אור לכ' תשרי ס"ט – קראון-הייטס (אנגלית)

פתיחה ל"שנת הַקְהֵל"

שנת הקהל – כח להאיר את התורה לכל היהודים

האושפיזין הערב הוא יוסף הצדיק והאושפיזין החסידי הוא הרבי מהר"ש, "לכתחילה אריבער", וזו גם סעודת מלוה מלכה – "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", מלך המשיח (יש גם משיח שבא מיוסף – משיח בן יוסף). השנה היא "שנת הַקְהֵל", והרבי אמר שהאנרגיה של שנת הקהל צריכה להמשך מסוכות (זמן הקהל) לכל השנה, ורצה שנעסוק השנה במיוחד בקירוב יהודים לתורה, "אנשים נשים וטף". יש בפסוק עוד סוג – "גרך אשר בשעריך" – וביחד עם שלשת הקודמים יש כאן ארבע דרגות.

על כל פנים, הפירוט בפסוק אומר שאת כל אחד – כל נשמה יהודית, בכל מקום ועם כל דעה – צריך לקרב ולהקהיל. החידוש הוא שאפשר וצריך לכנס את כל הסוגים השונים האפשריים של היהודים, שכולם יחד יתקבצו לשמוע את המלך הקורא בתורה. כל יהודי הוא מלך בסביבתו – עד שיבוא משיח, יש לכל אחד נתינת כח לקרוא את התורה, להאיר את אור התורה, לכל היהודים שהוא יכול להגיע אליהם ולקרב אותם לה'. זה הענין של השנה הזאת. [ב"הקהל" צריכים גם מלך וגם מלכה, והדבר תלוי בכך שכל אחד ואחת יתייחסו לבת או בן זוגם כמלך – "חתן דומה למלך והכלה נקראת מלכה" כל עוד הם מתייחסים כך זה לזו.]

מגילת קהלת ומצות הקהל

יש מנהג שהרבה יהודים נוהגים – לקרוא מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות, כמו שקוראים את מגילת אסתר בפורים ואת מגילת איכה בתשעה באב. כשיבוא משיח ימשיכו לקרוא איכה בתשעה באב, עם כוונה אחרת בכל הפסוקים. בהרבה קהילות קוראים בשבת חוה"מ פסח את מגילת שיר השירים (סיפור אהבה של עם ישראל וה', "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך" של פסח, מגילה של אביב), את מגילת רות בשבועות (כי בה מסופר יחוסו של דוד המלך, שנולד ונפטר בשבועות, וכן רות היא אב-טיפוס של גיורת, וכל עם ישראל התגייר בחג השבועות), ובשבת חוה"מ סוכות – בה אנו עומדים – קוראים את מגילת קהלת ובכך משלימים את חמש המגילות.

בחב"ד לא נוהגים לקרוא את שיר השירים, רות וקהלת בציבור, אך בקהלות אחרות יש שנוהגים לקרוא אותן בציבור, ואפילו ממגילת קלף ועם ברכה. לא מובן בפשטות למה לקרוא את קהלת ב"זמן שמחתנו", היא נראית מגילה די עצובה ומדכאת – הכל רע והכל הבל ורעות רוח – וכיצד היא קשורה ל"זמן שמחתנו"?! יש הרבה-הרבה הסברים, אבל יש ענין בשם המגילה ששייך לשנה זו – "קהלת" שייכת לשנת הקהל[א]. רש"י בתחלת קהלת מסביר שתי סיבות למה שלמה מכונה כך: ראשית, כי אסף וחבר – הקהיל – יחד את כל החכמות שבעולם, ושנית, שאת כל דבריו אמר ב"הקהל" (את מצות הקהל מקיימים בבית המקדש, אותו בנה שלמה). שני הפירושים נמשכים אחד מהשני – קודם שלמה הקהיל את כל החכמות ואחר כך הקהיל את כל האנשים להשמיע להם את החכמות וכו'. ההסבר הפשוט של הקשר בין קהלת לסוכות הוא שכאשר נכנסים לסוכה, דירת עראי, רואים שכל החיים הם דבר ארעי. הקהל עושים פעם בשבע שנים, אבל מגילת קהלת זה אלמנט של הקהל בסוכות כל שנה – "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", כל הקהל, כל קהלת, כל האושפיזין. סוכות הוא "חג האסיף" – בו אוספים-מקהילים את התבואה – וזו עוד סיבה לקרוא את קהלת שאסף-הקהיל את כל החכמות.

