כ"א טבת תשע"א, יצהר

ריש לקיש

חנוכת בית משפחת הכהן ישיבת עוד יוסף חי

[החלק הראשון היה התוועדות חנוכת-הבית בבית משפחת עקיבא הכהן שי' בגבעת שלהבת-יה ביצהר]

א. ישוב הדעת והרחבת הדעת – ישוב הארץ והרחבת הארץ

קודם עקיבא[א] דבר על "ישוב הדעת". צריך שיהיה פה ישוב הדעת. לבעל הבית ובעלת הבית והילדים, לכל החברים. אחר כך, הרב דודי גם הזכיר "הרחבת הדעת", שכתוב שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם. יש שתי בחינות – ישוב הדעת, שאתה לא מודאג משום דבר, ויש הרחבת הדעת.

התכלית – הרחבת הדעת, נחלה בלי מיצרים

השאלה הראשונה היא מה קודם, מה יותר חשוב? יש קשר ביניהם? פשוט שכדי להגיע להרחבת הדעת צריך ישוב הדעת, וגם פשוט שישוב הדעת זה לא תכל'ס – הרחבת הדעת היא תכל'ס, כי הרחבת הדעת היא גם נחלה בלי מצרים, נחלת יעקב, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה, ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך". זה התכל'ס – נחלה בלי מצרים, וממילא צריך להיות יותר רחב (מה שדברו קודם, הבית הבא צריך להיות יותר בהרחבה – יש פה קומה עליונה בע"ה). כלומר, שישוב הדעת יהיה לשם הרחבת הדעת.

היות שאוהבים לעשות רמזים – ישוב הדעת ר"ת יה. והרחבת הדעת ר"ת וה. "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר", כל זמן שיש עמלק בעולם אין השם שלם ואין הכסא שלם. "אין השם שלם" הכוונה היא שיש יה ואין וה. כל פעם שיש יה צריך להשלים ב-וה, והיות שה-וה הוא התכלית סימן שיש לו שרש יותר גבוה – "סוף מעשה במחשבה תחלה", שרש ליחודה תתאה למעלה מיחודה עילאה. לעמלק אין בעיה שיהיה ליהודים ישוב הדעת, לא מפריע לו. מפריע לעמלק שתהיה הרחבת הדעת. ישוב הדעת הוא לא תכל'ס בלבד – רק אמצעי. כך נרמוז לפי שתי הלשונות – ישוב הדעת והרחבת הדעת, שמישוב הדעת יבוא להרחבת הדעת, שיהיה השם שלם.

ישוב הדעת וישוב הארץ, הרחבת הדעת והרחבת הארץ

כמו שהשם צריך להיות שלם כך גם הכסא צריך להיות שלם – הכסא הוא ארץ ישראל. כמו שגם שמענו את ההלכה המיוחדת קודם, מהרב דודי, שהסעודה שסועדים עכשיו, סעודת חנוכת בית בארץ ישראל, היא סעודת מצוה. כשאומרים ישוב ורוצים לחבר לעוד מלה, שיהיה ניב בלשון הקדש, יש ישוב הדעת ויש גם ניב ישוב הארץ. יש שני ישובים – ישוב הדעת וישוב הארץ.

אם ישוב הדעת וישוב הארץ מחוברים אז הכל מצוה – לשון צוותא. כאן הצוותא היא הצוותא בין שני הישובים – תנועת ההתיישבות, צריך ישוב הדעת יחד עם ישוב הארץ. אבל כמו שאמרנו שישוב הדעת הוא לא תכל'ס, בפנימיות, אלא הרחבת הדעת היא התכלית – כי גם אין לה סוף, כל פעם צריך להוסיף, כמו שרבי נחמן אומר[ב], וגם בחב"ד מבואר באותיות של חב"ד, שיש מקיפים, וכל פעם שמרחיבים וכובשים גבול חדש המקיף נעשה פנימי ויש מקיף חדש.

כל פעם צריכים לכבוש את המקיף, להכניס אותו בפנימיות, ואז יש עוד מקיף – עוד פעם יש אתגר, כל פעם אתגר חדש, לכבוש את המקיף. אצל חסידים 'מקיף' זה הכפה – לכן צריך להיות שני מקיפים, לדעת שתמיד יש עוד 'מקיף', לא מספיק מקיף אחד. יש מקיף ועוד מקיף, וכל פעם כובשים את המקיף ומכניסים אותו לתוך הראש.

ארץ טובה ורחבה, יהושע ורחב

כמו שאמרנו שישוב הדעת הוא לא תכל'ס, גם ישוב הארץ הוא לא תכל'ס אם הוא נשאר רק במקום המסוים – צריך להיות "ארץ טובה ורחבה", שטוב הארץ יגרום להרחבת גבולות הארץ.

יש רמז, שרק נאמר את הווארט (זו תורה שלמה): כאשר יהושע בן נון נכנס לארץ ישראל עם עם ישראל וכבשו את הארץ (חלק מהארץ, ידוע שהוא התרשל כו'), לפי חז"ל הוא התחתן עם רחב. בשביל מה הוא צריך את רחב דווקא?

כתוב שיהושע הוא טוב – יהושע עולה טוב פעמים חיה (משה עולה יה פעמים חיה, יחד הם טוביה פעמים חיה), "אמרו צדיק כי טוב" (הוא מבני יוסף הצדיק) – ובזכותו הארץ היא "ארץ טובה". אבל כדי להתפשט, לא להצטמצם מתוך התרשלות, הוא זקוק לרחב (הזונה, זו נאה, ומה הנוי שלה – שאינה מוגבלת כלל, רק שעליה להדבק בטוב, וד"ל) – הכח של רחב הוא להגיע לארץ רחבה, להרחיב את גבולות הארץ, לא להסתפק[ג].

כמו שאמרנו על ישוב הדעת והרחבת הדעת, כך בדיוק לגבי ארץ ישראל – מיישבים גבעה לא בשביל המקום כאן בלבד, תתיישב ואחר כך תתפשט, לא רק לגובה. גובה הוא גם ענין ("גבוה מעל גבוה וגו'"), לכבוש את השמים (כחו של משה – "עלית למרום שבית שבי וגו'"), אבל צריך לכבוש לרוחב את הארץ, כחם של יהושע ורחב[ד].

רצוא לבית המקדש כדי להרחיב את הארץ

כמו שעשינו רמז י-ה-ו-ה – ישוב הדעת והרחבת הדעת – כך, בדיוק אותו דבר, יש רמז ישוב הארץ והרחבת הארץ, "מנחל מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" ויותר מזה, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בכל העולם כולו. זו המגמה, זו המשימה.

גם בית המקדש הוא בשביל זה. כמו שדברנו הרבה פעמים – יהודי צריך להיות כל הזמן ב"רצוא ושוב", הרצוא למעלה והשוב למטה. כאן בארץ הרצוא הוא לבית המקדש והשוב הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", וכל הרצוא הוא בשביל השוב. בית המקדש הוא בשביל שארץ ישראל תתפשט ותכבוש את כל העולם, וכל העולם יהיה ארץ ישראל.

זה בדיוק מה שהרמב"ם כותב[ה] לגבי סדר פעולותיו של משיח – בתחלה בונה מקדש במקומו, אחר כך מקבץ נדחי ישראל, ובסוף, התכל'ס, השלב החמישי, כנגד היחידה שבנפש שלו, הוא להחזיר את כל העמים בתשובה כו' עד לקיום היעוד של "אז אהפֹך וגו'", לאו דווקא שיגיעו לכאן אלא שכל העולם יהיה ארץ ישראל, ושכל העולם יתמלא בדעת ה' – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

זו פתיחה לפי הדברים ששמענו. רק לסיום: כמובן היחס בין הדעת והארץ הוא כמו בין אור וכלי, כמו "השם שלם והכסא שלם" (אם כי גם בארץ עשינו שם הוי', ישוב הארץ והרחבת הארץ, ביחס לדעת הוא הכסא, בסוד "הוי' אחד ושמו אחד", הכסא הוא השם ביחס להוי' עצמו, וגם השם הוא שם הוי' כמובן, וד"ל).

ב. ריש לקיש – מאמריו וגלגוליו

לתת סטירה – חוש הרוגז

היה שלשום שיעור קצר[ו] שדברנו בו על ריש לקיש. כתוב לפני מכת בכורות "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "אמר ריש לקיש – סטרו ויצא"[ז]. פרעה הרגיז את משה רבינו (וצריך להבין מה זה שמשה רבינו מתרגז), אז לפני שמשה עזב אותו הוא אמר לו שלא יראה את פניו שוב, ולאחר מכן כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". מה הכוונה שיצא בחרי אף? אומר ריש לקיש – נתן לו סטירת לחי ויצא.

חדש טבת – חוש הרוגז

דברנו מה המשמעות האקטואלית של החדש הזה, חדש טבת, שהחוש שלו בספר יצירה הוא חוש הרוגז. מהו הרוגז הטוב? חדש טבת הוא החדש של שבט דן והחוש שלו הוא הרוגז. רוגז חיובי הוא כמו שכתוב בחז"ל על פי הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר 'רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבם ודֹמו סלה'"[ח].

מי שאומר מאמר זה בחז"ל הוא ריש לקיש. רוצים להתבונן כעת בדמותו של ריש לקיש – הוא הגבור שלנו היום. כל פעם שאומרים שיש גבור של השיעור, לא תמיד הוא ממש גבור כפשוטו בגלוי, אבל הגבור ממש בחז"ל הוא ריש לקיש.

ריש לקיש הוא שאומר "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" והוא זה שנותן סטירת לחי לפרעה –אומר שמשה נותן. איך הסברנו בשיעור? הרי אין לכך שום רמז בפשט, כמו שכותב המהרש"א[ט]. בדרך כלל כשחז"ל דורשים משהו, אפילו מחודש, הדרשה היא מתוך הפסוק, לא סתם מנחשים מה היה (בתשעים ותשע אחוז).

ללמוד תורה על פי 'חוש', 'להיות שם'

חפשתי עוד דוגמה למקומות שחכמינו ז"ל 'ינחשו' מה קרה (חשבתי שהשיעור יהיה פרצוף של דוגמאות כאלה) – לא מתוך דרשה רק מתוך חוש. יש פה הרבה תלמידי חכמים, מאד אשמח אם מישהו יכול לחשוב על עוד דוגמה כזו. המהרש"א כותב, וזה הפשט, שמה שריש לקיש אומר "סטרו ויצא" זה חוש נטו (איזה חוש? חוש הרוגז של חדש טבת[י]), בלי שום רמז בפסוק. איך חכמינו לומדים? איך לומדים תורה לפי החוש? ככה צריכים ללמוד תורה – פסוק, משנה, גמרא – לשים את עצמי במקום, לחשוב איך הייתי נוהג.

שמעתי מפי חכמים, מהרב סולובייצ'יק במו אזני – כשלומדים תורה צריכים להיות שם. לכן אמר לא להסתכל על רש"י בכלל, קודם כל לשים את עצמך בתוך הסוגיא – איך אתה מבין – ואחר כך תלמד רש"י. זה ביחס לגמרא, אבל כאן מדברים על פסוק בתורה. מה אני הייתי עושה. לכן אמרנו שריש לקיש נתן סטירה לפרעה[יא].

כל כך קשה לצייר איך נגשים למלך ונותנים לו סטירת לחי ויוצאים, כך שגם המהר"ל[יב] וגם שאר גדולי ישראל 'מתחמקים' מהסיפור ואומרים שאולי רק בדבור, או משהו אחר. הבן איש חי אומר שפנה הצדה, לשון סטרא, ולא לשון סטירת לחי. כנראה שהיה להם קשה לשים את עצמם בסיטואציה ולראות איך אני נותן סטירת לחי למלך. וברגע שלחכם היה קשה לראות את עצמו עושה את זה, הוא גם לא יכול ללמוד את הפשט של הגמרא, מה שריש לקיש אומר כאן, כפשוטו.

עלה למעלה ועשה עצמו כך

כתוב שתורה היא לשון הוראה, וכתוב – מרבי לויק, אבא של הרבי – שההבדל בין חז"ל לאלו שאחריהם, שכל מה שאמרו חז"ל "ראו למעלה ואמרו למטה". זה הביטוי – כל מאמר חז"ל, אותו חכם שאמר אותו ראה למעלה ואמר למטה. אנחנו אומרים על דרך זה, קצת יותר, שלא רק שהוא ראה למעלה – אלא עלה למעלה ועשה עצמו כך. כלומר, שמה שראה למעלה – ראה את עצמו למעלה עושה את הדבר הזה – ואז התורה הופכת להיות הוראה. קודם אני עולה ב"רצוא" ורואה מה אני עושה שם – וממילא אני לומד שגם משה רבינו עשה אותו הדבר – ואחר כך, כשאני מפרש "סטרו ויצא", אנחנו החכמים דנים איך לתרגם זאת לאקטואליה שלנו, מה זה מלמד אותי לעשות כעת, שזה "תורה לשון הוראה".

[שאלה: יוצא שלא אני לומד את התורה, אלא לפי האופי שלי דורש אותה. אם כל אחד יעשה לפי האופי שלו יצאו דברים מוזרים]. לכן אמרנו שזה חז"ל, ובפרט גבורי חז"ל (אבל כל החכמים, גם אחר כך, נהגו כך – ביודעים או שלא ביודעים). הנעם אלימלך אומר[יג] שכאשר הנביאים ראו את ה' – ראו את שרש נשמתם. כשישעיהו אומר "ואראה את הוי'" הכוונה שהוא ראה את עצמו.

מכל מקום, מה שבקשתי, ואני עדיין מבקש מאד, אם יש עוד מקרים שמישהו אומר לפי חוש מה קרה בלי שום אסמכתא במקרא.

סטירה ליצר הרע

ריש לקיש אומר "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב. לא נצחו יעסוק בתורה, שנאמר 'אמרו בלבבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יקרא קריאת שמע, שנאמר 'על משכבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יזכור לו יום המיתה, שנאמר 'ודומו סלה'". ממאמר זה ניתן להבין מי הוא הפרעה, למי לתת סטירת לחי. כמו שהרבי מדבר עם ילדי צבאות ה' – מי הוא האויב? יצר הרע. כמה שרוצים גם הזדמנות ליישם את זה בנוגע לאויב החיצוני, צריכים "הוכח תוכיח" – הוכח את עצמך ואז זולתך, כמאמר הבעל שם טוב – קודם הוכח את עצמך, ואז אולי תוכל גם את הזולת.

מדברים על שפלות, פרק כ"ט בתניא. הטכניקה הראשונה של תיקון הנפש (בתורת הנפש מדברים על טכניקות) היא איך לתת לעצמך סטירת לחי, איך לתת ליצר הרע סטירת לחי. אחר כך כתוב "יעסוק בתורה", אבל השלב הראשון הוא "רגזו" – אולי זה לא הולך, לא מצליח. נצחו עם ה"רגזו" מוטב, אבל אם לא יש דברים אחרים לכאורה – יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע. רק הראשון היה "רגזו", אבל כנראה הכל המשך שלו (כמו שנסביר בהמשך).

בגמרא לא כתוב מה זה ירגיז, "רגזו". בתניא באמת כתוב שהכוונה לצעוק – במחשבה – על היצר הרע שלי[יד]. אבל יש אצל חסידים גם ווארט שצריך לדעת איך לתת סטירת לחי חזקה ביותר לפרעה שבפנים. מי זה פרעה מלך מצרים? מי שמשתלט עלי ושם אותי במיצר, כמו שאמרנו קודם שהמטרה היא לכבוש, להתפשט. ה"רגזו ואל תחטאו" זו סטירת הלחי לעצמי. אם נצחו – מוטב.

רוח שטות

אופיו של ר"ל ניכר בכל אמרותיו

דברנו לפני חצי שנה[טו] שאדמו"ר הזקן מאד אוהב את רבה, שהוא אמורא בבלי, אם כי שיש לו זיקה לארץ ישראל, עד כדי כך שיש מי שאומר שהוא חבר את מדרשי ארץ ישראל (מדרש רבה). היום נראה שיש המון דברים בתניא – אפילו בחת"ת של היום – שהם מריש לקיש, סימן שבעל התניא מאד אוהב אותו.

לדוגמה, בתניא של היום (בחת"ת) כתוב "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[טז]. מי אמר את זה? ריש לקיש! זה משהו מפליא – שלא נעשה כאן, אולי בהמשך – יש מאות אמרות של ריש לקיש, אבל בחרנו שלשים ארבעים אמרות, ובכולן יש תוקף (לא בחרנו רק את התקיפות). יש כאן אחד עם אופי, שבכל האמרות שלו האופי שלו משתקף. כמו שמחפשים 'לשיטתיה' – יש שיטה שכלית, ויש גם אופי.

הרוח-שטות של הדורות האחרונים

הבעל אופי אולי הכי חזק בחז"ל הוא ריש לקיש, ואת האופי הזה רואים בכל מה שהוא אומר – משהו מופלא. הוא אומר ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" ואדמו"ר הזקן מאד אוהב את המאמר הזה, לכן גם מפרש אותו בצורה מיוחדת. הוא מסביר שרוח השטות היא המחשבה שאוכל לעבור עבירה ולהשאר יהודי.

