1

בע"ה

התוועדות י שבט

אור ל-י שבט סז - בית משפחת עיני, כפ"ח

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

היום זה י שבט, הילולת הרבי הקודם ותחלת הנשיאות של הרבי, תחלת דור השביעי – הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. היום אנו משלימים את שנת ה-נז – שנת ה-נאו (כמנין א-ל הוי', כפי שלימד הרבי). מסיימים את ה"משיח נאו" ומתחילים את שנת ה-חן – העבודה בשנה הקרובה היא עבודת ה-חן, עבודה של שנת ה-נח לנשיאות הרבי. החן הראשון בתורה הוא "ונח מצא חן בעיני הוי'" – פסוק מאד מיוחד, שיש בו גם המון סגולות (הן באמירתו והן בכתיבתו). אנו מוכנים להכנס לשנת ה-חן של הרבי, שהיא גם שנת ה-חן של הרבי הקודם, כי הרי הרבי אמר שמ-י שבט תש"י החלה תקופה שלישית בנשיאות הרבי הקודם (התקופה המשיחית שלו, שמתחילה דווקא מהסתלקותו). ממילא זה "חן חן" – חן של הרבי הקודם וחן של הרבי – בסוד הפסוק "תשואות חן חן לה" (האמור על "אבן הראשה", בסוד "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה"). נח הוא הצדיק הראשון וגם התמים הראשון (ו"תמים" הוא למעלה מ"צדיק"), והוא הראשון ש"מצא חן בעיני הוי'".

בספר יצירה חן זה מתנת המלכות – שבע מתנות ניתנו לשבע כפולות, בגדכפרת, מחסד עד מלכות, ומתנת המלכות זה חן – בסוד הפסוקים "אשת חן תתמֹך כבוד" ו"שפל רוח יתמֹך כבוד". עבודת המלכות, ה"אשת חן", בנפש, זה עבודת השפלות – פנימיות ספירת המלכות – והפסוקים מלמדים על ההיקש בין "אשת חן" ל"שפל רוח". החן צריך להגיע למלכות, לכנסת ישראל, וזה צריך לקרות במעבר מ-נאו ל-חן. אנו רוצים "משיח נאו", אז למה הוא עוד לא התגלה לנו? כנראה עוד לא מצאנו מספיק חן בעיני ה', שיתן לנו את מתנת החנם של המשיח (כי כתוב שגם מתנת חנם נותנים דווקא למי שמוצא חן). בכל דור יש צדיק של הדור, הנח של הדור, שהוא גם המשיח של הדור, והוא מוצא חן בעיני ה' (תיכף נסביר מה זה), וממשיך חן זה למלכות. אם הצדיק הוא ספירת היסוד בקבלה, וצריך שהחן יגיע למלכות – שבסופו של דבר אנחנו, כנסת ישראל, נמצא חן בעיני ה', על מנת שיביא לנו את הגאולה – אז נח הצדיק צריך להמשיך לנו את אותו החן שהוא מוצא בעיני ה'.

ל"עיני הוי'" כמה פירושים – או שזה חו"ב, או רק חכמה ("עיני העדה" זה ראיה), אבל, הפירוש היותר נכון הוא ש"עיני הוי'" היינו הספירות נצח והוד, כנודע באריז"ל שתמיד הנו"ה של הפרצוף העליון נעשים העינים של הפרצוף שבא אחריו. סוד העינים בא משתי הכליות של הפרצוף הפנימי, שמתלבש בתוך הפרצוף שמלביש אותו – מהכליות של העליון נעשו העינים של התחתון, זה כלל גדול בסוד ההתלבשות בכתבי האריז"ל. הציור הוא שנח יגע ומוצא את שרשי החן בנצח ובהוד – חן של המשפיע ("איהו בנצח") וחן של המקבל ("איהי בהוד") – וממשיך זאת (כענין הצדיק להיות צינור פתוח הממשיך מלמעלה) אל התכלית, אל ספירת המלכות. אז כל עם ישראל מוצא חן, כנסת ישראל מוצאת חן בעיני ה' ובא לציון גואל. זו התבוננות כללית לגבי העבודה שלנו עכשיו, כשנכנסים לשנת ה-חן.

יש שיחה של הרבי שכותב שעשרת הדורות הראשונים של האנושות, מאדם עד נח, זה כל ההסטוריה בזעיר אנפין – כל תולדות אדם, מבריאת אדם עד ימות המשיח, כשנח הוא כבר המשיח. כל האנושות נדחסת לעשרה דורות, כשסיום כל תולדות אדם, עד ביאת המשיח ועד תחית המתים ועד בכלל, זה בתוך הפסוק "ונח מצא חן בעיני הוי'".

אם באמת צריך לקחת את החן מנצח והוד – שם מוצאים את החן על מנת להמשיכו לעם ישראל כולו – סימן שהצדיק צריך להמשיך לעם ישראל את הסוד והענין של שתי הספירות הללו, שבמדה מסוימת הן הספירות הכי נעלמות. צריך לתקן את הנצח וההוד, והדבר הזה מודגש למעין נכון – בעיון של "כליות יועצות" (כפי שאצל אברהם אבינו, שתי הכליות שימשו לו כעינים – במובן של "יפוצו מעינותיך חוצה" – היינו שהפכו כליותיו לשני רבנים, שהיו לו "עיני העדה", ומהם קבל כל התורה) – במאמר "באתי לגני", מאמר הירושה ו'הצואה' שהרבי השאיר לנו.

יש ענין ללמוד היום את המאמר הראשון בהמשך זה – חמשת הפרקים הראשונים – שהוכנו ל-י שבט, אחר כך מאמר ל-יג שבט, אחר כך לפורים ואחר כך ל-ב ניסן. י שבט זה היארצייט של הרבנית ו-יג שבט זה היארצייט של אמו של הרבי הריי"צ. יש שיחה של הרבי – שאולי נלמד בשיעור "דבר מלכות" השבוע – שחדש שבט בחב"ד, והדבר נוגע לכל ישראל, הוא חדש של נשים צדקניות, ו"באתי לגני" נאמר לכבוד אשתו ואמו של הרבי הקודם, היינו שזו הזדהות עמוקה עם נשים צדקניות בזכותן תבוא הגאולה. אחר כך יש בהמשך חסידות לפורים, ואז חסידות ל-ב ניסן – יארצייט של אביו, הרבי הרש"ב. הרבי נהג מ-י שבט בשנה הראשונה, ללמוד בעיון כל שנה פרק – מחזור ראשון של עשרים שנה, ומחזור שני עד אות יח (אף שיכול היה לגמור, החליט להפסיק באות יח), שם הוסיף בהגהה בכתב יד (ואמר להבליע זאת בפרסום) ענין שלא היה ברשימת החוזרים, שעוד מעט אנו נכנסים לדור העשירי (מקום יחידי שזה כתוב, קצת 'פצצה' בחב"ד) – בזה נגמרו המאמרים שהרבי אמר מידי שנה על ה"באתי לגני". אנו ממשיכים כל שנה ללמוד פרק אחד, וכעת אנו לקראת הסוף של המחזור השלישי.

