סמינר קדושת לוי (א)

ב"ה

כ"ד תשרי תשס"ו - ירושלים

שיעור ראשון

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

בעת לידת רלוי"צ עשה הבעל שם טוב סעודה לתלמידים בשמחה רבה ואמר שכעת ירדה לעולם נשמת המליץ יושר על עם ישראל (ובכך הוא משותף לאדמו"ר הזקן, אשר גם בלידתו – חמש שנים מאוחר יותר – שמח הבעש"ט).

ידוע שהבעל-דבר קטרג על ירידתו לעולם, בטענה ששוב לא יוכל לפעול מאומה בעולם, וכדי להפיס דעתו הבטיחו לו שלושה דברים:

א. שלא יקראו לו "רבי", אלא רק "רב" (כמקובל לגבי כמה צדיקים גדולים, שרביים לכל דבר, ובכל זאת נקראים רק רבנים).

ב. שיהיו לו רדיפות מרובות, כל חייו (הרבה יותר מאשר לצדיקים אחרים).

ג. שלא יכיר את הבעל שם טוב (אף שהיה בן עשרים כאשר הבעש"ט הסתלק – שהרי נולד בשנת ת"ק, תחלת היום של האלף הששי, תחלת הארת הגאולה).

אחרי הבעל שם טוב, היו ארבעה צדיקים שהתייחסו באופן מיוחד לברדיטושבר (רבים רבים דברו דברי שבח, וכאן מדובר על הנהגה מסוימת):

א. רבי ישראל מרוז'ין, שמאד החזיק מעצמו כ'מקבל' מרבי לוי-יצחק מברדיטשוב, אמר שרק להזכיר את שמו של רלוי"צ זה כבר 'סיפור' ומעלה עצומה, ויש בכך כח לבטל גזירות רעות מעל עם ישראל (הרוז'ינר אהב לספר בכלל ספורי צדיקים, ובפרט מרלוי"צ). בתניא כתוב שספורי מעשיות, ובפרט ב"אותיות קצרות", זה שייך לספירת החכמה. לכן נפתח היום בסיפור, לפני התורות שנלמד בע"ה. הסיפור למעלה מהתורות, כי תופס בעצם – הסיפור זה חכמה עילאה, ואחד האמת מאיר דווקא בחכמה עילאה. סיפור מבטל גזרות וממתיק דינים, ולא רק מעלי לבדי, אל מעל כל עם ישראל. הזכרת שמו של רלוי"צ – אפילו בלי כוונה להמתיק דינים וכו' – ממתיקה את הדינים.

היו לרלוי"צ צאצאים, אך השושלת לא המשיכה, ואפילו בעיר ברדיטשוב לא קבלו אחריו שום רב ברוב אהבתם והערצתם אליו (דבר כזה לא מסופר על אף צדיק), והסתפקו רק בבית דין שישב בעיר.

ב. הרוז'יזנר צעיר מרלוי"צ, אך היו גם בני גילו שמאד החשיבוהו, ואחד מהם הוא הרבי ר' ברוך ממעזיבוז. אצלו היה יחס מיוחד מאד: ר' ברוך היה נוהג כל יום להתלוצץ מהברדיטשובר, ואף הבטיח עולם הבא למי שיקלל אותו ויתלוצץ ממנו. זה כמובן מעשי צדיקים, ולא מובן לאנשים פשוטים, וכאשר נעשה את המבנה כולו נבין לאן זה שייך. מה היה להתלוצץ ממנו? כי היה נוהג מאד ווילד – מאד פראי – הופך את קערות האוכל, קופץ על השולחן וכו'. הרבה פעמים ר' ברוך ורלוי"צ נועדו יחד, ויש כל מיני סיפורים – גם של עימותים ביניהם וגם של הערכה הדדית. פעם אחת רלוי"צ התארח במעזיבוז, עירו של ר' ברוך, ועשה לעצמו מנין (כמקובל כשרבי מתאחר בעיר אחרת), והתפלל כדרכו באריכות ובשיא ההתפעלות. אחרי שר' ברוך גמר תפלתו בא לראות כיצד רלוי"צ מתפלל, ונכנס רגע לפני קדושת "כתר" – כששמע ראשית "כתר" צעק שיביאו לו גרטל. אחרי התפלה רלוי"צ פנה אליו ושאל "איך התפללתי?". ר' ברוך אמר "זה מאד מוצא חן בעיני, אבל אפשר גם בשקט". רלוי"צ ענה "אתה יכול, אני לא". רלוי"צ היה מתפלל בהתפעלות עד כדי כך שבעיר ברדיטשוב – שהיתה עיר "חפשית" (חוץ מה'דוסים' שגרו ביר), בעקבות המון עזיבת דת של ההשכלה, ועל כך נחשב רלוי"צ ל"סנגורן של ישראל", שבחר במקום כזה לשבת בו ולימד זכות על בני העיר) – היה בתאטרון של העיר הצגה קבועה על רלוי"צ, להלעיג על הנהגותיו המשונות. מסופר שפורק עול גדול, גביר, נסע במיוחד לברדיטשוב לראות את ההצגה, וכשהגיע הרהר שיכול ללכת לראות את המקור – הלך לראותו, ובסוף חזר על ידי כך בתשובה שלמה, עד שכתוב שלא עברו הרבה ימים עד שהיה בין לובשי הלבן שישבו סביב שולחנו הטהור. חוץ מהתאטרון שצחק עליו, היה צדיק – שרבים החזיקו ממנו כגדול הדור – שכל יום הקפיד לצחוק על רלוי"צ. פעם אחת נימק את עצמו, ואמר שכל יום שהוא מתפלל ועובד את עבודתו יש בשמים קטרוג, ואומרים שלא צריך משיח לישראל – כי יש את רלוי"צ – וכדי להוריד את הטענה הזו אני מתלוצץ ממנו, שלא יסתפקו רק בו (בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה).

