היה יהודי!

שבת וירא תשפ"ה – כפ"ח

טהרת האמונה וקירוב האומות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשבת זו, כמו בשבת שלפניה, זכינו שוב ללימוד מעמיק בסיפור חסידי מקורי – סיפור ביקורו של הבעל שם טוב בהומיל, שבהמשך הדורות נעשתה מוקד חב"די חשוב – הנוגע ב'מהפכה הרביעית', הענין העיקרי הדרוש בסדר היום הרוחני של העולם בימינו. מתוך העיון בסיפור, המורכב משלשה פרטים שהתחוללו באותו ביקור, עולה החשיבות של טהרת האמונה בתוכנו כדי שנוכל להשפיע על האומות ולקרב אותם. בתוך הדברים יש דגש מיוחד על ההתמודדות החסידית עם הכפירה השבתאית – התמודדות שנותנת את הכח להאיר אור לעולם כולו.

א. ביקור הבעל שם טוב בהומיל

גם השבת[ב] נתחיל את הלימוד בסיפור מחוברת הסיפורים של ר' טוביה בעלקין – סיפור על הבעל שם טוב, שקשור גם ל'מהפכה הרביעית'[ג]. את הסיפור הזה שמע ר' טוביה בעלקין מר' מרדכי-יואל דוכמאן ע"ה, התלמיד הגדול של רבי אייזיק מהומיל. רבי אייזיק שלח אותו לאדמו"ר הצמח-צדק, כדי שישמור שלא יגייסו אותו. הצמח-צדק קרב אותו מאד, הוא ישן ליד החדר שלו, והוא היה חבר טוב של כל בני הצמח-צדק. אחרי הסתלקות הצמח-צדק הוא התקשר קודם כל לרבי מקאפוסט, ובהמשך רבו היה רבי זלמן מליאדי. את הסיפור שהוא מספר כאן[ד] סביר להניח שהוא שמע מרבי אייזיק עצמו – הסיפורים שלו עם מקורות מאד מוסמכים ואפשר לסמוך עליהם. הסיפור מורכב בעצם משלשה סיפורים קטנים מהביקור הבודד של הבעל שם טוב בהומיל, שהיתה עדיין עיר קטנה (שגדלה מאד אחר כך). לעניינו חשוב בעיקר הסיפור האחרון, אבל ודאי יש קשר בין שלשת הסיפורים, כפי שננסה להסביר בהמשך.

הבאר המופתית

הבעש"ט נ"ע היה פעם אחת בהומיל; העיר היתה אז קטנה מאד, וליד הכניסה לעיר השתרע יער גדול. עתה אין כל זכר ליער, ואין שם אלא עמק גדול (הנקרא "ראָי"), ובמעלה העמק יש באר קטנה, וקבלה בידי אנשי העיר, שאת הבאר הזו חפר הבעש"ט במטהו כשנצרך ליטול ידיו במים קודם תפלת המנחה שהתפלל ביער.

הבעל שם טוב אמר שכל מה שזכה לו היה בזכות המקוה[ה], ולכן חסידים מקפידים מאד על טהרה – גם במקוה, גם בנטילת ידים וכיו"ב. גם כאן, למרות שעל פי הלכה אפשר היה לתלוש כמה עשבים ולנקות בהם את הידים והכל היה בסדר, הבעל שם טוב הקפיד מאד על נטילת ידים לפני התפלה – ואף היה מוכן לעשות מופת לשם כך. קראנו בפרשת השבוע על מופת של בריאת באר[ו], זהו לא דבר פשוט – אבל הבעל שם טוב עשה זאת בשביל נטילת ידים לפני תפלת מנחה ביער, מקום בו הוא אהב להתבודד ולהתפלל.

הספר המסריח

אנשי העיר ציפו בדריכות לבוא הבעש"ט, וכשנכנס לעיר – בערב שבת קדש – הלך ישירות לבית הרב דמתא. ביתו של הרב היה ערוך ומוכן לכבודו של הבעש"ט, והרב יצא לקראת הבעש"ט לקבל את פניו. אך כאשר הגיע הבעש"ט לפתח הבית נעמד שם וסרב להכנס פנימה.

