סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (ה)

י"ב כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרק ג חלק ב: בירור התפשטות היש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     תורת חסד-תורת אמת-תורת חיים

רות –"רגזו ואל תחטאו"; בעז – "יזכור לו יום המיתה"

הגענו בפרק ג' לסעיף השני. אמרנו שמצד הפנימיות המדרגה הראשונה של "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[ב] היא כנגד דוד המלך, ולדוד המלך גופא יש שתי בחינות: מה שהוא מקבל מרות ויש מה שהוא מקבל מבעז. מרות הוא מקבל את "רגזו ואל תחטאו"[ג], להיזכר בהבלי עולם הזה על מנת לפרוש ולעצור ביד היצר, ומבעז הוא מקבל את המדרגה העליונה שמאירה במדרגה התחתונה, בסוד "אבא יסד ברתא"[ד] – "יזכור לו את יום המיתה", "אמותה הפעם"[ה]. זה מה שבעז מאיר לתוך רות. זו המדרגה אצל דוד המלך שנקראת "בר נפלא", שהוא מרגיש שהוא מת בהווה.

איך יודעים שהוא הוא מקבל זאת מבעז? בגלל שיש מאמר חז"ל[ו] שבעז מיד לאחר הזיווג עם רות הוא מיד מת. ככה חז"ל אומרים, שהוא רק התחתן עם רות מיד אחרי הזיווג מת על המקום, כביכול שכל החיים שלו היו רק הזיווג הזה, כדי להוציא את נשמת דוד המלך, והוא מיד מת. אם כן, רות היא הגיורת-הגר צדק, שמכירה את הבלי עולם הזה וכובשת ומזדהה עם היהדות, והיא אומרת "באשר תמותי"[ז]. אמרנו שרות היא בחינת "באשר תמותי אמות". היא אומרת לנעמי "באשר תמותי אמות", בעתיד. היא חושבת על המות, אבל בעתיד. בעז הוא בבחינת "אמותה הפעם", שמת על המקום. משניהם יחד יוצא דוד המלך.

"תורת חסד" – תורה על מנת ללמד

״יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה״ הוּא בְּחִינַת ״עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא״ — תִּפְאֶרֶת — ו שֶׁבַּשֵּׁם, בְּחִינַת ״תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב״ [בפנימיות תמיד תפארת כנגד יעקב[ח]] — ״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְרַבִּים הֵשִׁיב מָעוֹן״

כתוב "תתן אמת ליעקב"[ט]. מה פירוש המלה אמת-תורה? יש מאמר חז"ל "אין אמת אלא תורה"[י]. מאיפה אני יודע שתורה היא אמת? מהפסוק "תורת אמת היתה בפיהו"[יא]. הפסוק הזה בספר מלאכי באמת כתוב על כהן צדק. בכל זאת, אני מביא אותו כאן רק לענין התורה, שמכאן לומדים שהתורה היא בחינת אמת, "תורת אמת היתה בפיהו".

יש בתורה שלשה תארים עצמיים, כך מובא בחסידות[יב]. התורה נקראת "תורת אמת", "תורת חיים"[יג], "תורת חסד"[יד]. הם נקראים שלשה תארים עצמיים לגבי התורה – אמת-חיים-חסד, רק אלו כתובים. באמת בתנ״ך כתוב רק "תורת אמת" ו"תורת חסד". "תורת אמת" כתוב אצל הכהן צדק, שהוא המורה צדק. "תורת חסד" כתוב אצל "אשת חיל", אשת החיל היא תורת חסד. "תורת חיים" כתוב בברכת "שים שלום". "תורת חיים" הוא מטבע שקבעו חז"ל. בחסידות מבואר באריכות שמטבע הברכות – וכך הנוסח של השמונה עשרה ברכות – הוא מדרגה שמתחברת עם התנ״ך. זה לא חז"ל, לא כמו לשון משנה. עוד פעם, במטבע שקבעו חז"ל בסידור התפלה יש קדושה שהיא ממוצעת בין התנ״ך לבין המשנה. כך באמת כתוב בשולחן ערוך[טו] ששמים תנ״ך על סידור וסידור על משנה, ולא להפך, אסור לשים משנה על סידור.

הסידור – כך ההלכה אומרת – הוא בין התנ״ך לבין המשניות. כלומר שהמטבע שטבעו חז"ל קשור עדיין עם התנ״ך. לכן הביטוי "תורת חיים" שמופיע ב"שים שלום" מתחבר עם שני הביטויים, "תורת אמת" ו"תורת חסד", שכתובים בתנ״ך, וכתוב בחסידות שאלו התארים העצמיים של התורה.

כל תואר הוא אומר משהו. למשל, מה זה חסד? יש מאמר חז"ל[טז] שאיזוהי תורה שהיא תורה של חסד? הוי אומר זו "תורה שאדם לומד על מנת ללמדה". יש על כך תורה בליקוטי מוהר"ן[יז] שנקראת "תורת חסד". ללמד היינו להשפיע, שעל ידי שאתה משפיע אור, כמו אברהם אבינו, שהוא איש-עמוד החסד[יח], אתה מעורר אנשים לחסות תחת כנפי השכינה.

דרך אגב, מה שעכשיו אמרתי הוא אחד מסודות צירוף המלה חסד. יש רמז שכתוב בזוהר[יט] שחסד הוא חס דלית, שאדם חס מלשון לחוס ולרחם על מי שאין לו משלו כלום. זה נקרא חס דלית, שאדם חס על העני שאין לו, כך כתוב בזוהר. אבל עכשיו אמרתי עוד רמז: שחסד פרושו להשפיע על הזולת שיחסה תחת כנפי השכינה, להביא אותו לחסות. חס מלשון לחסות, והשכינה היא בחינת ד. בזוהר[כ] השכינה נקראת ד'. לפי זה, "תורת חסד" היא תורה שאתה מלמד, באמת אתה משפיע, אתה מאיר אור, על מנת שאנשים יבואו לחסות תחת כנפי השכינה.

למה חסד משפיע רצון לחסות? בגלל שתמיד לחסות היינו הרגשה טובה של מבטח, להרגיש בטחון. לא בטחון עצמי. כמו שהסברנו, יש שתי מדרגות בטחון: בטחון של יוזמה ובטחון של שמירה, שמישהו שומר עליך. בטחון של יוזמה, אנחנו מסבירים תמיד ששייך לספירת הנצח. זו פנימיות הנצח, בטחון שאדם יכול לעשות בחיים, אבל יש בטחון שאתה מרגיש בטוח בקב"ה, בחסדי ה', והוא שייך להוד. זהו הנצח שבהוד, הנצח של התמימות.

לכן אמרנו, הסברנו הרבה פעמים כשלמדנו על הספירות, שלפעמים רבי הלל כותב שבטחון הוא בהוד, ולפעמים משמע שבטחון בנצח[כא]. ההסבר על פי פשט הוא שיש שני סוגי בטחון: בטחון בנצח הכוונה בטחון לעשות, לנצח, שהפנימיות הנצח היא בטחון. מה שנקרא – אפילו הרבי הקודם אומר זה – בטחון עצמי, אבל מצד הקדושה, כמו מה שאנחנו לומדים כאן על התפשטות היש. יש בטחון עצמי שמצד הקדושה ויש בטחון עצמי שמצד הקליפה. בטחון עצמי שמצד הקדושה הוא פנימיות מדת הנצח, בדיוק המושג שאנחנו לומדים כאן, התפשטות היש. יש בטחון שאדם בוטח שהוא שמור, וזה חלק מהתמימות, כמו שרש"י מפרש "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[כב], שתבטח ותסמוך על ה'.

לחסות פרושו להיכנס תחת כלפי השכינה, להרגיש בטחון, כמו שילד מרגיש בטחון תחת כנפי אמו. לכן כתוב שאמא-בינה עד הוד אתפשטת[כג]. ההרגשה הטובה והחמה ששייכת לחום, שהאדם מרגיש חם, שהוא מובטח, זה נקרא שהוא מרגיש את אמא. כמו שגם הסברנו הרבה פעמים, אבא לא רוצה שהילד ירגיש טוב, הוא רוצה לתת לו זריקת כח. האבא דווקא רוצה לתת לילד בטחון עצמי. זה נקרא שנצח הוא ענף של חכמה, אבא, ואילו האמא רוצה לתת לילד הרגשה חמה שהוא בוטח ושמור. זה נקרא שהוד מקבל מבינה, מאמא. הכלל הגדול שעכשיו הסברתי למדנו הרבה פעמים.

כאן, לחסות זה נקרא להרגיש טוב. לכן הוא שייך לחסד. עוד פעם, החסד הוא לתת לך רצון שתבוא ותחסה גם אתה תחת כנפי השכינה. כל זה היה דרך אגב להסביר ש"תורת חסד" היא תורה שלומדים על מנת ללמד, בבחינת חסד.

"תורת אמת" – תורת שמחזירה בתשובה – מריבוי לאחדות

כל זה היה דרך אגב להסביר מה זה "תורת אמת". מה זה? כתוב כאן בפסוק "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון". לכאורה זה גם כן אותו דבר, לכן הארכתי על מנת להבחין בין שניהם. "תורת אמת" כתוב בפירוש שהיא תורה בשביל להחזיר אנשים בתשובה. מה הפסוק אומר? "תורת אמת היתה בפיהו", ומה זה "תורת אמת" ש"היתה בפיהו"? "ורבים השיב מעון". מכאן זה פשוטו של מקרא ש"תורת אמת" משפיעה על חזרה בתשובה. לא סתם, אלא של רבים, כמו שמדברים היום. כדי להחזיר את כל עם ישראל צריך "תורת אמת".

אף על פי ש"אמת אמרה לא יברא"[כד], האמת סולדת ממציאות העולם, היא לא אוהבת את העולם בכלל, דוקא "תורת אמת" היא שמחזירה את הרבים. אבל "תורת אמת" היא גם בפי הכהן, כמו שאמרנו קודם, הפסוק הזה נאמר לגבי כהן, שהוא איש החסד. יש כאן התכללות של כמה דברים יחד: הכהן, שהוא איש החסד, צריך לומר "תורת אמת", ועל ידה הוא ישיב את הרבים מעון.

מה ההבדל, אם כן, בין "תורת חסד", שגם היא בשביל הזולת, לבין "תורת אמת", שהיא גם בשביל להחזיר את הרבים?

(הַיְינוּ שֶׁהֵשִׁיב אֶת רִבּוּי הַחֲמִדוּת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה — בְּחִינַת ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ בְּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ אַחַר רִבּוּי רְצוֹנוֹת זָרִים — מֵעָוֹן [הרצונות הזרים], לִקְדֻשַּׁת ״חֶמְדָּה גְּנוּזָה״, הִיא תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדֻשָּׁה).

דורשים כאן ש"רבים" היינו ריבוי. השבת רבים מעון היא כח שמשיב את הריבוי, ריבוי הוא כמו פיזור הנפש. ברגע שיש לאדם רצונות זרים, הוא מפוזר, זה נקרא פיזור הנפש. עוד פעם, מה אנחנו רוצים כאן? לבחון את התפשטות היש, אז אם התפשטות היש היא מצד יצר הרע, הוא ודאי בבחינת פיזור. כתוב שזה סימן, שהוא מחפש את הרבים, הוא לא רוצה את ה"אחד יחיד המיוחד".

הפירוש של להחזיר רבים הוא להחזיר מצב של ריבוי לאחדות, ולשם כך צריך אמת. למה צריך אמת בשביל להחזיר? לזה לא מספיק חסד. חסד יכול לקחת אחד ולהחזיר אותו, שיחסה תחת כנפי השכינה, כמו שאמרנו קודם, לתת לו את חמימות החסיון תחת כנפי השכינה. אבל להחזיר ריבוי לאחדות, שנקרא "רבים השיב מעון" – צריך אמת. למה? כתוב שאמת נושאת ההפכים. על פי חסידות, פירוש המלה אמת בכל מקום הוא איחוד שני הפכים. זוהי תכונת האמת. תכונת האמת היא בעצמו להחזיר. כל המושג של החזרת ריבוי לאחדות – זוהי תכונת האמת.