אם יש איזו רוח שטות שמאפיינת באמת את כל הדורות, מאדמו"ר הזקן עד עצם היום הזה, היא רוח השטות הזו. שכל ההסטוריה של עם ישראל בדורות האחרונים היא תחת סימן הרוח שטות הזו, שאני יכול לעשות מה שלבי חפץ ולהשאר ביהדותי, במיוחד כאן בארץ ישראל עם מדינת ישראל (עם כסא, עם בית הכסא...). זה מה שאומר ריש לקיש, וזה מתאים לו.

מה שרצינו לעשות, ולא נעשה כרגע, פרצוף של כל הספירות – יהיו לריש לקיש את כל הספירות, כתר חכמה בינה וכו' – אבל הכל עם אופי של ריש לקיש, אופי של גבורה ותוקף בכל הספירות. משהו נחמד ביותר.

מלחמת היצר – רגזו ואל תחטאו

נחזור למאמר על מלחמת היצר: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב. לא נצחו יעסוק בתורה, שנאמר 'אמרו בלבבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יקרא קריאת שמע, שנאמר 'על משכבכם', נצחו מוטב, לא נצחו יזכור לו יום המיתה, שנאמר 'ודומו סלה'"[יז].

צריך להבין: אם יש עצה סופית, שכאשר שום דבר לא עוזר יזכור לו יום המיתה – קדימה, בשביל מה צריך את כל מה שבאמצע?

נאמר אותו דבר אבל מהכיוון ההפוך: כתוב "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – זה אמור לנצח, זו אמורה להיות מכה מנצחת. להגיע ישר לענין – יש לך יצר הרע, תן לו סטירת לחי ותגמור איתו חשבון. נצחו – מוטב, ואני רוצה לנצח עכשיו.

התניא מבוסס על כך שצריך "דרך ארוכה וקצרה", לא כמו דרך חסידות פולין שאפשר להגיע ב"דרך קצרה" ישר ללב – אדמו"ר הזקן אומר שצריכים לעקוף, להגיע דרך השכל. אבל כאן לכאורה אין את ה"דרך ארוכה וקצרה" – אלא מחפשים מה שינצח את היצר מיד!

כשמתעסקים עם 'סכנתא' צריך דרך קצרה

מה צריכים לומר? שיש הבדל בין איסורא לסכנתא. "סכנתא חמירא מאיסורא" (מאד אקטואלי) ובסכנתא יש כללים אחרים – כך הרבי הקודם כותב גם לגבי חינוך.

אם אתה מתמודד עם איסורא – כל תיקון הנפש (כל המדות הטובות הן איסורא לעניננו) – וממילא אתה רוצה לעורר אהבה פנימית בנפש, צריך ללכת דרך השכל כדי להגיע לפנימיות הלב. אם תלך ישר ללב תגיע רק לחיצוניות העיר ולא תמצא פתח להכנס פנימה, כמו במשל שבגמרא[יח].

ריש לקיש מתייחס ליצר הרע לא כמו איסורא אלא כמו סכנתא, ולכן אז צריך טיפול נמרץ, מידי. זה כלל גדול גם בתורת הנפש, שבהתייחסות לרע – כשאני צריך להלחם נגד הרע המסוכן אין לי פנאי לדרך ארוכה וקצרה. צריך הכי קצר עכשיו – בדיוק ראש הפוך (ראש של חשים בן דן[יט] של חדש טבת, חשים לשון חיש מהר, ואינו שומע כלל, כלומר שאין לו חוש בהתבוננות בדרך ארוכה וקצרה, ואף על פי כן הוא יכול להיות חב"דניק, גם כאלה צריכים, ובפרט בימינו אלה, ודוק).

לעולם ירגיז, אם נצחו – מוטב. אם לא נצחו – צריך משהו אחר. אני הולך מהקל אל הכבד, המידי. זה משהו לגבי כללות ההתייחסות לצבור. יש אנשים שחושבים שיש זמן לטפל בליקויים של החברה. החברה לקויה – יש זמן... אבל כאן אנחנו לומדים שמה שלקוי צריך טיפול נמרץ. אם נצחו – מוטב. צריך הרבה טכסיסים ותחבולה לעשות מלחמה. נצחו – מוטב. לא נצחו – תורה. נצחו מוטב, לא נצחו – קריאת שמע וכו'.

מתי צריך דרך קצרה ומתי דרך ארוכה

[שאלה: אם כך, נלך לאיזה 'מוסרניק' שיזכיר מיד את יום המיתה?] אם אני רוצה להחזיר מישהו בתשובה זה איסורא. המוסרניק כאילו נלחם עם הרע.

[שאלה: כשיש ליקויים אנשים עם פטישים מנסים לעשות ולא מצליחים] נכון, כי הליקוי כל כך עמוק שצריך לתקן מהשרש, לעורר את הטוב, להחזיר בתשובה. יש ליקויים, וצריך להלחם, אבל לא יעזור אם לא תחזיר בתשובה – בלי לעורר את הטוב.

[שאלה: אז מתי להלחם בדרך קצרה?] כשיש יצר הרע (וגם על ידי יחידה מיוחדת של חיילי צבאות ה', יחידת חשים בן דן כנ"ל. כל אחד צריך להכיר לאיזו יחידה הוא שייך בצבאות ה' ואיך עליו לפעול בשטח).

עוד פעם, כנראה שצריכים גם את רבי יוחנן, ולא די בריש לקיש. [שאלה: רבי יוחנן גם כל כך שיטתי?]. ניחוש שלי שאין 'לשיטתיה' באופי כמו ריש לקיש (והיינו מפני שיש שיטתיות עצמית בטבע התוקף ועז דווקא, ודוק).

פירוש 'מי השילוח' למאמר "לעולם ירגיז"

עדיין צריך להבין את כל המהלך של "לעולם ירגיז". הזכירו קודם את בעל מי השילוח (הרבי מאיז'ביצא). יש לו פירוש מופלא על "לעולם ירגיז"[כ]. מה הווארט שם? התכלית של עבודת ה' שם היא ההתפשטות – הרחבה, גם הרחבת הדעת, גם הרחבת הארץ, בכלל "ואתהלכה ברחבה".

אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[כא] שיש אחד ששרש הנשמה שלו הוא להתפשט. רק שבתניא אומר שיש גם אחד ששרשו הפוך, אבל באיז'ביצא יש רק את הרצון להתפשט ללא מעצור, נחלה בלי מצרים. אבל איך אתה יודע שההתפשטות היא לשם שמים? אולי זה יצר הרע? על זה אומר במי השילוח שכל פעם שבא לאדם להתפשט, להתרחב, הוא צריך לבחון את עצמו בארבעה בירורים. אם הוא עובר את ארבעת הבירורים – כמו לעבור ארבעה מבחנים – סימן שהרצון להתפשט הוא רצון נקי וטהור, באמת לשם שמים, ואז תלך על זה, עם כל הכח וכל הכיף. אבל אם אתה לא עובר את כל ארבעת המבחנים סימן שיש איזו נגיעה, שאתה נגוע ברצון להתפשט – שזו 'ישות' בלשון חב"ד, יש ישות שלך אז תעצור זאת (הוא לא נותן הוראה שכולם יתפשטו. הצדיקים מתפשטים, רק לאחרי שעוברים את המבחנים).

הבירור הראשון – כל חמדה מוגבלת

מהם ארבעת המבחנים? הראשון – לדעת שכל תאוה, גם תאות קדש לכאורה, אם היא תאוה שלי יש לה גבול.

הוא מביא את התורה בענין שקשור לישיבה שלנו, "עוד יוסף חי" – "רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות". יעקב עושה לעצמו את כל המבחנים (זו הדוגמה שלו). עשרים ושתים שנה הוא חושב שבנו האהוב מת, וכעת כשהוא שומע שיוסף חי ורוצה להתפשט בשמחה שלו, הוא לא יודע אם ההתפשטות של "רב עוד יוסף בני חי" היא מאה אחוז טהורה, או שהיא עדיין מצד טבע האדם בעולם הזה, טבע חולף. אז הוא בוחן את עצמו בארבע מבחנים. הראשון הוא "בטרם אמות" – החיים בעולם הזה מוגבלים, גם התאוות והחמדות, וגם השמחות.

הנה, יש לנו כאן סעודת מצוה. יכול להיות שזה קצת נפקא מינה לחקירה אם זו סעודת מצוה – שאם קובעים שזו סעודת מצוה אולי אפשר להתפשט גם בלי המבחנים, אבל אם לא בטוח שזו סעודת מצוה צריך לבחון (אמנם זו שמחה, אבל צריך לבחון – הוא מדבר שם על שמחה). לכאורה, בשביל חסיד להסתפק לגבי שמחה זה מפתיע, אבל כך הוא אומר – אולי זה רק הרגשת האני.

אם כן, המבחן הראשון הוא – החיים שלי מוגבלים, הבית מוגבל, אולי כל הבית הזה הוא תאוה של העולם הזה. זו סטירת הלחי הראשונה.

בין הבירור הראשון לבירור הרביעי – "יום המיתה"

דברנו[כב] על המכות במצרים, ואמרנו שהן מתחילות בדם ונגמרות בדם – מתחיל במכת דם ונגמר במכת בכורות, שגם היא דם (בחינת "ודמו סלה"). כך הוא מסביר גם כאן – מתחילים מלהזכיר את מוגבלות החיים והתאוות (בלשון התניא, הכל הופך להיות "חמת מלא צואה"[כג]) ונגמר ב"יזכור לו יום המיתה".

מה ההבדל בין ההתחלה והסוף? ההתחלה היא לזכור שהעולם מוגבל, "הלא צָבָא לאנוש עֲלֵי ארץ" ומי יודע מתי הצבא שלך, והסוף הוא "יזכור לו יום המיתה" – "אמותה הפעם", שחווה שכעת הוא מת, לא בעתיד המעורפל. מתחיל בזכרון שהחיים מוגבלים ונגמר ב"אמותה הפעם", על המקום, ואם אחרי שהוא מת הוא עדיין שמח – זה הסימן הסופי שהשמחה היא לשם שמים.

הבירור השני "יעסוק בתורה"

בין המיתה הראשונה, הרחוקה יחסית, והמיתה הקרובה המידית, יש עוד שני שלבים באמצע, תורה וקריאת-שמע. הראשון הוא "יעסוק בתורה", כי כתוב שאם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש – יש כח בתורה להמס את לב האבן, את יצר הרע.

הוא כותב שאם נצחו מוטב, אבל איך יכול להיות שלפעמים לא נצחו על ידי עסק התורה? אומר יפה מאד, שלא תמיד מנצח כי בתורה יש התנשאות, שאני יודע יותר ממך, ואם יש התנשאות יש יצר הרע.

המלחמה ברע – מתחילים ממה שעל-פני השטח

נחזור למה שאמרנו קודם – האם צריך ללכת בדרך ארוכה וקצרה או ישר ולענין? היהודי צריך להאמין שיצר הרע שלי הוא יחסית שטחי, ואילו האהבה המסותרת שלי, הטוב שלי, הוא "עמֹק עמֹק מי ימצאנו". התאוה היא על פני השטח, כך אמור להיות. לכן הפעולות הן תוך כדי לימוד זכות, שמא הרע הוא רק על השטח, ואז מספיקה לי מכה. נצחו מוטב, אבל אם לא נצחו הכוונה היא שהרע יותר עמוק אצלו. לכן יש הבדל בין הגעה לטוב למלחמה ברע, במיוחד בטוב של יהודי.

קודם אני הולך על הרע הגלוי – נצחו מוטב. לא נצחו, כנראה שהרע יותר מושרש בפנימיות, צריך ללכת על טכסיס יותר עמוק, לעסוק בתורה. אבל אם הרע שלי הוא בגלל התנשאות התורה לא תעזור, כי גם בלימוד יש התנשאות. לכן אם הלימוד לא עוזר צריך קריאת שמע – הוא מסביר שקריאת שמע היא התבוננות שכולם שוים ("עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים", ובמחול כולם שוים). "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכמו שה' אחד כך כולם שוים אותו דבר – אין מציאות שאחד הוא יותר מהשני. כמו שיעקב אבינו קרא קריאת שמע בפגישתו את יוסף, וממילא מבטל כל התנשאות.

"יקרא קריאת שמע. נצחו – מוטב. לא נצחו יזכור לו יום המיתה" – גם כשכולנו שוים, יכול להיות רע עוד יותר מושרש, שרק המיתה בפועל ממש ממרקת את הרושם שלו.

מדוע זה לא עובד?

אם אתה שואל מה אם עשו את כל הדברים ושום דבר לא עזר – גם האחרון – צריך לומר שגם לא עברו לפי הסדר, וגם שהכל היה בחיצוניות לא באמת (הדוגמה העיקרית בתורה היא מיעקב אבינו דווקא – "תתן אמת ליעקב").

[שאלו על הרב אמנון יצחק] לגבי הרב אמנון יצחק (מי שאמור להיות הלעומת זה של פרעה, חושבנא דדין כחושבנא דדין) – איני מכיר אותו, אבל אם משהו לא עוזר סימן שלא עשה לפי הסדר, וגם שכל האיומים לא אמתיים. גם הבעל שם טוב בא לבטל את המוכיחים דאז. קודם כל הוא אמר שכל המוכיחים היו התנשאות אחת גדולה מצד המוכיח, אז ודאי הוא לא יכול להגיע לסוף.

[שאלה: מה הזבנג?] מה שכתוב בתניא – פרעה מלך מצרים הוא מי שמשעבד אותי, וברגע שאני נותן לו את הצעקה והסטירה הראויה הוא נופל והיהודי האמיתי מתגלה [אבל אם הזבנג לא עזר, צריך עוד שלבים שאי אפשר לעשות בזבנג?] עד הזבנג האחרון – גם האחרון הוא זבנג, להרוג את עצמי, "ודמו סלה".

גלגולי ריש לקיש

אם כבר הזכרנו זאת, יש מימרא של ריש לקיש שקשורה לכך. קודם כל, מי הוא ריש לקיש בגלגולי הנשמות של האר"י הקדוש? יש כמה שרשים, אבל השרש הכי קרוב – הגלגול הקודם, לא השרש הראשון – הוא מרדכי היהודי, לא פחות ולא יותר (על זה מדברים כמעט כל פורים – כעת אנחנו לפני פורים).

המעשה שמכר עצמו ללודאי

איפה רואים שמרדכי הוא ריש לקיש? מרדכי היהודי סיכן את כל עם ישראל, "לא יכרע ולא ישתחוה". הוא היה יכול לברוח מהמדינה, כמו שהרמב"ם אומר[כד], אבל הוא לא ברח מהמדינה. זו שאלה חמורה בהלכה, לא רק שהוא סכן את עצמו, אלא את כל עם ישראל – הכניס את כל עם ישראל לגזרת שמד, ר"ל. בסוף יצא טוב, יצא פורים, אבל מרדכי צריך תיקון על כך שהכניס את כל עם ישראל לשמד. מה כבר יכול להיות התיקון שלו? שריש לקיש מכר את עצמו ללודאים[כה], מכר את עצמו לאוכלי אדם. זהו אחד מכמה סיפורים יפהפיים של ריש לקיש.

החוש של התוס' – המעשה היה לפני שחזר בתשובה

על הסיפור שריש לקיש מכר את עצמו לאוכלי אדם אומרים התוספות על אתר, שלא יכול להיות שכך עשה אחרי שחזר בתשובה[כו]. אם הוא ליסטים, שודד, חייו מופקרים והוא עושה כל מיני דברים, ויכול גם למכור את עצמו לאוכלי אדם. הוא לא מוכר את עצמו סתם על מנת שיאכלו אותו, יש לו תכנית, אבל בכל אופן מוכר עצמו ללודאי, ברברים. התוספות אומרים שלא יתכן שיזלזל בעצמו כך כשהוא תלמיד חכם. הכל כאן לפי החושים של המפרשים, כמו שהמהר"ל לפי החוש שלו אומר שלא יכול להיות שמשה יתן סטירה לפרעה, לכן צריך לעקם את הפשט כדי שיתיישב בחוש שלו. כאן תוספות אומרים שלא יתכן שהחכם ריש לקיש ימכור עצמו לאוכלי אדם.

אמנם בפשט הגמרא מאד משמע שהוא הריש לקיש שאנחנו מכירים, ולא ריש לקיש של פעם. ההמשך הוא שדבר עם הבנות שלו, אחרי שהוא נשוי – והוא נשוי רק אחרי שחזר בתשובה. פשט הגמרא לא כמו התוספות, אבל למה התוספות נדחקים? הם לא יכולים ללכת לישון עם ישוב הדעת, בבית החדש, עם המחשבה שריש לקיש המוכר לנו מכר את עצמו ללודאי כשהוא תלמיד חכם מובהק.

