1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (12, תרומה)

ב אדר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

בדבר מלכות של השבוע הרבי מדבר גם על "משנכנס אדר מרבין בשמחה", גם על פרשת תרומה, והוא גם מקשר ביניהם. קודם הוא מתחיל עם חודש אדר, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ומביא מאחז"ל בתענית "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". יוצא ממאמר זה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" זה המשך (או "אתהפכא", כדלקמן) ל"משנכנס אב ממעטין בשמחה". קודם הרבי אומר שאפשר לחשוב שהשוואה זו קצת ממעטת בשמחה, אך אחר כך אומר שלא רק שלא ממעט אלא שמגביר את השמחה – כי הפירוש הוא לא רק שיש שני חדשים בשנה, באחד ממעטין בשמחה ובאחד מרבין בשמחה, אלא שאם נקרא נכון את ממאר חז"ל זה, הרי "כשם... כך..." מלמד שזה המשך של אותו ענין, ושמחת חדש אדר כל כך גדולה ועצומה שממש הופכת את המיעוט בשמחה (וגם את סיבת המיעוט בשמחה, חורבן הבית), לשמחה רבה מאד, למצב של שלמות הבית ופוריות בבית (פורים לשון "פרו ורבו" – "פוריא", בלשון חז"ל, היינו מטה, הנקראת כך על שום שעליה פרין ורבין). לפי הכלל הגדול – שהרבי לא מצטט, אך פשוט ששייך לגאן – "לפום צערא אגרא". לא רק שהשכר גדול מאד, אלא שגם כל מה שנדמה לנו כ"לא טוב" בעוה"ז בעצם בא באמת ממקום יותר גבוה (כמבואר בתניא), והזמן לגלות זאת הוא בפורים, זמן של שמחה רבה ומופלגה שמוציאה את האדם ממה שמוגבל בעצם. השמחה בחדש אדר כל כך גדולה שהיא לוקחת את כל ה"לא טוב" שהיה בעולם הזה, והופכת אותו ל"טוב מאד". "טוב מאד" זה סיום מעשה בראשית (שבכולו כתוב רק "טוב"), וחז"ל מפרשים שה"מאד" הולך על מה שנדמה כהיפך הטוב – יצר הרע, מלאך היפך החיים – אך בסוף מתגלה שלא רק שהוא טוב, אלא שהוא טוב מאד, אך זה לא נתפס בשכל של העולם הזה. כמו שאי אפשר לתפוס את עצמות ה' כך אי אפשר לתפוס טוב זה, ולכן כדי לתפוס טוב זה צריך כביכול לתפוס את עצמותו יתברך ממש – זה טוב מעצמות ה'. בחדש אדר עולים למעלה מהתפיסה, ואפשר לזכות לטוב זה. "מרבין בשמחה" זה כמו להרבות אש, שצריך בשביל כך הרבה עצים ודלק, והעצים והדלק שמרבים את מדורת השמחה באדר הם דווקא מה שנדמה כלא-טוב בעולם הזה.

[בסגנון נוסף: אם היה כתוב רק "מרבין בשמחה", ללא ההשוואה לחדש אב ומיעוט השמחה שלו, שמחת החדש היתה שמחה של צדיקים – "שמחו צדיקים בהוי'". אמנם, בתניא מבואר על "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" כי יש שני סוגי מטעמים – עבודת הצדיקים, ממה שהוא מתוק וערב לכתחילה, ועבודת בעלי תשובה, ממה שהיה חריף או חמוץ ותוקן עד שנעשה ערב ומשיב נפש. כך, ההוספה של מיעוט השמחה של אב, שעל הרקע שלה ובנוגע אליה בא ריבוי השמחה של אדר, מוסיפה תיבול חריף לשמחת החדש – אז יש בשמחת אדר גם את הממד של "כיתרון האור מן החשך".]

עד כאן הווארט הראשון שהרבי אומר בדבר מלכות.

זה דבר מאד מענין, כי במשך שלושה שבועות רצופים, שבוע אחרי שבוע, הרבי פתח את השיחה במאחז"ל שיש בו משום השואה בין שני דברים יחד (ודברנו על כל אחד מהם):

ביתרו: "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה וברתת ובזיע". הרבי הסביר שבשביל ממש להגיע לזה צריך אמירה פעמיים של עשרת הדברות וחיבור בין האמירות. עוד הזכרנו שביטוי זה בחז"ל הוא בדרך כלל על "גזרה שוה", השוואה של דברים שוים לגמרי.

במשפטים: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". הסברנו שבמעמד הר סיני הסוד היה בגלוי והנגלה בהעלם, ואילו בפרשת משפטים – בה מבארים כל הדינים כשלחן הערוך לפניהם – הנגלה בגלוי וצריך לדעת שהנסתר קיים ומחיה את הפן הגלוי. צריך לעשות כל מאמץ כשלומדים תורה בעיון כדבעי לחשוף את הפן הנסתר שיאיר את אורו ויחיה את ההלכה – ללמוד דינים על פי חסידות ופנימיות, שאז האור הפנימי מתגלה, החיות מתגלה בתוך ה"גופא דאורייתא". זה כבר לא בדיוק אותו סוג השוואה של "מה להלן... אף כאן..." – שזה גזירה שוה לחלוטין (זו עבודה קשה ולא פשוטה לחוות ברגע זה מעמד הר סיני, אך זה מה שחז"ל רוצים מאתנו, ואפשר להגיע לכך רק מתוך בטול מוחלט למעלה מטעם ודעת, שממילא גם למעלה מהזמן והמקום, כפי שהרבי הסביר זאת, וצריך להמשיך זאת בתוך החויה העכשווית, נשמה בתוך גוף, אך בכל אופן שבתוך הגוף יהיה למעלה מהגוף, למעלה מהגשמיות, למעלה מהזמן והמקום, שני הפכים בנושא אחד) – ואילו כאן זו השוואה שכלית, שנדע שגם ה'קומן סנס' שלנו זה לא בגלל שלשכל האנושי יש שרש וקיום בפני עצמו, אלא גם השכל האנושי הגויי הצודק משתלשל מסיני. זה לדעת שהמציאות של עכשיו לא ממש כמעמד הר סיני, אך בתוך הנגלה והשכל להרגיש שאף אלו מסיני, כמו הראשונים, וממילא זה גם להרגיש שבמשפטים יש ממד של חוקים, אך זה לא מבטל את ה'משפטיות' של המשפטים – המשפט מובן בשכל, וצריך רק לא לשכוח שבפנימיות זה גם חוק, רצון פשוט של ה' שככה השכל שלנו יעבוד. זה סוג שני של השראה, שלכאורה קצת פחות מ"מה להלן... אף כאן...".

בפרשתנו, תרומה: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". כאן זו לא השוואה של "מה... אף...", אלא נוסח אחר – "כשם... כך...". אין כאן המגמה לזהות בין שני דברים, אלא ליצור השוואה בין דברים הפוכים ומנוגדים לחלוטין, שאף על פי כן משווים אותם. זה השוואה שיש בכוחה להפוך את המציאות, להפוך את היוצרות לגמרי – להתהפך מאה ושמונים מעלות.

אם כן, הנקודה הראשונה היא שנבין שכאשר משוים דברים – בפרט בתורה – יש שלוש אפשרויות של השואה. אפשר לומר אפילו שזה קצת מקביל לשלושת העולמות בי"ע: בבריאה, ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא", והחויה הראשונית היא חויה של אצילות (בטול במציאות), אפשר להגיע לחויה של "מה להלן אף כאן". בעולם היצירה אפשר להגיע לדבר השני – "מה הראשונים מסיני אף אלו [האחרונים, השכל האנושי] מסיני". השואה של חדשי אב ואדר זה כבר השואה של עשיה. על העשיה נאמר "[כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו] אף עשיתיו" – "אף" הפסיק הענין, אך פירושו הפשוט הוא ש"אפילו" עשיתיו, וכתוב שבא לרבות אצילות במקום הכי נמוך. כל ענין העבודה בעשיה זה להפוך קללות לברכות, כמו שה' עשה, שהפך קללת בלעם לברכה לעמ"י, "כי אהבך הוי' אלהיך". בשביל להפוך דבר שעל פניו הוא לא טוב, היפך הברכה והיפך החיים, צריך כח של "אף". הבעש"ט תמיד אמר הביטוי "אף" – זה אחד מהנושאים עליו נחקר אדה"ז, כאשר המלשין אמר שהבעש"ט עשה זאת כדי לשפוך אף וחימה על הצאר. יש הרבה סודות למה הבעש"ט אמר "אף", ואחד הידועים שזה רמז לפסוק זה – כאשר "אף עשיתיו" נועד להמשיך אצילות גם במקום הכי נמוך, אחרי הפסק של פרסה ומסך שמסתיר אלקות (כש"עשיתיו" זה לשון תיקון). כך בהשוואה של "כשם שמשנכנס... כך..." – ה' שפך חמתו על העצים ועל האבנים (באהבתו אותנו), ואנו מצטערים וממעטים בשמחה, אך "כך מרבין" והכל מתהפך ("ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם") בחדש אדר.