אפילו הפירוש של המלה אמת – כך כתוב בחסידות[כה] – הוא נושא הפכים. אמת היא לא כמו שום מדה. המיוחד במדת האמת שהיא נושאת הפכים, כמו "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[כו], זו "תורת אמת". מה זה "תורת אמת"? שיש נשיאת הפכים בין החכמים עצמם. למשל, אם אנחנו יכולים ללמוד גם חסידות ברסלב וגם חסידות חב"ד יחד, כמו שצריך, זו בחינת "תורת אמת". אם רק לוקחים אחד מהם, זו יכולה להיות "תורת חסד", גם זה רוצים להשפיע, אבל אם יש כח בתורה לחבר שני דברים יחד – זו בחינת אמת. זו הגדרה. כתוב שהגדרת האמת היא הכח לחבר שני דברים, אפילו שני דברים הפוכים. אמת היא התכונה של נושא הפכים. זה כלל גדול בחסידות.

השורש של אמת הוא באמונה, לכן אצלנו האמונה היא רדל"א. אחר כך היא מתחברת ביסוד. מה זה היסוד? הברית. מה זה ברית? ההתקשרות בין שנים. הכח לקשר בין שנים נקרא אמת. גם כאן, כתוב "תורת אמת", בשביל להחזיר את הרבים. מפרשים זאת כאן להחזיר את הריבוי. איזה ריבוי? עיקר הריבוי מתחיל מהרצון. שהריבוי בנפש הוא הלא-טוב. איפה בנפש הוא מתחיל ? מהרצון, זה נקרא ריבוי רצונות.

הוא רוצה את זה ורוצה את זה, זו התפשטות היש, אבל כשהיא בבחינת ריבוי היא נקראת "טורי דפרודא", הרים נפרדים – כל רצון הוא כמו הר גדול. הר הוא גם בחינת התפשטות. כתוב שהמדות של הרצון מכונות בזוהר בשם הרים[כז] – "טורי דפרודא". הוא בא מהביטוי בשיר השירים "הרי בתר"[כח] שבזוהר מתורגם "טורי דפרודא", הרים נפרדים. יש גם הרי חושך, שהכתר הוא חשוך – "ישת חשך סתרו"[כט]. הרים נפרדים זאת אומרת שהפירוד מתחיל ברצון. כל מדה היא הר, שזו התפשטות גדולה. הר בגשמיות הוא ההתפשטות שבתוך הדומם. [מה הר? המדה?] הר נקרא התפשטות בדומם, כך כתוב בחסידות. שם מתחיל הריבוי.

תפארת נוטה כלפי חסד; יסוד נוטה כלפי דין

[הרב אמר לפני כן בדרך אגב שהאמת באמצע. היא לא נוטה כלפי חסד?] התפארת-רחמים נוטה כלפי חסד[ל]. רחמים נוטה כלפי חסד. אמת היא לא בדיוק רחמים, היא כמעט רחמים, זה לא בדיוק, אמת היא יותר ספירת היסוד. זה גם שייך ליעקב, "תתן אמת ליעקב", "עמודא דאמצעיתא", אבל יותר קשור עם היסוד מאשר התפארת שקשורה עם רחמים. הוא ענף התפארת. כתוב בקבלה שבקו האמצעי נוטים הרחמים-התפארת כלפי חסד, אבל היסוד נוטה כלפי דין, כלפי גבורה קצת.

לכן, גם על פי פשט, בחז"ל מדת האמת היא כמו מדת הדין. בלשון חז"ל, כתוב על משה רבינו, מה ראה שנפל על אפיו לאחר הגילוי של י"ג מדות הרחמים? "מדת אמת ראה"[לא], ורש"י אומר[לב] שמדת אמת זו מדת הדין. ולכן יש ביטוי "דין אמת לאמתו"[לג]. לכן, באמת בלשון חז"ל, רק במלה אמת בפני עצמה יש קצת נטיה לדין. על רחמים חז"ל אומרים בפירוש שהיא נוטה כלפי חסד.

הדבר שאמרנו הוא גופא הוכחה מצוינת לכל מה שכתבנו בתחילת "סוד ה'"[לד] שרחמים הם בתפארת ואמת ביסוד. מה שעכשיו הסברנו זו הוכחה טובה מאד לשים את אמת בספירת היסוד ורחמים בספירת התפארת. זאת אומרת, זה שרחמים זה תפארת, זה אין מה לדבר, זה ברור[לה]. אבל החידוש שאמת ביסוד ולא בתפארת, בגלל שברוב ספרי הקבלה כתוב שגם אמת שייכת לתפארת[לו], ואנחנו שמים את זה דווקא ביסוד. למה? מה הענין? בספרי הקבלה, כמו ברמ"ק, מוסבר שקו האמצעי נוטה קצת, תפארת עדיין יותר קרובה לחסד, אבל יסוד על פי פשט יותר קרוב לגבורה.

איך זה מתבטא? במה שנקרא שמירת הברית, "ויתאפק"[לז] אצל יוסף. ביסוד צריך להיות הרבה גבורה, בתפארת אין גבורה. עוד פעם, הלב, הרחמים הם האמפתיה, להרגיש את הזולת. יש במדת הרחמים רק שפע של השתפכות. מה שאין כן במדת האמת יש התאפקות. למה? בגלל שהתאפקות נקראת שמירת הברית. לכן התאפקות כתובה על יוסף.

התאפקות-"אפיקי מים"-אופק

יש דבר, מהדברים הכי יפים בלשון הקודש, שהתאפקות מצד אחד היא שמירה, מצד שני, מה זה "אפיקי מים"[לח]? אפיק פרושו השפעה, התפשטות, מה שהיסוד משפיע. הרי היסוד הוא נחל של זרע, של השפעה עצמית, והנחל של היסוד הוא האפיק שלו. עם זה, הוא צריך להיות קודם מאופק. יש לו התאפקות. כמו חשמל, שהוא כח האמת – "כֻלֹה זרע אמת"[לט]. יש בזה התאפקות וגם שפע.

אפשר לומר שיש עוד מלה: אופק (horizon). אני לא בטוח אם היא בתנ״ך, נדמה לי שלא, בתנ״ך יש רק להתאפק ואפיק, "אפיקי מים". אופקים היום. זהו היעד. כתוב שיסוד הוא בחינת יעד, והאפיק זורם אל היעד שלו. אם כן, יש התאפקות ואפיק, אפיק הוא נחל. האפיק עצמו הוא ה"נחל נובע"[מ] שיש בתוך הצדיק, יש האופק שזהו היעד. הכל קשור לספירת היסוד ולמדת האמת. יש ביטוי "דין אמת", לא כתוב "חסד אמת". אכן, כתוב באמת "חסד של אמת"[מא].

"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו" – יצחק

עוד פעם, אנחנו מפרשים את שכתוב "תתן אמת ליעקב". יש בתניא[מב] "וכי אין אמת ליעקב?!". כתוב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", על פי פשט שאתה קורא את זה, כמו שצריך לתת אמת ליעקב, כך צריך לתת חסד לאברהם. אבל אם מדייקים טוב, אפשר להבין מתוך המשפט "תתן אמת" שיש יותר צורך לתת אמת ליעקב, ואילו חסד נמצא יותר ממילא אצל אברהם.

עוד פעם, כתוב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", כך סדר הפסוק. קודם כל, מענין שבפסוק הזה יעקב כתוב לפני אברהם. הפסוק הזה הוא י"ג מדות הרחמים של מיכה. כתוב שם "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". כאן יש סדר חדש של האבות. איפה יצחק כאן? כתוב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". מה זה "אשר נשבעת"? על מה זה הולך? מתי ה' נשבע לאבותינו מימי קדם? פשט. מה פשט הפסוק "אשר נשבעת לאבותינו"? מתי הפעם הראשונה והיחידה שכתוב נשבע, שה' נשבע. בעקדת יצחק[מג]. "אשר נשבעת לאבותינו" זה עקדת יצחק. זה הפשט. לכן כתוב ש"אשר נשבעת לאבותינו" הולך על יצחק.

אז מה הסדר ב-י"ג מדות הרחמים של מיכה? "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו" זה יצחק. לכן גם כתוב שלעתיד לבוא יצחק כולל את כל המושג אבותינו – "כי אתה אבינו"[מד]. "כי יעקב לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו, מעולם שמך". חז"ל דורשים[מה] מכאן שיצחק נקרא אבינו סתם. לעתיד לבוא אנחנו נקרא ליצחק בשם אבינו סתם. זו סוגיה במסכת שבת, לומדים זאת מהפסוק.

[מה ההסבר לזה?] ההסבר שהשבועה לאבותינו היא שבועה של עקדת יצחק, והיא ההתקשרות לכל המושג אבותינו. אם כן, שבועה משתייכת ליצחק (אולי נסביר את זה עוד קצת יותר). אבל מה שרצינו הוא לדייק כאן ולענות למה ששאלת. כתוב כאן "תתן אמת ליעקב", ואדמו"ר הזקן אומר בתניא "וכי צריך..", מה משמע מ"תתן אמת ליעקב"? משמע שאין לו אמת, שצריך לתת לו אמת. כלומר, כביכול זו לא המדה העצמית שלו. לכן הוא שואל בתניא "וכי אין אמת ליעקב, שצריך לתת לו אמת?!". אחר כך כתוב "חסד לאברהם", ועוד פעם על פי פשט המלה "תתן" הולכת גם על "חסד אברהם", ש"תתן אמת ליעקב" ותתן גם "חסד אברהם", אבל כיוון שלא כתוב בפירוש "תתן" אצל חסד אברהם, לכן, אם מרגישים את הפסוק הזה בדקות יותר, המשמעות היא שהחסד ממילא משתייך לאברהם, יותר מאשר האמת ליעקב. "אשר נשבעת לאבותינו" זו כבר עובדה קיימת. הפסוק הזה הוא כמו עתיד, הווה, עבר. "תתן אמת ליעקב" הוא עתיד – אני מבקש ממך ש"תתן אמת ליעקב". זה לשון עתיד. חסד לאברהם הואר הווה – יש חסד לאברהם. "אשר נשבעת לאבותינו" הוא עבר, הכוונה שהשבועה כבר קיימת מאז ומתמיד – "מימי קדם". לכן כתוב בפירוש "מימי קדם", שזה הקַדמוּת. שנים קדמוניות, העבר הרחוק.

יוסף נותן ליעקב את ההתאמתות

שוב, מה הענין? שאנחנו מפרשים תמיד ש"תתן אמת ליעקב" הוא כמו יוסף ליעקב. באמת האמת שייכת ליעקב, אבל כמו ש"אלה תולדות יעקב יוסף", יש בו שתי מדרגות. יש צד אחד שכתוב בתניא ,ש"אמת ליעקב" פרושו לאַמת את מדת יעקב מלמעלה. כמו דעת, כמו משה לגבי יעקב. עוד פעם, פעם אחת בזוהר כתוב "משה מלגאו, יעקב מלבר"[מו]. ועל משה רבינו כתוב "משה אמת ותורתו אמת", לא כתוב "תתן אמת למשה". הוא עצמו אמת. לפי זה, "תתן אמת ליעקב" פרושו להכניס ביעקב את הנשמה הפנימית שלו, שהיא משה. על כך כתוב "משה מלגאו, יעקב מלבר".

אבל הפירוש עוד יותר, ש"תתן אמת ליעקב" היינו יוסף ליעקב, בגלל שהאמת של היסוד נקראת ההתאמתות שלו. מהי ההתאמתות של כל דבר? הכח להוליד שבו, והכח ההולדה של יעקב הוא יוסף. כך מפרשים בחסידות[מז] את הפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף"[מח], שהכח של "תולדות יעקב", הכח של יעקב להוליד הוא יוסף. הכח להוליד פרושו הכח לאמת את עצמו. זה נקרא התאמתות, התאמתות היא תולדה, והכח להוליד אצל יעקב הוא יוסף.