בכל אופן, הסיפור הוא שהוא מכר את עצמו ללודאי, לקח איתו שק – לא ראו מה יש בשק – ובתוך השק היה גלגל אבן, איזו אבן. כך הוא מכר את עצמו. קודם כל הוא חי איתם, על חשבונם, כך וכך זמן עד שאוכלים אותו. הוא נהנה איזה תקופה, שנה, שהוא חי על חשבונם. יש יום מועד בו אוכלים אותו, ונהוג – יש להם מנהג קבוע, מאבותיהם כנראה – שביום שאוכלים אותו עושים לו כל מה שיבקש. דרך אגב, מה הסברא של אבות אבותיהם של הלודאים שהנחילו אותם את המנהג היפה הזה שבאותו היום עושים כל מה שהוא רוצה? יש שני פירושים, הערוך אומר שזה ממתיק את הבשר, ורש"י אומר כדי שימחול להם. לפי הערוך, ברגע שהוא מבסוט הבשר יותר מתוק.

אם כן, בא היום שאוכלים את ריש לקיש, הורגים אותו ואוכלים אותו, ושאלו מה הוא מבקש. הוא אמר – אני מבקש לקשור את כולכם, ולתת עם השק שלי מכה וחצי על הראש של כל אחד (אולי זה המקור למושג "שלם וחצי" של אבולעפיא...). זו הבקשה שלו – צריך לקיים. קשרו את עצמם, והוא נותן מכה קלה – זה ריש לקיש – על הראש של הראשון והוא נגמר, כי יש אבן בשק. כשאותו לודאי הולך לו השיניים שלו חורקות, כאילו הוא מחייך עליו. ריש לקיש אומר – אתה מחייך עלי? מגיע לך עוד חצי! ונותן לו עוד חצי. כך הוא הולך מאחד לשני והורג את כולם.

התיקון של מרדכי

מה זה הסיפור הזה? האר"י הקדוש אומר שהסיפור הזה, שהוא סיכן את עצמו, הוא הכפרה על מרדכי היהודי שסיכן את כל עם ישראל. בתור מרדכי הוא הכניס את כל עם ישראל לגזרת מות, לכן הוא היה צריך להכניס את עצמו לגזר דין מות – יש יום שאוכלים אותך (אולי אחרי שנה, כמו פורים). זו הכפרה על מרדכי היהודי – פלאי פלאים.

בסופו של דבר יצא ממה שמרדכי עשה פורים – לא שהוא לגמרי לא בסדר. אבל בגלל הפרט הקטן הזה, שכדי להגיע לפורים צריך לעשות משהו מסוכן, צריך תיקון. התיקון הוא מיניה וביה – אתה סכנת את כולם, אתה צריך לסכן את עצמך.

בדיקה על הגשר – "לא תמיד אפשר לעבור על גשר ברזל"

נאמר עוד מאמר של ריש לקיש, מענין לענין: יש היכל הזכות. "גברי היכא מיבדקי?" – מתי עושים ליהודים משפט למעלה (אצל נשים זה בשעת לידתן, ושואלים מתי אצל גברים)? – "אמר ריש לקיש בשעה שעוברים על הגשר"[כז]. כשעוברים על גשר זה הזמן שבודקים אותך, ואם אתה לא יוצא זכאי זה מסוכן מאד (קצת כמו אצל בנימין ויעקב, שיעקב חשש לשלוח אותו כי הדרך היא מסוכנת). לכן החכמים כשהיו עוברים על גשרים היו עושים כל מיני דברים כדי לא להסתכן.

[הזכירו מאמר של ריש לקיש על סכנה מהירושלמי, שהולך להרוג או ליהרג[כח]]. יפה, זה אותו ענין. אנחנו אוהבים לחזור על הווארט בחב"ד שלא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל. גשר – במיוחד אם אינו של ברזל – הוא מקום בו אתה מכניס עצמך בסכנה (כמו הסיפור הזה בירושלמי).

בתיקון מרוויחים "שתי ציפורים"

זה ריש לקיש, וזה התיקון של מרדכי – זה משלים את החיים שלו. תיקון הוא כמו שאומרים היום 'סגירת מעגל' – לסגור את המעגל של מרדכי, שסיכן את כל עם ישראל, זה לא כמו שתיקן משהו אלא שסגר לגמרי את המעגל בכך שמכר עצמו לגוי רוצח.

מכאן יוצא עוד משהו נחמד ביותר: יוצא ווארט, שכאשר אדם עושה תיקון הוא מרויח כמה דברים יחד, הורג שתי צפורים במכה אחת. הוא גם טיפל בנגע צבורי בחברה, תוך כדי שהוא תיקן את עצמו הוא הרג את כל הלודאי. זה ממש אותו סיפור – שבשביל לעשות משהו טוב בסוף תכנן הכל.

לא מזכירים לרבי...

[שאלו אם הרב התפלל כבר מנחה] נספר סיפור, לא דומה. היה 'ניתל' לפני כמה ימים. לא יודע אם אנשים כאן מכירים את הענין הזה, מוטב שלא יכירו. נוהגים – לא רק חב"ד, כל החסידים – לא ללמוד בליל ניתל. פעם אחת אחד החסידים נכנס לצמח-צדק וראה אותו לומד בליל ניתל, ספר פתוח לפניו והוא לומד. הוא אמר – רבי, זה 'ניתל'. הרבי אמר לו – פעטאח, מי אמר לך לומר לי?...

נתפלל מנחה ואפשר להמשיך אחר כך.

שרש ר"ל לפני מרדכי – שאול המלך ותובל קין

אמרנו שריש לקיש הוא גלגול של מרדכי היהודי. מי היה לפניו? מרדכי הוא הגלגול של שאול המלך. האר"י אומר שריש לקיש על דרך בן קיש. באמת מרדכי מתייחס לשאול המלך, שבט בנימין, סימן שכנראה גם ריש לקיש הוא בנימין בשרש[כט].

יש פה אנשים חשובים בשושלת – משיח ה' הראשון, אחר כך מרדכי היהודי. מרדכי עוד יותר חשוב, כי כתוב "מרדכי בדורו כמשה בדורו" (שאול המלך הוא לאו דווקא משה רבינו, אבל מרדכי הוא משה רבינו ממש). כמו שאמרנו הרבה פעמים, הרבי הכי מזדהה עם מרדכי מכל הדמויות בתנ"ך – מיהו יהודי.

הכי מענין מי שהיה לפני שאול המלך. מי הראשון בשושלת? תובל קין. תובל קין המציא כלי נשק, סימן שלא סתם ריש לקיש היה ליסטים מזוין עד שהוא חזר בתשובה – טוב לו ומתאים לו כלי נשק.

המחלוקת עם ר' יוחנן על כלי נשק

ריש לקיש בקי בסכין ובסיף וברומח מתי גמר מלאכתן. זו המחלוקת האחרונה שלו עם רבי יוחנן גיסו[ל]. יותר מזה, באותה מחלוקת 'נפלט' מרבי יוחנן הווארט שליסטים יודע בלסטיות שלו. וההמשך הוא שריש לקיש ענה לו – מה הועלת לי? שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי! אז רבי יוחנן אומר לו – מה זאת אומרת? הכנסתי אותך תחת כנפי השכינה. בכל אופן, אז חלשה דעתו של רבי יוחנן וחלה ריש לקיש, ואחותו של רבי יוחנן באה לבקש שיתפלל עליו ולא הסכים ואמר שיקח עליו את היתומים והאלמנה. אז ריש לקיש נפטר ורבי יוחנן יצא מדעתו, ורבנן עשו לו מיתת חסד – התפללו שרבי יוחנן ימות וכך היה. סיפור מוזר.

באמת, הדבר האחרון הוא שהוא מכיר בכלי נשק, כי זה המקצוע שלו – זה התובל קין שלו. הכל שב בסוף לשרשו הראשון. על תובל קין כתוב "לוטש כל חורש נחשת וברזל", זה בדיוק ריש לקיש.

בכל הסיפור מה שקשה זה איך ריש לקיש שואל מה הועלת לי, שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי. מי אומר כזה דבר?!

ר"ל – דכורא, ר' יוחנן – נוקבא

דרך אגב, אין עוד מישהו שנקרא "ריש" – יש הרבה שמות עם צורות של רב (רב, רבא, רבינא, רבה וכו') – כנראה שזה כינוי שנשאר לו מכך שהיה ראש הליסטים.

משהו מענין, ששמו האמתי המלא – רבי שמעון בן לקיש – יוצא מספר מאד יפה: מה פעמים הוי', מה זה תיקון והוי' הוא שם העצם. כמובן, מספר זה הוא גם כפולה של 13. רבי יוחנן הוא כפולה של 7, ולפי הכלל אצלנו 13 הוא הזכר ו-7 הנקבה, אז יוצא שריש לקיש הוא הזכר ורבי יוחנן הוא הנקבה (רבי שמעון בן לקיש עולה צ פעמים יג ורבי יוחנן עולה מח פעמים ז – יחד זה "צמח [שמו מתחתיו יצמח]", מנחם (מנ-חם). זה היחוד של ריש לקיש ורבי יוחנן).

רואים זאת מהסיפור[לא] שריש לקיש ראה את רבי יוחנן רוחץ בירדן – רבי יוחנן אמר "חילך לאורייתא", אתה גבר, שים את הגבריות שלך בתורה, וריש לקיש אמר לו "שופרך לנשי", היפי שלך נשי. רבי יוחנן ענה לו שיש לי אחות יפה ממני, ואם תחזור בך אשיא אותה לך לאשה.

הגמרא[לב] גם אומרת בפירוש שלרבי יוחנן לא היתה הדרת פנים, לא היה זקן, ולאריז"ל יש לזה הסבר שלם – שבאריך אנפין ובז"א יש זקן, אבל באבא עילאה אין זקן. כלומר, אפשר להיות זכר בלי זקן, אבל הפשט שאם אתה בלי זקן אתה נקבה.

עיקר האהבה בעינים

אם כן, עם מי ריש לקיש התחתן? הוא התחתן עם רבי יוחנן, כביכול, בו הוא התאהב.

יש מאמר של ריש לקיש, שקשור לספירת היסוד (מהפרצוף שעשינו, שנלמד בהמשך בע"ה), על הפסוק "טוב מראה עינים מהלך נפש" ומפרש ריש לקיש "באשה"[לג] – שההסתכלות באשה היא יותר יצר מהמעשה בעצמו. גם בלעומת זה, מוסבר בחסידות (פרק ב' מקונטרס העבודה) שפגם העינים גרוע יותר מעצם המעשה.

אם ריש לקיש אומר שעיקר הנישואין, עיקר התאוה, הוא ההסתכלות, יותר מהמעשה, במי הוא עצמו התאהב בראיה? ברבי יוחנן. אחר כך הוא הזדווג בפועל עם האחות שלו, אבל ה"טוב מראה עינים" – "שופרך לנשי" – הוא עם רבי יוחנן בעצמו. באמת יש פה זוג, שרבי יוחנן הוא האשה, ולכן הוא מתחלק ב-7, ורבי שמעון בן לקיש הוא הזכר שמתחלק ב-13. יש פה אם כן מעין ראיה יפה לכלל שלנו במספרים.

שרש ריש לקיש – רבי של עולם התוהו

נחזור למה שאמר ריש לקיש לר' יוחנן, ששם קראו לי רבי וכאן קוראין לי רבי. ריש לקיש מכיר בכלי נשק. הוא תובל קין, לוטש כל חורש נחשת וברזל. איך נפרש את מאמרו ששם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי? צריך לומר שמה שהוא היה רבי של ליסטים זה ענין גדול. בעולם התהו, חזרתי להיות תובל קין – כנראה נשמה גדולה. כאן אני רבי של ברודים, עולם התיקון, ושם הייתי רבי של נקודים.

למה חלשה דעתו של רבי יוחנן? קודם ר' יוחנן אמר לו, אני הכנסתי אותך תחת כנפי השכינה, איך אתה אומר כזה דבר? – ורק אחר כך כתוב שחלשה דעתו של רבי יוחנן. למה קודם אמר ואז חלשה דעתו? צריך לומר שהיא הנותנת, שהוא התבונן שאף על פי שהבאתי אותו תחת כנפי השכינה הוא צודק לשיטתו. הוא גם ידע שהכנסתי אותו תחת כנפי השכינה, לקח זאת בחשבון, ואף על פי כן אמר קודם קראו לי רבי וכו'. הרי הוא בעצמו אמר לריש לקיש ליסטים בליסטיותו (וריש לקיש הגיב לדבריו). כאשר הבין שלא פעל כלום חלשה דעתו, ואז צריך להרוג אותו כמו שהורגים ליסטים. הוא לא הסכים להתפלל עליו כי רצה שהוא יגמר ליסטים – שלא יגמר תחת כנפי השכינה, שיחזור לשרש של תובל קין, לאורות מרובים של תהו. אחר כך זה יגיע ויכנס לתוך הקדושה – יש המשך.

כל דור והריש-לקיש של – רמזים לעקיבא

כל פעם יש התקדמות. אפשר לדמיין מי הוא בדור שלנו. [מי זה?] אתה שאלת, אתה בעל הבית כאן[לד], אז נעשה את החשבון. קודם הוא תובל קין, הוא שאול, הוא מרדכי, הוא רבי שמעון בן לקיש – נחבר אותם יחד, 2379. אנחנו טוענים שיש לו קשר לעקיבא, נראה אם מתחלק (סיכוי של אחד ל-183) – עולה אחד פעמים עקיבא.

נסיים את החלק הזה בעוד רמז לעקיבא, בהשגחה פרטית לפי מה שדברנו בהתחלה, על ישוב הדעת והרחבת הדעת וישוב הארץ והרחבת הארץ. בפרשת שמות[לה] דברנו עם הילדים בחדר על כך שצריכים לחשב הפרשים – למשל, בשביל ש-שי יגיע למשיח צריך להוסיף לו יובל, יובל שי = משיח.

יש קשר בין דעת לארץ, כמו "לדעת בארץ דרכך". התכלית של הארץ היא "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". תכלית ישוב הארץ היא ישוב הדעת – אמרנו שישוב הארץ הוא הכסא וישוב הדעת הוא הפנימיות, התוכן, והכל בשביל שיתפשט ויתרחב (וכדי לדעת שההתרחבות לשם שמים צריכים לעבור את ארבעת המבחנים).

השאלה, אם יש לי חבל ארץ, אבל אני רוצה שתהיה פה דעת. יפה מאד, יש בית, משפחה, כל הכבוד, ב"ה, אבל אני רוצה שתהיה פה דעת. צריך למלא את הארץ דעת, ושמכח הדעת הכל יתרחב. כמה צריך להוסיף ל-ארץ כדי שתהיה דעת? עקיבא. לחיים לחיים, שתהיה פה הרבה ארץ והרבה דעת.

הלכה כר"ל ב"תנו לנו אחד מכם" שאסור למסור

יש פסק מאד חשוב בהלכות יסודי התורה, בדיני קידוש השם, שאם גוים באים ומקיפים עיר ואומרים שתוציאו אחד מכם ונהרוג אותו או שנהרוג את כולכם – יהרגו כולם ולא ימסרו אחד מישראל. ואם מייחדים אותו, או שנהרוג את פלוני או את כולם, כתוב בברייתא[לו] שמוסרים אותו. לשון הברייתא היא "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו"– ועל זה יש בירושלמי מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש – רבי יוחנן אומר שאפילו אם אינו חייב מיתה, ברגע שיחדו אותו מוציאים אותו, וריש לקיש אומר שרק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי (שהיה מורד במלכות בית דוד).

הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה (פרק ה' הלכה ה', הסימן "בן הא הא") כריש לקיש. הכסף משנה וכל המפרשים, תמהים על הרמב"ם איך הוא פוסק כריש לקיש נגד רבי יוחנן, שלא לפי כללי הפסיקה בכל מקום. קודם כל, בלי כל התירוצים שנאמרו, הלכה כזו היא הלכה ריש לקישית, וממילא ריש לקיש מבין בזה הכי טוב. זה מאמר מוסגר.

בירושלמי יש עדיפות לריש לקיש

יש בכסף משנה כמה תירוצים (מדוע הרמב"ם פסק כריש לקיש), שהאחרונים סותרים אותם, ויש כאן בעיה. אפילו הגר"א בשו"ע[לז] משאיר זאת בצריך עיון. אבל יש נודע ביהודה[לח] – שגם יש תמהים מאיפה לוקח את דבריו – שאומר שהכלל שרבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלתא (על דרך רבא ואביי חוץ מיע"ל קג"ם) נאמר רק כאשר המחלוקות מופיעות בבבלי, אבל במחלוקות שלהם בירושלמי אין את הכלל הזה. אין לו מקור מפורש לזה, אבל כך הוא אומר.

חוץ מזה שיש פה הבדל מהותי בין בבלי לירושלמי, זה פלא איך דווקא בירושלמי – שמי שחבר אותו הוא רבי יוחנן, "מאריה דירושלמי" – יעדיפו את ריש לקיש, יריבו-גיסו, בעוד בבבלי מעדיפים אותו. זה פלא, כנראה גם ראש ירושלמי.

