סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (א)

ג' כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרק א חלק א: בירור ההתעוררות ותשוקת הלב לשיטת איז'ביץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     בחינת ההתעוררות

התפשטות היש באיז'ביץ

...התפשטות היש. הוא הסביר שההגדרה של חיצוניות העולמות, וכך הוא גם בחיצוניות האדם לאחר החטא, הוא שהיש מתפשט. בשנה שעברה, כשלמדנו הרבה את הספר 'מי השילוח' של הרבי מאיז'ביץ, ראינו שהמושג 'התפשטות היש' הוא מיסודות המחשבה שלו. לפעמים התפשטות היש היא לגריעותא, ואז זהו היצר הרע, אבל כל החידוש של הרבי מאיז'ביץ הוא שצריך לברר את התפשטות היש, ובסוף – התפשטות היש היא השיא של הישג הצדיק שהוא מתפשט בתוקף גדול מאד, שהוא יכול לתת לישות שלו להתפשט כמו שהוא רוצה, וזה הכל מהקב"ה. זה היה שיא העבודה באיז'ביץ, שאדם יכול להרשות לעצמו להתפשט בצורה הכי חופשית ביודעו שזה רצון ה', שהתוקף שלו זה התוקף של הקדושה.

מה שלמדנו כאן ב"מאמר הברכות"[ב], שהתפשטות היש יכולה להיות דבר גרוע מאד, זה החיצוניות, הישות, היצר הרע. אם כן, כאן מהמאמר הזה אפשר לברר את הענין הזה, שזה נושא גדול, הנושא של התפשטות היש. ולכן נפסיק עם זה בין הפרקים של המאמר.

כאן יש פרק אחד מתוך הספר שלנו, "סוד ה' ליראיו", שנקרא "מלחמת היצר", והוא על פי מאמר חז"ל מפורסם, אבל התוכן שלו הוא על פי מאמר בספר מי השילוח. זה אחד מהמאמרים הכי מפורטים בכל הספר מי השילוח בו הרבי מאיז'ביץ מסביר את השיטה שלו. ואפשר בהשקפה הראשונה לחשוב שהשיטה שלו היא ממש ההפך ממה שלמדנו. אבל אם נבין אותה טוב, נראה שהיא עולה בקנה אחד, שזה בסדר.

מלחמת היצר

המאמר בחז"ל הוא המאמר הידוע שכתוב כאן למעלה:

אָמַר רַבִּי לֵוִי בָּר חָמָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִיש: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע [שתמיד צריך להרגיז את היצר טוב על יצר הרע] (שֶׁיַּעֲשֶׂה מִלְחָמָה עִם יֵצֶר הָרַע [אומר] רש"י),

מכאן הביטוי "מלחמת היצר". עוד פעם, השם כאן הוא "מלחמת היצר". מאיפה בא הביטוי הזה, שצריך להילחם נגד היצר? דרך אגב, אצל הרבי שליט"א זה עכשיו מהנושאים העיקריים שלו[ג]. אנחנו יודעים שהרבי לפני כמה שנים עשה צבא, שנקרא צבאות ה' – הצבא הוא של ילדים, אבל בעצם שייך לכולנו – והוא אמר שהצבא הזה הוא הצבא שבו נלחמים נגד יצר הרע. כך הרבי מזכיר כל פעם. זאת אומרת שהמושג "מלחמת היצר" הוא מושג ראשון אצל הרבי, שלשם כך הוא יסד צבא שלם בשביל להילחם נגד היצר הרע ולהרוג אותו. אז יש מושג "מלחמת היצר". חייל במלחמה של "מלחמת היצר" הוא חייל בצבאות ה', ככה הרבי מגדיר. מי שרוצה להיות חייל בצבאות ה' צריך להיות עם תודעה של מלחמה נגד היצר הרע. מאיפה בא הביטוי "מלחמת היצר"? מפירוש רש"י על מאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". מה זה להרגיז? "שיעשה מלחמה עם יצר הרע.

שלבי מלחמה

[מאיפה לומדים את זה?] — שֶׁנֶּאֱמַר ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״,

כל המדרש הזה של חז"ל הוא על פי פסוק בפרק ד' בתהלים, מתחלק לארבעה חלקים, וכל מטרת השער היא להסביר שארבעת החלקים הם ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה.

אִם נִצְּחוֹ [מיד] מוּטָב, וְאִם לָאו,

אם הוא לא ניצח על ידי "רגזו"? מענין, משמע מרש"י שעיקר המלחמה הוא רק בשלב הראשון, "ירגיז". "אם ניצחו, מוטב, ואם לאו" יעשה משהו אחר. הייתי יכול לחשוב שהשלבים הבאים כבר לא נקראים מלחמה. אבל באמת גם כל השלבים חייבים להיות מלחמה, בגלל שבסוף כל קטע כתוב "אם נצחו מוטב ואם לאו....".

נצחון שייך למלחמה, כשמישהו נלחם שייך שהוא ינצח את המלחמה. ברור מחז"ל שכל השלבים כאן הם של מלחמה, רק שיש מלחמה בהדיא, מלחמה מפורשת, שזה השלב הראשון של "רגזו ואל תחטאו"[ד], כמו שנסביר, ואחר כך יש תכסיסי מלחמה ותחבולות. כתוב "בתחבֻלות תעשה מלחמה"[ה], מלחמה יותר נסתרת. כל השלבים כאן הם שלבי מלחמה, רק שרש"י אומר מלחמה על הדבר הראשון – "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – "שיעשה מלחמה עם יצר הרע". אבל מובן מהפשט כאן שכל השלבים הם שלבי מלחמה, בגלל שכל פעם כתוב "אם נצחו, ואם לאו", אם הוא לא ניצח צריך לעשות משהו אחר. רק שהשלבים הבאים הם מלחמה יותר מחוכמת, כל פעם זה יותר ויותר בתחבולות. זו "מלחמת היצר" בתחבולה יותר עמוקה.

השלב השני של המלחמה, אם הוא לא ניצח בה תכף ומיד, הוא:

יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִמְרוּ בִּלְבַבְכֶם״,

זה החלק השני של הפסוק. לפני כמה ימים דיברנו על אמירה ודיבור, שאמירה היא תמיד פנימית, אהבה פנימית של הלב, ודיבור הוא יותר חיצוני. גם כאן יש פסוק חשוב, שכתוב "אמרו בלבבכם", וחז"ל מפרשים כאן שזהו עסק התורה – "יעסוק בתורה". "אמרו" היינו דברי תורה. בהמשך נצטרך להסביר למה זה שייך לתורה.

קריאת שמע ויום המיתה

אִם נִצְּחוֹ [בשלב ב'] מוּטָב וְאִם לָאו [מה הוא צריך לעשות? תכסיס עוד יותר מחוכם בשביל להילחם נגד היצר הרע. מה התכסיס השלישי?] יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר [בהמשך הפסוק] ״[בלבבכם] עַל מִשְׁכַּבְכֶם״ [ זו קריאת שמע שעל המיטה, כמו שנסביר בהמשך],

אִם נִצְּחוּ [בשלב השלישי] מוּטָב, וְאִם לָאו יִזְכֹּר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדוֹמוּ סֶלָה״ [על שני השלבים באמצע אין פירוש רש"י, רק כאן בסוף. מה זה "ודומו סלה"?] (יוֹם הַדּוּמִיָּה הוּא יוֹם הַמָּוֶת שֶׁהוּא דּוּמִיָּה עוֹלָמִית — רש"י]

אם כן, דומיה היא בחינת מות, וזהו השלב האחרון, שאם יגיע אליו ודאי שינצח. כאן הוא לא צריך לומר "אם נצחו". עד כאן היה ספק אם ינצח, שאם "נצחו מוטב, ואם לאו" צריך לעשות משהו אחר. אבל אם הוא יכול לקיים את זה – צריך להסביר מה הכוונה לקיים את זה – בטוח שהוא ניצח, ולכן לא צריך אפילו לומר "אם נצחו". עד כאן חז"ל.

בירור ההתעוררות

הִנֵּה הרה"ק מוהר"ר יוֹסֵף מָרְדְּכַי זצוק"ל מֵאִיזְ'בִּצָא בְּסִפְרוֹ ״מֵי הַשִׁלוֹחַ״ בְּפָרָשַׁת וְיִגַּשׁ ד"ה ״וַיֹאמֶר יִשְׂרָאֵל רָב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חַי אֶלְכָה וְאֶרְאֶנוּ בְּטֶרֶם [אמות] וְגו׳״

קטע זה הוא מהקטעים הכי מפורשים בכל הספר מי השילוח. אם תסתכלו בספר בדיבור המתחיל כאן, תראו שכמעט יותר מכל מקום אחר הוא מפרט את כל שיטת החסידות שלו, כל העבודה.

