העלאת הנרות

ליל שבת בהעלתך י"ד סיון תשפ"ג – כפ"ח

שבת לבנות תנועת הנוער "באתי לגני" ושבע ברכות למנחם-זאב ונחמה-דינה שי' וינגורט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נרות להאיר את העולם

שבת שלום. אנחנו נמצאים בפרשת "בהעלֹתך את הנרֹת"[ב]. בחסידות מוסבר[ג] שהעלאת הנרות שעושה אהרן היא העלאת הנשמות – "נר הוי' נשמת אדם"[ד] ו"שבעת הנרות" הם שבעה סוגי נשמות בעם ישראל שצריך להדליק אותן ולעורר אותן לעלות בעבודת ה'. אנחנו נמצאים בשבת שבע ברכות ובע"ה כל אחת כאן תהיה כלה בעתה ובזמנה ותדליק הרבה נרות-נשמות – קודם כל, הדלקת נרות היא לידת ילדים, גם בגשמיות, שכל בית יהיה מלא נרות-ילדים, וגם ברוחניות, "'בניך' אלו תלמידיך"[ה], שבזה אפשר להרבות נרות עד אין סוף.

על הדלקת המנורה שואלים חז"ל "וכי לאורה הוא צריך?!"[ו] ומסבירים שכדי שיהיה ברור שהמנורה לא מיועדת להאיר לה', כביכול, בבית המקדש, החלונות של בית המקדש עשויים בצורה מיוחדת – בדרך כלל חלונות מיועדים שהאור יכנס דרכם מבחוץ פנימה, אבל חלונות בית המקדש היו עשויים הפוך, כך שהאור יצא מבפנים החוצה. התכלית של המנורה היא להאיר לכל באי העולם.

כך גם כאשר מדליקים את הנשמות. צריך לזכור שה"נר הוי' נשמת אדם" שדולק אינו מיועד כלפי פנים, להאיר לה', אלא התכלית של הדלקת הנרות-הנשמות היא להאיר לכל העולם כולו. להאיר כלפי חוץ את האור המיוחד של כל נשמה[ז].

עוד דבר שכתוב על הדלקת הנרות הוא ש"בהעלתך את הנרות" צריך להיות עד "כדי שתהא שלהבת עולה מאליה"[ח]. כאשר מדליקים נשמה המגמה שהיא תהיה עצמאית, שלא צריך כל הזמן להדליק אותה מחדש. צריך מאד להזהר שלא תיווצר תלות, ומהרגע הראשון בו מדליקים נשמה נוספת לשאוף לכך שהיא תהיה עצמאית[ט] – שהיא בעצמה תהיה נר שמאיר לאחרים ומדליק עוד נרות. בשביל להאיר את כל העולם צריך שיהיה "שליח עושה שליח"[י] עד אין סוף, עוד ועוד נרות שיאירו את הסביבה שלהם ויעשו נרות נוספים.

נר"נ בנרות

כתוב[יא] שלנשמה – "נר הוי' נשמת אדם" – יש חמשה שמות. שלשת השמות העיקריים הם נפש-רוח-נשמה. נר ראשי תיבות נפש-רוח ואם ה-נ חוזרת ב'חן'[יב], נרנ, יש כאן ר"ת נפש-רוח-נשמה.

בסוף הפרשה יש סיפור לא כל כך נחמד, לכאורה. מרים הנביאה מעבירה בקורת על אחיה הצעיר וה' כועס על כך והיא מצטרעת[יג]. כאשר היא נהיית מצורעת משה רבינו מתפלל עליה. בחב"ד יש מושג של תפלה באריכות, יש מעלה של תפלה באריכות, אבל לפעמים צריך להתפלל תפלה קצרה – לומר דברים כהוויתם, באופן חד וקולע שפוגע (בסוד "ויפגע במקום"[יד], פגיעה-תפלה[טו] שמגיעה אל המקום ב"ה, "הוא מקומו של עולם"[טז]). כאן, כמו שמסביר רש"י – עם הסבות – משה צריך להתפלל דווקא תפלה קצרה, והוא מתפלל "אל נא רפא נא לה"[יז]. גם בתפלה שלו יש סוג של חן, המלה "נא" חוזרת פעמיים, המלה השניה מהתחלה ומהסוף, כשהמלה האמצעית כאן היא "רפא" – זו אותה צורה של נרנ (נר בחן) כמו ברמז של נפש-רוח-נשמה – "נא רפא נא".

