רפואתה של בדידות אין-קץ

בע"ה

כ"ג כסלו תש"נ – שכם

שיעור בהקדמת המלקט לתניא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[נגנו "אנא בכח"]

היות שלפני כמה ימים, בי"ט כסלו, התחילו את התניא מחדש אז כל פעם שיש משהו נאמר מתוך שיעור התניא, וכדאי שכל אחד – הצעתי, הצעת הרביים – שכל אחד יתחיל ללמוד את הספר הזה לפי השיעור יום יום. ["ויהי חתת אלהים"] נכון, בדיוק [כאן זה כפשוטו] תמיד היה כפשוטו, בזכות זה.

חתת אלקים

אתה יודע מי אמר את זה – זה הבעל שם טוב אמר. הבעל שם טוב אמר בהתגלות לצמח צדק כשנשלח והלך לפטרבורג להגן על החינוך בפני הגזרה. הסיפור שהוא היה בפטרבורג, גם נאסר שמה כמה פעמים, ולפני שנסע הוא השתטח על קבר אמו, דבורה לאה, שמסרה את נפשה על החסידות, החליפה את אדמו"ר הזקן, היא מתה במקומו. הסיפור הידוע, אם אתה מכיר. היתה גזרה על אדמו"ר הזקן שיסתלק מהעולם ויחליפו אותו, זה סיפור ארוך, ידעו, באמת הוא גילה, רמז את זה, והיא עשתה בית דין של חסידים בפתיחת הארון קודש והכל, וקיבלה על עצמה את הדין במקומו. זו האמא של הצמח צדק, שהיה ילד קטן, הבת של אדמו"ר הזקן, והיא החליפה אותו, כעבור שלשה ימים היא נפטרה, היא רק ביקשה מהאבא שיגדל את הבן, הוא היה בן שלש. כך היה. אז בזכות מסירות הנפש שלה מקובל שהיא נכנסה להיכל הבעל שם טוב, היא נמצאת תמיד אצל הבעל שם טוב. לכן כל פעם שהיתה "עת צרה ליעקב" הצמח צדק הלך להשתטח על קברה, שהיא תמסור את הדברים לבעל שם טוב, וככה תמיד היה, היה לו קשר עם הבעל שם טוב דרך אמו. אז כאן, לפני שנסע, הוא גם כן השתטח, ויש גם ניגון מפורסם, ניגון ההשתטחות, ניגון מאד חשוב ללמוד פעם, הניגון שהיה משתטח על קבר אמו, זה ה-ניגון המיוחד של הצמח צדק. כששרים את כל הניגונים של הרביים לפי הסדר [מישהו התחיל לנגן את ניגון ההשתטחות] כן, כן. יש כמה נוסחאות בניגון הזה, אתה שמעת מהאבא? [כן] יש כמה נוסחאות בזה. אז הבעל שם טוב נתגלה לו ואמר שכל מי שבקי בחת"ת – ואז אמר שחת"ת ר"ת חומש תהלים תניא, זה מהבעל שם טוב, זה באותיות – יתקיים אצלו "חתת אלהים על הערים", כך היה. כך הוא מסר אחר כך לבנו הרבי המהר"ש, זה המקור. אם כן זה ווארט של הבעל שם טוב, החת"ת. היה מדובר על ההלכה למעשה שהיה צריך "חתת אלהים על ההרים אשר סביבתיהם".

כתיבת חסידות – בלי גבול בגבול

שוב, מתחילים ללמוד מחדש את התניא, אז כדאי שכל אחד יחשוב על זה. "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". היום גומרים את ההקדמה, הקדמת המלקט. המלקט הוא המחבר, אדמו"ר הזקן, הוא קורא לעצמו מלקט. מבלי לקרוא את הכל, יש שתי נקודות. עיקר ההקדמה הזאת הוא כעין התנצלות 'מה פתאום אני בא לכתוב ספר הרי הדברים הללו, דברים שבלב, מה שנוגע לדחילו ורחימו ובתיקון הנפש וכו'. אלו דברים שלא ניתן להבין אותם מתוך הכתב'. הוא מקדים, איך הוא מתחיל?

הנה מודעת זאת מרגלא בפומה דכל אנ"ש לאמור [שכל החסידים רגילים לומר בלשון מליצה, לקחת מאמר ידוע ולהפוך את משמעות המאמר] כי אינה דומה שמיעה לראיה

על פי פשט, המאמר הזה אומר שראיה ראיה עדיפה משמיעה, אבל חסידים עושים אתהפכא, לכן הוא לא מביא את זה משמו, הוא אומר שככה זה "מרגלא בפומה דאינשיה דכל אנ"ש" [למה, הרביים לא עושים אתהפכא?] הרבי הוא 'בלי גבול בגבול'. מתנגד הוא 'גבול', חסיד 'בלי גבול' ורבי 'בלי גבול בגבול'. הוא לא עושה מה שחסידים עושים. אז "מרגלא בפומה דאינשיה" – זה בדיוק מה שקורה כאן, שהראיה בספר, מה שאתה לומד ומסיק מתוכו, הוא גבול, זה בדיוק מה שהוא מסביר כאן, זה בדיוק לפי הגבול שלך, לא תסיק מעל לגבול שלך. חסיד שרוצה לצאת מעצמו ובאמת לקבל תיקון, ו"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים", אז הוא צריך לקבל את ה"פדה בשלום" מהחוץ. לכן הוא הופך את המאמר הזה, והוא אומר שצריך לשמוע דברי אלהים חיים, צריך לשמוע דברי מוסר מחכם אמתי, בלשון הרמב"ם, שהוא רופא הנפשות, צריך ללכת אל החכם שירפא אותי, ולשמוע ממנו, לא מספיק לקרוא את הדברים בתוך הספר. אז ככה הם הפכו את המשמעות של המאמר הזה.

כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר [שהם החיוב, זה העדיף] לראיה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו [רק לפי הגבול שלו].

מה כאן התניא? התניא הוא הדוגמא, שאדמו"ר הזקן מודה בכך שזה נכון, שמי שקורא ספר הוא רק לפי הגבול שלו, איזה ספר שלא יהיה, לכן חסידים רוצים לשמוע ישירות מפי הרבי, לא לקרוא ספרים. אז בשביל מה אני כותב ספר? אז אם כן, הוא כותב כאן שהספר הזה הוא בלי גבול בגבול. התניא בעצמו מתחיל כבר להיות הענין של רבי, של בלי גבול בתוך גבול, כמו שכותב כאן בצורה הכי קיצונית. הוא אומר בהמשך "על כן כבר רשמתי כל התשובות על כל השאלות", כל מה שאדם יכול לשאול על כל נבכי נשמתו המסובכים ביותר, כל התשובות וכל האין סוף הכנסתי לתוך הספר הקטן הזה. בזכות מה? בזכות רבותי, בסך הכל אני רק מלקט. הוא מלקט, אבל בכל זאת הוא כתב כאן שזה "כבר", הרבה שנים. מקובל שכתב את הספר הזה עשרים שנה והוא אומר שהספיק לשמוע את כל בעיות הנפש, את כל תחלואי הנפש מכל אנ"ש, לכן הוא בקי, הוא באמת רופא מנוסה, ומתוך כל הנסיון שלו ברפואת הנפש הוא מכניס את הכל כאן, לספר הקטן הזה. יש פתגם של הרבי הקודם שאומר שהתניא הוא ספר עצות לתחלואי הנפש. זו ההגדרה שלו, תכף נדבר על זה יותר.

חכם הרזים – הפכי האחדות והריבוי

אחר כך בהתחלה הוא אומר, הרי איך אפשר לכתוב ספר שטוב לכולם, הרי אין דעותיהן שוות?

כמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפירוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו "איש אשר רוח בו", שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, [זה משהו גדול, זה רק מנהיג הדור יכול לדבר עם כל אחד ואחד לפי רוחו.] וכמו שאמרו רז"ל גבי ברכת חכם הרזים, ששים רבוא מישראל שאין דעותיהן דומות זו לזו,

הרמב"ם בהלכות ברכות כותב שאומרים את הברכה הזאת רק בארץ ישראל, שרואים ששים רבוא מישראל מברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה'... חכם הרזים". מה זה חכם הרזים? שהקב"ה חכם כזה, החכמה שלו כוללת את כל הריבוי הדעות של כולם, שזה פלאי פלאים, כמו שנסביר בהמשך כמה שזה פלאי פלאים, מברכים את ה' חכם הרזים שהוא בידיעת עצמו יודע את כל הדעות השונות ש"אינן דומות זו לזו", של כל הששים רבוא. בכל זאת הוא כותב בפירוש, בפרק י' נדמה לי, בהלכות ברכות, שהברכה הזאת רק בארץ ישראל. הוא לומד את זה מסיפור, זה לא כתוב בפירוש, אבל משמע ככה מהגמרא, מתוך הסיפור של הגמרא, שבחוץ לארץ מישהו נענש על זה. זה אחד המקומות ברמב"ם, אולי המקום הכי מפורש ברמב"ם, שממנו מסיק הגאון מרוגוטשוב את הכלל הגדול שלו שדין ציבור קיים רק בארץ.