מהיחס ביניהם בסיום הסיפור שלהם עולה שהקשר בניהם הוא הדוגמה בחז"ל ל"מתלמידי יותר מכולם". מה היה אחרי שריש לקיש נפטר? הביאו לר' יוחנן את ר' אלעזר בן פדת, שכל מה שרבי יוחנן אמר הוא הביא לו סיעתא, ועל כך אמר ר' יוחנן ש'בר לקישא' היה מקשה כ"ד קושיות וכ"ד פירושים ומרווח שמעתא. כאן, אני אומר ואתה מחזק אותי מברייתא – אני לא יודע שאני אומר טוב?!

זה לימוד עמוק בתורת הנפש, שרבי יוחנן כותב את התלמוד הירושלמי, ואם התלמיד שמחכים אותי – גיסי, שאני הרגתי אותו והוא הרג אותי בסוף – חולק עלי, תקחו אותו בחשבון, עד שיותר יתכן שהלכה תהיה כמותו בתלמוד שלי מאשר בתלמוד שלהם. בתלמוד שלהם יש להם את הכללים שלהם, הם אוהבים יפי נפש – יהי להם אשר להם. אבל בתלמוד שלי, אומר רבי יוחנן, תדעו לכם שיתכן שהלכה היא כריש לקיש ולא כמוני. "מתלמידי יותר מכולם"[לט] היינו שהוא המשפיע של רבי יוחנן.

העיקר הוא הצחצוח, כריש לקיש

עוד כמה פרטים: המחלוקת לגבי כלי זין היא מתי "גמר המלאכה" שלהם. רבי יוחנן אומר כמו כל כלי, כשמסיימים להכין את הכלי ("משיצרפם בכבשן"), וריש לקיש אומר שרק כאשר מצחצחים את הכלי שיהיה מבריק ("משיצחצחן במים"[מ]). על כך רבי יוחנן אומר שליסטים יודע בליסטיותו. ה'פיניש' הוא העיקר – שייך לחנוכת הבית. אם הבית הוא לא כלי זין – לא כל כך חשוב הפיניש. אבל אם הוא כלי מלחמה, במלחמה על ארץ ישראל, הפיניש הוא העיקר. כך גם כתוב על תובל קין – שהוא "לוטש", העיקר זה הליטוש. זו ממש ההלכה שריש לקיש אומר בסוף, שמה שקובע הוא הליטוש והצחצוח בסוף.

לתוס' ברור ב'חוש' שריש לקיש היה תלמיד חכם שפירש וחזר בתשובה

עוד דבר: בשביל לשדר על הגל של ריש לקיש צריך להכנס לתוך החוש שלו, וזה מאד קשה. קודם אמרנו שהתוס' לא יכולים לישון עם הרעיון שריש לקיש מכר עצמו לברברים בהיותו אחד מגדולי ישראל. כך גם לא יתכן לתוס' שריש לקיש נעשה חכם גדול אחרי שקפץ אל הירדן וכו', ושיטתם שהיה חכם ופרש ושוב חזר בתשובה[מא].

בסדר הדורות[מב] מביא עוד מקורות לכך, אחד מהם שריש לקיש נכנס לרבי כשהיה חולה בסוף ורבי אמר לו 'צלי עלי'[מג], ולא יתכן שזה היה אחרי שהוא חזר בתשובה, וגם לא יתכן שרבי יבקש מליסטים מזוין להתפלל עליו (אולי כן, הכל יכול להיות). יש עוד סיפור[מד] שהוא היה אצל רבי אפס, שחי רק שנתים וחצי אחרי רבי. מכל זה רוצים לומר שהוא היה תלמיד חכם, פרש ללסטיות, ואז רבי יוחנן קרא לו לחזור בו.

אמנם מפשט הבבלי לא משמע כתוס'. בבבלי כתוב שאחרי שהוא חזר בו ונתן לו את אחותו "אקריי ואתניי ושוייה גברא רבא" – לימד אותו מקרא ומשנה ועשה אותו אדם גדול – ומשמע שלפני כן לא היה תלמיד חכם. אלא שכמו שאמרנו, כל אחד פועל לפי החוש שלו ואצל התוס', חוץ מהראיות שלו, לא יתכן שכך היה.

שמעתי שבישיבת קמניץ היו אומרים שבמקום שהרא"ש אומר "נראה לי" זה יותר חזק מכל הלכה שהוא מביא לה ראיות, בגלל שה"נראה לי" – החוש שלו – נמצא בכל הש"ס כולו. אם הרא"ש אומר שנראה לו משהו זה סיכום של כל התורה, אבל אם הוא מביא ראיה זה משהו חלקי – כי יש ראיה אבל אולי יש גם ראיה לסתור. אמנם הוא אומר משהו, אבל זה לא חזק כמו 'נראה לי'. זו השקפה מאד חשובה, אצל חכם – במיוחד חכם מושלם – העיקר הוא ה"דעת תורה" שלו, ההשראה.

התוספות כאן, לגבי ריש לקיש, יש להם 'בעיה' בכלל.

'סטרו' ו'מכר עצמו' – האם לפרש כתוס' או כפשט

לא מצאנו מישהו נועז כמו ריש לקיש ש'מסתדר' איתו. לכן אמרנו[מה] שהיחס ל"סטרו" הוא תוצאה של הגלות (לכן לא אמרנו את השמות). בגלות אין את החוש שיכול לבוא משה רבינו ולתת סטירת לחי למלך כי מתרגז. מה היא הגלות? שיש איזה שעבוד לפרעה מלך מצרים.

היחיד שמסביר יפה הוא השם משמואל[מו], שלא משנה את הפשט, ומסביר את המטרה. חסידים כן יכולים לחשוב, חסיד אף פעם לא יפרש לא לפי הפשט. הוא קבל מהאבני-נזר איזה ווארט, ולפי זה מסביר שב"סטרו ויצא" משה רבינו עשה הפרדה גמורה בין ישראל למצרים.

כך נסביר גם את מה שריש לקיש מכר עצמו לברברים, מתי ריש לקיש מכר את עצמו? לפי תוספות יתכן שרק בתקופה שהוא ירד מהדרך. אנחנו פירשנו את זה לפי הקבלה – בנוסף לכך שלא כך לפי פשט הגמרא – שזה תיקון, ומסתמא עשה אותו במודע. לפעמים בגלגולים התיקון נעשה שלא במודע, אבל יש תיקונים שאדם עושה במודע – דווקא כשהוא גדול בישראל. חוץ מזה שעשה תיקון למרדכי עשה תיקון לחברה, הרג את כל הלודאים, את כל הברברים, עם החכמה-הפטנט שלו וגם עם החוזק הגופני שלו.

גם השאלה אם הוא סתם אחד שהיה רחוק והתקרב, או שהוא 'מזרוחניק' במקור. זו המחלוקת, אם הוא חילוני או מזרוחניק במקור. ככה פשוט שהוא היה חילוני, אבל לא מסתדר לתוס' איך אם היה חילוני הצליח ללמוד תורה כל כך טוב בפרק זמן קצר. לכן תוס' אומרים שהיה תלמיד חכם וירד מהדרך, אולי אפילו היה חרדי שירד מהדרך (אולי אפילו זה יכול להיות...).

ד. אי אפשר לרמות את מי שלא מרמה את עצמו

"שמעון הכופר"

מה שרציתי לומר, וזה נוגע לכל תלמידי הישיבה: יש כמה קונטרסים סודיים בחב"ד, שהיו מסתובבים רק בסטנסיל, ואף פעם לא הדפיסו. רשימות של הרבי הקודם שלא ניתנו לפרסום. אחת מהן – "שמעון הכופר"[מז]. את זה ממש כדאי שכל אחד יקרא. יש כמה, יש 'ויכוח מינסק' – ויכוח אדה"ז עם המתנגדים – אבל הכי מענין ומאלף זה 'שמעון הכופר'.

שמשון הכופר היה אחד מראשוני המשכילים שהלך והסתובב בין כל הרבנים הגדולים בעולם, ורימה אותם שיקבל הסכמות וכו' ובכך לקדם את תנועת ההשכלה. הסיפור מספר באריכות ובפרוטרוט איך הוא רימה את הגר"א. כשהוא בא לאדמו"ר הזקן, הוא רק נכנס ומיד אדה"ז שאל אותו מה המקצוע שלו, והוא אומר שהוא 'מלמד' בחיידר. אדמו"ר הזקן שאל אותו, איך אתה מסביר לילדים את "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד"? הוא אמר שמסביר לפי רש"י, שמפרש על פי התרגום שחרדה היא לשון תמיה. אדמו"ר הזקן שאל אותו – הרי יש שני פירושים ברש"י, הפירוש הזה שאתה אומר והפירוש שראה גיהנם פתוחה לפניו. למה אתה לא מפרש כפירוש הזה? הוא אמר שאיני אוהב להפחיד את הילדים, בפירושים 'מוזרים' או 'מפחידים', ולכן אני מעדיף פירוש הגיוני על פי פשט ולא על פי דרוש. אז אדמו"ר הזקן אמר לו – כאשר נכנסת לחדר ראיתי את הגיהנם פתוחה לפני! הוא הסתכל עליו, הוא כמעט התעלף וכל עוד רוחו בו ברח מהמקום, לפני שהחסידים יצליחו להתנפל עליו. זה הווארט של הסיפור.

מי שלא מרמה את עצמו – לא ירמו אותו

[למה זה קשור לתלמידי הישיבה?] לדעת איזה רבנים אפשר לרמות ואיזה רבנים אי אפשר לרמות... מי שלא מרמה את עצמו אי אפשר לרמות אותו. כל חב"ד, כל התניא, במשפט אחד, הוא "אל תרמה את עצמך" – זו עבודת הבינוני של התניא. מי שלא מרמה את עצמו לגבי עצמו, גם אחרים לא יכולים לרמות אותו.

היום אומרים שמישהו עובד על מישהו – אם אתה לא עובד על עצמך, אף אחד לא יכול לעבוד עליך. סימן שרוב האנשים באמת עובדים על עצמם. עבודה זה אנרגיה, כח, מרץ, ומי שעובד על עצמו כל הזמן אין לו כח לעשות שום דבר בחיים, את כל האנרגיה הוא מוציא על עצמו. לכן מי שרוצה לעבוד באמת – שיפסיק לבזבז אנרגיה על עצמו. וממילא מישהו אחר לא יוכל לעבוד עליו.

לעבוד על עצמי כדי לעבוד את ה'

[יש ביטוי שמישהו 'עובד על עצמו' להשתפר] צריך לעבוד את ה', גם כשאתה עובד על עצמך אתה צריך להיות בעבודת ה'. זה ההבדל בין אתונה לירושלים – בין "דע את עצמך"[מח] ל"דע לפני מי אתה עומד". לעבוד על עצמי (להשתפר) כתכלית זה אתונה – צריך לעבוד את הקב"ה. צריך לתקן את עצמי, אבל כדי לעבוד את ה'.

עבודת ה' היא "ועבד הלוי הוא" – צריך לעבוד את הנסתר. אם עובדים את הנסתר הכחות מתחדשים, לא כלים, כמו שה' לא נגמר. זה לא בזבוז אנרגיה. כשעובדים על דבר שאפשר לגמור אותו – אתה מוציא את כל האנרגיה על הפרוייקט הזה.

נמשיך בע"ה בישיבה. שתמיד יהיה חיבור בין הבית לישיבה – שמכח הישיבה הבית יתפשט הלאה.

ה. פרצוף המימרות של ריש לקיש

[מכאן, השיעור שניתן בישיבת עוד יוסף חי]

אנחנו רוצים ללמוד על הראש של ריש לקיש, מתוך המאמרים שלו. היות שיש הרבה מאמרים, בחרנו כמה מהם, ונעבור עליהם יותר בקצרה, יותר מהר. כדי לסדר אנחנו מסדרים תמיד לפי הספירות.

אמרנו שיש משהו מיוחד בריש לקיש, שהמאמרים שלו נושאים אופי ריש לקישי – יש לו אופי מאד מסוים ומיוחד, והאופי שלו משתקף בכל אמרותיו.

עוד דבר שאמרנו קודם, שיש זיקה גדולה מאד לאדמו"ר הזקן בתניא, ובכלל בחסידות, לאופי הזה של ריש לקיש. כמו שלפני כמה חדשים למדנו הרבה על רבה, והזיקה בין רבה לאדמו"ר הזקן, כעת לומדים על ריש לקיש[מט].

כתר: דין מסירות נפש; כרובים מעורים בזמן החורבן; כתרה של תורה; התגברות החסדים

הדין (שהבאנו קודם) של ריש לקיש שמותר למסור יהודי לידי גוים רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי, אחרת יהרגו כולם וכו' שייך לכתר כמובן – צריך למסור את הנפש (עיר שלמה של יהודים) ולא למסור נפש אחת מישראל לידי גוים.

הכרובים מעורים בזמן החורבן – שיא היחוד לפני הפרידה

יש מאמר[נ] שכאשר הגוים שכבשו את ירושלים נכנסו לקדש הקדשים הם מצאו שם את הכרובים מעורים זה בזה. הם הוציאו את זה החוצה, והראו – תראו מה שהיהודים עובדים. עשו צחוק, שהם מדברים על א-ל אחד, ושאסור לעבוד פסלים, ותראו מה יש להם בקדש הקדשים – במקום שאף אחד לא רואה, רק הכהן הגדול שנכנס פעם אחת בשנה.

כל הסיפור הזה הוא סיפור שמספר לנו ריש לקיש. יש דברים שהם לא חידוש בהלכה דווקא, ולכאורה אם זו עובדה היסטורית כל אחד יכול לדעת אותה, אבל אם הסיפור נמסר לנו על ידי חכם מסוים כנראה שהוא שייך לו מבחינה נשמתית-נפשית.

הסיפור הוא של חורבן בית המקדש, אבל יש בו פרדוקס גדול – שיש הרבה חסידות להסביר אותו – איך יכול להיות שדווקא בזמן החורבן הכרובים מעורים. בדרך כלל, כאשר עושים רצונו של מקום הכרובים פונים זה אל זה וכשלא עושים רצונו של מקום הם הופכים פנים – זה נס, סימן. אבל כאן, דווקא בזמן החורבן "מפני חטאינו", זמן שלכאורה לא עושים רצונו של מקום, לא רק שהם מסתכלים זה בזה אלא מעורים "כמער איש ולֹיות" – סמל של אהבה מובהקת ודבקות בין קוב"ה וכנסת ישראל!

ריש לקיש הוא מי שחש את הפרדוקס הזה. איך מסבירים בחסידות[נא]? על דרך מאמר חז"ל שכשהבעלנוסע לדרך, פורש לים או למדינת הים, יש לו מצוה לפקוד את אשתו. הגם שהוא פורש מסיבה מוצדקת, אבל את זה שאנחנו אוהבים, שאנחנו זוג, שאנחנו ביחד, שאנחנו עצם אחד – "זאת הפעם עצם מעצמי" – צריכים להמחיש רגע לפני שפורשים. זו הסמליות כאן, שדווקא ברגע של החורבן הכרובים מעורים זה בזה. הגילוי כאן הוא כל כך גדול ועצום.

כמובן שהגוי לא יכול להבין זאת, ולא רק שלא מבין אלא עושה מכך צחוק – בז ליהודי בגלל זה. אבל מי שמבין מבין שכאן יש סימן מובהק של אחדות עצמית בין הקב"ה ועם ישראל, גם ברגע הכי קשה בתולדות עם ישראל, הרגע של חורבן הבית. שוב, מי שחי את הדבר הזה זה ריש לקיש.

את הדבר הזה נשים בכתר, כי הכרובים מצד עצמם הם הכתר לגבי קדש הקדשים, וגם שהם מעורים זה בזה – סימן של אחדות, "עצם מעצמי" – זו תכונה של כתר עליון (שרש הנשמה בסוד שנגל"ה כנודע).

השונה הלכות – מחזיק בכתר

עוד משהו בכתר, מאמר שמובא בתניא. בפרקי אבות יש מאמר של הלל הזקן "ודאשתמש בתגא חלף". הפירוש הפשוט הוא שמדובר על מי שנהנה מדברי תורה – לומד על מנת לקבל פרס, להקרא רב. אבל ריש לקיש[נב] נותן למאמר הזה פירוש מיוחד, ש"אשתמש בתגא" היינו מי שמשתמש בתלמיד חכם שונה הלכות.

מתוך המאמר הזה יש אגרת-קדש בסוף ספר התניא[נג] על הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה". עטרת היא כתר, זה הפשט, וגם תגא פירושו כתר. כלומר, תלמיד חכם ששונה הלכות הוא התג, הוא הכתר, של כל העולמות, מדוע? בגלל שהוא משדר את רצון ה'. זה בקיצור נמרץ מה שהוא כותב שם – שההלכות הם גילוי הרצון יותר מאשר תורה שבכתב, שאינך יודע ממנה מה ההלכה למעשה. ההלכה למעשה היא רצון ה', ומי ששונה הלכות מחובר לרצון ה' – מחובר לכתר. לכן השונה הלכות הוא הכתר, ואסור להשתמש ולהנות לצורך עצמך במי ששונה הלכות.