כל הסיפור הזה הוא סיפור של מרים, האחות של משה ואהרן, שהיא מי שמדליקה נרות. בכלל, למי מסורה היום המצוה להדליק נרות? בבית המקדש אהרן הכהן מדליק את הנרות, אבל היום מצוות הדלקת נרות מסורה לאשה, שמדליקה נרות בכל ערב שבת – היא הכהן הגדול בתוך הבית, המצוה הזו נשתמרה דווקא אצל הנשים. יש עדות בעם ישראל שבהן נשים מתחילות להדליק נרות אחרי החתונה. הרבי רצה שכל אחת תדליק כבר מגיל הכי צעיר[יח], כמו שכל אחת כאן בטח הדליקה, וכשמתחילים להדליק נרות אומרים "שהחיינו"[יט]. אבל גם אצל מי שמדליקה מילדות יש חידוש בנישואין – רק אז האשה מתחילה להדליק שני נרות[כ], כנגד האיש והאשה[כא], ואז מתחילים להתרבות הנרות בבית, בעזרת כל שנה עוד נר... הרבי מאחל לבני הזוג "חיים מאושרים"[כב]. מתי מתחילים החיים המאושרים ביחד? בהדלקת נרות שהכלה הדליקה עכשיו, הדלקת נרות אחרי החתונה.

מצות הדלקת נרות היא מצוה יפה במיוחד – אפשר לומר שהיפי של כל המצוות, שכל אחת מהן היא "נר מצוה ותורה אור"[כג], מתבטא בנרות. חז"ל אומרים "אין אשה אלא ליפי"[כד] ואפשר להסביר שהכוונה ליפי של הנרות שהאשה מדליקה בבית.

אחרי שהאשה מדליקה נרות היא מכסה את העינים ומברכת ואחר כך היא מסתכלת בנרות. יש ענין גדול להסתכל בנרות ויש סיפורים על צדיקים גדולים שהסתכלו על הנרות והגיעו עד כלות הנפש. כשמסתכלים על הנר רואים שיש בשלהבת גוונים שונים, לפחות שלשה גוונים: יש את האש שצמודה לפתילה, הבערה של הפתילה שהיא אש כהה – לפעמים כתוב שהיא בצבע תכלת ולפעמים היא אפילו נקראת אש שחורה, "נהורא אוכמא"[כה]. מסביבה יש את עיקר השלהבת, האש הלוהטת. מסביב יש עוד 'הילה' של אור לבן.

שלש הבחינות הללו הן בעצמן כנגד נפש-רוח-נשמה – הנפש היא מה שנאחז ב"דם הוא הנפש"[כו], כמו הנהורא אוכמא שצמודה לפתילה; הרוח, "רוח חיים"[כז], היא עצם האש; והנשמה, "נשמת שדי תבינם"[כח], היא ההילה-עטרה המקיפה את הנר.

כתוב[כט] שהאש הצמודה לפתילה נקראת חשמל, המלה הכי סודית בתנ"ך, שמופיעה במעשה מרכבה של יחזקאל – ההפטרה שקראנו לפני שבוע. המדרגה הבאה, עיקר השלהבת, נקראת פשוט אש. ההילה של האור נקראת נגה ("ונגה לו סביב"[ל]). שלש הבחינות – חשמל-אש-נגה – עולות בגימטריא שלהבת[לא].

באותו מספר יש עוד דבר חשוב, שלש המדרגות של אהבת ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[לב] – שגם הן כנגד שלש המדרגות שרואים בשלהבת.

שלהבת הענוה

מה מאפשר את הדלקת השלהבת של הנשמה? בסיפור שבסוף פרשת השבוע, אחרי שה' שומע את דברי מרים ואהרן במשה, כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[לג], עוד לפני שה' קורא להם, מדבר במעלותיו של משה וגוער בהם.