לפי זה יוצא שאמת היא היסוד, וכך יש הרבה מאמרי חז"ל שמצביעים על כך. הכי חשוב הוא "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת"[מט], וחותם בקבלה הוא ספירת היסוד[נ]. כתוב שהיסוד נקרא "סיומא דגופא"[נא], הסיום של הגוף. הסיום הוא האמת, כי עד שהדבר לא מסתיים בכי טוב הוא עדיין לא אמיתי. אם הוא עדיין עלול להיפסק הוא לא אמת. כשהוא מסתיים הוא אמת. זה נקרא ראש-תוך-סוף, א-מ-ת.

"תורת אמת" – אתהפכא

עוד פעם, מה רצינו לומר בכל זה? שהאמת היא כח להחזיר את הרבים מעון, הכוונה להחזיר את הריבוי. מאיפה מתחיל הריבוי בנפש? הוא מתחיל מהרצון, בדיוק מהמושג הזה של התפשטות. מאיזה רצון? של התפשטות היש, ה'התחלה' שדיברנו עליה. אם היא שייכת לריבוי שנקרא "טורי פרודא", "הרי בתר", היא לא טובה וצריך לעצור בעדה. איך עוצרים? על ידי "תורת אמת". אם כן, צריך כאן "תורת אמת", צריך לתת "אמת ליעקב". כאן אנחנו לא מחלקים בין יעקב ליוסף, בגלל שכאן אנחנו רק רוצים לומר שהמדרגה של "יעסוק בתורה" היא כנגד "עמודא דאמצעיתא", שהיא ו של שם הוי' שכוללת גם את הדעת, גם את התפארת וגם את היסוד. כולם נקראים על שם יעקב.

לעניננו, לא משנה אם זו דעת או תפארת או יסוד, בגלל שרוצים רק לזהות את "יעסוק בתורה", עם ו של שם הוי'. האמת היא החזרת הרצון הזר ששייך לריבוי אל התורה שהיא אחדות – "אורייתא וקודשא ברוך הוא כולא חד"[נב]. מה הוא אמר? מה הבירור השני? למצוא את הרצון והתשוקה שלך בתוך התורה. אם אתה רוצה אותם בתורה, הכוונה שאתה רוצה אותם באחדות, בלי פיזור הנפש, בגלל שהתורה היא אחדות – "אורייתא וקוב"ה כולא חד".

בשביל הפעולה הזאת של החזרת הרצון מריבוי לאחדות צריך "תורת אמת", לא מספיק "תורת חסד". מה עושה "תורת חסד" לפי זה? היא לא יכולה לעשות אתהפכא. עוד פעם, אמת היא נושא הפכים, וכיוון שכך היא עושה מה שנקרא בחסידות אתהפכא. אמרנו שהמדרגה השניה כאן היא כמעט כמו שכתוב בתניא על אתהפכא, לקחת תשוקה חיצונית ולהפוך אותה לתשוקה בתוך התורה, בתוך הקדושה.

כדי לעשות אתהפכא צריך אמת, בגלל שאמת היא נושאת הפכים. חסד לא עושה אתהפכא. מה החסד עושה? רק עושה טוב. הוא לא משנה משהו, רק עושה לך טוב, כמו כאן, 'בא תחסה', כמו שאנחנו אומרים. מהי "תורת חסד"? ללכת החוצה עכשיו ולומר לכל היהודים 'בחוץ קר, יש לנו פה תנור, וחם כאן בחדר, יושבים כאן, לומדים תורה, זה נחמד. יהיה לך כיף, בוא תיכנס'. גם אחר כך ממשיכים ללמד אותו בצורה כזאת. זו "תורת חסד". אבל היא לא יכולה לתפוס אותו ואת התשוקה שלו.

נאמר אם רואים שהוא מתחבק עם איזו בחורה בחוץ, לומר לו שתמצא את אותו דבר כאן ויותר טוב, שיש לי כאן "אילת אהבים ויעלת חן"[נג] יותר טובה – זה לא "תורת חסד", בשביל זה צריך "תורת אמת". [תורת אמת בשביל מה?] בשביל מה שהוא אומר כאן, למצוא את התשוקה החיצונית בתוך התורה, לזה צריך "תורת אמת". בשביל רק להזמין אותו להיכנס, שחם כאן ותרגיש טוב – זה "תורת חסד", והיא עושה שיהיה לו טוב ממילא. נאמר לו שיש לנו כאן כל התענוגים שיש בעולם, אבל ממש לקחת את הריבוי שלו, את האחיזה שלו בו, את הרצונות הזרים שלו וממש להביא אותם לתוך בית המדרש, לתפוס את הגנב ולהחזיר אותו בתשובה, הביטוי בחסידות[נד] – בשביל זה צריך כח של אמת.

שוב, כל זה כדי להסביר את הפסוק "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון", ש"תורת אמת" משיבה את הרבים, והכוונה להשיב את הריבוי.

עוד פעם, זו תכונה בתוך התורה. יש שלש תכונות עצמיות, או שלשה תארים עצמיים: חסד-חיים-אמת. יש מה שהתורה היא חסד, הכוונה שהיא נותנת לך הרגשה טובה, ושהיא רוצה לתת לכולם להרגיש טוב בקדושה, כמו אברהם אבינו.

כתוב שזה ההבדל בכלל בין אברהם לבין יצחק. אברהם משפיע טוב לכולם, אור טוב מה' – "טעמו וראו כי טוב הוי'"[נה]. גם יצחק כמעט אותו דבר, רק עם הבדל קטן מאד. חסד לא מתייחס ללא טוב כמו שהוא, הוא לא ממש תופס את הריבוי ומחזיר אותו, הוא רק אומר שהנה יש לי טוב, בוא תראה את ה"טעמו וראו כי טוב הוי'". זו בחינת אברהם בתורה. אבל לחפור באר בתוך האדם עצמו זו חפירת בארות של יצחק. לכן עבודתו קשורה למה שנאמר "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק"[נו], הרבי מאיז'ביץ אמר שהמדרגה הזאת היא של יעקב, אבל כשהוא עובד את אלקי אביו יצחק.

כתוב בחסידות[נז] שהעבודה של יצחק היא לעורר את האדם ולהפוך אותו בפנימיותו, לא רק להאיר עליו אור מקיף. "תורת חסד" היא תמיד אור מקיף. אור מקיף פועל לחסות בכנפי השכינה. אבל אמת היא לא רק להאיר אור מקיף של טוב, אלא שהטוב יחדור לפנימיות, יהפוך את הרבים וישיב אותם מעון. זה כל מה שהוא אמר כאן, כל ענין לקיחת התשוקה ממש מהחוץ ולמצוא אותה ביתר שאת ויתר עֹז בתוך התורה.

התפשטות היש בקדושה – הר ציון

[איך ההרים מתקשרים עם מדת הבטחון?] פעם למדנו שיעור שלם שהר הוא סמל וביטוי של בטחון. אמרנו שהר הוא התפשטות היש. ענין זה, התפשטות היש, הסמל הגשמי לכל המושג הזה, הוא הר – "הר הגדול"[נח]. היש, הארץ עצמה, מתפשט. עוד פעם, הר בגשמיות הוא עצמו הסמל של התפשטות היש.

אם ההתפשטות היש חיובית – זה בטחון, בטחון חיובי. בדיוק מה שהוא רוצה לבחון. הוא רוצה לבחון איזה הר יש לי. מה הוא מדבר כאן? הוא אומר שיש אדם שמתעורר ברצון גדול. ברגע שהוא מתעורר ברצון גדול – יש לו גם בטחון, השאלה אם הוא מצד הקדושה או שלא מצד הקדושה. אולי היוזמה שלו היא מצד הקליפה, הישות העצמית שלו, ואז הם הרים של "טורי פרודא".

יש הרים של קדושה – הר סיני והר המוריה, הר הכרמל והר תבור וכל מיני הרים – שהם התפשטות היש הטובה. אמרנו שיש בתורה לפחות 13 הרים, במדרגה הראשונה, אחר כך יש עוד, וכולם מצד הקדושה, כנגד מדות הרחמים שבכתר. יש כל מיני הרים – יש הר ציון ויש הר שעיר. אמרנו שהתפשטות היש של הקליפה היא עשו, ולכן כל ההתפשטות היש של הקליפה נקראת הר שעיר, והתפשטות היש של הקדושה היא הר ציון. כל ביאת המשיח היא עליה על הר ציון, שהוא התפשטות היש של הקדושה, כדי "לשפֹט את הר עשו"[נט], שהוא התפשטות היש של הקליפה. זה גם הבטחון של הקדושה נגד המבטח של הקליפה.

כתוב[ס] שציון היא הנקודה הפנימית שבלב, שנקראת 'נקודת ציון'. המושג "על הר ציון" הוא גם רמז מאד יפה למבדק שלנו, בגלל שציון היא רמז לדבר ברור ונבחן, שבחנו אותו, הוא מצוין. זהו רמז לתורה הזאת, שצריך לציין את ההר, כלומר, לבחון אותו כמו מי שעבר הרבה בחינות, כמו תלמיד מצטיין שהצליח בכל הבחינות שלו. כך בתורה הזאת שצריך את ההר, לבחון אותו בארבעה מבחנים קשים, ואם הוא עומד אחרי כל המבחנים, מצליח, הוא הר ציון, הכוונה שהצטיין במבחן.

אם כן, זהו גם רמז יפה לכל התורה הזאת, שההר של הקדושה הוא הר ציון. הר הוא התפשטות היש, אבל הוא הצטיין, הכוונה שהוא עבר בהצלחה את כל הבחינות ועכשיו הוא הר מצוין. בחסידות יש נקודת ציון, ה"רעותא דלבא". מה זה ציון? הרצון הפנימי של הלב שהוא מקור התפשטות היש מצד הקדושה. כך מובא בחסידות, הרצון הפנימי של לב היהודי הוא הציון שלו. זה גם בדיוק המושג הזה.

"ועלו מושעים על הר ציון לשפֹט את הר עשו" – זה גם פסוק מאד יפה לא כתוב 'מושיע', בלשון יחיד, אלא "ועלו מושעים", שיש כביכול הרבה מושיעים. מי הם המושיעים הרבים? זהו רמז מאד יפה למה שאנחנו אומרים תמיד שלכל יהודי יש נקודת משיח. צריך הרבה מושיעים, כל אחד, כל יהודי צריך להיות מושיע, מושיע הוא משיח. אפשר לפרש על פי פשט שמיעוט רבים שנים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – אבל מה פשט הפסוק "ועלו מושיעים על הר ציון"? שכל עם ישראל נקרא "מושיעים". יש פה אסמכתא מאד יפה בפסוק הזה שלכל יהודי יש בחינת מושיע. [משיח או מושיע?] מושיע הוא כמו משיח, המשיח מושיע, ולכל יהודי יש את זה. כתוב "ועלו מושיעים". איך הוא מגיע לזה? הוא צריך לעלות על הר ציון, שהוא ההתפשטות היש המצוינת, ו"לשפֹט את הר עשו", שזו התפשטות היש מצד הקליפה. הר כנגד הר.

"חמדה גנוזה"

כל זה היה לומר ש"יעסוק בתורה" הוא בחינת "עמודא דאמצעיתא", של "תתן אמת ליעקב", "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון". הסברנו ש"רבים השיב מעון" היינו השבת ריבוי החמדות של עולם הזה, מה שנקרא פיזור הנפש אחר ריבוי רצונות זרים, לקדושת התורה.

התורה נקראת "חמדה גנוזה"[סא]. מהו הביטוי? זהו ביטוי מאד יפה. איך אני יודע בכלל שאפשר לחפש את כל התשוקות בתוך התורה? אחד משמות התורה הוא "חמדה גנוזה". אפשר לפרש את הביטוי "חמדה גנוזה" שאיזו חמדה שלא תהיה לך – היא גנוזה בתורה. עוד פעם, על פי פשט "חמדה גנוזה" פרושו שהתורה היא החמדה הגנוזה של הקב"ה, וממילא היא מקור כל החמדות, זה פשוט. אבל עכשיו נפרש אותוה טיפה אחרת, עוד יותר יפה לעניננו, שהתורה נקראת "חמדה גנוזה", הכוונה שהיא שצריכה להיות תודעה לגבי התורה שהחמדה שלך – אם יש לי עכשיו חמדה – צריך לדעת שהיא-היא גנוזה בתוך התורה. התורה היא "חמדה גנוזה", שכל חמדה וחמדה שקיימת כבר גנוזה בתוך התורה. צריך להחזיר את כל הדברים האלה לתורה, וזאת על פי מדת האמת, "תורת אמת".