בכל אופן, את כל ההמשך הזה של עשרים אותיות, אפשר לצמצם לשתי נקודות, שני חידושים מאד חשובים: הנקודה של עשרת הפרקים הראשונים, והנקודה של עשרת הפרקים השניים. בשני המאמרים הראשונים, שהרבי נתן ללמוד בחדש שבט (ובתאריכים סמוכים, י ו-יג), הנקודה היא איך להפוך את השקר של "עלמא דשקרא" לקרש (מקרשי המשכן) ולקשר (כשבכך גופא יש להפוך קשר של שקר, התקשרות להבלי עוה"ז, לקשר אמיתי – "בלתי להוי' לבדו"). בשביל להפוך את הקשר מקליפה לקדושה צריך להפוך שקר לקרש מקרשי המשכן, שהם "עצי שטים עומדים", מלשון שטות – מה שיוצא בעבודת ה' מהחלק הראשון של ההמשך זה "שטות דקדושה". חסידים נוהגים לומר שאם רוצים לסכם את כל ספר התניא במשפט אחד זה "אל תהיה שוטה" – אז מצד אחד כל חסידות חב"ד זה שהאדם לא יהיה שוטה, והנה בא הרבי הקודם ואומר שהמפתח והסוד של הבאת הגאולה, שצריך להפוך שקר העוה"ז לקרש ולקשר לה' לבדו, זה הכל באמצעות המדה של שטות דקדושה. השטות שאדה"ז שולל זה השטות והשקר של הבלי העוה"ז – השקר מושתת על שטות, הכל שטות אחת גדולה – ואחר כך צריך לאמץ, במקום השטות של ה"שקר החן והבל היפי" של עולם הזה, את השטות של הקדושה. "מרובה מדה טובה וכו'" – אם יש שטות של קדושה עולה באין סוף על השטות של השקר. זה הווארט של עשרת הפרקים הראשונים.

אחר כך באים עשרת הפרקים השניים, שמתחילים ללמוד מפורים. הייתי חושב שזה הזמן לדבר על שטות דקדושה, שאין יום 'שטותי' יותר מפורים, אך דווקא שם יש תפנית (כנראה שמספיק התעצמנו עם השטות עד פורים, ולא עד בכלל), ומאז אפשר להתחיל לדבר על נצחון. יש עמלק, וצריך למחות אותו, לגמור איתו חשבון. כדי לגמור חשבון עם המן (על ידי שעושים חשבון, ש"ארור המן" עולה "ברוך מרדכי" שעולה "אמונה פשוטה") ולתלות אותו על עץ גבוה חמשים אמה צריך לעורר בנפש את מדת הנצחון, ובשביל זה צריך לקבל כחות עילאיים מלמעלה. כל עשרת הפרקים השניים של ההמשך עוסקים בכך שיש אוצר עליון של המלך, ומי שהכי מרגיש את הצורך בנצחון זה המלך עצמו, ובשביל לנצח את המנגד שלו – את עמלק, לעניננו – הוא פותח את האוצרות מדורי דורות, מה ש"עין לא ראתה", ומפזר לחיליו (חילי צבאות ה'), הכל בשביל לנצח את המלחמה. סיום ההמשך זה "מדת הנצחון נטועה בעצם הנפש" – רעיון שחוזר על עצמו הרבה מאד פעמים, וזה סיום כל ההמשך. זה הנושא שהרבי הריי"צ מפתח בעשרת הפרקים האחרונים, מאמרי פורים ו-ב ניסן (שאף שזה בשני חדשים הולך ביחד, כי יש מצוה לסמוך גאולה לגאולה – שניהם חדשי גאולה).

אם כן, כל ההמשך מסתובב סביב שני צירים – שטות דקדושה ונצחון דקדושה. כמובן שצריך להיות קשר בין שני אלו. הקשר הראשון, שהוא פשוט ומובן מאליו, ששני הדברים האלה הם למעלה מהשכל: שטות דקדושה זה למעלה מטו"ד, כפי שמסביר, וזה להשתגע (כדוגמת הנביאים שפושטים לבושיהם כשמתנבאים, ונקראים משוגעים, וכפי שהרבי אמר שהוא משוגע על משיח), ובפרקים האחרונים אומר שמדת הנצחון נטועה בעצם הנפש (לא סתם למעלה מטו"ד, אלא בעצם הנפש, שם האוצר שכאשר הוא נפתח מקבלים את הכחות לנצח את האויב בחירוף נפש). ברור שנצחון שייך לנצח, והשטות שייכת לספירת ההוד – "נצח והוד תרין פלגי גופא". על השטות הרעה, שטות הבלי העולם – "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (כמוסבר באריכות בתניא) – נאמר "הודי נהפך עלי למשחית", וממילא גם מובן שהשטות של הקדושה זה היכולת בנפש להודות על מה שלמעלה מטו"ד (הודיה שיש בה גם משמעות וממד של הזדהות). מי יכול להיות שוטה דקדושה כדבעי? רק תמים אמיתי. אם אדם הוא מתוחכם איני קונה את השטות שלו, כי אני אומר שזה שטות של ס"א – זה ישות וגאוה, סתם גועל נפש. להיות שוטה מתוך חכמה זה תרתי דסתרי. מי יכול להיות באמת שוטה? למי נאה ויאה להיות שוטה? רק לתמים באמת נאה ויאה להזדהות עם מדת השטות דקדושה, ותמימות היא פנימיות ספירת ההוד, כנודע. אם כן, כל המאמר לפתח את שתי הנקודות – שטות דקדושה מתקנת את ספירת ההוד ונצחון דקדושה מתקן את ספירת הנצח.

כתוב שהמלאך של עשו נגע ליעקב בירך שמאל, שכנגד ההוד, ולכן ראשית התיקון במאבקנו נגד הס"מ, שרו של עשו, היא לתקן את זה – להתמודד עם "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", ולדעת, בדור השביעי, איך להיות שוטה דקדושה. מה הדוגמה העיקרית לכך? יש בהמשך שתי דוגמאות – נביא שמתפשט-משתגע, וההשתטות בריקוד לפני הכלה. הריקוד לפני הכלה בא כדי להמשיך שם יה – כנגד חכמה ובינה – ובשביל זה צריך לעלות למעלה מטו"ד. אחר כך נותן עוד דוגמה של שטות דקדושה במאמר, שאדם יש לו קביעות עתים לתורה (לעומת קביעות עתים לשטויות של עוה"ז, זמן לישון וזמן לאכול שהם חוק בל יעבור – כנגד זה יש חוק ברזל של קביעות עתים לתורה, גם אם יפסיד כסף וכו') – זה עקשנות של "עם קשה עורף" דקדושה. הרבי אומר שכדי להביא משיח צריך עשרה 'עקשנים' – יש עקשנות רעה, ויש עקשנות טובה על דברים טובים, ואם מתעקש נגד השכל ונגד הרווח הכספי זה שטות דקדושה. כל זה רק בשביל שנבין מה זה שטות, וכפי שאמרנו – זה תיקון מדת ההוד, תיקון אותו מקום שהס"מ נגע ופגע בירך יעקב. כשמתקנים את זה אז גם מולידים בקדושה, כי ל"ירך יעקב" שתי משמעויות בתורה – גם ירך כפשוטו, ויש גם "יוצאי ירך יעקב", תולדות שלו, היינו שירך בא במובן של כח פריה ורביה. גם כאשר אברהם משביע את אליעזר לקחת אשה ליצחק אומר "שים נא ידך תחת ירכי", תחת הברית, כך שיש בזה גם תיקון הברית והולדה בקדושה. עכ"פ, שטות דקדושה זה תיקון ההוד, ואחר כך ממשיך לתיקון מדת הנצח. מתחיל מ"איהי בהוד" וממשיך ל"איהו בנצח".