מְפָרֵשׁ שֶׁלָּשׁוֹן ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכו׳״ [למה כתוב "לעולם"? קודם הוא מפרש את המלה] מַשְׁמָע שֶׁבְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁיַּעַבְרוּ עַל הָאָדָם, בְּכָל עֵת מְצוֹא הִתְעוֹרְרוּת וּתְשׁוּקָה בַּלֵּב לִדְבַר מָה [ברגע שאדם מתעורר עם איזו תשוקה למשהו], צָרִיךְ הָאָדָם לְהַבְחִין וּלְבָרֵר אִם הַחֵפֶץ בַּלֵּב הוּא מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אוֹ פֶּן נִמְצָא בּוֹ שֶׁמֶץ וְסִיג מִדָּבָר אַחֵר,

צריך לעשות חשבון. זה כלל, הוא אומר שעיקר חשבון הנפש הוא לא בלילה, לפני שאתה הולך לישון, עיקר העבודה של חשבון הנפש כאן בשיטה הזאת הוא ברגע שאדם מרגיש יוזמה, מרגיש כל התעוררות שבעולם, זה הרגע שהוא צריך לבחון ולבדוק היטב – "הדק היטב, היטב הדק"[ו] – האם ההתעוררות הזאת היא מצד הקדושה, או שאולי היא באה מצד אחר. זה דווקא כאשר הוא מרגיש התעוררות ותשוקה, אפילו לדבר חיובי, אפילו תשוקה לעשות מצוה, לא משנה. כל פעם שלאדם יש התעוררות, איזה מן כח, אנרגיה. מה זה כח ואנרגיה? המושג שנקרא אצל רבי אייזיק 'התחלה', שלמדנו אתמול.

עוד פעם, עכשיו נראה שיש ממש תיאום עצום בין מה שלמדנו כאן במאמר הברכות, לפי דרך של חב"ד, לכל השיטה כאן של איז'ביץ. אצל רבי אייזיק[ז] היה המושג 'התחלה', שהיא התחלת התפשטות היש. המושג 'התחלה' שלמדנו אתמול, שהוא אצל בעל חי ועוד יותר אצל אדם לאחר החטא, הוא מה שכאן נקרא התעוררות ותשוקה בלב לדבר מה. זו ההתחלה. הרי כל ההתחלה היא רצון, התעוררות פתאום למשהו. כלומר, ברגע שאדם מרגיש התעוררות או תשוקה למשהו זה נקרא אצלו נקודת התחלה. אם הוא יתן להתחלה הזאת להתפשט תהיה זו התפשטות היש. בדיוק מה שלמדנו כאן, על התפשטות היש, שיש התחלה והיא מתפשטת, התהליך מתפתח ונמשך.

מה הוא צריך לעשות? כל עבודת האדם היא לתקן את ההתפשטויות שלו. צריך לתפוס כל התחלה, ברגע שמתחיל משהו אצלך. עוד פעם, משהו מתחיל אצלך, וצריך לתפוס את ההתחלה, לברר ולתקן אותה. אם ההתחלה, נקודת המוצא של התפשטות היש, מתוקנת – כל ההתפשטות בסדר.

הכל תלוי בהתחלה

זה באמת לכאורה חידוש, בגלל שכאן היה משמע שצריך להכניע את ההתפשטות, אתכפיא, צריך לגלות פנימיות. רבי אייזיק הסביר שיש חיצוניות העולמות, וכך גם חיצוניות האדם, של התפשטות היש, וזה דבר שצריך להחדיר בו בטול. הבטול, שהוא הפנימיות שבאה על ידי החיצוניות, כמו שלמדנו בימים האחרונים, עושה מיעוט הגסות. התפשטות היש היא גסות, אפילו לדבר מצוה, אם היא לא מתוקנת, 'אני' עושה את זה, "אני ואפסי עוד"[ח]. צריך להמשיך פנימיות דרך החיצוניות, כך למדנו כאן מרבי אייזיק, על מנת למעט את גסות התפשטות היש. אחר כך אמר כאן רבי אייזיק, רק אחרי שמגלים ממש את הפנימיות מאיר קצת יש אמתי גם בתוך החיצוניות.

המושג של הארת יש אמתי בתוך החיצוניות הוא מה שכאן אצל הרבי מאיז'ביץ נקרא התפשטות היש של צדיק. אבל כאן עיקר ההבדל, וזה הבדל חשוב מאד בין חב"ד לבין החסידות הזאת וכל חסידות, החסידות הזאת היא אחת מהחסידויות הכי מתקרבות לפנימיות, כמו של חב"ד. בכל זאת, התיקון המושלם של פנימיות העולמות בפני עצמו, לפני שהוא עובר ומתקן את החיצוניות – זה חסר. עוד פעם, לפי מה שלמדנו אתמול ושלשום על פי תורת חב"ד, הרבי מאיז'ביץ רוצה כמה שיותר מהר להמשיך הרגשה של יש אמתי לתוך החיצוניות. אם ישנה הארה של יש אמתי בתוך החיצוניות – היא מצדיקה את התפשטות היש, והאדם יכול להתפשט כמה שהוא רוצה. זה חיובי בגלל שזו התפשטות מצד הקדושה, וזו המטרה הסופית אצל הצדיק הגמור.

אבל זה שחייבים לבנות מערכת שלמה של פנימיות, של חלל – זה חסר. מהי פנימיות? חלל, שחייבים לעשות חלל בעבודה ארוכה של פנימיות, ורק אחר כך עוברת מהחלל הזה הרגשת היש האמתי לתוך החיצוניות. זה באמת דבר מיוחד בחב"ד שלא מוצאים בשום מקום אחר, וזה עיקר נקודת ההבדל המבחינה בין חסידות חב"ד לבין חסידות אחרת. כולם רוצים להגיע לתכלית, כמו שאומרים, והרי התכלית היא הלב. הלב חיצוני לגבי המח, וכולם רוצים שהיש האמתי יתגלה בלב. זו התכלית. יש "דרך קצרה" ויש "דרך ארוכה וקצרה"[ט]. ככל שחסידות יותר פנימית היא קצת יותר ארוכה, והכוונה שצריך לעבור כמה שלבים עד שאפשר יהיה להחדיר הרגשת יש אמתי לתוך הלב.

עוד פעם, הוא גם מסכים כאן, כמו שנלמד בהמשך, שבינוני, אחד שעדיין לא הגיע למדרגת צדיק – הוא לא משתמש בביטויים אלה, אבל הרעיון נמצא אצלו –  עיקר העבודה שלו הוא אתכפיא, להכניע את ההתפשטות. אלא שמי שהוא מושלם, לא רק שאינו צריך להכניע את ההתפשטות, הוא יכול לחייב אותה. גם לפי הרבי מאיז'ביץ צריך קודם כל להכניע את ההתפשטות. רק שהוא אומר שהשיא הוא להגיע לחיוב ההתפשטות, שאם מספיק תיקנת והכנעת את ההתפשטות הלא טובה, אפשר לגלות נקודת התחלה שקשורה לעצמות.

עוד פעם, מתי התפשטות היא דבר טוב? אם ההתחלה היא מה'. אם ההתחלה היא ממני, כל מה שיתפשט ממנה לא יהיה בסדר. הכל תלוי – לפי הביטוי של רבי אייזיק שלמדנו אתמול – בנקודת ההתחלה, בהתעוררות. מאיפה באה ההתעוררות? אם ההתעוררות הראשונה, התשוקה הראשונה לעשות משהו בחיים, באה מהיש, מהאני הלא-מבורר, מה שיתפשט אחר כך חייב להיות לא בסדר. ככל שיותר יתפשט הוא יהיה יותר לא בסדר. אם יש תולעת קטנה, "קליינער ווערמעל" כך הביטוי בחב"ד, היא מחליאה את כל הגוף. אם יש משהו קטן בפנימיות שאינו בסדר הוא מחליא אחר כך הכל בחיצוניות.

מה שאין כן אם הנקודה הראשונה של העבודה, שנקראת ההתחלה הראשונה, היא לגמרי מה'. זאת אומרת, כשההתעוררות היא אלוקית. ומתי היא התעוררות אלוקית? אם יש בה קצת הרגשת יש האמתי, כמו שלמדנו בימים האחרונים, כל ההתפשטות אחר כך היא כשרה. היא כל כך כשרה לפי שיטת איז'ביץ שלפעמים תוך כדי ההתפשטות יש כל מיני דברים מוזרים, כמו "עבירה לשמה"[י], וכל מיני דברים כאלה, שהם חלקים מההתפשטות, שלכאורה על פי תורה גם למראית עין אינם בסדר, וגם על פי שלחן ערוך יש בהם לפעמים ממש דברים שאינם בסדר – הכל בסדר אם ההתחלה בסדר.

ארבעה שלבי בחינה

עוד פעם, זוהי שיטת איז'ביץ, זה מה שהוא מסביר תמיד, וגם בחב"ד כתוב אותו דבר. יש מושג "עבירה לשמה", "ההוא כובס"[יא], כך למדנו במאמר של הצמח צדק[יב], שכך הוא בכלל מבדיל בין חסידות לבין לא-חסידים, שרק בחסידות בכלל יכול להיות דבר כזה, שאדם עושה במסירות נפש דבר שלכאורה אינו בסדר. בכל זאת, הוא לא נביא, הוא לא אליהו הנביא בהר הכרמל שקיבל נבואה של הוראת שעה, בכל זאת יש הוראת שעה פנימית. מתי יש הוראת שעה פנימית? לא שחלילה הוא רוצה לשנות דבר שכתוב בתורה, אבל יש איזה מן צו פנימי. הצו פנימי לעשות משהו נקרא 'התחלה'.

צריך להבין את כל הענין הזה, שיש מה שנקרא "הוראת שעה", שיש לי איזה צו פנימי, תעשה משהו. יש אנשים שמקבלים צו פנימי ומגיעים בסוף לבתי חולים לחולי רוח. יש המון אנשים שעשו המון עבירות והם מצדיקים זאת בכך שקיבלו צו פנימי לעשות את המעשה, מעשים הכי נוראים שנעשו. יש אפילו האנשים שבבית משפט טוענים 'שמעתי קול שאמר לי לעשות כך, אני כפוי, לא עשיתי שום דבר, קיבלתי הוראה מהשמים'. זה לא בצחוק, הם באמת שמעו זאת.