לדבר עם כל אחד בשפה שלו

על הרבי אמרו שהוא ידע לדבר שבעים לשונות, כמו הסנהדרין. הפנימיות והעומק בכך הוא שידע לדבר עם כל אחד בשפה שלו. כעת מוצאי שבת וצריך להזכיר את הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר שזה סוד החשמל – אל הצדיק באים הרבה אנשים, הוא אומר דבר אחד אבל כל אחד שומע אותו בשפה שלו וכפי שמתאים לו. הצדיק חש-שותק לאחד ומל-מדבר לאחר.

את המלה הפלאית "חשמל" (במרכבת יחזקאל) מסבירים חז"ל כחיות (מלאכים) ש"עתים חשות עתים ממללות". בתורה אחרת הבעל שם טוב מסביר ש"הרב דומה למלאך" היינו מי ששותק לפני שהוא מדבר (בתהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה, כנודע), אבל בתורה הזאת הבעל שם טוב אומר שאין כאן שני שלבים, אלא בו זמנית – כאשר הצדיק מדבר הוא מדבר ושותק באותו זמן. הצדיק מדבר בשבעים ערוצים, ואתה קולט רק ערוץ אחד – את הערוץ שלך – שבעבור האחרים הוא שתיקה.

כשהבעל שם טוב היה מתוועד או מלמד – כל אחד, גם מבין גדולי תלמידיו, שמע דבר אחר. כל אחד הרגיש שהבעל שם טוב מדבר בדיוק לבעיות ולענינים שלו. כך צריך לנהוג מי שמדבר לאנשים, לנשים, לטף ולגר בו זמנית – הוא צריך לשדר לכל אחד לערוץ שלו, זה מה שקורה בהקהל. כך צריך להיות כל פעם שמדברים ליהודים ורוצים לקרב אותם. בפרשת "ויקהל" הרבי דבר על הצורך ב"הקהל" כל שבת – להקהיל קהילות לרבים – אבל הכל מתחיל מסוכות של שנה זו, שנת הקהל, הזמן הזה.

ששה פעלים בפסוק הקהל

ננתח את הפסוק הראשון של הקהל: "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". כשמנתחים את הפסוק לפי פנימיות, לפי חסידות, אחד הדברים החשובים הוא להתבונן בפעלים: הקהל ("הכל הולך אחר הפתיחה"), ישמעו, ילמדו, ויראו, ושמרו, לעשות. חז"ל אומרים, ורש"י מביא על הפסוק (והרבי מסביר בשיחות על הקהל), שהאנשים באים ללמוד ("למען ילמדו"), הנשים לשמוע ("למען ישמעו") והטף באים "ליתן שכר למביאיהם" (להוריהם, על פי הפשט). תכלית כל הפעלים היא החיתום "לעשות" – "המעשה הוא העיקר" בעולם הזה, "היום לעשותם" (כאן "חטוף ואכול חטוף ושתי").

קהלת – סוף כל האדם

גם הסוף של קהלת הוא ה"חטוף ואכול חטוף ושתי" – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". סכה (כך הכתיב עפ"י דקדוק) רומזת לבטוי "... באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", וכן רמוז גם בסוף המגילה: "סוף [דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה] כל האדם" (את קהלת קוראים ב"חג האסיף", רמז גם ללשון סוף). מתוך המחשבה על "סוף כל האדם" צריך לקיים "שוב יום אחד לפני מיתתך" – בעל תשובה חי בתודעה של סוף, חש שזה היום האחרון.

תודעת יום המיתה היא סוד שם הקדוש סאל – חילוף באתב"ש של השם חתך, "החותך חיים לכל חי", כידוע בכתבי האריז"ל – ר"ת "סוף אדם למות", כמבואר במ"א. "סוף כל האדם" עולה צלם אלהים – על ידי תודעת ה"סוף", תודעת יום המיתה, מתגלה ה"צלם אלהים" בו נברא האדם, בחינת "[סוף דבר... כי זה] כל האדם", ודוק.