[ועוד, לפי שיטת הצירופים בה אנו לומדים את התניא, אפשר גם להתבונן בשלוש ההשוואות באופן זה: ההשוואה של "מה להלן... אף כאן..." (גזירה שוה מוחלטת) היא בסוד ספירת החכמה, י שבשם הוי' ב"ה. זו השוואה הדורשת בטול מוחלט, כתכונה הפנימית של החכמה. וכן, י רומזת לעשרת הדברות, ומילוי האות י – יוד – עולה ג"כ י, רמז להופעה הכפולה של עשרת הדברות. ההשוואה של "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" מכוונות כנגד ה-ו שבשם – כח ההמשכה, הממשיך מ"הראשונים" ל"אלו" (בלי לזהות ביניהם). וכן, עצם ההשוואה הזו נלמדת מה-ו של "ואלה המשפטים". ההשוואה המהפכת – "כשם... כך..." – שייכת ל-ה עילאה שבשם, שם נעשות כל המתקת דינים וכל "אתהפכא". הצירוף, לפי סדר הפרשיות, הוא יוה – צירוף ספירת הנצח. תכלית ההשוואות הללו הוא הנצחון של עם ישראל על הגוים בחדש אדר, בהם "מזלם בריא" (כדלקמן באריכות).]

זו הנקודה הראשונה שהרבי פותח בה את השיחה שלו.

נעשה רמז יפה: יש הרבה תופעות בתורה, כשעושים גימטריאות (חדש אדר, ובפרט פורים, זה חג מיוחד שעושים גימטריאות), שהגימטריא זה היפוך ספרות. אדר = 205. היפוך ספרות הוא 502 = ארור המן = ברוך מרדכי = אמונה פשוטה (שכרות זה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – שכרות זה מצב שאי אפשר ללמוד בו תורה, אלא רק לעשות גימטריאות, ומי ששיכור נצחי רק עושה גימטריאות. הוא לא מבין בדיוק מה המשמעות של "ארור המן" ושל "ברוך מרדכי", ורק רואה שהם שוים בחשבונם, ולא מבין אם שתה יותר מדי או לא שתה יותר מדי, ובודק עצמו שוב ושוב, אך כל פעם יוצא לו אותו מספר. התוכן כבר עזב אותו, ונשאר לו רק מספרים, אז לא יודע להבחין כי זה אותו מספר). צריך להפוך גם את אדר בעצמו – מ-205 ל-502.

הרבי מביא פסוק על שמחת חדש אדר, שצריכה להיות בבחינת "אז ימלא שחוק פינו". הרבי לא מביא זאת, אך דבר ידוע שבספר יצירה יש חוש של כל חדש, והחוש של חדש אדר זה "חוש השחוק". הפסוק הכי חשוב של צחוק חיובי זה "אז ימלא שחוק פינו", וזה נאמר "בשוב הוי' שיבת ציון". ה' ישיב שיבת ציון, ויבנה המקדש, ו"אז ימלא שחוק פינו". יש כאן רמז מובהק ששמחת אדר קשורה באופן מובהק עם בנין הבית. אף ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – הנס קרה בגלות, ואנו עדיין תחת יד אחשורוש, ולכן לא אומרים הלל בפורים (אף שהחג הכי שמח, יותר משמח"ת) – ולא ברור הקשר לבנין המקדש בירושלים. אך גם חז"ל אומרים שיש קשר, ש"עד חצי המלכות" זה ירושלים – בחצי, בין הדו לכוש – ובשביל להגיע למקדש צריך להגיע "עד חצי המלכות". אסתר זכתה לכך, ובאמת יש כח סמוי בחג פורים של בנין בית המקדש במהרה בימינו. כתוב שכאשר הכהנים מברכים את העם במקדש, עיקר הענין של ברכת כהנים ושל כל בית המקדש זה "פרו ורבו" – שתהיה הפריה אין סופית בעם ישראל, "'יברך הוי'' בבנים 'וישמרך' בבנות". זה עיקר הענין של הבית, שיהיו הרבה הרבה בנים ובנות עוסקים בתורה ובחסידות, עד אין סוף, וזה קשור לענינו של פורים. מפורים מגיעים לפסח – מיסמך גאולה לגאולה – ואז צריך להקריב קרבן פסח, וצריך לשם כך מזבח ומקדש. מאד מסתבר שצריך חדש בשביל לבנות את הבית – וכך, חנוכת המקדש היתה בשבעת ימי המילואים, בסוף חדש אדר, וכפי שאז הכין את הבית לקרבן פסח (שזה הפשט), כך "הימים האלו נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה", שצריך להכין את הבית בחדש אדר כדי שנוכל להקריב את הקרבן בחדש ניסן. זה קשר חשוב בין אב לאדר.

ועוד, הפסוק אומר "אז ימלא שחוק פינו", והזהר אומר שכל פעם "אז" היא לשון שירה (נראה גם משהו על כך בתניא, אי"ה) – "אז ישיר משה", "אז ישיר ישראל", "אז ידבר יהושע". יש אפילו ווארט, על פי דברי הזהר הללו, ש"אז" הוא כמו שמקובל היום שסולם של מוזיקה זה שמונה טונים, א ואז עוד ז עד שחוזר לאותו צליל. כך גם "אז ימלא שחוק פינו" – הקשר הפנימי הוא בין אב לאדר, שביניהם יש אז חדשים, ואת הקשר עושים באמצעות מוזיקה ונגינה. יש יהודים חרדים, לא כל כך חסידים, שמקיימים "אסור שאדם ימלא שחוק פיו בעולם הזה" – שבעולם הזה אסור לשחוק. אך בספר יצירה כתוב שאדר זה חוש השחוק – אם אסור לשחוק, צריך לדלג על חדש אדר. בכל אופן יש כזה מאמר, שנלמד מפסוק זה, ש"אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה"! אך האמת שבכל חדש אדר, בכל שנה ושנה – ובכל שנה ושנה יותר משנה קודמת – מאיר האור של "אז ימלא שחוק פינו", שזה ה"ונהפוך הוא". זה המאחז"ל ש"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".

אחר כך הרבי עובר לפרשת שבוע, ואומר שברוב השנים ככולן תחלת אדר הוא בפרשת "תרומה" (כמו בשנה זאת). "תרומה" זה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (בדיוק המסר שאמרנו קודם) – שאם יוצא בהגשח"פ בכל שנה ושנה שבזמן זה קוראים תרומה (והשל"ה אמר שהפרשיות מתאימות לעונתן, ועוד יותר אמר אדה"ז שצריך "לחיות עם הזמן" עם הפרשה בכל עניני כלל ופרט) סימן שזה שייך לענין של אדר. עוד לפני "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כתוב "ויקחו לי תרומה" (וע"ש נקראת הפרשה). ב"פ "לי" הוא בסוד הפסוק "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב", כפירוש חז"ל ל"חכלילי" – "כל חך הטועם אומר לי לי". חז"ל אומרים ש"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב". "לי" זה נצחי, וב"פ לי – "חכלילי" – רומז ל"ויקחו לי תרומה" ול"ועשו לי מקדש" (התלויים זה בזה, לפי פשט ולפי סוד).