שרש הגבורה של ריש לקיש בכתר, "לית שמאלא בהאי עתיקא"

אמרנו שכל האמרות של ריש לקיש משדרות עצמה ותוקף וגבורה, גם כאשר הן בחסד. יש לו מאמרים של חסד, כמו שנגיע, אבל גם בתוך החסד הוא משדר את האופי של ריש לקיש – את הגבורה שלו, הנחישות שלו. זה מתקשר לכך שהוא בעל תשובה, שהיה רחוק ועמוק-עמוק בתוך הקליפות וחזר, וככל שהיה רחוק כך הוא עלה מעלה מעלה.

יש מושג ששרשו בכתר. כתוב שבכתר אין בכלל גבורה, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". אבל הרי יש גבורה דעתיק (שמתלבשת בחכמה דאריך), איך יתכן? הפשט הוא שבכתר הגבורה היא התגברות החסדים – לא סתם חסד, אלא יותר חסד מחסד. זה גם פירוש לכך שלעתיד לבא נפסוק כבית שמאי, שמצד הגבורה, וכן הלויים (שהם גבורה) יעלו מעל הכהנים ונקרא ליצחק אבינו, "כי אתה אבינו" – הכל גבורה, גבורה של התגברות החסד.

גם התגברות החסד עצמו מאפיינת מאד את ריש לקיש. למשל, המציאות שהכרובים מעורים זה בזה היא התגברות החסד. בתוך המצב הכי קשה, שקשה גם להתחבק כשיש צער גדול, החסד חייב להתגבר. יש פה עצמה אדירה של התגברות החסד כדי שהכרובים, הקב"ה והשרש של עם ישראל – יתחברו ברגע של חורבן הבית.

חכמה: אדם כי ימות באהל; העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו; נשמה יתרה בשבת; ישראל עזין שבאומות

להמית עצמו על התורה

חכמה היא תורה, "אורייתא מחכמה נפקת". לכל החכמים יש אמרות לגבי התורה, וריש לקיש הוא שאומר "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'"[נד] – צריך לבטל את עצמי לגמרי.

אפשר לשייך את המאמר הזה לחכמה, כי התכל'ס שלו היא דברי תורה מתקיימים, וכן פנימיות החכמה היא בטול במציאות, ממית את עצמו, אבל ביחד עם זה כתוב "ימותו ולא בחכמה". לכן האריז"ל אומר ש"מי" היינו אמא עילאה, שכלולה באבא עילאה (אלה אותיות של קבלה), והיא ממיתה את עצמה על דברי תורה ואז הם מתקיימים. בפשטות – רוצה לזכות לכתר תורה? צריך למות בשביל זה. התכלית היא הכי טובה, אבל בדרך צריך להמית את עצמך. מי חושב ככה? ריש לקיש, לכן זה מאמר שלו.

התורה מצילה מיסורין

מצד שני, ריש לקיש הוא האומר שכל העוסק בדברי תורה יסורין בדלין הימנו[נה]. ר' יוחנן שהיה עמיתו-גיסו, שקרב אותו ליהדות בכלל, הרב-חבר שלו (קודם היה רב שלו, ואחר כך נעשה רב חבר), אומר מאמר מקביל בכיוון הפוך – שכל מי שלא עוסק בדברי תורה יסורין באין עליו. רואים כאן שדווקא רבי יוחנן מדבר בפן השלילי, ואילו ריש לקיש כאן לכאורה יותר חיובי.

יש מאמר אחר דומה לזה, החש בראשו יעסוק בתורה וכו', החש בכל גופו יעסוק בתורה[נו]. כאן ריש לקיש אומר בסגנון שלו (כמובן שעל כל דרוש יש לו פסוק). יסורין זה משהו קשה, אבל התורה דוחה אותם, מעט אור דוחה הרבה מן החשך.

[ואם בגלל היסורים לא יכול לעסוק בתורה?] "הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו", כל אחד יעשה כמיטב יכולתו. גם בהלכות תלמוד תורה כותב אדה"ז שכל אחד לפי המקסימום שלו.

נשמה יתרה לישראל בשבת וגוי ששבת חייב מיתה

המושג הרווח שיש נשמה יתרה בשבת הוא מושג של ריש לקיש[נז]. הוא מסביר זאת בהקשר לכך שיש מצות שבת ויש שכר על קיום מצות שבת, ומוסיף שיש גם נשמה יתרה שהיא דבר נסתר, שגם מי שמודע לשכר של השבת לא מודע לנשמה היתרה של השבת. שבת זה חכמה בקבלה, מוחין דאבא.

עניין זה קשור לעוד מאמר שלו – מאמר של גבורה – שגוי ששמר את השבת חייב מיתה[נח]. השבת היא בת הזוג של עם ישראל – זה גם מאמר 'זיווגי', ששבת היא כמו הכרובים שמעורים זה בזה. לגוי אין שייכות לכך, ואדרבה – אם הוא עושה משהו שמתיימר לקחת את בת הזוג של עם ישראל הוא בעצם נואף וודאי שחייב מיתה.

עצם המצוה, שכר המצוה, והנשמה היתרה

מצות שבת היא דבר מודע – אפשר לדעת מה זה לשמור שבת – ואפילו אפשר לדעת מה השכר על שבת, דרגה מעל עצם קיום המצוה, אבל הדרגה של הנשמה היתרה נסתרת לגמרי.

הדבר מזכיר את הווארט בחסידות שגילוי שרש הנשמה אצל היהודי הוא יותר גבוה מגילוי אליהו הנביא. הדבר הכי גבוה הוא גילוי שרש הנשמה, שכאן הוא ענין הנשמה היתרה. השכר הוא מצד אמא. כשיש מצוה עצם קיום המצוה הוא בז"א – כל המצוות הן רמח פיקודין דז"א. השכר – "שכר מצוה מצוה", פנימיות המצוה – הוא באמא. אבל הנשמה היתרה היא באבא, סוד נשמתא דנשמתא, עצם השבת.

ישראל עזין שבאומות – תקיפות הביטול

עוד מאמר מובהק של ריש לקיש, שנשים בחכמה בגלל הפסוק "החכמה תעז לחכם". עז הוא גבורה, לכן הייתי יכול לחשוב שכל מה שקשור למושג עז הוא גבורה, אבל יש עז ששייך דווקא לחכמה. כמו שהזכרנו קודם שיש בכתר גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך, ומשם מתגלה בחכמה עילאה סתם. לכן לחכם יש עז. כתוב שחכמה היא כח-מה, ובחסידות – במיוחד אצל הרבי הקודם – מוסבר שכח מה הוא 'תקיפות הבטול', יש תוקף ועז בחכמה.

ריש לקיש אומר "ישראל עזין שבאומות" (ובזה מוסבר מדוע ראוה התורה להנתן להם)[נט]. הוא ממשיך את המאמר, שכמו שישראל עזין שבאומות כך הכלב עז שבחיות, תרנגול עז שבעופות וכו'. בכל אופן, הכל מתחיל ממה שריש לקיש אומר שישראל עזין שבאומות. אין עזות בטבע לשום גוי כמו שיש אצל היהודי. כתוב "יהב חכמה לחכימין", כך גם נותנים את העזות למי שהוא כבר עז ("הוי' עז לעמו יתן" – עם ישראל הוא עם עז מאד מצד עצמו ועל כן זוכה ש"הוי' עז לעמו יתן").

תקיפות הבטול גם היא פרדוקס – הסימן לבטול של קדושה הוא תוקף גדול, כמו שרואים אצל צדיקים אמיתיים, במיוחד אחד כמו ריש לקיש. "ישראל עזין שבאומות", הייתי יכול לשים זאת בגבורה (אנחנו בונים את הפרצוף לפי מה שבא לנו...), אבל אני מעדיף לשים זאת בחכמה, כי מדובר בטבע של יהודי, טבע של ישראל – ישראל זה חכמה, לי-ראש.

הבעל שם טוב מפרש את הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" – ש"בכחך" היינו בכח החכמה שלך[ס]. עצם המושג כח מתפרש הרבה פעמים ככח החכמה, כי חכמה היא באמת כח-מה. "בכחך עשה" על דרך הפסוק "כלם בחכמה עשית". בשביל לעשות דברים גדולים צריך עזות, אבל עיקר העזות של היהודי – עזות ממש, בשטח – באה מהחכמה. ישראל הכי עזים כי הם הכי חכמים בחכמה אמתית. לכן אני משייך מאמר זה ל"החכמה תעז לחכם".

בינה: תשובה הופכת זדונות לשגגות וזכויות; תשובה מקירות הלב; עדיפות לדורות האחרונים

תשובה והתבוננות שרשם בבינה

בבינה יש גם את עבודת התפלה וגם עבודת התשובה. בכל הזהר בינה מזוהה עם תשובה, וסתם כשאומרים תשובה בזהר זה כמעט שם נרדף לספירת הבינה[סא]. גם השרש של עבודה שבלב הוא בבינה, "עבודה שבלב" – "בינה לבא" – זו עבודת ההתבוננות. כשאדם מתפלל מעומק הלב, בלי הרבה לחשוב, אלא ששופך את לבו כמים נוכח פני ה' – זו תופעה של "ועבד הלוי הוא". כל עבודה פנימית שייכת לבינה, קו שמאל, שהשרש שלו באמא.

נאמר חידוש של ריש לקיש לגבי תשובה וחידוש לגבי תפלה – דבר שודאי כל אחד יכול לנסות לאמץ לעצמו.

כח התשובה אצל ישראל – להפוך את הזדונות

לגבי תשובה, ריש לקיש הוא בעל המאמר הידוע שמי שעושה תשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות ואם הוא עושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו זכויות[סב]. בעצם הוא אמר שני מאמרים, וחז"ל מקשים מהאחד לשני: פעם אמר שמי שעושה תשובה זדונות נעשו לו שגגות ופעם אמר שזדונות נעשו זכויות ממש. לכן הגמרא מסבירה שבתשובה מיראה זדונות נעשו שגגות, ובתשובה מאהבה נעשו כזכויות ממש. זה עיקר החידוש, יסוד היסודות של כל ספר מוסר על התשובה.

מדובר כאן על היפוך, ובשביל היפוך צריך כח, ולכן ריש לקיש אומר זאת. גם לתשובה מיראה יש מספיק כח להפוך, אך רק להפוך זדונות לשגגות. מכאן לומדים עד כמה חזקה התשובה שלנו, שפועלת על הנפש ועל המציאות בכלל. תשובה מיראה (גבורה) זה טוב ("אני בינה לי גבורה"), יש בה כח ואנרגיה, אבל רק בשביל לעשות מזדונות שגגות, אין לה כח להפוך לגמרי. לעומת זאת בתשובה מאהבה יש כח להפוך זדונות לזכויות ממש[סג] – כאן רואים שיש לו תוקף האהבה, התגברות האהבה, יותר חסד מחסד.

מסבירים שזה ההבדל בין יהודי לגוי. גוי לא יכול ללכת לעבר ולהפוך אותו. הוא יכול לעשות תשובה, כמו אנשי נינוה – להתכפר שלא יענישו אותו – אבל להפוך למפרע את הזדון למצוה, מצוה יותר גדולה וחזקה ממצוה לכתחילה (קוראים לה מצוה שלא כתובה בתורה), זה כח אדיר, אין סופי. מי יכול לומר כזה דבר? ריש לקיש. זה לגבי תשובה.

תפלה מקירות הלב

לגבי תפלה: יש כמה פירושים בחז"ל[סד] על תפלתו של המלך חזקיהו בזמן סכנה. קודם אמרנו שריש לקיש רגיש מאד ל"גשר צר מאד" של העולם הזה, והוא לוקח צ'אנסים כל הזמן – עובר על גשר שאינו של ברזל, מסתכן כדי להשיג מטרה של קודש. והנה, בזמן הכי קשה של חזקיהו המלך, הוא קבל מבית אבא – מדוד המלך – שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

כתוב "ויסב חזקיהו את פניו על הקיר ויתפלל". מהו הקיר? יש מי שאומר שהוא עשה קל-וחומר מעלית הקיר של האשה השונמית. לומדות. זו דוגמה שהכל לפי הטבע של החכם. מה חשוב לדעת מה הקיר עושה כאן, בתפלת חזקיהו? יש מי שבראש שלו צריך לעשות איזה לומדות, עשה קל וחומר. ויש מי שאצלו העיקר לא הלומדות, אלא מבין שהקיר הוא קירות לבו – "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני" – "מאי קיר? אמר רבי שמעון בן לקיש מקירות לבו".

קודם ריש לקיש אמר שהעוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, וכעת אומר שאם חרב מונחת על צווארך ואתה רוצה להתפלל לה' תתפלל מקירות הלב, ואז תצליח.

אפשר לחבר, שלגבי תפלה ריש לקיש הוא המתפלל מתוך קירות הלב, ולגבי תשובה ריש לקיש עושה תשובה מאהבה[סה], וכל כך חזק עד שהופך את הזדונות לזכויות ממש.

יהודי פשוט בדורנו שנשאר מאמין – במעלה יותר גבוהה מהראשונים

יש עוד משהו בבינה: יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מי עדיף, הראשונים או האחרונים[סו]. זו שאלה שנשמעת תמוהה לגמרי, כי אנחנו רגילים לכאורה שחז"ל תמיד משבחים את הראשונים ומבטלים אותנו – הם כמלאכים ואנו בני אדם, הם כבני אדם ואנו כחמורים וכו'. רבי יוחנן אומר שהצפורן של הראשונים עבה מכריסם של אחרונים – אין להשוות בכלל. ריש לקיש עונה לו – אדרבה, אני אומר הפוך. היות שהאחרונים יותר משועבדים למלכות, אנחנו יותר למטה, יש ירידה, ואף על פי כן עוסקים בתורה – זאת אומרת שהאחרונים יותר גדולים מהראשונים. משהו מדהים.

איך אומרים כזה דבר בחסידות? חוץ מהווארט שאנחנו יותר קרובים למשיח, שודאי נכון, איך הבעל שם טוב אומר זאת? הבעל שם טוב אומר שיהודי פשוט, שמחזיק מעמד בקושי בחשך כפול ומכופל (בלשון הרבי) של סוף הגלות, וממשיך להאמין, הוא יותר גדול מהצדיק הכי גדול של הדורות הראשונים. מאיפה הבעל שם טוב לקח את הווארט הזה, שהפונקציה מי יותר גדול תלויה בחשך? מהמאמר של ריש לקיש. אם אתה מסוגל להחזיק מעמד ולהאמין, ועוד יותר – לעשות משהו – בתוך החשך, אתה יותר גדול מהראשונים.

ללמד זכות בתוקף

זה מתקשר לעוד מאמר של ריש לקיש על "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"[סז]. ר' יוחנן אומר שאם נח היה בדור של אברהם לא היה נחשב כלום, אבל ריש לקיש אומר שכל שכן בדורו של אברהם (אם אפילו בדור כזה הוא צדיק). זה להכנס לראש שלו. ריש לקיש מלמד זכות – וזה תוקף. הוא גם רואה קדימה, לא מסתכל אחורה.

את המאמר אם נח צדיק או לא נשייך ליסוד, אבל הוא קשור כאן למאמר של הבינה – איך אתה מתייחס לעבר (בסוד "שאול מרחבות הנהר", יסוד מבינה). האם אתה מלמד זכות על הראשונים או על האחרונים. ודאי גם ריש לקיש בטל לראשונים, למורים, אבל מלמד זכות דווקא על האחרונים – שאנחנו יותר, ומי שיבוא אחרינו עוד יותר – הוא באמת מקרב את המשיח. שהרי הדורות האחרונים – אנחנו – אינם דורות של צדיקים, ובכל זאת מי שקצת צדיק ביחס לאחרים נקרא צדיק גמור, וממילא ריש לקיש מלמד זכות גדולה מאד על כל פעולה קטנה שמישהו עושה היום.

העניין הזה, ללמד זכות על עצמנו, מזכיר קצת את רבי נחמן, שאדם צריך גם לדעת את הנקודה הטובה של עצמו[סח] (גם ב"היום יום" בחב"ד כתוב אותו הדבר[סט], שכמו שאדם צריך להכיר את החסרונות של עצמו צריך להכיר גם את היתרונות שלו, ורק אם מכיר הטוב שלו ומחזק אותו הוא מסוגל לפרוץ קדימה). זה בבינה – עומק אחרית. רבי יוחנן שאומר בפשטות שהראשונים גדולים מהאחרונים – הוא בחכמה, עומק ראשית – וריש לקיש אומר הפוך, הוא בעומק אחרית. מתאים ליחס של צדיק ובעל תשובה, ובמקום של בעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. בעלי תשובה הם אחרונים, לא ראשונים[ע]. זה בינה.

דעת: אין מעבירין על המצוות; סילוק חכמה ונבואה מכועס; שלח לך לדעתך; נחזיק טובה לאבותינו שחטאו

"אין מעבירין על המצוות" ומקורו

בדעת יש מאמר של ריש לקיש שמאד חשוב להלכה – הוא בעל המאמר "אין מעבירין על המצות"[עא]. מה הכוונה? שאם התחלת או הזדמנה לך מצוה, ויש עוד מצוה לעשות – אל תניח את המצוה שבידך כדי לעשות משהו אחר, אלא תעשה את המצוה שבאה ראשונה לידך.