שטות דקליפה נאמרה על אשה סוטה – "איש איש כי תשטה אשתו" – כאשר באשה המזנה תחת בעלה נאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". כפי שבקליפה נאמר ענין זה ביסודו על אשה סוטה, כך גם התיקון הוא בבחינת אשה, ב"איהי בהוד". בששה סדרי משנה סדר נשים נקרא "חוסן [ישועות חכמה ודעת]" – האשה היא החוסן, ולכן אנו מזהים את ספירת ההוד עם מערכות החיסון בגוף. קלקול מערכת החיסון על ידי אשה סוטה, וחיזוקה על ידי שטות דקדושה. זה מסביר למה ענין זה שייך לחדש שבט, ולמה זה מאמרים ביארצייט של רבניות – שני מאמרים שהוקדשו לזכר שתי רבניות, ש"בזכות נשים צדקניות נגאל" – כי הכל כאן מתחיל מהתיקון של "איהי בהוד". אחר כך זה עובר להיות גברי – לנצח את עמלק עד הסוף, לגמור איתו חשבון. זה מתחיל מפורים – שיש בו גם פן גברי וגם פן נשי, גם אסתר וגם מרדכי ("איהי בהוד" ו"איהו בנצח"), שהרי ההצלה בזכות אסתר, אבל מרדכי הוא המנצח בפועל ועל ידו המן נתלה על עץ גבוה חמישים אמה שהכין למרדכי. אחר כך ב-ב ניסן הילולת הרבי הרש"ב, שהוא איש גמור.

נאמר זאת בצורה אחרת: יש הכנה לגאולה ויש שני שלבי גאולה – חדש שבט זה הכנה לגאולה, ואז אדר וניסן זה שתי גאולות בפועל, גאולת פורים וגאולת פסח, ומצוה להסמיך גאולה לגאולה. לפי זה נלמד גם בנפשנו שהכנה לגאולה זה על ידי שטות דקדושה, ואם אדם הצליח להתכונן לגאולה במדת השטות דקדושה, אז אחר כך הוא זוכה לקבל מלמעלה את האוצר שהמלך פותח לו ומזכהו בהון רוחני רב, כדי שיוכל לנצח בשביל המלך (שהרי הנצחון אינו נצחנות אישית, אלא נצחון כי אני חיל של המלך – "מלחמה להוי' בעמלק מדור דור" – ואנו, צבאות ה', מקבלים את הכחות מלמעלה כדי להלחם בחירוף נפש ולנצח את המלחמה עבור ה'). סיום הכל ש"מדת הנצחון נטועה בעצם הנפש", וממילא זה גילוי של עצם הנפש, וגילוי עצם הנפש זה גילוי של משיח.

סיכום מה שאמרנו עד עכשיו, שצדיק הדור – נח – צריך למצוא חן בעיני ה'. צריך למצוא הכי הרבה חן, במיוחד בדור שלנו, דור של גאולה – הרי הקב"ה מסתכל כל הזמן על כולנו, מי הכי מוצא חן בעיני ה', ולפי "באתי לגני" היהודים שהכי מוצאים חן בעיני ה' זה השוטים המנצחים. השוטה המשוגע על משיח, עם שטות דקדושה – יש במאמר כמה דוגמאות לכך, וגם אצלנו יש כמה דוגמאות. ובכל אופן, הכי מוצאים חן זה בעיני ה' השוטים דקדושה שהם טיפוסים מנצחים. אנו לא פראיירים, לא חלשים, לא מענין אותנו שכל אחד יחפש התעלות אישית שיזכה לעולם הבא, אלא רק דבר אחד – לנצח פה למטה. כתוב שהנצחון הוא גם עיקר התענוג בנפש – לנצח פה למטה, בעולם הזה, זה יותר תענוג מכל התענוג של גן עדן ועוה"ב. כשה' מסתכל ורואה כמה שוטים מנצחים שכאלה זה מאד מוצא חן בעיניו, ונח יודע לעשות זאת – להמשיך את תודעת נשיאת חן מהנצח וההוד אל תוך התודעה של כנסת ישראל. זה התפקיד של המאמרים הללו, שהרבי הקודם נותן, ולכן הרבי כל כך מקדיש עצמו לפרש זאת מידי שנה ושנה ולחזור שוב ושוב אין סוף פעמים – להכניס זאת לתודעה שלנו, דור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה.

כמו שיש שטות דקליפה יש גם נצחון דקליפה – נצחנות אישית זה הכי רע שיכול להיות, זה נצחון דקליפה לגמרי. נצחון דקדושה זה "מלחמה להוי' בעמלק מדור דור", בהרגשה שאנו בסך הכל חילים של ה'. בחינת אשה, עבודת ההוד, זה ממטה למעלה, ועבודת הנצח זה ממעלה למטה. בהוד אני עצמי צריך להיות שוטה, ולא יכול להשליך עבודה זו על מישהו אחר – זו צריכה להיות התעוררות שלי ממטה למעלה, לעומת זאת, הנצח לא מתחיל ממני – צריך לקבל זאת מאוצר המלך, מהמפקד, שהוא משרה עלי את מדת הנצח שלו, והוא מבזבז עלי את כל האוצרות שלו, כדי לנצח את המלחמה שלו. זה נקרא "איהו בנצח".

באות של השנה הזאת, אות יז, הרבי מפנה לתקו"ז על הפסוקים "מוצא רוח מאוצרותיו. שהכה בכורי מצרים" – פסוקים המלמדים שצריך להוציא את הרוח מהאוצר כדי להכות תוקף הקליפה של מצרים. בתקו"ז שהרוח זה "רוח הוי'", מתוך ד רוחות האמורות במשיח – "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'". בשביל לנצח את האויב צריך להוציא מהאוצר את "רוח הוי'" (ולא די ברוחות האחרות), ויש רמז ידוע ש"רוח הוי'" זה הלעו"ז של עמלק. לפי זה מובן שנצחון על עמלק זה רק למי שיש לו "רוח הוי'" – "לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי". הזהר שם מפרש רוח חו"ב על חו"ב, כפשוטו, רוח עצה וגבורה על חו"ג, רוח דעת ויראת הוי' על דעת ותפארת ויסוד ומלכות (כל קו האמצעי). לא די ברוחות של הכחות הגלויים שבנפש בשביל לנצח את המלחמה, וצריך דווקא "רוח הוי'" – "רוח קדמאה", "רוח קדים עזה" – רק עמה ניתן להכות בכורי מצרים. זה הלעו"ז של עמלק. בכל אופן, אם נתבונן בפירוש התקו"ז לפסוקים נראה ששלש הרוחות המפורשות אינן מכסות את כל הספירות, שהרי לא כלולות כאן הנצח וההוד. צריך לומר שנצח והוד נכללים ב"רוח הוי'" (זו "הבנת דבר בתוך דבר" בדברי הזהר) – זו בדיוק הנקודה והנושא של כל המשך "באתי לגני", ששתי ספירות אלו, נצח והוד, הן "רוח הוי'". זו הרוח בה מכים בכורי מצרים, וזה הרוח של "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" – זו הרוח שצריכה לפעם בתוכנו, כדי שנוכל לעזור כביכול לה' להביא את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש. מתחילים מ"איהי בהוד", שיחסית ממטה למעלה, ואחר כך "איהו בנצח" – המשכת הנצח של הקדושה ממעלה למטה. או שיחד זה "חן" אחד, או שזה "חן חן לה", ותפקיד הצדיק (הרבי הקודם והרבי) להמשיך זאת לתוך התודעה שלנו. אז ה' מסתכל עלינו ואנו מוצאים חן בעיניו – השוטים והעקשנים.