מביתך נודף ריח רע, אמר הבעל שם טוב, ואינני יכול להכנס!

רץ הרב פנימה, בדק בכל הפינות והזוויות, ולא מצא מאומה.

רבינו, פנה הרב לבעש"ט, חפשתי היטב ולא מצאתי שום דבר שמדיף ריח רע!

אבל אני אינני יכול להכנס, חזר הבעש"ט על דבריו, הריח הרע עומד בעינו!

עמד הרב משתומם וחרדה גדולה נפלה עליו, שמא כוונתו של הבעש"ט שהוא עצמו הוא מקור הריח הרע (ובאמת היה הרב צדיק תמים).

אל תירא! אמר לו הבעש"ט. לך אל ארון הספרים שלך, תוציא ממנו את הספר "חמדת ימים" (של ש"צ ימ"ש) שמישהו העמידו בין הספרים שלך, והשלך אותו החוצה!

וכשקיים הרב את דברי הבעש"ט נכנס הבעש"ט לביתו.

מי הוא מחברו של הספר "חמדת ימים" שמוזכר כאן? יש מי שאומר שהמחבר שלו היה רבי בנימין הלוי, מתלמידי האריז"ל; יש מי שאומר שהמחבר היה נתן העזתי, ה'נביא' של שבתי צבי ימ"ש (ובאחת המהדורות יש גם שיר ששמו מופיע בראשי התיבות שלו) – רבי יעקב עמדין עמד בראש המוקיעים את הספר[ז], וכך כתב גם הרבי מקומרנא[ח] (ורבי נפתלי מרופשיץ אמר שהמחבר כבר בא על תיקונו[ט]); ויש מי שאומר שהמחבר היה המו"ל של הספר, רבי ישראל-יעקב אלגאזי, שרצה לתלות אותו במקור קדום יותר. האפשרות האחרונה לא נראית לי, אין סבה שלא להאמין בדברי המו"ל, שאמר שכתב-היד של הספר הגיע לידיו כאשר היה בצפת. לדעתי, הרושם שלי מכל המקורות, שהספר הוא ליקוט של כמה דברים, הוא מעין 'קליפת נגה', מעורב טוב ורע (ויתכן שלתוך הליקוט הזה גם הרב אלגאזי הוסיף כמה דברים שלו, את אותם קטעים הדומים לקטעים בספריו שלו עצמו, שגרמו לחלק מהחוקרים לתלות את כל הספר בו).

על היחס לספר "חמדת ימים" בכלל, ובפרט בתולדות החסידות[י], כתבו הרבה[יא]. בשבחי הבעש"ט מסופר[יב] שבעל התולדות קנה את הספר והבעל שם טוב אמר לו להוציאו מביתו, וכך גם בסיפור שלפנינו הבעל שם טוב שולל אותו בתכלית. לאידך, יש מנהגי חסידים שהמקור היחיד שלהם הוא ב"חמדת ימים". איך היחס בחב"ד? בספרייתו של אדמו"ר הרש"ב – שהרב יהושע מונדשיין מציין שהכילה רק ספרי קדש (שלא כמו הספריה של בנו, אדמו"ר הריי"צ, והיו אף שרצו ליצור חיכוך בין האב ובנו איתו בגלל הספרים שהיו אצלו) – היו שבע (!) מהדורות של הספר. כנראה שבשביל לחקור ולברור טוב את מה שיש בספר צריך להשוות בין המהדורות השונות. פעם בעלי המראי-מקומות ציינו בשיחה של הרבי לספר "חמדת ימים" והרבי מחק את הציון, אבל השאיר את התוכן וציין שכך כתוב בספרים... ר' לייבל גרונר ע"ה סיפר שפעם שאל את הרבי האם ללמוד בספר והרבי אמר לו שעדיף שלא.

