוף של דוגמאות כאלה) – לא מתוך דרשה רק מתוך חוש. יש פה הרבה תלמידי חכמים, מאד אשמח אם מישהו יכול לחשוב על עוד דוגמה כזו. המהרש"א כותב, וזה הפשט, שמה שריש לקיש אומר "סטרו ויצא" זה חוש נטו (איזה חוש? חוש הרוגז של חדש טבת[י]), בלי שום רמז בפסוק. איך חכמינו לומדים? איך לומדים תורה לפי החוש? ככה צריכים ללמוד תורה – פסוק, משנה, גמרא – לשים את עצמי במקום, לחשוב איך הייתי נוהג.

שמעתי מפי חכמים, מהרב סולובייצ'יק במו אזני – כשלומדים תורה צריכים להיות שם. לכן אמר לא להסתכל על רש"י בכלל, קודם כל לשים את עצמך בתוך הסוגיא – איך אתה מבין – ואחר כך תלמד רש"י. זה ביחס לגמרא, אבל כאן מדברים על פסוק בתורה. מה אני הייתי עושה. לכן אמרנו שריש לקיש נתן סטירה לפרעה[יא].

כל כך קשה לצייר איך נגשים למלך ונותנים לו סטירת לחי ויוצאים, כך שגם המהר"ל[יב] וגם שאר גדולי ישראל 'מתחמקים' מהסיפור ואומרים שאולי רק בדבור, או משהו אחר. הבן איש חי אומר שפנה הצדה, לשון סטרא, ולא לשון סטירת לחי. כנראה שהיה להם קשה לשים את עצמם בסיטואציה ולראות איך אני נותן סטירת לחי למלך. וברגע שלחכם היה קשה לראות את עצמו עושה את זה, הוא גם לא יכול ללמוד את הפשט של הגמרא, מה שריש לקיש אומר כאן, כפשוטו.

עלה למעלה ועשה עצמו כך

כתוב שתורה היא לשון הוראה, וכתוב – מרבי לויק, אבא של הרבי – שההבדל בין חז"ל לאלו שאחריהם, שכל מה שאמרו חז"ל "ראו למעלה ואמרו למטה". זה הביטוי – כל מאמר חז"ל, אותו חכם שאמר אותו ראה למעלה ואמר למטה. אנחנו אומרים על דרך זה, קצת יותר, שלא רק שהוא ראה למעלה – אלא עלה למעלה ועשה עצמו כך. כלומר, שמה שראה למעלה – ראה את עצמו למעלה עושה את הדבר הזה – ואז התורה הופכת להיות הוראה. קודם אני עולה ב"רצוא" ורואה מה אני עושה שם – וממילא אני לומד שגם משה רבינו עשה אותו הדבר – ואחר כך, כשאני מפרש "סטרו ויצא", אנחנו החכמים דנים איך לתרגם זאת לאקטואליה שלנו, מה זה מלמד אותי לעשות כעת, שזה "תורה לשון הוראה".

[שאלה: יוצא שלא אני לומד את התורה, אלא לפי האופי שלי דורש אותה. אם כל אחד יעשה לפי האופי שלו יצאו דברים מוזרים]. לכן אמרנו שזה חז"ל, ובפרט גבורי חז"ל (אבל כל החכמים, גם אחר כך, נהגו כך – ביודעים או שלא ביודעים). הנעם אלימלך אומר[יג] שכאשר הנביאים ראו את ה' – ראו את שרש נשמתם. כשישעיהו אומר "ואראה את הוי'" הכוונה שהוא ראה את עצמו.

מכל מקום, מה שבקשתי, ואני עדיין מבקש מאד, אם יש עוד מקרים שמישהו אומר לפי חוש מה קרה בלי שום אסמכתא במקרא.

סטירה ליצר הרע

ריש לקיש אומר "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב. לא נצחו יעסוק בתורה, שנאמר 'אמרו בלבבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יקרא קריאת שמע, שנאמר 'על משכבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יזכור לו יום המיתה, שנאמר 'ודומו סלה'". ממאמר זה ניתן להבין מי הוא הפרעה, למי לתת סטירת לחי. כמו שהרבי מדבר עם ילדי צבאות ה' – מי הוא האויב? יצר הרע. כמה שרוצים גם הזדמנות ליישם את זה בנוגע לאויב החיצוני, צריכים "הוכח תוכיח" – הוכח את עצמך ואז זולתך, כמאמר הבעל שם טוב – קודם הוכח את עצמך, ואז אולי תוכל גם את הזולת.

מדברים על שפלות, פרק כ"ט בתניא. הטכניקה הראשונה של תיקון הנפש (בתורת הנפש מדברים על טכניקות) היא איך לתת לעצמך סטירת לחי, איך לתת ליצר הרע סטירת לחי. אחר כך כתוב "יעסוק בתורה", אבל השלב הראשון הוא "רגזו" – אולי זה לא הולך, לא מצליח. נצחו עם ה"רגזו" מוטב, אבל אם לא יש דברים אחרים לכאורה – יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע. רק הראשון היה "רגזו", אבל כנראה הכל המשך שלו (כמו שנסביר בהמשך).

בגמרא לא כתוב מה זה ירגיז, "רגזו". בתניא באמת כתוב שהכוונה לצעוק – במחשבה – על היצר הרע שלי[יד]. אבל יש אצל חסידים גם ווארט שצריך לדעת איך לתת סטירת לחי חזקה ביותר לפרעה שבפנים. מי זה פרעה מלך מצרים? מי שמשתלט עלי ושם אותי במיצר, כמו שאמרנו קודם שהמטרה היא לכבוש, להתפשט. ה"רגזו ואל תחטאו" זו סטירת הלחי לעצמי. אם נצחו – מוטב.

רוח שטות

אופיו של ר"ל ניכר בכל אמרותיו

דברנו לפני חצי שנה[טו] שאדמו"ר הזקן מאד אוהב את רבה, שהוא אמורא בבלי, אם כי שיש לו זיקה לארץ ישראל, עד כדי כך שיש מי שאומר שהוא חבר את מדרשי ארץ ישראל (מדרש רבה). היום נראה שיש המון דברים בתניא – אפילו בחת"ת של היום – שהם מריש לקיש, סימן שבעל התניא מאד אוהב אותו.

לדוגמה, בתניא של היום (בחת"ת) כתוב "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[טז]. מי אמר את זה? ריש לקיש! זה משהו מפליא – שלא נעשה כאן, אולי בהמשך – יש מאות אמרות של ריש לקיש, אבל בחרנו שלשים ארבעים אמרות, ובכולן יש תוקף (לא בחרנו רק את התקיפות). יש כאן אחד עם אופי, שבכל האמרות שלו האופי שלו משתקף. כמו שמחפשים 'לשיטתיה' – יש שיטה שכלית, ויש גם אופי.