ג. בן גילו, הצעיר ממנו במעט – החוזה מלובלין. הוא אמר שכל יום הוא מקדיש זמן לשבח ולהלל את הקב"ה על כך שהוריד את נשמת הברדיטושבר לעוה"ז. מסתכל על הצדיק הזה כמי שמביט בנפלאות הטבע, וכאן זה נפלאות היהדות – וכמו שעל כל פלא שרואים מברכים את ה', כך הוא ברך והלל את הקב"ה על הפלא הכי גדול בעולם של מציאות הברדיטשובר (צדיק כזה גדול, אשר גם חושף את עצמו ללא מעצור).

ד. הצמח-צדק (אשר סבו, אדמו"ר הזקן, בן גילו של רלוי"צ ומחותנו, ומן הסתם מעשה גדולתו עבר אליו מסבו) אמר שמרוב לימוד הזכות של רלוי"צ על עם ישראל נברא בשמים היכל חדש ששמו לוי-יצחק בן שרה-סאשא (ומכאן נלמד בנין אב שמתחדשים דברים בעולמות העליונים – שהראשונים לא יכלו להכירם – וממילא מתחדשות כוונות חדשות וכו'). רלוי"צ היה מזכיר עצמו תמיד עם שם אמו (שרה גם שם אמו של הבעש"ט, שלעתים היה חותם כך). ומה עוזר לנו ההיכל הזה? אומר שהצמח-צדק שכל יהודי שיש לו צרה, ואומר תהלים מעומק הלב ומבקש להוושע בזכות לוי-יצחק בן שרה-סאשא, פותח את ההיכל הזה וממנו נמשכת לו ישועה.

סימן לארבע ההתיחסויות – הקבלה לסוד הוי' כסדר הנ"ל: הזכרת שמו או סיפור עליו כבר ממתיקה ומבטלת דינים (בדרך ממילא, גם בלי שמכוונים לכך) כנגד י – חכמה עילאה, בו סוד הסיפור וכל שכן הזכרה קצרה. התלוצצות ר' ברוך בסוד בינה – ה עילאה – ש"מינה דינין מתערין" (שפעל לעורר עליו דין, כדי שלא יסתפקו בו במקום משיח), וממנה שרש יצחק (המבטל קליפת "פלשתים ליצנים היו"), בסוד "אני בינה לי גבורה". שבח ה' בהתפעלות הלב על בריאת כזה צדיק שייכת למדות הלב בכלל – ו שבשם – ובפרט מדת התפארת, כמבואר בתניא שענינה בעבודה הוא לפאר ה' על הדברים המפוארים שבעולמו. הברדיטשובר הוא "פאר הדור", ועליו מפארים ומשבחים את ה', שהוריד לעולם כזו נשמה שלא היה כמותה מאז בריאת העולם. ה-ו של שם הוי' היא גם המשכה מלמעלה למטה – הורדת נשמה נפלאה זו לתוך עולמנו. בריאת היכל חדש היא בסוד ה תתאה שבשם, מלכות, אליה מכוון סוד ההיכלות (בסדר של שנגל"ה). עיקר החידושים בכל דור ודור הם דווקא בסוד המלכות, ודווקא בגלל ש"לית לה מגרמא כלום". גם אמירת התהלים בהשתפכות הנפש והזכרת שמו של רלוי"צ כדי להוושע מאותו היכל זה עניני מלכות – התהלים של "נעים זמירות ישראל", "דוד מלכא משיחא", והזכרת השם ובקשה בזכותו על הישועה הפרטית הנצרכת היא בחינת "חותם בתוך חותם", בסוד ספירת המלכות.