אחד מראשי-התבות של השנה, ס"ט, הוא סוף-טוב. האוירה של כל קהלת היא שבסוף הכל עובר, הכל חולף, הסוף של כולם אותו דבר – מגילה פסימית. אבל הסוף של כל המגילה הוא – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". כל אות גדולה מופיעה פעם אחת בתנ"ך, וכאן מופיעה ה-ס הגדולה. אינטלקטואלים הם הרבה פעמים פסימיים, וכך רואים כאן אצל שלמה, שאומר: אני יודע הכל, אף אחד לא יודע יותר ממני וניסיתי הכל בעצמי, בדקתי הכל בחיים, וכעת אני אומר לכם את המסקנות – והן פסימיות.

כתוב שחז"ל רצו לגנוז את ספר קהלת, לא לכלול אותו בתנ"ך, עד שהגיעו לפסוק הסיום – תכלית הכל היא "סוף דבר וגו'". הסוף הוא הסף – העמידה על הסף בין חיי העולם הזה לחיי העולם הבא. בעבודה היינו התשובה שבבחינת "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (פסוק במגילת קהלת) – עבודת התשובה השייכת בפרט לחג הסוכות, כמבואר בדא"ח.

שם אלקים במגילת קהלת – הכל הולך אל התכלית

שם ה' היחיד שמופיע במגילת קהלת הוא שם אלקים, השם של מעשה בראשית. אלהים בגימטריא הטבע, כל מגילת קהלת באה לתאר ולסכם את חיי הטבע בעולם הזה. מגילת אסתר היא המגילה היחידה שלכל הדעות קוראים עם ברכה, וקריאתה היא אחת משבע מצות מדרבנן, וגם מסכת שלמה בש"ס נקראת מסכת מגילה על שמה דוקא. אבל, בכל מגילת אסתר אין כל שם של הקדוש ברוך הוא (וענינה נס נסתר בטבע גוי, ודוק). לעומת זאת, במגילת קהלת ה' מוזכר, אבל דוקא בשם אלהים (טבע יהודי).

שם זה רמוז בתחילת המגילה: "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת". יש בתנ"ך עשר פעמים "אל הים", כנגד עשר ספירות בלימה (אותיות אל הים עם הכולל המעלה את ה-א ל-ב, ודוק). כל עשר הספירות נמשכות אל הים, אל המלכות, ולפי סדר התנ"ך הפסוק בקהלת הוא ה"אל הים" העשירי, האחרון (כרמוז בזכריה: "וחֶצְים אל הים האחרון", שהוא ה"אל הים" התשיעי, כנגד ספירת היסוד, הנמשך ומתיחד עם ה"אל הים" האחרון ממש, וד"ל). זאת אומרת שסוד שם אלהים במגילת קהלת הוא שהכל הולך אל התכלית (= י פעמים אלהים, י פעמים אל הים בתנ"ך), אל סוף ותכלית המגילה – "סוף דבר... את האלהים ירא...". "את האלהים ירא" = הבל במשולש כללי (= "ואת הארץ", סיום הפסוק הראשון של מעשה בראשית, וד"ל), "הכל הבל", ודוק. מבין חמש המגילות בתנ"ך, זו המגילה הארוכה ביותר, יש בה 222 פסוקים – 6 פעמים הבל, שלמות של ששת צירופי המלה "הבל", ודוק.

קהלת, תשובה וסוד הגלגול

הסיכום של קהלת הוא – עשה תשובה לפני שיהיה מאוחר! זה הרעיון הפשוט, "סוף דבר הכל נשמע וגו'". את התשובה צריך לעשות בשמחה רבה. מסופר על צדיקים שסמוך להסתלקותם היו בשמחה רבה. בחב"ד מסופר כך על אדמו"ר האמצעי. כאשר שאלו אותו למה הוא כל כך שמח הוא אמר – כי אני הולך לעזוב כאן! כשמסתלקים מקוים לא לחזור בגלגול (אבל הבעל שם טוב אמר שכן יחזור). הרס"ג – שהבעל שם טוב אמר שהוא גלגול שלו – כותב נגד האמונה בגלגולים. מקריאה שטחית של קהלת אפשר לחשוב שאחד המסרים של המגילה הוא שאין גלגול נוסף אחרי החיים בעוה"ז.