הרוח-שטות של הדורות האחרונים

הבעל אופי אולי הכי חזק בחז"ל הוא ריש לקיש, ואת האופי הזה רואים בכל מה שהוא אומר – משהו מופלא. הוא אומר ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" ואדמו"ר הזקן מאד אוהב את המאמר הזה, לכן גם מפרש אותו בצורה מיוחדת. הוא מסביר שרוח השטות היא המחשבה שאוכל לעבור עבירה ולהשאר יהודי.

אם יש איזו רוח שטות שמאפיינת באמת את כל הדורות, מאדמו"ר הזקן עד עצם היום הזה, היא רוח השטות הזו. שכל ההסטוריה של עם ישראל בדורות האחרונים היא תחת סימן הרוח שטות הזו, שאני יכול לעשות מה שלבי חפץ ולהשאר ביהדותי, במיוחד כאן בארץ ישראל עם מדינת ישראל (עם כסא, עם בית הכסא...). זה מה שאומר ריש לקיש, וזה מתאים לו.

מה שרצינו לעשות, ולא נעשה כרגע, פרצוף של כל הספירות – יהיו לריש לקיש את כל הספירות, כתר חכמה בינה וכו' – אבל הכל עם אופי של ריש לקיש, אופי של גבורה ותוקף בכל הספירות. משהו נחמד ביותר.

מלחמת היצר – רגזו ואל תחטאו

נחזור למאמר על מלחמת היצר: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב. לא נצחו יעסוק בתורה, שנאמר 'אמרו בלבבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יקרא קריאת שמע, שנאמר 'על משכבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יזכור לו יום המיתה, שנאמר 'ודומו סלה'"[יז].

צריך להבין: אם יש עצה סופית, שכאשר שום דבר לא עוזר יזכור לו יום המיתה – קדימה, בשביל מה צריך את כל מה שבאמצע?

נאמר אותו דבר אבל מהכיוון ההפוך: כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – זה אמור לנצח, זו אמורה להיות מכה מנצחת. להגיע ישר לענין – יש לך יצר הרע, תן לו סטירת לחי ותגמור איתו חשבון. נצחו – מוטב, ואני רוצה לנצח עכשיו.

התניא מבוסס על כך שצריך "דרך ארוכה וקצרה", לא כמו דרך חסידות פולין שאפשר להגיע ב"דרך קצרה" ישר ללב – אדמו"ר הזקן אומר שצריכים לעקוף, להגיע דרך השכל. אבל כאן לכאורה אין את ה"דרך ארוכה וקצרה" – אלא מחפשים מה שינצח את היצר מיד!

כשמתעסקים עם 'סכנתא' צריך דרך קצרה

מה צריכים לומר? שיש הבדל בין איסורא לסכנתא. "סכנתא חמירא מאיסורא" (מאד אקטואלי) ובסכנתא יש כללים אחרים – כך הרבי הקודם כותב גם לגבי חינוך.

אם אתה מתמודד עם איסורא – כל תיקון הנפש (כל המדות הטובות הן איסורא לעניננו) – וממילא אתה רוצה לעורר אהבה פנימית בנפש, צריך ללכת דרך השכל כדי להגיע לפנימיות הלב. אם תלך ישר ללב תגיע רק לחיצוניות העיר ולא תמצא פתח להכנס פנימה, כמו במשל שבגמרא[יח].

ריש לקיש מתייחס ליצר הרע לא כמו איסורא אלא כמו סכנתא, ולכן אז צריך טיפול נמרץ, מידי. זה כלל גדול גם בתורת הנפש, שבהתייחסות לרע – כשאני צריך להלחם נגד הרע המסוכן אין לי פנאי לדרך ארוכה וקצרה. צריך הכי קצר עכשיו – בדיוק ראש הפוך (ראש של חשים בן דן[יט] של חדש טבת, חשים לשון חיש מהר, ואינו שומע כלל, כלומר שאין לו חוש בהתבוננות בדרך ארוכה וקצרה, ואף על פי כן הוא יכול להיות חב"דניק, גם כאלה צריכים, ובפרט בימינו אלה, ודוק).

לעולם ירגיז, אם נצחו – מוטב. אם לא נצחו – צריך משהו אחר. אני הולך מהקל אל הכבד, המידי. זה משהו לגבי כללות ההתייחסות לצבור. יש אנשים שחושבים שיש זמן לטפל בליקויים של החברה. החברה לקויה – יש זמן... אבל כאן אנחנו לומדים שמה שלקוי צריך טיפול נמרץ. אם נצחו – מוטב. צריך הרבה טכסיסים ותחבולה לעשות מלחמה. נצחו – מוטב. לא נצחו – תורה. נצחו מוטב, לא נצחו – קריאת שמע וכו'.

מתי צריך דרך קצרה ומתי דרך ארוכה

[שאלה: אם כך, נלך לאיזה 'מוסרניק' שיזכיר מיד את יום המיתה?] אם אני רוצה להחזיר מישהו בתשובה זה איסורא. המוסרניק כאילו נלחם עם הרע.

[שאלה: כשיש ליקויים אנשים עם פטישים מנסים לעשות ולא מצליחים] נכון, כי הליקוי כל כך עמוק שצריך לתקן מהשרש, לעורר את הטוב, להחזיר בתשובה. יש ליקויים, וצריך להלחם, אבל לא יעזור אם לא תחזיר בתשובה – בלי לעורר את הטוב.

[שאלה: אז מתי להלחם בדרך קצרה?] כשיש יצר הרע (וגם על ידי יחידה מיוחדת של חיילי צבאות ה', יחידת חשים בן דן כנ"ל. כל אחד צריך להכיר לאיזו יחידה הוא שייך בצבאות ה' ואיך עליו לפעול בשטח).

עוד פעם, כנראה שצריכים גם את רבי יוחנן, ולא די בריש לקיש. [שאלה: רבי יוחנן גם כל כך שיטתי?]. ניחוש שלי שאין 'לשיטתיה' באופי כמו ריש לקיש (והיינו מפני שיש שיטתיות עצמית בטבע התוקף ועז דווקא, ודוק).

פירוש 'מי השילוח' למאמר "לעולם ירגיז"

עדיין צריך להבין את כל המהלך של "לעולם ירגיז". הזכירו קודם את בעל מי השילוח (הרבי מאיז'ביצא). יש לו פירוש מופלא על "לעולם ירגיז"[כ]. מה הווארט שם? התכלית של עבודת ה' שם היא ההתפשטות – הרחבה, גם הרחבת הדעת, גם הרחבת הארץ, בכלל "ואתהלכה ברחבה".

אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[כא] שיש אחד ששרש הנשמה שלו הוא להתפשט. רק שבתניא אומר שיש גם אחד ששרשו הפוך, אבל באיז'ביצא יש רק את הרצון להתפשט ללא מעצור, נחלה בלי מצרים. אבל איך אתה יודע שההתפשטות היא לשם שמים? אולי זה יצר הרע? על זה אומר במי השילוח שכל פעם שבא לאדם להתפשט, להתרחב, הוא צריך לבחון את עצמו בארבעה בירורים. אם הוא עובר את ארבעת הבירורים – כמו לעבור ארבעה מבחנים – סימן שהרצון להתפשט הוא רצון נקי וטהור, באמת לשם שמים, ואז תלך על זה, עם כל הכח וכל הכיף. אבל אם אתה לא עובר את כל ארבעת המבחנים סימן שיש איזו נגיעה, שאתה נגוע ברצון להתפשט – שזו 'ישות' בלשון חב"ד, יש ישות שלך אז תעצור זאת (הוא לא נותן הוראה שכולם יתפשטו. הצדיקים מתפשטים, רק לאחרי שעוברים את המבחנים).

הבירור הראשון – כל חמדה מוגבלת

מהם ארבעת המבחנים? הראשון – לדעת שכל תאוה, גם תאות קדש לכאורה, אם היא תאוה שלי יש לה גבול.

הוא מביא את התורה בענין שקשור לישיבה שלנו, "עוד יוסף חי" – "רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". יעקב עושה לעצמו את כל המבחנים (זו הדוגמה שלו). עשרים ושתים שנה הוא חושב שבנו האהוב מת, וכעת כשהוא שומע שיוסף חי ורוצה להתפשט בשמחה שלו, הוא לא יודע אם ההתפשטות של "רב עוד יוסף בני חי" היא מאה אחוז טהורה, או שהיא עדיין מצד טבע האדם בעולם הזה, טבע חולף. אז הוא בוחן את עצמו בארבע מבחנים. הראשון הוא "בטרם אמות" – החיים בעולם הזה מוגבלים, גם התאוות והחמדות, וגם השמחות.

הנה, יש לנו כאן סעודת מצוה. יכול להיות שזה קצת נפקא מינה לחקירה אם זו סעודת מצוה – שאם קובעים שזו סעודת מצוה אולי אפשר להתפשט גם בלי המבחנים, אבל אם לא בטוח שזו סעודת מצוה צריך לבחון (אמנם זו שמחה, אבל צריך לבחון – הוא מדבר שם על שמחה). לכאורה, בשביל חסיד להסתפק לגבי שמחה זה מפתיע, אבל כך הוא אומר – אולי זה רק הרגשת האני.

אם כן, המבחן הראשון הוא – החיים שלי מוגבלים, הבית מוגבל, אולי כל הבית הזה הוא תאוה של העולם הזה. זו סטירת הלחי הראשונה.

בין הבירור הראשון לבירור הרביעי – "יום המיתה"

דברנו[כב] על המכות במצרים, ואמרנו שהן מתחילות בדם ונגמרות בדם – מתחיל במכת דם ונגמר במכת בכורות, שגם היא דם (בחינת "ודמו סלה"). כך הוא מסביר גם כאן – מתחילים מלהזכיר את מוגבלות החיים והתאוות (בלשון התניא, הכל הופך להיות "חמת מלא צואה"[כג]) ונגמר ב"יזכור לו יום המיתה".

מה ההבדל בין ההתחלה והסוף? ההתחלה היא לזכור שהעולם מוגבל, "הלא צָבָא לאנוש עֲלֵי ארץ" ומי יודע מתי הצבא שלך, והסוף הוא "יזכור לו יום המיתה" – "אמותה הפעם", שחווה שכעת הוא מת, לא בעתיד המעורפל. מתחיל בזכרון שהחיים מוגבלים ונגמר ב"אמותה הפעם", על המקום, ואם אחרי שהוא מת הוא עדיין שמח – זה הסימן הסופי שהשמחה היא לשם שמים.

הבירור השני "יעסוק בתורה"

בין המיתה הראשונה, הרחוקה יחסית, והמיתה הקרובה המידית, יש עוד שני שלבים באמצע, תורה וקריאת-שמע. הראשון הוא "יעסוק בתורה", כי כתוב שאם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש – יש כח בתורה להמס את לב האבן, את יצר הרע.

הוא כותב שאם נצחו מוטב, אבל איך יכול להיות שלפעמים לא נצחו על ידי עסק התורה? אומר יפה מאד, שלא תמיד מנצח כי בתורה יש התנשאות, שאני יודע יותר ממך, ואם יש התנשאות יש יצר הרע.

המלחמה ברע – מתחילים ממה שעל-פני השטח

נחזור למה שאמרנו קודם – האם צריך ללכת בדרך ארוכה וקצרה או ישר ולענין? היהודי צריך להאמין שיצר הרע שלי הוא יחסית שטחי, ואילו האהבה המסותרת שלי, הטוב שלי, הוא "עמֹק עמֹק מי ימצאנו". התאוה היא על פני השטח, כך אמור להיות. לכן הפעולות הן תוך כדי לימוד זכות, שמא הרע הוא רק על השטח, ואז מספיקה לי מכה. נצחו מוטב, אבל אם לא נצחו הכוונה היא שהרע יותר עמוק אצלו. לכן יש הבדל בין הגעה לטוב למלחמה ברע, במיוחד בטוב של יהודי.

קודם אני הולך על הרע הגלוי – נצחו מוטב. לא נצחו, כנראה שהרע יותר מושרש בפנימיות, צריך ללכת על טכסיס יותר עמוק, לעסוק בתורה. אבל אם הרע שלי הוא בגלל התנשאות התורה לא תעזור, כי גם בלימוד יש התנשאות. לכן אם הלימוד לא עוזר צריך קריאת שמע – הוא מסביר שקריאת שמע היא התבוננות שכולם שוים ("עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים", ובמחול כולם שוים). "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכמו שה' אחד כך כולם שוים אותו דבר – אין מציאות שאחד הוא יותר מהשני. כמו שיעקב אבינו קרא קריאת שמע בפגישתו את יוסף, וממילא מבטל כל התנשאות.

"יקרא קריאת שמע. נצחו – מוטב. לא נצחו יזכור לו יום המיתה" – גם כשכולנו שוים, יכול להיות רע עוד יותר מושרש, שרק המיתה בפועל ממש ממרקת את הרושם שלו.

מדוע זה לא עובד?