בכל אופן, בסיפור שלנו הבעל שם טוב הריח ריח רע שנדף מהספר. בתחלה הרב הצדיק והתמים – דווקא משום שהיה צדיק תמים... – חשב שהבעל שם טוב רמז שהריח הרע נודף ממנו עצמו, והבעל שם טוב 'תפס את מחשבתו' והסביר לו שלא זו כוונתו. חושי הראיה והשמיעה מתייחסים להוה ולעבר, אבל חוש הריח מתייחס לעתיד (כידוע[יג], אדמו"ר הזקן שבח את רבי מנחם מענדל מויטבסק על כך שידע לראות גם את העתיד של כל יהודי שבא לפניו, בעוד רבי נחום מטשרנוביל ראה רק את ההוה והעבר). חוש הריח הוא החוש של המשיח, עליו נאמר "והריחו ביראת הוי'"[יד], "מורח ודאין"[טו], והריח הרע שמרגיש הבעל שם טוב רומז לכך שיש בספר בעיה של משיחיות-שקר.

השקץ שהתגייר

כעת נגיע לעיקר הסיפור לעניננו – הבעש"ט היה בשבת בעיר הומיל, בביתו של רב העיר, ואחרי השבת יצא לדרכו:

ביום ראשון עזב הבעש"ט את העיר, ובדרך יציאתו עמדו שלשה שקצים פולניים שהחלו לשחוק ממנו וגם השליכו עליו אבנים. אחד מהם צחק יותר מחבריו, וגם קרא לעומת הבעש"ט דברי זלזול בפולנית: "אוּי טֶען ז'ידַא בּראָדאַ יאַק אוּצאַפּאַ" _{[זקנו של היהודי הזה הוא כזקן התיש]}.

ירד הבעש"ט מן העגלה, ניגש לאותו ערל, היכה בכתפו ואמר לו בלשון פולין: "בענדז ז'ידם!" _{[היה יהודי]}. חזר הבעש"ט לעגלה והמשיך בדרכו. אותו שקץ רדף אחרי העגלה ולא השיגה עד שהגיעו לכפר אסאבין (המרוחק כעשרה קילומטר מהומיל). נפל הערל לרגלי הבעש"ט והתחנן לפניו שיכרתו את בשר ערלתו. ושם בכפר מלו אותו כדת וכדין.

עומדים שלשה שקצים פולניים מגדפים את הבעל שם טוב וזורקים עליו אבנים (אפשר לחשוב למי היום מתאים הסיפור הזה...) – היינו מצפים שהוא יעלים אותם מהמציאות. במקום זה, הבעל שם טוב ניגש לגרוע מביניהם – שיש לו 'חוש' שזקנו של הבעל שם טוב, שמקובל שהיה ג'ינג'י, הוא כזקן התיש (בסוד "בראשית" אותיות ברא-תיש[טז], משהו שקשור לכללות הבריאה[יז]) – טופח על שכמו טפיחה של חבה, אומר לו להיות יהודי, ומכניס בו 'שגעון' בלתי נשלט להסיר את ערלתו – אפילו בעצמו[יח], עם גרזן – ולהתגייר, ומיד באותו יום מגיירים אותו. זו דוגמה לגיור כהלכה בזריזות המתאימה, ברוח הקדש[יט]. יתכן אפילו לומר שהבעל שם טוב בא להומיל כדי להעלות ולקרב את אותו ניצוץ, אותו 'שקץ' שמצפה להתגייר.

הרע כסא לטוב

סיפור הגיור ה'קיצוני' הזה, בו נמצא הניצוץ הראוי להתגייר גם בתוך מי שהיה בתחלה שונא ישראל גדול, מעורר אצלי, בעקיפין, את השאלה בשביל מה ה' ברא בכלל את הגוים? מדוע בעולם שלנו, לפחות עד התקופה השניה של ימות המשיח (בה יש מי שאומר שכולם יהיו יהודים[כ]), צריכים גוים?