אחר כך התורה מפרשת מה היא התרומה – "זהב וכסף ונחשת וגו'". יש מחלוקת כמה דברים כתובים שם (תמוהה לגמרי, כי אפשר לקרוא ולספור, ו"אין מחלוקת במציאות") – בחז"ל וברש"י מפורש כמ"פ שיש יג דברים, ואילו בפסוק אפשר לספור טו (וכך רוב המפרשים אחרי חז"ל). ההסבר הפשוט, שבעצם גם כתוב בזהר במקום אחד, שמי שאומר יג לא מונה את ה"שמן למאור" ואת ה"בשמים לשמן המשחה", שיש בהם איזו שוני. יחד איתם, סך הכל, יש 15 דברים – רומז ל-י ו-ה של איש ואשה, "זכו שכינה ביניהם", שיהיה שלום בית ב"ועשו לי מקדש". בכל אופן, הכל מתחיל מ"זהב" – הרבי מדגיש שראשית התרומה זה זהב. הווארט, שמאריך בו, וזה עיקר השיחה, הוא שכל יהודי הוא זהב – זה ראשית היהדות וראשית היהודי. כשיהודי נותן זהב הוא בעצם נותן את עצמו – זה עיקר התרומה. כמו שהיום יהודי תורם דם – תורם מעצמו, פותח עורק ומוציא מעצמו (דם תרתי משמע – כל דבר ערך הוא "דמים" או "שוה דמים"). עיקר התרומה שאדם יתרום עצמו, ולכן אם רוצים לבחור, התרומה הראשונה היא מה שהכי עצמי אצל היהודי התורם לפי נדבת לבו. אפשר לפרש שזה הדם שיוצא מהלב, הדם החיוני ביותר, ויוצא שהדבר הכי חיוני זה הזהב.

הרבי הוא לא הראשון ששם לב לכך שזהב הוא הראשון ורוצה להבין למה זה כך. הייתי יכול לחשוב שאין בכך שאלה, וזה פשוט, אבל היות שהראשונים עמדו על הדבר הזה אז הרבי ממשיך בעקבותיהם לחקור את הופעת הזהב ראשון ברשימה. יש שני פירושים לכך – רבינו בחיי, ועוד קודם לו רבי אברהם אבן עזרא (שההילולא שלו אתמול, בר"ח אדר). רבינו בחיי אומר שהפתיחה בזהב זה סימן שהמשכן מכפר לעם ישראל על חטא העגל, על עגל הזהב. בדרך כלל יש כלל ש"אין קטגור נעשה סניגור" – ולכן הכה"ג לנצח לא נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, כדי לא להזכיר את חטא העגל – אבל כאן ה' רוצה להדגיש ש"סלחתי", ולכן הדבר הראשון שתתנו למקדש (שהוא סימן הסליחה והכפרה) זה הזהב (רבינו בחיי מביא עוד דוגמה בה מוקדם משהו בשביל לבטא את הכפרה על חטא העגל: במנין הקרבנות – "שור או כשב או עז" – מוקדם השור לרמז שנמחל על חטא העגל, שהוא ממין השור, ורמז: שור זהב משלימים זה את זה ל-כ פעמים הוי' ב"ה). ראב"ע אומר משהו יותר קרוב לפשט – וגם יותר קרוב לדגש של הרבי – שהדברים הכי יקרים כאן זה ההתחלה ("הכל הולך אחר הפתיחה") והסוף ("הכל הולך אחר החיתום"), הזהב ואבני החן. כתוב שהאבנים היקרות, היהלומים, לא היו לכל אחד ואחד – רק לנשיאי העדה. בסוף, אחרי שכל הציבור תרם את כל השאר, הם ראו מה חסר – מה אין לציבור ויש רק לנו – ואז נתנו חלקם. אז הסוף כאן הכי יקר מהכל – "אבני שהם ואבני מלאים לאפוד ולחשן [בו השהם 1 מ-12]". זהב הוא גם הכי יקר, מבין כל המתכות, והראב"ע מסביר שזה הדבר הכי יקר שמצוי אצל רוב עם ישראל, ואילו אבנים יקרות – שאפילו יותר יקר – זה דבר לא מצוי אצל רובם ככולם של האנשים, אלא רק אצל יחידי סגולה. הוא רוצה להדגיש שמתחילים מהכי יקר – קשור גם לחג פורים, שהשיא שלו זה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אשר נמצא אצל כולם. דוגמה מאד יפה ש"הכל הולך אחר הפתיחה" ועוד יותר "הכל הולך אחר החיתום". זו דוגמה שיהודי הוא בעצם "זהב" – הוא "זהב" עוד לפני שבא לעולם והחל לעשות מעשים טובים. "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – אשרי מי שיוצא מהעולם ללא חטא. האדם בא לעולם כזהב טהור, כך הוא בשרשו, אך אם יזכה לעבודה הכי גדולה בעולם – לא רק להחזיר את הנשמה כפי שבאה, אלא להפוך את החשך לאור ולתקן עולם הזה – יהפוך להיות נשיא ("ניצוצו של יעקב אבינו", ובשרש כל יהודי ניצוץ ממנו), ואז יתקדם מהתחלתו כזהב אל הגמר כיהלום. דימוי יפה לתכלית עוה"ז – אתה מתחיל זהב, ואם תזכה בסוף להיות נשיא, אז תהיה "אבני שהם ואבני מלאים לאפוד ולחשן". גם את זה תתרום לה' – הכל לתרום לה' – כי מה שנותנים זה האדם עצמו, צריך לתרום את מדרגתו, את העצם של עצמו. פירוש אבן עזרא הוא שרש פירוש הרבי כאן.

נאמר את הנקודה הזאת בקיצור: ידוע ש"אין מזל לישראל" – כך חז"ל מלמדים אותנו. אבל יש בזה כמה פירושים, והרבי מביא שלושה פירושים, ומסיים עם הפירוש הכי קשור לחדש אדר ולחג פורים, היות שיש דגש מיוחד בחדש אדר על מזל (גם בחדש אב יש דגש מיוחד בחז"ל על הדגשת מצבו – זה עוד השוואה בין אב לאדר – כשבו כתוב "עלה אריה [דקליפה, נבוכדנאצר] במזל אריה והחריב אריאל [המקדש בכלל והמזבח בפרט, הכל על שם דמות האריה שירדה על המזבח כאשר עשינו רצונו של מקום] כדי שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל"). לגבי אדר, באותו מקום בו משוה אב ואדר, אומר שלא טוב ליהודי לעשות דין עם גוי בחדש אב, כי אז המזל של ישראל לא טוב, אבל טוב מאד לעשות דין עם גוי בחדש אדר, שאז מנצחים אותו – אז "מזליה בריא" (או, לגרסת הרא"ש, "מזליה תקיף").

צריך להבין מה זה המזל הטוב הזה, והרבי אומר שזה קשור ל"אין מזל לישראל" לפי פירוש הבעל שם טוב – "אל תקרי 'אֵין' אלא 'אַיִן'". אנו אכן למעלה ממזלות כל הגוים, מזלות של "יש" נפרד (וכזה אֵין לנו), אבל יש לנו מזל של "אַיִן". מה זה מזל? לפעמים "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" – אפשר לרעוד מחרדה בלי לדעת מדוע, וזה כי המזל רואה משהו שהאדם לא רואה. מזל זה שרש נשמה, וזה גם לשון נוזל – זה מקור שמזיל שפע, מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. המזל זה גם השרש, וגם אומר שיש השפעה ושפע שיורד מהשרש לתוך ההארה המתלבשת בתוך הגוף, יורד מהעל-מודע שיאיר גם בתוך המודע. מה זה השרש נשמה שלנו? האין האלקי. לגוי יש מזל נפרד, ואילו לנו האין זה המזל. אם באדר "מזליה בריא" סימן שהאין הזה – שנקרא כך כי אפשר לתפוס אותו – הוא בריא, שמובנו בתנ"ך הוא גם שמן. דבר שמן יורד לתוך הגשמיות, לתוך הגוף, ונרגש שם – לומר שהמזל הוא בריא זה לומר שהמזל משמין, גופנית אפילו (כפי שמספרים על אחד מגדולי הצדיקים, רבי נחום מטשרנוביל, שאף שהיה עני מרודה ובלי אוכל, היה שמן בגוף מהתענוג של ענית איש"ר). בכלל, כתוב שפורים זה חג של הגוף – חנוכה זה חג של שמן, אבל השמן של חנוכה לא משמין, אלא עדיין בגדר אור ("שמן למאור"), ורק לאט לאט מחלחל ומפעפע ומגיע לתוך הגוף בפורים, ואז הוא משמין. השמן הוא האין האלקי, ורק באדר ה"אין מזל לישראל" מורגש עד כדי כך שאפשר לקרוא "אַיִן מזל לישראל" – ומובן לכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה.

חוץ מהפירוש השייך במיוחד לחדש אדר, יש עוד שני פירושים ל"אין מזל לישראל":

יש פירוש שנשמות ישראל, לפני שהן יורדות לגוף, הן למעלה מכל המזלות הרוחניים. המזלות זה דבר ששייך לעולם הזה – להנהגת הבריאה. כל שאר הנבראים, גם בממד הרוחני, גם בשרשם, הם תחת השפעת המזלות – אבל נשמות ישראל בשרשן למעלה מהמזל.