אם אתה שואל מה אם עשו את כל הדברים ושום דבר לא עזר – גם האחרון – צריך לומר שגם לא עברו לפי הסדר, וגם שהכל היה בחיצוניות לא באמת (הדוגמה העיקרית בתורה היא מיעקב אבינו דווקא – "תתן אמת ליעקב").

[שאלו על הרב אמנון יצחק] לגבי הרב אמנון יצחק (מי שאמור להיות הלעומת זה של פרעה, חושבנא דדין כחושבנא דדין) – איני מכיר אותו, אבל אם משהו לא עוזר סימן שלא עשה לפי הסדר, וגם שכל האיומים לא אמתיים. גם הבעל שם טוב בא לבטל את המוכיחים דאז. קודם כל הוא אמר שכל המוכיחים היו התנשאות אחת גדולה מצד המוכיח, אז ודאי הוא לא יכול להגיע לסוף.

[שאלה: מה הזבנג?] מה שכתוב בתניא – פרעה מלך מצרים הוא מי שמשעבד אותי, וברגע שאני נותן לו את הצעקה והסטירה הראויה הוא נופל והיהודי האמיתי מתגלה [אבל אם הזבנג לא עזר, צריך עוד שלבים שאי אפשר לעשות בזבנג?] עד הזבנג האחרון – גם האחרון הוא זבנג, להרוג את עצמי, "ודמו סלה".

גלגולי ריש לקיש

אם כבר הזכרנו זאת, יש מימרא של ריש לקיש שקשורה לכך. קודם כל, מי הוא ריש לקיש בגלגולי הנשמות של האר"י הקדוש? יש כמה שרשים, אבל השרש הכי קרוב – הגלגול הקודם, לא השרש הראשון – הוא מרדכי היהודי, לא פחות ולא יותר (על זה מדברים כמעט כל פורים – כעת אנחנו לפני פורים).

המעשה שמכר עצמו ללודאי

איפה רואים שמרדכי הוא ריש לקיש? מרדכי היהודי סיכן את כל עם ישראל, "לא יכרע ולא ישתחוה". הוא היה יכול לברוח מהמדינה, כמו שהרמב"ם אומר[כד], אבל הוא לא ברח מהמדינה. זו שאלה חמורה בהלכה, לא רק שהוא סכן את עצמו, אלא את כל עם ישראל – הכניס את כל עם ישראל לגזרת שמד, ר"ל. בסוף יצא טוב, יצא פורים, אבל מרדכי צריך תיקון על כך שהכניס את כל עם ישראל לשמד. מה כבר יכול להיות התיקון שלו? שריש לקיש מכר את עצמו ללודאים[כה], מכר את עצמו לאוכלי אדם. זהו אחד מכמה סיפורים יפהפיים של ריש לקיש.

החוש של התוס' – המעשה היה לפני שחזר בתשובה

על הסיפור שריש לקיש מכר את עצמו לאוכלי אדם אומרים התוספות על אתר, שלא יכול להיות שכך עשה אחרי שחזר בתשובה[כו]. אם הוא ליסטים, שודד, חייו מופקרים והוא עושה כל מיני דברים, ויכול גם למכור את עצמו לאוכלי אדם. הוא לא מוכר את עצמו סתם על מנת שיאכלו אותו, יש לו תכנית, אבל בכל אופן מוכר עצמו ללודאי, ברברים. התוספות אומרים שלא יתכן שיזלזל בעצמו כך כשהוא תלמיד חכם. הכל כאן לפי החושים של המפרשים, כמו שהמהר"ל לפי החוש שלו אומר שלא יכול להיות שמשה יתן סטירה לפרעה, לכן צריך לעקם את הפשט כדי שיתיישב בחוש שלו. כאן תוספות אומרים שלא יתכן שהחכם ריש לקיש ימכור עצמו לאוכלי אדם.

אמנם בפשט הגמרא מאד משמע שהוא הריש לקיש שאנחנו מכירים, ולא ריש לקיש של פעם. ההמשך הוא שדבר עם הבנות שלו, אחרי שהוא נשוי – והוא נשוי רק אחרי שחזר בתשובה. פשט הגמרא לא כמו התוספות, אבל למה התוספות נדחקים? הם לא יכולים ללכת לישון עם ישוב הדעת, בבית החדש, עם המחשבה שריש לקיש המוכר לנו מכר את עצמו ללודאי כשהוא תלמיד חכם מובהק.

בכל אופן, הסיפור הוא שהוא מכר את עצמו ללודאי, לקח איתו שק – לא ראו מה יש בשק – ובתוך השק היה גלגל אבן, איזו אבן. כך הוא מכר את עצמו. קודם כל הוא חי איתם, על חשבונם, כך וכך זמן עד שאוכלים אותו. הוא נהנה איזה תקופה, שנה, שהוא חי על חשבונם. יש יום מועד בו אוכלים אותו, ונהוג – יש להם מנהג קבוע, מאבותיהם כנראה – שביום שאוכלים אותו עושים לו כל מה שיבקש. דרך אגב, מה הסברא של אבות אבותיהם של הלודאים שהנחילו אותם את המנהג היפה הזה שבאותו היום עושים כל מה שהוא רוצה? יש שני פירושים, הערוך אומר שזה ממתיק את הבשר, ורש"י אומר כדי שימחול להם. לפי הערוך, ברגע שהוא מבסוט הבשר יותר מתוק.

אם כן, בא היום שאוכלים את ריש לקיש, הורגים אותו ואוכלים אותו, ושאלו מה הוא מבקש. הוא אמר – אני מבקש לקשור את כולכם, ולתת עם השק שלי מכה וחצי על הראש של כל אחד (אולי זה המקור למושג "שלם וחצי" של אבולעפיא...). זו הבקשה שלו – צריך לקיים. קשרו את עצמם, והוא נותן מכה קלה – זה ריש לקיש – על הראש של הראשון והוא נגמר, כי יש אבן בשק. כשאותו לודאי הולך לו השיניים שלו חורקות, כאילו הוא מחייך עליו. ריש לקיש אומר – אתה מחייך עלי? מגיע לך עוד חצי! ונותן לו עוד חצי. כך הוא הולך מאחד לשני והורג את כולם.

התיקון של מרדכי

מה זה הסיפור הזה? האר"י הקדוש אומר שהסיפור הזה, שהוא סיכן את עצמו, הוא הכפרה על מרדכי היהודי שסיכן את כל עם ישראל. בתור מרדכי הוא הכניס את כל עם ישראל לגזרת מות, לכן הוא היה צריך להכניס את עצמו לגזר דין מות – יש יום שאוכלים אותך (אולי אחרי שנה, כמו פורים). זו הכפרה על מרדכי היהודי – פלאי פלאים.