התשובה היא פשוטה: בעולם הזה אנחנו, היהודים, איננו שלמים. לכן אנחנו צריכים גוים, אותם יוכלו להשוות אלינו. אם חלילה מתעוררת מדת הדין על היהודים, אומרים לה' – 'תסתכל עלינו לעומת הגוים, ותראה שגם במצב הגרוע שלנו – אנחנו טובים מהם...'. מציאות הגוים בעצם באה להציל את היהודים, על ידי השוואה אליהם. יש בתנ"ך כמה פעמים שעורכים השוואה, שדנים אדם לפי היחס לסביבה שלו – החל מ"נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו"[כא] (לפי דעת הדורשים לגנאי, שעל רקע רשעי דורותיו הוא נחשב לצדיק), דרך הפרשה שקראנו השבת, בה לוט נחשב כצדיק ביחס לאנשי סדום אך לא ביחס לאברהם[כב], ועד לטענת האשה הצרפית שכאשר אליהו בא אליה הוא מזכיר את עוונה, משום שההשוואה פועלת לרעתה[כג].

ההסבר הזה, שהגוים-החוטאים נבראו כדי להציל את עם ישראל, להיות רקע עליו מובלט הטוב של עם ישראל, הוא בעצם יסוד בתורת הבעל שם טוב – "הרע כסא לטוב"[כד]. יש כאן דוגמה קיצונית של השוואה – הבעל שם טוב לעומת השקצים שמשליכים עליו אבנים. הבעל שם טוב הוא צדיק, גם בלי ההשוואה הזו, אז מה רוצים ממנו?! עומד גוי וזורק עליו אבנים ומקלל אותו – רק שיש לו 'חוש' בזקן של הבעל שם טוב – ופתאום הבעל שם טוב מרגיש שהוא עצמו "הרע כסא לטוב", עד כדי כך שאפשר להעלות את הרע הזה לטוב, והוא מעורר אותו להתגייר – מעורר אצלו רצון עז להסיר את הערלה תיכף ומיד.

ב. טהרת האמונה – התנאי לגיור

טהרה ואמונה לשם גיור

קודם כל, הלימוד מכאן הוא שאת הניצוצות ששייכים לעם ישראל, הגרים שצריכים לגייר, לא מחפשים רק בין הגוים ה'טובים' – יתכן שיש גוי רשע, הכי גרוע בין הגוים, שיש לו זיקה לעם ישראל (ואולי ההתנגדות שלו גם מעידה על כך). בשביל 'לסמן' גוי כזה, לטפוח לו על השכם ולומר לו 'היה יהודי!', צריך רוח הקדש של הבעל שם טוב – שאין לנו אותה. אבל כן אפשר ללמוד מכאן שכאשר מתעורר בגוי רצון אמתי להתגייר – צריך לזרז את תהליך הגיור ככל שניתן (במסגרת האפשרויות היום, בה בתי הדין מגבילים את קצב הגיור, עד שנזכה לבתי דין לגיור מוסמכים, הפועלים לפי הכלל הגדול "זריזין מקדימין למצות"[כה] ומזדרזים להכניס את גר-הצדק לעול מצוות).

אבל כאשר מתבוננים בשלשת הסיפורים הקטנים, ורוצים למצוא קשר ביניהם, אפשר ללמוד כאן כלל גדול: הסיפור השלישי, של הגיור, בא בעקבות הסיפור השני, על הרחקת הספר ממנו נודף ריח רע. כלומר, הכח לקרב ולגייר תלוי בטהרת האמונה[כו] – בטהרת המחשבה מכל ספק או בלבול באמונה. כל מחשבת-חוץ וכפירה, אפילו הכי קטנה, פוסלת את האדם מלהתעסק במהפכה הרביעית.