יש כלל, שגם הרבי מביא אותו הרבה פעמים בשם הרוגוטשובער לגבי הרבה ענינים, שגם מסביר את כל היסוד בתחילת הלכות מלכים של הרמב"ם, שבתחילה שנכנסו לארץ התחייבו בשלש מצות, מצות הציבור, והן דווקא בשעת כניסתם לארץ. הוא מסביר שהכניסה לארץ היא פשוט התנאי שיהיו ציבור, ואז מצוות הציבור חלות עליהם. בחוץ לארץ אין מצוות של ציבור בגלל שאין ציבור פשוט. אז אם כן, מה רואים מכאן? שהברכה של חכם הרזים צריכה ששים רבוא דעות שונות אבל גם שתהיה אחדות ביניהם, שיהיה להם דין ציבור. יש עוד כלל גדול, שגם הרוגוטשובער בונה הרבה הרבה הלכות עליו, שאין מיתה בציבור. ציבור הוא "מין", שאף על פי שאנשים נפסדים המין קיים תמיד. יש גם הלכה והוא מאריך בהסבר הענין הזה שאין מיתה בציבור והדין של ציבור ישראלי הוא דוקא בארץ, בארץ ישראל, זה אולי ה-סגולה המיוחדת של ארץ ישראל, שנותנת דין ציבור לעם ישראל. אז אם כן, יש בברכת חכם הרזים שני תנאים: תנאי שיהיו ששים רבוא, והברכה היא על כך שהדעות אינן דומות זו לזו, אבל שהקב"ה חכם הרזים שכולל את כולם. אבל יחד עם זה צריכה להיות מציאות של ציבור, שציבור הוא אחדות, שמאחד את כולם, הכל גוף אחד חי.

לכאורה הייתי יכול לשאול: למה אין חכם רזים [בלי שיהיו ציבור]? הרי יש רזי מעשה בראשית בכל הדצח"ם של העולם, "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית", כמו שכתוב בתחילת ליקוטי מוהר"ן, יש חכמה ושכל מיוחד שלא דומה בין אחד לשני בתוך כל נברא ונוצר ונעשה בכל העולמות. אז למה אין? מהי ברכה: ברכה היא התפעלות אלקית. למה אין התפעלות אלקית על הדצח"ם של כל העולמות, רק על ששים רבוא מישראל בארץ ישראל, שבעצם מאחדת אותם? לכאורה זה אפילו לגריעותא, הרי ההתפעלות היא על ריבוי הדעות השונות, והדין הזה הוא רק בארץ, מקום שיש דין אחדות, דין ציבור, ודוקא על נשמות ישראל, שהן "חלק אלוה ממעל ממש", ה' בעצמו, יותר מכל הדצח"ם. לכאורה הפלא יותר גדול על מה שיותר רחוק!

אז מה התשובה לכל זה? [יש גם ברכות כאלו] טוב, יש "עושה מעשה בראשית" על פלאי הטבע, אבל לא על "חכם הרזים". כאן יש דגש מיוחד "חכם הרזים", שיש פה הרבה, שיש רז פרטי בכל אחד ואחד, כל אחד ואחד יש לו את הרז שלו, ומזה אני מתפעל, מהקב"ה שכולל את כל הרזים האלה, "חכם הרזים". שוב, בכל אחד מדצח"ם יש רז, בכל דבר יש רז. אז מה צריך לומר? צריך לומר שהיא הנותנת, שעיקר ההתפעלות הוא על נשיאת ההפכים שבדבר. זה שהקב"ה יכול לעשות הרבה דברים נפרדים אחד מהשני, שבכל אחד ואחד יש שכל, אפילו שכל נפלא, כמו שכתוב בליקוטי מוהר"ן שצריך לראות את השכל הנפלא שבכל דבר ודבר, ושהוא "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים", כמו שהרמב"ם כותב – זה לא עיקר ההתפעלות. עיקר ההתפעלות הוא דוקא על נשיאת ההפכים, שמצד אחד הוא דבר אחד, ציבור, ומצד שני [כל אחד דבר לעצמו].

שני ממדי אחדות

יש פה שני ממדים של אחדות, יש אחדות של ציבור, שהוא ציבור בארץ ישראל, הוא אחד, צדיקים בינונים ורשעים, ו החיבור, הרבי מדייק. דרך אגב, ראיתי שהרבי מביא את זה בשם החיד"א [לא מהאריז"ל?] אפשר לסמוך על מראי מקומות של הרבי. [מי כותב את המראי מקומות? הרבי עצמו?] הוא התחיל בזה, עכשיו הכל במחשב, אבל הוא עובר עליהם ומוסיף. אולי היות שהחיד"א כותב זאת חושבים שמקובל מקודם, אני לא חושב שזה מכתבי האריז"ל, זו לא ראיה.

שוב, הרבי מביא זאת בשם החיד"א, בכמה ספרים שלו והוא מדייק על ו החיבור. הוא אומר שצדיקים בינונים לא צריך כח מיוחד לחבר אותם, אבל בין הצדיקים והבינונים לבין הרשעים צריך ו החיבור, שזה כח אלקי ממש. עיקר הכח אלקי מתגלה ב- ו החיבור, לחבר את הצדיקים-בינונים מכאן לרשעים מכאן, שהכל יהיה יחידה אחת.

אם כן, יש יחידה אחת של הציבור, ויש עוד יותר אחדות, האחדות גופא של "חלק בורא שנעשה נברא", ובכל זאת הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש". אז יש הרבה אחדות ובתוכה גופא יש ריבוי אין סופי של דעות, והריבוי יותר מופלג, כמו שאמרנו קודם, שיש רז נסתר בכל דבר ודבר. זה ודאי הרז והדעה שיש בנשמות, על אחת כמה וכמה יותר "רזי" וכמו שנסביר יותר בהמשך, רזין דרזין ביחס לכל השכלים וכל הרזים שיש בכל הרזים כולם, וגם יותר רחוקים אחד מהשני. זה הפלא, מה שכותב בהמשך, שיותר ממה שיש בין אבן לבין מדבר או בין סוגי החי ומיניו, דברים שונים בחיצוניות, והחיצוניות גם מראה על פנימיות – בין יהודי ליהודי בדעות יש ודאי יותר מרחק אין סופי, גם יותר עומק וגם יותר מרחק בדעות, והכל חטיבה אחת של ציבור, אם זה בארץ. עוד יותר מזה, הכל מאוחד עם הקב"ה. אז יש נשיאת הפכים, וכל קצה של נשיאת ההפכים קיצוני הרבה יותר, אין סופי יותר מאשר בכל מציאות אחרת. על זה מברכים, מזה מתפעלים דוקא בארץ, ועל זה מברכים חכם הרזים. מאין לי שהמרחק בין הדעות הוא יותר? חוץ מזה שזה דבר בדוק ומנוסה... שרואים זאת בפועל. זה מה שכותב למטה, הוא כותב גם חידוש יפה. כל הסעיף הראשון כאן הוא להצדיק...