למה זה לא בסדר? בגלל שההתחלה הזאת לא היתה מהצד הקדושה, כמו שהוא כותב כאן. צריך לבחון מאיפה היא באה, מהיכן באמת הוא שמע קול. יש סתם עבריין שעושה עברות ויש מי שעושה דברים מתוך צו פנימי. מה זה צו פנימי? נקודת התחלה. כמובן, יש אחד ששומע שכביכול מצווים עליו, כמו שעכשיו סיפרנו, שהוא שומע קול, ויש אחד שלא צריך לשמוע קול, הוא פשוט מרגיש שכך מתחייב אצלו, כך מתעורר אצלו, ככה בא לי. לא סתם בא לי, בא לי בממד הכי עמוק שיכול להיות, שאני חייב.

זה נקרא נקודת התחלה. את נקודת ההתחלה צריך לברר, אם לא מבררים, אז היא באמת יכולה להיות מהסטרא אחרא. אבל אם מבררים את נקודת ההתחלה, מה שייצא אחר כך, אפילו אם אלו דברים שלא על פי תורה לכאורה – הכל מה'. זו שיטת איז'ביץ.

[איך אדם יכול לדעת?] זה נושא התורה הזאת, עכשיו הוא מסביר איך לדעת. הוא אומר שצריך לעבור ארבעה שלבי בחינה לבחון את ההתעוררות, ואם ההתעוררות עומדת לאחר ארבע הבחינות האלה, זה הסימן שהוא בסדר. לכן אמרנו שכאן היא הסולת הנקיה של כל תורת איז'ביץ. רק מה שאנחנו רוצים להסביר הוא את הקשר עם תורת חב"ד, לפי מה שלמדנו בימים האחרונים.

עוד פעם, מה שיוצא בסוף הוא כמעט אותו דבר, כמו שנראה. באמת מה שצריך להיות בסוף הוא גילוי יש אמתי בתוך היש החיצוני, שאצל צדיק מצדיק התפשטות, וזה לא חיצוניות רעה. זו חיצוניות מבוררת וטובה. כל השאלה היא באמת איך מגיעים לזה.

הוא הסביר באריכות שמגיעים לזה רק אם בונים את פנימיות העולמות. ופנימיות העולמות היא חלל, בטול במציאות. כשיש חלל אמתי יכולה להתגלות דרך הפנימיות הארה מהיש האמתי בחיצוניות. כל זמן שהיא לא מתגלה חייבים רק להכניע את התפשטות היש החיצוני. אבל איך מגיעים לזה? רק על ידי בנין הפנימיות, וזו חסידות חב"ד.

כאן אנחנו נראה אם נפרש אותו נכון, שבאמת הוא גם אומר אותו דבר, שבסוף צריך להגיע לחלל, רק שהוא לא מסביר כל כך מהו החלל. מהו השלב האחרון כאן, עליו אמרנו שאם הוא מגיע אליו הוא מנצח ודאי? להרוג את עצמו, לזכור לו את יום המיתה. זה כנגד ה-י שבשם, "ימותו ולא בחכמה"[יג], כמו שנסביר בהמשך.

באמת, השלב האחרון כאן של 'יזכיר לו את יום המות' זהה עם עשיית החלל. מה זה מות? להיות חלל. המת נקרא חלל. אדם הראשון, לפני שה' נפח בו נשמת חיים, היה חלל, כמו שלמדנו אתמול. אחרי שהוא היה חלל ה' נפח בו נשמת חיים. באמת, אם עכשיו נסביר זאת נכון, נראה שצריך להגיע למצב כזה שאתה מת, ואם אחרי שאתה חלל עדיין קיימת ההתעוררות, ההתחלה הזאת, התשוקה נשארת אצלך, אתה מת ואתה עדיין רוצה משהו – זהו סימן שהדבר מה', אתה יכול לעשות אותו ביד רמה, להפוך עולמות ולעשות דברים אפילו שנראים נגד התורה.

המשכת פנימיות דרך החיצוניות

צריך לעבור את השלבים, צריך לעסוק בתורה ונראה מה זה, צריך לקרוא קריאת שמע, ואחר כך צריך לזכור את יום המיתה, ואז מגיעים להיות חלל. אם כן, כל ההבדל הוא רק ההסבר, שהוא לא מסביר בדיוק בגלל שזו לא חסידות מפותחת, לא חסידות של השכלה כמו חסידות חב"ד. הוא לא מסביר לי בפנימיות מי פנימיות. גם לא בברסלב ולא בשום מקום. הדבר המיוחד שיש בחב"ד שאין בשום מקום אחר הוא איך לבנות את הפנימיות בטוב טעם ודעת, ולהסביר לי בדיוק מהי פנימיות.

הגעה למצבים כמו אלו שהוא יסביר כאן מחייבת פנימיות, בגלל שבלי פנימיות הוא אין יכולת להגיע לזה, האדם תמיד ירמה את עצמו. זה השלב האחרון כאן. הפנימיות האמתית היא השלב האחרון, בחינת האצילות. כמו שהסברנו, להיות חלל היינו בחינת אצילות. ארבעת השלבים כאן הם כנגד העולמות מלמטה, כנגד י-ה-ו-ה. השלב האחרון הוא כנגד האצילות, שהיא אלקות. אבל הוא לא מסביר לי, הוא לא בונה בדיוק את פנימיות העולמות. הוא רק מדבר כל הזמן על ההשתקפות בחיצוניות.

כמעט בכל החסידויות מבואר רק איך הדבר משתקף (Reflects itself) בחיצוניות. הוא מדבר על צורות ומדרגות של עבודת ה', וכל המדרגות שהוא מסביר אותן בעבודת ה' כולן מבוארות איך שהדברים מופיעים בחיצוניות. אבל להסביר לי דרך התבוננות שתביא אותי לבטול בפנימיות – עם זה הוא לא מתעסק. אבל הוא מסביר לי כל מיני מדרגות שיש בהן חכמה עמוקה ביותר של תיקון החיצוניות. כשאני קורא את הספר שלו נדמה לי בתחלה שהוא רק מתעסק במדרגה הראשונה שלמדנו כאן, של המשכת פנימיות דרך החיצוניות.

עוד פעם, אמרנו שהמדרגה הראשונה כאן היא להמשיך פנימיות דרך החיצוניות. בתחילה שאני קורא מי השילוח, או כל ספר אחר בחסידות, אני חושב שרוצים להמשיך יותר ויותר פנימיות, יותר מאשר בספר מוסר. אמרנו שהמדרגה הראשונה  נמצאת גם בחסידות. רוצים להמשיך יותר ויותר פנימיות דרך החיצוניות. רק בחסידות חב"ד מתייחסים לפנימיות כמו שהיא. זה נקרא שבונים או מתקנים את פנימיות העולמות, פנימיות האדם. כך זה נראה.

אבל כשנגיע למדרגה העליונה – היא הפנימיות עצמה. אי אפשר להסביר אותה רק כהמשכת פנימיות דרך החיצוניות. מה הוא אמר כאן? שהמשכת פנימיות דרך החיצוניות יכולה להיות טוב רק כדי למעט את הגסות, בהכנעה ואתכפיא. כלומר, להכניע את התפשטות היש, לא להצדיק אותה. אם רוצים בסוף להגיע למצב שפתאום ההתחלה היא אלקית אצלי – מחוייבת ויכולה להיות רק אם יש פנימיות.

עוד פעם, הוא לא יכול למסור ולהסביר לי בדיוק מהי הפנימיות. זה כל ההבדל. כל מה שהסברתי עכשיו הוא הקדמה, איך מה שאנחנו מדברים כאן מתקשר למה שלמדנו בימים האחרונים. בכל זאת, המבנה של מה שהוא מסביר כאן הוא הפלא ופלא, דברים נפלאים. צריך להסביר ולהבין כאן את כל ארבע מדרגות הבחינה, לבחון את ההתעוררות אם היא מצד הקדושה או מצד הסטרא אחרא. הוא אומר שזה עיקר עבודת האדם. בגלל שעיקר עבודת האדם הוא להגיע למצב שיוכל להשתמש באמצעי תוקף, אבל של קדושה.

עיקר העבודה שלו היא לעמוד על המשמר על מנת להבחין ולבחון את ההתעוררות. [איך אדם יכול לבחון את עצמו?] נכון, כתוב שכל החסידות היא לא להיות רמאי, אל תהיה שוטה[יד], גם בחב"ד. כתוב שכל ספר התניא במשפט אחד הוא "זיין ניט קיין נאר", אל תרמה את עצמך. כתוב שזה לוקח שנים. מהרבי יש אמרה מהרש"ב[טו] שלוקח 20 שנה שאדם יוכל לא לרמות את עצמו, אבל זו העבודה. זה באמת קשה, הרי "אין אדם רואה נגעי עצמו"[טז], אבל בכל זאת זו העבודה, צריך להתגבר על זה, זה לוקח שנים.

הוא מפרש את המלה "לעולם" לכל פעם שאתה מרגיש איזו "התעוררות ותשוקה בלב לדבר מה". בגלל שאם אתה לא מרגיש התעוררות אתה בכלל מת, אתה לא שייך לזמן בכלל, ולכן אתה לא "לעולם". "לעולם" משמע תמיד, והוא אומר שהכוונה היא שבכל רגע שאתה מרגיש התעוררות. מכאן משמע שזה עיקר החיים. אם אין את זה – אין בכלל חיים. "לעולם" היינו כל פעם שאתה מרגיש שאתה רוצה לעשות משהו בחיים. זה נקרא לפי המונחים של רבי אייזיק שאתה מרגיש נקודת התחלה.