נספר סיפור מרלוי"צ (עשר אורות אות לח ):

בימי עלומיו היה מלמד אחד [בעל קרעטשמע] אשר היה לו בנות רבות, ומוכרח היה לעזוב את ביתו והאוראנדא אשר היה לו (יען כי לא היה לו לפרוע שכר האוראנדא, ולא היה סיפק בידו ליתן נדוניא לבנותיו) ונסע למרחקים ונעשה מלמד [אצל בעלי בתים שהיתה להם אפשרות לשלם למלמד פרטי, כנהוג באותם ימים]. והיה נדוד מביתו ערך יב שנים [וכלל לא שמעו ממנו], עדי אסף בידו צרור מעות סך תשע מאות רו"כ. וגמר בדעתו ליסע לביתו ולהשיא בנותיו. ובנוסעו דרך עיר ברדיטשוב הלך להרה"ק והתפלל שם איתו עמו במנין שלו [לפי"ז לא היה כל כך בימי עלומיו, כי הגיע לברדיטשוב ביום ה-מה לספירת העומר בגיל מה, ואמר שיש שלוש מה – כי אני בבחינת "ונחנו מה" – ובזכות זאת נזכה אל המנוחה ואל הנחלה; כנראה מדובר בתחלת התקופה שלו בברדיטשוב, בה היה כה שנים] והוטב בעיניו מאד עבודת הרה"ק[2], ונקשרה אהבתו בלבו ולא זז ולא סר מאתו אחר התפלה. והרה"ק נתן לו שלום, והזמינו כי יבוא המלמד לאכול פת שחרית. ויהי כטוב לבם על הסעודה אמר לו הרה"ק הנה אספר לך ג' ספורים[3], אבל עבור כל סיפור אבקש שכרי משלם, ותסלק לי מקדמת דנא סך ג' מאות עבור כל סיפור[4]. המלמד לגודל אהבתו לרב הקדוש ערך בדעתו, יהיה איך שיהיה ידמה בדעתו כי לא קיבץ רק שש מאות[5], וסלק להרה"ק ג מאות רו"כ. וספר לו שידע שבאם יזדמן לאיש להלוך בשני דרכים ולא ידע באיזה דרך ילך, אזי יפנה לדרך ימין, כמאמר חז"ל "כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין". שאלו הרה"ק להמלמד 'תרצה לשמוע עוד סיפור? אזי תסלק מחדש ג' מאות ואספר לך'. המלמד עמד משתומם עבור דבורים הללו[6] שילם לו שלש מאות! ועבור סיפור השני יבקש עוד הפעם שלוש מאות! ומי יודע מה חדשות יענה? אבל כי נפשו היתה קשורה באהבת הרב הקדוש חשב בנפשו יהיה מה שיהיה[7], וסילק לו עוד שלוש מאות רו"כ, וספר לו הרה"ק סיפור השני – תדע שאיש זקן ואשה צעירה הוא חצי מות. ושאלו הרה"ק 'תרצה לשמוע עוד סיפור השלישי? אזי תסלק עוד ג' מאות ואז שמוע תשמע'. המלמד תלש שער ראשו, מה שמועה שמע ובא? האיך יבוא לביתו, בגין אשתו ובנותיו הגדולים, ועוד ג' מאות תחת ידו, ומה יעשה עמהם – יתנם להרה"ק עבור סיפור השלישי, או יסע עמם לביתו?[8] ומה יעשה עם השלש מאות? והתישב בדעתו 'מה שיעשה הזמן וכו''[9], ואהבתו להרה"ק הכריע דעתו וסילק עוד שלוש מאות האחרונים. והרב הקדוש ספר לו: דע כי לא תאמין לשום דבר זולת אשר בעיניך תביט ותראה[10]. ואמר לו הרה"ק לך לשלום וה' יצליח דרכך. המלמד בנסעו מבית רבו קרח מכל וכל, שזה יב שנים עבד עבודת פרך וזאת יביא בכפיו פרי עשתונותיו ויגיע כפו? ובזה יזון אשתו ובניו? ולהשיא בנותיו הגדולות זה זמנים טובא[11]? אבל אהבתו לרבו תוקד בקרבו והאמין כי בלי ספק לא דבר ריק הוא[12]. ושמר ג' מעשיות היקרות הנזכרים והלך משוטט ברעיוניו – האם יחזור וישוב לבית המלמדות שלו, או יסע לביתו[13]. על אם הדרך שאלוהו אנשים האם לא ראה כת גנבים בורחים? ובאיזה דרך הלכו?  כי גנבו שלל והון רב וברחו לנפשם. (והוא לא ראה ולא ידע מאומה, עכ"ז עצת הברדיטשובר שמרה נפשו, על כן) השיב אותם והראה להם את דרך הימין אשר היה לפניהם [ואמר] כי דרך זה הלכו[14]. והם הרודפים רדפו אחריהם מהר, ומצאו הגנבים חונים שם, ונמצא ממילא כל הגניבה, ושלמו למלמד שכרו משלם [מההמשך משמע שהחזירו לו שש מאות רובל, אם לא יותר – קבל מיד חזרה רוב או כל הכסף]. אזי ידע תוכן מעשה הראשונה. ונסע והלך ובא לבית מלון, ושם היה דר בעל הבית, איש זקן ונשוא פנים, ואשתו היתה אשה צעירה, רכה וענוגה. בקש שמה מקום ללון כי פנה יום, והאשה בעלת הבית לא רצתה ליתן לו מלון, והתחיל לחפש אכסניא במקום אחר, פשפש ולא מצא. בא שמה