עוד פירוש זה הפשט של רש"י – יש הרבה מקומות שמשמע שכן יש מזל לבני אדם, גם על יהודים (ריבוי מאמרי חז"ל שמשמע מהם שלכל אחד יש את המזל שלו), אז רש"י צריך להסביר איך זה מסתדר על דרך הפשט, והוא אומר שאצלנו יש כח שעל ידי תפלה וזכות נשתנה המזל לטובה. יש על כל אחד מזל, אך אצלנו המזל זה לא משהו גורלי – לא דטרמיניסטי, לא פאטאליסטי – כי על ידי תפלה וזכות משתנה לטובה. לפי זה יש מזל לישראל, אך לא צריך להתפעל מהמזל ("און התפעלות", הכלל הגדול של חסידים, כי אתה למעלה מהמזל – אתה יכול לשנותו. גם אברהם היה במזל של "אברם לא מוליד", אך אפשר לשנות את השם, להוסיף ה, ואז "אברהם כן מוליד". ממאמר זה, לגבי היהודי הראשון, רואים שעיקר המזל שייך לכח ההולדה – כח האין סוף של האדם – שגם קשור לפורים, כנ"ל. אם תתפלא למה ה' עשה שהאבות יהיו עקרים, חז"ל אומרים שהסיבה היא כי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים – בזכות התפלה האמהות נפקדו בסוף, וזה לקח הרבה זמן, כי הקב"ה מתאוה לתפלות של הצדיקים. בנתיים גם התפללו וגם צברו לעצמם הרבה זכויות, וזה מה שרש"י אומר שעל ידי תפלה וזכות משתנה המזל לטובה – זו ירושה של כל יהודי, מאברהם אבינו והלאה. הרבי מסביר שפירוש זה הוא דווקא כאשר הנשמה יורדת ממקום חוצבה תחת כסא הכבוד לתוך הגוף – היות שהגוף נפרד יש לו איזה מזל, וכשהנשמה נמצאת בתוך הגוף היא משועבדת כביכול לגוף ומזלו, אך היא כל כך חזקה (היות ששרשה למעלה מכל המזלות) עד שהיא יכולה להתפלל ולצבור זכויות בתוך הגוף, בתוך בית הסהר, וכך יכולה גם לשבור את בית הסהר, לשנות את המזל של הגוף (המזל על הגוף, לפי פירוש זה, והיות שהנשמה למעלה מהמזל יכולה לשנות אותו ע"י תפלה וזכות).

שלשת הפירושים הללו רמוזים בצורה מופלאה בפסוק – שהרבי לא מביא, אך כן מובא במאמרי חסידות רבים – "מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון". על פסוק זה תמיד מוסבר בחסידות ש"מעין גנים" זה הנשמה לפני הירידה לגוף, "באר מים חיים" זה שהנשמה יורדת לגוף ואז צריכה להעלות ממטה למעלה מ"נ (כיצחק אבינו, חופר הבארות), אתערותא דלתתא, כאשר ל"מים חיים" זוכים דווקא על ידי ירידת המים ממעלה לתוך האדמה, ששם מתוך הלחץ (גם הצער של עוה"ז, צער התלבשות הנשמה בגוף, הרגשת בית הכלא), הופכים להיות מים חיים. אחר כך, לעתיד לבוא, מהעבודה של העולם הזה, נעשה האתערותא דלעילא שאחרי האתערותא דלתתא – ממקום ששום אתעדל"ת לא יכולה להגיע לשם – שזה "ונֹזלים מן לבנון". לבנון זה נתיב ה-לב ושער הנון, וזה גם כינוי של בית המקדש (רמז למקדש) ובגימטריא מנחם ("צמח שמו", רמז למשיח). וכך: "מעין גנים" זה הנשמה מעל הגוף, שמעל המזל, כפירוש השני שאמרנו. "באר מים חיים" זה הנשמה בתוך הגוף, בבית הסהר, אך יכולה להתפלל (כיונה במעי הדג) ולסגל לעצמו מצוות ומעשים טובים, ועל ידי התפלה והזכות משתנה המזל. מה שקורא בחדש אדר זה משהו אחר, זה בחינת "אז ימלא שחוק פינו" (שאסור בעולם הזה, במדרגת "באר מים חיים"), על דרך עולם הבא – אז "ונֹזלים מן לבנון", המזל בריא, ה"אֵין" הופך ל"אַיִן" ומתגלה. זה ביאת המשיח – שנתיב ה-לב ושער ה-נ מופיעים בגוף, בדיוק כמו שזה למעלה.

בפסוק זה רמז, מהמופלאים שכתובים בספרים: "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". אמרנו ש"אז" זה מוזיקה, וכתוב שיש אז פרקים בשיר השירים. כל פסוק בשיר זה הוא קדש קדשים לעומת כל פסוקי התנ"ך, ואף על פי כן יש משהו מיוחד בפסוק זה, "מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון" – הפסוק ה-ס (ה-חן מהסוף) – העולה כולו 1005. זה סוד הפסוק בשבח שלמה "[וידבר שלשת אלפים משל] ויהי שירה חמשה ואלף". יש על כך הרבה מפרשים, אך מי שאומר הכי ברור זה המלבי"ם – אפשר לפרש שכל המשלים הללו וכל השירות הללו לא הגיעו אלינו (ויש גם דעה כזו בחז"ל), אבל יש שאומרים (בפרט המלבי"ם, כנ"ל), שזה בא לתמצת שנים מתוך שלושת ספרי שלמה, משלי ושיר השירים. המלבי"ם אומר ש"וידבר שלשת אלפים משל" זה ספר משלי – אומר ש"אלף" בכלל זה לשון אולפן, ושזה מחולק לשלושה חלקים שכל חלק מאלף את האדם איך לנהוג וללכת בדרך הישר בעולם הזה (כדאי להסתכל בפירושו). ועל "ויהי שירו [השיר המיוחד שלו, שה"ש] חמשה ואלף" הוא אומר שאם מסתכלים על הדיאלוג בין החתן והכלה רואים ששה"ש מחולק לחמשה שירים (זה לא פשוט, אבל כך הוא מנתח), והוא נגמר עם "האלף לך שלמה". זה פירוש המלבי"ם, שמספר זה רומז כולו לשיר השירים. אך כמה נפלא זה שיש פסוק אחד בתוך מגילה זו, הכי קדושה מכל הכתובים, שעולה בדיוק "חמשה ואלף" – "מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון" (ועוד: "ואלף" – מלה שהמלבי"ם נדחק מעט כדי להסביר את משמעותה בהקשר של שיר השירים – עולה 117, כמנין פסוקי שיר השירים!). זה רמז מופלא שפסוק זה מתמצת כל השיר וכל הסוד שיש ב"קדש קדשים" של שיר השירים – פסוק הסדר של ירידת הנשמה לגוף, עד גילוי הענין של "אין מזל לישראל".

היינו צריכים לדבר על מגלת אסתר, אך כבר קופצים לגאולת ניסן – שה"ש זו מגילה של פסח – ושם רמז מופלא באותו פסוק לשלושת הפירושים שהרבי מביא לחדש אדר, "מיסמך גאולה לגאולה". יש הרבה להמשיך בזה, אך נסתפק בזה.

נחזור רגע לזהב: ראשית התרומה זה זהב, והאבן-עזרא וגם הרבי אומרים שזה מה שנמצא לכתחילה אצל כל יהודי, שכל יהודי הוא זהב. הרבי מביא גם מאחז"ל מאדר"נ שכולם השתתפו בנדבת המשכן, כולם תרמו זהב, ומביא פסוק שגם האנשים וגם הנשים וגם הטף תרמו (שאם היה איזה דמי כיס, איזה צעצוע יקר, לילד הכי קטן היתה כזאת מודעות של התנדבות – לתת את עצמי, את כולי, בשביל להשכין את בורא העולם בתוך העולם שברא לכבודו, מתוך שנתאוה לגור בו – אז כולם תרמו). הרבי מביא בהערה שאצל הנשים היה זהב – כסף זה אצל הגברים – וזה עוד סיבה לפתוח בזה. זה פירוש הרמב"ן – לנשים מצוי זהב, והן תרמו ראשונות (כסף נחוץ לגברים, לקנות תכשיטי זהב לנשותיהם – אז אצלן יש זהב). לפי זה, נמשיך, יתכן שפעם היו עושים צעצועים לילדים מנחשת. אז סדר זהב-כסף-נחשת זה מה שמקבלים מנשים-גברים-טף. צריך לצייר שהילד מביא צעצועיו, הכי יקרים לו בעולם, וגם אותם נותן למשכן – את הנחשת שלו. בכל אופן, רואים כאן, שכמו שבמתן תורה פותחים תמיד באשה (וכפי שדברנו על כך לפני כמה שבועות) – "ליידיס פירסט" זה כלל גדול בתורה (והרבי הביא אז שמרומז גם כאן, שהאנשים באו על הנשים – כמעט מפורש שתחלת נדבת המשכן באה מהנשים, וזה מתאים לכך שהזהב זה הדבר הראשון, והוא גם כולל הכל, כדלקמן) – כך "אשת חיל עטרת בעלה". הבעל רואה שהוא קנה לאשתו עטרת זהב, והיא במסירות תורמת למשכן, אז מבין שממילא גם הוא צריך לרוקן את הכיס למשכן – נותן את הכסף – והילדים נותנים את הצעצועים. כל אחד נותן את הדבר הכי יקר ועצמי שלו.