בסופו של דבר יצא ממה שמרדכי עשה פורים – לא שהוא לגמרי לא בסדר. אבל בגלל הפרט הקטן הזה, שכדי להגיע לפורים צריך לעשות משהו מסוכן, צריך תיקון. התיקון הוא מיניה וביה – אתה סכנת את כולם, אתה צריך לסכן את עצמך.

בדיקה על הגשר – "לא תמיד אפשר לעבור על גשר ברזל"

נאמר עוד מאמר של ריש לקיש, מענין לענין: יש היכל הזכות. "גברי היכא מיבדקי?" – מתי עושים ליהודים משפט למעלה (אצל נשים זה בשעת לידתן, ושואלים מתי אצל גברים)? – "אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר"[כז]. כשעוברים על גשר זה הזמן שבודקים אותך, ואם אתה לא יוצא זכאי זה מסוכן מאד (קצת כמו אצל בנימין ויעקב, שיעקב חשש לשלוח אותו כי הדרך היא מסוכנת). לכן החכמים כשהיו עוברים על גשרים היו עושים כל מיני דברים כדי לא להסתכן.

[הזכירו מאמר של ריש לקיש על סכנה מהירושלמי, שהולך להרוג או ליהרג[כח]]. יפה, זה אותו ענין. אנחנו אוהבים לחזור על הווארט בחב"ד שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל. גשר – במיוחד אם אינו של ברזל – הוא מקום בו אתה מכניס עצמך בסכנה (כמו הסיפור הזה בירושלמי).

בתיקון מרוויחים "שתי ציפורים"

זה ריש לקיש, וזה התיקון של מרדכי – זה משלים את החיים שלו. תיקון הוא כמו שאומרים היום 'סגירת מעגל' – לסגור את המעגל של מרדכי, שסיכן את כל עם ישראל, זה לא כמו שתיקן משהו אלא שסגר לגמרי את המעגל בכך שמכר עצמו לגוי רוצח.

מכאן יוצא עוד משהו נחמד ביותר: יוצא ווארט, שכאשר אדם עושה תיקון הוא מרויח כמה דברים יחד, הורג שתי צפורים במכה אחת. הוא גם טיפל בנגע צבורי בחברה, תוך כדי שהוא תיקן את עצמו הוא הרג את כל הלודאי. זה ממש אותו סיפור – שבשביל לעשות משהו טוב בסוף תכנן הכל.

לא מזכירים לרבי...

[שאלו אם הרב התפלל כבר מנחה] נספר סיפור, לא דומה. היה 'ניתל' לפני כמה ימים. לא יודע אם אנשים כאן מכירים את הענין הזה, מוטב שלא יכירו. נוהגים – לא רק חב"ד, כל החסידים – לא ללמוד בליל ניתל. פעם אחת אחד החסידים נכנס לצמח-צדק וראה אותו לומד בליל ניתל, ספר פתוח לפניו והוא לומד. הוא אמר – רבי, זה 'ניתל'. הרבי אמר לו – פעטאח, מי אמר לך לומר לי?...

נתפלל מנחה ואפשר להמשיך אחר כך.

שרש ר"ל לפני מרדכי – שאול המלך ותובל קין

אמרנו שריש לקיש הוא גלגול של מרדכי היהודי. מי היה לפניו? מרדכי הוא הגלגול של שאול המלך. האר"י אומר שריש לקיש על דרך בן קיש. באמת מרדכי מתייחס לשאול המלך, שבט בנימין, סימן שכנראה גם ריש לקיש הוא בנימין בשרש[כט].

יש פה אנשים חשובים בשושלת – משיח ה' הראשון, אחר כך מרדכי היהודי. מרדכי עוד יותר חשוב, כי כתוב "מרדכי בדורו כמשה בדורו" (שאול המלך הוא לאו דווקא משה רבינו, אבל מרדכי הוא משה רבינו ממש). כמו שאמרנו הרבה פעמים, הרבי הכי מזדהה עם מרדכי מכל הדמויות בתנ"ך – מיהו יהודי.

הכי מענין מי שהיה לפני שאול המלך. מי הראשון בשושלת? תובל קין. תובל קין המציא כלי נשק, סימן שלא סתם ריש לקיש היה ליסטים מזוין עד שהוא חזר בתשובה – טוב לו ומתאים לו כלי נשק.

המחלוקת עם ר' יוחנן על כלי נשק

ריש לקיש בקי בסכין ובסיף וברומח מתי גמר מלאכתן. זו המחלוקת האחרונה שלו עם רבי יוחנן גיסו[ל]. יותר מזה, באותה מחלוקת 'נפלט' מרבי יוחנן הווארט שליסטים יודע בלסטיות שלו. וההמשך הוא שריש לקיש ענה לו – מה הועלת לי? שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי! אז רבי יוחנן אומר לו – מה זאת אומרת? הכנסתי אותך תחת כנפי השכינה. בכל אופן, אז חלשה דעתו של רבי יוחנן וחלה ריש לקיש, ואחותו של רבי יוחנן באה לבקש שיתפלל עליו ולא הסכים ואמר שיקח עליו את היתומים והאלמנה. אז ריש לקיש נפטר ורבי יוחנן יצא מדעתו, ורבנן עשו לו מיתת חסד – התפללו שרבי יוחנן ימות וכך היה. סיפור מוזר.

באמת, הדבר האחרון הוא שהוא מכיר בכלי נשק, כי זה המקצוע שלו – זה התובל קין שלו. הכל שב בסוף לשרשו הראשון. על תובל קין כתוב "לוטש כל חורש נחשת וברזל", זה בדיוק ריש לקיש.

בכל הסיפור מה שקשה זה איך ריש לקיש שואל מה הועלת לי, שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי. מי אומר כזה דבר?!

ר"ל – דכורא, ר' יוחנן – נוקבא

דרך אגב, אין עוד מישהו שנקרא "ריש" – יש הרבה שמות עם צורות של רב (רב, רבא, רבינא, רבה וכו') – כנראה שזה כינוי שנשאר לו מכך שהיה ראש הליסטים.

משהו מענין, ששמו האמתי המלא – רבי שמעון בן לקיש – יוצא מספר מאד יפה: מה פעמים הוי', מה זה תיקון והוי' הוא שם העצם. כמובן, מספר זה הוא גם כפולה של 13. רבי יוחנן הוא כפולה של 7, ולפי הכלל אצלנו 13 הוא הזכר ו-7 הנקבה, אז יוצא שריש לקיש הוא הזכר ורבי יוחנן הוא הנקבה (רבי שמעון בן לקיש עולה צ פעמים יג ורבי יוחנן עולה מח פעמים ז – יחד זה "צמח [שמו מתחתיו יצמח]", מנחם (מנ-חם). זה היחוד של ריש לקיש ורבי יוחנן).