בפשט[לד], הפסוק הזה בא לומר שמשה רבינו הוא כה ענו עד שלמרות שמדברים בו סרה הוא לא תובע את עלבונו, לא נפגע בכלל מכך שמדברים עליו, ורק ה' הוא שתובע את עלבונו. יש עוד הסבר, יותר עמוק, שמכיון שמשה הוא ענו מאד הוא לא מרגיש כלל את מעלותיו כשלו, אלא זוקף הכל לה' בפשטות, ולכן ה' מכוון את כל צעדיו וכל מעשה שלו הוא דבר ה'. אם מרים ואהרן היו מכירים את עצמת הענוה של משה היה עליהם להבין שהוא אינו עושה דבר על דעת עצמו (היינו שאצל משה הבחירה עולה ונכללת בידיעת ה', וד"ל), וממילא, גם פרישתו מהאשה היא במצוות ה'[לה].

לעניננו, נסביר שהשלהבת של משה עולה ומאירה לפי הענוה שלו. קוראים השבוע בפרשה איך ה' מאציל מהרוח של משה על שבעים הזקנים[לו], וחז"ל אומרים[לז] – כמו שרש"י מביא – שהדימוי הוא שכולם נדלקים ממנו כמו נר שמדליק הרבה נרות. הענוה מרבה את השמחה. יש בחסידות מאמרים חשובים[לח] על הפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[לט]. הפירוש הפשוט הוא שהענוים שמחים בה', "עבדו את הוי' בשמחה"[מ]. ענוה שייכת לספירת הבינה[מא], עליה נאמר "משה זכה לבינה"[מב], ופנימיות הבינה היא השמחה. בינה היא גם סוד החרות, "עלמא דחירו"[מג] – הענוה שבבינה משחררת את האדם מאחיזה מדומה בעצמו וממילא הוא מתמלא שמחה בה'. אבל יש פירוש נוסף ל"ויספו ענוים בהוי' שמחה" – שהענוים מוסיפים שמחה בה', כביכול. התפשטות האור של הנשמה תלויה בענוה – ככל שאדם ענו יותר השלהבת שלו מאירה יותר.

בפסוק "והאיש משה ענו מאד" הכתיב הוא "ענו", בלי י, אבל הקרי הוא "עניו". כתוב[מד] שה' אמר למשה לכתוב "עניו מאד", מלא, אבל משה, כחלק מהענוה שלו, לא רוצה להאריך במעלה שלו וכתב חסר. בפרשה הבאה כתוב "ויקרא משה להושע בן נון יהושע"[מה] – משה מוסיף י ליהושע. בדרך כלל זוכרים את ההסבר שה-י הזו היא ה-י של שרי, שחכתה אחרי החלפת שמה לשרה עד שנתנו אותה ליהושע. אבל יש עוד הסבר[מו], שזו ה-י שנשמטה מה"עניו מאד" ומשה נותן אותה ליהושע – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"[מז], משה הוא נר מאיר מאד אבל גם יהושע הוא נר שמאיר לכל ישראל, והכח של משה להעביר לו את האש הוא הענוה שלו.

אם אני מסתכל על השלהבת – לאיזו אות היא דומה? לאות י. כתוב שהאות י היא נקודה, אבל לא נקודה בלי ממדים אלא "נקודה מצוירת"[מח] – יש בה שלשה חלקים, קוצא-גזעא-שבילא[מט], והיא מזכירה בצורה שלה את השלהבת (שגם בה יש שלשה חלקים-רבדים של האש, כנ"ל).