שיחה שניה:

לרבי הקודם בתחלת הנשיאות היו כמה חזיונות, והוא סיפר חלק מהם במשך הזמן. באחד החזיונות בא אליו אדמו"ר הזקן, והיה ביניהם קצת ויכוח – האם בדור ההוא עדיין ניתן לדרוש מאברכים ("חסידישע יונגע-לייט") אהבה ויראה. אדה"ז אמר שכן – מה נשתנה? כל מה שהבעל שם טוב בא להנחיל את תורת החסידות, ומה שאדה"ז אחר כך בא לבאר זאת בטוב טעם ודעת, זה לא בשביל ה'השכלה' של החסידות אלא בשביל ה'עבודה' של החסידות – עבודת ה' זה אהבה ויראה, וזה נוגע ל"מעשה הוא העיקר", כי בלא דחילו ורחימו המצוות לא פורחות למעלה. העוף שמקיים את המצוות, היינו אנחנו, צריך שתי כנפים – זה משהו חיוני, וכל גילוי תורת החסידות זה בשביל זה, אז אי אפשר לומר שיכול לבוא זמן שלא דורשים מאברכים אהוי"ר. כך טען אדה"ז, והרבי הקודם, בעל ההילולא, ענה שבדור שלנו – בתחלת שנות העשרים ברוסיה, לאחר המהפכה וכל התנאים האיומים והנוראים שהיו שם – בזמן שלאברך חסידי ולמשפחתו אין מה לאכול כפשוטו, רעבים ללחם כפשוטו, וגם אין על מה לישון (אין מטה ואין כלי מטה), בזמן כזה אי אפשר לדרוש מאברכים אהבה ויראה. כך מספר בעל ההילולא על הויכוח ביניהם. לפני שננסה לשייך זאת לזמן שלנו – בלי לומר מי נצח אז ומי היה מנצח עכשיו – קודם צריך להבין.

אפשר לחשוב שסיפור כזה הוא על צדיק הכי גדול, אדה"ז, שנמצא בעולם האמת, ורואה את כל המציאות בעינים של עולם האמת – ולכן אולי לא כל כך רגיש למה שמתחולל בעולם שלנו. בדוגמת זה יש הרבה סיפורים על צדיקים למעלה שלא כל כך מסוגלים להרגיש צרות עמ"י למטה – כך מתבקש לומר בהשקפה ראשונה, שאדה"ז עוד חי תקופתו וענינו, ולכן ראוי בעיניו לדרוש אהוי"ר מהלומדים את החסידות שהוא שמגלה חסידות, אך אין הוא מרגיש את העובדה שאין על מה לישון ואין מה לאכול, ואילו הרבי של הדור הוא נשמה כללית המתאפיינת כענין עיקרי בכך שהיא רגישה מאד מאד לתנאים של הדור, לתנאים של כל אחד ואחת, והוא לא יכול לדרוש מאנשים דבר שלא שייך בגלל הטרדות ובלבולי הזמן. כך היה אפשר לחשוב – זה הפירוש הכי פשוט, לכאורה.

אבל אפשר לומר שזה לא רק כך – זה קצת יותר מדי פשוט לפטור את הסיפור הזה בפירוש הזה. זאת על פי הידוע שלפני המעשה של דבורה-לאה בת אדה"ז (אשר מסרה את נפשה שאביה יחיה ותתבטל מעליו גזירת מיתה שנגזרה עליו בגלל גילויי החסידות, גזירה אודותה הוא גילה לפני ר"ה, וזה נגע ללבה עד שהחליפה אותו כדי שיחיה), אדה"ז אמר שאפשר להמשיך להנהיג את העדה גם מלמעלה. הוא לא בקש שמישהו ימסור את הנפש בשבילו, ואמר חידוש – שאצל צדיקים קודמים, אפילו תלמידי הבעש"ט, לא היה שייך חידוש כזה – שאני יכול להנהיג את העדה גם בהיותי למעלה, רק שהוסיף שיותר טוב שהרבי יהיה למטה. זה יותר טוב, אבל 'נישט פארפאלען' – גם כשימות ח"ו יוכל להמשיך להיות רבי למעלה. לפי הווארט הזה, דבורה-לאה הלכה רק על הלכתחילה – רק בשביל הלכתחילה הזה מסרה נפשה והחליפה אותו, שיוכל להשאר רבי ומנהיג בעולם הזה, שרואים אותו בגוף גשמי. עכ"פ, לפי הווארט הזה, אם אדה"ז אומר שבדיעבד יכול להמשיך להיות רבי מלמעלה, גם לגבי העדה שלמטה, חייבים לומר שהוא לא מאבד את הרגישות שלו לדור – כי אם אחד שלמעלה מאבד הרגישות למה שקורה למטה הוא לא יכול להיות רבי בכלל, נישט שייך. אם אדמו"ר הזקן אומר שהוא יכול להיות רבי מלמעלה הוא בעצם אומר שהוא רגיש למצב, ואצל רבי אמיתי זה לא נמשך בדור אחד אלא תמיד – כך שגם בזמן הויכוח עם צאצאו, הרבי הריי"צ, המצב אינו כפי שהסברנו בפשטות, שהיות שהוא בשמים יכול עדיין לדרוש אהוי"ר. צריך לומר שהוא גם יודע, לא רק שכלית, אלא גם רגשית, שאין מה לאכול ואין על מה לישון, ואעפ"כ אומר שצריכים לדרוש מאברכים אהוי"ר, ואילו הרבי הריי"צ אומר שאם אין מה לאכול ואין על מה לישון אי אפשר לדרוש אהוי"ר – בשביל להתבונן באלקות על דרך חב"ד צריך קצת רגיעה, כפי שאתה כתבת בהקדמת התניא "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו", זה תנאי ראשון להתחיל לעבוד.

אם כן, נחזור שוב וננסה להתעמק בויכוח זה: איפה יש מאחז"ל שתומך בטענתו של אדה"ז? "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל". ממאמר זה נראה שלא רק שאפילו בתנאים כאלו דורשים מהאדם ללמוד, אלא שכך הדרך לכתחילה, ורק אז "אם כך אתה עושה אשריך וטוב לך". אם כן, לכאורה, אדה"ז לא דורש יותר מהמלצת חז"ל אודות קנין תורה, והרי תורה בלא דו"ר לא פרחה לעילא (וכידוע מה שאדה"ז ענה לר"מ חפץ מהיכן לקח זאת ב'נגלה', ש"כי גדול עד שמים חסדך" זה "בעושים שלא לשמה" ו"גדול מעל שמים חסדך" זה "בעושים לשמה"). אם כן, צריך להבין דברי הרבי הריי"צ, שבכל אופן – הוא הנשיא בדורו. עם כל גדולת אדה"ז, ועם כל בטולו של הריי"צ לאדה"ז, הרבי הנוכחי הוא זה שצריך לקבל את ההחלטות – והוא אומר שאי אפשר לדרוש אהבה ויראה.