שיטות חב"ד-ברסלב-איז'ביץ לגבי שמחה

וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יָבֹוא לָאָדָם עֵסֶק שִׂמְחָה

עכשיו הוא אומר עוד יותר. איזו התעוררות הכי מתפשטת מכל התעוררות אחרת? שמחה, "שמחה פורצת גדר"[יז]. בחסידות ברסלב למשל, בשמחה אין צורך להבחין[יח], היא דבר כל כך טוב שאפילו אם היא לא מאה אחוז מצד הקדושה זה בסדר, היא גם כן טובה. יש חסידות שכל כך אוהבת את השמחה שלגביה "על כל פשעים תכסה אהבה"[יט]. שאפילו שיש איזו פשיעה בתוך השמחה הזאת, לא אכפת לי. בגלל שאני כל כך אוהב את הענין שנקרא שמחה, שאני מכסה על הפשעים שלה. זה כמו השיטה של רבי נחמן, ששמחה תמיד טובה.

יש מכתב מאדמו"ר הזקן, שמודפס בסוף סידור תהלת ה', בו הוא גם כותב שהיו חסידים, כנראה חסידי חב"ד, שהיו עושים פארבריינגען, התוועדות, שותים משקה לפני התפלה והיו מתלוצצים. הוא כותב מכתב איסור חמור, הוא אומר שמשמחה של ליצנות לא יכול לצאת דבר טוב. היו חסידים שרצו להתפלל בשמחה, כתוב ש"אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה"[כ], אז לפני התפלה עשו התוועדות, לא של דברי תורה, עשו מעשי הוללות כנראה, עד כדי כך, בחב"ד, בדור הראשון. זהו מכתב מאדמו"ר הזקן של איסור חמור. אבל הוא כותב אותו לחסידים שהיו מביני דבר, לא עשו את זה סתם, הם חשבו שזה מוצדק.

זהו דבר מאד שטעון בירור. אצל רבי נחמן יש מושג "שמחה של שטות"[כא], שאם האדם עצוב הוא צריך לשמח את עצמו אפילו בשטויות. בכדי שלא ליצור מחלוקת בין חב"ד לברסלב – אסור להרבות-לפוש במחלוקת – חייבים לומר שדברי רבי נחמן על "שמחה של שטות" הם לא מה שאדמו"ר הזקן אוסר בתור שמחה של הוללות. הוללות ושטות הן שני דברים, שיש לפעמים שאדם צריך לשמח את עצמו אפילו בשמחה של שטות, ומה שכתוב מאדמו"ר הזקן שהיו חסידים שחשבו שאפילו שמחה של הוללות וליצנות הן בסדר והעיקר להיות שמח, הוא אוסר באיסור גמור. בכל זאת, לא בודקים בציציות של השמחה יותר מדי, לפי כמה השקפות.

מה שאין כן פה, באיז'ביץ, הוא כותב הרבה פעמים בספר שהדבר שהכי טעון הבחנה אם הוא טוב או לא טוב הוא שמחה. זה מאד מעניין. שעוד פעם, שמחה לכאורה היא דבר טוב. כאן הוא אומר שיותר מכל התעוררות אחרת, אם פתאום בהא לאדם שמחה, שהוא שמח, הוא מיד צריך לחשוב "לשמחה מה זה עשה"[כב], מה פתאום שאני שמח? יש הצדקה להיות שמח?! אולי אני שמח מהישות שלי, מהגאוה שלי. אם האדם שמח סתם, זאת אומרת שעכשיו זו ההתחלה הכי התחלתית מכל ההתחלות, הוא עכשיו יכול לפרוץ גדר, השמחה פורצת. לכן הוא כותב שיותר מכל הרגשה אחרת – ההרגשה שהכי צריך לבדוק ולבחון אם היא מצד הקדושה או מסטרא אחרא היא הרגשת שמחה. היא עיקר התפשטות היש.

איך זה מסתדר עם מה שאנחנו לומדים תמיד בחסידות בתורת הנפש? התפשטות היש היא תמיד מצד אמא, ואמא היא שמחה. היא נקראת יש, ואם לא מאירה בה נקודת אבא, שהיא בטול, אז "מינה דינין מתערין"[כג], יש דברים לא טובים שיוצאים ממנה. לכן הוא כותב שעיקר מה שצריך לשים עין עליו הוא שמחה. עוד פעם, הרעיון הזה נשמע בדיוק ההפך משיטת ברסלב.

עסק שמחה

בִּבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַיֵּשׁ

עוד פעם, אפשר להבחין, לא צריך לאפושי ולהרבות מחלוקת, לכן צריך ליישר את כל הדעות. גם כאן, מה עיקר הנקודה שלא תסתור אפילו את השיטה של רבי נחמן? שהוא מדבר כאן על עסק שמחה בבחינת התפשטות היש. כתבתי כאן כמעט מלה במלה מה שהוא כותב, תסתכלו בספר, פחות או יותר אלו הביטויים שלו. מה זה עסק שמחה? עוד פעם, אתה הולך לעשות משהו. בדרך כלל חסידי ברסלב לא עושים שום דבר, ולכן השמחה שלהם היא לא "עסק השמחה בבחינת התפשטות היש". הם רק רוקדים, שמחים, קופצים ומוחאים כפיים. על זה הוא לא מדבר, הוא לא מדבר על מחיאת כפים וריקוד. הוא מדבר על כך שמתוך שמחה פתאום בא לך לעשות משהו, להתעסק במשהו.

מה זה עסק שמחה בחז"ל, בהלכה? "משנכנס אב ממעטין בשמחה"[כד]. מה הפשט? אין הפשט חלילה לא להיות שמח. מה הפשט של חז"ל שאומרים ש"משנכנס אב ממעטין בשמחה"? מה כתוב בשלחן ערוך[כה]? עסקי שמחה, לבנות בית חתונות לבן שלך, לעשות גינה יפה מתוך שמחה. אלו עסקי שמחה בהתפשטות היש. זה בדיוק המושג הזה.

הפשט של חז"ל כשאומרים "משנכנס אב ממעטין בשמחה" נקרא מיעוט בהתפשטות היש של השמחה. זה עסק שמחה. כל מה שדרשנו בחודש אב, בשנה הזאת[כו] ובשנים קודמות, כל מיני הסברים בפנימיות מה נקרא "משנכנס אב ממעטין בשמחה", קודם צריך להבין את הפשט. זה הפשט. הפשט גם לא סותר את החסידות, בגלל שאין הפשט שלא להיות שמח בלב ולא שלא להיות שמח אפילו במחיאת כפיים. הפשט הכתוב בשולחן ערוך הוא עסקי שמחה, שיש התפשטות של שמחה. אז דוקא מדין זה רואים בפירוש ששמחה, יותר מכל דבר אחר, היא דבר שמביא אותך להתפשטות ולכן דוקא אומרים "ממעטין בשמחה", ולא אומרים שממעטים במשהו אחר.

(כַּנּוֹדָע שֶׁטֶּבַע הַשִּׂמְחָה הוּא הִתְפַּשְּׁטוּת בְּיוֹתֵר).

ידיעה כי הוא מאת ה'

כל זה נקרא "לעולם", שברגע שיש לאדם התעוררות, במיוחד התעוררות של עסק שמחה, מיד צריך לבחון אותה בארבע בחינות.

עַל כֵּן נִזְכְּרוּ כָּאן אַרְבַּע עֵצוֹת אֵיךְ לְהַבְחִין וְלָבֹא לְעֹמֶק הָאֱמֶת [האם היא מצד הקדושה או מעורב בה מדבר אחר], וְאַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר יֵדַע בְּבֵרוּר כִּי מֵאֵת ה׳ הוּא [עוד פעם, הוא מדלג על כל המושג בנין פנימיות העולמות וההגעה לזה, כמו שלמדנו מרבי אייזיק, אבל הוא אומר שאחרי שיעבור את כל השלבים האלה הוא יגיע לבירור האמת, שבאמת ההתחלה שלו, ההתעוררות והתשוקה בלב, היא מאת ה', מהקב"ה],

אָז יוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּתֹקֶף עַצְמִי, בִּבְחִינַת ״וַיִגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה׳״ [שכתוב אצל המלך יהושפט[כז]] וְיֵדַע כִּי הוּא דְבַר מִצְוָה אוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.

צריך להאמין באמונה ובטחון עצמי. מה זה בטחון עצמי? אחרי שהוא מתפשט הוא צריך להאמין שכל מה שהוא עושה הוא מצוה, אפילו שלכאורה לפעמים – אם הוא פותח שולחן ערוך – זה לא תואם מאה אחוז. הוא צריך אמונה חזקה ובטחון שכל מה שעכשיו יעשה הוא מצות ה' או שזו שמחה של מצוה. זו ההקדמה.

ב.     הבירור הראשון: אי קיום החמדה לעד

בירור לפני אכילת גלידה

מהם ארבעת הבירורים האלה?