"צדיק גמור" ו"צדיק אמת"

נשאר לנו רק להסביר עוד שם אחד של תורה – "תורת חיים". אמרנו שכל התכונות העצמיות של התורה כולן תיקונים, רק ש"תורת חסד" ענינה להשפיע מקיף לחסות תחת כנפי השכינה. "תורת אמת" ענינה הכח של האמת להפוך חמדה חיצונית, רצון חיצוני, הר חיצוני, להר של רצון חיובי.

כיוון שהאמת נושאת הפכים, לכן יש פה כח ההיפוך, זה החידוש שאנחנו לומדים. עכשיו נסביר משהו יפה בתניא. בתניא כתוב[סב] שאתהפכא שייכת לצדיקים, לא לבינוני, בגלל שצדיק הוא האמת. זה גם כן מובן. רק מי שיש בו את מדת האמת מסוגל להפוך. איך אני יודע שצדיק שייך לאמת? זו גם אחת מהאסמכתאות לקשר בין יסוד לאמת. בתניא אין את הביטוי הזה, יש רק "צדיק גמור"[סג], כלשון חז״ל[סד] בגמרא. בגמרא כתוב רק הביטוי "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור", "צדיק וטוב לו", אבל בזוהר כתוב הביטוי "זכאי קשוט"[סה], צדיק אמת.

עוד פעם, אני לא יודע אם פעם דיברנו על נושא זה, שהוא גם נושא חשוב. יש צדיק שאינו גמור וצדיק גמור, ולצדיק הגמור המושלם עצמו יש שלשה שמות. בגמרא כתוב "צדיק וטוב לו", "צדיק גמור", ובזוהר כתוב הביטוי "צדיק אמת", זכאי קשוט.

כל הדברים האלו קשורים עם היסוד. אלו שלבים של יחוד. מה ההבדל בין צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, או צדיק גמור וצדיק שאינו גמור? אני כמעט בטוח שהסברנו את זה פעם. יש את היסוד שאינו בזיווג. היסוד שאינו מזדווג נקרא "צדיק אבד"[סו], הוא לא יכול משום מה להזדווג. זה נקרא צדיק ורע לו, צדיק שאינו גמור. גמור מלשון "גמר ביאה". אם הוא לא יכול לגמור את היחוד הוא לא גמור, ולכן גם רע לו, לא טוב לו.

"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"[סז] קשור גם עם מה שאמרנו על אפיק. אפיק עם א הוא מלשון להפיק, שכתוב על הבעל, על היסוד. כותבים על כל שטר תנאים את הפסוק "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". זאת אומרת, היסוד הוא מֵפִיק, מוציא רצון מה'. כלומר שהצדיק מפיק. איך הוא מפיק? על ידי שהוא מוצא את הטוב, שזו מציאת האשה.

אם כן, הצדיק שמצא את אשתו, את בת הזוג, נקרא "צדיק וטוב לו". "צדיק גמור" הכוונה שיש לו גמר, שהזיווג מושלם. ומה זה "צדיק אמת"? זה צדיק שבכחו לשאת הפכים, גם את האיש והאשה. "צדיק אמת" הוא הצדיק שיכול להתחבר ולהתקשר עם אשתו כביכול. זו בחינת אמת. כל הביטויים האלה הם של שלמות הזיווג שיש ביסוד, "צדיק וטוב לו", "צדיק גמור", "צדיק אמת". צריך לחלק ביניהם, אבל לא נעשה זאת כעת.

"תורת חיים" – אור פנימי

רצינו לומר מה זה "תורת חיים". "תורת אמת" היינו תכונת האמת שיש בתורה, שהיא לחבר הפכים ולמצוא את החמדה בתוך התורה. "תורת חסד" היינו להשפיע טוּב, בבחינת מקיף, לכולם. "תורת חיים" על פי פשט היינו תורה בשביל להחיות. חיים מלשון "חיים הם למצאיהם"[סח], "אל תקרא מוצאיהם אלא מוציאיהם בפה"[סט], שהתורה היא מקור חיים, לרפא.

כל אלו, חיים ואמת וחסד, כמעט אותו דבר, כל הדברים האלה מאד-מאד קרובים. הסברנו שההבדל בין חסד לאמת הוא שחסד הוא מקיף ואמת חודרת. צריך להסביר עוד משהו. אמרנו ש"רבים השיב מעון" פרושו להשיב את הריבוי לאחדות. לכאורה גם חסד, שמאיר אור מקיף, הוא מקיף את כולם יחד ולא מתייחס ליחידים. התכונה של אור מקיף היא שהוא לא מתייחס ליחידים. כמו תחת כנפי השכינה, שאותן כנפיים מכסות את כולם.

אז למה אמרנו קודם שחסד לא יכול להחזיר רבים? בגלל שהחסד – האור מקיף – באמת מכסה את כולם, הרבה ביחד, אבל רק מביא אותם, כל אחד ואחד מהם, מהחוץ אל הפנים, לחסות תחת כנפי השכינה. הוא לא מחזיר את הריבוי לאחדות, מיניה וביה, בתוך הדבר עצמו, הוא רק מכסה הרבה יחד. עוד פעם, כמו אם נצא החוצה ולא נביא רק יהודי אחד לכאן, אלא עשרה או מיליון יהודים – זה על ידי אור מקיף של חסד. אבל זה לא השיב עדיין את הריבוי בעצמותו לאחדות. זו לא עדיין בחינת אמת. עדיין יש כביכול הרבה יחידים, שלכולם מתייחסים בבחינת מקיף אחד. זו עדיין תכונת החסד.

מהם חיים? שוב, בתנ״ך כתוב "תורת חסד" ו"תורת אמת", וחז״ל הוסיפו עוד ביטוי – "תורת חיים". כתוב שחיים הם אור פנימי באמת, חסד הוא אור מקיף. מהי אמת? אמרנו שאמת היא נשיאת הפכים, לכאורה אמת היא אור פנימי! אבל אמת היא לא בדיוק אור פנימי. היא נשיאת הפכים. זהו אור עצמי, החיבור בין האור לבין הכלי.

עוד פעם, יש שלשה דברים: יש אור מקיף ויש אור פנימי שמחיה את הכלי. לפעמים כתוב[ע] על אמת עצמה שהיא כח שמחיה את המת, לכן אמת היא א מת. אבל מה יש באמת? היא לא רק מחיה, היא עצמה המת. עוד פעם, אמת היא אור וכלי יחד, הכל ביחד, בגלל שהיא נשיאת הפכים. אור וכלי הם כמו שני הפכים, איש ואשה. אמת היא עוד יותר. האמת אפילו יותר שייכת לכלי מאשר לאור. לכן היא שייכת כאן לענין התפשטות היש בחיצוניות.

אם כן, נעשה סיכום: הסיכום הוא ש"תורת חסד" היא על שם האור מקיף שיש בתורה. איזו היא תורה היא "תורת חסד"? תורה על מנת ללמד, לעשות טוב לכולם. "תורת חיים" היא ממוצע, לכן הממוצע הוא תוספת של חז"ל. תמיד אם חז"ל מוסיפים משהו, הרבה פעמים מה שהם מוסיפים הוא ממוצע בין שתי מדרגות שמופיעות בתנ״ך. חיים הם החדרת החסד בפנימיות. חיים הם אור פנימי, אבל אמת היא משהו עצמי, לא אור, היא עצם. העצם מתגלה יותר עם הכלי מאשר עם האור, רק שהוא נושא את הפכי האור והכלי יחד, הוא משיב את הריבוי. הריבוי נמצא בתוך הכלים, לא בתוך האור, והאמת משיבה את הריבוי של הכלים לאחדות פשוטה. כל זה היה נושא בפני עצמו, נושא של "תורת חיים" ו"תורת חסד" ו"תורת אמת". יש לנו אור מקיף, אור פנימי והיחוד העצמי בין האור והכלי של האמת, של נשיאת הפכים.

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". למדנו באריכות הרבה פעמים שיש בקליפה שני ממדים: הממד שלא ניתן לאתהפכא-להתהפכות, עליו כתוב "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ"[עא]. הממד שכן ניתן להתהפכות, עליו כתוב "רע כסא לטוב", נקרא משפט. המשפט הוא משפט אמת. כתוב "לשפֹט את הר עשו", וזאת במדת האמת. על ידי ששופטים אותו, המשפט עצמו מבדיל בין רוח הטומאה, עליה כתוב "אעביר מן הארץ", לבין מה שאפשר להפוך לקדושה.

ב.     (אי) תיקון עשו על ידי דינה

טעמים לנבואת עובדיה על אדום

יש מאמר חז"ל[עב] לגבי הנביא שניבא נגד עשו ואמר את הפסוק "ועלו מושִעים". מיהו? איפה הוא כתוב? עובדיה. מי היה עובדיה? גר אדומי, הוא בא מעשו. עוד פעם, מי שאמר את הפסוק הזה הוא עצמו מעשו. כתוב שרק גר אדומי, שזהו עובדיה הנביא, יכול לנבא לאדום. אחד מתרי עשר נביאים, עובדיה, שכל הספר שלו הוא פרק אחד. הפסוק האחרון שלו הוא הפסוק הזה, וזה בכלל משהו מאד יפה בחז"ל.

אפשר לומר שהספר הוא "מועט המחזיק את המרובה"[עג]. יש הרבה בחינות בתנ״ך של "מועט המחזיק את המרובה", הדבר הכי קטן שיש בתנ״ך, דיברנו על זה כמה פעמים, הרבה תכונות שהיחידה הכי קטנה של התנ״ך, תמיד בסוד "מועט המחזיק את המרובה". אחד מהדברים שהכי קטנים בתנ״ך הוא ספר עובדיה מבין תרי עשר. תרי עשר בעצמם ספרים קטנים, אבל הוא הכי קטן ביניהם, בסך הכל פרק אחד בלבד כל הספר שלו, ספר עובדיה. [כמה פסוקים?] כ"א פסוקים, כמנין אהיה. יש דברים יפים כאן. עוד פעם, יש כ"א פסוקים והפסוק האחרון, הפסוק האהיה, הוא הפסוק "ועלו מושִעים בהר ציון לשפֹט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה".

רש"י מתחיל את הפירוש שלו:

"חזון עובדיה" - מאי שנא עובדיה לאדום [מה הקשר בין עובדיה לאדום?]

כל הנבואה כאן היא פרק אחד שכולה נגד אדום, נגד עשו – "חזון עֹבדיה כה אמר הוי' אלהים לאדום". כל הפרק הזה הוא נבואה שהוא מנבא לאדום. "שמועה שמענו מאת הוי' וציר בגוים שֻלח, קומו ונקומה עליה למלחמה. הנה קטֹן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד"[עד]. ספר שלם, פרק אחד, כ"א הפסוקים, הכל נגד אדום. הסיום, שהוא התכלית, השיא של הספר הזה, הוא "ועלו מושִעים בהר ציון לשפֹט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה". אומר רש"י "מאי שנא עובדיה לאדום" מה הקשר? למה עובדיה רק יש לו עסק אחד עם אדום?

ולא ניבא נבואה אחרת [אין לו שום נבואה אחרת, רק נגד אדום] אמרו חכמים [חז״ל אמרו לנו ש]עובדיה גר אדומי היה, אמר הקב"ה מהם ובהם אביא עליהם [שמהם, מאדום עצמו אני אביא את הנבואה נגד אדום. בשביל לתקן, או בשביל להשמיד את הרע של אדום, צריך מהם עצמם] יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם [עובדיה לפי חז״ל הוא אותו עובדיה שמסופר אצל אליהו הנביא, שהיה השר הראשי הפנימי אצל המלך אחאב ואשתו איזבל, הרשעים הכי גדולים, והוא היחיד שבמסירות נפש שמר על שארית הפליטה של נביאי ה', היחיד שלא יצא לתרבות רעה אחרי אחאב ואיזבל. אלו שני הרשעים שעובדיה דר ביניהם] ויפרע מעשו הרשע שדר בין שני צדיקים יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם.