לנצל את שטח הפעולה שלך

דיברנו בהתוועדות (אחרי שיצאת) על התשובה שהרבי אמר לגרשון סולמון, שזה ממש תשובה על הענין הזה. גם עכשיו דיברנו על כך קצת יותר. הוא לא רוצה שיפרוש מהענין, שיתמיד בענין, אבל שידע שהענין הזה גופא, מה שהוא עושה, הוא בסך הכל יוצר לו שטח פעולה לפעול על אנשים את עיקר תכלית הכוונה, שפשוט להפיץ יהדות. ככה הוא אומר לגנדי, ככה הוא אומר לו. מה שדיברנו על "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" וגם אמרתי לישראל קודם, בשבוע שעבר, לפני כמה ימים, היה הרב ולדמן אצל הרבי והוא בא לרבי על מנת לומר שהוא הולך להתפטר מהכנסת, מהמשרה שלו, היות שכבר מרגיש שצריך לחזור לישיבה וגם התלמידים שלו דורשים ממנו בתוקף שיחזור לישיבה [וגם המפלגה בראשותו תתאכזב...] זה הוא לא אמר... זה באמת היה חסר העיקר, זה העיקר כנראה... זה הוא לא אמר. אז הרבי אמר לו שחס ושלום, מאד חזק שהוא מתנגד, שהנה אתה כבר יותר משלש פעמים בכנסת, ו"בתלתא זימנין הוי חזקה", אתה מוחזק בכנסת, ושטח הפעולה שלך להשפיע על עם ישראל הוא שם. התלמידים דורשים ממך לחזור לישיבה זה מתפקידם, ככה הוא אמר, זה סימן טוב, תלמידים טובים, אבל תפקידך ושליחותך הוא להישאר במקום שאתה יכול להשפיע.

מה רואים, גם מהתשובה הזו? היתה שיחה של 10 דקות, שיחה מאד ארוכה, הוא דיבר על כל מה שהולך שם, הרבי הסכים עקרונית על כל חילול ה', חילול הקודש, שיש שם. ברגע שהגיע לנקודה כזאת שדיבר נגד המנהיגות כאן הרבי השתיק אותו ואמר שלא צריך לעורר דינים על יהודים לגבי המדינה, לא רוצה לשמוע. הסכים שנכון אבל לא צריך לעורר דינים על יהודים, השתיק אותו. אחר כך הוא הרבי המשיך ואמר שמה שאתה צריך לעשות, יכול לעשות, הוא לנצל כל הזדמנות. כך הוא אמר לגנדי, בדיוק אותו הדבר, פשוט להשפיע אידישקייט. אז זה הסברתי קודם לישראל שלא הכוונה לפרוש מ... להפך – אם אתה תפרוש מהענין שלך אתה מאבד את שטח הפעולה שלך. אם כן, כל הענינים האלו של גנדי, של טרנספר, של הר הבית – הרבי רואה בזה לפי הנתונים של היום, שאם הגעת עד הלום תישאר שם, תנצל את כל הענין הזה, את כל הרעם. דרשנו מהמגיד את הפסוק "אענך בסתר רעם", אתה נמצא באיזה רעם, אבל בתוך הרעם יש סתר, יש כוונה נסתרת. עכשיו דורשים את זה אליבא דרבי, למעליותא, הכוונה הנסתרת היא בכל רעם, מה שלא יהיה רעם, לא לתפוס את הרעם כעיקר תכלית הכוונה, רק לדעת שיש "סתר רעם", ואם אתה פועל "בסתר רעם – אענך", שם אני עונה אותך, כמו שהמגיד מסביר, מה זה "אענך"? כח הולדה, שאני ממשיך את כח ההולדה בסתר הרעם.

בהתוועדות שלנו שלשום אמרנו שבכלל כל הגישה הזאת היא לא בדיוק חב"ד. חב"ד ענינה להוציא את כל נשיאת ההפכים בחוץ. אבל בכל המקרים האלה רואים שזו בדיוק הגישה של הרבי – "אענך בסתר רעם" לגבי כולם, כל מי שיש לו איזה תפקיד או שטח פעולה חיצוני שלא יפסיד אותו, שלא יחזור בתשובה ויפרוש. זה לגבי מי שנמצא באוניברסיטה, איפה שלא תהיה, שלא תחזור בתשובה עד כדי שאתה פורש מהמסגרת שלך. תוציא את הסתר, את הכוונה המוסתרת שתהיה בגילוי במסגרת החילונית, זה בדיוק הענין. האם הרבי רוצה שכל השרים יהיו חסידים או שגם רוצה שחסידים יהיו שרים? באמת על השאלה הזאת קשה לענות.

שוב, לפי עניות דעתי חזרה בתשובה היא המכשיר למצוה הראשונה של מינוי מלך. כשעם ישראל יחזור בתשובה או שאפילו אם יהיו הרבה ילדים, ילודה מוגברת כמו שדיברנו לפני כמה זמן, זה נקרא שפועלים לקראת המצוה הראשונה. המצוה הראשונה היא תיקון המדינה, שהמדינה תהיה על פי תורה, ועושים זאת על ידי חזרה בתשובה, זה הכל. אבל אם החזרה בתשובה בפירוש מתייחסת, גם דיברנו שלשום, לנושא הזה גופא של מלכות ישראל, תיקון המלכות, יכול להיות שהיא מקבלת יותר כח, יותר תנופה של יכולת השפעה להחזיר את עם ישראל בתשובה, ברבים יותר.

אלו ואלו דברי אלקים חיים

אם כן, מה אמרנו? שה"סתר" של ה"רעם", גם הרז הוא אין סוף יותר בנשמות מאשר שאר הדצח"ם, וגם ה"אינן דומות" זה באין ערוך יותר. הוא אומר זאת כאן בהמשך:

והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו מצאנו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש

כל "ממש" אצלו זו הדגשה גדולה מאד, שגם בנגלה יש ממש מחלוקת מן הקצה אל הקצה. לדוגמא שמאי והלל ביבום צרת הבת, שכאן זו מצות יבום ולשמאי 'זה ממזר', בקושי הסכימו להתחתן זה עם זה. זו ממש מחלוקת מן הקצה אל הקצה, ודוקא על הלל ושמאי אומרים:

ואלו ואלו דברי אלהים חיים" [למה "דברי אלהים חיים"? אלהים זה אלהות] לשון רבים [מה זה הרבים כאן? וזה על נגלה] על שם מקור החיים של נשמות ישראל הנחלקות בדרך כלל לשלשה קוים ימין ושמאל ואמצע.

אלהים הוא על שם החיים והנשמות והיות והנשמות מחולקות לימין, שמאל ואמצע על שם כך גם השם הקדוש מקבל לשון רבים. כך מוסבר. יש שאלות מקובלות שאדמו"ר הזקן שאל מרבו המגיד, ואחת מהן היא על לשון הריבוי של אלהים וגם על כך שרק בשם אלהים יש כינויים – "אלהיך", או "אלהיכם", "אלהינו" וכו', [בלשון רבים יש הרבה שמות: צבאות, או אדנות, וש-ד-י, רוב השמות לשון רבים] לא, אל שייך לאלהים לגבי כינויים, לצבאות ואדנות אין כינויים. לגבי לשון רבים ברור שצבאות הוא על שם "אות הוא בצבא דיליה", שצבאות הולך על צבאות ה' וצבאות הארץ, ה' הוא אות בתוך הצבאות. גם יש מחלוקת בגמרא אם הוא בכלל שם קדוש. אנחנו פוסקים שהוא קודש, ומי שאומר שלא קודש סובר שהולך על נשמות וזה מאד דומה לכאן. יש מחלוקת אם צבאות הוא שם קודש או לא, ור' יוסי שם נדמה לי אומר שלא קודש, והוא סובר שהולך על נשמות ישראל. אז בפירוש רואים כמו כאן, שהריבוי הוא מצד הנשמות. לגבי שם אדנות זו שאלה אם לשון רבים, לא פשוט.

רש"י מדייק: למשל בצבאות אין תואר, לא רואים שהתואר נאמר גם בלשון רבים, גם באדנות אין אף פעם תואר, רק בשם אלהים יש גם תוארים – "אלהים קדושים", "אלהים חיים". יש "הלכו אלהים" – גם הפעלים וגם התואר של שם אלהים נאמרו בלשון רבים. לא תמיד, זה יוצא מן הכלל שהפועל הוא רבים. הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים" לא 'בראו אלהים', אבל יש גם "הלכו אלהים", יש לפעמים שגם הפועל הוא רבים. אלהים הוא גם השם העיקרי שמקבל כינויים. מכל זה לומדים, וכך המגיד אמר לאדמו"ר הזקן, שאלהים הוא מקור החיים והנשמות, ו"אלהיך" הוא אלהות המתגלה בתוכך, בפנימיותך. "אלהיכם", "אלהינו" וכו'. "אני אמרתי אלהים אתם" הוא הפסוק ממנו האריז"ל לומד שהנפש השנית בישראל היא "חלק אלוה ממעל ממש".