בעומק יש כאן נטיה, שמתחילה מהבעל שם טוב וממשיכה דור אחר דור (כפי שדברנו כמה פעמים, וכפי שהרבי הסביר) – הבעל שם טוב התחיל לבטל סגופים ותעניות וכו', ודגל בשיטת "עזוב תעזוב עמו". ממנו והלאה, בכל דור ודור מורגש שיהודים צריכים גם גשמיות. ובאמת, כשיהודים חלשים – חלשי אופי – צריכים הנהגה אחרת. נאמר זאת אחרת: מה ההבדל בין הרבי שבשמים לרבי על הארץ – שניהם כאן, אבל זה מה ההבדל בין זה שרואים אותו בעינים וזה שלא רואים אותו? גם אדה"ז יכול להנהיג הדור לכתחילה, אבל יש הבדל. אותו צדיק שרואים אותו בעינים, הנהגתו יחסית ממטה למעלה, ואילו זה שבשמים – או זה שלא רואים אותו – עבודתו ממעלה למטה. זה ההבדל בין "איהו בנצח" לבין "איהי בהוד", כנ"ל – זה הבדל בין הנהגה זכרית להנהגה נקבית. המשנה "כך היא דרכה של תורה" היא דרישה מגבר, ולא מאשה – אוי ואבוי לומר לאשה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". אם ההנהגה היא הנהגה זכרית, אפשר לומר כך ולהמשיך כך, אך מהבעל שם טוב והלאה הנהגת עם ישראל עוברת יותר ויותר לבחינה נקבית, ולכן צדיק הדור – הדור המעודכן, העכשוי – יודע שהטבע כעת הרבה יותר נשי, ומה שאפשר לדרוש מגבר אי אפשר לדרוש מאשה (וזה גם לא טוב, כי הבחינה הנשית בשרשה גבוהה מהבחינה הנשית, "אשת חיל עטרת בעלה"), ולכן היום צריך להיות טוב לכולם גם בגשמיות.

אחרי הסבר זה של הויכוח צריך לשאול – מה היום? אז, ברוסיה, לא היה מה לאכול ולא היה על מה לישון, והיום יש דברים אלו גם לעני שבישראל. האם הרבי הקודם היה מסכים היום עם אדה"ז? היום מצביעים על כל אחד ואחת מאתנו ושואלים – יש לך תירוץ לא לאהוב את ה' ולא לירא מה'? הרבי הקודם אמר שיש לך תירוץ – אין לי מה לאכול ואין לי על מה לישון. היום יש או אין תירוץ? לכאורה היום אין תירוץ, אז נראה שחוזרים לגמרי לשיטת אדה"ז, שבדורנו ידו על העליונה, ובשביל זה ניתנה חסידות. אבל, לפי ההסבר הפנימי שלנו, שכל דור לקראת המשיח הוא יותר ויותר נשי ביחס לדורות הקודמים, אז צריך יותר ויותר טוב בגשמיות – זה אפילו לגבי גשמיות, אבל תיכף נסביר שלאכול ולישון זה לא רק תנאים גשמיים, אלא יש בזה גם פן פנימי. קודם נעשה גימטריא (לכבוד חנוכת הבית, כדי להחליט שיהודי צריך לאכול טוב – קודם טובה בגשמיות ואז ברוחניות, זה מתחיל משיטת הבעש"ט) – יהודי צריך לאכול טוב = 459 = בעל שם טוב (יהודי צריך לאכול = טוב פעמים הוי'). אם מוסיפים ולישון טוב = משיח במילוי (= שמשון יעקב, אחד מילדי בעל הבית). אז באמת אפשר לדרוש מהיהודי שיאהב את ה' וירא מה'.

לפני שנמשיך לומר מה זה בפנימיות לאכול טוב ולישון טוב נשים לב לכך שיש כאן דוגמה דומה למה שאמרנו בשיחה הראשונה כשם שהכלל של התניא זה "אל תהיה שוטה", ואחר כך בא בעל ההילולא ואמר שעבודתנו כן להיות שוטה בשטות דקדושה – כך מאדה"ז והלאה יש ניגון "עסען עסט זיך וכו'" (הגוף אוכל כבהמה, ישן לו, אבל מה לעשות שלא מתפלל מעצמו ולא לומד מעצמו), ממנו רואים שלאכול ולשתות ולישון זה ההיפך מעבודת ה'. לפי הניגון הזה – כמה שאתה אוכל טוב וישן טוב, כך אתה לומד פחות טוב ומתפלל פחות טוב. זה ממש כמו הפתגם שאמרנו קודם, "כך היא דרכה של תורה וכו'" – אם לא הולך בדרך הזו לא תזכה לכתר תורה אף פעם, אין סיכוי.

נספר עוד ווארט של בעל ההילולא: הוא אמר שיש לו מסורת רבי מפי רבי עד למגיד ממעזריטש מה זה עמלק (המנגד אותו צריך לנצח עד הסוף, וזה רק על ידי רוח ה', כפי שאמרנו קודם). והסביר שכאשר חסיד מתבונן באלקות, באמת וברצינות, והוא גם מתפעל מההתבוננות במוחין, אבל זה לא יורד לו ללב ולא בא לידי ביטוי באהבה ויראה בלב, זה נקרא עמלק. אפשר ללמוד חסידות ולהיות בקי בחסידות, ולא רק להיות בקי בלימוד אלא להקדיש זמן להתבוננות – כפי שרבי הלל אומר שיותר קשה להתבונן שעה אחת בחסידות מללמוד את כל הש"ס, שזה מבצע של שנים רבות הדורש השקעה רבה (ומכאן אפשר להבין מה זה התבוננות) – ושההתבוננות אפילו פועלת את זה שהוא מתפעל מהאלקות במוחין, אבל זה לא יורד לו ללב, וזה עמלק. הווארט הזה מאד מתאים לפירוש הקבוע של עמלק, עם-מלק, החותך בין הראש לבין הגוף – זו קליפה שלא נותנת לאור המאיר במוחין לרדת ולהדליק, להלהיב, את הרגש של הלב. אבל, קודם כל, הווארט הזה קצת קשה אפילו אליבא דתניא. לפי הווארט הזה, אם נחבר אותו לסיפור הראשון, מאד קשה להתווכח נגד אדה"ז, שהרי לא משנה מה התנאים – צריך אהבה ויראה, וגם הרבי ריי"צ יסכים שגם אם אין מה לאכול ועל מה לישון צריך לשמור שבת ותפילין וכו', והויכוח היה רק לגבי החויה הפנימית. אם בלי אהוי"ר זה עמלק – איך אפשר להצדיק זאת, אפילו בדיעבד שבדיעבד? הרי אתה מקיים את עמלק, בו כתוב "מחה תמחה את זכר עמלק"!

כנ"ל, 'ווארט' זה מתחיל אפילו להיות קשה על אדה"ז עצמו, שכותב בתניא שיש נפשות שאהוי"ר שלהן זה רק בבחינת עיבור – כפי שלמדנו לפני כמה ימים בחת"ת – ולא כולם זוכים שאהוי"ר יורדת ממח ללב, אלא יש להם אהוי"ר במח התבונה, ואצל יהודי כזה אומרים שהקב"ה מצרף מחשבה טובה (רגש טוב בתוך המחשבה, התפעלות אלקית במחשבה, אלא שלא זוכה שזה יורד ללב) למעשה. בדרך כלל הרגש מחיה את המעשה, וכאן הקב"ה עושה פרוטקציה מיוחדת, ולוקח את הרגש שבסוד העיבור במח התבונה ומצרף לרגש כאילו שהיה בלב – לכאורה גם זה סותר את ה'ווארט', שלא מועיל אהוי"ר במח, ואם זה לא ירד בלב זה קליפת עמלק.