משהו יפה ביותר. לכאורה אלו שני טעמים שונים. למה עובדיה מנבא נגד אדום? טעם אחד הוא בגלל שהוא גר אדומי, ועל כך כתוב "מהם ובהם אביא עליהם", זה טעם אחד. אחר כך טעם שני למה לו נאה ולו יאה לנבא נגד אדום, ולא מישהו אחר – ש"יבוא עובדיה", אותו צדיק שגדל בין שני רשעים הכי גדולים, זאת אומרת, זוג הרשעים אחאב ואיזבל, ולא למד ממעשיהם, הוא נשאר צדיק, ובמסירות נפש גם שמר על נביאי ה'. הוא יפרע מאחד שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, שהוא עשו, שגדל אצל יצחק אבינו ורבקה אמנו, ולא למד מהם. לכן יבוא עובדיה שגדל בין אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם ויפרע מעשו.

מה רואים מכאן? שעיקר הפורענות מגיעה לעשו בגלל שהוא לא קיבל, הוא לא למד מיצחק ורבקה, שהם מקור שלום הבית, ועיקר הזכות בא לעובדיה שהיה במקום הכי מושחת מבחינת הבית, האיש והאשה, והוא תיקן זאת, הוא היה בסדר.

בין דינה ללאה

דרך אגב, אתמול היינו בווארט שלך[עה], והרב שדיבר בתחלה (הרב וייל) שאל שאלה על דינה: למה דינה יכלה להחזיר את עשו בתשובה – למה לא כתוב על לאה אמנו אותו הדבר? שאלה שהוא המציא. אחר כך הוא אמר שאין הכי נמי, שגם לאה היתה יכולה להחזיר, לאה לא נענשה, לאה בכתה הרבה שלא תיפול בגורלו של עשו[עו], ולא אומרים שהיתה צריכה דווקא להתחתן עם עשו על מנת להחזיר אותו בתשובה. אבל על יעקב כתוב[עז] שנענש על שהחביא את דינה, בגלל שאם דינה היתה נשאת לעשו היא היתה מחזירה אותו למוטב בתשובה. אם כן, למה לא אומרים אותו דבר על לאה, שגם היא היתה צריכה להינשא? כך השאלה שהוא שאל. אחר כך הוא אמר שלאדם אסור להכניס את עצמו לניסיון, ולכן האדם עצמו חייב לבכות שלא יפול לגורל של עשו.

אז קודם כל, על פי פשט, לא חייבים לומר כך. בפשטות, למה דינה יכולה להחזיר את עשו בתשובה? בגלל שהיא הבת יעקב. הדבר הכי פשוט הוא שהיא בת יעקב, ובת יעקב יכולה להחזיר את עשו בתשובה. אבל לאה אם לא היתה נשאת ליעקב – לא היה לה שום קשר בכלל עם הקדושה. הרי רחל ולאה היו בנות לבן, וכל הזיקה שלהם לקדושה היא על ידי שנישאו ליעקב. לאה עמדה בבחינת פוסח "על שני הסעיפים". למה היא בכתה? על עצמה, על שהיא לא עדיין בתוך הקדושה. היא בגורל כזה שהיא עצמה בין יעקב ובין עשו. היא לא יודעת לאיזה גורל היא תיפול. לכן אומרים חז"ל שהיא בכתה שלא תיפול לגורלו של עשו. לעשו יש גורל, היא בכתה שלא תיפול לאותו גורל. רק בזכות הבכי שלה היא באמת נפלה ליעקב. זה פשט.

דינה פחות עשו עולה רבקה

אבל אחר כך יש רמז נפלא. איך בכלל אפשר להחזיר את עשו בתשובה? הרי יש עוד פלא גדול מאד בסיפור הזה של דינה, והוא יכולתה להחזיר את עשו בתשובה, שמכך מוכח שלדינה בתור אשה יש יותר כח מיצחק אבינו: כתוב בחסידות[עח] שיצחק אבינו רצה לתת את הברכות לעשו לא בגלל שהוא חשב שעשו צדיק, הוא ידע שעשו רשע. רק שהברכות האלה שהוא רצה לתת לעשו אלו ברכות של תשובה. אלו ברכות שבאות מהמקום הכי גבוה, מהעצמות, ושיש בכחן להחזיר אותו בתשובה. בכל זאת, רבקה אמנו הרגישה שזה לא יועיל, שבמקום שהן יחזירו אותו בתשובה זה רק יתן לו יותר יניקת חיצונים, רק יוסיף לו חיות בקליפה. אבל יצחק אבינו רצה גם הוא להחזיר אותו בתשובה.

אם כן, מהו הפלא? יוצא לפי זה שאפילו הברכות הכי נעלות שיש בכל התורה כולה שיצחק אבינו מברך לא היו עוזרות להחזיר את עשו בתשובה. כתוב בזוהר[עט] שהברכות של יצחק יותר גבוהות מהברכות של יעקב, ויותר גבוהות מהברכות של משה רבינו. כתוב בפירוש שהברכות של יצחק "ויתן לך"[פ] באו ממקום יותר גבוה מיעקב, יותר גבוה ממשה רבינו. הברכות הכי גבוהות בתורה, ששייכות לשורש ברכת כהנים, לא היו מועילות להחזיר את עשו בתשובה, ואף על פי כן דינה, הילדה הקטנה, יכולה להחזיר אותו בתשובה. זה באמת פלא גדול. למה זה ככה?

יש רמז מאד יפה. על זוג שהולך להתחתן כתוב "זכה עזר, לא זכה כנגדו"[פא]. אנחנו מפרשים זאת, שעל ידי שהיא "כנגדו" – ורש"י אומר "כנגדו, להילחם בו" –שהיא משפילה את הגאוה שלו בכך היא מתקנת אותו. זה הפירוש של "לא זכה". אם הוא "זכה", זאת אומרת הוא מזוכך, זכה מלשון זיכוך, היא עוזרת לו. אבל אם הוא "לא זכה" היא חייבת להיות "כנגדו". מה הכוונה שהוא "לא זכה"? שהוא עצמו לא מזוכך, יש לו עדיין הרבה גאוה. לאחד שיש גאוה, שמקור הגאוה הוא עשו – האשה חייבת להיות "כנגדו", להוריד אותו, להשפיל אותו, וכך היא מתקנת אותו. זה הפירוש שלנו תמיד לגבי "עזר כנגדו", שהדבר תלוי אם הבעל "זכה" או שהוא "לא זכה".

איך נתרגם את הכלל הזה לחשבון? כשזוג הולך להתחתן, כמו שמשון ובתיה, אתמול עשינו דבר כזה, נראה מה יוצא כשלוקחים את שני השמות ומחברים אותם ביחד, איזה מספר יוצאים. לחבר את שני השמות יחד היינו בחינת "זכה עזר". שאם אתה בסדר, מוסיפים את השם שלה לשם שלך, ואז יוצא משהו יותר גדול, יותר מושלם. אבל זה בחינת "זכה עזר", שאז מוסיפים את שם האשה לשם הבעל, לשם האיש. זה נקרא שהיא עוזרת לו, היא מוסיפה לו.

אבל אם הוא רשע, שנקרא "לא זכה", היא צריכה להיות "כנגדו", צריך להחסיר את שם האשה משם האיש. זאת אומרת, מה היא פועלת עליו? שצריך להוריד את הערך שלה ממנו. היא מתקנת אותו על ידי שהיא מחסירה את הערך של עצמה מהערך שלו.

לעניננו, מה היה יוצא אם דינה היתה מתחתנת עם עשו לפי כלל זה? צריך לעשות חשבון של עשו פחות דינה. זה מה שהיא היתה פועלת עליו, הרי היא צריכה להיות "כנגדו", עשו הוא בעל גאוה, ואיך היא יכולה להחזיר אותו למוטב? רק אם היא תהיה "כנגדו". לכן יש לה כח יותר מאשר ליצחק. עוד פעם, מה יצחק רצה לעשות? להחזיר אותו למוטב בדרכי חיוב, על ידי תוספת. עכשיו נסביר מה ההבדל בין דינה ליצחק, מה אשה יכולה לעשות שצדיק לא יכול לעשות. צדיק יכול רק להוסיף, יכול לברך מהמקום הכי גבוה, אבל כל מה שתוסיף לעשו הוא רק יינק ממנו, רק יתן לו יניקה נוספת. בשביל לתקן את עשו צריך להחסיר ממנו, ולהחסיר ממנו יכולה רק אשה לעשות, רק לה יש את היכולת להוריד ממנו את הגאוה.

כמה זה עשו פחות דינה? [307] מי זו? רבקה. נאמר עוד כלל: איך ממתיקים את הדין? בשורש. מיהו השורש? מהו שורש הדין בקבלה? האמא. יש מאמר חז"ל[פב], למה התורה לא פרסמה את תאריך היארצייט-ההסתלקות של רבקה אמנו? לא כתוב בתורה מתי היא מתה, כמו שאצל שרה כתובה פרשה שלמה, חיי שרה, על ההסתלקות שלה. על רבקה לא מסופר. רש"י מביא את זה בחומש[פג] מחז"ל, שהבריות לא יקללו את אותו בטן. מהי הבטן? המקור ממנו יוצא עשו. זאת אומרת שאת כל הרשע של עשו מייחסים לבטן של רבקה, שהוא יצא מאותו בטן.

מה נקרא להחזיר את עשו בתשובה? מה צריך לעשות לו? להחזיר אותו לתוך רבקה. איך אנחנו רואים שזה באמת האמת? לפני הגימטריא, איך רואים על פי פשט שבאמת הבעיה של עשו היא יציאתו בבחינת פסולת מרבקה? כתוב "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אוהבת את יעקב"[פד]. "ויאהב" הוא לשון עתיד שמתהפך לעבר עם ו ההיפוך. בכל זאת, יצחק אוהב את עשו על שם העתיד. זאת אומרת, הוא אוהב אותו בעבר ובהווה בגלל העתיד שלו. הוא רואה שניצוצות יקרות טמונים בו ויצאו ממנו. זה נקרא "כי ציד בפיו", ככה האריז"ל מפרש[פה], שיצחק היה צד, לא שעשו צד בשביל יצחק, כמו על פי פשט. האריז"ל אומר ש"ציד בפיו" היינו שיצחק היה זה שצד את הניצוצות שבתוך הפה, שהוא הפנימיות של עשו. זה הפירוש של "ציד בפיו". זה נקרא "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", כך פירוש האריז"ל.

שוב, רש"י מפרש[פו] שהפשט הוא "ציד בפיו" של יצחק, שהציד של עשו בתוך הפה של יצחק. כלומר, שיצחק היה אוכל את הציד של עשו. יש עוד פירוש, שרש"י מביא מחז"ל[פז], שעשו היה צד את יצחק בפיו בכך שהיה שואל אותו איך מעשרים את המלח ואת התבן. אבל האריז"ל מפרש הפוך. כתוב בכתבי האריז"ל, למה יצחק אהב אותו? "כי ציד בפיו", שיצחק היה צד את הפה של עשו, והפה הוא הפנימיות. הכוונה שיצחק היה נכנס לתוך הפה, לתוך פנימיות עשו, לצוד שם ניצוצות. מי הם הניצוצות שבתוך עשו? רבי עקיבא ורבי מאיר, כך כתוב בכתבי האריז"ל.

ג.      רבי עקיבא בסוד "רע כסא לטוב"

רבי עקיבא – "ר"ע כסא לטוב"

דרך אגב, יש רמז מאד חשוב שצריך להוסיף ל"רע כסא לטוב". כשכתוב בגמרא ר"ע עם מרכאות של ראשי תיבות, מה זה? רבי עקיבא. תמיד היה פלא בעיניי, כשהתחלתי ללמוד, מה זכה רבי עקיבא להיות רע?... עוד פעם, בכל חז"ל רבי עקיבא, שהוא מקור התורה שבעל פה, כתוב שרבי עקיבא והתורה שבעל פה הם כמו משה רבינו לגבי התורה שבכתב, הוא עמוד התווך של התורה שבעל פה[פח]. כתוב בכתבי האריז"ל[פט] שבעשרת הרוגי מלוכה הוא בחינת השכינה עצמה.