בחזרה אצל הקרעטשמע, וכבר היו הדלתות סגורים, והגשם הלך על פני הארץ, ולא ידע מה לעשות. השכיב את עצמו תחת קורות הבית מבחוץ, ביודעו כי גברת הבית לא תפתח לו פתח ואת בעלה הזקן ראה כי שכב בחדר מיוחד כי לא היה בקו הבריאות. פתאום שמע בחצות הלילה כי באה עגלה עם אנשים ודפקו על הפתח ופתחה להם תכף ומיד. והאנשים הלכו אנה ואנה, ושמע כי מלחשים זה לזה הלוא איזה איש ישן תחת גג הבית, ואולי נרדם ושמע ישמע דברינו ומזימותינו? אמרו זה לזה: בלי ספק איש שיכור הוא ונבדוק אותו האם ישן הוא. והזיזו אותו לכאן ולכאן והקיצו אותו, והוא עשה את עצמו שוכב כאיש שיכור ולא ידע בין ימינו לשמאלו. הלכו האנשים והמתיקו עצתם: להרוג את בעל הבית בעצת אשתו הצעירה. המלמד זכר סיפור השני מהרה"ק [משמע שקודם לא זכר, כשרק פגש איש זקן ואשה צעירה], וכאשר ראה כי כלתה הרעה אל הבעל הבית הזקן תיכף עשה רעש גדול והקיץ את בעל הבית. והאנשים הרוצחים נסו לקולו. וספר המלמד את כל להזקן הנזכר. הזקן שאל אותו: מה גמול ישיב לו? ענהו: 'ג' מאות הקרן, והפירות לעולם הבא'. והלך לדרכו, וכבר היה בידו הסך אשר נתן בעד ג' הסיפורים. כאשר בא סמוך לבית דירתו התחיל לחקור אחרי איש פלוני ופלוני (כלומר עליו בעצמו, כי זה יב שנים מאז עזב אשתו וביתו ולא כתב להם מאומה, ואז לפני נסעו מביתו היה לו קרעטשמע קטנה), ושאל אחרי אשתו (כי לא אמר לשום אדם כי הוא הוא וכי היא היא אשתו), וספרו לו כי איש הלז (המלמד הנוכחי) נסע מפה זה כ-יב שנים ולא נשמע מאיתו שום דבר, ואשתו סרה מדרך הטוב והיא מופקרת ר"ל. אבל הוא זכר את דברי הרה"ק מסיפור השלישי, לבלי יאמין לשום דבר רק אשר בעיניו יראה [אך צריך לבדוק, כי זה 'קלא דלא פסיק']. והבין דברי הרה"ק כי על ענין הלז יסובבו דבריו הקדושים[15]. כבואו לביתו עשה את עצמו כאיש שיכור ומבוהל [גם ביתו היה קרעטשמע], שינה את בגדי כלאו, כי לא יכירו אותו אשתו ואנשי ביתו. בלילה עשה עצמו כאיש שכור, שתה שמה ונפל תחת ירכתי השולחן שוכב נרדם באין מקיץ. בלילה שמע וראה כי על החלון דפק בחור אחד יפה עינים, והיא פתחה לו והלכה עמו בחדר מיוחד והפתח סגרו אחריהם, ובערב הוא בא ובבקר הוא שב לדרכו. כן היה מדי לילה בלילה. ולא ידע המלמד להשית עצה בנפשו, כי הלוא יש לו רגליים לדבר. עם כל זה שמר דברת רבו כי לא יאמין לשום דבר עדי לא יראה בעיניו, וידע בטח אשר רוח קדשו צפה זאת[16]. התיישב בדעתו והלך משם. ובקרב איזה ימים בא שמה בבגדים נאים ומתוקנים כמו בעל לאשתו, ותרב השמחה בקרבה וענתה האשה "בעלי! בעלי!", והבנים ברוב חדוה שמחו איתו כמו בן לאב, ואם הבנים שמחה, אבל הוא צעק בקול גדול "ולשמחה מה זו עושה? הלא כך וכך שמעתי עליך ותרגז בטני מאד, כיאני בעצמי הבחנתי הדבר על כור המבחן, ומצאתי כי הקול דלא פסיק חס ושלום קול אמת היא. וכן ראיתי בג' לילות רצופים". אמרה לו "אל תבהל ברוחך להוציא זאת מפיך, ברם זכור תזכור עת הלוך הלכת מאתנו ואותנו עזבת, וגם הילד הקטן אשר היה אתנו, (ושמו כן וכן), והאדון הפריץ לקח למשכון את בננו זה הילד הקטן, עבור החוב מהאראנדע-געלט אשר חייב לו, והילד נתגדל אצל האדון (כמו שהיה המנהג אז), על דברתי על לב בננו זה כי בכל לילה יבוא אלי לביתי ואני לומד עמו סדר התפלה וחומש לבל יטמע בין הגוים חס ושלום. ואם לא תאמין לי בזה תוכל לבחון על הדבר, תלין פה לילה, ותראה כי כנים דברי אלה". וכן היה, והבחור בא בלילה (כהרגלו בכל לילה) ודפק על החלון והלכה עמו בחדר מיוחד ולמדה עמו כהרגלם עשות בכל לילה. אז ראה והבין דברי הרב הקדוש. והכיר הילד החי, כי בנו אשר נתגדל מאז, ועתה היה לאיש. ותרב השמחה ביניהם, ושלם לאדון את החוב ולקח מאתו בחזרה את בנו, והוא וביתו חיו במותר המעות אשר נשאר עוד בידו.