סוכות – תשובה מאהבה, הקהל וקהלת – יראה

על כל פנים, הפסוק האחרון של קהלת אומר את מה שאומרים בהקהל – "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור". התשובה של סוכות היא "תשובה מאהבה", אחרי ה"תשובה מיראה" של ימים נוראים. גם בסוכות צריכים לעשות תשובה, אבל תשובה של "וימינו תחבקני". ה' מחבק אותנו ו"כמים הפנים לפנים" אנחנו מתעוררים באהבה כלפיו ועושים תשובה מאהבה. תשובה פירושה להחזיר פנים אל ה', כפי שגם ה' מפנה את פניו אלינו.

בפרשת היראה, פרשת עקב, אומרים "מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" ומיד בהמשך כתוב "ולאהבה" (אף שזו נקראת פרשת היראה, מיד כתוב "לאהבה" – אם מדברים על יראה, לא לשכוח את האהבה, כי מצב של יראה בלי אהבה הוא כמו עוף שיש לו כנף אחת, ואי אפשר לעוף כך, כנודע).

בסוף קהלת בכלל לא מוזכרת האהבה, אבל סוכות הוא חג של אהבה. הסוף של קהלת, היראה, נשמע לא חסידי, לא 'סוכותדיק', איפה האהבה? אבל גם בהקהל לא רואים את האהבה. קריאת קהלת בסוכות היא מנהג, אפילו לא תקנת חז"ל, אבל גם בהקהל שהוא מצוה מן התורה בסוכות כתוב על יראה ולא כתוב על אהבה! צריך להקהיל אנשים נשים וטף ולהגיד להם לפחד – "ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת", בדיוק כמו סוף קהלת. זה עוד קשר מאד יפה בין קהלת לבין סוכות.

טף – שומעים את המנגינה

ננסה להבין יותר את משמעות היראה בסוכות, ולהסביר את ששת הפעלים בפסוק: הקהל, ישמעו, ילמדו, ויראו, ושמרו, לעשות (המלה שגם חותמת את כל מעשה בראשית, "אשר ברא אלהים [השם שמופיע בקהלת] לעשות"). אמרנו שהילדים באים "ליתן שכר למביאיהם" – ה"לעשות" שחותם הכל הוא "היום לעשותם", אבל הילדים באים בשביל "מחר לקבל שכרם". השכר היינו טעמי תורה שעתידים להתגלות על ידי משיח. כפי שהתבאר במ"א[ב], טעמים-נקודות-אותיות (סוד טנא בקבלה) מכוונים כנגד טף-נשים-אנשים. הטף מקבל את הטעמים. ילדים לא מבינים את התוכן, אלא שומעים רק את המנגינה – זה חינוך חסידי. בעל תשובה מגיע להתוועדות של הרבי ולא יודע אידיש, הוא אינו לא מ"האנשים" ולא מ"הנשים", הוא ה"טף" – הוא שומע רק את המנגינה.

"הקהל"-"ישמעו"-"ילמדו" – חכמה-בינה-דעת

בשביל להסביר את הפסוק נשאל עוד שאלה. הפסוק אומר "למען ישמעו ולמען ילמדו", וחז"ל דורשים זאת "נשים לשמוע" ו"אנשים ללמוד", אבל הסדר של "האנשים והנשים" הוא הפוך! למה "למען ישמעו" בא לפני "למען ילמדו"? הפעלים בשלישיה הראשונה מכוונים כנגד חב"ד: בשביל להקהיל צריך חכמה – קהלת קודם אוסף את החכמות ואז הוא יכול לאסוף את האנשים ולדבר אל כל אחד בשפה שלו, בערוץ שלו.

הכח של "הקהל" הוא כח החכמה (ארבע סוגי הנשמות הכלולות בהקהל – אנשים-נשים-טף-גר – הם כנגד י-ה-ו-ה, ונכללים יחד בסוד "הוי' בחכמה" של ההקהל). אכן הקהל עולה בגימטריא חכמה בינה, אבל הבינה הכלולה בהקהל היא בסוד אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, כששניהם יחד נקראים בשם הכולל חכמה (אמא עילאה כאן היינו החוש הפנימי לשדר את הנקודה העצמית לכל אחד ואחד לפי הערוץ המיוחד לו כנ"ל).

"ישמעו" הוא כח הבינה, כנודע, ו"ילמדו" שייך כאן לדעת – "דעת תלמדני". כח הבינה שייך לאשה, "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש", ואילו כח הדעת שייך לאיש (בעוד "נשים דעתן קלה"). באשה כתוב "למען ישמעו", ולכן גם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". שמיעה בחסידות היינו 'דערהער' – האשה תופסת את הנקודה הפנימית. האיש יכול ללמוד כל הסוגיא, אבל לא להגיע ל'נקודה', בשביל לתפוס את הנקודה הוא צריך חברותא עם אשתו. אם כן, סדר הפעלים הראשונים מכוון כנגד חב"ד, ולכן גם הנשים (בינה) קודמות לאנשים (דעת).