ההשראה למהפכה הרביעית היא בעצם אברהם אבינו, היהודי הראשון, שקראנו עליו היום "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[כז] – הוא המפיץ הגדול של האמונה בה' לכל העולם, במגמה לגייר את מי שימשך אליו ("'את הנפש אשר עשו בחרן'[כח] – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"[כט]). אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים"[ל] והאור שהוא מפיץ הוא אור האמונה הטהורה בא-ל אחד. ככל שהאמונה של היהודי טהורה יותר, הוא יכול להאיר אותה רחוק יותר ולמשוך אליה, כניצוצות אל האבוקה, נשמות גרים שנמצאות מרוחקות יותר, כמו אותו שקץ פולני שבתחלה מגדף את הבעל שם טוב. ומכלל הן אתה שומע לאו, כשהאמונה אצל היהודי נחשכת, מתעמעמת על ידי בלבולים וספקות – הוא לא יכול לקרב אליו ניצוצות ממרחקים, לא יכול לגייר ולקרב לאמונת ה' נשמות גרים.

טהרת המחשבה מכל ספק באמונה קשורה לטהרה כפשוטה. החסידים הולכים בדרכו של הבעל שם טוב ומקפידים בטהרה – בטבילה או בנטילת ידים ב"מי הדעת"[לא] הטהורים – הכל כדי שהטהרה תפעל גם על המחשבה, שהאמונה תהיה טהורה מכל נדנוד של ספק. ההקפדה הזו על הטהרה, עד כדי נס לשם נטילת ידים לפני תפלת מנחה (אף שיש פתרונות אחרים טובים על פי הלכה), נועדה לשמור לב טהור ושכל טהור ובעיקר אמונה טהורה, וכשהאמונה טהורה אפשר גם לראות ש"הרע כסא טוב" ולברר-לגייר את הניצוצות-הגרים הטמונים בו, "כיתרון האור מן החשך"[לב].

הכפירה השבתאית

מעבר לטהרת האמונה בכלל, בסיפור הזה הטהרה היא מנדנוד מחשבת כפירה של שבתאות, מאמונה במשיח-שקר שבדה מלבו 'קבלה' והשקפת-עולם מסוכנות ומזיקות. בכלל, הבעל שם טוב נלחם הרבה בספיחי השבתאות בדורו, במלחמה בפרנקיסטים, ויש אומרים[לג] שאחד הדברים שהחישו את הסתלקותו היה הצער על החרם שנאלצו לגזור עליהם ולהוציאם מכלל ישראל – הבעל שם טוב חתם על החרם, אבל אמר שזו קטיעת אבר של עם ישראל ה"י[לד]. מדוע הבעל שם טוב כל כך התנגד לשבתאות? שיטת ש"צ ימ"ש בנויה על שני יסודות שהבעל שם טוב בא לסתור. במובן מסוים, יסודות החסידות הם ההיפוך הגמור של השקפת השקר של ש"צ.

אומרים שש"צ עצמו לא למד את קבלת האריז"ל, אלא רק את הקבלה הראשונה, שעוד קדמה לרמ"ק – ספרי הקבלה הראשונים, ספר הזהר וכו'. ה'נביא' שלו, נתן העזתי, כן עסק בכתבי האריז"ל וכתב בסגנונם (עד שניתן לתלות בו את הספר חמדת ימים, כנ"ל). בכל אופן, עוד לפני שהוא פגש אותו, היו לו שני עקרונות:

ראשית, הוא סבר שיש באלקות שתי מדרגות נפרדות לגמרי. יש מי שמציג את הגישה שלו כדואליות, כמו הפרסים שגרסו שיש כח טוב וכח רע, שני א-לים המתעמתים ביניהם – זו עבודה זרה גמורה. באמת לא זו התפיסה של ש"צ. הוא לא למד אריז"ל, אבל ב'אותיות' של האריז"ל הוא בעצם יצר הפרדה גמורה בין אלקים שלפני הצמצום לאלקים שאחרי הצמצום – הוא גרס שהצמצום כפשוטו, גם בעצם המאור[לה], ולכן לאור אין סוף שלפני הצמצום אין שום קשר להתהוות העולם, להשגחה הפרטית וכו', והאלקים אליו יש להתפלל הוא ספירת התפארת דאצילות שנקראת "הוי' אלהי ישראל"[לו].