ננסה לצאת מהסבך הזה על שנאמר שחסיד ודאי לא רק צריך לאכול ולישון בגשמיות, אלא גם לאכול ולישון ברוחניות. ידוע שמזון של חסיד זה התורה שהוא שומע מהרבי – אם אין מה לאכול, אם יש חוסר מזון, ודאי שאי אפשר לדרוש ממנו מדות, כי אין לו מזון. מה זה לישון טוב? לאכול טוב זה ללמוד חסידות טובה, ולישון טוב זה סיפורי צדיקים – כמו שלפני שהולכים לישון מספרים סיפורים לילדים. זה נקרא שיש מצע לישון עליו – כלי מטה זה סיפורי צדיקים, זה המצע עליו חסיד ישן. סיפורי צדיקים אפילו יותר גבוהים מהתורות, כך כתוב. צריך ללמוד חסידות טובה ולשמוע סיפורי צדיקים בשביל לאכול טוב ולישון טוב – שני דברים הכרחיים. בפנימיות, אם הרבי הקודם אמר כך בתחלת נשיאותו, אפשר לפרש כי, כמו אצל כל רבי אמיתי, בראשית נשיאותו הוא בשפלות ולא מחזיק מעצמו ראוי לתפקיד. תופעה זו היתה בפרט אצל הרבי הריי"צ, שהיה ויכוח בינו לבין אביו אם מתאים להיות רבי, ואביו אמר לו שאם אינך מאמין שאתה מתאים – בוא אלי, אין לך מה לעשות בעולם, ולכן תוך כדי ויכוח זה היה חולה מאד והיה רגע שאמרו נואש מחייו. כך אצל כל רבי קיים תנאי שאין הוא מרגיש עצמו ראוי להנהגה, וצריך לומר לו "על כרחך אתה חי", "על כרחך אתה רבי". את זה שאומר שאין לחסידים מה לאכול ועל מה לישון אפשר לפרש בפנימיות כאמירה שאין לי תורה חדשה להשפיע – אני יכול לחזור על מאמרי אבי, אך מאין לי תורה חדשה? אין לי מופתים – צריך סיפורים של הרבי הנוכחי, ואני לא בעל מופת, אין עלי סיפורים שאפשר לישון עלי, שאפשר ללכת לישון איתי. בשביל להיות רבי צריך לאכול אותי ולישון אתי, ואין לי במה להאכיל ואיני מצע מספיק כדי שיהיה אפשר לישון עלי. זו דרך של כל צדיק – הבסיס של צדיק זה שפלות, לא מרגיש עצמו ראוי. לכן אדה"ז באמת צריך להתווכח איתו – גם כמו המלך שפותח את האוצרות ומעניק לך כח, אומר לו קום ועשה (אצל הבעש"ט היה תנאי של ששים גבורים, וכך אצל המגיד וכו' – אצל כל רבי צריכים להיות הגבורים, החסידים הגדולים מסביבו שעוזרים לו). ככל שהדור יותר ויותר נשי, צריך יותר ויותר לאכול ולישון טוב, וצריך זאת בשני הממדים, הרוחני והגשמי. דור גברי לא צריך תורה חדשה וסיפורי צדיקים – אין לו זמן, כי הוא לומד גמרא עם מפרשים, אין לו זמן ללמוד חסידות ובודאי לא לספר סיפורי צדיקים, שזה בטול תורה בשבילו. דור לפני הבעש"ט מקיים "פת במלח תאכל וכו'" כפשוטו, אך מהבעל שם טוב צריך יותר ויותר לאכול טוב ולישון טוב – לאכול ולישון עם ה"אמרו צדיק כי טוב". לכן גם היום צריך שתי בחינות אלו – אוכל טוב ולישון טוב, לספר סיפורים לפני השינה.

נקשר זאת לעוד ענין, ששייך לפרק יז של באתי לגני – פרק של שנה זו: שם הרבי מדבר על מאמר הזהר שאור אין סוף הוא "למעלה מעלה עד אין קץ" ו"למטה מטה עד אין תכלית". דייקנו שהרבי הריי"צ מוסיף עוד מדרגה – "אין מספר ספירות" – מדרגה של "אין מספר", שהיא ממוצע בין "למעלה עד אין קץ" לבין "למטה עד אין תכלית". כל ממוצע הוא ממוצע מחבר, ולכל ממוצע מחבר יש שרש יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר אותם. ראינו שהמספר של אין מספר הוא אמת (אהיה בריבוע). וראינו משהו פלאי ממש, מהגימטריאות הכי פלאיות שאנו מכירים, שמתוך יא פעמים "אין מספר" בתנ"ך (בלי אותיות שימוש, שזה יש עוד ה פעמים) הראשון (והיחיד בתורה) הוא "ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לספור כי אין מספר" והאחרון הוא בהכנת מרכיבי המקדש "... ברזל אין מספר" (שייך לשיחת הרבי ב"דבר מלכות" לפני כמה שבועות, בעשרה בטבת). הראשון זה בר והשני זה ברזל. מעיון בכך עולה גימטריא, אשר מי שעוסק בגימטריאות יודע שהיא משהו מיוחד ומעורר התפעלות – בר ברזל עולה אין מספר!

זה ממש פלא, וענין זה ימחיש לנו מהן האהבה והיראה שדורשים בדור שלנו: כפי שנסביר, בדורנו אין הרבה מוחין, אבל צריך דברים חדשים שמעוררים התפעלות –  כמו להתפעל מגימטריאות. לכן רואים שבשנים האחרונות – בדבר מלכות וקודם – הרבי התחיל לדבר בסגנון שאף פעם לא דבר בו, והרביים הקודמים ודאי לא דברו כך, והחל לומר 'ווארטים' ורמזים וכו'. הרבי מתאים את עצמו למצב של הדור – המצב של הדור שלנו שצריך לתת מינון נכון, וגם להאכיל אותו אוכל כזה שיש בו אנרגיה מידית (פאסט-פוד). פאסט-פוד זה שאתה מאכיל משהו שיש ממנו מיד התפעלות. תיכף נסביר אם להתפעלות זו באמת קוראים אהוי"ר – זו שאלה.

הצמח-צדק שאל את סבו, אדה"ז, אם גם בדורנו יש לו צדיקים נסתרים – הרי אני איני מכיר אותם, ואילו בסיפורי הבעש"ט זה מלא מהם. אדה"ז ענה לו שגם בדורנו יש, אבל הם באופן אחר, סגנון אחר וטיפוס אחר – זה לא הסוג של הסנדלר וכו' שגר בקצה העירה ואף אחד לא יודע עליו. כלומר, אדה"ז ענה לצמח-צדק כי הצדיקים הם בציור אחר, לא כפי שאתה מצייר בעקבות סיפורי הבעל שם טוב. גם אצלנו אפשר לומר כך – גם על לו צדיקים, שיש היום בציור אחר, אבל כעת מדברים על אהבה ויראה. גם אהבה ויראה זה כמו לו צדיקים – ודאי שצריך גם היום אהבת ויראת ה', אבל אפשר לומר שאהבה ויראה היום זה בציור אחר, לא כמו שמציירים זאת אצל חסידי אדה"ז או אפילו אצל חסידי הרבי רש"ב. צריך להבין מה זה, לחוש קצת מה זה, אבל זה כבר ציור אחר. זה כמו הווארט של אדה"ז שהמשיח שמצפים לו לא יבוא אף פעם, והמשיח שיבוא – אף אחד לא מצפה לו. בכל דור יש ציורים לא מעודכנים, ממודל ישן, וצריך לחפש לפי הציור הנכון. אדה"ז אמר זאת כבר על הציור של משיח, שכבר לא רלוונטי בכלל – הוא לא יבוא אף פעם, כי כבר יצא מהמודה, והמשיח שבמודה אף אחד לא רוצה אותו ולא מכיר בו. כך לגבי משיח, כך לגבי לו צדיקים נסתרים, וכך לגבי המדות הנפשיות של כל אחד – אהבה ויראה – שהן יסודי התורה.