"ויראו" – חג"ת; "ושמרו לעשות" – נהי"מ

התבוננות במוחין – חב"ד – אמורה לעורר בלב אהבה ויראה, אבל, כפי שאמרנו, כאן אחרי שלשת הפעלים שכנגד חב"ד נאמר "ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". היראה העליונה, יראה עילאה, שייכת לספירת החכמה – בטול במציאות. במדות הלב יראה היא פנימיות הגבורה, ומולה עומדת מדת האהבה, פנימיות החסד, אבל ביראה עילאה אין אהבה – היא בטול גמור. זו יראה של ימים נוראים – לא יראה תתאה אלא יראה עילאה. ראש השנה ויום כיפור הם ימים של בטול לבעל הרצון, הדרגה העליונה של יראה. תכלית הבטול היא "ושמרו לעשות", הנהי"ם בנשמה.

המלה "ויראו" כאן כוללת כל מדות המורגש, חג"ת – כלולות ביראה זו גם אהבה (חסד) ורחמים (תפארת). יש משהו ביראה – בפרט ב"הקהל" וב"תורה חדשה" שבו – שכולל את כל הלב.

אחר כך הנהי"ם, הספירות התחתונות, המוטבע, נכללות בבטוי "ושמרו לעשות". ב"אשרי" יש ניקוד לכל שם הוי', על פי הספירות (כפי שהובא גם בסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן, אך ראה בהערה לפתח דבר כי יש שמועה שהדבר לא היה לרצונו), וספירת הנצח – שם הוי' בניקוד חיריק – היא בפסוק "שומר הוי' את כל אֹהביו". מדת הנצח היא ראשית ספירות המעשה – "לעשות". "לעשות" פירושו לתקן, כפי שדורשים חז"ל על חותם מעשה בראשית "אשר ברא אלהים לעשות", הרומז לתקון בידי אדם של ברית מילה – תקון הברית, ספירת היסוד[ג]. תכלית ברית המילה היא גילוי העטרה – המלכות. הנקודה העמוקה בפרצוף הזה היא שהיראה כוללת את כל מדות הלב – כך בהקהל וכך גם בחיתום מגילת קהלת. שלמה המלך אומר שנסה כל מה שעושה אנשים שמחים, ואחרי הכל הוא מסכם "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

ולסיכום:

חכמה "הקהל"		בינה "ישמעו"
	דעת "ולמדו"
(חסד)		גבורה "ויראו" (כולל את החג"ת)
	(תפארת)
נצח "ושמרו לעשות" (כולל את הנהי"ם)		(הוד)

אסיפת אור האהבה לתוך כלי היראה

[במענה לשאלה: אצל בעלי תשובה יש תהליך, בו מתחולל מעבר מהאהבה והטבעיות שלהם ביחס לה' אל ה'דת' הממוסדת – מעבר מאהבה ליראה. הנקודה הזו היא הפשט של הדגש על היראה דוקא בפסוק של הקהל, בהיות שמצות הקהל באה "לחזק את דת האמת" – "דת" היינו סדר ממוסד, שהתחיל ממתן תורה על ידי משה רבינו והגיע לשיא בבית המקדש וכו'. לכן גם מגילת קהלת חותמת ביראה, שהרי שלמה המלך, שבנה את בית המקדש, היה 'איש דת' במובן הזה.

שלמות המודעות של ימות המשיח היא החזרה למצב של "גדול אינו מצווה ועושה" – חויה של אהבה, יחס אישי עם ה', טבע הבעל תשובה (כמו "אברהם אֹהבי") – אבל בתוך מסגרת ה"מצווה ועושה" המבוססת על יראה, כטבע 'איש הדת'. שילוב זה הוא "אורות דתהו [אהבה] בכלים דתקון [יראה]" – כפי שמבואר גם בשיעור הבא – והוא סוד "מימינו [אהבה, 'ימינו תחבקני' בסוכות, זמן הקהל] א[י]ש דת למו [אותיות דת שמאלו, כנודע]".]