המאמר הזה מאד קרוב למאמר אחר, לימוד מהפסוק "ושמרתם את המצות", "אל תקרי 'מצות' אלא 'מצוות', מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", זוהי מכילתא בפרשת בא[עב], ורש"י[עג] אומר שזה המקור לדין שאין מעבירין על המצוות. אם כך, מה החידוש של ריש לקיש? כל הראשונים והאחרונים שמביאים את הדין ש"אין מעבירין על המצוות" מביאים זאת כמימרה של ריש לקיש, ויש ששואלים מה חידש ריש לקיש, הרי זה כלל קודם?

קודם כל, חשוב לדעת שיש מחלוקת אם "אין מעבירין על המצוות" הוא כלל מדאורייתא או מדרבנן. רוב האחרונים, כמו הפמ"ג[עד], פוסקים כתוס' שזה מדאורייתא, אבל יש כמה (הרדב"ז ועוד) שפוסקים שזה מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא. יש גם דעה שלישית, שיתכן שהפסוק הוא אסמכתא אבל לא בהכרח שהדין אינו מן התורה, כי יש אפשרות שיש דין והלכה מדאורייתא ומובאת לו אסמכתא (זה עוד נושא, שלא נכנס אליו, שהאמירה על פסוק שהוא אסמכתא אינה שוללת את זה שהדין מהתורה). יוצא שיש בעצם שלש דעות – שתי דעות שאין מעבירין אסור מדאורייתא, או מהפסוק או שהפסוק רק אסמכתא, ויש דעה שהאיסור הוא רק דרבנן.

קודם כל, לאלה ששואלים על היחס בין המכילתא לריש לקיש – צריך להבין האם יש הבדל, או שמדובר על אותו דבר. מרש"י משמע שזה אותו דבר, אבל מי שכבר שואל את השאלה – וכך גם להלכה – רוצה לחלק ולחדש שהפסוק אומר לא ליַשֵּן מצוה, אבל לא מדובר על מצב שיש עימות בין שתי מצוות, וריש לקיש מדבר על מציאות שהתחלת מצוה, והזדמנה עוד מצוה שאולי היא יותר חשובה ואותה אתה רוצה, והוא אומר שאסור לעבור למצוה אחרת.

הדוגמה הפשוטה לכך שמקדימים מצוה פחותה היא טלית ותפילין, או תפלין של יד ותפלין של ראש – יש בזה הרבה פלפול והרבה יוצאים מהכלל (תיכף נאמר אולי כמה פרטים). בהלכות תפילין, גם ביחס בין יד לראש, וגם טלית ותפלין, רואים את "אין מעבירין על המצוות". יש בעוד המון הקשרים, אבל אלה הכי ידועים למי שמתחיל ללמוד שו"ע. שוב, זו מצוה של ריש לקיש.

שקול דעת במצוה – הקדמה מול הידור

למה שמנו את העניין הזה בדעת? יש הרבה מה לומר על הכלל הזה, אבל נאמר רק פרט אחד, שלא מתייחס דווקא לשתי מצוות: יש לי לעשות מצוה, ואם אחכה עד מחר אוכל לקיים אותה יותר בהידור, מה ההלכה – לקיים היום פחות בהידור, או לחכות למחר ולעשות ביתר הידור? יש בכך מחלוקת (גם באתרוג, האם לאחר את המצוה ולחכות לאתרוג יותר מהודר). למה מביאים דוגמה זו? כי צריך ללכת לשאול את ריש לקיש למה התכוון. הוא אמר שאין מעבירין על המצוות, אבל השאלה אם לחכות שיהיה יותר טוב.

באיזו מצוות השאלה הזו הכי באה למעשה? תפלה וברית מילה. בתפלה פשיטא (שמאחרים כדי להתפלל כראוי). ברית מילה צריכים לעשות על הבוקר, זריזין מקדימין, אבל בפועל מאחרים (הסיבה הרשמית שצריך להזמין אורחים והם עובדים בבקר וכו'). דוגמה נוספת: כעת שנה מעוברת, מתי קוראים את המגילה – באדר א' או ב'? יש בגמרא מי שאומר שקוראים באדר א' ומנמק זאת בכך ש"אין מעבירין על המצוות"[עה] (אמנם יש מפרשים ששם הכוונה לא מדין "אין מעבירין" אלא מדין "זריזין מקדימין", אלא שלפעמים משתמשים באותה לשון[עו]). אנחנו לא פוסקים ככה, אלא רוצים לעשות יותר מהודר באדר ב', לסמוך גאולה לגאולה (אמנם שמחים בשניהם, "טוב לב משתה תמיד", כסיום השו"ע – שצריך סעודה ולשתות גם באדר א'). לענין זה שייך גם הסוגיא של תדיר ומקודש (איזה מהם קודם), נושא שמדברים עליו הרבה.

שקול דעת לפי השגחה פרטית, להקשיב מה ה' רוצה, זריזות במתינות

הסיבה העיקרית ששמנו את זה בדעת, כי צריך פה הרבה שקול דעת – מתי חל ומתי לא. כנראה יש משהו עצמי בריש לקיש שצריך לבחור. החידוש של ריש לקיש שכאשר יש שתי מצוות וצריך לבחור, התנאי לבחור הוא לפי מה שהזדמן ראשון – בחירה על פי שקול דעת. אם יש לי שתי מצוות, והשניה יותר חמורה, אבל אחת הזדמנה ראשונה – יש כאן ריח של 'הימור'. הימור בדרך כלל הוא לא טוב, אבל כאן זה לא משחק בקוביא, אלא מה יצא לי ראשון. קוראים לכך השגחה פרטית –כך הזדמן לי, נפלה לי המצוה הקלה לפני המצוה החמורה. אפילו בחלקיק שניה יותר מוקדם – שמתי את היד וזה מה שיצא לי.

דעת היא מודעות, התקשרות למשהו. במאמר "אין מעבירין על המצות" יש דעת אלקים, דעת השגחה פרטית. אחד שיעדיף את המצוה שהוא מעדיף, שחושב שהיא יותר חשובה – שכך 'בא לו' – הוא קשור לעצמו, גם בקדושה. זה סימן מובהק שהוא אגוצנטרי. הרי כל הזמן אנחנו מקיימים מצוות, כל היום. השאלה היא האם אתה מקיים מצוות כי אתה רוצה, או שאתה קשוב להשגחה.

הדבר הזה קשור לזריזות (זריזין מקדימין), אבל גם להקשבה (זה לא זהה, קובע ברכה לעצמו). אם כך, זה קשור ליסוד היסודות של הבעל שם טוב – "זריזות במתינות". להזדרז זה לא לעבור על המצוה שהזדמנה, והמתינות היא עצם הדעת. בגלל שאתה מתון, אתה קשוב להשגחה, לכן אתה לא עובר על המצוה שמזדמנת לך.

הר"ן כותב שהמקור של "אין מעבירין על המצוות" הוא מהפסוק "אורח חיים פן תפלס" (לא מפורש בגמרא)[עז] – לא לחשב (לפלס) איזו מצוה קלה ואיזו חמורה, אלא הכל שוה למעליותא (כמו שדברנו בשם האיז'ביצר מהי קריאת שמע, שווי של קדושה שמוריד את האגו, תיקון הדעת). מי שאין לו תיקון הדעת, בלי לחשוב יעשה מה שבא לו – לא מה שבא לה'. שוב, זה יסוד, שמאד כדאי לקחת את הנושא ולהרחיב בו – יכול להיות שיעור מעולה (הסיכום של הנושא נמצא באנציקלופדיה תלמודית[עח]).

דיונים שונים מתי חל הכלל של "אין מעבירין"

מי שדן בנושא יפה מאד, אם כי המסקנות שלו שונות משל רוב האחרונים, הוא החיי אדם (כלל ס"ח). הוא מביא ענין חשוב, לגבי חייל, שלא יכול לקיים את שתי המצוות. הפשט של "אין מעבירין" הוא כשאפשר לקיים את שתיהן, וצריך להחליט מה קודם, אבל הדיון הזה הוא כשאי אפשר לקיים שתיהן. למשל, יש לחייל יום אחד חופש, הוא יכול לקחת אותו היום, ולעשות בו מצוות, או לחכות עם יום החופש ליום כיפור. אם הוא ידחה את יום החופש ליום כיפור, אז היום הוא לא מניח תפילין, כי ביום שהוא בצבא הוא לא מניח תפילין ומתפלל, אבל אם ישמור ליום כיפור יוכל לשמור יום כיפור.

אומר החיי אדם שאם זה מהיום למחר – היום הוא ערב יום כיפור ואתה יכול להניח תפילין היום ולא לצום ביום כיפור, או לצום ביום כיפור אבל היום לא להניח תפילין ולהתפלל – הוא מצדד לחכות, לוותר היום על תפילין, מצוה קלה, כדי לקיים את המצוה החמורה של יום כיפור.

אמנם אם זה יותר מ"זמן מועט", הוא מביא שיש סברא לא לחכות עם מצוות, מחשש "שמא ימות", ולכן זה לא פשוט לחכות ליום כיפור, כי אולי לא יחיה עד אז (הוא לא כותב שסברא זו של שמא ימות שייכת במיוחד בחייל).

אחר כך הוא מביא את המחלוקת של ספר חסידים והשלחן-ערוך. בספר חסידים כתוב לעשות את המצוה מיד פחות מהודר ולא אחר כך יותר מהודר, אבל השלחן ערוך אומר שאפשר ומוטב לחכות כדי לקיים את המצוה יותר בהידור.

בכל אופן, הסך הכל של הדין הזה הוא זריזות במתינות. קודם אמרנו שהמתינות היא הקשב להשגחה כשאתה מתון. כעת אומרים עוד דבר, יותר פשט, שהמתינות היא לדעת שיש בכך כל כך הרבה יוצאים מהכלל – וגם אי אפשר לדעת מה בדיוק ריש לקיש, בעל המאמר היה אומר – שכאשר אתה בא להזדרז צריך להיות מתון ולהתבונן אולי כן צריך לעבור על המצוה, אולי במקרה שאי אפשר לקיים את שתיהן יחד. יש כל כך הרבה מורכבות בקטע הזה, שתמיד צריכים זריזות במתינות.

החיי אדם: חשיבות ההכנה לקיום המצוה

בתוך החיי אדם שם, ממש צחקתי כשקראתי. הוא כותב כל מיני כללים לגבי קיום המצוות, והראשון הוא אין מעבירין על המצוות. יש הרבה דינים, והאחרון שם (אות כה):

"שומר מצוה לא ידע דבר רע" [קודם כל, איך הבעל שם טוב מפרש זאת בתחלת כתר שם טוב[עט]? "שומר מצוה" על דרך "ואביו שמר את הדבר" – שצריך כל היום לצפות מתי תבוא מצוה. הדוגמה לכך בתורה היא אברהם אבינו שיושב בפתח האהל ומחכה לאורחים. הפסוק "ואביו שמר את הדבר" הוא ביעקב שמחכה לקיום החלום של יוסף, אבל האב-טיפוס של "שומר מצוה" לפי הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו, החסיד הראשון. אבל כאן הוא מפרש (על פי הרמ"ע) ששומר מצוה עושה במתינות:], ר"ל שמחויב כשירצה לעשות איזו מצוה לא יעשה אותה בחפזון ובפתאום [לא משתמש במלה הכנה. יש דברים שצריכים הכנה, מדין תורה, אבל הוא אומר שכל מצוה צריכה הכנה – ישוב הדעת (כמו שדברנו קודם), לא לעשות מצוה בלי ישוב הדעת. זו מתינות.], רק שישמור וימתין (כמו ואביו שמר את הדבר) ויתיישב בדבר היטב איך יעשה [כשהוא בא להניח תפילין שלא יעשה סתם]. וכמו כן בפסח, כיון שהיו צריכין לאכול בחפזון משום חפזון דשכינה [היו מחויבים להחפז, לכן התורה צריכה להזהיר], בא להזהיר "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים" כו' (מעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ' י"א ע"ש).

ונ"ל שזהו ג"כ מש"כ "ושמרתם את המצות" [קשור להתחלה, "אין מעבירין על המצוות", "ושמרתם את המצוות"]. וזו שיסדו לומר [בנוסח חב"ד לא אומרים בכלל, אבל כולם אומרים דווקא בליל הסדר, ויש שאומרים בכל המצוות] "הנני מוכן ומזומן לקיים" כו', ור"ל שכבר אני מוכן ומזומן [עושה מתוך ישוב הדעת]. וזהו "הכון לקראת אלהיך ישראל" [הפסוק ממנו התוספות לומדים למה שמים גרטל, 'מתניכם חגורים'.], ר"ל שתכין עצמך מקודם ולא בפתע פתאום. [עד כאן הקדמה, המצחיק הוא המשפט האחרון שלו, שזה רק אחד שהוא לא חסיד, אבל כל הכבוד שיכול לכתוב כזה דבר:] וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה [הוא עשה נסיון אישי, שעשיתי מצוות פתאום, ולא עשיתי טוב – לכן ראוי להזהר].

זריזות במתינות בתורת הבעש"ט

בכל אופן, כל זה היה להעמיק בענין של זריזות במתינות, שאצל הבעל שם טוב היא כנגד הדעת. כתוב בשם הבעש"ט[פ] שיש שלש מצוות שלא כתובות בתורה: צריך להיות חכם, שמח, וזריזות במתינות. חכם הכונה בחכמת העולם, להיות פקח – מצוה לא להיות טמבל (כנראה שאפשר לבחור בזה). יש מצוה להיות שמח – לקבל כל מה שבא בשמחה. ויש מצוה להיות בזריזות במתינות.

הרבה פעמים הסברנו שאלה החב"ד המקוריים של הבעל שם טוב. דעת היא קשר, נשיאת הפכים בין זריזות למתינות. חכם זה חכמה ושמח זה בינה, "אם הבנים שמחה". זה הדבר הראשון ששמנו כאן בדעת.

על ידי הכעס החכמה והנבואה מסתלקות, אבוד הדעת

עוד דבר בדעת: רואים כאן הרבה מקורות גם לחב"ד ובכלל לחסידות. ידוע מה שהבעל שם טוב אמר לתלמידו המובהק, בעל התולדות – היה צדיק גדול, אבל היה כועס מדי פעם, היה כועס בתוך ביתו, על אשתו, ר"ל (כנראה היה קשור לחדש טבת, חוש הרוגז) – ואמר לו הבעש"ט: באותו יום שאתה כועס, ח"ו, אל תחדש בתורה, כי נשמתך הסתלקה.

זה חידוש של ריש לקיש, שאומר "כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו"[פא]. חכם ונביא הם כנגד חכמה ובינה, והיות שהוא מביא שתי דוגמאות – אחת של חכמה ואחת של בינה – זאת אומרת שהכעס מבטל את שתיהן.

דרך אגב, כאשר חסיד – בעל התולדות – מחדש בתורה זו נבואה פורתא. ידוע הרמז המפורסם ש-קבלה בגימטריא חכמה ועוד נבואה. מי שחכם רק במקצוע אחד של התורה – זו חכמה. אבל מי שמחדש בפנימיות התורה – יש בכך גם חכמה וגם נבואה. ומה יכול לבטל את זה ולהזיק לזה? כעס.

אם כן, איפה הכעס הזה? מה הוא עשה כשהוא כעס? הוא מאבד את הדעת. ריש לקיש הוא שאומר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[פב] ((כמו שאמרנו אצל עקיבא), מימרה נוספת שלו ששייכת לדעת כמובן. רוח שטות היינו אבוד עצמי לדעת, שאדם מאבד את הדעת. גם מי שכועס מאבד את הדעת, ואז גם החכמה וגם הנבואה מסתלקות ממנו. שוב, הכל ראש של ריש לקיש.

"שלח לך לדעתך" – הכל תלוי בבחירתך

רש"י הראשון בפרשת שלח הוא אמרה של ריש לקיש: "'שלח לך' לדעתך, אני איני מצוה אותך"[פג]. קודם אמרנו (אצל עקיבא) שמחפשים עוד חידושים שמחדשים מה קרה בלי רמז בפסוק. כאן יש רמז בפסוק, מהמלה "לך", אך בכל אופן לגמרי לא פשוט לומר ש"שלח לך" היינו "לדעתך, אני איני מצוה אותך". מי חושב ככה? זה ראש של ריש לקיש. כמובן ש"לדעתך" נשים בדעת.

איפה התוקף כאן? כמו שאמרנו קודם לגבי בחירה שבדעת, גם כאן "לדעתך" הוא דבר שנתון לבחירה שלך. חלק מהכח של ריש לקיש הוא ליפות את כח הבחירה, גם אצל משה רבינו וגם אצל כולם. מצד אחד צריך להיות קשוב להשגחה – גם דעת – ומצד שני לדעת כמה הכל תלוי בבחירה שלך. זה מתאים לבעל תשובה – הכל בחירה שלך, הכל תלוי בך. גם שתהיה קשוב להשגחה תלוי בך, שתהיה זריז-מתון.

בזריזות במתינות הסברנו הרבה פעמים שהמתינות לא באה להאט את קצב הזריזות. אפשר לקבל רושם לא נכון, שזריזות במתינות היא קצת זריזות וקצת מתינות – כך אולי חושב החיי אדם – אבל הסברנו שהפשט הוא לא כך. הפשט הוא שככל שיש מתינות אמתית, שהאדם מיושב, הזריזות אפילו מתגברת. המתינות לא באה להאט את הזריזות, אלא אדרבה.