היסוד השני, שנגע כבר יותר למעשה, והוא שגרם למפלתו, הוא האמונה – לפי לימודי הקבלה שלו ולפי מה שהוא בדה מלבו – שהגאולה תבוא על ידי עברה לשמה. הוא ותלמידיו אחריו עשו עבירות תוך כדי ברכת "מתיר איסורים", במגמה להכנס לעמקי הקליפות וכביכול להעלות אותן כדי להביא את הגאולה.

תגובת החסידות

החסידות כמובן גורסת הפוך בשני העניינים, שהם מהנקודות הרגישות ביותר של החסידות, ומכאן אפשר להבין טוב יותר מדוע כל החסידות היא נגד השבתאות (עד שבמובן מסוים כל תנועת החסידות באה בעצם כתגובת-נגד לשבתאות):

יסוד היסודות של החסידות הוא האמונה שהצמצום לא כפשוטו[לז]. כפי שמיד נלמד במאמר של רבי הלל[לח], התפארת, המרכזית כל כך אצל הש"צ, היא באמת המקור העיקרי של ההשגחה הפרטית – אבל כל המאמר בא להסביר שההשגחה הזו באה מדרגת "יחיד" שלפני הצמצום (ואפילו לא 'סתם' אור אין סוף שלפני הצמצום).

גם ההסברים החסידיים לכך ש"הרע כסא לטוב" ושנפילת הצדיק נועדה לעורר אותו לתשובה בה הוא יעלה איתו ניצוצים ממקום החטא אינם מתירים בשום פנים ואופן נפילה יזומה לתוך הקליפות ועשיית איסורים. כפי שלמדנו לפני שבועיים[לט], בעל התולדות מסביר[מ] בשם הבעל שם טוב ש"אחטא ואשוב", ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"[מא], הוא מי שמפיל את עצמו בכוונה לקליפות כדי להעלות ניצוצות, מי שחושב שאפשר לקרב את הרע לקדושה לכתחילה. כאשר ה' מפיל את האדם, בהשגחתו הפרטית, התכלית היא שיעלה את הניצוצות מאותו מקום – אבל אם אדם מפיל את עצמו בכוונה הוא לא יצליח להעלות את הניצוצות ויש חשש שישאר בעצמו בעמקי הקליפות, וזהו איסור גמור.

בעצם, החוט המקשר של שני העניינים הוא ההשגחה הפרטית – האמונה שההשגחה היא מעצמות ה' ממש[מב], ללא כל צמצומים, ו"לו לבדו ראוי להתפלל וכו'"[מג], וההכרה שאם האדם צריך לברר בירורים בקליפות ה' יביא אותו לשם בהשגחה פרטית, ולו עצמו אסור ליזום נפילות כאלה. אפשר לומר שהא בהא תליא, אם ההשגחה הפרטית היא רק מתפארת דאצילות אין בה כח להעלות ניצוצות שנפלו, ולכן האדם חושב שעליו להפיל עצמו מיזמתו כדי לעשות את הבירורים, אבל אם ההשגחה הפרטית נובעת מהמקור הכי עליון, מעצמות ה', יש בה כח אמתי – הנמסר למי שנפל שלא מרצונו – לתקן את הניצוצות ולהביא את הגאולה.

כאשר הראש נקי מהכפירה השבתאית, ויש אמונה טהורה בהשגחה הפרטית שנובעת מעצמות ה' ממש, מרגישים שה' עצמו נמצא אתנו כאן, משגיח עלינו ואוהב אותנו, וגם מזמן לנו בהשגחה פרטית את הניצוצות שעלינו לברר ונותן לנו כח אמתי לעשות זאת כדי להביא את הגאולה. האמונה הטהורה הזו בהשגחה הפרטית – כולל בהשגחה הפרטית על הנפילות שה' מזמן לאדם בחייו[מד] – היא שנותנת לבעל שם טוב את הכח גם לזהות את הניצוץ שבתוך אותו גוי, שהיה רשע עד עתה, וגם להוציא אותו ממנו ולקרב אותו לקדושה.