הַבֵּרוּר הָרִאשׁוֹן הוּא ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע״, כְּלוֹמַר שֶׁיַּפְסִיק אֶת חֶמְדָתוֹ

כאן זו בפירוש הכנעה, זה נקרא "מיעוט הגסות". מה שלמדנו כאן הוא שאתה מרגיש התפשטות, רצון להתפשט, שהוא חמדת תשוקה למשהו, הדבר הראשון שצריך מיד הוא להכניע אותו, אתכפיא. עוד פעם, אם נשים לב נראה שבאמת כל מה שהוא כותב כאן תואם בדיוק את חב"ד. אבל הכל בהשתקפות על החיצוניות, בלי לדבר על הפנימיות. זה בדיוק מאה אחוז בסדר גמור, לכן כתבנו את זה כאן. עוד פעם, הדבר הראשון הוא ש"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". מה זה? פשוט להפסיק את התפשטות היש, לעשות מלחמה, להכניע אותו.

איך הוא מפסיק? איך יש לאדם כח להפסיק את החמדה, שבחב"ד נקרא אתכפיא?

בִּנְתִינָתוֹ אֶל לִבּוֹ שֶׁזֹּאת הַחֶמְדָּה לֹא תִּהְיֶה לוֹ לְעוֹלְמֵי עַד [כמו מה שכתוב בכל ספרי המוסר[כח], שצריך לדעת שרוב החמדות בעולם הם "הבלי עולם הזה", חולף ועובר], כִּי ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה״ וְלָמָּה לִי טוֹבָה שֶׁאֵינָהּ קַיֶּמֶת לָעַד.

מה טובה לי חמדה אם היא הבל, עוברת? זה נקרא "ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". ועל ידי המחשבה הזאת הוא מנסה להפסיק את החמדה.

הוא מנסה. זה נקרא "אם ניצחו מוטב, אם לאו...". הסברנו למה לא כתוב בסוף "נצחו", כי על פי פשט, אם הוא מגיע לשלב האחרון הוא ודאי מנצח. אבל כאן הוא כותב לא רק זה, הוא כותב ש-או שהוא ודאי מנצח, או שאם היא נשארת אף על פי כן הוא עושה אותה, סימן שזה בסדר, שאין מה לנצח, שבדיוק להפך. עיקר מה שהוא רוצה להגיע הוא למצב כזה שאין לו מה לנצח, בגלל שהוא רוצה להוכיח שזה בסדר. בסוף קורה אחד משני הדברים: אם זה לא בסדר – השלב האחרון חייב לחסל אותו, ואם כן בסדר, שנשאר החשק אפילו אחרי השלב האחרון, זה הסימן שצריך לנהוג כך, בתוקף עצמי.

[לכאורה אין לזה סוף, הוא יכול להמשיך לעבוד על זה בלי לדעת מתי לגמור] למה? יש פה ארבע מדרגות. [כמה זמן צריך לעבוד על המדרגה האחרונה?] כמה זמן? צריך עשרות שנים של עבודת ה'. הוא אומר שצריך לשים אל לבו שהדבר הזה הבל, ואני לא רוצה הבל. מתי מספיק לעשות את זה? כשממש נקלט אצלו מאה אחוז שהוא לא רוצה הבל. אחרי שבאמת נקלטת אצלי ההכרה ש'אני לא רוצה הבל, מה לי ולהבל, הרי זה דבר שאינו קיים, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[כט], מה אני צריך את זה?'. אם הוא מספיק התבונן והדבר הזה מספיק נקלט אצלו ואף על פי כן הוא עדיין רוצה את הדבר – הוא עבר את הבחינה הראשונה.

שלב זה שייך כל עוד פתאום מתחשק לך לאכול גלידה. הבעל שם טוב אומר[ל] על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[לא], שאם האדם רעב וצמא למשהו, אפילו בגשמיות, הוא רוצה גלידה, זהו סימן שיש לו ניצוץ בתוך הגלידה שהוא חייב לברר. החשק שיש לו לאכול את הגלידה הוא מאת הקב"ה, כך הבעל שם טוב כותב. אבל למי הוא כותב את זה? למי שעבר את ארבעת השלבים האלה והחשק עדיין נשאר אצלו.

[הגלידה כבר תימס...] אז לכן המציאו פריז'ידר... אחרי הבעל שם טוב המציאו פריז'ידר. בגלל שעכשיו צריך לשמור את הגלידה עד שמבררים את המציאות, את החמדה. לפני כן, או שאתה אוכל או שאתה זורק אותו, לא צריך פריז'ידר, אבל עכשיו באמת צריך. צריך לעבור את ארבעת השלבים האלה.

עוד פעם, יש מי שקורא בכתר שם טוב את התורה על "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף", אז יכול להיות שאחר כך הוא ילך ויאכל כל גלידה בעולם. זה בגלל שהוא טעה, הוא לא למד ספר התניא, הוא לא למד שאר ספרי החסידות. הוא לא הבין שהרבה דברים שהבעל שם טוב כותב הם חידושים גדולים, אבל לאנשים שכבר עברו את השלבים האלה. בחב"ד תמיד אומרים שהוא כותב לצדיקים, לא לבינונים, אבל לפי השיטה של איז'ביץ, כמו שלמדנו על כך הרבה פעמים, ואפילו לפי חב"ד זה אמת ונכון, כל הדברים האלה שנאמרו לצדיקים יכולים להיות גם אצל כל אחד אם הוא עובד את ה'.

כאן יש מדרגות של עבודת ה', ואם אחרי כל המדרגות האלה נשאר החשק לגלידה – סימן שבסדר.

היחס להתפעלות מאדמו"ר האמצעי ומר' אהרן סטראשעלער

מה הבחינה הראשונה? היא הפשט, המוסר – "ירגיז יצר טוב", לעשות מלחמה מפורשת. מהי מלחמה מפורשת, חזית ישירה של מלחמה? להתבונן בהבל של הדבר. כמובן, זה לא שייך לשמחה של מצוה. אם מדובר בשמחה של מצוה, שנדמה לך שיש בזה מצוה, צריך שלבים אחרים. לפעמים גם לאכול את הגלידה נדמה לך שזה מצוה. היצר הרע מסנוור את העיניים ועושה מכל דבר מצוה. אפילו מתאוה גשמית הוא עושה מחשבת מצוה.

לכן יש גם בתחלת ספר כתר שם טוב[לב], שמביא מהרמב"ן, משהו דומה לזה. יש קטע קטן בתחילת כתר שם טוב, שכל דבר שאתה מתלבט מה לעשות, אתה לא יודע אם כן או לא – צריך קודם כל לסלק את ההנאה שלך. ברגע שאתה מסלק את ההנאה, מה שנקרא 'פניה'. כתוב בכתר שם טוב בתחילה "עצה מהרמב"ן" לדעת מה לעשות, אם אתה מסתפק-מתלבט אם כן לעשות משהו או לא לעשות. שם הוא כתב רק עצה אחת, לא ארבעה שלבים. הוא אומר שאם האדם מסלק את ההנאה שלו בהתבוננות ועדיין רוצה בדבר, סימן שזה בסדר.

[מה זאת אומרת? אם נשאר לו עדיין חשק סימן שהוא לא סילק אותו!] לא, זה תלוי. יש דברים טובים שלא צריך לסלק. למשל, אדמו"ר האמצעי אומר בתחלת קונטרס ההתפעלות, בהקדמה, דברנו על כך הרבה פעמים, שיש חסידים שמרוב אתכפיא מדכאים את כל הדברים הטובים שיש שלהם, של עצמם, עד שנופלים ונרדמים. כך הוא כתב שם בהקדמה. מדובר דוקא לחסידי חב"ד, שמרוב – לא אתכפיא של לאכול או לא לאכול, אלא האם לתת להתפעלות להתגלוֹת או שלא. הוא מתבונן חזק, וכשהוא מרגיש פתאום התפעלות הוא מדכא אותה. יש בחב"ד נטיה לדכא התפעלות, בדיוק ההפך מברסלב וכל החסידויות, שהתפעלות בהן היא דבר טוב, למחוא כפיים. בחב"ד יש נטיה לחשוב שהתפעלות מפריעה להתבוננות, שהיא משהו חיצוני, לעומת ההתבוננות שיכול להיות בה גילוי אור פנימי. לכן יש נטיה לדכא אותה. הוא כותב שם בהקדמה שיש כאלה שכל כך מדכאים את ההתפעלות עד שנרדמים ולא נשאר שום דבר. או שהם מדכאים אותה בעצמם, או שהחבר שלהם מדכא, מתוך בושה, שזורק עליו ביצה או משהו, אם הוא רואה שפתאום הוא מתפעל, כמו שהיו ועדיין נוהגים בחב"ד דברים כאלה.

זו השיטה למשל של ר' אהרן מסטראשלע. המחלוקת בין אדמו"ר האמצעי לבין ר' אהרן סטראשלער היתה האם צריך יותר מדי לבדוק את ההתפעלות, או שגם זה יכול להזיק. זאת אומרת, אדמו"ר האמצעי מתחיל את קונטרס ההתפעלות כך. הוא אומר שיש חסידים, חסידי חב"ד, ש'שמים פס' על התפעלות. מרוב רצון לדבקות לפנימיות הם מבטלים את החיצוניות לגמרי ולא נותנים לה להתבטא, וזה לא טוב בגלל שעיקר התיקון הוא בחיצוניות, בלב – לב הוא החיצוניות. מה קורה בסוף עם החסידים האלה של 'רק פנימיות'? הוא אומר שבסוף הם הולכים לישון, זה מה שקורה אתם.