אחדות הנשמות בשרשן

טוב, אבל מה זה אלהים? הוא אומר "דברי אלהים חיים" על הנגלה של התורה ואילו הנסתר של התורה הוא לכאורה שם הוי', אבל דוקא בשם הוי' יש עוד יותר ריבוי. זה פלא, בגלל ששם הוי' הוא "הוי' אלהינו הוי' אחד", מה שעכשיו כותב הוא חידוש גדול מאד. נראה את ההמשך. קודם נאמר את הכלל, שהנגלה של התורה הוא "והנגלת לנו ולבנינו", "והנגלת" – וה נגלות, אותיות וה של שם הוי', ששת ימי בראשית, ז' ימי הבנין ושבת. ואילו "הנסתרת להוי' אלהינו" הם יה, המוחין, נסתר מן העין, לא מתגלה בששת ימי בראשית, במעשה בראשית. לכאורה ה-יה הוא הוי', יחסית. אם אלהים הוא הנגלה והנסתר הוא הוי', הייתי חושב שהוי' הוא אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אבל כתוב "הנסתרת להוי' אלהינו", שגם בו יש בחינת אלהים, אז כתוב ש"אלהינו" הוא אלהים אבל בבינה, באמא. הוי' הוא בחכמה, "אלהינו" באמא וכל כינוי אחר של אלהים במדות.

הצורה היחידה של אלהים במוחין, ב"נסתרת", הוא "אלהינו", כמו בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", או בפסוק הזה "הנסתרת להוי' אלהינו", וכתוב בקבלה, בזהר וגם בחסידות, שכל פעם שכתוב "אלהינו" החידוש הוא שמשה רבינו, שאומר את הפסוקים הללו במשנה תורה, כולל את עצמו עם הציבור. כל פעם שהוא אומר "ואהבת את הוי' אלהיך", "אלהיכם", ומשה אומר זאת, הוא מדבר אל הציבור שלא במקומו הוא, הוא מדבר לדור אחר. דור אחר הכוונה מדרגה אחרת, ויש חידוש נפלא שכל פעם שכתוב "אלהינו", שמשה רבינו כולל את שם אלהים, הוא מקור הנשמות במקומו הוא. מה המקום שלו? כתוב בגמרא "משה זכה לבינה", לאמא. בקבלה כתוב שהוא זכה לנשמה דאצילות, המדרגה הכי גבוהה עד ביאת המשיח שמישהו יזכה. בכל עולם יש נר"נ ח"י וכל אחד זוכה לפי ערכו – יש מי שזוכה רק לרוח של עולם העשיה או נשמה דעולם העשיה, יש מי שמגיע לעולם היצירה וגם שם יש נר"נ ח"י ובעולם הבריאה נר"נ ח"י. משה רבינו הגיע לכל העולמות עד נשמה של עולם האצילות. זה ההסבר בכתבי האריז"ל על מאמר חז"ל בגמרא "משה זכה לבינה". שם בבינה דאצילות מקור הנשמות ממש והשם-המקום של משה רבינו נקרא "אלהינו". שני הפסוקים העיקריים שכתוב "אלהינו" הם "שמע ישראל הוי' אלהינו", ו"הנסתרת להוי' אלהינו". אז גם כאן ב"אלהינו" יש אחדות נפלאה של כל הנשמות, ובכל זאת היא עדיין רבים. בפנימיות, כמו שנסביר תכף, זה תרתי דסתרי, נשיאת הפכים. האחדות שם היא אין סוף יותר, אבל גם הריבוי העצמי של הדעות שלא דומות זו לזו שם גם היא אין סופית יותר.

ההבדלים השייכים ל"נסתרת"

זה מה שכותב כאן, שמצד הנגלות אנחנו רואים שיש ריבוי, מהקצה אל הקצה ממש, שזה אומר מצוה וזה אומר ממזר וכיוצא בזה, ובכל זאת "אלו ואלו דברי אלהים חיים":

הנחלקות דרך כלל לשלשה קוים ימין שמאל ואמצע [ג' הקוים בעיקר שייכים למדות] שהם חסד וגבורה וכו' [תפארת] ונשמות ששרשן ממדת חסד [מי ששרש הנשמה הוא מדת החסד, כמו בית הלל] הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו', כנודע [החידוש כאן, שהוא ממש חידוש, שהייתי חושב בדיוק ההפך, שככל שהאור מתפשט כלפי חוץ ומתגלה הוא נפרד, "ענפין מתפרדין", כך הייתי חושב. כאן הוא אומר לי בדיוק הפוך לגבי נשמות] וכל שכן וקל וחומר בהנסתרת לה' אלהינו" [אם רואים מחלוקת עצומה בין הלל ושמאי בנגלות כל שכן וקל וחומר לגבי מה שהולך ומתרחש בתוך הלב שלהם] דאינון דחילו ורחימו דבמוחא וליבא [מהם "הנסתרת"? הדחילו ורחימו, המבנה, התכונות הנפשיות העמוקות ביותר של האדם, הדחילו ורחימו].

כאן הוא מתכוון ל"דחילו עילאה" ו"רחימו עילאה". כידוע, יש "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו" כנגד שם הוי'. י היא "דחילו עילאה", ה היא "רחימו עילאה", וה הן "רחימו תתאה" ו"דחילו תתאה", יראת המלכות, יראה תתאה – יראה-אהבה-אהבה-יראה. אז מהם "הנסתרת להוי' אלהינו"? יה, שהן דחילו ורחימו וכתוב בפתח אליהו ש"חכמה מוחא ובינה לבא", שמכאן אני מבין וזה מה שהוא מתכוון כאן, שדחילו עילאה היא במוחא ורחימו עילאה בלבא –"חכמה מוחא ובינה לבא".

דכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה [כאן הרבה יותר מאשר בנוגע לנגלה של התורה, שכאן ממש כל אחד אחרת לגמרי, לחלוטין, מהשני] לפום מה דמשער בליביה [כח המשער הוא השער שלו. יש נ שערי בינה, לכן הפסוק הזה כתוב באות נ של "אשת חיל"] כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה [בשבתו עם זקני ארץ]".

מהו "נודע"? הבעל, הקב"ה, כך הזהר מפרש, שהקב"ה נודע לכל אחד ואחד בשערים, לפי השער שלו, שכל אחד יש לו שער אחר לגמרי, [הדחילו של זה אינה דומה לדחילו שלו?] כן [מהקצה אל הקצה?] מן הקצה אל הקצה, "לפי שכלו יהלל איש", הדחילו ורחימו הן לפי ההשערה, וההשערה אחרת לגמרי.

הדבר הזה גם מאד בולט בדבר אחד בכתבי האריז"ל, בכוונות של ספירת העומר, שם אחת מכוונות נ הימים, "תספרו חמשים יום", היא חמשים שערי בינה. ר' חיים  ויטאל כותב שהיו צריכות להיות חמשים מערכות שונות של כוונות לגבי ספירת העומר, אבל לכל אחד יש שער. זה מה שרבי נחמן אמר, שאצל רשב"י היום של הוד שבהוד, ל"ג בעומר, ואצלו השיא הוא נצח שבנצח, הוא הכיר את השער שלו. נחמן שבנחמן, נצח בגימטריא נחמן [יש מחלוקת אם בישיבה הוא יום העצמאות או ביום של כיפ'ל חארס...] הרבה פעמים דבור המתחיל של חנוכה בחב"ד הוא "לשנה הבאה קבעום", קובעים את היום רק לשנה הבאה. נחכה ונראה...

שוב, אז מה יוצא כאן? הוא אומר שב"נסתרת" המרחק עוד יותר. הוא אומר שכל שכן וקל וחומר מהפסוק "נודע בשערים בעלה". מה כל זה אומר לי? כמה שלכאורה לא ניתן לכתוב. "הנסתרת" הם משהו אין סופי לגמרי, אז איך ניתן לכתוב ספר של נסתרות? כל הסעיף הראשון בא רק לחזק את הקושיה של החסידים שלא רוצים ספרים, הם רוצים לשמוע את זה אישית. זה האין סוף.