[לכאורה, הפירושים של רבינו בחיי והרמב"ן בנוגע לזהב סותרים, מכיון שהרמב"ן אומר שהזהב הוא תרומת הנשים, שלא השתתפו בחטא העגל, ואילו רבינו בחיי אומר שהזהב הוא סימן למחילת חטא העגל. אכן, יש לומר כי בפנימיות בזכות נתינת הזהב של הנשים, שלא השתתפו בחטא, בסופו של דבר נתקבל הזהב גם מן הגברים ונמחל להם חטא העגל. מצד הגברים לבדם אכן "אין קטגור נעשה סנגור" (כפי שהדבר מתבטא בכניסת הכהן הגדול, הגבר, לבית קדשי הקדשים בבגדי לבן בלבד), אך קדימת נתינת הזהב על ידי הנשים פעלה את המחילה גם לגברים, "הכל מן האשה".]

יש רמז שהכל נכלל בזהב: כשסופרים יש חמשה עשר דברים, כולל השמן והבשמים. 15 זה אחד יותר מ-זהב (בין שתי הדעות – יג ו-טו), אז אפשר לפרש שקודם אומרים כלל ואז מפרטים (יש הרבה דוגמאות, זה "כלל ופרט", ממדות שהתורה נדרשת בהן) – אף שבסוף דברים יקרים מזהב, הם נכללים בכלל. קודם זהב, כלל, ואז עוד זהב דברים – כדי שהדבר הזה יהיה מוצק צריכה להיות חלוקה פנימית של זהב בפירוט. יש כזו, ואפילו בשני הכיוונים: ב דברים באותו פסוק ("...וכסף ונחשת"), ה דברים בפסוק הבא ("ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים"), ז דברים בשאר הפסוקים יחד ("וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן"). אבל יש גם סדר ישר (זהב זה נוסחא – ז = ה פלוס ב – וכאן יש את שני הכיוונים) – ב ועוד ה (ז בשני פסוקים ראשונים: "...וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים"), אחר כך שני פסוקים שביחד ה ("וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים"), ואז פסוק עם ב בלבד ("אבני שהם ואבני מלאים", שהם ענין מיוחד בפני עצמו).

נחזור לפסוק "מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון": הרבי רוצה ללמד שבחדש אדר "אַיִן מזל לישראל", שקשרנו לחלק האחרון, אבל לפי כל הפירושים "אין מזל לישראל", ולכן, כדי לקשר פסוק זה לסוד "אין מזל לישראל", צריך לחפש את המלה "אין" מרומזת בו. אם מתבוננים בפסוק רואים שבאופן די מופלא מלה זו כתובה בקוד בשני אופנים יפהפיים. הדבר הראשון, ודאי כולנו שמענו עליו (שיש הרבה משחק כזה בדור האחרון), דילוג שוה למפרע – "מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון". שני הרמזים יוצאים, כמובן, מ-א יחידה בפסוק – "באר" (לפני השינה מפקידים הנשמה בשרש, במזל, בבאר העליון – "בידך אפקיד רוחי"). זה לא חידוש עצום מבחינה הסתברותית (הרבה פחות מהשני), אבל יש כאן דילוג שוה. משהו הרבה יותר נחמד זה שזה כל אמצעי התיבות (ענין חשוב, ה' ברא העולם מאמצעיתו) בפסוק זה (בו יש רק שלוש מילים לא-זוגיות, להן יש אמצע) – "... באר מים... לבנון". זו תופעה הגורפת-כוללת את כל הפסוק – רמז מאד חזק למלה "אין", שהוא הנקודה האמצעית של הפסוק. המסר, התוכן, האמצע של הפסוק הזה הוא ה"אין" – ה"אין מזל לישראל" (שהוא בעצם סיום הפסוק). כשמחשבים גימטריא מ-א של "באר" עד נ של "לבנון" – "אר מים חיים ונזלים מן לבנ" יש אותיות אין, וכל שאר האותיות עולות תריג. תריג זה מספר מצוות התורה, מספר אברי וגידי הגוף (ו-שסה ימות השנה, כולל כל העש"ן) – וזה נמשך מן ה-אין. אם עושים משהו דומה, אבל טפה אחרת, ברמז הראשון של האין – ן גנים בא – עולה יוסף. תריג = משה רבינו (= הוי' אלהי ישראל, הביטוי הכי מושלם של ה', שגם מחבר ה' לעמ"י).

ה'ווארט' בסוף, שהרבי רוצה שהוא יהיה "המעשה הוא העיקר" של כל השיחה – שיהודי צריך להיות עשיר גם בגשמיות, צריך להיות עשיר בכל המובנים. יהודי צריך להיות עשיר = 99 פעמים זהב. חז"ל אומרים ש"אין עשיר אלא בדעת", אז העושר בגשמיות בא מהעושר הרוחני, לכן המשפט המלא הוא (כמעט במלים של השיחה) יהודי צריך להיות עשיר ברוחניות ובגשמיות (שזה שהעשירות נמשכת מרוחניות לגשמיות, מהמזל לגוף) = טבע פעמים יהודי, הטבע היהודי האמיתי להיות עשיר, להיות 'זהב' (או שנפרש "אנכי יהודי" – יש הרבה רמזים של "אני יהודי", אבל כאשר הוא עשיר גם בגשמיות וגם ברוחניות אז "אנכי יהודי"). משפט זה עולה כמנין יהודי (המלה הראשונה) ועוד 2800 (העולה גם "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף") – מספר העבדים שחז"ל מבטיחים לכל יהודי לע"ל, היינו ש-2800 הוא העושר היהודי בגשמיות וברוחניות (כאשר 2800 הגוים מקושרים אל היהודי ברוחניות, שהרי הם אוחזים "בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם", ואף מעשירים אותו בגשמיות כשהם נעשים עבדים וכספם וזהבם איתם).

הרבי ממשיך ש"זהב" ר"ת "זה הנותן בריא" (רמז שהרבי מאד אוהב) – מתאים ל"מזליה בריא" של אדר. עוד תרגיל יפה: על בחינת "אַיִן מזל לישראל" נאמר "החכמה מאין תמצא". יש מאחז"ל ש"זקן" זה נוטריקון זה "זה קנה חכמה" (זקן – "בן ששים לזקנה", הפסוק ה-ס של שיר השירים). יש "זה קנה חכמה" ויש "זה הנותן בריא" – צריך "וקרא זה אל זה" ("זה" היא נבואת משה, שנולד ונסתלק באדר). כל יהודי צריך קודם כל לקנות את הקנין, "דעת קנית", להיות עשיר בדעת – לקנות חכמה ודעת (כנראה שגם בשרש אפשר לרכוש יותר ויותר). אחר כך, כל מה שהצדיק קונה הוא גם נותן אותו לה' – "זה הנותן בריא", בלי סיבה שמחייבת אותו לעורר רחמים – כמו שרבי זושא אומר ללמוד מגנב שכל מה שמרויח בלילה מפזר ביום. אם עושים הכאה פרטית (פעולה חשובה בטבע, כידוע למתמצא בפיזיקה) של זהב ו-אין – ז, נ, ק – יוצא אותיות זקן (בכלל, לא מצוי שכל פעולה מוציאה אות, ולא רק מספר). זה קנה חכמה זה הנותן בריא עולה ביחד 61 פעמים 16, העולה אין במילוי המילוי (אלף למד פא יוד ויו דלת נון ויו נון).