מה מגיע לרבי עקיבא להיות ר"ע? עוד פעם, הדבר הפשוט הוא שהוא בא מעשו[צ], הוא "הרע כסא לטוב". בנוסף, מה הוא היה עד גיל 40? רועה צאן, רועה, מלשון רע. חוץ מזה, כתוב[צא] שהיה שונא חכמים –"מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", ככה אמר.

זו בחינת רבי עקיבא, שאחר כך למד 40 שנה, ואחר כך הוא הרביץ תורה בישראל 40 שנה. החיים שלו התחלקו לשלש פעמים 40, כמו משה רבינו, גם רבי יוחנן בן זכאי ככה, רק שאצל רבי יוחנן בן זכאי כתוב[צב] שהתעסק בפרקמטיא 40 שנה ואחר כך למד 40 שנה ואחר כך הרביץ תורה בישראל 40 שנה. גם אצל רבי יוחנן בן זכאי זו בחינת "הרע כסא לטוב", אבל לא עד כדי כך כמו רבי עקיבא, שהיה בחוץ 40 שנה, חוץ מזה שהוא בן עשו, בן גרים. לגמרי היה בחוץ ושנא חכמים ואחר כך התקרב ונעשה "כסא לטוב".

זה משהו מאד מאד עמוק שרבי עקיבא הוא-הוא תכלית השלמות של "רע כסא לטוב". מה זה טוב? "אין טוב אלא תורה"[צג]. ולכן הוא הכסא של התורה. לכן הוא העמוד של התורה שבעל פה, יותר מכל אחד אחר. זה פירוש אחד, שהטוב זה התורה.

אבל אפשר לומר עוד פירוש מהו הטוב. על פי פשט "רע כסא לטוב" היינו שרבי עקיבא הוא הכסא לכל התורה כולה שנקראת טוב. אבל אם יש חכם אחד שהוא בחינת "רע כסא לטוב" כרבי עקיבא, צריך להיות מישהו שהוא טוב, שהוא הכסא שלו. [רבי מאיר?] לא, הוא גם כן "רע כסא לטוב", בגלל שהוא גם יצא מעשו. עוד פעם, אנחנו עכשיו עושים רמז שכותבים רבי עקיבא בראשי תבות ר"ע – רבי שמעון בר יוחאי תלמידו.

למה רבי שמעון הוא טוב? קודם כל, מה הקשר בין רבי עקיבא לבין התלמיד שלו רבי שמעון? רבי שמעון אמר לתלמידים שלו "שנו מדותי, שמידותי תרומיות שבתרומיות במדותיו של רבי עקיבא"[צד]. אני הסולת הנקיה. תמיד שואלים על זה, מה? לרבי עקיבא יש פסולת?! זו קושיה ששואלים תמיד. רבי שמעון אומר לתלמידים שלו "שנו מדותי", תלמדו את המדות שלי, "שמדותי הן תרומיות שבתרומיות במדותיו של רבי עקיבא". כלומר שאני הסולת הנקיה שברבי עקיבא. מה הפשט? כאילו שרבי עקיבא הוא עדיין איזה חומר גלם גדול כזה, שיש בו המון טוב ויש בו גם פסולת, ואני תכלית הבירור, כך הוא אומר, של רבי עקיבא.

באמת היו לרבי עקיבא חמשה תלמידים, שהם רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי נחמיה, לפי הגרסה המקובלת, חמשה תלמידים המובהקים שהוא סמך אותם. קודם היו לו כ"ד אלף תלמידים. גם כן, איפה רואים שיש משהו עם רבי עקיבא עסק עם רע? קודם היו לו כ"ד אלפי תלמידים, ולפי גרסה אחת זוגות של תלמידים, וכולם מתו. למה מתו? בגלל "שלא נהגו כבוד זה בזה"[צה]. מה נקרא "שלא נהגו כבוד זה בזה"? פגם ברית. לא היתה ברית, התקשרות של אהבה בין התלמידים. היו תלמידים של רבי עקיבא, כ"ד אלף, ורבי עקיבא הוא ודאי קיבל את כל האשמה על עצמו, כמו בדרכי העבודה שאנחנו לומדים, "מגלגלים זכות על ידי זכאי"[צו], ומגלגלים להפך על ידי ההפך. אז ברור שרבי עקיבא קיבל את כל העונש הזה וכל האחריות, כלומר, כל האשמה על עצמו. זה כל ספירת העומר.

אם כן, איך הוא תיקן את זה? [קידוש ה'] חוץ מקידוש ה'. מה הוא עשה? איך הוא השלים את זה? הוא לקח חמשה תלמידים וסמך אותם, במקום כל האלפים שהיו לו קודם, ומהם יצאה תורה בישראל. כתוב שכל התורה שבעל פה כולה אליבא דרבי עקיבא. למה? בגלל שכל חלק אחר בתורה שבעל פה כתב אחד מהתלמידים האלה. "סתם משנה רבי מאיר וסתם מכילתא רבי שמעון" וכך הלאה. כל מה שקשור עם חז"ל, הסתם של כל הדברים בתורה שבעל פה, אלו תלמידי רבי עקיבא. זאת אומרת שכל התורה כולה, סתם תורה, שזו כללות התורה הכל אליבא דרבי עקיבא, בגלל שהכל יצא מתלמידיו.

מה נקרא לסמוך? מי סומך? הכסא סומך. כל עצמו של המושג לסמוך הוא סוד הכסא. כל החיים שלו, כל הסיפור של רבי עקיבא, יש בו המון-המון דברים שצריך ללמוד[צז], יש בו הפלא ופלא. קודם כל, בשביל ללמוד תורה הוא היה צריך לפרוש מאשתו רחל. אחר כך אשתו רחל מתה, אחר כך היתה לו עוד אשה שהיתה גיורת, היתה מטרוניתא שהיתה זונה ואחר כך הוא התחתן אתה, הוא גם בירר את כל הקליפות, היא היתה בתכלית הקליפות. זאת לאחר האשה הראשונה רחל, שהחזירה אותה בתשובה ומסרה את נפשה שילמד תורה, והוא פרש ממנה הרבה שנים מאד, אחר כך שהוא חזר עם התלמידים הוא אמר שתדעו ש"שלי ושלכם ושלה הוא", הכל שלה, "שלי ושלכם שלה", כל מה שאני יודע וכל מה שאתם יודעים הכל שלה. גם זה בחינת כסא, היא הכסא של הכל.

אחר כך היא מתה והוא התחתן עם עוד אחת, שהיא היתה מטרוניתא בשיא הטומאה והקליפות, והוא בירר. יש הרבה מה לספר על רבי עקיבא, אבל רבי עקיבא עם כל הסיפורים האלה – הוא בקדושה המקור של בירור הרע שנעשה "כסא לטוב" במדרגה הכי נעלית, של "אין טוב אלא תורה". בנוסף, מה זה ה"כסא לטוב"? מה שהוא אחר כך סומך את חמשת התלמידים, זה גם כן בחינת כסא שסומך ותומך, ובין התלמידים כתוב שהעיקרי הוא רבי שמעון. זה סיפור אחר, תורה אחרת שצריך לספר באריכות, שהתלמידים שלו הם כנגד נר"ן ח"י של עצמו.

עוד פעם, חמשת תלמידים שלו הם כנגד הנר"ן ח"י של עצמו, כנגד הנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה של רבי עקיבא עצמו. רבי שמעון הוא היחידה, רבי מאיר, שהוא "מאיר עיני חכמים בהלכה"[צח], הוא כנגד החיה, וכך הלאה. דוקא שתי המדרגות, שהן שורש הנשמה של רבי עקיבא, רבי מאיר ורבי שמעון, הן כנגד שני המקיפים שלו. המקיף השני, שהוא החיה שלו שבבחינת בחינת מקיף, הוא רבי מאיר, שהוא בן גרים, כמו רבי עקיבא עצמו. המדרגה הכי גבוהה, ממנה מובן עכשיו מה שאמר "שנו מדותי, שמדותי הן תרומיות שבתרומיות של מדותיו של רבי עקיבא", הוא רבי שמעון שכנגד היחידה.

אם אתם זוכרים את המאמר "הרע כסא לטוב", מי היה שם הטוב? בסוף עשינו שלש מערכות של נשמות. המערכת העיקרית היתה ראובן-שמעון-לוי-יהודה, ארבעה בנים הראשונים של יעקב אבינו, ומי שכנגד הטוב הוא שמעון, והסברנו את זה קצת. למה שמעון הוא כנגד הטוב? עוד פעם, במאמר "הרע כסא לטוב" אחד מאלה שהסברנו שהוא כנגד הטוב, במדרגה שנקראת טוב, הוא שמעון. זו בחינת "שמועה טובה"[צט]. אם כן, יש רמז מאד מאד יפה ש"רע כסא לטוב" הוא רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי.

איך יודעים שרבי שמעון הוא טוב בכלל, חוץ מה"שנו מדותי שהן תרומיות שבתרומיות". מהו הטוב שלו? "אין טוב אלא תורה" – תורת הנסתר, הזוהר שלו, האור, "וירא אלהים את האור כי טוב"[ק]. הטוב הוא אור התורה, הפנימיות שלה. רבי עקיבא הוא כללות כל התורה שבעל פה, וגם אצלו היתה פנימיות התורה, אבל הכל היה ביחד, כמו חומר גלם שאמרנו קודם.

מדות של חכמים

יש סוגיה בגיטין[קא] שכתוב בה על כל חכם מה המדה שלו. כמו שעל רבי מאיר כתוב "חכם לכשירצה", כל מיני ביטויים כאלו מאד יוצאים מן הכלל. מה כתוב שם על רבי עקיבא? נקרא בפנים, זו סוגיה מאד מענינת, מדות של חכמים: "תניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים". היה אמורא שנקרא איסי בן יהודה. הוא היה מונה את השבח של החכמים, מה המדה של כל חכם. רבי מאיר הוא "חכם וסופר", ורבי יהודה הוא "חכם לכשירצה". רבי מאיר פשוט היה חכם והוא גם היה סופר. במסכת סוטה כתוב שרבי מאיר אומר "לבלר אני"[קב]. לבלר הוא סופר, סופר סת"ם.

"ר' יהודה הוא חכם לכשירצה, כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם". כך פירוש רש"י. מתי שהוא רצה להתיישב ולהיות מתון, הוא היה חכם גדול. משמע שכל הזמן הוא היה 'בְּרֵענְד', היה אש. בין התלמידים של רבי עקיבא – זה שהכי להלכה הוא רבי יוסי, והשני אחריו הוא רבי יהודה[קג], [איזה רבי יוסי?] רבי יוסי בן חלפתא. ואחר כך ר' מאיר. עוד פעם, רבי מאיר הוא חכם וסופר, שזה גם בבחינת חיה, שכנגד חכמה. רבי יהודה הוא "חכם לכשירצה", הכוונה שכל הזמן הוא לא לגמרי מתון, אבל מתי שהוא מתיישב ורוצה להיות מתון ומתחשב בדברים שלו, הוא חכם גדול. זה ר' יהודה. בחסידות יש פירוש מאד יפה מה הכוונה "חכם לכשירצה" לפי סיפור, מעשה שהיה.