ספירות אין קץ

עכשיו נאמר כאן גם רעיון חשוב בענין זה. כתוב בקבלה, וגם בחסידות מבואר קצת אצל הרבי הרש"ב במקומות שונים, שיש מדרגה באור אין סוף שלפני הצמצום בה היו צריכות להיות ספירות אין סוף, או אין קץ. אנחנו יודעים שיש עשר ספירות, ויש "עשר ספירות הגנוזות במאצילן". בהתבוננות, כשבאים לשחזר או להגיע למדרגה הכי גבוהה של "עשר ספירות הגנוזות במאצילן", באמת עולים עד מעלה מעלה. אצל רבי הלל וגם בפירוש אצל אדמו"ר האמצעי יש יש מדרגה כזאת של "עשר ספירות גנוזות במאצילן" אפילו במדרגת יחיד, גם שם עשר הספירות "גנוזות במאצילן", מושג כזה. אצל הרבי הרש"ב בהמשך הכי גדול שלו, המשך תרע"ב, הוא מגביל את המושג. אצלו עשר ספירות הגנוזות במאצילן הן שורש האורות, מה שאצלנו, כלומר אצל אדמו"ר האמצעי ורבי הלל, נקרא המלכות של אחד. בתוך המלכות, שזה אור אין סוף, בחינת אחד שלפני הצמצום, יש שורש האורות, עשר ספירות הגנוזות במאצילן ויותר גבוה מזה הוא לא מדבר על המושג [הוא אומר שאין או שלא אומר שיש?] איך שאני יכול לומר זאת שם אין יותר, בדרגה הזו, בענין הזה, זה ודאי. אם כי, שוב, בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי גם ביחיד הוא משתמש במושג עשר ספירות הגנוזות במאצילן, לפי ערך יחיד.

הרבי הרש"ב, שמגביל את עד אותו מקום – מה יש יותר מזה? יש מדרגה של ספירות אין קץ. ספירות אין קץ הן כמו ממדים אין קץ, שאי אפשר לשער בכלל. אנחנו בעולם שיש שלשה ממדים, ולכל היותר כמו בספר יצירה יש עשרה עומקים, שהם חמשה ממדים. אפשר להגיע לזה: שלשה ממדים של מקום, עוד ממד של זמן ועוד ממד של טוב ורע, של נפש זה נקרא. בכל ממד יש שני קצות. [מה הקצות של זמן ומקום?] אם יש לי ממד של מקום אז יש לי עומק מזרח, עומק מערב, עומק צפון, עומק דרום, עומק רום, עומק ראשית ועומק אחרית. בנפש עומק טוב ועומק רע. אלו המושגים של ספר יצירה: עשרה עומקים, והעשרה העומקים הם חמשה ממדים, כאשר לכל ממד יש שני קצות, שני עומקים, ויש שלשה ממדים, דהיינו ו"ק – ו קצות של עולם, שני קצות של זמן, שנה, ושני קצות של נפש.

אז עד כאן אני יכול לתפוס, זה גופא עשר הספירות. איך זה העשר ספירות – יש בזה כמה דעות בקבלה, כמה שיטות בזה. אבל זה העשר ספירות. יותר מזה אני לא מסוגל להשיג מעבר לזה. אבל הכל נקרא ספר יצירה. ספר יצירה הוא "נגלות", ו של שם הוי'. לכן באמת מי שלומד את המשך ע"ב ועוד מקומות שמזכירים את הענין של ספירות אין קץ אז על כל פנים הרשימו של הדבר הזה שנקרא ספירות אין קץ נקרא "הנסתרת", זה סוד ה-יה של שם הוי'. זה אולי ההסבר הכי פנימי להבדל בין נגלות לבין נסתרות, שנגלות הם בתוך מרחב יקום מוגדר בכך וכך ממדים, בתוך מציאות מוגדרת, זה גופא הפשט של נגלות, וכמה שתתכן מחלוקת מהקצה אל הקצה – יש לך מספר מוגבל של קצות. גם לבית הלל ובית שמאי שיש מחלוקת מן הקצה אל הקצה ממש, אז זה יכול להיות מקצה מזרח לקצה מערב, אבל המערכת והמבנה של ה'מן הקצה אל הקצה' הוא בעצם מיסודו מוגבל. יש רק כך וכך ממדים, שבתוכם תתכן מחלוקת מן הקצה אל הקצה ממש. מה שאין כן הנסתרות, הכוונה שיש ממדים אין סוף, וזה דווקא בנשמות ישראל. מה שאמרנו קודם, שגם הרז של הנשמה הוא מעל ומעבר לרז של הדצח"ם, של המציאות – זהו גם אותו הענין. הרזין של הנשמות הם ממד אחר, ממד אחד זו מציאות אחרת לגמרי, תכף נסביר למה זה גם נוגע ב'עבודה'.

דאגה מממד אחר

הדבר הזה גם מאד מביך, בגלל שהאדם כאילו, באיזה שהוא מקום, אפילו לא מודע שהוא בממד לגמרי אחר. יש לו איזה ספירה שלא מן המנין, ואי אפשר להגדיר אותה. הוא לא יכול להבין את עצמו, הוא לא יכול להתייחס לעצמו, והוא לא מוצא את עצמו בשום ספר. מה עיקר הבעיה? שמי שבאמת "לבו דואג בקרבו – שעיקר הפשט של "לבו דואג בקרבו" שמכשיר אותו לרזין דאוריתא, אומרים ש"לבו דואג בקרבו" היות שחסר לו גילוי אלקות וחסר לעולם גילוי אלקות, שגם זה עוד יותר "לבו דואג בקרבו" – בגלל שביסודו הוא באיזשהו אי, "איים הרחוקים", איזה ממד שהוא שם בודד. יש מושג בדידות נפשית לגריעותא, שלא מוצא שום מגע עם אף אחד בשום דבר, וגם כשמסתכל בספר לא נכנס לתוך הממדים האלה, לתוך המסגרת הזאת. הוא איזשהו ממד אחר, ספירה אחרת, ספירות אין קץ, איזה עוד ספירה.

קודם כל, זה הפשט של "נסתרת". נסתרות הם רשימו על כל פנים של המציאות הזאת שמכונה ספירות אין קץ. אם כי שלפי מבנה הקבלה "הנסתרת" הם יה, חכמה ובינה, עומק ראשית עומק אחרית, לפי האריז"ל, בכל זאת, שם קיים הבדל בין נסתר לבין נגלה. בנגלה יש בהם את היצירה המעוצבת שלהם. עשרה העומקים שלהם, על פי ספר יצירה, ואילו בנסתרות זה "'נודע בשערים בעלה' – כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", כאילו שכל אחד משדר על גל עצמי, אחרת לגמרי. אז אם כן, מה הפלא? הפלא הוא שיש כאן ספירות אין קץ ושהכל אחד – "שמע ישראל הוי' אלהינו". ספירות אין קץ שבנשמות הן ה"אלקינו", והאחדות היא משה רבינו, כאילו שמשה רבינו כאן הוא נושא ההפכים, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "ברוך אתה ה' חכם הרזים". זה מה שמתגלה בארץ, ה"אלהינו", זה דין הציבור. בחוץ לארץ אין "אלהינו". בקבלה כתוב שחוץ לארץ היא רק יצירה עשיה, אין יותר מיצירה בחוץ לארץ. בחול חוץ לארץ היא עשיה, בשבת היא עולה לעולם היצירה, אין יותר מזה. [ופה זה בריאה אצילות?] לא, פה זה יצירה ובריאה, על פי פשט. פה יש מדרגה של "נסתרת", של "אלהינו", של בריאה, אמא עילאה, בינה. כאן זוכים לבינה, כמו שכתוב על משה רבינו, "משה זכה לבינה".

אז יכול בתחלה "מינה דינין מתערין", בינה. התודעה הראשונה של המדרגה הזאת מביכה, כמו מורה נבוכים, כמו שאנחנו לומדים שהרמז של הספר מורה נבוכים הוא שאי אפשר להיכנס לשער אם אתה לא נבוך, אם אתה לא נבוך אתה לא שייך לספר. קודם צריך להיות נבוך – אחר כך נורה לך את הדרך, "נבוכים הם במדבר".

אלקים גדול בספר קטן

אותו הדבר בחסידות, מה זה בלשון חז"ל? "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". חז"ל אומרים אותו דבר, בשביל רזי תורה צריך להיות התנאי של "לבו דואג בקרבו". מהם רזי תורה? נסתרות "להוי' אלהינו". רואים שיש משהו שכאדם מגיע ל"אלהינו", מדרגה רמה ונישאה, הוא פתאום נעשה דואג, מתוח. למה? שם הוא מתחיל להיות חסיד, חסיד הוא כבר משהו לא... לא מספק אותו הספר, הספר בתוך מסגרת, מה שלא יהיה הוא צריך רבי.