אחרי כל זה נסתכל בתניא:

לפני כמה שבועות התחלנו ללמוד פרק נ, פרק הזהב של התניא, המסביר "כמעלת הזהב על הכסף". למדנו עד אמצע עמ' 140 (= י פעמים זהב), ולא זוכרים שהמשכנו – אז נקרא כמה שורות הלאה. כמו שפרק זה הוא פרק הזהב, הפותח ב"מעלת הזהב על הכסף" (שלמדנו גם כמעלת האשה על האיש, וכנ"ל גם היום, שהזהב דווקא היה אצל הנשים, והן תרמו את הזהב ראשונות), יש גם בחז"ל פרק "הזהב" (פ"ד של ב"מ), הפותח "הזהב קונה את הכסף" – זה פרק ה-זהב במסכת נזיקין (י ב"ק ו-ד מב"מ)! בהתאם לכך היה אפשר ללמוד בתניא פרק ה-זהב, פרק יד (שגם בו צריך להיות רמז לזהב), אך נתחיל מאותו פרק שנושאו המפורש הוא זהב בעבודת ה'. הגענו עד למה שמבאר שמעלת הזהב על הכסף מתבטאת במעלת הלוים על הכהנים לע"ל (ע"ד שיפסקו הלכה כב"ש):

והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים וכמ"ש האר"י ז"ל ע"פ והכהנים הלוים שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד]

מעלת הגבורה היא בסוד "אני בינה לי גבורה" ("לי" רומז ל"ועשו לי מקדש" ול"ויקחו לי תרומה") – אפשר להבין בפסוק שמתייחס לגבורה כענף הבינה, אך האריז"ל מפרש שיש גבורה בתוך הבינה, הגבורה של הכתר מתלבשת באמא. גבורה זו היא סוד הזהב – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (צפוּן זה הכתר, העל-מודע). כהנים זה כסף, אבל לויים, שמרימים קול בכלות הנפש ממש, זה הזהב. זה שיש זהב בעולם הזה זה עוה"ב בעוה"ז, כי גם בעוה"ז זהב יקר מכסף, ואילו את מעלת הלוים על הכהנים נראה רק לעתיד – מכאן פשט שהמציאות הגשמית של זהב זה מעין עולם הבא (= יא פעמים זהב; 99 פעמים זהב זה ט פעמים יא פעמים זהב). עולם הבא מכוונים ב"הוי' אלהינו הוי'" – שלושת השמות הקדושים בשמע ישראל (שבמזוזה כותבים חילופיהם), שיש בהם זהב אותיות (בחלוקת דוד), כשהממוצע של כל אות הוא יא (כל אות היא "חד ולא בחושבן"), והכל עולה עולם הבא (לכן סוגרים את העינים כשאומרים פסוק זה). לפי הקבלה כל המאובנים (שהמדע חושב שהם מלפני מליוני שנים) הם מעולמות קודמים – אבל זהב זה 'מאובן' מעולם הבא. יש מושג היום, שמאד אוהבים בפיזיקה הכי מודרנית, לדבר על מכונת זמן – מי שרוצה לטעום את העתיד, בגשמיות, לפי חז"ל זה זהב. היות שזה קשור לאשה, זה גם כן סוד האשה. זה הבחינה אודותה מדבר כאן.

ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחי' רצוא ושוב

קטע עם ששה ביטויים – ממש מבקש שנדרוש אותו. נציין ש"שירה וזמרה" זה המילים האחרונות ששמענו מפי הרבי, לפני זך אדר תשנ"ד. מה ההבדל בפשט? ששירה בפה וזמרה בכלים (לכן מי שמנגן נקרא כלייזמר – זה התלבשות השיר בתוך כלי).

יש כאן שש לשונות בשלושה זוגות – רינה ותודה, שירה וזמרה, ניגון ונעימה. רוצים להקביל את הזוגות לשלושת הקוים, כדי שיצא לנו צירוף:

יש פה דבר אחר ברור – רק אחד מפורש – ש"תודה" זה הוד. זה בביטוי "רינה ותודה" (הצירוף הכי מחודש כאן, לפי הפסוק – "בקול רינה ותודה המון חוגג"). תודה זה הוד ורינה זה גבורה – "יצחק ירנן" ("באבד רשעים רינה"). מאד מתאים שהדבר הראשון בציון עבודת הלוים זה מדתו – מדת יצחק – "קול רינה". "קול רינה וישועה באהלי צדיקים", ומצרף לכך ה"תודה" מ"קול רינה ותודה המון חוגג". ברור שזה צירוף של קו שמאל, גבורה והוד. זה כבר אומר ששלושת הזוגות צריכים להיות מכוונים כנגד שלושת הקוים באותו אופן – חסד ונצח, תפארת ויסוד.

אחד מפירושי "נצח" זה "למנצח" – כמו מנצח של תזמורת, ענין ה"זמרה". ועוד, ב"זמרה" יש גם משמעות של "לזמר עריצים" – משמעות של נצחון המלחמה, שהיא גם מענין הנצח. כתוב שסתם שירה זה שיר אהבה – להביע אהבה (והדוגמה הבולטת לכך היא "שיר השירים", כמובן) – ויש שירה בפה וזמר בכלים, לכן "שירה וזמרה" זה חסד ונצח, קו ימין.

לפי כל זה מתבקש ש"ניגון ונעימה" זה תפארת ויסוד. נעימה זה לשון נועם – "געשמאק" מתורגם מיידיש ל"נועם" בעברית. זה סוג של תענוג, ותענוג זה הוא בספירת היסוד (כפי שגם מסביר בפירוש בתניא, שזה אבר התענוג – אבר הנעם). שרש הנעם הזה הוא באמא, בבינה, וזה סוד מה שיוסף – הצדיק יסוד עולם – הוא יתום מאמו, שפירושו שמשקף את אמו (בסוד "שאול מרחֹבות הנהר"). "נעם" זה אמא, אך במדות הלב מופיע ביסוד. "ניגון" זה לשון גון – נגן וגנן אותן אותיות, ושניהן לשון גיוון – ניגון לא חד-גוני אלא דווקא רב-גוני. יש הרבה תורות בחסידות שלעשות ניגון זה חוש אסתטי, אמנותי, וכמו שצייר מצייר תמונה יפה בהרבה גוונים, כך זה להלחין ניגון יפה – זה החוש של התפארת, לחבר גוונים. אפשר לומר שבהקשר לנגינה, נגינה זה עצם המנגינה – שלחבר אותה זה כמו שאדם יוצא לגן עדן ומלקט פרחים לזר יפה, כשכל טון הוא גון – אבל זה עוד לא ההרמוניה (הוספת אקורדים וכו'), ואחד מפירושי נעימה זה הוספת כל מה שצריך לנגינה (זה העיבודים הנוספים). המנגינה מפוארת בפני עצמה (כמו מנגינה חסידית מקורית) – לפעמים כשמנסים לתת למנגינה מפוארת בפ"ע עיבוד, זה יכול גם להרוס פאר המנגינה, לכן כל המלחינים הקלאסיים החשובים דווקא משתמשים במנגינות פשוטות יחסית, שאפשר להוסיף הרבה נעימה (עד שהנעימה הופכת עיקר, שלא כבניגון חסידי), אך ראוי להוסיף גם לנגינה פשוטה נעימה טובה. לכן "ניגון ונעימה" זה תפארת ויסוד, "אלה תולדות יעקב יוסף". כל העולם הבא זה מוזיקה – עבודת הלוים, שנעלית מעבודת הכהנים.

לפי כל זה, הצירוף כאן הוא שמאל-ימין-אמצע (הכי מתאים שיתחיל משמאל, קו הלוי) – היו – הצירוף של ספירת ההוד ("מודה אני לפניך" – מכאן רמז שצריך לא רק לומר זאת בבקר, אלא גם לשיר זאת, ויש לנו הצעה ללחן. לשיר "מודה אני" זה להתחיל את היום כמו לוי, זהב על הבקר).