צריך להסביר את הסוד של ג' המעיישל'ך שספר הברדיטשובר לאותו יהודי: למעשה השני והמעשה השלישי יש מכנה משותף – את זלעו"ז עשה האלקים – אשה רעה היוזמת להרוג את בעלה, ואשה צדקת שאין לתאר ואין לשער. בין כל הצדיקים, לרלוי"צ יש ענין עם תיקון האשה, יותר מכל צדיק אחר – ואכהמ"ל. חוץ מזה שיש לו פן נשי – שהוא פאר הדור, הנוהג בהתפעלות חיצונית, הכל כדי לעשות נחת רוח לבעל (אם למדנו שהכה"ג כאשה לגבי בעלה, אין צדיק הדומה לתיאור זה כמו רלוי"צ – שהוא עצמו אשה לגבי רבש"ע) – יש לו הכי הרבה ספורים על נשים. מסיפור על אשה צדקת כזו יכול ללמד זכות עד בלי די.

ב-כה תשרי שלושה יארצייטים: ר' אהרן מסטרשלע בחב"ד, רלוי"צ מברדיטשוב, החתם סופר. יש צדיק חב"די, יש צדיק של לב, ויש צדיק החשוב ביותר אצל הלומדים. ר"א הוא חב"ד, ורלוי"צ הוא חג"ת (כל חסידות פולין זה חסידות חג"ת), והחת"ס זה נה"י (נה"י זה חסידות הונגריה, או יותר מזה – הלכה למעשה. עם כל גאונות החת"ס, זו גאונות בהלכה למעשה – נה"י). מי שבולט במיוחד בין שלשתם זה החג"ת – רלוי"צ.