אם כן, הרבי כאן כותב סעיף שלם להצדיק את טענת החסידים, כאשר עיקר החידוש כאן שההבדל בין הנשמות במקום הנסתר הוא אין סוף יותר מאשר במקום הנגלה, ואם כן הקושיא היא קושיא עצומה מאד מאד. אחר כך הוא כותב עוד סעיף שהנה אני כאן, בספר הקטן הזה, יש ביטוי של אחד מהרביים שאמר מתוך התפעלות "איך אלקים כל כך גדול נכנס בספר כל כך קטן". המגיד אמר את זה על אדמו"ר הזקן עצמו, שפעם ראה אותו ישן [התניא יצא בימי המגיד?] לא על הספר. המגיד אמר על אדמו"ר הזקן עצמו, כשהיה תלמיד אצלו, הוא ישן בפינה ותמיד הרביים היו הולכים לראות איך שהתלמידים ישנים. מקובל אצל חסידים שרבי אמיתי שם לב איך אתה ישן, גם הבעל שם טוב והמגיד היו מתגנבים לראות איך שתלמידים ישנים, ואז היו רואים את המהות שלהם, בדיוק מי הוא, מי האדם הזה. אז פעם אחת שהמגיד הלך בין התלמידים, כשהגיע לאדמו"ר הזקן התרגש מאד וגם אמר "אזא גרויסע גאט אין אזא קליינע מענטש" – אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן. זה ביטוי של המגיד וזה אחד מהמקורות במסורת החסידות לענין שהרבי אמר "עצמות בתוך גוף", שעשו מזה רעש גדול. זה סיפור מוסמך מדור המגיד. אבל גם על הספר אמרו אותו הדבר הרביים, "איך אלקים כל כך גדול בספר כל כך קטן". זה מה שאומר כאן שאחרי כל הקושיה הזאת, שהיא באמת קושיה עצומה מאד, זו קושיית הבלי גבול נגד הגבול. אז עכשיו, מה אני הולך לעשות כאן? להכניס את הבלי גבול לתוך גבול. זה ענין של רבי, בלי גבול בגבול.

[אפשר לחדד את ההבדל בין הנגלה לנסתר?] הנגלות הם הלכה, "'הליכות עולם לו' – אל תיקרי הליכות אלא הלכות". הנגלות הם באמת הליכות העולם, הלכות, כל מה שקורה בשטח, זה נכון. אבל מה שמתרחש בפנים הוא "הנסתרת", והוא אומר ש"הנסתרת" הם דחילו ורחימו, מה קורה איתך בתוך הנשמה. ה"הליכות עולם" שלך הם הלכות, לכן הלכה אומרת לך מה לעשות תמיד בכל מצב, מה לעשות, שזה שלחן ערוך.

מסעות הנשמה בעולם

[יש אצל רבי נחמן, שאומר בשם הבעל שם טוב, שכל מי שנכנס לעבודה צריך לעבוד את כל סיפורי התורה בתוך הנפש שלו, קריעת ים סוף] את הרעיון הזה קודם נאמר לגבי ספר הישר, ספר בראשית. אמרנו שהרבי דרש בשבת האחרונה בשני אופנים שונים את כל שמות הפרשיות של ספר בראשית (ישראל, אולי יש לך משהו על זה, תקרא איך שהרבי עשה את זה), שתי בחינות – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. דרש את כל השמות של ספר הישר ואיך שהכל סדרה של הוראות בעבודת ה', שאחד מוליד את השני, עד ויחי. ויחי היא תחית המתים, ומבראשית עד תחית המתים יש את כל "הליכות עולם" של החיים בספר בראשית, שנקרא ספר הישר. ועל כך כתוב "מעשה אבות סימן לבנים", סימן גורם, לא סימן של גילוי מילתא. שני סוגי סימנים בהלכה, יש סימן שרק גילוי מילתא ויש סימן שהוא הגורם, כמו נתינת כח. אז לגבי ה"מעשה אבות סימן לבנים" הוא סימן גורם, וממילא משמות הפרשיות אפשר להבין את כל הוראות החיים של האדם, ספר ישר. [ממתי השיחה הזאת?] משבת הזאת, ח"י כסלו.

לגבי שאר התורה, שאר המאורעות, כמו קריעת ים סוף ומתן תורה וכו' וכו' – ברור שלפי הכלל, לפי הווארט של אדמו"ר הזקן ש"צריכים לחיות עם הזמן", דהיינו עם פרשת השבוע, בכל שנה ושנה כל התורה עוברת על כל אחד ואחד, וצריך לראות ולהרגיש איך שקורים לו כל הפרשיות וכל הדברים לפי הסדר. אז זה א'. יש עוד משהו מיוחד שנקרא מ"ב מסעות, גם כתוב בפירוש בקבלה ובחסידות, במיוחד שכל מ"ב המסעות הם מסעות חיים של כל אחד ואחד. גם קשור עם נ שערי בינה ועם הכוונות של ספירת העומר, שכל אחד ואחד עובר את מ"ב המסעות. כל החיים הם לצאת ממצרים, כל מסע ומסע הוא בחינת יציאת מצרים על מנת להגיע לארץ ישראל. זה כל החיים של יהודי, המסעות, "ויסעו ויחנו" "על פי ה'". הכל "על פי ה'", בכל מסע צריך להרגיש את ההשגחה הפרטית, "על פי הוי' יסעו על פי הוי' יחנו".

עכשיו, נראה רק עוד ענין כאן. עד כאן רק הסברנו את הקושיה של החסידים נגד האפשרות לכתוב ספר כזה, אחר כך הוא אומר שבכל זאת, הוא רוצה כאן לעשות את הבלתי אפשרי, להכניס לתוך ספר דבר שלא שייך לספר:

אך ביודעי ומכירי קאמינא הם כל אחד ואחד מאנ"ש במדינתנו וסמוכות שלה אשר היה דיבור של חיבה מצוי בינינו [היתה יחידות והיה דיבור של חיבה מצוי בינינו במשך עשרות שנים, כמו שאמרנו שכתב את זה 20 שנה הספר] וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' [שמעתי מריבוי אנשים, שחשפו את כל תעלומות לבם ומוחם].

גם מאד דומה, למה זה דומה אצל רבי נחמן הדבר הזה? כאן זה לפי דעתי זה פנימיות, שמה זה קצת... [הוא היה
דורש מכל מיני חסידים להתוודות] רבי נחמן היה דורש וידוי בתחילה וזה גם מאד יפה מקביל, שרק בשנים הראשונות הוא היה דורש את זה. מתי הוא ביטל? לא כתוב בפירוש אבל אפשר להניח שביטל את זה באותו זמן שכבר התחיל להכין את הספר – גם הוא הכין ספר – את ליקוטי מוהר"ן [איפה זה כתוב?] אני אומר, זה לא כתוב, אני רק משער את זה לפי ההקשר כאן. לפי התאריכים זה ודאי מתאים. כל הטיפול הנפשי במשך עשרות שנים מכשיר את הרבי עצמו, את הצדיק עצמו, שיוכל לכתוב ספר. אבל ברגע שהוא בא לכתוב ספר הוא מפסיק את ההנהגה הזאת. זה בדיוק מה שכותב כאן, שעכשיו אני כותב את הספר – אין יותר יחידות, לא צריך לבוא אלי יותר. גם מקוצר זמן וגם, הוא כותב, עכשיו מחוסר ענין, שלא צריך את זה יותר, זה מה שכותב כאן.

"מפי ספרים" – קבלת המהר"ל מפראג

עליהם תיטוף מילתי ולשוני עט סופר בקונטרסים אלו הנקראים בשם ליקוטי אמרים מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו, וקצת מהם נרמזין לחכימין באגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן

למי הכוונה? רבי מענדל ויטבסקער וגם רבי אברהם קאליסקר, "רבותינו" בלשון רבים, אם כי שאחר כך היתה מחלוקת ביניהם. [מה זה "מפי ספרים"?] מקובל בחב"ד שזה המהר"ל, ספרי המהר"ל. אומר שהוא המלקט, אני רק מלקט "מפי ספרים ומפי סופרים". הסופרים הם לא רבי מענדל, הסופרים הם הבעל שם טוב והמגיד והספרים הם המהר"ל [רק המהר"ל? היו הרבה ספרים – ראשית חכמה, השל"ה הקדוש] יש אכן כזו מסורת. הרי אדמו"ר הזקן עצמו לפני שהתקרב למגיד היה 'של"ה איד', היה מושג כזה. 'של"ה איד' היה מי שהלך לפי דרך השל"ה. זה היה מושג של חסידות, כאילו גרעין ראשוני של חסיד, של משהו. היה מושג 'חסידי השל"ה', אף על פי שלא היה בחיים, שנהגו לפי הספר שלו. "עד כי יבוא שילה" – "שילה" רמז ל'של"ה איד', עם י בתוך, "ולו יקהת עמים". יש מי שאומר באמת שאולי אדמו"ר הזקן מתכוון גם לשל"ה וגם לעוד ספרים. יש בזה כמה מסורות, אבל המסורת העיקרית היא שמתכוון לספרי המהר"ל. למה המהר"ל? מה הקשר? היות שהוא דור שביעי, בן אחר בן, מהמהר"ל. הוא באמת קיבל על עצמו לפני שהתקרב לחסידות את השל"ה ואז הוא כתב ספר שנגנז, זה הספר הנגנז של אדמו"ר הזקן, ספר של צדיקים, בתקופה ההיא. עכשיו, שהתקשר לחסידות, לא כל כך שייך לומר על השל"ה. אבל על המהר"ל כן. הוא הדור השביעי מהמהר"ל, "כל השביעין חביבין".