אדה"ז ממשיך ואומר כי כל עבודת הלוים אותה פרט לששה מושגים היא "בבחינת רצוא ושוב". כל זוג כאן הוא "רצוא ושוב" – יחסית החג"ת זה רצוא והנה"י זה שוב. כך ב"שירה וזמרה" – שירה בפה וזמרה בכלי. יש סיפורי חסידים על כאלו שהגיעו לכלות הנפש משמיעת נגינה בכלי, אבל האם הנגן עצמו יכול לצאת מהכלים? בפשט, הכלי מחייב להשאר בגוף – להמשיך לנגן – הכלי משיב את הנשמה לגוף, נועד למנוע מהנגן כלות הנפש (אולי יש יוצאי דופן, אבל כך נראה בכלל). "שירה וזמרה" רצוא ושוב. כך גם "רינה ותודה" – רינה, "באבד רשעים רינה", זה העלאה מלמטה למעלה, וצריך עוגן של תודה הפועלת שוב (בתודה יש גם הכרת מה שלמעלה ממני, שאיני יכול להשיגו – כל רצוא זה שאיפה להשיג, אך כשאני תופס שבעצם איני יכול להשיג, אני חייב לשוב, להבין שה' רוצה שאשוב). וכך גם "ניגון ונעימה" – העיבוד, הנעימה, למנגינה, זה בדיוק כמו כלי לגבי שירה. אדם לא יכול לשיר בהרמוניה – לעשות נעימה לנגינה זה מחייב כלים. בדרך כלל ה"רצוא" לא בא על סיפוקו, אך דווקא בקו האמצעי זה שונה – יש משהו בנעימה, בנועם של היסוד, שבא קצת על סיפוקו ובכך נשאר למטה. ה"שוב" של השמאל זה ההודאה שהמגמה היא ממני והלאה – צריך להודות על הטוב שה' נותן לי, ולא לעבור את הגבול. ה"שוב" של הימין זה להכניס בתוך כלים – להכניס את השירה בזמרה. אבל ה"שוב" של האמצע עולה על כולנה זה ממש "מעין עולם הבא" – בעולם הבא לא צריך יותר את ה"רצוא" (בשלב הכי אחרון של עוה"ב, "מנוחה לחיי העולמים"), כי הגענו ל"סיפוק" (מלה בעיתית הרבה פעמים בחסידות, אבל יש גם סיפוק חיובי, שזה עולם הבא) – יש משהו בנעם של המנגינה שהאדם הגיע לסיפוקו מתוך ההרמוניה של המנגינה, ובכך הוא נשאר למטה. בקיצור, הוא מבסוט – בנעימה הוא מבסוט מהנגינה, ואז כבר לא צריך להסתלק. אבל זה רק בקו האמצעי, השוב הזה. זה גם מתקשר למה שאמרנו קודם, שהיסוד מקבל מאמא – שנעם זה הוא "שאול מרחובות הנהר", יוסף היתום מאמו (למעליותא) – עולם הבא זה אמא.

עד כאן הסברנו פנינה של ספר התניא על עבודת הלוים. וממשיך:

שהיא בחי' אהבה עזה זו כשלהבת היוצא מן הבזק כדאיתא בגמ' [פ"ב דחגיגה] ואי אפשר לבאר ענין זה היטב במכתב רק כל איש נלבב ונבון המשכיל על דבר ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה' [שלושה ענינים: נלבב ונבון – "בינה ליבא"; המשכיל על דבר – חכמה; ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו – דעת. צירוף בח"ד – היו – צירוף הוד, רק שקודם היה במדות וכאן במוחין. צירוף שמתאים לבינה, כי "בינה עד הוד אתפשטת". כל פרק זה הוא מעלת אמא עילאה, "גבורות עליונות דבינה עילאה", ובלב "בינה עד הוד אתפשטת".] ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת כל חד לפום שיעורא דיליה [יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו']

גם כאן שלישיה: טוב ("ימצא טוב" על דרך "מצא אשה מצא טוב" וכיו"ב), אור הגנוז בנפשו המשכלת (שקשור, אבל לא אותו דבר, ובודאי חוזר ל"משכיל על דבר" שקודם), כל חד לפוש"ד.

את הביטוי "כל חד לפום שיעורא דיליה" דורש הזהר על "נודע בשערים בעלה" – שה' נודע לכל נשמה לפי השער שלה – אז לכאורה זה ביטוי של נ שערי בינה (האריז"ל אמר למוהרח"ו שאפשר לומר על כל יהודי מה היום שלו בספירה, כולל שבועות, כי לכל יהודי יש שער ב-נ שערים). גם "יש מתפעל כו' ויש מתפעל" רומז לבינה – "יש" זה בינה, וגם מקור ההתפעלות, מה שהשכל מתפעל, זה המדות של הבינה.

"אור הגנוז בנפשו המשכלת" – חכמה. גם "נפשו המשכלת" זה חכמה, וגם "אור הגנוז" זה ה-י בה גנוז אור אין סוף, י של שם הוי' היא "צמצום" במובן של ריכוז. י זו היא גם סוד התורה, ש"מחכמה נפקת", ו"היכן גנזו? בתורה" (עד שצדיקים רואים באור הגנוז בתורה מסוף העולם ועד סופו, במקום ובזמן).

"טוב" זה הדעת – "גם בלא דעת נפש לא טוב" ("לא טוב היות האדם לבדו" – "והאדם ידע את חוה אשתו", בלי דעת-זיווג זה לא טוב, וכשיש זיווג זה טוב, ולכן "אומר לדבק טוב", "ודבק באשתו", "מצא אשה מצא טוב", והוא גם בסוד "אמרו צדיק כי טוב"), והוא סוד שם ה-טוב, שם הדעת, אהוה.

לפי זה, הצירוף הוא דעת-חכמה-בינה – ויה – תפארת. מההוד הגענו לתפארת – מה הקשר? בסוד הצירוף הוד ותפארת (שיש להן קשר גם בפשט, ששתיהן שמות אסתטיים) זה אור ישר ואור חוזר, הוד הוא או"ח של תפארת. התחיל מכמה צירופי הוד, ואז עשה צירוף של תפארת. אמנם, אפשר לעשות כאן משהו מחודש לגמרי, שטרם עשינו. והוא על פי המשפט שמוסיף בהמשך:

אחרי קדימת יראת חטא להיות סור מרע בתכלית שלא להיות עונותיכם מבדילים כו' ח"ו.

אדה"ז אומר שכל זה חייב לבוא אחרי יראת חטא בתכלית, ובלי זה לא מספיק שאתה "נלבב ונבון וכו'" – אי אפשר למצוא "טוב ואור הגנוז וכו'" בלי קדימת יראת חטא בתכלית. אז צריך להקדים זאת לצירוף, וממילא גם ישתנה הפירוש (אלו ואלו דא"ח, וזה טוב, לא לגמרי לקבוע מסמרות):

בתחלה צריך יראת חטא – זה גבורה, קו שמאל. אחר כך "ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת" זה חכמה – כש"טוב" זה יסוד אבא. אז צריך לפרש אחרת את "כל חדא וחדא לפוש"ד", כדי שקו השמאל לא יחזור פעמיים, וצריך לומר שזה דעת, בסוד "נודע בשערים בעלה". אכן השערים זה בינה, אבל הנודע זה דעת. זה בא משער של בינה, אבל בנפש זה דעת. לפי זה חוזרים לצירוף של ההוד – היו, "הכל היה מן העפר [שפלות, הוד הכנעה] והכל שב אל העפר", רק שבאמצע היתה הארה חזקה של תפארת. כעת ראינו שעשוע חדש – שצירוף הוא גמיש מאד, אם מוסיפים לו מרכיב חדש, שחייב לשנות משהו בתוך המבנה הראשוני, וממילא יוצא מהסה"כ צירוף חדש.

השלמות (אחרי השיעור):

ב"מעין גנים" רמז אותיות האמצעיות. מיקומן: 10, 13, 29 = 52 = ד"פ 13. אם 13 באמצע וסה"כ עולה ד"פ 13 הוא גם הבסיס – זה כלל (שאם המספר באמצע רבע משלושת המספרים הוא גם הבסיס). לפי זה ההפרש הבא שוב 29, ולכן הבא בסדרה הוא חן. אח"כ ההפרש מב, בן זוג של חן, והמספר הבא הוא מאה. כלומר, שני המספרים הבאים הם חן-יפי. ממוצע חמשת המספרים – מב. כט הוא הבסיס של כל מה ששייך לבאר בתורה: באר = ז"פ כט. עשק שטנה רחבות = נ"פ כט. שבעה = יג פעמים כט. סה"כ ע"פ כט = י"פ באר = חן פעמים יהודי. הכל מתחיל מ-א שבתוך הבאר – אות עשירית, אך מגיעה ל-כט. שלושת המיקומים בריבוע = 1110 = ג"פ שע (ממוצע). וכן אותיות המילים בלי האמצעיות (בר, מם, לבון) = שע.

כל הפסוק – 1005 – בתוספת "ועשו לי וגו'" (2120) = 3125 = 5 בחזקת 5 = השתלשלות התלבשות השראה וכו'.