בכל זאת, מהו קונטרס ההתפעלות? איך לבחון התפעלות היטב, הדק וכו', אם היא אמת או שלא, כמו שעכשיו אנחנו לומדים לפי שיטת חב"ד. עוד פעם, בחינת ההתפעלות היא ענינו של קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי. ספר שלם בחב"ד איך לבחון את ההתפעלות, כמו הנושא שלנו, נקרא קונטרס ההתפעלות, שיש על כולו פירוש רחב ועמוק של רבי הלל. הוא כותב באריכות גדולה.

מדובר בו איך לבחון התפעלות, כמו אהבה ויראת ה', תוך כדי תפלה. לא מדבר שם על התחלות של עשית דברים. אני פתאום מרגיש את עצמי אוהב את ה', וגם את זה צריך לבחון, האם באמת אני אוהב את ה' או שזהו היצר הרע שרוצה שאחשוב שאני אוהב את ה'.

על זה מדברים בחב"ד בעיקר, אלא שרבי אייזיק מדבר קצת על ההתחלה ביחס להתפשטות היש בחיצוניות. זהו המושג 'התחלה'. לבחון חיצוניות בחב"ד הכוונה לבחון מדות, בגלל שמדות הן תמיד חיצוניות לגבי שכל. זה נקרא לבחון את המדות, את האהבה והיראה, לבדוק אותן. זו השיטה של אדמו"ר האמצעי.

לעומתו יש את רבי אהרן מסטראשעלע, שאומר שאנחנו באמת כל כך קטנים, שאם נתחיל לבדוק את האהבה – האם אני באמת אוהב את ה' או שאני לא באמת אוהב אותו – תבטל הבדיקה גם את כל אהבת ה', לא יהיה שום דבר. הוא אומר עוד כלל: הדבר עתיד להתברר ולהסתדר בעצמו. כמו שאומרים, 'יהיה בסדר', אל תדאג. זו השיטה. הוא מסביר אותה בכמה מאות עמודים, מה נקרא ש'יהיה בסדר'. אם אתה רציני ועושה מה שצריך לעשות, מתבונן ואוהב את ה' – אל תדאג יותר מדי אם זו אהבה אמתית או שלא, יהיה בסדר. זה נקרא שיטת רבי אהרן מסטראשעלע.

לעומת זה, שיטת אדמו"ר האמצעי אינה כך. חייבים לבחון את המדות, ועם זאת חייבים לדעת שעיקר הכוונה הוא התפעלות המדות, תיקון התפשטות היש. אין הכוונה לשלול אותה ולא לתת לה להתעורר. [מהי דרך הרבי בדור שלנו?] הרבי רוצה – כמו כאן כמעט – התפשטות היש בחיצוניות, חיובית. אבל הוא מדבר גם על הצד השני. אם אתה חייל בצבאות ה', אמרנו שמלחמת היצר היום אצל הרבי היא להיות חייל בצבאות ה'. כל המושג מלחמת היצר הוא ביטוי אצל הרבי שליט"א, שבשבילה הוא עשה את צבאות ה' – להילחם נגד היצר הרע.

מה הוא רוצה? שההתחלה לא תהיה ממך, שההתחלה תהיה מרבותינו-אבותינו הקדושים, הרביים, או הרבי עצמו, כמו שיש מפקד בכל צבא. זה הקו היום, וזהו גם קו מקורי בחסידות. זה נקרא להיות קשור למעין. אם אתה קשור למעין ההתפשטות שלך היא בסדר. הוא רוצה התפשטות עצומה בחיצוניות, ההתפשטות של חייל, אבל מתוך התקשרות למפקד. כאן הוא לא מדבר על כך, הוא מדבר על כך שאתה המפקד ואתה החייל.

מחיאת כפים בחב"ד

[רואים שבדורות האחרונים החסידים נגנו בתפלה] זה טוב, זה טבעי, כך צריך להיות, אבל בתנאי שזה יהיה טבעי. זהו נושא עליו הוא כותב בפירוש בקונטרס ההתפעלות, שהביטוי הראשון של התפעלות ספונטנית הוא נגינה בתפלה. לכן בחסידות חב"ד זהו עיקר הביטוי החיצוני של התפעלות, ולכן בחב"ד אומרים "עס זינג זיך", שהניגון שר את עצמו. זהו עיקר הביטוי.

הראשון שאני זוכר עליו סיפור בנושא זה הוא הרבי המהר"ש שהוא אמר להרבה חסידים לשיר בתפלה, שלכאורה זה נגד השיטה הזאת. עוד פעם, השיטה המקורית בחב"ד היא שכל דבר טוב אם הוא בא מעצמו. לכן לשיטה שאומרים לך 'תמחה כפיים', כמו אצל רבי נחמן, היו לועגים עליה, חוכא ואיטלולא, 'מה, מישהו אומר לי למחות כפים?! מה זה יעשה לי למחות כפיים?'. אם מחיאת הכפיים נעשית מעצמה – זה בסדר. אבל שמישהו יאמר לי למחות כפיים?! ככה לכאורה היה תמיד בדורות הראשונים. בדורות האחרונים יש יותר ויותר דברים שעושים בחיצוניות בגלל שהצדיק אמר.

כמו שהסברנו הרבה פעמים, יש כיום הרבה-הרבה תיקונים בחב"ד – חב"ד ענינה תיקון, כמו שכל התורה כולה ענינה בירור ותיקון – של השקפות כאלו שהיו בברסלב בתחלה, שמתעסקים בחיצוניות בגלל הצדיק. בתחלה בחב"ד לא היה דבר כזה, זה היה אבסורד, נגד כל השיטה, ואילו עכשיו יש דברים כאלה, שעושים דברים מסוימים בחיצוניות בגלל הצדיק. [החיצוניות מעוררת את הפנימיות] טוב, יש מאמר "קול מעורר הכונה"[לג]. במאמר הזה צריך הרבה ללמוד מהי הכוונה. יש הרבה פירושים בזה.

תיקון לבושה רעה

[שייך בזה מראית עין?] כתוב בצעטיל קטן של רבי אלימלך מליז'ענסק, שיש אנשים שיש להם בושה של קליפה, בושה רעה. מהי בושה רעה? ישות, גאוה. הוא אומר שאנשים שיש להם את הבושה הרעה חייבים לעשות כל דבר בקדושה בפני אנשים, לשבור אותה. כך כותב בצעטיל קטן.

את ההוראה הזאת הרבי שליט"א אומר להרבה אנשים, אבל היא לאנשים מסוימים, אנשים שיש להם בושה רעה. מה זה בושה רעה? בושה של גאוה. להרבה אנשים שיש בושה רעה הרבי שליט"א אומר את מה שכבר כתוב בפירוש בצעטיל קטן, הוראה מרבי אלימלך, שם באותו מאמר הוא כותב שדוקא – צריך הרבה ללמוד מהי הכוונה, יש הרבה פירושים בזה – בשביל לשבור מדה צריך ארבעים ימים רצופים, לצעוק בכל הכחות אמן בפני כולם, וכך הלאה. גם הרבי כותב בפירוש לאנשים גדולים בחב"ד בדור הזה, שצריכים להתפלל באריכות, עם ניגון וכו', בתוך המנין ובפני אנשים, אנשים שמצד הטבע שלהם היו מתביישים והולכים הצידה, היו נמנעים בכלל להיות בתוך המנין.

[אין אנשים שבאים דוקא לגאוה מזה?] נכון, לכן אמרנו שזה לאנשים מסוימים. אם כאן מדובר במדה של בושה רעה, אז יש ענין לעשות זאת דוקא בתוך המנין. כמובן, אם אתה מקבל הוראה כזאת מצדיק זה הרבה יותר תקיף. אתה יודע, כך הרבי אמר לי, שאני חייב לצעוק בתוך האנשים. אבל גם כאן, כל דבר דורש עבודה של שנים להבחין מה וכיצד לעשות. אלו לא דברים פשוטים.

[מה הפירוש בושה רעה?] שהוא מפחד מה האנשים יאמרו עליו. כל דבר רע הוא ביטוי של גאוה, במיוחד זה. בושה היא תוצאה של חטא אדם הראשון, התוצאה העיקרית שכתוב עליה בפירוש בתורה. מהו חטא אדם הראשון? שהוא הכניס את עצמו למודעות עצמית (self-consciousness). לכן התוצאה העיקרית של הרגשת עצמו, שהיא חטא אדם הראשון, זו בושה, שהוא מתחיל להתבייש. זו בושה רעה.

[אבל כתוב על יהודים שהם "ביישנים ורחמנים"[לד]!] זו בושה אחרת, זו בושה של קדושה, של צניעות – "הצנע לכת עם אלהיך"[לה]. באמת צריך להבחין, זה לא פשוט. כמו כל דבר, זה לא פשוט. יש בושה טובה, שהיא צניעות, שהיא כל כך טובה, הכי טובה, שאין יותר ממנה, ויש בושה רעה, של גאוה, שזו תדמית אישית. עוד פעם, מהי צניעות? הדבר הכי עצמי, מרדל"א. בושה טובה של צניעות היינו שאתה לא יודע בשום פנים ואופן למה אתה מתבייש. אנחנו לומדים תמיד שצניעות באה מרדל"א. אתה לא יודע, אחרי שאתה עושה חשבון נפש אמת, כמו כאן, אולי אני מתבייש בגלל שאני מפחד ממה שאנשים יחשבו עלי. אחרי בדיקה פנימית-אמתית מתברר לך שלא בגלל זה. למה אתה מתבייש – אתה לא יודע. זה נקרא שהצניעות באה מרדל"א. יש בושה טבעית, שאדם מתבייש ובשום פנים – גם אחרי כל ההתבוננות והבדיקה הפנימית – הוא לא מבין למה הוא מתבייש, זה נשאר נעלם. הבושה שנשארת בגדר נעלם היא הצניעות העצמית, שאין יותר גבוה ממנה. לכן היא נמשכת מרדל"א, מרישא דלא אתידע.