אלמלא אבותינו חטאו אנו לא באנו לעולם

ריש לקיש אומר דבר מופלא: "נחזיק טובה לאבותינו שחטאו [בעגל], שאלמלא הם לא באנו לעולם"[פד]. הם היו זוכים לחיים נצחיים ואנחנו לא היינו באים לעולם. שואלת הגמרא, למה? הרי גם עם חיים נצחיים היו מולידים. ומסקנת הגמרא ש"כאילו לא באנו לעולם", שלא היינו נחשבים לכלום.

ריש לקיש רוצה לתת מקום לדורות האחרונים. אם הראשונים היו כאן, הם היו 'חונקים' את היכולת שלנו להתגלות. ודאי שהם יותר מאירים, ענקים, ואנחנו גמדים – והיחוד שלנו היה הולך לאיבוד ומתעלם. לכן אומר ריש לקיש שברוך ה' שהם חטאו והם לא פה, ובזכות זה אנחנו פה ויכולים להתקדם, מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מי סבר ככה? נדב ואביהוא (שאמרו "מתי ימותו זקנים הללו"). שוב, הכל 'מריח' ריש לקיש לגמרי. כל זה קשור לדעת, הרצון לגלות את היחוד של הדורות האחרונים היינו לגלות את הדעת שלהם, "דעותיהן שונות". הדעת היא המח האחורי, התקשרות למה שבא באחור, אחרי כן, הדורות האחרונים.

חסד: מעלות בצדקה; החתימה באברהם אבינו; חוט של חסד

הרמב"ם מפורסם בדבריו על הצדקה

אתמול היה היארצייט של הרמב"ם. בעולם, כשפותחים כל ספר וכל מאמר על הרמב"ם, הדבר שמשום מה תפס את כל העולם והכי משבחים עליו את הרמב"ם הוא מה שהוא כותב בהלכות מתנות עניים שיש שמונה מדרגות של צדקה[פה]. הדבר הזה משום מה תפס את כל העולם – שמונה דרגות של charity של הרמב"ם. כשאומרים רמב"ם על כך כולם חושבים, גם הגוים. לא חושבים על מה שהוא כותב בסוף הלכות מלכים, מה עושים איתם אם הם לא מקבלים שבע מצוות בני נח... מאד מענין, שכל ספר שתקרא, שאם יש אפשרות למצוא טעם לפגם במישהו הם יזדרזו לצטט, ואילו את הרמב"ם כולם רק משבחים אותו, ומעלימים עין לגמרי מכל מה שהוא כתב ויכול להרגיז, כאילו שזה לא קיים. ככה מפרסמים אותו. צריך ללמוד איך הוא עשה את זה, איך הוא הצליח...

מכל מקום, מכל הדברים הטובים ברמב"ם, מה שזוכרים בעיקר לטובה הוא שמונה המדרגות של צדקה – זה גם טוב, צדקה, וגם חכמה, שיש לו את כל המדרגות של הצדקה. ממי הוא קבל את שמונה המדרגות הללו? לא פחות ולא יותר מריש לקיש[פו], הגבור שלנו. ריש לקיש אומר שגדול המלוה מעושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם. הוא אומר רק שלשה, אבל זה הבסיס של הרמב"ם – הדירוג של מתנה הוא עיקר ההגיון. זה צדקה, לכן שייך לחסד.

"בך חותמין" – החסד כולל את כל המידות

ריש לקיש הוא שדורש על הפסוק בתחלת פרשת לך לך, "והיה ברכה" – "בך חותמין ולא בהם"[פז]. כל מה שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו בתחלת דרכו, "לך לך", רומז לנוסח ברכת אבות.

יוצא מכאן שאברהם אבינו כולל את כולם, כי הכל ברכות לאברהם אבינו – אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, ו"בך חותמין ולא בהם". לכתחילה כולם כלולים בך ויוצאים ממך, ובסוף רק אתה נשאר. הכל אומר "חסד לאברהם". אמנם הלימוד הוא בהקשר של תפלה, אבל הפסוק הוא ברכה וחסד. כנראה שיש כאן עוצמה של אברהם אבינו, כל האלקות כלולה בו. הוא בעל תשובה ביחס לשאר האבות, לכן גם הרמב"ם אוהב את אברהם אבינו. כנראה לרמב"ם יש קשר לריש לקיש (כנ"ל לגבי הפסיקה שלו בהלכות קידוש השם כריש לקיש).

עוד מאמר של חסד: "אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום"[פח]. הוא המקור של המושג "חוט של חסד".

גבורה: סטרו ויצא; בדיקה על הגשר; לא תגורו

בגבורה יש את המאמר של "'ויצא מעם פרעה בחרי אף' – סטרו ויצא" (כפי שדובר קודם).

לכאן גם שייכת המימרא שבודקים אדם כאשר עובר על גשר (כפי שכבר הבאנו). בדיקה היא בהיכל הזכות, היכל הגבורה. כל החיים הם גשר, ולא תמיד אפשר לעבור על גשר של ברזל – הכל גבורה[פט].

עוד משהו של גבורה, בתחלת סנהדרין[צ], שהוא מאד ריש לקיש – שאם הדיין שמע כבר את הטענות של בעלי הדין הוא לא יכול להפטר מהדין, "לא תגורו מפני איש". מי הכי יכול לומר "לא תגורו מפני איש"? ריש לקיש. אם לא שמעת את הטענות אתה יכול לצאת, אבל ברגע ששמעת את הטענות אתה לא יכול לצאת מפחד בעלי הדין. זו גבורה אמתית של דין.

תפארת: קשוט עצמך תחלה; יישר כחך ששברת; חושד בכשרים לוקה בגופו; דין פרוטה כדין מאה

המאמר "התקוששו וקושו – קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים"[צא] (קישוט-תפארת) הוא מאמר של ריש לקיש, שמבואר באריכות בשכינה ביניהם[צב] ועוד. גם הבעל שם טוב אומר על "הוכח תוכיח" – הוכח את עצמך ואז תוכיח אחרים[צג].

הקישוט הוא בתפארת, אפשר גם לומר שזה רחמים, וזה גם אמת, "קשט אמרי אמת". הפשט הוא – תהיה אתה בסדר ואחר כך תוכל לדאוג שמישהו אחר יהיה בסדר.

"קשוט עצמך" בלי מודעות עצמית ואז "קשוט אחרים"

היות ששמים כאן בספירת התפארת נאמר שה"קשוט עצמך" שייך לשליש העליון של התפארת, שאצל האריז"ל נקרא "עץ החיים", שאין בו מודעות עצמית. כלומר, עיקר ה"קשוט עצמך" היינו להגיע למודעות אלקית וטבעית, לבטל את המודעות העצמית שהיא עץ הדעת טוב ורע. אחר כך קשוט אחרים זה שני השלישים התחתונים של התפארת. זו חלוקה מאד חשובה של התפארת בקבלה. השליש העליון, חסדים מכוסים, שייכים לי בעצם, ושני השלישים התחתונים, חסדים מגולים, שייכים ליחס שלי כלפי הזולת. בשני השלישים התחתונים יש מי שעושה, מינימום של מודעות עצמית, אבל בשליש העליון לא צריך מודעות עצמית כלל.

שבירת הלוחות מתוך רחמים

עוד בתפארת: "'אשר שברת' – יישר כחך ששברת"[צד], זה הרש"י האחרון בחומש והוא מאמר של ריש לקיש. לכאורה לשבור משהו שייך לגבורה, אבל איך מוסבר בחסידות? איך הרבי אומר? (כשהרבי אומר את זה הוא בוכה, פעם זכיתי לראות במו עיני) – מסירות נפש להציל את עם ישראל, בשביל להציל את עם ישראל משה שובר את כל התורה שלו. הפעולה היא גבורה, אבל המניע של הפעולה הוא רחמים על עם ישראל.

מאד מענין שרש"י על החומש, שהוא קדש קדשים, מתחיל מ"אמר רבי יצחק" (מזכיר אותו בשמו), אבל גומר במאמר של ריש לקיש בלי להזכיר את שמו. "הכל הולך אחר החיתום" – החיתום של כל התורה אצל רש"י הוא מאמר של ריש לקיש.

יהודי אינו חושד בחברו

"החושד בכשרים לוקה בגופו"[צה] – גם מאמר של ריש לקיש. נשים גם אותו בתפארת, גם כי היא "תפארת גופא", וגם חשד בכשרים הוא פגם בתפארת, שאתה לא חושב מספיק יהודי. כשר וישר שייך לתפארת (כשר-פסול הם תפארת-יסוד). החושד בכשרים פוגם בתפארת, והיות שפוגם ב"תפארת ישראל" לוקה ב"תפארת גופא" שלו.

דבר קטן חשוב כמו דבר גדול

"שיהיה חביב עליך דין פרוטה כדין מאה" הוא גם מאמר של ריש לקיש[צו], שמזכיר את "אין מעבירין על המצוות" – שהקל יהיה חביב כחמור, "אורח חיים פן תפלס". "אין מעבירין" שייך לדעת, אבל איך זה מתבטא בתפארת (שהיא גם משפט)? שיהיה חביב עליך דין פרוטה כדין מאה. בשבעת הדברים שצריכים ללמוד מהגנב אצל רבי זושא (שהוא בהשפעת ריש לקיש, שודאי קשור לאותו גנב שממנו רבי זושא לומד את הדברים) שמנו בתפארת את הלימוד שדבר קטן חשוב כדבר גדול. כאן זה דין פרוטה כדין מאה.

נצח: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע; ת"ח נוחים בהלכה; מגלת אסתר והלכות אינן בטלות

בשביל לנצח צריך לרגוז

דברנו קצת באריכות אצל עקיבא על המאמר של ריש לקיש "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". אפשר לחשוב ששייך לגבורה, רוגז של שבט דן, אבל עדיף לשים בנצח, כי זו לשון חז"ל – "נצחו מוטב, לא נצחו" וכו'. חז"ל רואים את ההרגזה כדרך לנצחון, לכן נשים בספירת הנצח. בשביל לנצח צריך רוגז[צז].

נוחין זה לזה בהלכה וחשיבות החברותא

עוד משהו שלכאורה הוא היפך הרוגז, אבל גם שייך לנצח: "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקב"ה מקשיב להם"[צח]. הוא לומד זאת מהפסוק "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע".

דבר זה קשור למה שדברנו לפני לא הרבה זמן על תלמידי חכמים של ארץ ישראל שנקראים "מקל נעם", לעומת תלמידי חכמים של בבל שנקראים "מקל חובלים"[צט]. ריש לקיש הוא מתלמידי חכמים של ארץ ישראל. מקל חובלים זה הבבלי, שמתפשט מבינה עד הוד, ומקל נעם ירושלמי שמתפשט מחכמה לנצח, "נעימות בימינך נצח".

כאן גם רואים שריש לקיש מאד מייקר את התכונה של לימוד בחברותא [אבל בסוף נגמרה אצלו החברותא...]. איפה יש סיפור כזה במסורת החסידות? אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטראשלע, שאדמו"ר הזקן שידך אותם ללמוד חברותא בצעירותם, וכאשר למדו הסתכל עליהם ואמר – חצי בתקוה ותפלה – "דורשי יחודך כבבת שמרם" (לא התקיים[ק]). בכל אופן, שם הישיבה "דורשי יחודך" בא ממה שאדה"ז אמר על החברותא של בנו ורבי אהרן. מאיפה הענין של "דורשי יחודך"? מריש לקיש.

מגילת אסתר והלכות ישארו לעתיד לבא

עוד דבר: רבי יוחנן אומר שלעתיד לבוא הכל מתבטל חוץ מחמשה חומשי תורה, אבל כל הנבאים וכתובים מתבטלים. עונה לו ריש לקיש שמגלת אסתר תשאר וההלכות ישארו, כמו חמשה חומשי תורה[קא]. אנחנו מכירים רק את ריש לקיש, לא שומעים שיש מי שאומר אחרת.

מה היחוד של מגלת אסתר (עוד מעט פורים)? כפירוש הבעל שם טוב שכל הקורא את המגלה למפרע – כאילו זה מעשה של פעם – לא יצא ידי חובתו. לא רק שהנס לא נחלש, אלא שבכל דור מתחזק – האחרונים עדיפי מהראשונים (וריש לקיש הוא גלגול של מרדכי).

ריש לקיש אמר מגלת אסתר והלכות, ובחסידות מסבירים שמגלת אסתר היא אסתר, ומרדכי הוא ההלכות ("הליכות עולם" של אתפשטותא דמשה בכל דרא). שניהם, גם אסתר וגם מרדכי, חיים וקיימים לעולם.

צריך לחשוב האם אסתר היא גלגול של נעמה, "ואחות תובל קין נעמה". אם ריש לקיש בשרש הוא תובל קין, והוא מרדכי, אז יתכן שאסתר המלכה היא נעמה אחותה.

הוד: חזרת הכתרים לע"ל; מלאים מצוות כרמון; הקדמת רפואה למכה; התחדשות היצר; יצה"ר-שטן-מלאך המות; רוח שטות; מצורע – מוציא רע

לכל יהודי יהיה כתר

מה קרה ל"עדיים", הכתרים שהיו ליהודים ובחטא העגל ירדו מלאכי השרת וסילקו אותם? יש כמה שלבים בגמרא[קב] (פעם היה לנו שיעור על זה), אחד לפני הסוף הוא דעת רבי יוחנן שמשה רבינו ירש את כל הכתרים, אבל האחרון הוא ריש לקיש שאומר שעתיד להחזירם, "רבי יוחנן יקירי, הכתרים לא נשארים אצל משה רבינו – ה' יחזיר אותם לעם ישראל". כל אחד הוא משה רבינו, כל אחד הוא משיח. ה' עתיד להחזיר לכולם את הכתרים.

היה אפשר לשים זאת בכתר, כי אלה כתרים, אבל נשים בהוד – "הוד מלכות". גם ה"עתיד להחזיר" – ריש לקיש הולך על העתיד, וכן חטא העגל הוא "הודי נהפך עלי למשחית" (לכן שמנו בהוד), שהכתרים סולקו. אבל ריש לקיש אומר שאין יאוש, אל דאגה, הקב"ה יחזיר את כל הכתרים חזרה – ההוד יחזור.

אין יהודי ריק ממצוות

עוד מאמר שמצוטט המון בחסידות – "'כפלח הרמון רקתך' – אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון"[קג]. מי יותר מתאים שיאמר מאמר כזה מריש לקיש? כל יהודי מלא מצוות כרמון, כל תריג גרעיני הרמון, ורק צריך לגלות זאת. הרמון בפירות של ארץ ישראל הוא בספירת ההוד. כאן ריש לקיש מלמד-מודה שכל יהודי מלא מצוות כרמון. יש אחד שנדמה כריק ממצוות, אבל גם הוא מלא מצוות.

באותיות של קבלה – שהן גם תואמות אותיות של פיזיקה היום – הוא אומר ש"לית אתר פנוי מיניה", אצל יהודי אין 'ריק'. יש מאמר חז"ל "אם רק הוא מכם הוא"[קד], שאומר שיכול להיות ריק באשמתך (היינו שדברי תורה יידמו כריקים), אבל הוא אומר שאין מציאות של ריק ("כי לא דבר רק הוא"). גם יהודי שנראה שרוקן את עצמו – גם הוא מלא מצוות כרמון, לית אתר פנוי מיניה. גם בפיזיקה אפשר להסביר, שאין חלל אמיתי. זה מהדברים הכי מחוזקים, אם כי זו מהדורה חדשה של אמונות פיזיקאליות עתיקות יומין. כל פעם זה פושט צורה ולובש צורה, והיום לבש צורה של 'חומר חשוך' – הכל מלא, באנרגיה ובחומר. יהודי הוא ודאי מלא. זה לא 'חומר חשוך' לגמרי, הוא גם מגלה שכל יהודי מלא מצוות כרמון.

מקדים רפואה למכה – הסוף יהיה טוב

מי אמר שה' תמיד מקדים רפואה למכה? שאם יש משהו לא טוב שעתיד לבוא, קודם ה' בורא לו רפואה – זהו מאמר של ריש לקיש[קה]. "בורא רפואות" נמצא בהוד. הוד יכול להיות גם מכה, אבל שה' מקדים רפואה למכה, וממילא הסוף יהיה טוב – זה ראש מובהק של ריש לקיש.

הודאה במציאות היצר – עבודת הבינוני

עוד דבר שהוא יסוד היסודות של ספר התניא, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" – זהו מאמר של ריש לקיש[קו]. הוא הכי 'מבין' ביצר הרע, ויודע שרק הקב"ה יכול לעזור. הוד הוא הכנעה – זו הכרה במציאות הרע, שכל יניקת הקליפות היא מספירת ההוד, והכרה שאין מנוס מהרע חוץ מהתקשרות למי שיכול באמת לעזור, יש רק כתובת אחת, הקב"ה.