הטבה בכהן והדלקה בזר

יש דין מיוחד במנורה שהדלקת המנורה כשרה בזר[נ] – הכוונה ליהודי, אבל שהוא "זר" ביחס לכהנים שעובדים במקדש – אבל הטבת הנרות צריכה להיות דווקא בכהן[נא]. יש שיחה של הרבי[נב], מהשנים הראשונות, שמסביר שכל אחד צריך להדליק את הנרות, התפקיד של כל אחד הוא להדליק נרות-נשמות כמו שהסברנו, להפיץ "תורה אור", אבל את החומר שצריך להפיץ צריך שהכהן יכין. מה אני מפיץ? לא את ההמצאות שלי, צריך שזה יהיה תורה אמתית, של תלמידי חכמים אמתיים, והכי טוב של הרביים – לכן נלמד עוד מעט קטע מכתר שם טוב... כמובן, אין הכוונה רק לחזור מלה במלה. צריך להפנים את מה שהרביים מלמדים, להכניס את זה טוב-טוב פנימה, ואז לומר את זה במילים שלי – גם עם הסברה – אבל עדיין מי שמטיב את הנרות הוא הכהן.

על כך שהכהן הוא המכין-מיטיב את ה"תורה אור" כתוב "תורת אמת היתה בפיהו... כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך הוי' צבאות הוא"[נג]. ידוע הרמז ש"שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" ר"ת שידוך[נד] – הכהן עושה את השידוך, מיטיב את הנרות, אבל אחר כך על החתן והכלה להתחתן בפועל, להדליק את הנרות.

"נעשית מאליה"

יש עוד דבר שכתוב בשיחה של הרבי[נה], על מה שכתוב במנורה "כן עשה את המנֹרה"[נו]. רש"י אומר "מי שעשאה ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה". המנורה היא כלי הכי מורכב – עם שבעה קנים ו-מב קישוטים – ומשה התקשה בה ולכן היא נעשתה על ידי ה'.

הרבי קושר זאת לענין של בית המקדש השלישי, שמצד אחד הרמב"ם אומר שמשיח בונה מקדש[נז] – ואנחנו פוסקים שיש לנו מצות עשה לבנות מקדש[נח] – ומצד שני כתוב במדרש[נט] שהוא ירד בנוי ומשוכלל מהשמים. ההסבר – כמו שאנחנו תמיד חוזרים – הוא שאנחנו בונים את המקדש אבל המעשה של ה' מתלבש במעשה שלנו עד שה' עושה אותו וכאילו הוא נעשה מאליו.

הרבי מדגיש שלא רק שהמנורה נעשתה על ידי ה' אלא שהיא נעשתה "מאליה". לא ברור מי עשה את המנורה – גם לא ברור שה' עשה זאת, זה קורה מעצמו. זהו גילוי מהעצמות, ומה שבא מעצמות ה' בא מאליו וממילא – הוא פשוט קורה, פשוט כאן.

נסיים בברכה – שהיא הברכה הכי טובה – שכולן כאן תהיינה נרות להאיר (ורמז: אמרנו שהשלהבת דומה לאות י, וכאשר כותבים י פשוט, במילוי ובמילוי המילוי – י יוד יוד וו דלת – הכל עולה נר להאיר, בגימטריא מלכות, שייך במיוחד לבנות...).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "נר הוי' נשמת אדם" – הדלקת נרות היא לידת ילדים והעמדת תלמידים.
• תכלית הדלקת נרות המקדש היא להאיר לעולם – מדליקים נשמות כדי להאיר לכל העולם.
• הדלקת נר היא "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – צריך שלכל נשמה תהיה שלהבת עצמאית.
• האשה היא הכהן (הגדול) המדליק את הנרות בבית היהודי.
• היפי של כל המצוות משתקף ביפי של נרות שבת.
• "אין אשה אלא ליפי" – ליפים של נרות השבת.
• הנר"נ שבנשמה משתקפים במבנה שלהבת הנר.
• משה זוקף את כל מעלותיו לה' – ולכן כל מעשיו הם על פי ה'.
• הענוה משחררת את האדם מהדימוי העצמי וממלאת אותו שמחה.
• ככל שהאדם ענו יותר – שלהבת נשמתו מאירה יותר.
• הטבת הנרות בכהן וההדלקה כשרה בזר – הכהן-החכם מחדש חידושי "תורת אמת" ועל כולנו להפיצם (מתוך הפנמה והסבר במילים שלנו).
• גילוי העצמות נעשה מאליו – הוא פשוט מופיע, בלי שברור מה מקורו.