עוד פעם, כל ההבחנות של טוב רע הן עבודה, זה נקרא עבודת ה'. עכשיו הוא נותן לנו תדריך. הוא אומר שבדרך כלל יש בעבודה הזאת שאדם בוחן את עצמו ארבעה שלבים. הבירור הראשון הוא פשוט הניסיון להכניע על פי הדרך המוסרית המקובלת תמיד, מאז ומתמיד, שאדם ישים אל לבו שהדבר הזה הוא הבל. מה, אני צריך להזדהות ולשאוף להבל? עוד פעם, מתי זה מספיק? כשנקלט אצלו שהענין הזה של ההבל הוא באמת הבל. הוא התבונן באמת והדבר נקלט באמת. כאשר הוא נקלט באמת, אם באמת הדבר הזה הבל הוא היה צריך לסלק אותו לחלוטין. יש לפעמים שזה עדיין נשאר, שהחשק נשאר.

כלל לגבי דברים שכתובים בספר

דרך אגב, יש עוד כלל מאד-מאד גדול שכתוב בחסידות, בשבילך איל ובשביל כולם, שמה שכתוב בכל ספר בעולם אי אפשר לקיים אותו! לא צריך לחשוב בדיוק איך אני יכול לעשות זאת. כתוב שאין שום דבר שכתוב באף ספר שאפשר לעשות. זה כלל גדול בתורה. הכל אידיאל. לאט-לאט, ככל שמתקשרים עם הענין, הוא מתקן את האדם. לאט-לאט הוא יבוא להיכן שהוא צריך לבוא. אבל לא יכול להיות איזה מן תפריט או נוסחה מתמטיקאית, שאם תעשה כך וכך יהיה בסדר. בכתבי חב"ד הפנימיים הנסתרים מופיע הווארט הזה, משהו מאד חשוב, שאין שום דבר שכתוב בספר כלשהו שאפשר לקיים מיד, כמו שהוא. זה כלל הכי גדול בתורה.

מה זה אומר לי? שצריך שימוש. זה כל סוד שימוש תלמידי חכמים, ש"גדול שימושה יותר מלימודה"[לו]. בגלל שרק על ידי שימוש אפשר להמחיש את הדבר במציאות. [זוהי בעצם התורה שבעל פה] נכון, לכן באמת כתוב ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב"[לז]. ברגע שאתה כותב משהו אתה מרחיק אותו מהמציאות. עוד פעם, זה כלל גדול. לכן היה כתוב שתורה שבעל פה בתחלה היתה חייבת להישאר תורה שבעל פה, בגלל שאם היא תורה שבעל פה היא מציאות, היא בגדר שימוש ולכן קשורה עם המציאות. ברגע שהיא הופכת להיות תורה שבכתב היא מתרחקת מהמציאות, היא מסתתרת. לכן כתוב שהכתב הוא הסתרה. בכל זאת, חייבים לכתוב כדי שתורה לא תשתכח. התורה כפי שהיא עכשיו בכתב היא כמו סימני דרך. כל דבר זה כך. אלו רמזים שמסתתרים בתוך הכתב ומתפרשים בפה. כך כתוב בזהר, שכל דבר מתפרש בפה ומסתתר בכתב. אף על פי שלכאורה הכתב יותר ברור, אבל מרוב שהוא ברור הוא כבר לא מציאותי.

זה בכלל כלל גדול: לא צריך יותר מדי לשבור את הראש בקיר למה אני לא יכול אף פעם לעשות שום דבר. לא צריך להתייאש, צריך תמיד להמשיך לעשות, אבל צריך לדעת שככה זה, זו הערה כללית שצריך לדעת. [אפילו קיום הלכה פשוטה?] אפילו על קיום מצוה אחת כתקנה. כתוב בגמרא[לח], שלעשות דבר אחד בתיקון זה כל העולם כולו. אף אחד לא יכול לעשות שום דבר בשלמות. זה פסוק מפורש – "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[לט], והבעל שם טוב אומר[מ] ש"לא יחטא" היינו בתוך הטוב. אין שלמות במציאות.

מתנגד – מִנֶּגֶד

זהו ההבדל בין חסיד ללא חסיד. לא-חסיד באמת חושב 'אני עושה מה שכתוב בשולחן ערוך לכן אני מאה אחוז בסדר'. זה נקרא 'מתנגד'. הצמח צדק מפרש^יג, אם אתם זוכרים, שמתנגד הכוונה שהוא תמיד מנגד, הוא מתנגד עם דבר ההלכה. הוא ראה אותו לנגד עיניו כל הזמן, זה נקרא שהוא הולך לפי שורת הדין. נדמה לו שכל הזמן הוא נגד, הוא מול הדבר ההלכה. הוא מתנגד כל הזמן. זה נגד. כך הצמח צדק מפרש את הכינוי 'מתנגדים'. זה נקרא ללכת עם שורת הדין, אבל ללכת עם שורת הדין זה תמיד מרחוק, אף פעם לא דבר אחד. כביכול 'אני הולך ביחד עם השולחן ערוך, השולחן ערוך, הדין, כאן ואני מתנגד איו, אני משתדל ללכת אתו, שווה בשווה'. זוהי השקפת מתנגד, כך הוא הסביר. באמת נדמה לאדם כל הזמן שהוא הולך ביחד. אבל הוא אף פעם לא מרגיש שהוא אף פעם לא אותו הדבר. לכן כתוב שמנגד פרושו מרחוק, כמו שמפרש רש"י[מא] שאדמו"ר הזקן מביא בתניא[מב], שעד כמה שהוא לא הולך ביחד עם הדבר הוא תמיד עם מרחק מסוים, אף פעם לא מתעצם עם הדבר לגמרי.

מה שאין כן חסיד, "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו"[מג] – "ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[מד], שחסיד הוא מי שמייחד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים, כך כתוב בזוהר. בתניא מפורש[מה], מה נקרא לייחד קוב"ה ושכינתיה? לייחד את המצוה עם האני. עוד פעם, יש פירוש מאד-מאד חשוב בתניא מה נקרא לייחד קוב"ה ושכינתיה, הכוונה הכללית של כל המצות. הוא אומר שקוב"ה הוא אור אין סוף ששורה על המצוה. המצוה היא רצון ה', אור הסובב כל עלמין, והיא נקראת קוב"ה. החיות האלוקית שלי שמחיה אותי בשעת קיום המצוה – ה' הרי נותן לי חיות מכחה אני עכשיו עושה את המצוה – נקראת שכינה, "שכינתיה", כנסת ישראל. הוא אומר שלייחד קוב"ה ושכינתיה – כך כותב בתניא – הוא יחוד בין המצוה לבין החיות הפנימית של האדם שמקיים אותה. כתוב שחסיד הוא מי שמייחד. זהו מאמר הזוהר בפירוש, "חסיד המתחסד עם קונו ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". סימן שהמתנגד לא מייחד, בגלל שהוא תמיד נשאר מנגד. הוא רוצה ללכת שוה אבל מנגד, תמיד עם הסתייגות מסוימת. גם ביחסי אנוש מתגלה אותו דבר, תמיד עם הסתייגות מסוימת.

בושה פנימית

[אותו חסיד שהרבי אמר לו להתפלל, האם זה לא מוריד מכל המתח ואת היכולת שלו לבחון את עצמו? הוא עלול להגיע למצב בו הוא לא עומד בנסיון] הרבי לא אומר שזה עד סוף החיים שלו, שככה יהיה עד 120. יש כלל גדול כתוב בכללי החינוך והדרכה של הרבי הקודם[מו], שאי אפשר לעבוד על שני דברים יחד. אי אפשר לעשות שני דברים יחד, במיוחד בתיקון הנפש. אחד שבאמת עובד את ה', לא יכול לתקן שני דברים ביחד. עיקר החכמה, כך מסביר הרבי הקודם, הוא לדעת את הקדימה והאיחור. עיקר החכמה בתיקון הנפש הוא לדעת איזה תיקון צריך להקדים ואיזה תיקון צריך לחכות. אם האדם עושה חשבון נפש ורואה שיש לי חמשה דברים לא בסדר, אתה לא יכול להתייחס ולתקן את כולם ביחד. ואם אתה מנסה לעשות כך – אתה עתיד להיכשל, בטוח. מה עיקר החכמה? לדעת את הקדימה והאיחור. [מה עדיף?] לא מה עדיף, מה חייבים להקדים ומה חייבים לאחר.

לדוגמה, אם יש לאדם בושה רעה ויש ענין אחר בנפש, כל מיני תיקונים פנימיים של תפלה בכוונה, או מיני דברים אחרים, אם הרבי אמר לאותו אדם גדול שהוא חייב תקופה מסוימת לנהוג כמו שכתוב בצעטיל קטן מרבי אלימלך, 40 יום, הוא לא אמר שזו עבודה עד סוף החיים. הוא אמר שהוא חייב להקדים את התיקון הזה, לפני שיתפתח יותר בהתפתחות נפשית פנימית. קודם אתה צריך לתקן קצת את הבושה הרעה שלך בכך שתעשה דברים פנימיים ברבים. הוא מדבר על איש גדול שיש לו בושה בכך שהוא מתפשט. כל בושה היא התפשטות. אבל אם אתה תעשה דברים חיצוניים לעיני אנשים זו לא תהיה בושה. עוד פעם, הוא לא אמר זאת לטמבל גמור. הוא אמר לאדם חכם. אדם חכם הוא לא טמבל והוא לא שוטה. מה זה שוטה? אחד מהסימנים של שוטה שהוא מתפשט ברחובות[מז], אין לו בושה. הרבי אמר זאת לאחד שאינו שוטה, שהוא בעל דעת.