יש פעם שאדה"ז כותב שאהבה זה המצוה הראשונה בתורה, ויש על כך הרבה דיונים, כי גם לפי הרמב"ם זה לא הראשון – אבל יש בחינה שהדבר הראשון זה אהבת ה', אלא שהציור שלה אינו יציב. להיפך, אם אהבת ה' היתה יציבה זה היה גם לקבוע מסמרות לה' בעצמו. יש ביטוי, שהרבי כתב לי פעם לגבי משהו, ש"לא לקבוע מסמרות" במושגים אלקיים (פעם אחרת אולי נתוועד על זה). הדבר שהכי אסור לקבוע מסמרות בו זה באלקות (ואלקים שקובעים בו מסמרות זה אלקים של הגוים). לקבוע מסמרות במהות אהבת ה', זה גופא לקבוע מסמרות בה' עצמו – כמו שאי אפשר לקבוע מסמרות בה', כך אי אפשר לקבוע מסמרות באהבת ה' ויראת ה', ובזה באמת אהבה ויראה שונות ואחרות מהלכות תפלין והלכות שבת.

ולעניננו, הרמז ש-בר ו-ברזל עולה "אין מספר" הוא ממש פלא מעורר התפעלות. מה שבאמת רוצים מהיהודי זה התפעלות שבאה על רקע של שפלות. צריך קודם כל שפלות, ואם יש שפלות, וגם יש התפעלות, אפילו מגימטריא וכיו"ב, בדור שלנו זה בהחלט נחשב אהוי"ר. יש בהתפעלות זו אהבה ויראה, וענין כזה ודאי דורשים מאתנו. ובהתאם, בשביל זה צריך הרבה חידושים, הרבה פאסט-פוד כל הזמן, כך שאפשר כל הזמן להתפעל, ובהתפעלות יש אהבת ה' ויראת ה'.

ומעט ביאור ברמז זה: "בר" זה אוכל – זה הפשט בכך שיוסף צבר אוכל כחול הים הרבה מאד. ברזל זה מתכת, אבל כולל שתי הברות – בר ו-זל. גם לפי הרמז הידוע שהרבי מביא בדבר מלכות, זה מתחלק לבלהה-רחל וזלפה-לאה – רחל ושפחתה ולאה ושפחתה. אם בר זה אוכל, מה זה ברזל? אפשר לפרש ש"זל" זה לשון נוזל (שהרי ה-נ אינה עיקר – יזל בלי נ), היינו שזה השתיה. צריך בשביל לשבוע גם אכילה וגם שתיה, וזה קשור לחוש של חודש שבט – חוש האכילה – שהאות שלו צ, והפסוק זה "צדיק אוכל לשובע נפשו" (כל מה שדברנו על "יהודי צריך לאכול טוב" שייך בפרט לחדש שבט – לכן האבן-עזרא אומר שאף שאין מזל לישראל הכי אהוב זה מזל דלי, כמו שהבעש"ט הכי מחבב נושא דליים וכו'; זה שייך גם ל"עידן הדלי" – כך הרעיון של הניו-אייג', שמופיע בתורה אצל האב"ע, שימות המשיח זה כשמזל דלי יעלה בזריחה בחדש ניסן). היום המתאים בו להתקשר לצדיק, במשך כל השנה, זה י שבט – הילולת הרבי הקודם וראשית נשיאות הרבי שלנו. ענין של אכילה ושתיה זה גם "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" – בשביל ליחד יה ב-וה צריך לאכול וגם לשתות. כל זה בתוך הסוד של הברזל – אחרי בר לבד אומרים שלא מספיק אכילה, וצריך בר עם נוזל (וזה קשור למובא בראשונים ובאחרונים שיש תכונה של ברזל שמטהר זיהום בנוזל, והיום אפילו מנסים להוכיח זאת במעבדה).

יש עוד פירוש ב"זל" של ברזל – הפסוק הבא אחרי "ויצבר יוסף בר" הוא "וליוסף ילד שני בנים" (בטרם שנות הרעב, שאז אסור לשמש מטתו). לא בכדי שזה בא בסמיכות ממש, כי בר בארמית זה בן. זה שיהודי צריך לאכול טוב ולשתות טוב ולישון טוב – זה סגולה גם כן לילדים. מי שאין לו ילדים צריך לאכול טוב ולשתות טוב ולישון טוב – גם בפשטות וגם ברוחניות. יש כאן אסמכתא מפורשת, שבעקבות "ויצבור יוסף בר וגו'" יש "וליוסף יולד שני בנים". ברעב לא מוליד לא רק כי אסור, אלא שחי פנימיות – שאם לא אוכלים טוב אי אפשר ללדת. בנפש, לידת ילדים זה הוצאת מדות מהבינה – להוליד בן ובת מהתבונה. יש ברזל של קליפה – בעולם הזה אסור להשתמש בברזל במזבח ובמקדש, כי יש ברזל רע, והברזל הרע הוא בסוד "בן סורר ומורה... זולל וסובא". זה "בר" – גם לשון בן – "זולל". מה שאמרנו זה הוראה של הרביים – מישהו בא לרבי (הצמח צדק) ובקש ילדים, והרבי אמר שהאשה תאכל פת שחרית (כנראה לא אוכלת טוב). בשנה הבאה ילדה תאומים, והרבי אמר שכנראה אכלה אכילה גסה. צריך לאכול טוב, זה סגולה לילדים, אבל לא צריך להיות זולל וסובא – ברזל דלעו"ז זה בן זולל וסובא. הברזל של הקדושה זה "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" – אכילה ושתיה כדת, שעל זה כתוב "ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלהיך על הארץ הטובה" עם הילדים הטובים, שהרי אי אפשר ארץ ישראל בלי ילדים, ה' נתן את הארץ בשביל שיהיו פה ילדים לרשת את הארץ, ועל זה כתוב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בה" – כל הפו"ר בשביל למלא את הארץ, לכבוש אותה ולייסד מלכות ישראל (זו צריכה להיות הכוונה בלידת ילדים).

עכ"פ, הכל קשור לכך שצריך לאכול טוב ולישון טוב – דורשים אהוי"ר מסוג מסוים, אבל צריך לזה אכילה טובה ושינה טובה בגשמיות וברוחניות. צריך לאכול טוב חידושי תורה משמחים ומעוררי התפעלות על רקע שפלות (בלי שפלות זה לא שוה כלום) ולישון עם סיפורי צדיקי אמת שה' שולח לנו בכל דור – סיפורי המשה שבדור, המשיח שבדור, והוא יגאלנו!