רואים זאת מהסיפור[לא] שריש לקיש ראה את רבי יוחנן רוחץ בירדן – רבי יוחנן אמר "חילך לאורייתא", אתה גבר, שים את הגבריות שלך בתורה, וריש לקיש אמר לו "שופרך לנשי", היפי שלך נשי. רבי יוחנן ענה לו שיש לי אחות יפה ממני, ואם תחזור בך אשיא אותה לך לאשה.

הגמרא[לב] גם אומרת בפירוש שלרבי יוחנן לא היתה הדרת פנים, לא היה זקן, ולאריז"ל יש לזה הסבר שלם – שבאריך אנפין ובז"א יש זקן, אבל באבא עילאה אין זקן. כלומר, אפשר להיות זכר בלי זקן, אבל הפשט שאם אתה בלי זקן אתה נקבה.

עיקר האהבה בעינים

אם כן, עם מי ריש לקיש התחתן? הוא התחתן עם רבי יוחנן, כביכול, בו הוא התאהב.

יש מאמר של ריש לקיש, שקשור לספירת היסוד (מהפרצוף שעשינו, שנלמד בהמשך בע"ה), על הפסוק "טוב מראה עינים מהלך נפש" ומפרש ריש לקיש "באשה"[לג] – שההסתכלות באשה היא יותר יצר מהמעשה בעצמו. גם בלעומת זה, מוסבר בחסידות (פרק ב' מקונטרס העבודה) שפגם העינים גרוע יותר מעצם המעשה.

אם ריש לקיש אומר שעיקר הנישואין, עיקר התאוה, הוא ההסתכלות, יותר מהמעשה, במי הוא עצמו התאהב בראיה? ברבי יוחנן. אחר כך הוא הזדווג בפועל עם האחות שלו, אבל ה"טוב מראה עינים" – "שופרך לנשי" – הוא עם רבי יוחנן בעצמו. באמת יש פה זוג, שרבי יוחנן הוא האשה, ולכן הוא מתחלק ב-7, ורבי שמעון בן לקיש הוא הזכר שמתחלק ב-13. יש פה אם כן מעין ראיה יפה לכלל שלנו במספרים.

שרש ריש לקיש – רבי של עולם התוהו

נחזור למה שאמר ריש לקיש לר' יוחנן, ששם קראו לי רבי וכאן קוראין לי רבי. ריש לקיש מכיר בכלי נשק. הוא תובל קין, לוטש כל חורש נחשת וברזל. איך נפרש את מאמרו ששם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי? צריך לומר שמה שהוא היה רבי של ליסטים זה ענין גדול. בעולם התהו, חזרתי להיות תובל קין – כנראה נשמה גדולה. כאן אני רבי של ברודים, עולם התיקון, ושם הייתי רבי של נקודים.

למה חלשה דעתו של רבי יוחנן? קודם ר' יוחנן אמר לו, אני הכנסתי אותך תחת כנפי השכינה, איך אתה אומר כזה דבר? – ורק אחר כך כתוב שחלשה דעתו של רבי יוחנן. למה קודם אמר ואז חלשה דעתו? צריך לומר שהיא הנותנת, שהוא התבונן שאף על פי שהבאתי אותו תחת כנפי השכינה הוא צודק לשיטתו. הוא גם ידע שהכנסתי אותו תחת כנפי השכינה, לקח זאת בחשבון, ואף על פי כן אמר קודם קראו לי רבי וכו'. הרי הוא בעצמו אמר לריש לקיש ליסטים בליסטיותו (וריש לקיש הגיב לדבריו). כאשר הבין שלא פעל כלום חלשה דעתו, ואז צריך להרוג אותו כמו שהורגים ליסטים. הוא לא הסכים להתפלל עליו כי רצה שהוא יגמר ליסטים – שלא יגמר תחת כנפי השכינה, שיחזור לשרש של תובל קין, לאורות מרובים של תהו. אחר כך זה יגיע ויכנס לתוך הקדושה – יש המשך.

כל דור והריש-לקיש של – רמזים לעקיבא

כל פעם יש התקדמות. אפשר לדמיין מי הוא בדור שלנו. [מי זה?] אתה שאלת, אתה בעל הבית כאן[לד], אז נעשה את החשבון. קודם הוא תובל קין, הוא שאול, הוא מרדכי, הוא רבי שמעון בן לקיש – נחבר אותם יחד, 2379. אנחנו טוענים שיש לו קשר לעקיבא, נראה אם מתחלק (סיכוי של אחד ל-183) – עולה אחד פעמים עקיבא.

נסיים את החלק הזה בעוד רמז לעקיבא, בהשגחה פרטית לפי מה שדברנו בהתחלה, על ישוב הדעת והרחבת הדעת וישוב הארץ והרחבת הארץ. בפרשת שמות[לה] דברנו עם הילדים בחדר על כך שצריכים לחשב הפרשים – למשל, בשביל ש-שי יגיע למשיח צריך להוסיף לו יובל, יובל שי = משיח.

יש קשר בין דעת לארץ, כמו "לדעת בארץ דרכך". התכלית של הארץ היא "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". תכלית ישוב הארץ היא ישוב הדעת – אמרנו שישוב הארץ הוא הכסא וישוב הדעת הוא הפנימיות, התוכן, והכל בשביל שיתפשט ויתרחב (וכדי לדעת שההתרחבות לשם שמים צריכים לעבור את ארבעת המבחנים).

השאלה, אם יש לי חבל ארץ, אבל אני רוצה שתהיה פה דעת. יפה מאד, יש בית, משפחה, כל הכבוד, ב"ה, אבל אני רוצה שתהיה פה דעת. צריך למלא את הארץ דעת, ושמכח הדעת הכל יתרחב. כמה צריך להוסיף ל-ארץ כדי שתהיה דעת? עקיבא. לחיים לחיים, שתהיה פה הרבה ארץ והרבה דעת.

הלכה כר"ל ב"תנו לנו אחד מכם" שאסור למסור

יש פסק מאד חשוב בהלכות יסודי התורה, בדיני קידוש השם, שאם גוים באים ומקיפים עיר ואומרים שתוציאו אחד מכם ונהרוג אותו או שנהרוג את כולכם – יהרגו כולם ולא ימסרו אחד מישראל. ואם מייחדים אותו, או שנהרוג את פלוני או את כולם, כתוב בברייתא[לו] שמוסרים אותו. לשון הברייתא היא "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו"– ועל זה יש בירושלמי מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש – רבי יוחנן אומר שאפילו אם אינו חייב מיתה, ברגע שיחדו אותו מוציאים אותו, וריש לקיש אומר שרק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי (שהיה מורד במלכות בית דוד).

הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה (פרק ה' הלכה ה', הסימן "בן הא הא") כריש לקיש. הכסף משנה וכל המפרשים, תמהים על הרמב"ם איך הוא פוסק כריש לקיש נגד רבי יוחנן, שלא לפי כללי הפסיקה בכל מקום. קודם כל, בלי כל התירוצים שנאמרו, הלכה כזו היא הלכה ריש לקישית, וממילא ריש לקיש מבין בזה הכי טוב. זה מאמר מוסגר.

בירושלמי יש עדיפות לריש לקיש

יש בכסף משנה כמה תירוצים (מדוע הרמב"ם פסק כריש לקיש), שהאחרונים סותרים אותם, ויש כאן בעיה. אפילו הגר"א בשו"ע[לז] משאיר זאת בצריך עיון. אבל יש נודע ביהודה[לח] – שגם יש תמהים מאיפה לוקח את דבריו – שאומר שהכלל שרבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלתא (על דרך רבא ואביי חוץ מיע"ל קג"ם) נאמר רק כאשר המחלוקות מופיעות בבבלי, אבל במחלוקות שלהם בירושלמי אין את הכלל הזה. אין לו מקור מפורש לזה, אבל כך הוא אומר.

חוץ מזה שיש פה הבדל מהותי בין בבלי לירושלמי, זה פלא איך דווקא בירושלמי – שמי שחבר אותו הוא רבי יוחנן, "מאריה דירושלמי" – יעדיפו את ריש לקיש, יריבו-גיסו, בעוד בבבלי מעדיפים אותו. זה פלא, כנראה גם ראש ירושלמי.

מהיחס ביניהם בסיום הסיפור שלהם עולה שהקשר בניהם הוא הדוגמה בחז"ל ל"מתלמידי יותר מכולם". מה היה אחרי שריש לקיש נפטר? הביאו לר' יוחנן את ר' אלעזר בן פדת, שכל מה שרבי יוחנן אמר הוא הביא לו סיעתא, ועל כך אמר ר' יוחנן ש'בר לקישא' היה מקשה כ"ד קושיות וכ"ד פירושים ומרווח שמעתא. כאן, אני אומר ואתה מחזק אותי מברייתא – אני לא יודע שאני אומר טוב?!

זה לימוד עמוק בתורת הנפש, שרבי יוחנן כותב את התלמוד הירושלמי, ואם התלמיד שמחכים אותי – גיסי, שאני הרגתי אותו והוא הרג אותי בסוף – חולק עלי, תקחו אותו בחשבון, עד שיותר יתכן שהלכה תהיה כמותו בתלמוד שלי מאשר בתלמוד שלהם. בתלמוד שלהם יש להם את הכללים שלהם, הם אוהבים יפי נפש – יהי להם אשר להם. אבל בתלמוד שלי, אומר רבי יוחנן, תדעו לכם שיתכן שהלכה היא כריש לקיש ולא כמוני. "מתלמידי יותר מכולם"[לט] היינו שהוא המשפיע של רבי יוחנן.

העיקר הוא הצחצוח, כריש לקיש

עוד כמה פרטים: המחלוקת לגבי כלי זין היא מתי "גמר המלאכה" שלהם. רבי יוחנן אומר כמו כל כלי, כשמסיימים להכין את הכלי ("משיצרפם בכבשן"), וריש לקיש אומר שרק כאשר מצחצחים את הכלי שיהיה מבריק ("משיצחצחן במים"[מ]). על כך רבי יוחנן אומר שליסטים יודע בליסטיותו. ה'פיניש' הוא העיקר – שייך לחנוכת הבית. אם הבית הוא לא כלי זין – לא כל כך חשוב הפיניש. אבל אם הוא כלי מלחמה, במלחמה על ארץ ישראל, הפיניש הוא העיקר. כך גם כתוב על תובל קין – שהוא "לוטש", העיקר זה הליטוש. זו ממש ההלכה שריש לקיש אומר בסוף, שמה שקובע הוא הליטוש והצחצוח בסוף.

לתוס' ברור ב'חוש' שריש לקיש היה תלמיד חכם שפירש וחזר בתשובה

עוד דבר: בשביל לשדר על הגל של ריש לקיש צריך להכנס לתוך החוש שלו, וזה מאד קשה. קודם אמרנו שהתוס' לא יכולים לישון עם הרעיון שריש לקיש מכר עצמו לברברים בהיותו אחד מגדולי ישראל. כך גם לא יתכן לתוס' שריש לקיש נעשה חכם גדול אחרי שקפץ אל הירדן וכו', ושיטתם שהיה חכם ופרש ושוב חזר בתשובה[מא].

בסדר הדורות[מב] מביא עוד מקורות לכך, אחד מהם שריש לקיש נכנס לרבי כשהיה חולה בסוף ורבי אמר לו 'צלי עלי'[מג], ולא יתכן שזה היה אחרי שהוא חזר בתשובה, וגם לא יתכן שרבי יבקש מליסטים מזוין להתפלל עליו (אולי כן, הכל יכול להיות). יש עוד סיפור[מד] שהוא היה אצל רבי אפס, שחי רק שנתים וחצי אחרי רבי. מכל זה רוצים לומר שהוא היה תלמיד חכם, פרש ללסטיות, ואז רבי יוחנן קרא לו לחזור בו.

אמנם מפשט הבבלי לא משמע כתוס'. בבבלי כתוב שאחרי שהוא חזר בו ונתן לו את אחותו "אקריי ואתניי ושוייה גברא רבא" – לימד אותו מקרא ומשנה ועשה אותו אדם גדול – ומשמע שלפני כן לא היה תלמיד חכם. אלא שכמו שאמרנו, כל אחד פועל לפי החוש שלו ואצל התוס', חוץ מהראיות שלו, לא יתכן שכך היה.

שמעתי שבישיבת קמניץ היו אומרים שבמקום שהרא"ש אומר "נראה לי" זה יותר חזק מכל הלכה שהוא מביא לה ראיות, בגלל שה"נראה לי" – החוש שלו – נמצא בכל הש"ס כולו. אם הרא"ש אומר שנראה לו משהו זה סיכום של כל התורה, אבל אם הוא מביא ראיה זה משהו חלקי – כי יש ראיה אבל אולי יש גם ראיה לסתור. אמנם הוא אומר משהו, אבל זה לא חזק כמו 'נראה לי'. זו השקפה מאד חשובה, אצל חכם – במיוחד חכם מושלם – העיקר הוא ה"דעת תורה" שלו, ההשראה.