חרב את = תורה = רצוא ושוב. אב אדר ג"כ על זה הדרך – חורבן זה כמו חרב, והרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר (עם את חפירה). אב אדר = יצחק (גם כפולת יג, כמו תורה). חרב את אב אדר = 819 = אחדות פשוטה וכו'. אב אדר = 208. כל מלה בהכאה (אפ"ב, אפדפ"ר) = 802 (היפוך ספרות, ונהפוך הוא בתוך שני חדשים אלו).

לגבי ג ההשוואות: חוץ מסדר בריאה-יצירה-עשיה, אפשר לעשות צירוף. השואה ראשונה ("מה להלן... אף כאן...") זה חכמה – בטול ואין (גזירה שוה לגמרי). י רומזת לעשרת הדברות (והמילוי שוב י – רומז שעשה"ד זה פעמיים). "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" זה ה-ו – להמשיך מהראשון להשני (וזה ה-ו של "ואלה"). "כשם... כך..." זה ה עילאה – שם קורה כל אתהפכא. הצירוף, לפי הפרשיות, הוא יוה – נצח. שכל ההשוואות האלה, לפי הסדר שלהן, זה בסוף לנצח – לזכות בדין עם גוי. איך נעשים עשיר? הפטנט זה לעשות דינים עם גוי בחדש אדר. לא רוצים להתעשר מיהודי אחר, אלא 2800 עבדים ש"כספם וזהבם איתם". זכות משנה מזל – להתפלל שתזכה בדין עם גוי.

לזכות בדין = תענוג = 23 בריבוע. נצחון זה התענוג הכי גדול, והכי הכי גדול זה לנצח איזה גוי במשפט. מזל טוב לזכות בדין – ההיפך מפרשה קודמת, "אשר תשים לפניהם ולא לפני גויים". כאן זה לזכות בדין גם במשפטים שלהם – זה ממש אתהפכא. לקחת משפט של גוים ולנצח בהם גוים. לזכות בדין עם גוי = זהב פעמים 47 (מספר אטומי של כסף). כך זוכים בכל הכסף שלו, ואז נעשים עשירים בדרך התורה.

ווארט פנימי: הרבי מדבר על "לשמה" – שבהלכות תשובה מחנכים נשים וילדים לעשות "שלא לשמה" עד שיעשו "לשמה". באדר"נ מביא שלושה פסוקים, לנשים-גברים-ילדים. לגברים – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (אולי כי גברים בונים בפועל), לנשים – "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה" (כאן החידוש זה האשה, אך טוב לשניהם), טפלים – "ויכלא העם מהביא". יוצא שהטף נקרא "עם". עם הוא בדרך כלל עם הארץ וכו' – יש איזו תפיסה שה"עמך" זה הילדים הקטנים. מזה אפשר להבין למפרע לגבי כולם שזה דרגות שונות של "לשמה" – "לי – לשמי" זה מאה אחוז לשמה; "איש ואשה" זה עם היקש ביניהם – "לעולם יעסוק שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (איש לכתחילה "לשמה"). סתם עמך – לא מצפים ממנו שום דבר, שיעשה כמה שיותר טוב, כמה שיכול, והכל בסדר ("באשר הוא שם"; ודאי כתוב בספרי הבעש"ט ותלמידיו שלא צריך לצפות בכלל מאף אחד לשום דבר – זה לא בדיוק חב"ד, ש"הלואי בינוני", אבל יש הרבה ספרי פולין שבחינה זו כתובה בפירוש). שלוש הרמות – שכולן תורמים למשכן – זה חב"ד-חג"ת-נה"י. מח-לב-כבד – איש-אשה-טף. מח – לשמה, לב – מתוך וכו', כבד – טבעיות. בלשונות של מודעות, טף-עם זה מודעות טבעית, הרגל ("מצות אנשים מלומדה" גם למעליותא, שאדם יתרגל לדברים טובים – אם נותן צדקה בהרגל וכיו"ב לא מחזיק טובה לעצמו. יש משהו בטבעיות שזה יותר "לשמה" מאשר לכוון "לשמה"). לכוון לשמה – מודעות אלקית. שלא לשמה – מודעות עצמית (גם אם יש אינטרס ממש, מתוך התקשרות לתורה – עצם הטוב – לאט לאט תגמל מהסם שלך, מההתמכרות שלך לסיפוק עצמי, ותתפכח. אך אנו תמיד אומרים בשם ה"קדושת לוי" המפורסם של ישראל שיש מושג "קח נא את ברכתי" – שיהודי לוקח ברכה לעשות נח"ר לה', שזה יותר גבוה ממי שעושה בשביל ה' בלי הנאה. אבא רוצה שהבן יהנה. מח – מציאת חן, לב – לקיחת ברכה. צריך "מח שליט על הלב", רק למצוא חן בעיני ה' בלי לקחת שום דבר, אבל הלב זה לקחת ברכה לעצמך, אבל יש בחינה של "פנימיות הלב שליט על המח" – שילד נהנה ממש בשביל לגרום הנאה לאבא. "רצון לקבל" שגבוה מ"רצון להשפיע", בלשונם – בחינת "שלא לשמה" גבוהה מ"לשמה", זו מעלת האשה על האיש. יש בחינת טבעיות שנעלית מהכל. היפוך יוצרות של חב"ד-חג"ת-נה"י. הכי נמוך מודעות אלקית, למעלה  מזה עצמית ולמעלה מזה טבעית – זה סוד טנ"א, טף-נשים-אנשים (= י"פ טף).

עוד ווארט פנימי: "שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". "המתחיל במצוה אומרים לו גמור" – בזכות שהתחיל זוכה לאמירה מן השמים לגמור. זה שזוכה לעידוד האלקי, נתינת הכח, זה גם כן השכר שלו. שכר מצוה מצוה – שממשיך את המצוה עד הסוף. שכר תחילת המצוה זה הנתינת כח לגמור את המצוה. אולי זה קשר לשיעור בנוגע לרמת ה"לשמה" – "מחשבה מועלת", אם מתחיל עם מחשבה של סיפוק לא יזכה לגמור זאת. אדה"ז בתניא אומר שזה המצוה עצמה בעוה"ב, ואנחנו אומרים שזה שגומר המצוה בעוה"ז זה כשכרו בעוה"ב. "שכר עבירה" – עבירה זה שאדם עבר לצד אחר. לעבור ממה שהיית באמצע לעשות – להפסיק. לפי זה שכר עבירה עבירה – שגם מהעבירה תפסיק באמצע (זה שכר ממש). באיזביץ וקוצק יסבירו שאם התחלת עבירה חבל שלא תגמור – אחרת לא תדע שזו עבירה (יש לכך אסמכתא בחז"ל). להפסיק ולא לגמור – זה באמת עבירה.

"שיר השירים אשר לשלמה" – שלמה אותיות לשמה. בימי שלמה "אין הכסף נחשב" – לשמה זה הזהב, "זה הנותן בריא". אף על פי כן אנו מקשרים זאת דווקא לאשה. כשהאיש עושה "לשמה" – לשם אשתו, כשהיא עושה "לשמה" – זה בשביל עצמה. ודאי ה"לשמה" של האשה יותר מכל מה שהאיש יכול לעשות.

אשה זה "מתוך שלא לשמה בא לשמה" זה "מבין דבר מתוך דבר" – יש לה רגישות לתוך, בינה יתרה. בהנאה בשביל שאבא יהנה זה ממש שבתוך השלא לשמה החיצוני יש לשמה יותר גדול. כל הדבר של "מתוך" זה בינה יתרה של אשה.

הרבי אומר שבזכות בטול הגזירה של העליונים והתחתונים במ"ת מעתה אפשר להמשיך שרש לתוך הגוף, עשירות ברוחניות שתהיה גם בגשמיות.

ר"ת של "מעין גנים וגו'" זה יג בריבוע.

כל אותיות דילוג אין למפרע עולה בגימטריא יוסף.

יש לא אותיות, ואם מתחילים מ-מ ראשונה ומדלגים כל פעם ו אותיות, זה מתחלת הפסוק לסופו. יש ו אותיות בדילוג – מייומן = יוסף = ו"פ הוי' (ממוצע כל אות). הקשר ליוסף בכל הנושא הזה הוא שיוסף נקרא "איש מצליח" – מה שחז"ל קוראים "בר מזלא", אצלו הכי מתקיים המשכת המזל למטה. הוא מצליח כמובן לעשות כסף, להיות עשיר, זה ה"אין מזל לישראל". יש דעה ששני האדרים זה כנגד מנשה ואפרים – שאדר בכלל זה כנגד יוסף. אדר של פורים – כנגד אפרים.