יש הרבה דיבור על זה, שלא רק בתניא, בכל חסידות חב"ד המהר"ל מצוטט רק כמה פעמים בודדות. העובדה שלא מצוטט היא להפך, כאילו שזו המשכה עצמית, שעבר התעצמות, משהו תורשתי כאן, זה לא המלים, לא הציטוט. הוא קיבל דרך הספרים את העצם שלו, והוא כבר העביר אותו לעצמות של עצמו. [איפה רואים שזה העצם של המהר"ל?] עיקר הווארט שכן מצטטים הוא מה שהמהר"ל חולק על הרמב"ם בענין מהותו של הקב"ה, אם הקב"ה שכל מופשט או לא. המהר"ל מתנגד בחריפות מאד לרמב"ם וההתנגדות שלו, בהקדמה השניה של גבורות ה', שם הוא מגדיר את הקב"ה, את הביטוי "קדוש ברוך הוא" – מהי הקדושה של ה' ומהו הברוך של ה'. זה בהחלט יסוד גדול בחסידות, אם כי שהחסידות ממשיכה עוד שלב בזה, שאין כאן המקום. לגבי רעיון זה גופא יש המשכת הבלי גבול של המהר"ל לתוך גבול, יותר מחדיר את הדבר הזה, ה"ברוך" הוא המשכה יותר עצמית בחסידות מאשר במחשבה של המהר"ל. גם אמרנו, למה אצל הרב קוק המלה הכי אהובה היא קודש? אורות הקודש, כל הקודש, בגלל המהר"ל. המושג קודש לגבי הקב"ה, ההשגה של הקודש היא מהמהר"ל.

נאמר עוד ווארט מה זה המהר"ל. המהר"ל הוא מקובל שלא מבליט את מונחי הגבול של הקבלה. מה ההבדל בין המהר"ל לבין שאר המקובלים? הרי הוא מקובל. כל שאר המקובלים בעולם, "מה נשתנה" המהר"ל מכולם? שכל המקובלים עיקר הענין שלהם הוא ספירות ומונחים, הצד הגבולי של הקבלה, והמהר"ל הוא היחיד שהוא מקובל אמתי שיודע שלא העיקר להבליט את הספירות, העיקר הוא להבליט את האור הכולל, את הקודש, את הכלל ולא את הפרט. כל הפרטים נמצאים שם, אבל הכל בהסוואה מסוימת ובהבלעה, ומה שמובלט הוא האור הכולל [ומה זה חב"ד? בלי גבול בגבול?] בחב"ד הענין הוא אחיזה בכלל כעיקר ובכל זאת לא לנטוש את מונחי הקבלה המקוריים. ידוע שבזה התנגדו נגד חב"ד, ההתנגדות של רבי אברהם קאליסקער היתה שהשתמש במונחים של האריז"ל. אדמו"ר הזקן היה צריך להעיד על עצמו בתניא שהוא קיבל מהמגיד שצריכים להשתמש בכל המונחים של הקבלה, אבל להפשיט אותם מגשמיותם, להשתמש בהם תוך כדי הפשטה מן הגשמיות. מי שמרגישים אצלו הפשטה ממונחים, התפשטות הגשמיות, אפילו ממונחים קבליים-עמוקים הוא המהר"ל. זו אולי תמצית החידוש של המהר"ל, של הדרך שלו, ההשראה של המהר"ל.

שוב, כך רגילים לפרש, ש"ספרים" כאן הם המהר"ל ו"הסופרים" הם הבעל שם טוב והמגיד, וחוץ מהם יש את "אגרות הקודש" שזכינו לקבל מרבותינו שבארץ ישראל, בארץ הקודש, והם רבי מענדל ויטבסקער ורבי אברהם קאליסקער. [לאדמו"רי חב"ד אין את החשיבה הלאומית של המהר"ל. ענין השבעים אומות זה דבר שהוא חי, איך שהעולם מובל על ידי אומות. המהר"ל חי מאד את הענין הלאומי, איך שישראל הם עם בגלל שהעולם מונהג בשיטת האומות. יש הרבה מאד במהר"ל על האומות, החשיבה שלו היתה חשיבה מאד לאומית] גם בחב"ד יש משהו מאד גדול. קראת פעם את המאמר "בד קודש"? זה שייך לגאולה, גם של אדמו"ר האמצעי, גם של אדמו"ר הזקן, שרצו שהדין שלהם יבוא דווקא לפני המלך, שהשר של האומה שורה אצלו דווקא. כתב על זה מאמר גדול, "בד קודש", על חשיבות האומה בהתייחסות לאומות העולם, וש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", לכן הוא רוצה שהמשפט שלו יבוא לפני המלך, המלך של הגוי, של הגוים. מאמר שנקרא "בד קודש", מאד מפורסם שנדפס בפני עצמו, מהיסודות של חב"ד, במיוחד בנוגע לגאולות של חודש כסלו.

אז כן, רק התחלנו כאן לקרוא, אבל עיקר הווארט הוא מה שכותב בהמשך:

וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש פה עמנו [כלומר לפני שנסעו שמעתי כמה מהעצות האלו] וכולם הם תשובות על שאלות רבות אשר שואלים בעצה כל אנ"ש דמדינתנו תמיד, כל אחד לפי ערכו, להשית עצות בנפשם בעבודת ה' להיות כי אין הזמן גרמא להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה, על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות

אם כי שההכשרה שלו, המעבדה שלו, היתה של כמה עשרות שנות הכרות אישית עם כל אנ"ש, עד שחשפו וגילו בפניו את כל תעלומות לבם, בכל זאת יש מסורת בחב"ד, מקובל שכאן ה"כל התשובות על כל השאלות" הכוונה לכל מה שיהודי יכול לשאול עד ביאת המשיח בכל מקום ומקום. זה מה שכותב בהמשך ש"די לחכימא ברמיזא", זה באמת זה לא ברור. לכן הוא מתחנן ומצווה על ה'זקני', על זקני החסידים, כלומר הותיקים, שהם יבוננו את העם מתוך מה שכתוב בקונטרסים האלו. הוא כותב בפירוש שלא ברור לכל אחד.]

למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד להיכנס עמי ליחידות

ספר התניא – ריפוי חולי הנפש

כל זה היה בשביל המשפט הבא. יש כאן משפט שהוא מאד-מאד, אולי מהדברים הכי אהובים עלי, מכאן עד הנקודתיים, וגם זכיתי שהרבי כתב לי פעם את המשפט הזה בתור הוראה, שאומר לי מה צריכה להיות ישיבה. זה נוגע גם לישיבה כאן. כבר לפני 20 שנה, שהתחלתי ללמד קבוצה קטנה של אנשים, ההוראה הראשונה שקיבלתי מהרבי לגבי אופי החינוך ואופן החינוך, מה זה חינוך חסידי, הוא פשוט ציטט לי את המשפט הזה מההקדמה של התניא. אז אם כן, זו הוראה אישית וגם שייכת לכולנו. הוא אומר שמה שצריך להיות – כאן זה כתוב על הספר, אבל הרבי כתב לי את זה לגבי חינוך בכלל:

כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו

יש פה שלשה חלקים במשפט הזה. שוב, כאן הוא אומר זאת על הספר, שבספר הזה כל אחד יכול למצוא מרגוע לנפשו, סימן שבא לספר עם נפש סוערה, נבוכה, אבל לא סתם נבוכה – סוערת והוא צריך מרגוע. הדבר הראשון הוא להרגיע את האדם, זה א'. זה כלל כזה – "מרגוע לנפשו". ב' זה להמציא עצה נכונה לכל פרט ופרט, לכל בעיה פרטית "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'". כאן זה כמו "כלל ופרט וכלל". יש הרבה יסודות כאן במבנה הזה. אחר כך יש עוד הפעם כלל, שהוא העיקר, המכה בפטיש – "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו". יש גם עוד דיוק חשוב בסוף, שכבר עובר ללשון רבים. על פי פשט היה צריך להיות 'גומר בעדו', האדם בא לקבל תיקון לעצמו ופתאום בסוף נעשה בטחון בלב שלו תוך כדי בהירות של "ה' גומר בעדינו". היות שגומר לשון גמרא, אפשר לומר שג' הבחינות האלה הן על דרך "שליש מקרא, שליש משנה, שליש גמרא-תלמוד". מה הבטחון? בקוב"ה, לא בי, אבל "לבו בטוח", "ולבו נכון..." – "נכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו". זה התכלי'ס, תכלית הכונה של הספר.

אז קודם כל, קודם כל מה רואים מכל זה? שהכונה של הספר – הוא לא מזכיר מלה ולא חצי מלה – לא שתהיה משכיל בחסידות, שתדע הרבה סודות של קבלה וחסידות, זה לא מוזכר כאן בכלל, זה לא הענין בכלל. הרבי הקודם אמר שספר התניא הוא "ליקוטי עצות לכל תחלואי הנפש", זה הביטוי שלו. זהו ספר רפואות, אבל תכלית הרפואה בסוף היא ה"שמש צדקה מרפא בכנפיה", הספר הזה הוא השמש. צדקה עשה לנו הקב"ה שנתן והנחיל לנו ספר כזה, "מרפא בכנפיה". אז קודם כל באים לספר הזה, באים לרבי, כמו שהרמב"ם כותב "חכם גדול", בשביל שירפא אותי. אני עכשיו במצב של חולה שטועם מר למתוק ומתוק למר וכו', כמו שהרמב"ם כותב בהלכות דעות, ואני צריך חכם שירפא אותי. רבי נחמן אומר שככל שהחולי קשה צריך רופא יותר גדול, צריך רופא גדול מאד, צריך את ה"שמש", אותו צדיק שבבחינת שמש בדור. שמש היא "פני משה כפני חמה" – צריך את ה"חמה" שבדור, משה שבדור שהוא ה"שמש צדקה ומרפא בכנפיה", לרפא אותי.

מהו ה"מרגוע לנפשו"? בדיוק מה שאמרנו קודם, שהאדם בא תוך כדי בדידות של ספירות אין קץ, שלא מוצא את עצמו, לא מזדהה בשום מקום ובשום דבר. ניקח דוגמא, משל גשמי, יש אחד חולה, ה' ירחם, בדבר כזה שהרופאים לא יודעים אפילו לאבחן את המחלה. הוא ממש נבוך וגם מסכן, זה הדבר הכי מסכן. אם יודעים לאבחן לך את המחלה אז מילא, ידיעת המחלה היא חצי רפואה, אבל הוא לגמרי מסכן ונבוך. הוא מכתת רגלים מרופא לרופא וכל רופא מסבך אותו יותר, מביך אותו יותר, הוא לא מוצא שום מרגוע לנפשו. זה להסביר מהו "מרגוע לנפשו", המשל הזה. "מרגוע לנפשו" פרושו שאתה עובר על סף ביתו של הרופא האמתי שלך, שרק אתה עובר סף הדלת ונכנס פנימה אתה פתאום מרגיש כאן שבאתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהגעתי. כאן, גם הבית וגם הרופא שזוכה לראות, לפגוש אותו, לשמוע ממנו – הוא כולל אותי. אני באיזה שהוא ממד, איזו ספירה מאותן ספירות אין קץ, אני לא מהספירות הרגילות, מהעשר ספירות המקובלות. זה ההבדל בין "נגלות" לבין "נסתרת". ב"נגלות" יש לך עשר ספירות, אתה חכמה או בינה או שאתה משהו אחר. קל לאבחן את הבעיה. אבל חסיד בא מתוך מקום שנקרא ספירות אין קץ, שהוא מתוך ספירה שאין לה אפילו שם. יש עשר ספירות ויש להן עשרה שמות ולספירה שלו, לממד שלו, אין שם. הוא חייב להגיע לאחד שהוא עצמו בבחינת חכם הרזים, כידוע שגם בגמרא גופא את הברכה הזאת מברכים על חכם אמתי, על גדול הדור שגם חכם הרזים, שהוא על דרך יהושע – "'איש אשר רוח בו' – שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד". באותו רגע שהוא מרגיש את המקיף הזה, המקיף שפתאום מצאתי את המקום, שעד כאן הייתי בבחינת אי בודד והאי הזה הוא ה"לבו דואג בקרבו", ועכשיו הגעתי למקום המרגוע. זה נקרא "מרגוע לנפשו", זה פשט.

עיבור, יניקה, מוחין – "מרגוע", "עצה", "בטוח"

ג' הבחינות של "מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בה' גומר בעדינו" הן בקבלה נקראות "עיבור, יניקה, מוחין". "מרגוע לנפשו" הוא עיבור, להיכנס לרחם, זה נקרא 'עיבור שני'. קודם היית מסכן, היית לאחר שבירה. מה קרה? בעולם התהו הכלים נשברו, המלכים מתו-נשברו. ראשית התיקון למי שמגיע לחסידות או לרבי היא לאחר שבירה, לאחר התמוטטות. עכשיו הוא מגיע שבר כלי, ומה ראשית התיקון בקבלה? עיבור שני, צריך להתעבר מחדש. כך המונחים בקבלה. מה זה בנפש שחזרת לעיבור שני? זו ההרגשה הזאת של פתאום מרגוע.

"מרגוע לנפשו" הוא מצב הנפש של עיבור שני, שהוא ראשית התיקון. זה א'. אחר כך, "עצה נכונה לכל דבר קשה עליו בעבודת ה'" – מה זה? יניקה. מה הכונה יניקה? יש אחד שגר בד' אמות של הרבי, שכל פעם, כל יום, כמה פעמים ביום מכניס פתקים ומקבל תשובות, כל דבר קטן, מה צריך לעשות, ללכת מכאן לכאן – כל דבר הוא שואל ומקבל תשובה. זו הנהגה יניקה [לא נשמע שאחד כזה רגוע...] זה רק טוב אם הוא כבר נרגע. זה מצב של יניקה, שעל כל בעיה שלו הוא מקבל עצה, "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'". יש לו קשיים כל הזמן, בכל זאת הוא בעולם הזה, הוא צריך לעבוד את ה'. כל יום יש דברים חדשים, היצר הרע מתחדש בכל יום. אם כי שהגיע למרגוע הזה, יש לו. מהי יניקה? שכבר נולד. מהמרגוע הוא נולד שוב לתוך העולם. המרגוע הוא החזרה לרחם, אבל עכשיו כשנולד זו תכלית הכוונה, הוא חייב לרדת עוד הפעם, להיוולד בתוך המציאות, אז יש לו בעיות, יש לו קשיים. אבל יונק הכוונה שעכשיו יש לו מקור יניקה, כל דבר קשה לו – יש לו כתובת, הוא מקבל עצה. זה נקרא יניקה.

מהם מוחין בקבלה? עצמאות ועצמאות היא בטחון. מוחין הם גם קשר בין הפרט לבין הכלל. כלומר, הפרט בוטח בכח אלוקי של הכלל. אלו מוחין דגדלות. זה בדיוק מה שכתוב כאן "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו". ברגע שמגיעים לזה לא צריך לדבר. מדברים איתך רק בשלב של היניקה. במוחין לא שנעשה נפרד, הוא עדיין קשור לרבי, הוא עדיין שייך. להפך – הוא "שלוחו של אדם כמותו", הוא שליח של הרבי, "נכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו".

שוב, זה הסבר טוב מאד מהן ג' בחינות הללו: "מרגוע לנפשו", "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'" "ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדינו". זאת תכלית כוונת הספר וגם של כל דרך החסידות. זה שאמרנו, אין פה שום רמז שהכוונה היא השכלה. לפני כמה ימים שמעתי, מישהו קרא קטע מתוך ספר של הרבי הקודם, ווארט מאד יפה על הפסוק "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר", ש"דברי שקר" הם השכלה בלי עבודה.