התוספות כאן, לגבי ריש לקיש, יש להם 'בעיה' בכלל.

'סטרו' ו'מכר עצמו' – האם לפרש כתוס' או כפשט

לא מצאנו מישהו נועז כמו ריש לקיש ש'מסתדר' איתו. לכן אמרנו[מה] שהיחס ל"סטרו" הוא תוצאה של הגלות (לכן לא אמרנו את השמות). בגלות אין את החוש שיכול לבוא משה רבינו ולתת סטירת לחי למלך כי מתרגז. מה היא הגלות? שיש איזה שעבוד לפרעה מלך מצרים.

היחיד שמסביר יפה הוא השם משמואל[מו], שלא משנה את הפשט, ומסביר את המטרה. חסידים כן יכולים לחשוב, חסיד אף פעם לא יפרש לא לפי הפשט. הוא קבל מהאבני-נזר איזה ווארט, ולפי זה מסביר שב"סטרו ויצא" משה רבינו עשה הפרדה גמורה בין ישראל למצרים.

כך נסביר גם את מה שריש לקיש מכר עצמו לברברים, מתי ריש לקיש מכר את עצמו? לפי תוספות יתכן שרק בתקופה שהוא ירד מהדרך. אנחנו פירשנו את זה לפי הקבלה – בנוסף לכך שלא כך לפי פשט הגמרא – שזה תיקון, ומסתמא עשה אותו במודע. לפעמים בגלגולים התיקון נעשה שלא במודע, אבל יש תיקונים שאדם עושה במודע – דווקא כשהוא גדול בישראל. חוץ מזה שעשה תיקון למרדכי עשה תיקון לחברה, הרג את כל הלודאים, את כל הברברים, עם החכמה-הפטנט שלו וגם עם החוזק הגופני שלו.

גם השאלה אם הוא סתם אחד שהיה רחוק והתקרב, או שהוא 'מזרוחניק' במקור. זו המחלוקת, אם הוא חילוני או מזרוחניק במקור. ככה פשוט שהוא היה חילוני, אבל לא מסתדר לתוס' איך אם היה חילוני הצליח ללמוד תורה כל כך טוב בפרק זמן קצר. לכן תוס' אומרים שהיה תלמיד חכם וירד מהדרך, אולי אפילו היה חרדי שירד מהדרך (אולי אפילו זה יכול להיות...).

ד. אי אפשר לרמות את מי שלא מרמה את עצמו

"שמעון הכופר"

מה שרציתי לומר, וזה נוגע לכל תלמידי הישיבה: יש כמה קונטרסים סודיים בחב"ד, שהיו מסתובבים רק בסטנסיל, ואף פעם לא הדפיסו. רשימות של הרבי הקודם שלא ניתנו לפרסום. אחת מהן – "שמעון הכופר"[מז]. את זה ממש כדאי שכל אחד יקרא. יש כמה, יש 'ויכוח מינסק' – ויכוח אדה"ז עם המתנגדים – אבל הכי מענין ומאלף זה 'שמעון הכופר'.

שמשון הכופר היה אחד מראשוני המשכילים שהלך והסתובב בין כל הרבנים הגדולים בעולם, ורימה אותם שיקבל הסכמות וכו' ובכך לקדם את תנועת ההשכלה. הסיפור מספר באריכות ובפרוטרוט איך הוא רימה את הגר"א. כשהוא בא לאדמו"ר הזקן, הוא רק נכנס ומיד אדה"ז שאל אותו מה המקצוע שלו, והוא אומר שהוא 'מלמד' בחיידר. אדמו"ר הזקן שאל אותו, איך אתה מסביר לילדים את "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד"? הוא אמר שמסביר לפי רש"י, שמפרש על פי התרגום שחרדה היא לשון תמיה. אדמו"ר הזקן שאל אותו – הרי יש שני פירושים ברש"י, הפירוש הזה שאתה אומר והפירוש שראה גיהנם פתוחה לפניו. למה אתה לא מפרש כפירוש הזה? הוא אמר שאיני אוהב להפחיד את הילדים, בפירושים 'מוזרים' או 'מפחידים', ולכן אני מעדיף פירוש הגיוני על פי פשט ולא על פי דרוש. אז אדמו"ר הזקן אמר לו – כאשר נכנסת לחדר ראיתי את הגיהנם פתוחה לפני! הוא הסתכל עליו, הוא כמעט התעלף וכל עוד רוחו בו ברח מהמקום, לפני שהחסידים יצליחו להתנפל עליו. זה הווארט של הסיפור.

מי שלא מרמה את עצמו – לא ירמו אותו

[למה זה קשור לתלמידי הישיבה?] לדעת איזה רבנים אפשר לרמות ואיזה רבנים אי אפשר לרמות... מי שלא מרמה את עצמו אי אפשר לרמות אותו. כל חב"ד, כל התניא, במשפט אחד, הוא "אל תרמה את עצמך" – זו עבודת הבינוני של התניא. מי שלא מרמה את עצמו לגבי עצמו, גם אחרים לא יכולים לרמות אותו.

היום אומרים שמישהו עובד על מישהו – אם אתה לא עובד על עצמך, אף אחד לא יכול לעבוד עליך. סימן שרוב האנשים באמת עובדים על עצמם. עבודה זה אנרגיה, כח, מרץ, ומי שעובד על עצמו כל הזמן אין לו כח לעשות שום דבר בחיים, את כל האנרגיה הוא מוציא על עצמו. לכן מי שרוצה לעבוד באמת – שיפסיק לבזבז אנרגיה על עצמו. וממילא מישהו אחר לא יוכל לעבוד עליו.

לעבוד על עצמי כדי לעבוד את ה'

[יש ביטוי שמישהו 'עובד על עצמו' להשתפר] צריך לעבוד את ה', גם כשאתה עובד על עצמך אתה צריך להיות בעבודת ה'. זה ההבדל בין אתונה לירושלים – בין "דע את עצמך"[מח] ל"דע לפני מי אתה עומד". לעבוד על עצמי (להשתפר) כתכלית זה אתונה – צריך לעבוד את הקב"ה. צריך לתקן את עצמי, אבל כדי לעבוד את ה'.

עבודת ה' היא "ועבד הלוי הוא" – צריך לעבוד את הנסתר. אם עובדים את הנסתר הכחות מתחדשים, לא כלים, כמו שה' לא נגמר. זה לא בזבוז אנרגיה. כשעובדים על דבר שאפשר לגמור אותו – אתה מוציא את כל האנרגיה על הפרוייקט הזה.

נמשיך בע"ה בישיבה. שתמיד יהיה חיבור בין הבית לישיבה – שמכח הישיבה הבית יתפשט הלאה.