הדגשנו שר' לוי"צ הוא החג"ת, משום ששלושת הספורים שספר הם כנגד חג"ת בפשטות. כתוב במדרש ובחסידות ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" זה כנגד האבות לפי הסדר. ב-ג הסיפורים הדבר הזה מודגש הרבה יותר. הראשון, הכי פשוט מהכל – ללכת לימין, צד החסד. אם אינך יודע באיזה מדה לנהוג כלפי יהודי עברין – אפשר לכעוס עליו, להוכיח אותו קשות, ואפשר לחבק אותו (רלוי"צ לא תמיד חבק, להיפך – הטיל אימה, והיו לו שונאים כי היו רשעים שהעניש אותם קשות; שבר בדרך מופת עצמות רגלים וידים של אלו שהלכו לגנוב ולעבור עבירות – יש יותר ספורים ש"סנגורן של ישראל" העניש רשעים) – אז תלך לימין. אוי ואבוי למי שהולך תמיד ימינה – "עת לחבק ועת לרחוק מחבק" – אך כאשר אין יודעים צריך ללכת ימין. סיפור שני הוא של רצח – של גבורות ("לא תרצח" ריש הלוח השמאלי, ומכוון כנגד ספירת הגבורה). האשה רוצה לרצוח את בעלה כי היא "רכה וענוגה" – היא אגואיסטית, וכולה חושבת רק על עצמה. אשה שהיא אגונצנטרית לחלוטין – אין שום דבר בעולם חוץ מהתענוג שלה. איש זקן ואשה צעירה וענוגה ואגונצנטרית זה חצי מות. בנין האשה מן הגבורות, וכאן הכל גבורות לא מתוקנות ולא מבוררות. רלוי"צ, כמה שהוא שיא האהבה, הוא גם כאן מאד מאד פקח לצפות מראש את הגבורות שיש בעולם, וללמד איך להגיב ולהתמודד עם הגבורות (החסיד נהג שם בגבורה, קם וזעק ורעש והבריח את הרוצחים). היישום של האהבה כאן היה עם בטחון – הבטחון ענף האהבה – להורות לאן הלכו הגנבים בלי שראה אותם. מחד זה אמונה בצדיק, אך בכך גופא כמה גוונים – יש אמונה מלשון ימין ("אם תאמינו" מופיע פעם אחת בתנ"ך במובן של "אם תיימינו"), ותוצאת הסיפור הראשון שזכה לשפע רב של כסף (כאן נמשך מימין, מהכיסופים והאמונה בצדיק). הסיפור השני כולו גבורה. "חצי מות" – "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". הגבורה זה יצחק. זה רק "חצי מות", שהרי אף שככלל התורה נגד זה – והרבי כתב בהרבה מקרים נגד זה – בכל זאת ראינו מקרים טובים כאלו, גם אצל צדיקים גדולים ומקובלים. זה משרש יצחק אבינו – יצחק ורבקה, שהוא היה בן ארבעים והיא בת שלוש. הוא הזדקן די מהר, ושכב במטה רוב ימיו, ואילו רבקה נותרה צעירה. הדפוס הזה של איש זקן ואשה צעירה מצטייר ביצחק ורבקה – זה התיקון. יצחק אותיות חצי ק (אותיות קץ חי) – חצי "בן מאה כאילו מת וגו'", זה חצי מות. רבקה מתוקנת, כי אינה רכה וענוגה – הולכת אחרי יצחק במס"נ, לא"י, גם נגד רצון הוריה. כל זה לא היינו אומרים, אם לא בשביל הסיפור השלישי – שיש לו מסר מאד מיוחד, באין ערוך משני הסיפורים. חוץ מזה שהרבי צפה ברוה"ק מקרה מיוחד זה, וכך פנה לחסיד, יש פה מסר כללי. בכלליות זה נשמע מאד מוקשה – אל תאמין לכלום חוץ ממה שאתה רואה. הפירוש של "אין לדין אלא מה שעיניו רואות" פירושו בדיוק הפוך – לא שרואה בעיניו (שאז "אין עד נעשה דין") אלא עין השכל (שלפיו החסיד היה מיד פוסל את אשתו, כי עין השכל זה עוד בגדר שמיעה – ולא ראיה "עין בעין יראו"). יש סיפור שפעם בשבועות רלוי"צ בעת התלהבותו בתפלה אמר 'כעת אני רוצה לראות את ה', ואם לא אראה יהיה פה סיפור' – אז החל להתפלל, וכאשר הגיע ל"ויברך דוד" פנה לציבור ואמר 'עכשיו אני רואה את ה''. יש משהו מיוחד אצל הברדיטושבר – וזה קשור למה שהוא "פאר הדור" – שקשור בראיה. במדות הלב יש שתים שמשמעותן שבח – פאר והוד – פאר לשבח ה' על מה שרואה בעינים, והוד על מה ששומע ומבין. מי שאוהב ישראל, ויש לו גבורה כדבעי (עד כדי הענשה, לכן הוא "רב" – הדן דין תורה, וגם יודע להעניש, ולא רק לזכות), יש לו פאר. ויש משהו במדת התפארת שלא להאמין למה שלא רואים. הווארט הזה לא הולך רק על הסיפור הזה – אפשר לומר שזה הווארט הכי עמוק בעבודת ה' של הברדיטושבר. כאילו אומר 'אל תאמין שיש ה' בעולם עד שלא תראה אותו'. לכן באמת אפשר לטעות שאולי הוא במקום משיח, אשר אצלו "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון". מי שהדגים זאת, יותר מכל הצדיקים, זה רלוי"צ. לא מאמינים עד שלא רואים. לכאורה מאד מאד קשה למצוא לזה שרש בתורה – בנגלה ובפנימיות – כי את כל התורה מקבלים "מפי השמועה". זה יכול להיות רק אצל משיח, או ניצוץ של משיח – התחושה שחייב להיות התגלות, ובלי זה הכל לא שוה. באגה"ק זך כותב שהצדיקים מורישים לחסידיהם רוח חייהם – אהבה ויראה ואמונה – ואבא של הרבי מסביר שכאן הכוונה לחג"ת. לא מאריך להסביר למה, אך כאן יש לנו המחשה לדבר הזה – אמונת הצדיק זה מתוך ראיה, אמונה מוחשית (ולא אמונה שלמעלה מטו"ד). התפארת של הצדיק זה כמה הוא מצליח להמחיש ממש – לראות את ה' ולפאר אותו. לא מפאר את הנהגות ה' בלבד, אלא את ה' עצמו. לפני (ואחרי) החסידות, המקובלים גורסים שאפשר לדעת את ה' רק מהנהגותיו-ספירותיו – מי שאומר לך כך, דע שהוא מתנגד. מי שהוא חסיד, וכל שכן רבי, אומר ש"רצוננו לראות את מלכנו", ואפשר כך (כמו במתן תורה, וכמו על הים, ולעתיד לבוא כ"ש כך – בכפליים לקושיא – שיאמרו פעמיים "זה" על ה'). גם זה אמונה – יש אמונה מוחשית, וזה הפאר האמיתי. בתוך הסיפור זה בא לידי ביטוי בכך שהאשה היא נאמנה – היא לא בוגדת, היא לא זונה. רוצה לומר בכך לימוד כלפי שמיא. רלוי"צ מעניש כי מחזיר בתשובה – לא מחבק אותך כעבריין, בלי כח להחזיר אותך בתשובה. נדמה שעמ"י הוא זונה, אשה שזנתה תחת בעלה, וחז"ל אומרים שגדולה תשובה שדוחה לא תעשה מהתורה – שה' מקבל עמ"י בתשובה שלמה גם אחרי שזינו. למה? כי אף אחד לא ראה זאת, ומי שבאמת ראה זאת יודע שבסך הכל היתה עסוקה בללמד תורה את הבן שלנו. זה שיטת איזביצא (ויש על זה שיחות ומאמרים של הרבי), שיהודי מעולם לא חטא – ומה שנדמה לעינים החיצוניות זה בעצם שמועות. הוא חושב שראה משהו – אך באמת שוכנע על ידי שטיפת מח. שטיפת מח כל כך גדולה, עד שאתה יכול להשבע שראית זאת, אך באמת רק שמעת שמועה. גם אצל יהודי, אל תאמין לכל הסיפורים שמספרים לך – האשה היא נאמנה לבעלה (בדיוק ההפך מהאשה הקודמת, בסיפור השני).