_{[השלמת העורך (חסר בהקלטה): ישבו פעם בהתוועדות גדולי החסידים, ורבי אייזיק תאר את ההבדלים שהיו בין הרביים ביחס לרוח הקודש. להסברו, לאדמו"ר הזקן היה רוח תדיר, לאדמו"ר האמצעי בכל עת שרצה ונצרך לכך ועל הצמח צדק אמר (ע"כ ההשלמה)]}

שיש לו רוח הקודש כמה פעמים יום. זה מקור המושג של ר' אייזיק, שיש אחד שרק רוצה רוח הקודש ומיד יש רוח הקודש. בהמשך הסיפור שאל אותו רבי הלל: "מה, אתם מבינים ברוח הקודש? אייזיק, אז הייסט אייט רוח הקודש?, גם לך יש רוח הקודש?". לכל יהודי יש קצת, אבל לומר שיש לו רוח הקודש? הוא אמר לו "רוח הקודש אין לי, אבל אני מבין בזה". אז עוד לא היתה התקופה שהוא עצמו נהג רבעס'. באמת כשהוא התחיל להיות רבי אחרי ההסתלקות אדמו"ר האמצעי הוא קיבל אורות עצומים, אבל אחר כך הוא ירד מהעגלה והכל התעלם, אז זה לא נוגע לו. רש"י אומר שדעת זה רוח הקודש, כך רש"י כותב בחומש[קד], אז רוח הקודש של דעת ודאי שהיה לו, גילויים.

כל זה היה לגבי "חכם לכשירצה". "רבי טרפון גל של אגוזים". בשביל להבין את זה, צריך לשבת על זה כמה ימים טובים. אני רק רציתי להגיע לרבי עקיבא, שרבי טרפון נקרא גל של אגוזים. מה זה גל של אגוזים? מפרש באבות דרבי נתן "מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והן נקבצים ונופלות זו על זו כולן. כך אומר רבי טרפון בא תלמיד ושאלו דבר, היה מביא לו ראיה, מקרא, מדרש, משנה, הלכה ואגדה הכל יחד". מה זה "גל של אגוזים"? כשיש לך אגוזים אתה לוקח אחד אז כולם נופלים למלא את המקום. גם צריך להבין כל דבר, יש תלמיד שבא ושואל אותו שאלה, אותו התלמיד כמו מי שלקח אגוז אחד מתוך הערמה וכל האגוזים נופלים, הכוונה שהוא משיב לו כל מיני דברים יחד –פסוק ומשנה, הלכה אגדה וסוד – הכל הוא אומר לו על המקום. זה נקרא "גל של אגוזים". זה היה רבי טרפון.

אחר כך "רבי ישמעאל חנות מיוזנת". "חנות מיוזנת – יינה מוכן בה תמיד". הכוונה חנות מסופקת. יש ביטוי בשביל זה היום? "חנות מיוזנת, יינה מוכן בה תמיד, שאין החנווני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם". זאת אומרת, לא צריך ללכת למחסן. יש חנווני שהמצרך נמצא במחסן, אז הוא אומר, תחכה רגע, אני אביא אותו מהמחסן. אבל יש חנווני שהכל נמצא אצלו בחנות, בהישג יד. זה נקרא "חנות מיוזנת", שהכל מוכן. ממשיך רש"י: "כך נצרך אדם ללמוד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו". זה היה רבי ישמעאל.

אחר כך, רבי עקיבא, שגם כאן כותבים אותו ר"ע, מאד מענין, לא כולם כותבים בראשי תבות. רבי ישמעאל כותבים את השם שלו מלא. רבי טרפון כותבים מלא. רבי יהודה כותבים מלא. רק רבי מאיר כותבים אותו בראשי תבות. מה זה רבי עקיבא? "אוצר בלום". זה מה שרציתי להסביר. רבי עקיבא הוא אוצר, כמו חומר גלם, שהכל נמצא באוצר ורק צריך להוציא-לברר מתוכו. רבי עקיבא נקרא אוצר בלום.

אוצר בלום – בלאגן ואחר כך סדר

רש"י אומר: "כך מפורש באבות דרבי נתן: לְמה היה רבי עקיבא דומה? לעני שנטל קופתו ויצא לשדה, מצא שעורים – קצר ונתן בה, מצא חטין נתן בה וכן פולין וכן עדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו, כך ר"ע, כשלמד מרבותיו, שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה – נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורים בפיו, ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו, מדרש לעצמו". זה בדיוק מה שנקרא דרך של בעלי תשובה, לימוד של בעלי תשובה.

יש הרבה שאומרים שצריך ללמוד באופן מסודר, שקודם תלמד מקרא, כמו הסדר "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה"[קה]. כתוב בכתבי האריז"ל לגבי המשנה הזאת – מי יכול להיות מסודר בחיים? [מי שנולד דתי] האריז"ל אומר אפילו יותר מזה. אמנם לא רק מי שנולד דתי יכול להיות מסודר, אבל למעשה אנחנו רואים שאפילו מי שנולד דתי לא מלמדים אותם לפי "בן חמש למקרא". אכן, יש כמה "חדשים מקרוב באו"[קו] שרוצים להחזיר את זה, אפילו המהר"ל מפראג דיבר על כך[קז], אבל האריז"ל אומר שזה לא שייך. עוד פעם, יש הרבה היום שרוצים להחזיר את הסדר, אפילו אצל ילדים של דתיים, שיהיה מסודר כמו שכתוב, מקרא משנה וכו' לפי הסדר, וגם המהר"ל דיבר על זה. אבל האריז"ל אומר שכל המשנה הזאת שייכת רק לנשמה שבאה פעם ראשונה לעולם הזה. (כנראה במאמרי רשב"י על פרקי אבות). הוא אומר שכל המשנה הזאת של סדר, לפי גיל, שייכת רק למי שהוא גלגול ראשון. עוד פעם, כל זה שיש סדר, אם אתה פעם ראשונה אתה באמת בחינת צדיק. מה נקרא גלגול ראשון? זה באמת צדיק. הוא לא טמא, הוא נקי. אז אם אתה נקי פעם ראשונה בעולם הזה, יש סדר – "בן חמש, בן עשר" וכך הלאה. אבל אם אתה כבר מגולגל כמה פעמים, אפילו שאתה דתי, נולדת בסדר, כבר לא שייך לך כל הסדר הזה. על אחת כמה וכמה בעל תשובה, שמתחיל בגיל מבוגר אחרי שנים של בלאגן  ובלבול, ודאי שלא שייך.

המדה הזאת, מה שרש"י אומר, היא מדתו של רבי עקיבא. הרי רבי עקיבא הוא בעל התשובה הכי חשוב בתורה, הוא בא ללמוד בגיל 40, אז אין לו בגיל 40 הרבה זמן לשבת ללמוד מקרא חמש שנים וכו'. כתוב בפירוש, כל אלה ששואלים מה לעשות, כאן יש ממש רש"י מפורש, סוגיה מפורשת. מה רבי עקיבא עושה? מה שהוא תופס הוא תופס, בהכל, אַ ביסְל מקרא, קצת מקרא, כאן קצת משנה, הוא עושה סלט מהכל. אחר כך הוא הולך הביתה, הוא אומר 'יהיה זמן אני אברר את זה כבר בבית'. אבל בינתיים "חטוף ואכול", הוא חוטף כאן קצת, גם אגדה, לא אומר שקודם צריך ללמוד נגלה ואחר כך חסידות – הכל, כל דבר.

זה נקרא אוצר בלום. כל דבר שהוא מוצא בחוץ הוא לוקח, הוא מכניס אותו לאוצר וסומך על כך שפעם הוא יברר באוצר שלו. יש לו הרבה קסֶטות שם, הרבה עניינים, כל מיני כתבים... הוא סומך שפעם יבוא היום, בעזרת ה', הוא יעשה שם סדר. כל זה רש"י מפורש, זה נקרא אוצר בלום, מדת רבי עקיבא.

"ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו, מדרש לעצמו". הוא כותב דבר כמו בתנאי – שצריך לכתוב עם צד החיוב ועם צד השלילה. רש"י דואג שאנחנו נבין טוב מאד, הוא כותב גם איך עשה, והוא אומר שבדוקא. הוא לא אמר 'קודם אני לומד את זה ואחר כך אני לומד את זה' לפי איזה מן סדר, רק שהוא למד דווקא הכל יחד. זה נקרא דרך של בעל תשובה של בחינת "רע כסא לטוב". כל אחד ששייך ל"רע לכסא לטוב"  חייב ללמוד בצורה כזאת.

אבל כשהוא נעשה חכם גדול, אחרי שלמד כך ארבעים שנים, היו לו קסטות של ארבעים שנים – "כשנעשה חכם גדול, עשה כל התורה מטבעות מטבעות. סידר מדרש, ספרי וספרא לבדן". יותר מכל אחד אחר, הוא עשה אחר כך סיווג, בירור. הוא למד בצורה הכי לא מסודרת, ואחר כך מה שהוא הוציא בסוף היה הדבר הכי מסודר. הסדר שהוא יעשה בסוף יהיה סדר אמתי. זה נקרא מדת רבי עקיבא. [איך מוציאים בעל תשובה, שאין לו שום סדר, מההרגלים הרעים הקודמים של בלאגן?] עוד פעם, לא כתוב כאן שהוא לא עבד על עצמו בתיקון המדות. כתוב לגבי דרך הלימוד.

יש מושג שלמדנו הרבה פעמים, ש'פנימי' הוא אחד שהזמן יקר אצלו. ודאי שאצל רבי עקיבא הזמן היה יקר. זה לחוד וזה לחוד. אחד שהוא באלגן הכוונה שהוא מבזבז את הזמן, שמבטל את היום, ולא יודע מה לעשות. מרוב זה שהוא לא יודע מה לעשות – הוא ישן כל היום. זה ודאי לא היה רבי עקיבא. הוא לא ישן, כך לא היה נעשה רבי עקיבא. הוא עבד קשה, אבל בצורה כזאת שהוא לוקח כל פעם מה שהוא מוצא, מה שמזדמן – זה מה הוא לוקח, ועוד ועוד ועוד וממלא אוצר עצום. אחר כך בסוף, כשנעשה חכם גדול, הוא עושה סדר. הסדר שהוא עושה בסוף הוא הסדר של כל התורה כולה שנשאר אצלנו. זה נקרא "רע כסא לטוב", שמכל הבלאגן שלו יצא הסדר שלנו, הסדר ה"נצחי לעולם ועד". כל מה לימוד התורה שלנו הוא הסדר שרבי עקיבא עשה לאחר שקודם למד בצורה של בלאגן. רבותיו, שקיבלו את כל התורה כולה בצורה מסודרת, הסדר שלהם כבר נשכח ממנו. אנחנו לא יודעים את הסדר שלהם, בגלל שהסדר שלהם כלל ת"ר סדרי משנה שהיו בזמנם ואין לנו זכר מהם, לא יודעים מהם בכלל היו. כל הסדר שנשאר אצלנו לעולם ועד, עד ביאת המשיח, הוא הסדר שעשה רבי עקיבא לאחר שקיבל לא בצורה מסודרת.

עוד פעם, זו דוגמה עמוקה ביותר של "רע כסא לטוב". הוא "סידר מדרש, ספרי, ספרא לבדן, ושנאן לעצמן לתלמידיו". כמו כן, באמצעות מה הוא עשה זאת? תוך כדי לימוד. הוא היה צריך ללמד את התלמידים, אז לצורך הלימוד הוא היה חייב לעשות ספרים מסודרים, בשביל ללמד. משמע שהוא עשה זאת רק בארבעים השנים האחרונות שלו. כל ארבעים שנה שהוא למד היה הכל אוצר בלום, הוא הכניס לתוך האוצר. רק אחר כך, כשהיה צריך כבר ללמד, בארבעים שנים שבאו אחר כך, לצורך הלימוד הוא התחיל, היה חייב, לעשות ספרים בשביל התלמידים. עם תלמידים צריך להיות מסודר. אתה לא יכול ללמד את התלמידים כמו שאתה עצמך למדת. הכל סוד עמוק-עמוק ב"רע כסא לטוב". זאת אומרת, הוא צריך ללמוד בעצמו בצורה רעה, ואחר כך לשנן לתלמידיו את הנלמד בצורה טובה.