נאמר הכי חזק: רבי יוחנן הוא צדיק. קודם אמרנו שריש לקיש הוא בעל תשובה. איפה יש בחלק א' של תניא בעל תשובה? אחרי החלק הראשון יש את אגרת התשובה, שנקראה "תניא קטן", לכן הרבי המליץ להתחיל ללמוד תניא מאגה"ת, כי היא תמצית כל התניא. אך איפה יש תשובה בחלק הראשון? שאיפת הבעל תשובה היא להיות בינוני, וזה כל התניא. מי הבעל תשובה? ריש לקיש, וממילא הוא גם הבינוני של התניא. אמרנו בשיעורים הקודמים שרבה אמר "כגון אנא בינוני". זה הקשר בין שתי הדמויות הללו, רבה בבבל וריש לקיש בארץ ישראל. כל המציאות של ריש לקיש, כל החיים שלו וכל האמרות שלו, זה חסיד חב"ד בינוני תקיף, עם עזות.

כתוב שיש שלשה תנאים לחסיד[קז], והראשון להיות "עז פנים" – הכי מתאים לריש לקיש, שאמר "ישראל עזין שבאומות" (כמו שהבאנו לעיל, בחכמה). כולם בקיאים כמובן ב'רמ"ח אותיות' (צריך להיות בקי בכך עוד לפני 'שמעון הכופר'), ושם כתוב שהתנאי הראשון של חסיד הוא עזות. מי זה בינוני עז? בינוני בעל תשובה. כנראה שרבה שאמר "כגון אנא בינוני" הוא יותר בינוני ופחות בעל תשובה, וריש לקיש הוא יותר בעל תשובה, בעל תשובה למהדרין. לכן הוא זה שאומר, ביחס לעבודת הבינוני של התניא, שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו.

לפני כמה ימים[קח] למדנו על ההבדל בין טוב לטוביה – דעת רבי מאיר ורבי יאשיה בשמו המקורי של משה – האם הטוב הוא עצמי, או שכל הזמן צריך להיות מודע לעזר האלקי. יש צדיק שהוא טוב, לא צריכים להוסיף לו י-ה, ויש אחד שצריך כל הזמן להיות מודע לעזר ה' – זה דווקא הבינוני, המאמר של ריש לקיש ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[קט].

היצר מתחדש כל יום – לאו דווקא תאוות, יש גם ישות וגם עצלות, כל המרעין בישין של פרק א' בתניא. מי שקשה לו לקום בבקר לסדר. כשקמים זה "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – הכל חדש. גם היצר הרע מתחדש, ומה ההתחדשות שלו? תישן. כך הוא מתחדש. החידוש שיש לו כח חדש שלא תקום, שהקדושה לא תתחדש. זה עימות, מלחמה מי מתחדש. ריש לקיש הכי מודע לכך שהיצר מתחדש כל יום, ולכן אומר שאלמלא ה' עוזרו אין יכול לו – לא יכול לקום. כך עובד גם היצר הרע של עצבות, מרה שחורה, יסוד העצבות. אם זה תאוות – יסוד המים. אם זה אש – כעס או גאוה. אם זה רוח – להתלוצץ עם מישהו על מישהו. דווקא אבוא לישיבה, כי יש לי איזה סיפור יפה לספר לכולם על מישהו. היצר הרע מתחדש בכל יום וצריך לדעת שאלמלא ה' עוזרו אין יכול לו – זה ריש לקיש.

הוא שטן הוא יצר הרע, סוגים שונים ומשתנים

עוד משהו נחמד, עוד יצר הרע. את כל היצר הרע שמים כאן בהוד, "הודי נהפך עלי". המאמר של "הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות"[קי] הוא גם של ריש לקיש. יש לו יכולת לזהות שזו אותה גברת בשינוי אדרת. יש לו חוש, גם חוש של דעת, לזהות.

כתוב שזה אחד מטכסיסי היצר – הוא מתחדש בכל יום, הוא משנה שם וכך משנה מזלו לטובה. הוא יודע שיש את הבעל שם טוב בשטח, שמאיים עליו, אז הוא משנה שם. כתוב שבכל דור היצר הרע משנה שם. פעם הוא היה יצר הרע, אחר כך נהיה נפש הבהמית, אחר כך ישות, וכך בכל דור ודור הוא מתלבש בצורה אחרת. זה המשך. אבל צריך להכיר שזה אותו אחד – הוא היצר הרע, הוא השטן והוא מלאך המות. הוא מפתה, אחר כך עולה ומשטין, ואחר כך הוא יורד ומעניש – הכל אותו אחד. זה 'חוש' של ריש לקיש [שאלה: מה זה היום היצר הרע? תשובה: עד לפני זמן מה הוא היה 562[קיא], ונראה לאן הוא יגיע...].

אמרנו שריש לקיש לא אוהב את היצר הרע. כשהוא דבר על היצר הרע הוא כינה אותו "רוח שטות". לפי התניא הרוח היא באמת הליצנות והדברים בטלים, כל מה שקשור ליסוד הרוח, אבל הפשט של אשה סוטה הוא תאוות – מים רעים ומרים. בכל אופן היצר מתבטא ברוח שטות, דיבורים שטותיים. אדמו"ר האמצעי כותב שכל היצר הרע, כל המחשבות הזרות, גם של תאוות, נולדות מדבורים בטלים. כלל גדול בחסידות.

יסורים וצרעת

ריש לקיש אמר שכל מי שעוסק בדברי תורה יסורין בדלין ממנו, כנ"ל (בספירת החכמה). יסורים שייכים להוד, "הודי נהפך עלי למשחית", ההוד נהפך לדוה ("כל היום דוה").

ריש לקיש הוא גם זה שאומר שמצורע – עיקר המחלה של התורה – זה "מוציא רע"[קיב], מי שמדבר לשון הרע. כולם יודעים את המאמר, אבל לא יודעים שזו 'השגה' של ריש לקיש, שכל היסורים והמחלות באים מלשון הרע. גם זה "הודי נהפך עלי למשחית". צרעת היא פגם בספירת ההוד.

יסוד: תורה כתנאי לבריאה; בא ליטמא וליטהר; איסור תשמיש ברעב; אשה לפי מעשיו; צדיק בדורותיו

או תורה או תהו ובהו

היסוד במעשה בראשית הוא יום ששי, בו לא כתוב כמו בכל הימים אלא "הששי" – "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם תקבלו את התורה בששי בסיון אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו"[קיג], עוד מאמר של ריש לקיש. מה הראש כאן? או תורה, ואז העולם מתקיים, או תהו ובהו.

מתן תורה ביום הששי, שייך ליסוד (המדה הששית) – תיקון הברית. כאן יש את התנאי – או קיום או חורבן, תהו ובהו. יש פה איזו בחירה. הרי היסוד עולה לדעת. בחירה היא דעת, כאן נמצאים ב"יום הששי" – או שתקבל תורה, או שיהיה תהו ובהו. מי שיכול לומר זאת זה? רק אחד שהיה שם. כל הדברים שהוא אומר, בגלל שהוא היה שם[קיד]. מי יכול לדעת, לחוש יותר – או תורה או תהו ובהו כמו ריש לקיש? לכן הוא אומר זאת.

הבחירה בשמירת הברית

יש את המאמר "בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו"[קטו]. מהדברים הכי חשובים ועמוקים בתורה, שגם קשור לבחירה חפשית וגם לאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. נשים ביסוד מאותה סיבה שאמרנו קודם, שעיקר הבחירה כאן היא שמירת הברית – עיקר הטומאה לעומת טהרה. מי שבא להטמא פותחין לו ומי שבא ליטהר מסייעין לו. אמרנו קודם שהוא מפרש "טוב מראה עינים מהלך נפש" באשה, שגם שייך ליסוד – פגם הברית לעומת תיקון הברית.

ריש לקיש הוא אומר שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון[קטז] – דבר שלומדים מיוסף הצדיק – זה גם תוקף של יסוד.

הזיווג תלוי בבחירה שלך

עוד משהו חשוב שריש לקיש אומר לגבי זיווג – לכל מי שבעזרת ה' בעתו ובזמנו ימצא את הזווג האמיתי שלו – "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו"[קיז]. יש מי שאומר שזווג ראשון הוא מזל והשני לפי מעשיו, וכאן משמע שאצל ריש לקיש אין שום זיווג שלא לפי מעשיו, כי לומד מהפסוק "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים". אתה שומע? הזיווג שלך הוא לפי מעשיך שלך, אם אתה חסיד של ריש לקיש.

בכלל, אנחנו אוהבים אנשים מציאותיים ומעשיים. מזל יכול להיות דבר טוב, אם זה "אין מזל לישראל", אבל אם לא – אם זה גורלות – הרמב"ם ודאי לא אוהב זאת. יש כאן גם יותר בחירה.

אמרנו שריש לקיש הוא חסיד של בחירה, "מעשיך" זו הבחירה שלך, ולפי הבחירה שלך תזכה לשידוך שלך. בחירת לבך היא בדיוק לפי הבחירה החפשית שלך בכל הענינים – איך אתה בוחר להיות בן אדם, יהודי, שומר תורה ומצוות.

אמרנו שהוא דורש שאם נח היה בדור של אברהם היה עוד יותר צדיק (לעיל בספירת הבינה) – גם זה שייך לספירת ה"צדיק יסוד עולם".

מלכות: סיהרא לגירסא; בשכמל"ו; כפרה על מיעוט הירח; בטולה זהו יסודה; מבול בארץ ישראל

ללמוד לאור הירח

ריש לקיש אומר שלא איברי סיהרא אלא לגירסא[קיח] (לא "לילה" אלא "סיהרא"). ה' ברא את הירח בשביל גירסא, בשביל ללמוד תורה שבעל פה.

מי למד תורה לאור הירח, כשהשווער שלו לא נתן לו נרות ושמן ולא היה לו שום דבר? רוצים לקשר את ריש לקיש לחסידות ובפרט לאדמו"ר הזקן, כי מופיע הרבה בתניא. אדמו"ר הזקן אחרי שהתחתן – השווער שלו שהיה גביר גדול לקח אותו כעילוי, אבל הוא התחיל ללמוד בצורה מוזרה, עד כדי כך שהוא נדה אותו, ולא נתן לזוג כלום, ובגלל כל הנ"ל הוא היה צריך בלילה הקר הרוסי ללמוד תורה לאור הירח. מאיפה קבל זאת? מריש לקיש.

הארתהמלכות מאירה בבי"ע על ידי אמירת בשכמל"ו

לא מזמן למדנו מאמר של הרבי[קיט] על כל הסיפור של פרשת ויחי, שפותחת בפרשה סתומה – שיעקב אבינו רצה לגלות את הקץ ונסתם ממנו חזון הקץ, ואז הוא שאל שמא יש פסול בין הבנים והם באו ואמרו "שמע ישראל", כשם שאין בלבך וכו', ואז הוא אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לכן אנחנו אומרים זאת בקריאת שמע אחרי הפסוק "שמע ישראל".

מי אמר זאת? ריש לקיש[קכ]. למה אנחנו מפסיקים בין "שמע ישראל" ל"ואהבת" בפסוק שלא כתוב בתורה?זהו חידוש של ריש לקיש, חידוש בהסבר למה אומרים כך. הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא, פשוטו כמשמעו, המשכת מלכות דאצילות לעולמות התחתונים – לכן נקרא יחודא-תתאה, ירידת המלכות להאיר לעולמות התחתונים בי"ע, לכן שייך למלכות, "כבוד מלכותו".

ה' מביא קרבן על מיעוט הירח

ריש לקיש אמר דבר מדהים, שצריך עוז לומר אותו – הסבר למה כתוב "חטאת להוי'" בשעיר ראש חדש: "אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח"[קכא]. ריש לקיש אומר שהירח הוא בשביל ללמוד, נברא לגירסא, מצד שני ריש לקיש אומר שהקב"ה מבקש כפרה על מיעוט הירח (אפשר לומר שצריך כפרה כי יש בכך בטול תורה בראש חודש, כמו שיתבאר).

המהר"ל מאריך בכך הרבה מאד[קכב], כי זה מתמיה לגמרי, שה' עשה איזה חטא כביכול, מי שמע כזה דבר? רק ריש לקיש יכול לומר. בחסידות חב"ד כל החלק הראשון של מאמר שני המאורות של ר' אייזיק מהומיל, גדול משכילי החסידות, מיוסד על הסבר מאמר זה של חז"ל.

ירח וחטאת וכו' שייכים למלכות. ריש לקיש רוצה שכמו שאני בעל תשובה גם ה' יהיה – כמו שמשה רבינו הוא ריש לקיש גם הקב"ה הוא ריש לקיש.

בטולה זהו יסודה – ירידה לצורך עליה

עוד מאמר של ריש לקיש: מהווארטים הכי חשובים בכתר שם טוב[קכג], ש"פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה"[קכד].

אמרנו שעיקר החידוש של החסידות לעומת הקבלה וכל מה שקדם, שהחסידות מתמודדת עם מצבי נפש של קטנות מוחין, ומלמדת זכות על קטנות מוחין, שקטנות מוחין היא לצורך. כמו שאדם צריך לישון בלילה בשביל לקום רענן, "חדשים לבקרים", ככה לפעמים צריך להתבטל מהתורה – מי שמע כזה דבר?! הרי המתנגדים התנגדו לחסידות, לרבי מנחם מענדל מויטבסק, כי אמר שתוך כדי הלימוד לפעמים צריך לקחת שניה לחשוב על ה'. שצריך לחשוב שניה על ה' כשאתה לומד גמרא – זה מה שעורר את ההתנגדות העיקרית על רמ"מ מויטבסק. מה, התורה לא מספיקה? התורה היא "רחמנא"! בטול תורה.

ריש לקיש אומר הרבה יותר מזה, שצריך לפעמים לקחת חופש. רבי יוחנן קיים את זה אפילו לפני ריש לקיש – הוא זכה לריש לקיש בזכות שקיים זאת, שהלך להתרחץ בירדן. היתה לו השראה שפעמים בטולה של תורה זהו יסודה. ריש לקיש ראה שגם רבי יוחנן מתבטל וכך נדבק בו.

זה ווארט חשוב בחסידות, בנעם אלימלך והרבה ספרים, שבשביל לקרב רחוקים הרבה פעמים הצדיק חייב ליפול מהמדרגה שלו, שאז מתקרב למדרגתו של מי שצריך לקרב וכך יכול לקרב. זה אחד הסודות של קטנות המוחין של הצדיק, בשביל מה זה טוב – חידוש מופלא של החסידות. הנה מוצאים שהכל מתחיל מכך שרבי יוחנן הולך להתרחץ, לשחות בירדן. אולי יש עדיין רבנים גדולים שהולכים לשחות בירדן – הייתי שמח להכיר אותם. הוא הולך להתרחץ, ובזכות זה הוא רואה את ריש לקיש קופץ בכל הכח וכו'.

"פעמים בטולה של תורה זהו יסודה" – שבזכות הקטנות אתה חוזר ביתר עז. אם זה לפי התוספות, שריש לקיש היה תלמיד חכם וירד מן הדרך ואז חזר להיות ריש לקיש – אז כל התקופה שהיה לסטים מזוין, רצח אנשים (כך כתוב), הכל היה לקיים "פעמים בטולה של תורה זהו יסודה" בלא-מודע.

לגבי מה שאמרנו קודם זה פלאי פלאים, שה' צריך להביא כפרה על מיעוט הירח – בראש חודש אין ירח, ואי אפשר ללמוד לאור הירח, זמן של בטול תורה. לכן ריש לקיש צריך לחזור ולומר – לא נורא, פעמים שבטולה של תורה של זהו יסודה. היו חכמים שפעם בחדש היו מתפללים, או חוזרים על הגירסא – הכל 'בטול תורה'. פעם בחדש זה לא נורא, ככה הוא מביא כפרה על הקב"ה שמיעט את הירח – הוא השעיר, החטאת לה', בכך שאומר שפעמים שבטולה של תורה זהו יסודה.

בזכות המבול בארץ ישראל יהיה מבול של קדושה

ממש אחרון: רבי יוחנן אומר שהמבול לא היה בארץ ישראל, וריש לקיש אומר שודאי המבול היה גם בארץ ישראל[קכה] (מחלוקת לגבי ארץ ישראל, מלכות כמובן). יש הרבה מחלוקות בש"ס, אבל הסיום הוא שהמבול היה בארץ ישראל, גם לטוב וגם למוטב. כלומר, גם המבול הלא-טוב היה בארץ ישראל, גם שטיפת המח החילונית הגיעה לארץ ישראל. לא לחשוב שאין שטיפת מח בארץ ישראל, כאן אולי עיקר שטיפת המח (אמנם רבי יוחנן חושב שלא היה מבול בארץ ישראל – קצת נאיבי לחשוב כך...). היה מבול, אבל בזכות זה יהיה כאן גם המבול החיובי שלעתיד לבוא – ריש לקיש קשור לעתיד לבוא – מבול של משיח. בזכות המבול של 562[קכו] נזכה למבול החיובי של "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

לחיים לחיים. כעת אפשר עם כל הכוונות של ריש לקיש לחשוב איך ריש לקיש היה מתפלל תפלת ערבית.