[מי שעושה זאת כמצוה פנימית למה שיתבייש?] אם הוא בן אדם הוא עדיין יתבייש. אם הוא שוטה הוא לא יתבייש. כתוב גם בחז"ל[מח], שככל שיש יותר דעת יש יותר בושה, ואותו אדם היה כנראה בעל דעת גדול, ולכן ככל שיש לו יותר דעת, יש לו יותר בושה. כתוב שאנשים שיש להם חוסר דעת – כמו שאמרנו על שוטה, שעל פי תורה אין לו דעת כלל ברמה שתחייב אותו בקיום במצוות – אינם מתביישים. אבל אם הוא כן בר דעת הוא אכן מתבייש.

[הבושה באה עם מודעות עצמית. אם יש לו ספק אם הוא עושה את הדבר הנכון או לא – הוא מודע לעצמו ביחס לספק זה, אבל ברגע שהרבי אומר לו שיתפלל כך וכך – למה שתהיה לו מודעות עצמית?] קודם כל, מה היה עושה היום חסיד חב"ד? קודם היה מצלם את המכתב של הרבי ושם אותו על הקיר, ואז כולם רואים שהרבי אמר לו לעשות ככה, ואז באמת הוא בכלל לא מתבייש, בגלל שהוא כבר פרסם את המכתב, הוא עשה צילום ותלה אותו שהרבי אמר לו להתפלל כך, אז לא רק שהוא לא מתבייש, עכשיו מגיע לו פרס... אבל בדרך כלל הרבי לא התכוון שיעשה צילום מהמכתב. הוא אמר לו בינו לבין עצמו.

[אבל כאשר שהאנשים צועקים עליו ומבזים אותו הוא עלול לחשוב שאולי זה בזה שמץ אמת, שאני לא בסדר] לא הבנת, אף אחד לא יצעק עליו. הכל דמיון פנימי. בסיפור הזה לא, בגלל שהרבי אמר זאת לרב חשוב, אדם רציני, לא היו עושים לו שום דבר, זו רק היתה בושה פנימית. באמת אם היה מדובר בצעיר, כמו בחור ישיבה, אז כן, היו זורקים עליו. הרבי גם לא יאמר לו דבר כזה, וגם אם הוא יאמר לו אז באמת הוא יצטרך לתלות את המכתב על הקיר, אם הוא לא רוצה לקבל ביצים על הראש...

"הרע כסא לטוב" בקיום עם ישראל

״נִצְּחוֹ [אם אחרי השלב הראשון הוא ניצח את היצר הרע] (כְּלוֹמַר שֶׁנִּכְנַע וְנִתְבַּטֵּל הַיֵּצֶר וְהַחֶמְדָּה עַל יְדֵי כָּךְ [על ידי שהזכיר לו את ענין "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ולמה לי טובה שאינה קיימת לעד, שהכל הוא הבל, ובאמת החמדה ירדה ממנו]) מוּטָב, וְאִם לָאו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה״. [מה הפירוש?] כַּאֲשֶׁר שָׂם בְּדַעְתּוֹ כִּי לֹא לָעַד תִּהְיֶה לוֹ זֹאת הַחֶמְדָּה [היא לא תישאר לעולמי עד], וְאַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן מִשְׁתּוֹקֵק לָהּ, נִרְאָה קְצָת כִּי הִיא חֶמְדָה קַיֵּמֶת (כְּלוֹמַר מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה).

כל דבר שקיים הוא אמת. עיקר הסימן – זה כלל פשוט וגדול בכל החסידות, שגם כתוב בפירוש בתניא[מט], שאמת היא דבר שלא נפסק. תמיד הבחינה האמתית אם הדבר הוא בסדר – היא אם הדבר מתקיים לאחר קושי מסוים, לאחר משבר. כמו עם ישראל, מה הסימן שעם ישראל הוא עם נצחי, הוא עם אמתי? שהוא עבר את כל המשברים ששום עם אחר לא היה יכול להחזיק מעמד אפילו פעם אחת, גלות אחת ומשבר אחד, ועם ישראל מחזיק מעמד, זה סימן שהוא אמתי.

לכן באמת זה אחד מהסודות, זו אחת מהמדרגות של "הרע כסא לטוב"[נ]. אמרנו שיש ענין אחד של "רע כסא לטוב" ש"פרעה הקריב"[נא], למדנו את זה, שפרעה ברע שלו מקריב את בני ישראל לאביהם שבשמים[נב], ויש עוד יותר, כמו המן, שכתוב עליו[נג] שעשה מה ש-מ"ח נביאים וז' נביאות לא עשו. זה "רע כסא לטוב" בגלל שהוא עורר אותם לתשובה.

קצת אחרת, אפילו עוד יותר עמוק, דיברנו על כך קצת, כמו עכשיו לגבי ימח שמו, בדור האחרון, שבעקבותיו אפילו לא רואים שום חזרה בתשובה. עצם הדבר שרואים שאנחנו מתקיימים אחר כך גם כן משמש לאַמת אותנו. אם הרע גורם משבר בתוך הקדושה, בתוך הטוב, ואף על פי כן הטוב מתקיים – הרע הוא בעל הכח, לא הטוב, הטוב הוא חלש והרע הוא חזק, כמו בחנוכה, "גבורים ביד חלשים"[נד] – זה כבר אימת והנציח אותו. כלומר, הרע שגרם את המשבר הנציח את הטוב, הוכיח אותו, וזה באמת מה שיותר היה בדור שלנו, בדור האחרון. אצל המן ופרעה כתוב שפשוט גרמו לתשובה ממש. כאן התשובה באמת עתידה לבוא, אבל היא לא התגלתה לגמרי על המקום, בדיוק להפך. היה על המקום הרבה יאוש ואנשים שעזבו את הדת בגלל השואה.

אבל איך בשואה היה "הרע כסא לטוב"? קודם כל, שהוא לא הצליח לעשות לגמרי מה שהוא יזם. מי לא נתן לו להצליח? הרי שיש מי שלא נתן לו להצליח לגמרי, כנראה שיש בכל זאת מישהו שדואג לעם ישראל ואף על פי כן העם הזה התקיים. לא רק שהתקיים, הוא אפילו עשה אחר כך משהו, שאמנם יש דורשים ויש דורשים אותו, אם הוא בסדר או לא בסדר – אבל הוא עשה אחר כך משהו. אם כן, הקיום של העם לאחר המשבר הזה הוא עצמו בבחינת "הרע כסא לטוב".

זו רק דוגמה למה שהוא כותב כאן, שאחרי שאתה מעמיד משהו במבחן והוא עומד זהו הסימן שהוא בסדר. זהו דרך הבירור.

מבחן לפנימיות

כך גם בעניננו, מהי באמת ההצדקה של אותם חסידים שזורקים ביצים על אנשים שמתפעלים בחיצוניות? כל אלו שזורקים הם באמת טיפשים, הכוונה שאין להם במודעות מה הם עושים, ועם זאת גם הם בבחינת "רע כסא לטוב". על דרך הליצנות שאמרנו קודם, שאדמו"ר הזקן מאד שולל אותה, צריך לבטל בדרכי ליצנות כל מיני תופעות של מה שנדמה ושקוראים לו חיצוניות. אבל מה באמת הם עושים? את המבחן הזה. אם הדבר אף על פי כן מתקיים זו הוכחה שהדבר בסדר. הרי כל החיים כולם הם כך, שיש מבחן, ואדם צריך לבחון את עצמו עוד פעם ועוד פעם. המבחנים הם ניסיונות לבטל את הדבר. כמו בדיוק כמו במאמר הברכות, שצריך למעט את הגסות יותר ויותר.

עוד פעם, אם קוראים רק בחיצוניות, משמע מכאן שממעטים וממעטים את הגסות ופתאום מעצמו מתגלה היש האמתי. זה מה שנשאר בסוף, אחרי כל המיעוט. כאן הוא אמר לא כך, הוא אמר שלא יתכן שהיש האמתי יתגלה בחיצוניות אם לא בונים את הפנימיות. אני חוזר שוב למה שהסברתי בהתחלה. כאן משמע שיש תהליך של בירור החיצוניות, והתהליך הזה נגמר עם חותמת של אישור בית דין שהדבר הזה הוא יש האמתי, התאוה שלך היא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן תעשה אותה ביד רמה. כך משמע מכאן, שמתוך בירור החיצוניות פתאום מתגלה העצמות. בחב"ד כתוב לא כך. כתוב שחייבים לבנות את הפנימיות, שזו מערכת בפני עצמה, ובאמצעותה מתגלה היש האמתי הזה בחיצוניות. לכן אמרנו שצריכים להסביר כאן שהמדרגה האחרונה אצלו, שהיא כנגד האצילות, כמו שנסביר, למות ממש, אינה זהה עם בנין הפנימיות, להיות חלל. אבל זה לא דבר כל כך פשוט.

אם כן, היום נפסיק כאן. מה שלמדנו היום הוא רק השלב הראשון של "ירגיז אדם היא יצר טוב על יצר הרע".