["אוצר בלום" זו העבודה שלו בהתחלה או אחר כך כשלימד את התלמידים?] הוא כאילו נתן לו מדה איך הוא עבד בתחלה. בגלל שמה שאנחנו רואים בסוף הוא לא את האוצר הבלום, בדיוק להפך. אנחנו רואים כאן שאיסי בן יהודה תפס דווקא את היסוד שלו. באמת, אתה שואל שאלה טובה. על מה הוא הולך? מה זה אוצר בלום? לפני הבירור או אחרי הבירור? [לכאורה לפני הבירור] כן, זה שהוא מכניס הכל לתוך האוצר הוא לפני הבירור, אבל יכול להיות שגם אחר כך בשביל ללמד הוא צריך לעשות סדר בתוך האוצר. אוצר בלום יכול להיות גם אחרי שהוא עושה סדר, על מנת ללמד, שזה בארבעים שנים האחרונות. באמת זו שאלה טובה, על מה הולך אוצר הבלום? נדמה לי עכשיו שרש"י רוצה לפרש שאוצר בלום הוא אחר כך. גם רש"י אומר שהדבר לא ברור לו, הוא אומר "נראה בעיני".

מה זה אוצר בלום? מה בכלל הפירוש המלה בלום? בלום פרושו בלימה, סתום וסגור. רש"י אומר "נראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן". בלום הכוונה שהוא אחר כך בלם את האוצר שלו. קודם היה לו אוצר, ואחר כך הוא בלם אותו. מה הכוונה בלם את האוצר? שעשה בו "מחיצות מחיצות". הרבה בלימות הכוונה שהוא עשה סיווּג בתוך האוצר, מיון. כך רש"י מסביר מה זה אוצר בלום, שיש לו אוצר ואחר כך הוא בלם אותו עם הרבה "מחיצות-מחיצות, כמו שעושין בתיבות גדולות". כך רש"י מסביר. יש תיבה גדולה, תיבה היא ארון, שיש בה הרבה מגירות, כל מיני מגירות. אוצר בלום הוא כמו ארון קיר גדול, שבונים אותו בצורה שיש כל מיני מגירות שמכניסים לתוכן דברים. כשיש לך ארון כזה אתה מכניס לכל מקום משהו מיוחד, אתה מסווג. "ליתן חטין מכאן", זאת אומרת יש לו מגירה בשביל חיטים, יש לו מגירה בשביל שעורים, יש לו מגירה בשביל עדשים. כך הוא אומר כאן, "ליתן חטין מכאן, שעורין מכאן, עדשים מכאן, כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ, ב) קולשיי"א בלעז". זה פירוש רש"י.

אוצר בלוס

התוספות אומרים "בלום – בקונטרס גריס במ"ם (בלום), כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות. ואית דגרסי בסמ"ך". התוספות אומר שיש גרסה אחרת, "אוצר בלוס". יש אלו שגורסים ב-ס, אוצר בלוס, במקום אוצר בלום, "כמו בבראשית רבה (פ' כ"ח) משל למלך שהיו אוצרותיו בלוסים וחתומין ומעורבין"[קח].. צריך לחפש מה זה בלוס, אבל יש במדרש אוצר בלוס וחתום ומעורב. [זה אותו הסבר?] לא, אם הוא מעורב, אז אולי זה בדיוק להפך, שעדיין לפני שהוא עשה. צריך לחפש את זה יותר. מה שרציתי רק להסביר, שרבי עקיבא נקרא אוצר בלום, ומהי המדה של אוצר בלום, שהיא בסוד "רע כסא לטוב" וכו'.

"שנוי מדותי"

רק נגמור את הסוגיה, בקיצור. "רבי יוחנן בן נורי, קופת הרוכלים. רבי אלעזר בן עזריה, קופה של בשמים. משנת רבי אליעזר בן יעקב, קב ונקי", זה דבר ידוע. "רבי יוסי, נימוקו עמו", גם כן שגור וידוע, לכן פוסקים תמיד כמו רבי יוסי, שכתוב "נימוקו עמו".

"רבי שמעון", כאן לא כתוב ר"ש על רבי שמעון, כאן כתוב כל השם שלו, רבי שמעון. "רבי שמעון טוחן הרבה ומוציא קמעא". הכוונה שזה ממש בירור. הוא טוחן הרבה ומוציא קמעא. זה רבי שמעון. מה זה "טוחן הרבה? שנה הרבה", "מוציא קמעא – מפרש ליה". תכף הגמרא עצמה תפרש מה הכוונה מוציא קמעא. זה המקור של כל המאמר הזה. מה הכוונה "טוחן הרבה ומוציא קמעא"? "תנא, משכח קמעא". יש גרסה אחת שאומרת "מוציא קמעא" ויש גרסה אחרת שאומרת "מוצא". יש מוציא ומוצא. משכח פרושו מוצא, שאחרי שהוא למד הרבה הוא מוצא, כמו "יגעתי ומצאתי"[קט], הוא יגע הרבה ומוצא קצת. מה שמוציא אינו אלא סובין. הוא מוצא את הטוב ומוציא את כל הסובין, את כל הפסולת. הוא טוחן הרבה, מוציא הרבה פסולת ומוצא קצת מבורר בתכלית הבירור.

"וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו: בני שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא". כל מה שאמרנו קודם בא מכאן. זה מקור המימרא הזאת. תרומה מלשון להרים תרומה. כמו שמפרישים ומרימים תרומה גם צריך להרים מהרע את הטוב, תרומה שבתרומה, זה סוף הסוגיה. זה ממש הענין. כל הסוגיה הזאת, קודם כתובות כל המדות של כל החכמים, לפי איסי בן יהודה, והסיום שלו הוא רבי שמעון, והסיום של הסיום הוא שרבי שמעון אומר לתלמידיו "בני שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא". זהו, עד כאן. זו היתה תוספת גדולה מאד, שאפשר להרחיב בה הרבה לגבי "הרע כסא לטוב".

סיבת שנאת רבקה את עשו

איך הגענו לזה? מעובדיה הנביא, שעובדיה הוא גדל בין שני רשעים. באמת, מה רצינו מכל זה? היינו באמצע דינה. אמרנו שצריך להפחית את דינה מעשו, ואז מקבלים רבקה. מה ראינו? שיצחק אהב את עשו בגלל ש"ציד בפיו", שהיה צד את הניצוצות. יצחק היה צד את נשמת רבי עקיבא, לכן התחלנו לדבר על "הרע כסא לטוב". יצחק היה צד את נשמת רבי עקיבא מתוך הפה של עשו. לכן הוא אהב את עשו, על שם הניצוצות שיש בתוכו. אבל כתוב "רבקה אוהבת", בהווה. היא לא מסתכלת על העתיד. גם דבר חשוב לגבי אשה, היא אוהבת את המציאות, והמציאות היא שיעקב הוא הצדיק ועשו הרשע. לכן רבקה אוהבת את יעקב ולא את עשו.

למה היא לא אוהבת את עשו? גם כן, בגלל שהיא יותר נוגעת בו מאשר יצחק. איך יצחק יכול להרשות לעצמו לאהוב את הרשע? כמו שכתוב בתניא[קי], מתי צדיק גמור יכול להפוך מדות, לברר ניצוצות? כתוב שרק אם יש לו מרחק מהם. אם הוא רחוק מהם, אם הם לא הוא, הוא יכול להתעסק. אבל אם הם הוא עצמו הוא לא יכול להתעסק, בגלל שהעיסוק יפיל אותו, זה הרי הוא עצמו. כך כתוב בפרק כ"ח בתניא. מתי אפשר להעלות ניצוצות ולעשות אתהפכא? רק אם זה לא הוא, אבל אם זה הוא – הוא לא יכול. [למה?] בגלל שזה הוא, איך הוא יכול להעלות אותם? זה יפיל אותו. [ולעשות אתהפכא לעצמו?] "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". כך הוא כותב בפרק כ"ח בתניא.

מה רואים? שיצחק לגבי עשו יכול לעבוד אתו ולצוד. עשו בשביל יצחק הוא אובייקט, כמו שאומרים, הוא יכול לצוד אותו "כי ציד בפיו". אבל רבקה יותר נוגעת, בגלל שהאמא יותר קרובה, לכן היו מקללים את הרחם של רבקה שיצא ממנו עשו, לא היו מקללים את יצחק. יש על כך גם אור החיים הקדוש[קיא], האומר שבאמת רבקה עצמה היא בירור. כמו שאמרנו קודם לגבי לאה, שלאה היא בת לבן, כך גם רבקה. מי זאת רבקה? היא בת בתואל הארמי. כתוב שעשו יצא מהחלק הרע שבה. לכן רבקה הרבה יותר נוגעת בדבר וקרובה לעשו וגם ליעקב מאשר יצחק. כך הוא בכלל אצל אמא לגבי אבא. לכן היא שונאת את עשו, אפילו שהוא הבן שלה, בגלל שהוא החלק של עצמה. היא שונאת את הרע של עצמה. על ידי כך היא דוחה אותו, והיא אוהבת את יעקב, שהוא הטוב שלה. היא עושה את הבירור.

אנחנו רואים בתורה שיש מרחק, יש טינה ושנאה בין רבקה לבין עשו. האמא בכלל לא אוהבת את הבן הזה, עשו. זה שכתוב "ויאהב יצחק את עשו" לא כתוב שהוא לא אהב את יעקב. ודאי הוא גם אהב את יעקב, הם שני בנים שלו. רק שבאופן במיוחד הוא אהב את עשו, בגלל שהוא שיחק אתו, לפי האריז"ל. יצחק שחק עם עשו, לכן הוא אהב אותו במיוחד, הוא צד אותו. אבל רבקה משמע שהיא פשוט אהבה את יעקב ושנאה את עשו. כמו כתוב במלאכי שגם הקב"ה אומר "ואֹהַב את יעקב ואת עשו שנאתי"[קיב]. זו מדת רבקה.

מה דינה היתה עושה? היא היתה מחזירה את עשו לרבקה. עוד פעם, על ידי שמחסרים את דינה מעשו יוצא בגימטריא רבקה. הכוונה שהיא מחזירה את הדין לשורשו, זה נקרא "להמתיק את הדין בשורש"[קיג]. על פי פשט מה הכוונה להמתיק את הדין בשורש? לעשות אהבה בין האמא לבין הבן, שהאמא תאהב עוד פעם את הבן הזה.

מתי האמא תאהב אותו? אם הוא ילך בדרכה, כמו כאן. מה רש"י אמר כאן? שהוא גדל בין שני צדיקים, יצחק ורבקה, וכעת הסברנו שהעיקר הוא רבקה, והוא לא למד ממעשיהם. דינה היא הנכדה, לאה לא היתה נכדה של רבקה. דינה, שהיא הנכדה של רבקה, היתה יכולה להחזיר את עשו לרבקה, לסבתא שלה. הכוונה שלדינה יש כח להחדיר לעשו שכדאי לו ללכת בתורת אמא שלו. עוד פעם, הנכדה היתה יכולה להחזיר את עשו לרבקה. זה הרמז שדינה פועלת על עשו על ידי פיחות, שיהיה שוה לרבקה, להחזיר את הדין לשורשו ושם להמתיק אותו, ואמא נקראת תשובה בכלל[קיד].  לכן רק דינה היתה יכולה להחזיר את עשו בתשובה, על ידי סוד זה, ולא יצחק עם הברכות שלו.

קודם פירשנו כך את הפסוק "עזר כנגדו", ש"זכה עזר, לא זכה כנגדו". רק אם הם נשואים אפשר או להוסיף או להחסיר. אם הם לא נשואים אין קשר ביניהם בכלל, אתה לא עושה שום דבר – עשו נשאר עשו. עוד פעם, כל הסוד התחיל מכך שאם הבעל בסדר אז צריך להוסיף את חשבון האשה לחשבון שלו. אבל אם הבעל לא בסדר, האשה צריכה להפחית את ערך עצמה מערך הבעל, ועל ידי כך היא מתקנת אותו. אבל אם הם לא נשואים אין שום קשר ביניהם כלל. היא לא יכולה לפעול עליו שום דבר.

זה נקרא "עזר כנגדו" – "עזר" פרושו להוסיף ו"כנגדו" להפחית. לפי זה צריך לעשות שני רמזים, תלוי איך. כל פעם אנחנו עושים רמז שמוסיפים את בתיה לשמשון. אז אם שמשון בסדר צריך באמת להוסיף לו את בתיה ויוצא מה שיצא, כמו שעשינו אתמול.