עוד ווארט אחד: מכל לשונות "אין..." שאנו מדברים אודותן, יש בתנ"ך רק את "אין מספר", "אין חקר" ו"אין קץ". בקבלה ובחסידות יש הרבה לשונות "אין...", כי כל פנימיות התורה זה "אין" (וכל הנגלה זה יש) – כך ידוע שבוילנא היה אסור לומר "אין סוף", לכן חסידי חב"ד שם הלכו ברחובות וצעקו "אין סוף" כדי להרגיז את המתנגדים, אך באמת הביטוי אין סוף לא מופיע בתנ"ך.

במאמר הזהר עליו מבוסס חלקו השני של "באתי לגני" כתוב "מעלה מעלה עד אין קץ ומטה מטה עד אין תכלית" – "אין קץ" יש ה פעמים בתנ"ך, אבל אין "אין תכלית". יש גם ה פעמים "אין חקר" ו-טז פעמים "אין מספר". סה"כ בסוד הוי' – יו פעמים "אין מספר", ה עילאה "אין קץ" ו-ה תתאה "אין חקר". יש פסוק בתנ"ך המקשר כל לשונות אלו, בתחלת ירמיהו: "התשכח בתולה עדיה כלה קשֻריה ועמי שכחוני ימים אין מספר". כל ה"אין..." שיש בתנ"ך בא כדי לתקן את המצב של "ועמי שכחוני ימים אין מספר" (שעל כן יש אריכות הגלות, וצריך לצעוק "עד מתי"). "אין מספר" עולה כא בריבוע, ו"ימים" עולה י בריבוע – ישראל עולה אמת יפי (י פעמים י), על דרך "יפת אלהים ליפת [יפי] וישכן באהלי שם [שמו של הקב"ה אמת, וכן השם אותיות 'משה אמת ותורתו אמת']". וכך, אם עושים ציור של עשר על עשר וסופרים נקודות וקוים שלו יש בדיוק ישראל רכיבים. ישראל הוא מספר ראשוני, אך הוא מורכב משני ריבועים (שהם הכי לא ראשוניים), ובא לידי ביטוי בביטוי "ימים אין מספר". עוד יותר יפה לעניננו, ש"ועמי שכחוני ימים" עולה אין קץ אין חקר (= כתר), וביחד עם "אין מספר" זה כל שלוש הלשונות יחד.

ורמז נוסף בענין זה: יש שני פסוקים שהלשונות בסמיכות – אחד אומרים כל יום בתפלת ערבית, "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר", אך יש פסוק נוסף באיוב (כמה פרקים קודם), כמעט אותו דבר אך בשינוי קל – "עושה גדולות ואין חקר נפלאות עד אין מספר". בפסוק השני יש ב"פ "עד" – "על פי שני עדים יקום דבר" – ובפסוק הראשון רק "עד" אחד ("על פי שנים עדים או על פי שלושה עדים"). מה שיפה, ששני פסוקים אלו יחד יוצרים ריבוע – חיים בריבוע. בכתבי האריז"ל כתוב ש-חיים זה סוד אהיה הוי' אהיה. וכאן תופעה יפהפיה, שבכל פסוק יש אהיה בריבוע (כל פסוק חתום ב"חותמו של הקב"ה אמת"), והכל יחד עולה חיים בריבוע. רצינו להסביר מכך ש"אין מספר" גבוה מ"אין חקר" – "אין מספר" מתייחס לנפלאות, ו"אין חקר" לגדולות. לכל מושג יש פסוק עם תבונה – "ולתבונתו אין מספר" ו"אין חקר לתבונתו", אך משני הפסוקים הללו רואים שגדולות זה "אין חקר", ואילו נפלאות, שיותר מגדולות, זה "עד אין מספר". זה היה לחזק דבר שדברנו בשיעור קודם, שהבחינה של "אין מספר" זה יותר מ"אין חקר", וזה מתאים לאות יז ב"באתי לגני", ששם "אין מספר" יותר גבוה מ"אין תכלית" (ביטוי שלא מופיע בתורה, אך לעניננו אפשר לומר שהוא יותר קשור ל"אין חקר").

נחזור להתחלה ונסיים בגימטריא: שטות דקדושה נצחון דקדושה = ז פעמים אין קץ (ו"כל השביעין חביבין", ענין דור השביעי). אין (שמשמש היום כביטוי הפלאה, "אין כיוצא בו") במספר קדמי (א = 1, י = 55, נ = 195) עולה אין קץ, היינו ש"חלק הקדמי" של המלה אין זה קץ. במאמר "אין קץ" זה סוד האוצר – "מעלה מעלה עד אין קץ" – ובשביל להגיע לכך צריך "שטות דקדושה" ו"נצחון דקדושה". שנזכה לראות את הנפלאות עד אין מספר שהקב"ה עושה אתנו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" תיכף ומיד ממש.

עוד נקודת הסבר לגבי הענין של לא לקבוע מסמרות, ושבכל דור אהבה ויראה זה בפנים חדשות: "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'" – היצר הרע בכל דור ובכל תקופה משנה לבושו ושמו, כדי שלא יכירו שזה הוא, כמפורסם בחסידות. גם בקדושה צריך להיות אותו דבר, כי אם האהבה ויראה זה אותן אהבה ויראה של פעם, ולפי הציור שלי, זו בעיה. גם ככה יש בעיה באהוי"ר, ש"יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא" – זו בעיה כשהאדם חווה את זה שמרגיש את החויה – אך אם גם היה יודע שכעת יש לי אהבת ה' ויראת ה', כמו מהסיפורים של פעם, זה היה עובר את הגבול בין "קרבת אלהים לי טוב", שעדיין בצד הקדושה, לבין הצד השני. יש אהוי"ר שלא מרגישים בכלל – בדור של משיח אף אחד אפילו לא יוכל לדעת שיש לו אהוי"ר, כי לא יהיה "יש מי שאוהב" – אך גם באהבה זוטא ומורגשת, אם הייתי יודע שיש לי אהבה ויראה כמו לחסידים בדורות קודמים, הישות היתה כל כך גדולה, כל כך 'גראב', שהיה מוציא מתחום הקדושה לגמרי. לכן חייבת להיות אהוי"ר שאי אפשר לזהות עם אהוי"ר אודותה מדובר. על אהוי"ר של דורנו אמרנו שדוגמתן זה התפעלות על רקע שפלות – התפעלות שיש בה משיכה (שזה אהבה) והשתאות-השתוממות (שזה יראה – יראת בשת). כל חידוש כזה, שפועל אצלי לרגע השתאות, זה לא סתם יראה – השתאות בפני האור זה יראה עילאה, ומשיכה זה אהבה. אסור לומר שהנה אני אוהב ה' וירא ה' כמו פעם – אפילו ההרגשה המינימאלית כבר מסוכנת (ומפורט בקונטרס ההתפעלות של אדהאמ"צ כל הדרגות בזה), והלואי שלא הייתי מרגיש, אבל אם כבר יש הרגשה אסור לזהות זאת עם קביעת מסמר, עם תמונה מתה של אהוי"ר, ולכן חייב לשנות תדמיתו.

והערה לסיום: ההוראה לאכול לפני התפלה – "יותר טוב לאכול בשביל להתפלל מלהתפלל בשביל לאכול" – זו הוראה של י שבט, הוראה של הצמח-צדק לרבנית רבקה, זי"ע ועכי"א. כלומר, זו הנהגה נשית.

www.galeinai.netשיעורים נוספים ניתן למצוא באתר: