1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (21, בהעלותך)

יב סיון סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב לכולם. כולם מוזמנים כל פעם לבוא קודם גם לשמוע את הסיפורים על צדיק כל שבוע (אף על פי שמספרים לילדים, אפשר לשמוע גם כאן, וכדאי לשמוע על הצדיק של השבוע). הערב נתחיל בהמשך הסיפורים על אותו צדיק שסיפרנו אודותיו לילדים.

היום אנחנו יוצאים מחג שבועות, מתן תורה, זה היום האחרון של התשלומים – יב סיון, היום שמסכם את כל מתן תורה, את כל קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. חז"ל ספרו לנו שדוד הסתלק בעצרת, וכתוב שזה גם יום הולדת שלו, ואנו יודעים שזה גם הילולת הבעש"ט. פחות ידוע שזה גם יום הילולא של מישהו מאד חשוב שעלה על המוקד, על קידוש ה', בעיצומו של זמן מתן תורה, חג השבועות – הגר-צדק (ב-ה הידיעה). לפני קרוב למאתים חמישים שנה, בתק"ט, עלה על המוקד בוילנה אברהם בן אברהם, הגר צדק, הגרף פוטוצקי. הוא היה בן אצולה, מאצילי פולין, אשר נתגייר ואחר כך נתגרה בכמרים, אף שהיה אדם חשוב מאד, הם היו חייבים לשמור על כבודם, לעצור אותו, לשפוט אותו למות, ולהעלות אותו על המוקד. הקהילה בוילנא שחדה את הכמרים, קבלה את אפרו וקברה אותו בבית העלמין היהודי, וכעבור חמישים שנה הגאון מוילנא נקבר לידו. צדיקי אותו דור אמרו עליו דברים מופלאים, ונחזור ונוסיף על מה שספרנו לילדים כדי לעשות "פרצוף" מספורים ואמרות קצרות שלו (כשרוב הסיפורים לקמן מובאים מהספר "מאמר מרדכי" לרמ"ח מסלונים), ונעשה זאת לפי סדר הספירות:

חכמה: חן נרות השבת

מסופר כי כאשר ישב גר הצדק בכלאו באו חברי כתתו לשעבר לבקרו, ושאלו אותו מה ראה להתגייר יותר מהם. הרי גם הם עסקו באותם לימודים והכירו את תורת ישראל, ואף על פי כן רק הוא, מתוך כך שקרא מעט פסוקי אמת, הרגיש כי תורת ישראל היא אמת, וכל השאר הוא שקר וכזב – ומדוע קיים ביניהם כזה הבדל? הוא ענה להם שתי תשובות, ועל פי סדר הספירות נקדים את השניה מביניהן. וכך מסופר:

רעיו ומכריו הערלים תמהו עליו מה ראה להידבק באומה זו, ואמרו לו – הרי גם אנו לומדים בספרי התורה הנביאים והכתובים, ומה ראית יותר מאתנו? וענה להם...

ועוד, שזכיתי להרגיש את חן קדושת השבת "ווען די ליכט ברענען אויס און עס בלייבט קוילן וואס פאר א חן האט דאס" [תרגום: כשהנרות כלים ומתפחמים, איזה חן יש להם].

גר הצדק הסביר למכריו מן העבר שרק הוא זכה להרגיש את חן השבת, והם לא. ומהו חן השבת? כשנרות השבת, בליל שבת קדש, כבים, ונשאר על פתילת הנר פחם שעדיין קצת דולק.

נר שבת זה נר נשמתם של היהודים, שהרי עם ישראל הוא בן הזוג של השבת, כפי שמספרים חז"ל[2]: "'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו', שאין לו בן זוג. חד בשבא ותרי, ושלישי ורביעי, וחמישי וששי – שבת אין לו זוג... אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: לכולן יש זוג ולי אין זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו על הר סיני אמר להם: הוי זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בת זוגך, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו'". אם כן, נר שבת זה כמו "נר הוי' נשמת אדם", הנר של נשמת היהודי, ואיזה חן יש לנר הזה כאשר הוא כבה ונשאר פחם.

[סיפור זה מתקשר, כמובן, לסופו של גר הצדק עצמו, אשר נשרף והיה לאפר (כאשר הכמרים רצו לצער אותו גם אחר מותו, שלא יזכה לבוא לקבר ישראל, אך בני העיר שחדו את הפקידים והביאו את אפרו לקבר ישראל). בכך התדמה גר הצדק לאביהם של הגרים, אברהם אבינו, על שמו נקרא אברהם בן אברהם. שהרי אברהם אבינו אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" – "וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר על ידי נמרוד לולי רחמיך אשר עמדו לי". גר הצדק הלך בדרכו של אברהם אבינו, אשר המעשה הראשון שלו (אודותיו מספרים חז"ל) היה שבירת גילולי בית אביו, וכמו אברהם הוא נידון להפוך לאפר בשריפה. לאברהם ה' עשה נס והצילו מן הכבשן, אך גר הצדק לא חפץ להנצל והפך בפועל לאפר. צדיקי דורו של גר הצדק אף התבטאו כי שלוש השנים מאז שהתגייר ועד שעלה על המוקד הן 'השלמה' לשלוש שנותיו הראשונות של אברהם, עד שזכה להכיר את בוראו (כמאמר חז"ל על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי", כי עקב שנים מבין קעה שנות אברהם הוא זכה לשמוע בקול ה').]

סיפור זה שייך לספירת החכמה: שבת עצמה שייכת לספירת החכמה – זה היום בו מאירים "מוחין דאבא" – ומושג החן גם הוא שייך לחכמה נסתרה, כנודע. הרגשת חן השבת בכלל שייכת לספירת החכמה, מוחין דאבא. כך, את טעמה של שבת קדש טועם רק מי שיש לו חוש במח החכמה, רק מי שיש לו שרש בעולם האצילות (שהרי "אבא מקנן באצילות"), והיינו רק מי שנשמתו בשרשה היא נשמה יהודית, נשמה של "אצילי בני ישראל". לכן, רק לגר הצדק, ששרש נשמתו יהודי (כנודע בענין הדיוק "גר שנתגייר", ולא "גוי שנתגייר"), ולא לשאר חבריו הגוים, יש את היכולת להרגיש את חן השבת.

בנרות השבת יש שתי מדרגות של חן – ההרגשה הפשוטה והבהירה היא חן השלהבת הדולקת, אך מי שניחן בחכמה נסתרה ופנימית עוד יותר יכול להרגיש את החן המופלא של הפחם עם כביית הנרות. שתי בחינות החן הללו, בסוד "תשואות חן חן לה", הן שתי בחינות חכמה. החן הגלוי של השבת, חן הנרות הדולקים, הוא, יחסית, חכמה גלויה – חיצוניות מוחין דאבא. אמנם, הרגשת חן הפחם הנשאר מהנרות הוא חכמה נסתרה השייכת לפנימיות אבא, עליה נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק". למדרגה נעלמת זאת מגיע גר הצדק, ולחבריו ודאי אין שום קשר וזיקה אליה.

בינה: "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"

צדיקי אותו דור (ובעיקר מפורסם הדבר בשם הגאון מוילנא, שאף נטמן לידו כעבור חמישים שנה) אמרו שכאשר גר הצדק עלה באש, בעיצומו של חג השבועות תק"ט, נפעלה חלישות גדולה ברוח הטומאה שבעולם, וחלק גדול ממנה עבר מן הארץ. בפרט מתייחסת מסורת זו להחלשות הטומאה השורה על הידים בלילה, בעטיה צריכים ליטול ידים בבקר (הלילה עצמו רומז לזמן הגלות, כמאמר הזהר "'אני ישנה' בגלותא", בו מחפשת הטומאה לשרות דווקא על מקום הקדושה). במסירות נפשו הגדולה לשבר את פסלי תרבותו הקודמת, כאברהם אשר שבר את פסלי אביו, הוא העביר טומאה רבה מן הארץ. בכך קידם גר הצדק את היעוד המשיחי של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", והחל בהעברת הטומאה.

סיפור זה שייך לספירת הבינה: מושגי הטומאה והטהרה קשורים בפרט לספירת הבינה, מוחין דאמא, וכן כל היעודים העתידיים שייכים ל"עולם הבא" של ספירת הבינה.

דעת: "משה אמת ותורתו אמת"

כשעלה על המוקד לישרף על קדושת שמו יתברך צעק "משה אמת ותורתו אמת".

מלותיו האחרונות של גר הצדק מבטאות את הנקודה העיקרית עליה מסר את נפשו. רבי עקיבא, שכל ימיו השתוקק שתגיע לידיו ההזדמנות לקיים את מצות "'ואהבת את הוי' אלהיך... בכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך", אמר בעת יציאת נשמתו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אמנם, כל ענינו של גר הצדק – שהשתוקקותו ופעולות למסירות נפשו היו באופן עוד יותר מובהק ומעשי מאצל רבי עקיבא – היה להדגיש את אמיתת תורת משה בניגוד לכזבי הגויים, ועל כן הוא בחר לצעוק בעת יציאת נשמתו "משה אמת ותורתו אמת" (כמילותיהם האחרונות של קרח ועדתו, עליהן הם חוזרים עד היום).

סיפור זה שייך לספירת הדעת: משה רבינו הוא ספירת הדעת של כלל ישראל, כנודע, והמודעות של ישראל הוא המודעות לתורת אמת. העובדה שאת המודעות היוקדת הזו שלו בחר הגר לבטא בפיו ברגעיו האחרונים היא בסוד "דעת גנוז בפומא".

חסד: גדלות מוחין

כשפסקו הרשעים את דינו לשריפה נתנו לכמה רבנים וחשובים רשות לבקר אצלו, ואמרו לו שבוודאי כאשר יעלה למרום יפעול שינקמו באויביו ושונאיו, ואמר, אמשול לכם משל למה הדבר דומה: מעשה בילד מבני המלוכה שנתן לו אביו המלך שעשוע כעין ארמון מלכים וגינת חמד, פעם שיחק עם בן השר ושבר לו הילד בן השר את כל זה, וכעס מאוד ואמר בחרונו שכאשר יגדל ויהיה למלך על הארץ אז יתנקם בו, והנה כאשר יגדל ויעלה על כס המלוכה האם יזכו בכלל מה שעולל לו בן השר בילדותו?! כן תמהני עליכם שתדברו כזאת, וכי כאשר אעלה אל אבי שבשמים ותתענג נפשי מזיו השכינה, האם עדיין אזכור מה שעוללו לי בעולם שפל זה?!

סיפור זה (המופיע בנוסחאות שונות לגבי מי הוא זה אשר ניהל את השיחה הזאת עם גר הצדק) נותן זוית חדשה על מושג הנקמה. גר הצדק ממחיש במשלו כי הנקמה שייכת למצב של קטנות מוחין, ואילו כאשר זוכים לגדלות מוחין – כאשר בן המלך ובן השר גדלים – שוב אין עוסקים בכך כלל (וגם אם המעשה לא נשכח לחלוטין, הרי שהוא מאבד לחלוטין מחשיבותו). גדלות מוחין הוא מצב של דבקות אלקית, בה שוב אין עניני העולם תופסים מקום כלל וכלל (ובסיפורו של גר הצדק, אשר השתוקק למות על קידוש ה', אף נראה כי 'הריסת הארמון' – שרפתו על המוקד – היא זו שהביאה אותו למצב הדבקות וההתענגות על זיו השכינה). לכאורה, "גדולה נקמה", ומעשהו האחרון של משה רבינו היה מלחמת נקמה במדין, ואילו מסיפור זה משמע שהנקמה היא ענין קטנוני וילדותי לחלוטין. אכן, צריך להבין כי הדברים הם אמת לאמיתה, אלא שהם מדברים דווקא על נקמה אישית. הרצון לנקמה אישית הוא קטנות מוחין השייכת לילדים קטנים, המתרגזים על דברים פעוטים ומאיימים לחשב חשבונות ולנקום נקם. אבל, כאשר המדובר בנקמה שהיא עצמה קידוש ה' – כבמלחמתו האחרונה של משה רבינו, שהיא "נקמת הוי' במדין" – אזי הנקמה היא ענין אחר, נעלה וגדול (גם אז יש בנקמה ממד של קטנות, של התחשבנות וירידה לפרטים, אך אז זה רצוי וחיובי – ועל קטנות רצויה זו חשבו הרבנים שדברו עם גר הצדק על הנקמה, אלא שהוא חפץ לעבור למצב מוחלט של גדלות – ואכמ"ל להאריך עוד בהבנת הדבר, תן לחכם ויחכם עוד).

מעשה זה שייך לספירת החסד: היכולת נפשית להתגבר על הנטיה והיצר להנקם מזה שפגע בי ואפילו הרג אותי (ואף כאשר מדובר בגוי רשע שהרג אותי בגלל שאני יהודי) נובעת מחסד ואהבה. גר הצדק חש כי עוד מעט, אחרי שיעלה על המוקד, הוא עתיד לזכות לתענוג העליון, לחויה של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". בלשון הקבלה מכונה האהבה בתענוגים אותה נוחלים הצדיקים "ת עלמין דכיסופין", שהם בסוד "ארבע מאות שקל עובר לסוחר" האמורים באברהם אבינו, איש החסד, אביהם של הגרים.

חויה עמוקה זו – של אפסות כל העולם הזה, על פיתויו וצרותיו, מול הענג האלקי הנפלא – בא לידי ביטוי במיוחד ביום שריפתו של הגר, חג השבועות, בו נוהגים לומר את פיוט האקדמות, מהפיוטים המופלאים בספרות ישראל (ויש להעיר כי אף שעל פי מנהג חב"ד בדורות האחרונים אין אומרים פיוט זה בציבור, הרי הוא נדפס בסידור ואף ראו שהרבי נהג לומר אותו בשקט, ואם כן ראוי לכל אחד ואחד לומר את פיוט האקדמות בשבועות). בפיוט זה מתואר כיצד הגוים מנסים לפתות את ישראל להצטרף אליהם, בהבטיחם להם את כל טובות העולם ומנעמיו, ואילו היהודים צוחקים על הצעות אלו ואומרים לגוים כי אף על פי שהם הורגים בישראל, הרי הטובה לה זוכים ישראל היא גדולה ומופלאה באין ערוך, וכל צרות העולם הזה כמו גם כל פיתויו הם אין ואפס כנדע. גר הצדק במשלו המחיש את תוכן פיוט האקדמות, ואכן, הראשון שזוכה לחוש הזה הוא אברהם אבינו, איש החסד, ובעקבותיו כל הגרים הנדבקים באלקי ישראל. לגר יש חוש פנימי בהשגה זו, שבלעדיו הוא לא היה מתגייר. שהרי, גרות צדק אמיתית מתקיימת בעיקר כאשר רע ליהודים בעולם, בעוד שבתקופות בהן טוב ליהודים תקפותו של הגיור בעיתית על פי ההלכה. גר הצדק מסתפח לעם בזוי וסחוף, במצוק ובמצור, מתוך ההכרה שכנגד הטוב הפנימי הצפון בתורת ישראל כל צרות העולם אינן אלא משחק ילדים.

גבורה: מסירות נפש לכתחילה

בסיפור חייו של גר הצדק מודגש מאד כי הוא סיכן את חייו מתוך רצון ובמודעות גמורה, ואף רצון פנימי למסור את נפשו בסופו של דבר:

הגר צדק וחבירו למדו והשתלמו בחכמות שונות, וכן למדו על עם ישראל, והחליטו לחקור ולהתחקות על מנהגי ישראל ומצוותיהם, ונכנס הדבר בלבם ואמרו להתגייר ולהצטרף אל עם עולם, ונסע חבירו של הגרף לאמסטרדם ושם התגייר, אך הגרף אמר שהוא רוצה לכפור בגלולי בית אביו ואליליו והתגייר דווקא בארץ מולדתו [בפשטות, כך מקובל, הכוונה היא שלאחר שהתגייר באמסטרדם, רק שם היה הדבר אפשרי, בחר אברהם בן אברהם לחזור לארץ מולדתו ולהתגרות בכמרים]. ונתפס על ידי הכומרים והושיבוהו בבית האסורים וייסרו אותו שישוב לאמונתם והוא היה מחרפם ומגדפם, והביאו אליו את אביו ואת אמו והתרו בו שלא יזלזל בהכומרים כי מרה תהיה אחרינות, ואמר "כבר הייתי רוצה להיפטר מגוף עכור זה שנתפטם מבשר שקצים ורמשים".

רצונו של גר הצדק לשבור בתוקף את גלולי בית אביו, כפי שעשה אברהם אבינו, שייך לספירת הגבורה – לכח התקיף להתגרות ולהלחם כדי לקדש את שם ה' (וזו גם גבורתו של אברהם אבינו, איש החסד, ושמא משום כך אין הוא נזכר בפירוש בתורה שבכתב, המדגישה דווקא את קו החסד של עבודת אברהם). גם נכונותו, ואפילו רצונו, של גר הצדק להסתלק מהעולם להפטר מהגוף העכור שייכים לקו העליה והמרירות של ספירת הגבורה.

תשוקת ההסתלקות הזו חזקה ומפליאה יותר מאשר במקרים אחרים – היא גוברת על גבורת ההסתלקות של נדב ואביהוא, אשר נסתלקו מתוך "רצוא" בלי "שוב" (תנועה של קו שמאל, העולה ב"רצוא" ממטה למעלה), משום שאצלם לא היה הדבר מתוך רצון להסתלק מלכתחילה, וכפי שכבר הוזכר, תשוקת ההסתלקות של גר הצדק חזקה אפילו מתשוקה זו כפי שבאה לידי ביטוי אצל רבי עקיבא, שהיה ראשם ועיקרם של עשרת הרוגי מלכות, השייכים לספירת הגבורה, כדלקמן). תשוקה שכזו איננה מדת כל אדם, המצווה על "'וחי בהם', ולא שימות בהם", אך כפי שיתבאר לקמן, סיפורו של גר הצדק (שהתחולל כאשר היה הבעל שם טוב בן 51, 11 שנה בדיוק לפני הסתלקותו, וכאשר אדמו"ר הזקן היה בן 4) הוא אחת ההכנות להתגלות תורת החסידות בעולם.

תפארת: לימוד תורה – "נעשה ונשמע"

כבר הזכרנו את המפגש בין גר הצדק עם מכריו מהעבר, בו הם שאלו אותו במה הוא נשתנה מהם, שעל אף שכולם למדו את אותם דברים דווקא הוא ראה להתגייר. תשובתו הראשונה לשאלתם היתה:

אתם לא למדתם כמוני ונתקיים בכם "ונטמתם בם" וכדרשת חז"ל ונטמטם בם, כלום ניסיתם לקיים?

בלשונו של הרבי, נקודת התוכן של תשובת אברהם בן אברהם היתה כי הוא למד מתוך בהירות ש"המעשה הוא העיקר", בעוד שהם למדו מתוך טמטום הגורם למבט חיצוני ומרוחק על מה שנלמד. נקודה זו מתקשרת, גם היא, לחג השבועות – זמן מתן תורתנו (בו 'נתגיירנו' כולנו). כהקדמה לקבלת התורה הקדימו בני ישראל "נעשה ל"נשמע" (ודווקא בזכות כך זכו שמלאכי השרת, שסודם הוא "עושי דברו לשמוע בקול דברו", ירדו וקשרו להם שני כתרים). יש פירושים רבים להקדמת "נעשה" ל"נשמע", ומסיפור זה עולה עוד פירוש חשוב. לכאורה, ניתן לשאול, כיצד אפשר לדרוש ממי שלא יודע כלום לומר "נעשה ונשמע"? כיצד יכול הגר להתחייב באופן כזה לקבלת התורה? אחד הפירושים הוא כי "נעשה ונשמע" איננו רק הקדמה של התחיבות מוחלטת לפני הלימוד, אלא זו תודעה המלוה את הלימוד ויוצרת את אופיו היהודי המיוחד. הראש היהודי פועל בלימוד בשונה מהראש הגויי – השכל היהודי מצייר את מה שהוא לומד באופן מעשי, ולדידו מה שהוא עוסק בו אינו תיאוריה מופשטת אלא לימוד מוחשי הנוגע למעשה.

כך העידו גדולי ישראל, כי לימוד תורה אמיתי הוא כזה בו תוך כדי הלימוד הוא רואים בעין הפנימית של לבו ושכלו את תוכן הלימוד, ועד שהתחושה היא שבתוך הלימוד עצמו מתחוללת גם העשיה העולה ממנו. כך, לדוגמה, יובן לנו כי "נעשה ונשמע" ביחס לפסוק "וקשרתם לאות על ידכה" אינו רק הקביעה שרק אחרי הנחת תפילין ניתן להבין את משמעותה, אלא גם שהסיכוי לקלוט פסוק זה בפנימיות כרוך בכך שתוך כדי הקריאה יצייר האדם במוחו את עצמו עם תפילין על ראשו וזרועו. אפשר לחשוב שלימוד מעשי כזה אינו עמוק כמו לימוד תיאורטי, אך כל מי שטעם טעמו של לימוד תורה אמיתי יודע כי ההיפך הוא הנכון – כל דרך המחשבה של חז"ל (בפרט בתלמוד הבבלי) היא ציור המציאות של הדינים המדוברים, כשתוך כדי כך מתעוררות קושיות ובעיות הדורשות העמקה ופתרון. כאשר לומדים באופן מופשט לא מתעוררים לשים לב לדברים הטעונים הבהרה והעמקה ולא מגיעים ללימוד מוחלט של הסוגיא. דווקא מתוך הציור המעשי, הכרוך בהתמודדות עם קשיים והעלמות שמציב העולם המעשי, זוכים להגיע לריבוי אין סופי של חידושים והבנות, עליו נאמר "'ועלמות אין מספר' אלו ההלכות".

הראש היהודי הזה מופיע אצל הגר עוד לפני שהוא מתגייר, והוא המכשיר אותו לקבל על עצמו את התורה והמצוות. בחסידות מדייקים כי לשון חז"ל איננה "גוי שנתגייר" אלא "גר שנתגייר" – עוד לפני שנתגייר כבר היה לו פוטנציאל לרוח יהודית, כבר ריחפה עליו במקיף, כ"רוח אלהים מרחפת על פני המים", נשמת ישראל (ומהיכן זכה הגר, בן להורים גוים, לנשמה כזו? בסידור בית יעקב לר"י עמדין מפורש כי גר צדק נולד להורים גוים שהיתה ביניהם אהבה בעת הזיווג – שרש נשמת ישראל הוא אהבה, והדבר כה עמוק ועצמי עד שגם אם שני גוים זוכים להארת אהבה אמיתית בזיווגם, הילד הנולד להם הוא בעל פוטנציאל להתגייר). וכך, הגר – עוד בטרם נתגייר – כבר חושב בראש יהודי, וכאשר הוא לומד פסוק הוא סוגיא הוא חש כי לא יוכל להבינם באמת אם לא יצייר לעצמו כיצד הוא מקיים אותם. לכן, הסביר גר הצדק לרעיו מהעבר, בעוד שהם למדו את התורה מתוך טמטום הלב והמח האקדמי, המאפשר ללמוד ללא כל זיקה מעשית לנושא הנלמד, הרי שהוא למד מתוך תודעת "המעשה הוא העיקר", וכך זכה להקדים "נעשה" ל"נשמע" ולקבל את התורה ככל עם ישראל במתן תורה, בשמחה ובפנימיות.

לימוד עמוק זה בנוגע לאופי לימוד התורה היהודי – המשנה את כל הקליטה, ועושה אותה שמחה ופנימית – מכוון כנגד ספירת התפארת. התפארת בכלל היא עמוד התורה (כשה"תפארת – גופא" הוא "גופא דמלכא" המורכב מ-רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה), והנשמות היודעות לעסוק בתורה כדבעי – "מארי תורה" – הן בסוד ספירת התפארת בפרצוף הכללי של נשמות ישראל.

נצח: "אין גוי נעשה יהודי ואין יהודי נעשה גוי"

עוד מקובל בשמו של גר הצדק:

הוא היה אומר, אין גוי נעשה יהודי ואין יהודי נעשה גוי, אלא כשחזר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עם תורתו על כל האומות ומיאנו לקבלה היו ביניהם שחפצו לקבלה, אלא שבטלו ברוב. וכן כשכנסת ישראל קיבלה את התורה היו יחידים שלא רצו בה. הללו זכו ובאו והללו עקרו לשם רח"ל.

גם ה'ווארט' הזה מתקשר ליום היארצייט של גר הצדק, באשר כל הסיפור של החזרת התורה על כל האומות, עד לקבלת התורה על ידי עם ישראל, שייך גם הוא לזמן מתן תורתו. בתהליך זה, הסביר הגר, היו יחידים מבין האומות שרצו לקבל אל התורה, אך דעתם בטלה ברוב (דבר הממחיש כיצד פעמים רבות התעוררות טובה של יחידים מדוכאת על ידי החלטת החברה, הפוסלת אותה על הסף, ופעמים רבות שהפרט נבלע בכלל, למרבה הצער), ולאידך, ה"י, היו גם יחידים מבני ישראל שלא חפצו בקבלת התורה (בין אם שתקו באמירת "נעשה ונשמע", או שאמרו זאת תוך שבטלו זאת בלבם), אותו "שרש פורה רוש ולענה" ממנו הזהיר משה לפני הכניסה לארץ, והם אלו היחידים אשר אובדים מעמנו ר"ל (אודותם נאמר בסוף פל"ב בתניא ש"אין להם חלק באלקי ישראל").

בפרצוף הנבנה כאן שייכים הדברים לספירת הנצח, בה נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כשם שבה' נאמר "אני הוי' לא שניתי", כך גם ביהודים שברא אין שינוי לעולם – יהודי שקבל על עצמו את התורה באמת איננו הופך לגוי אף פעם, וגם גוי שמקבל את התורה אות הוא כי באמת כבר קבל עליו את התורה מעולמים.

הוד:

סיפור נוסף המסופר על גר הצדק ממחיש את הבנתו ביחס בין נשמות ישראל ובין הגרים:

בעת שהגר צדק ישב בבית הסוהר, עבר לידו שר וברכו לשלום ולא ענהו כי עמד באמצע התפילה. אחר כך שאלוהו הרי היה מותר להפסיק מפני היראה ומפני הכבוד. והשביה הגר צדק: בן המלך יכול לתמיד לבקש צרכי עצמו מאביו, אפילו בזמן שמדברים עמו בעניני חדשות המדינה ועניני מלכות, לא כן עבד המלך ואפילו שרי המלך אסור להם להזכיר צרכיהם בעת שהמלך מדבר עמם צרכי המלוכה. כך בני ישראל, בנין דמלכא, מותר להם להפסיק, אבל לאחרים הנמשלים כעבדי ושרי המלך אסור.

משלו של גר הצדק ממחיש כי היחס הראוי למלך הוא "וי ליה למאן דמחוי במחוג קמיה מלכא" – אוי לו למי שמפנה את תשומת לבו מהמלך בעת שהוא מדבר איתו, ודינו מות. לדבריו, ההלכה שמותר להפסיק מפני היראה ומפני הכבוד איננה הסדר הראוי והמתבקש, אלא ביטוי לקרבה יוצאת הדופן של ישראל לאביהם שבשמים, אשר רק בהיות בנים המצויים אצל אביהם הם מותרים להפסיק את השיחה הרצינית עמו ולהסב אותה לענייניהם שלהם, ואין הדברים אמורים במי שאיננו בן המתחטא אצל אביו. יש כאן אבחנה בין מי שנולד יהודי לבן גר (על אף שהתורה משוה בין האזרח והגר), ולפיה הראשון חש באופן בסיסי לפני ה' כבן לפני אביו, ואילו האחרון עובד את ה' בבחינת עבד בלבד.

עצם הנכונות של גר הצדק להכיר את מקומו מתוך שפלות שייכת לתכונת הוידוי התמים של ספירת ההוד. ובכלל, ספירת ההוד – המכוונת בגוף כנגד המערכת החיסונית, ובעם כולו היא השומרת מפני חדירת גורמים זרים ומזיקים (ומעודדת כניסת גרי צדק אמיתיים, המסוגים להתייהד באמת) – היא מקום האחיזה של הגרים (הן גרי הצדק והן גרי תושב), כמבואר במ"א. תחושת העבדות המוחלטת של הגר גם היא שייכת לספירת ההוד, בה נאמר "תמורת עבדות ממשלה". והנה, סיפור זה מבטא גם הוא את נכונותו המוחלטת (ואף רצונו) של הגר למסור את נפשו, ואת נכונותו להתעמת עם ראשי התרבות הגויית מתוכה צמח – ההוד הוא ענף ספירת הגבורה, בה מיקמנו את תכונת העימות ואת חשק מסירות הנפש של הגר.

יסוד: "יונתי בחגוי הסלע"

כשעלה על המוקד וקידש שם שמים ראו כדמות יונה פורחת מלהבות האש ועולה למעלה.

ישנם סיפורים רבים על צדיקים שבעת הסתלקותם הסובבים אותם ראוי מחזות שונים שהמחישו את הסתלקות הנשמה, כאשר הנשמה התלבשה בגוון או מראה מסוים. כך מסופר כי בהסתלקות הבעל שם טוב, יא שנה אחרי גר הצדק, ראו הסובבים אותו ביציאת נשמתו כעין אור סגול (או תכלת). היונה היא סמל של כלל ישראל, הנמשל ל"יונתי בחגוי הסלע", ובפרט זהו סמל של ה"צדיק יסוד עולם". לכן, התלבשות נשמתו בדמות יונה בעת ההסתלקות שייכת, בפרצוף שלנו, לספירת היסוד – זו בחינת הצדיק שבו.

מלכות: "רגליה יורדות מות"

כל הסיפורים הקודמים היו מעוררי התפעלות ונותנים טעם לשבח, עם כל החריפות שבהם, אך המימרא האחרונה הכרוכה עם קידוש ה' של גר הצדק נראית, במבט ראשון, כנותנת טעם לפגם:

לאחר שקידש גר הצדק את השם נתעורר קיטרוג גדול על שזה נעשה על ידי אחד מאומות העולם ונסתלקו שלשה עשר מצדיקי הדור.

כיצד ניתן להבין שפעולה נעלית כל כך של מסירות נפש על קידוש ה' גוררת בעקבותיה דווקא קטרוג? לעיל כבר נרמז כי בקידוש ה' של גר הצדק, כמו פעולות נוספות באותה תקופה, היתה גם הכנה להתגלות החסידות באותו הדור. הכנה מסוג זה דומה למשהו שהתחולל גם לפני גילוי פנימיות התורה על ידי רבי שמעון בר יוחאי. בתחלת האדרא אמר רבי שמעון לחברים כי הנשמות בדורות שקדמו לו השתייכו לגבורה (ובפרטות, כפי שמבאר האריז"ל, הרי הם בסוד ה גבורות), עליהן נאמר "הוי' שמעתי שמעך יראתי", ואילו מדורו שלו – "אנן בחביבותא תליא מילתא". שרש הנשמות שקדמו לגילוי רזי התורה הוא מהגבורות, ונטיתם הטבעית היא הסתלקות ועליה ממטה למעלה, ורק אחרי מיצוי מופלא של תנועת הנפש של צדיקי הדורות הללו מגיעה התנועה ההפוכה של המשכת החסדים בגילוי מלמעלה למטה – גילוי הזהר החל רק לאחר הסתלקותם מטילת המורא ומלאת הגבורה של עשרת הרוגי מלכות (שבראשם, כפי שנזכר, רבי עקיבא – רבו של רבי שמעון בר יוחאי). האריז"ל אומר כי בזכות מסירות הנפש של עשרת הרוגי מלכות יש בנו הכח להחזיק מעמד בגלות, עד ביאת גואל צדק. במובן מסוים יש בגלות מעלה על זמן הגאולה, עד שבהקשר זה מתוארים ימי הגאולה כ"ימים אשר אין בהם חפץ" – מעלה זו היא מעלת גילוי הגבורה היהודית, המתבטאת במלחמה באומות ובמות על קידוש ה'.

לפני גילוי תורתו של משיח – רזי תורה – נדרש מיצוי של תנועת הגבורה היהודית של הגלות, והדבר בא לידי ביטוי בעשרת הרוגי מלכות. בדומה לכך, לפני גילוי אורו של משיח בידי מורנו הבעל שם טוב נדרש שוב מיצוי של נשמות משרש הגבורה – כשם שגר הצדק ביטא בחייו ובמותו את הגבורה היהודית הזאת (גבורה קדושה ועליונה של אמא עילאה), כך גם יג הצדיקים שהסתלקו בעקבות זאת מן העולם – שבודאי לא השתייכו לתלמידי-חסידי מורנו הבעל שם טוב – היו נשמות של גבורה, שסיום תפקידן בעולם היה בהסתלקות אל ה' (הקטרוג עצמו מבטא את ההקפדה והדקדוק השייכים לנשמות כאלו, משרש הגבורה והדין, ובודאי דווקא ביחס לנשמות כאלו יכולה להתעורר התביעה מדוע לא פעלו לקדש את ה' באותה גבורה כמו גר הצדק).

ההסתלקות ההכרחית של נשמות הגבורה לפני הורדת החסדים שייכת לספירת המלכות, בה נאמר "רגליה יורדות מות", ונשמות אלו כולן הן בבחינת "הרוגי מלכות" – לכן שייך סיפור זה לספירת המלכות, והוא החותם בכי טוב את פרצוף חייו של גר הצדק, אשר פעולתו היתה נחוצה כדי להביא לעולמנו את אור הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים, אור תורתו של משיח.

עד כאן הפרצוף של הגר צדק, לכבוד הסיום של ימי מתן תורה עכשיו, סיום התשלומים של יב בסיון. לפני שנתחיל את הדבר מלכות אפשר לנגן – אנו שלושים יום לפני יב תמוז, ואפשר לחשוב על העתיד במקום על העבר, ולנגן את ניגון גאולת יב תמוז.

אנו כעת בפרשת "בהעלֹתך את הנרֹת" – רש"י מפרש שצריך להעלות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", וכל שיחת הרבי על הנושא הזה. כלומר, יש צדיק, והצדיק צריך להדליק אותי, את ה"נר הוי' נשמת אדם" שלי. כל עם ישראל מכונה מנורת זהב טהורה, שיש בה שבעה קנים ("אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות") – יש עובד ה' באהבה, יש ביראה, יש בתפארת (התפארות בה'), בנצח, בהוד, ביסוד ובמלכות. תמיד סוד הזהב זה ז שמתחלק ל-ה ו-ב (זה נוסחא פשוטה) – ה מדות מחסד עד הוד, עקרי המדות, ותוספת של ב, שזה שני כוללים להמשיך את האור "חוצה". צריך שני צדיקים, צדיק עליון ביסוד וצדיק תחתון במלכות.

בלקו"ת, כשאדה"ז מסביר את שרשי הנשמה כנגד שבעת הנרות, זה נראה כאילו מדלג על ספירת היסוד (וכך מעיר הרבי בהערה בדבר מלכות). הוא מסביר בפירוט את העבודה בחסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד, ואז אומר שיש מי שעובד ה' בהתנשאות ויש מי שעובד ה' בשפלות. מי שמדייק רואה שכתוב ז"פ "יש מי ש...", אבל אחרי הוד אומר "יש מי שעובד ה' בהתנשאות", שזה לא אף אחד הדברים הרגילים שקשורים ליסוד בדרך כלל (דבקות, התקשרות וכיו"ב). לכאורה, התנשאות ושפלות זה שתי בחינות של מלכות, שכתוב שהסוד שלה הוא כמו השפל והגאות (חושבנא דדין כחושבנא דדין) שבים המלכות – לפי השפל הפנימי כך ההתנשאות על עם. כל המטוטלת הזו, של השפלות וההתנשאות, היא מכח הרוממות העצמית של המלך. רוממות זו באה לידי ביטוי במודעות שלו קודם בשפלות קיומית, ואחר כך, לפי עומק השפלות, ביכולת להתנשא על עם כדי "להרבות בכבוד שמים ולמעט בכבוד עצמו". בכל אופן, מכיון שמטרת אדה"ז כאן היא להסביר את שבעת קני המנורה, חייב להיות יסוד באיזה מקום. כתוב בהערה בדבר מלכות שנראה שמדלג על יסוד, אבל צריך לשים לב שיש שבע "יש מי", סימן שזה שבע המדות.

ההסבר הוא שהאחרון החביב, "יש מי שעובד את ה' בשפלות", זה דוד מלכא משיחא, האומר "והייתי שפל בעיני" – זה משיח בן דוד, שהוא "בר נפלא" ("נפלא" זה שפלות, כל הזמן נופל, אבל "כי נפלתי קמתי", כמו שנסביר בהמשך בתניא בענין "שבע יפול צדיק וקם"). התנשאות זה גם מלכות, אבל שרשה זה מלכות דז"א, עטרת היסוד. יכולת המלך המתוקנת להתנשא על עם באה מספירת היסוד – זה לא היסוד שביסוד אלא המלכות שביסוד. זה בחינת משיח בן יוסף. לכן יש דיוק מאד חשוב בלקו"ת – אם התנשאות ושפלות היו שתי פנים של המלכות זה היה צריך להיות כתוב בסדר הפוך, כי מהרוממות העצמית באה למודעות מלך קודם כל הרגשת שפלות קיומית, "והייתי שפל בעיני" ביני לבין עצמי (לפעמים מתגלה כלפי חוץ, כמו בסיפור של דוד ומיכל, אבל בדרך כלל זה רק בינו לבין עצמו), ורק אחר כך באה גאות באותה המדה בדיוק, התנשאות על עם למלוך (זה האיזון באזניים, שמע = שפל = גאות). המלך עליו כתוב בפירוש שהיתה לו התנשאות דקדושה, לשם שמים, זה המלך יהושפט – "ויגבה לבו בדרכי הוי'" (פסוק של שבועות, המובא בקשר לסוד של הר סיני).

נחזור: אם הכוונה של אדה"ז בלקו"ת היא שגם "יש מי שעובד ה' בהתנשאות" וגם "יש מי שעובד ה' בשפלות" הם במלכות, אז היה צריך להקדים שפלות להתנשאות, וגם לא כל כך חלק שיחלק זאת לשני "יש מי". עטרת היסוד זה משיח בן אפרים. ההתנשאות זה גילוי העטרה, "אין כתר אלא למלך" – זה התנשאות המלך, שיש בה גם שיקוף של הרוממות העצמית. כתוב שמי שברית המילה שלו מאירה, זה סימן שהוא ראוי להיות מלך. שרש ההתנשאות זה בעטרת היסוד, ולכן סימן המלך הוא הארת הברית המתוקנת שלו. ידוע שסימן שרש נשמות יוסף ואפרים זה התנשאות (בעיקר ר' צדוק מדבר על זה, ולכן הוא לא כל כך אוהב אותן...), ואילו סימן נשמות יהודה הוא שפלות. אבל גם משיח בן דוד זקוק להתנשאות – יורש בחינה זו מפנימיות הכתר, דרך עטרת היסוד, ואחר כך זה מופיע אצלו כגאות של ים המלכות. הרמז זה "הוי' מלך גאות לבש" – ר"ת ים גל, ה"ים" (ים המלכות) הוא בשפלות בפנימיותו, אבל כשיוצא ממנו הגל הוא מתלבש בגאות, ואת הלבוש הזה רוכש מעטרת היסוד (שהיא, כמבואר אצלנו באריכות, שרש כל מערכת העור בגוף – הלבוש, שלפני החטא היה לבוש החשמל של אדה"ר).

עד כאן הכל איזה מאמר מוסגר שיש מנורה, עם ישראל, ויש שבעה קנים המתחלקים ל-ה ו-ב (כפי שהרבי ממשיך להסביר באריכות), ויש את הכהן הגדול המצווה "בהעלותך את הנרות" "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". הווארט שהרבי מאריך לבאר בכל השיחה הזאת הוא ש"שלהבת עולה מאליה" זה שכל יהודי צריך להגיע לעבודת ה' בכח עצמו. לדוגמה, מסביר הרבי, כשיש לך רב שמלמד אותך תורה – אם זה רב אמיתי הוא לא רוצה ליצור בך תלות, לא רוצה שאף פעם לא תוכל להשתחרר ממנו ומהתלות בו, הוא רוצה שתגדל בתורה ותהיה עצמאי, שאתה תפסוק את ההלכות ואתה תחדש חידושים בתורה. כך הקב"ה בעצמו מחייך ואומר "נצחוני בני נצחוני". אנו מכונים בתנ"ך "למודי הוי'", אנו תלמידים של ה', והרב רוצה שאנו נחדש אפילו נגדו – ה' מחייך כשאנו פוסקים אפילו נגדו. זה הרצון הפנימי של הרב, שהתלמיד נהיה עצמאי. זו דוגמה אחת שמביא הרבי ל"שלהבת עולה מאליה", שכל אחד יוכל להגיע למצב שמחדש בעצמו חידושים, ויהיה רב כל כך טוב ואמיתי ויודע ספר באמת שיוכל לפסוק הלכה, ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

נאמר את הנקודות העיקריות של השיחה בקיצור:

הרבי אומר שבדבר הזה ש"שלהבת עולה מאליה" – שזה להיות עצמאי – יש שתי בחינות. יש בחינה אחת ש"הרגל נעשה טבע שני" – אם אתה מתרגל למשהו זה הופך להיות טבע שני. ורמז (שלא מובא בשיחה): טבע שני = אמת. לא לחשוב שזה לא אמיתי – במדה מסוימת זה יותר אמיתי גם מהטבע הראשון שלך, כי הטבע הראשון זה תהו והטבע השני זה תיקון, מדת יעקב, בו נאמר "תתן אמת ליעקב". יש משהו חשוב שהטבע השני צריך להיות כל כך חזק, כמו הטבע הראשון (הרבי מזכיר זאת בשיחה) – זה כמו לחבר את עצמת התהו עם העדינות של התיקון, את האורות המרובים דתהו עם הכלים המרובים דתיקון (סיסמת הבאת המשיח שהרבי מוסר לנו). בכל אופן, הרבי אומר שיש מדרגה אחת שהגוף מזדכך – זה נקרא זיכוך הגוף – וככל שמתמיד ולומד זה הופך להיות טבע שני, והטבע השני הוא האמת, הוא הרצוי.

בתור מאמר מוסגר, הרבי אומר שצריך לא לבלבל – וזה דיוק מאד חשוב – בין הטבע השני הזה, "הרגל נעשה טבע שני", לבין מה שנאמר "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". "מצות אנשים מלומדה" זה משהו שלילי, שאדם עושה משהו שהופך להיות שגרה ואז זה גורנישט – מאבד כל רגש ותוכן פנימי, זה לא יראת ה' באמת אלא משהו חיצוני לגמרי, שהאדם עושה כי חונך לעשות כך. אז מה ההבדל בין "מצות אנשים מלומדה" ל"עד שתהא שלהבת עולה מאליה" לפי הדרגה הראשונה, ש"הרגל נעשה טבע שני"? הרבי אומר שהאבחון מאד קל – ב"מצות אנשים מלומדה" לא רק שלא עולה בקדש, אלא גם, בלי לשים לב, נסוג כל הזמן. אם זה מכונה שרצה כל הזמן על מטען אנרגיה שקבלה פעם אחת – אין בכך שום תאוצה, ולהיפך, לאט לאט יגמר לו הדלק, וככל שהדלק יגמר לו לאט לאט הוא יתחיל לסגת. יכול להיות שזה יחזיק לו עד מאה ועשרים – שימות יהודי כשר לחלוטין – אבל בכל אופן אין בזה שום עליה בקדש. כאן, הדגש, אומר הרבי, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – זו נשיאת הפכים, מחד זה טבעי ומורגל, ומאידך יש בכך כל הזמן עליה.

הרבי גם אומר שיש דבר יותר טוב מ"מצות אנשים מלומדה", שעבודת האדם גדלה, אבל הוא מתפשט לרוחב – כובש יותר ויותר שטחים, אבל הכל במישור הראשוני שלו. זה גם ווארט מאד יפה שכתוב כאן – יש אחד שרואים שבמשך חייו מתפשט וגדל, היתה לו ישיבה אחת, אחר כך שתים, אחר כך שלוש וכו', ובכל ישיבה גדל מספר התלמידים. באמת יש ענין של "כמות מאכט איכות" – יתכן שהכמות גם תעלה את האיכות, אבל אם זה לא קורה יש כאן רק התפשטות לרוחב. התפשטות לרוחב זה יפה מאד, אבל זה לא נקרא עליה בקדש – עליה זה דילוג הערך כלפי מעלה. לפי זה יש פה שלוש בחינות – (א) "מצות אנשים מלומדה" (שלא מתפשט לשום כיוון, והיות שסטטי סופו גם לרדת – או שמתקדמים או שנסוגים), (ב) התפשטות לרוחב בלבד, (ג) "שתהא שלהבת עולה מאליה" בתור הרגל. זה כאן הווארט הפנימי, שאפשר להתרגל לדלג למעלה באין ערוך – זה ממש נשמע דבר והיפוכו.

במה תלוי ה"שלהבת עולה מאליה"? קודם כל בכך שהאדם מרגיש שההתרגלות שלו זה להאיר. הרבי מדייק כל מילה – ה"מאליה" זה שקורה מעצמו, אבל קודם כל צריך "שלהבת", שאדם ידליק את עצמו. בלי אש אין סיכוי – גם אש יכולה להתרגל, אבל בלי אש אין כלום. אחר כך "עולה" – טבע האש זה לעלות. יש גם אש שמתפשטת, כמו אב "ההבער" מארבע אבות נזיקין, שזו אש שמתפשטת. יכול להיות שבגלל זה מזיק – כי רק מתפשט ולא עולה. אם היה עולה כבר לא היה מזיק. אותם אנשים שהם אש מתפשטת לרוחב זה מסוכן מאד, כל הזמן שורפים שדות מסביב. קודם צריך "שלהבת", אחר כך "עולה", ושיהיה "מאליה" – טבע שני. כל זה המדרגה הראשונה, שתלויה בזיכוך הגוף, תוך כדי שאדם עובד על עצמו ומתמיד בשקידת התורה. לדוגמה, יש אחד שמחונן בשכל טוב, ואפילו שהוא בעל תשובה טרי – הוא נכנס כאן לישיבה, פותחים גמרא באיזו סוגיא די עמוקה, עם ראשונים ואחרונים, והוא תופס מיד כי יש לו שכל טוב. זה פלאי פלאים, לתפוס גמרא עם מפרשים, אבל אותו אחד כבר יכול ללמד? לחדש חידושי אמת? לפסוק הלכות? רחוק מזה לגמרי. לא מספיק שיש לו שכל בריא וטוב (ב"ה שיש לו, אבל זה לא מספיק) – צריך שזה יכנס לו להרגל, הוא צריך כל כך הרבה ללמוד שהתורה זה כבר הרגל בשבילו. לא "מצות אנשים מלומדה", אלא כל כך מורגל שבא רק על ידי ריבוי יגיעה ומחשבה. צריך להגיע לכך שיהיה ת"ח אמיתי, שצריך לעמוד מפניו יותר מאשר מפני ס"ת, כי כל היום מורגל במחשבת תורה. הרגל עולה על השכל הטוב פי מליון – אם מתרגל אז יש סיכוי שיוכל לחדש חידוש אמת ולהגיע לפסיקה אליבא דהלכתא. עד כאן מדרגה ראשונה.

אחר כך הרבי מסביר שיש מדרגה שניה, שלא קשור להרגל וזיכוך הגוף, אלא היא התגלות של "עצמות מלובשת בגוף". זה קשור לפתגם הרבי מראשית הנשיאות שיש אחד – התכוון לרבי הקודם – שרואים אצלו שיש התגלות והשתקפות העצמות, ה' ממש, בתוך הגוף. אז "שלהבת עולה מאליה" – זה מדרגה באין ערוך, דבר אחר לגמרי. זה שתי המדרגות שהרבי כותב בשיחה. במדרגה השניה אין הכוונה שהוא זכך את הגוף, אלא שהגוף עצמו הפך לאלקות – כל מה שעושה זה אלקות, "האבות הן המרכבה" ו"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". והרבי מדבר לכל אחד – אומר שגם אתה יכול להגיע למצב שהעצמות תשתקף בגוף, וגם להדביק בכך את הזולת "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

הרבי אומר בשיחה זאת גם שכאשר הקב"ה בורא את העולם עושה זאת בדרך הזאת, שתהא שלהבת עולה מאליה. כמו שכתוב בתניא, בסוף אגה"ק, שבכל יש נברא קיימת, אליבא דאמת, השתקפות של היש האמיתי – וזה יתגלה לע"ל. כל דבר נראה שהוא יש ודבר נפרד בפני עצמו – ה' ברא כל דבר שיראה עצמאי, כאילו שהוא "מאליה". "מאליה" זה הטבע של כל דבר. הטבע היהודי האמיתי, מה שאנו מכנים "מודעות טבעית" של יהודי – מודעות משיחית – זה בדיוק נושא השיחה של הרבי. קודם הוא אומר שהסוד הזה טבוע בעצם הבריאה. הסוד הזה שמחד, כפי שלומדים כעת בשער היחוד והאמונה, אם ה' יפסיק להזרים זאת בתוך הבריאה הכל בן רגע יהפוך לאין ואפס ממש. מאידך זה נראה כאילו שה' מסולק, וכל דבר מחזיק עצמו בעצמו. צריך לתת את הדעת על התופעה הזאת, וזה בעצם כל הסוד של "שער היחוד והאמונה" שלומדים בימים אלו (ובהמשך נפתח בו, בע"ה).

אבל יש משהו עוד יותר חשוב שהרבי כותב, חידוש יפה מאד, שגם כאשר יהודי מקיים מצוה מעשית, המגמה היא שה"חפצא" בו מקיימים את המצוה, ואפילו ה"חפצא" בו מקיימים "בכל דרכיך דעהו", ידלק "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". לדוגמה, האדם כתב ספר תורה והשקיע בכך הרבה – קדש את השמות לפי ההלכה וכו' – אז הוא יצר ס"ת. ספר תורה זה "חפצא", שכבר קדוש בפני עצמו – יש בכך קדושה עצמית מאד, עד כדי כך שאם אני רוצה להשבע שבועה לה' בדרגה הכי גבוהה, אני צריך לנקוט חפץ של קדושה, כס"ת, ולהשבע עם זה ביד, וזה משנה לגמרי את איכות השבועה. כלומר, אני יצרתי דבר שעכשיו הוא עצמאי בקדושה – הוא "שלהבת עולה מאליה", וכל כך "שלהבת עולה מאליה" עד שיכול כעת להקפיץ אותי מעלה מעלה. המהר"ל מפראג יצר את הגולם, שפחות ממנו, אבל אם אדם כותב ס"ת הוא יוצר משהו שיותר גבוה ממנו. אותו הדבר כאשר אדם מקדיש קרבן לה' – "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'" – הוא מכניס בקרבן קדושה שיותר ממנו, לכן זה מכפר עליו. הוא הקדיש את הקרבן, והקרבן בא ומסוגל לכפר עליו. יש עוד כמה דוגמאות שהרבי מביא.

ה'ווארט' הוא שהמגמה של כל מה שעושים – כל השיחות של דבר מלכות – זה לחנך אותך להיות רבי. מודעות של רבי זה תמיד מודעות שהמקבל שלו יהיה "שלהבת עולה מאליה". זה אחד המושגים העצמיים של רבי אמיתי. כמו שנאמר שאדה"ז כתב "ספר של בינונים", ושואלים איפה זה ה"ספר של צדיקים" – במדה מסוימת זה הדבר מלכות, שאדה"ז חכה לו. הדבר מלכות בא לחנך כל אחד איך להיות צדיק, שזה דבר שוה לכל נפש. הוא אומר שגם באוכל ובשתיה צריך להחדיר כל כך הרבה קדושה, בכל מה שאתה בא במגע איתו, עד שהוא עצמו יהיה "שלהבת עולה מאליה".

אם כן, שתי הנקודות החשובות כאן זה מה שאמרנו: שמחלק בין שתי דרגות של "שלהבת עולה מאליה", וגם אומר שלא רק שאתה צריך להדליק אותי ואני צריך להדליק אותך, אלא שכל אחד מאתנו צריך להדליק כל דבר שאנו באים במגע איתו בעולם שלנו, שבכל דבר יהיה "שלהבת עולה מאליה".

נוסיף לזה קצת נפח – לא רק התפשטות, אלא אני מקוה גם קצת "עולה". קודם כל, נתחיל מתופעה מאד מענינת. אם רש"י אומר מילה, כמו בתורה בכלל, בדרך כלל שבא מושג או מלה מיוחדת יש ריכוז של אותו מושג בתורה. גם לעניננו, המושג של "מאליה" – שמציין איזו מודעות טבעית – חוזר, באורח פלא, באותו איזור בפירוש רש"י על שלושה דברים שונים, כדלקמן.

מלת המפתח היא "מאליה". נסביר קצת בלשון הרגילה אצלנו את ההבדל בין שתי המדרגות שהרבי מסביר – זיכוך הגוף והתלבשות העצמות בגוף. כשאני אומר "מאליה" אני חושב, בדרך כלל, שהדבר קורה מעצמו – בלי כוונה ומחשבה. זה שקורה מעצמו זה הפירוש העליון, אבל זיכוך הגוף – כמו תלמיד שנעשה עצמאי – אין הכוונה שקורה בלי כוונה. לאו דווקא שהתלמיד מתחיל לחדש חידושים בשינה, אלא שכל כך מורגל בתורה שעושה כל הזמן מאמץ ללמוד תורה, פותח את הספר ומתעמק בסוגיא ויוצא לו חידוש טוב ואמיתי. לכאורה זה לא נקרא "מאליה", כי זה עם כוונה – למה זה נקרא "מאליה"? מה שקורה כאן "מאליו" זה שהכל תלוי ביגיעת עצמו, ולא זקוק לידי המדליק, אבל ה"מאליה" האמיתי זה לכאורה שקורה לגמרי מעצמו, כמו אהבת ה' מאליה בתניא, שזה בלי התבוננות וזה מדרגת צדיקים. אם צריך להתבונן בשביל לעורר אהבה לה', זה לא הפירוש הפשוט של "מאליה" – אפשר להסביר כך, וזה מה שהרבי עושה ביחס למי שכל כך מורגל וגם עולה כל פעם בקדש, אבל זה לא הפירוש הפשוט.

"מאליה" זה אותיות אלהים – זה שה' רוצה שיהודים יעשו הכל באופן של "שלהבת עולה מאליה" מתבטא בפסוק "אני אמרתי אלהים אתם". לאיזו מדרגה משתי המדרגות של הרבי זה מתאים? למדרגה העליונה בעיקר. צריך לומר שגם המדרגה הראשונה, הנמוכה, זה גם בחינת אלהים – זה כמו שדייני אמת בתורה מכונים אלהים. אבל מה שזה לגמרי אלקים, השתקפות העצמות בתוך הגוף ממש, בחינת מרכבה, זו המדרגה העליונה של "מאליה" שהרבי מסביר. בכל אופן, מאד חשוב ש"מאליה" זה אותיות אלהים – רומז ל"אני אמרתי אלהים אתם", רצון ה' מאתנו לפני חטא אדה"ר, שהכל יהיה "שלהבת העולה מאליה".

שלוש ה"מאליה" הרצופים – הפסוק האחרון של נשא (ורש"י אומר שיש קשר בין הפרשות, בכך שאהרן ראה את כל הקרבנות שהביאו הנשיאים וחלשה עליו דעתו, ואז ה' מנחם אותו ששלך גדולה משלהם, שאתה מיטיב את הנרות) הוא שמשה שומע "את הקול מדבר אליו", ורש"י מפרש ששומע את ה' "מתדבר" בינו לבין עצמו, והקול נשמע לו "מאליו". כמו שהרבי יושב בחדר שלו, ולומד תורה לבד, אבל בקול, ומי שעומד ליד החלון שומע אותו מאליו. מה כאן הפירוש  של המלה "מאליו"? שהמשמיע לא מכוון אליו, שה' כאילו לא מדבר אליו. בדימוי של הרבי יושב למעלה בחדר ולומד בינו לבין עצמו, יתכן שהרבי לא יודע שמישהו מקשיב, אבל אצל הקב"ה הכל בכוונה – הוא יודע שיש שם משה רבינו, והוא רוצה שמשה רבינו ישמע מאליו. אז מה הקב"ה עושה כאן? הוא מדליק את משה רבינו, אבל בדרך כזאת שתהא שלהבת עולה מאליה. זה גופא שהוא לא מדבר אליו זה לטובת משה – הוא רוצה לעשות את משה רבינו עצמאי.

נסביר טפה יותר – יש אור ויש שפע, וכתוב שזה ההבדל בין רבי למשפיע. שפע זה מאמץ נפשי מכוון מהמשפיע למושפע, שאני משתדל בכוונה למסור לך משהו – אני מאכיל אותך. בשביל להאכיל אותך, לשים בפה ממש, אני צריך לקחת משהו מעצמי – לפי מינון נכון – ועם מאמץ מכוון לשים לך בתוך הפה. מי שעושה זאת הוא משפיע, לא רבי. צריך, כפי שאולי נסביר, גם רבי וגם משפיע – אבל רבי הוא אור, מאור שמאיר לכל העולם (כפי שכתוב בשער היחוד והאמונה), ומאיר בדרך ממילא. נחזור למשל הרב שלומד בינו לבין עצמו – למה הוא בכלל מדבר? אפשר לומר שמדבר כי יודע שכתוב בתורה "'כי חיים הם למוצאיהם', אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה" ו"ערוכה בכל ושמורה", אבל יותר עצמי לומר שכלל לא יודע שמדבר, וגם זה "מאליו". כמו שדברנו קודם (בחלק על גר הצדק, אברהם בן אברהם) על הטבע היהודי בלימודו, יש ודאי משהו שלא נמצא אצל גוי, להבדיל, שכאשר יהודי לומד – חוץ מזה שמודע לצווי הפסוק לפי חז"ל, ויש זמנים בהם הוא מדבר ויש זמנים ששותק (יש אחד שמעיין עמוק ולא מדבר) – יתכן שהוא מדבר גם כשלא חייב לדבר. אם יש איזו רמה, מאד עמוקה בלא מודע שלו, בה הוא יודע שיש תלמיד מחוץ לחלון, אז הוא יודע שאם יחשוב על התלמיד זה יוריד את הרמה – זה יצמצם אותו, יצמצם את הלימוד. מחד, אני רוצה שהתלמיד יקבל את הלימוד – שיקבל ממדרגה עצמית. אם ה' חושב על משה רבינו תוך כדי שמדבר אליו, ממילא הוא מצמצם את עצמו לפי המוגבלות של משה רבינו – אז הוא מאיר למשה רבינו "אור המאיר לזולתו", שזה וה, השפעה או אור לזולת. אם רוצה להאיר לו יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", "אור המאיר לעצמו", חייב להיות מדבר בינו לבין עצמו. זה פרדוקס – אם חושב על המקבל קלקל את כל העסק, אבל באמת רוצה שישמע. זה כמו הסיפור של אדה"ז שהיו לו כתבים מהבעש"ט, והוא שם אותם בקופסא נעולה וכתב עליה שהקורא מוחרם בעוה"ז ובעוה"ב. אחר כך זה נשרף, והוא הצטער, כי רצה לגלות זאת לבנו, אדמו"ר האמצעי. אחר כך הוא חשב, ואמר – ב"ה הוא כבר פתח וראה זאת. יש דבר שאתה באמת רוצה לגלות, אבל אתה עושה זאת כ"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – זה נשיאת הפכים שרק יהודי יכול לעשות. בדיבור אל משה כל הממדים נמצאים יחד, וזה הקדמה ל"בהעלתך את הנרות" – יש בכך גם שה' מדבר בינו לבין עצמו מאליו, וגם משה שומע מאליו.

אחר כך באה העלאת הנרות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". סיום פרשת המנורה הוא "כן עשה את המנורה" ורש"י מסביר שמשה רבינו נתקשה, וה' עשה את המנורה – "על ידי הקב"ה נעשית מאליה" (זה סיום רש"י לפרשיה זו). זה שהמנורה נעשית מאליה, אין לך אסמכתא יותר מכך למה שהרבי אומר שגם במצוה מעשית צריך להכניס את השלהבת לחפצא. מי עשה את המנורה? אפשר לומר שזה על דרך החקירה מי יבנה את המקדש – ירד מהשמים או שאנו נבנה? כתוב ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", והמסקנה המקובלת שאנו עושים אבל כ"מסייע שאין בו ממש" ולכן באמת נכון לומר שה' עושה. רמז לכך ב"כן עשה את המנורה" – מישהו עשה בפשט, אבל רש"י אומר שבעצם ה' עשה. זה דברי רש"י, ששיטתו שהמקדש ירד מהשמים. מה זה מלמד אותי? שמי שעשה, עשה את זה במודעות כזאת שהוא לא כאן, או, במקרה הטוב, שהוא "מסייע שאין בו ממש". מתי צריך להגיע לדרגה כזאת, שאני "מסייע שאין בו ממש"? כשזה קשה עלי. זה חשוב מאד – מאד חיובי שאתה מרגיש שהדבר "גדול עלי". משה נתקשה – אני לא מבין איך לעשות זאת – ואז, תוך כדי שהוא מתקשה, מרגיש שה' צריך לעשות זאת, ובכך מפנה מקום שהקב"ה בכבודו ובעצמו נכנס והוא עושה, המנורה נעשית "מאליה". זה סיום הפרשה.

אם הרבי אומר שכל מה שאני עושה צריך להיות בבחינת "שלהבת עולה מאליה", זה בדיוק מה שכתוב כאן – כך משה עשה את המנורה, וקרי שהקב"ה עשה את המנורה.

שלוש פעמים בסמיכות – מאליו, מאליה, מאליה. מה המבנה הכי פשוט כדי להסביר מה שקורה כאן? הקב"ה מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו, אח"כ "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ואחר כך "'כן עשה את המנורה' – המנורה נעשית מאליה". הראשון זה ה' ומשה, השני זה כבר אהרן, והמנורה זה עם ישראל. ה"מאליו" הראשון בין ה' למשה – איך ה' מדליק אותו עד שהוא יהיה שלהבת עולה מאליה. השני זה אהרן כלפי המנורה, שזה נשמות עמ"י, והשלישי זה הגוף – איך הגוף הזה, החפץ של המנורה, נעשה, שזה הקב"ה עשה וממילא היא נעשית מאליה. הציור הכי פשוט הוא מושכל-מורגש-מוטבע – חב"ד, חג"ת, נה"י – שבכל מדרגה בנפש צריך "שלהבת עולה מאליה". התיקון המוחלט של השכל זה "מִדבר אליו" – ה' מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו, משה הוא השכל כאן. אחר כך שלהבת אהרן זה הדלקת הרגש, הלב. איך יודעים זאת? חוץ מזה שפשוט מאד ששלהבת זה הלב, ידוע הרמז ששלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (יש עוד רמז, ששלהבת זה הבל בתוך שת – אלו שרשי הנשמה של משה, ר"ת משה-שת-הבל למפרע, אבל משה יותר גבוה משניהם, כמובן, וגם כאן יש משה בפני עצמו, שומע את הדיבור מאליו, ואז יש "שלהבת עולה מאליה"). "כן עשה את המנורה" בנפש זה מעשה, לעשות משהו, זה נה"י – כחות המעשה. כך צריך לפעול, שהקב"ה עושה את זה – שאני סך הכל מסייע שאין בו ממש, וממילא הקב"ה עושה והדבר נעשה "מאליה". אם אני פועל כך הכל הופך לחפצא דקדושה, אפילו דברי הרשות, כי אני מגלה שה' עשה. זה מה שאמרנו בתחלה שה' בורא את העולם כ"שלהבת עולה מאליה" – ה' בורא את העולם כך שחושב שהוא דבר בפני עצמו. אם אני עושה משהו באופן בו בעצם ה' הוא שעושה זאת, אז הוא כבר יודע שה' עשה זאת והוא נתן לו את העצמאות כדי לשקף את העצמות בעולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אם כן, בשלוש הפעמים שרש"י משתמש בביטוי זה יש שלמות של המושג "שלהבת עולה מאליה".

עוד דבר חשוב לפני שנעבור לתניא: אמרנו ששלהבת זה אהבת ה' בלב, ולכן הרמז שעולה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כתוב גם שזה שלוש הרמות בשלהבת – נהורא אוכמא (אור כהה הנאחז בפתילה), נהורא חוורא (האור הלבן שמסביב), ועוד אורה למעלה (כעין הילה). לראות שלוש רמות אלו באש זו כוונה בהדלקת הנר, לראות שלמות השלהבת, וזה "בכל לבבך [נהורא אוכמא, שחור או תכלת הנאחז בנר] בכל נפשך [נהורא חוורא] ובכל מאדך [עוד אור מעל זה, שכבר לא גשמי ומוחשי כל כך כנהורא חוורא, וזה בלי גבול]". בכל אופן, השלהבת רומזת לפסוק שבא אחרי "שמע ישראל וגו'". כעת נשים לב למשהו מאד יפה, שר"ת של "שלהבת עולה מאליה" זה צירוף של שמע. בדרך כלל כתוב לכוון ב"שמע" לר"ת ישר והפוך – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" וקבלת עול מלכות שמים. כעת נוסף לנו עוד צירוף.

בסה"כ לשלוש אותיות יש ששה צירופים – ראוי להשלים את פרצוף צירופי שמע. יש באמת כוונה כזו, לכוון לששה ר"ת בק"ש. שמע זה התבוננות, והתוצאה מתגלה ב"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מה ההבדל בין האור המוחשי ("בכל לבבך ובכל נפשך") להילה הלא מוחשית ("בכל מאדך")? אמרנו קודם שיש אהבה שהיא תולדה של התבוננות, אבל יש להגיע לאהבה שזה עיקר ה"שלהבת עולה מאליה", ללא קשר להתבוננות – זה ה"מאליה" האמיתי. "שמע ישראל וגו'" זה התבוננות, ואם תתבונן כראוי אני מבטיח לך שיתקיים בך "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", שהם עדיין בגדר תולדת ההתבוננות. אבל, "בכל מאדך" זה כבר אור חוזר החוזר לקדמותו ממש, למעלה ממקור האור הישר, וזה אהבה שכבר לא תלויה בהתבוננות – זה הפך להיות עצמאי. "בכל לבבך ובכל נפשך" זה תלמיד שעדיין זקוק לרבו, אבל "בכל מאדך" זה כבר התלמיד שיצא מדי רבו, ובמדה מסוימת אפילו עבר אותו. זו ההילה שמעל "נהורא חוורא" ו"נהורא אוכמא".

בכל אופן, הכל נכלל ב"שמע". סדר הצירופים לפי חכמת הצירוף הוא שמע, שעמ, מעש, משע, עשמ, עמש. יש לנו ר"ת של הראשון, השני והאחרון. יש בחלק פסוקים וחלק מאחז"ל. הראשון, "שאו מרום עיניכם", זה פסוק – אומר שתוך כדי השמיעה רואים בעינים, זה כמו הקדמת נעשה לנשמע (כנ"ל בחלק הראשון, שעסק בגר הצדק אברהם בן אברהם). השני, "שלהבת עולה מאליה", זה לשון חז"ל. כעת צריך מעש – יש כמה פסוקים חשובים, אבל זה שאנו בוחרים הוא הצירוף "מי עלה שמים [וירד]". תיכף נסביר למה בחרנו פסוק זה, שמייחד אותנו עם משה רבינו שעלה לקבל את התורה מן השמים ולהורידה לנו. אחר כך משע – מאחז"ל שהוא כינוי לקב"ה, "מקומו של עולם". את זה לומדים מהפסוק "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" – המקום אתי, בתוכי, ולא אני בתוך המקום, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". נשאר לנו רק הצירוף החמישי, עשמ – פסוק מתהלים צא, "שיר של פגעים" שאומרים לשמירה, "עליון שמת מעונך". בסוף, כנ"ל, זה "עול מלכות שמים".

נסביר כעת איך זה הולך לפי הספירות, ואז נבין למה בחרנו הפסוקים שבחרנו. זה עכשיו תרגיל בחכמת הצירוף אודותה מדברים בשיעורי התניא: כשיש שלוש אותיות של שרש צריך קודם למקם אותן בחב"ד, ואחר כך ששת הצירופים נופלים אוטומטית על ו קצוות, שש המדות. כאן זה מאד קל, כי כתוב בפירוש בס"י ש-מ זה מים, חכמה, ו-ש זה אש, בינה. השלישי בספר יצירה זה א – אויר, כתר – וכאן יש לנו ע. ע זה לבוש ה-א, לבוש הכתר – זה הדעת כאן. אם זה היה א זה היה כתר, גם בקו האמצעי, אבל ע זה דעת (כמו ע פנים לתורה, וכל הקשור לדעת, שזו גם האות האמצעית שלה). לפי זה, שמע זה צירוף ההוד – בינה-חכמה-דעת – הצירוף הכי אהוב בתניא. שמיעה זה בינה, ו"בינה עד הוד אתפשטת". זה מלמד שדווקא בקריאת שמע (שענינה הבנה והתבוננות) הכוונה היא לקבל "עול מלכות שמים" ולהודות לה' – זו ההצהרה של היהודי שמאמין בה' אחד. לפי זה, שעמ זה גבורה – "שלהבת עולה מאליה", שלכתחילה הייתי רוצה שיפול בגבורה, כי גבורה זה אש (וה' אכן ענה לבקשה שלנו, שיפול על גבורה). מעש זה נצח – "מי עלה שמים", שזה משה רבינו, שהוא ספירת הנצח באושפיזין, ו"עלה שמים" זה עומק רום. משע, "מקומו של עולם", זה חסד – ה' הוא מקומו של עולם, "עולם חסד יבנה", ה' כמקיף סובב וכולל בתוכו את הבריאה כולה, ובמדות הלב זה הכי מתאים למדת החסד, "וימינו תחבקני", שהוא חובק עולם (יכול להיות שמי שמודע נכון לזה שה' מקומו של עולם ולא העולם מקומו תמיד מוכן לותר ורק לעשות טוב תמיד – הוא לא נתפס בקטנות, כמו שהקב"ה לא נתפס; כמו שהסברנו קודם, בסיפורי הגר צדק, שהחסד שם היה לא להתפס בקטנות; אם אני מבין שה' מקומו של עולם, ואני חלק ממנו, אז גם אני לא נתפס בקטנוניות וממילא מוכן להשפיע תמיד – אין לי חשבונות אישיים עם אף אחד). אחר כך "עליון שמת מעונך" – זה שמירת היסוד. זה שיר של פגעים, שיר של שמירה – שמירת הברית, וכן מעון (אותיות נועם) זה ענין של שמירת הברית. "עול מלכות שמים" הייתי שם במלכות, אבל בו"ק אין מלכות, אז שמים בתפארת – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", כתר מלכות נאחז מאחורי ספירת התפארת דז"א, זה שרש המלכות. הכל התחיל ב"שמע" והסתיים ב"עול מלכות שמים", וכל המאמר המוסגר הזה יצא מהנושא של "שלהבת עולה מאליה".

לפני שנעזוב את ה"דבר מלכות" נאמר עוד נקודה שהרבי מסביר בשיחה: יש תופעה בפרשה של "חצבה עמודיה שבעה" – שחז"ל אומרים ששני הפסוקים בני פה אותיות (ויש בכך הלכה חשובה) הם ספר בפני עצמו, ומחמשה חומשי תורה הופך לשבעה ספרים (סוד הזהב כנ"ל – שה-ז זה ה שנוספים להם ב). הרבי מסביר שהתורה היא באצילות, אבל אם רוצים להמשיכה למטה, לנצח החיצונים ולהפוך הכל ל"שלהבת עולה מאליה", צריך דווקא כאן לחלק את התורה לשבע. איפה זה בא? בתחלת "ששי" של הפרשה, ביסוד. עד "ששי" חומש במדבר היה ספר בפני עצמו, אחר כך ספר של "ויהי בנסוע", ואחר כך עוד ספר מהפסוק שאחריו עד סוף במדבר – ספר "ויהי העם כמתאוננים [רע באזני הוי']". הרבי תמה על התחלה זו – זה פלאי פלאים, הרי כל חומש מתחיל בשבח ישראל, כפי שאומר רש"י בריש כל החומשים (וזה גם רמוז בפרשת בהעלתך דווקא, בשני, בו כתוב ה"פ "בני ישראל" באותו פסוק, ורש"י אומר שזה בא להודיע חיבתן של ישראל, שהם כמו חמשה חומשי תורה, וכל חומש פותח בחיבת ה' לבני ישראל), ופתאום כשבאים ומחלקים את התורה לשבע ("חצבה עמודיה שבעה") בא ספר שמתחיל עם ההיפך הגמור משבח וחבה, "ויהי העם כמתאוננים". מה שהרבי לא מציין, שהכל קורה בתוך ה"ששי" – החלק שכנגד הצדיק (שבהרבה קהילות מנסים לכבד בכך את הצדיק של הקהילה). יש שם שני ספרים 'חדשים' שמתחילים ב"ויהי" – לשון צער. יש איזה צער בחלוקת השבע – מפני החלוקה לשבע יורדים, צריך לרדת ממקומי בג"ע מטה מטה. הרבי מביא משלו המפורסם של אדה"ז מלקו"ת, שכדי להרים בנין צריך לתפוס מלמטה, ואם יתפסו באמצע הוא ישבר – "משל המנוף". גם כאן, הווארט של הרבי הוא שצריך ספר "ויהי העם כמתאוננים" – את הספר הששי מתחילים עם הכי למטה, כי כל המטרה להוריד את אור התורה מטה מטה. הרבי אומר שהמטרה לגלות שה"מתאוננים" הם רק "כמתאוננים" – שכמה שגרוע הפגם של בנ"י, פגם הברית כפי שנסביר, זה רק כ..., ועם כ הדמיון אפשר להרים כל הבנין ממטה מטה, עם השגה זו שזה רק "כמתאוננים". בכל אופן, זה לימוד זכות.

מהענין של שבעת הספרים חז"ל לומדים שאם בספר תורה נשארו 85 אותיות (כגון שנשרף או נמחק) זה קדוש בקדושת ספר תורה, כי זה כמות אותיות של ספר תורה בפני עצמו. ב"ויהי העם כמתאננים" יש 15 אותיות, ובסה"כ זה 100 אותיות – שלמות, כמו מאה ברכות בכל יום. אפשר לצייר זאת כריבוע. רק 85 זה מספר השראה – כך צריך לצייר – אבל מאה זה עוד יותר פשוט, כי זה ריבוע. ברגע שמוסיפים 15 מקבלים שלמות של יפי – י פעמים י. אם מציירים זאת כך גם רואים דברים יפהפים שיוצאים מזה. בכל אופן, אם מחלקים את התורה לשבע, "ויהי בנסוע הארון" זה כנגד הוד, ו"יהי העם כמתאוננים" זה כנגד היסוד. מה יש בספירת היסוד? שם פגם הברית. כתוב שמי שפגם בברית אין לו תקוה, ובשביל זה צריך את החסידות שתתן פתח תקוה. "מתאֹננים" זה הכי מתאים לתיאור פגם הברית – מעשה ער ואונן (שרש מלה זו היא אנן). אין מלה יותר 'פגם הבריתית' מזאת, אבל זה שכתוב "כמתאננים", ולא "מתאננים" ממש, זה נותן תקוה שגם פגם הברית אצל יהודי, עליו נאמר "נכתם עונך לפני" – ר"ת נעל, ענין נעול שאין עליו תשובה, כדברי הזהר – גם שם יש תקוה ואפשר להרים. צריך דווקא להגיע לדור שלנו, שהפגם שלו זה האוננות ופגם הברית, לרדת עד לשמה, הספר הששי, ולהרים כל עמ"י בזכות זה שתופסים את המציאות משם. כך צריך להרים את כל העם. אם לא יורדים עד לשם – שוברים את העם באמצע. זה ווארט מאד גדול וחשוב שגם יוצא מהדבר מלכות. ואם נחבר את הדברים – מאין לנו הכח הזה לרדת עד למתאוננים ולהרים את העם שלנו משמה, ממטה-מטה? זה רק דרך העבודה של "שלהבת עולה מאליה", היכולת של רבי אמיתי להדליק אותך עד כדי כך שתהפוך להיות "שלהבת עולה מאליה" עם שני הפירושים שלו.

אחרי כל זה נסתכל ממש קצת בתניא (רק נפתח, כדי לא לפספס זאת):

אנו בסמיכות לחג שבועות, ובו – איך שהרבי הקודם סדר חלוקת התניא – יש שייכות ל"שער היחוד והאמונה". זה "לחיות עם הזמן" של התניא, וגם זה בדיוק החלק של התניא שמדבר על "שלהבת עולה מאליה". זה בהתחלת החלק השני, שער היחוד והאמונה, שנקרא "חנוך קטן". רק נאמר את הנקודה כאן – ובע"ה אולי נלמד הכל בעיון בפעם הבאה. הוא מתאר שיש שתי מדרגות של אהבת ה':

והנה באהבה כתיב בס"פ עקב אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' וצריך להבין איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב [עשית האהבה היא על דרך "כן עשה את המנורה", ורק אחר כך "שלהבת עולה מאליה"] אך הענין הוא דיש שני מיני אהבת ה' האחת היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר [הנפש שכלה בטבעה זה הנה"א, אבל בשביל זה צריך התגברות הנפש השכלית – הממוצע בין נה"א לנה"ב – על החומר, הכולל גם הנה"ב] ותשפילהו ותכניעהו תחתיה אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה [וזה המקום העיקרי שמשתמש בלשון זו בתניא] ותגל ותשמח בה' עושה ותתענג על ה' תענוג נפלא והזוכים למעלת אהבה רבה זו הם הנקראים צדיקים כדכתיב שמחו צדיקים בה' [הוא אומר שהמדרגה בעבודת ה' של "שלהבת עולה מאליה" זה עבודת הצדיק, כנ"ל שכל ה"דבר מלכות" של הרבי זה להביא אותנו, אפילו הכי נמוכים אצלנו, לדרגת צדיק. זו משימה משיחית, וכאן סימן מובהק לכך, כי "שלהבת עולה מאליה" מזוהה בתניא עם צדיקים דווקא, לאפוקי בינונים, ואם יש דבר מלכות שלם שכל ענינו לעשות אותנו "שלהבת עולה מאליה" (וזה גם פירוש רש"י, המיועד ל"בן חמש למקרא") סימן שיש כאן נתינת כח והוראה שכולם יגיעו למדרגת צדיק] אך לא כל אדם [ש"מדת כל אדם" זה הבינוני של התניא, שלא זוכה למדרגה זאת] זוכה לזה כי לזה צריך זיכוך החומר במאד מאד וגם תורה ומעשים טובים הרבה לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש כמ"ש בר"ח שער האהבה [ההסבר הכי עמוק לחלק זה בתניא, שגם הרבי מביא, זה ביאור של ר"ה שנדפס בסוף פלה"ר בראשית, ואם נרצה ללמוד בעיון נצטרך לעבור על כל עומק הביאור, אבל רק כ'פירור', הוא מסביר שבשרש "נפש" זה אוא"ס הממכ"ע ו"רוח" זה אוא"ס הסוכ"ע, אבל ה"נשמה" כאן, לה צריך לזכות, זה התקשרות לעצמות ה' – גם ביטוי שהוא ב'ראש' הכי מתאים לתורת הרבי. רוח ונפש זה על דרך "בכל לבבך ובכל נפשך" הנ"ל, אבל "בכל מאדך" זה נשמה שלמעלה מהם, וכשמגיעים לכך אתה צדיק ועליך נאמר "שמחו צדיקים בהוי'"]. והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל [ובהמשך מקצר את כל חלק א בתניא, שיש בדרך כלל שתי בחינות התבוננות וכו', ואחר כך אומר שגם הצדיק צריך לרכוש לעצמו את האהבה שעל פי התבוננות, כי גם לצדיק הכי גבוה, גם למשיח, יש זמני נפילה – "בר נפלא" – על פי הכוונה העליונה, ו"כי יפול לא יוטל" לארץ, אלא נופל לעבודת הבינוני].

סיכום הקדמת חלק שני: קטן, לפני בר מצוה, זקוק למחנך. את הקטן אדה"ז מזהה כאן עם הבינוני של התניא – לא כל אחד מבין זאת. ל"ספר של בינונים" אפשר לקרוא גם ספר של נערים, של ילדים. הקטן הוא הבינוני של התניא, והקטן הזה זקוק למחנך – "חנוך לנער על פי דרכו". המחנך זה אהרן שמדליק את הנר, אבל עדיין לא הגיע למדה זו של "שלהבת עולה מאליה". אבל אהרן מצווה להגיע למדרגה זאת – לחנך זאת עד כדי "שלהבת עולה מאליה". אתה אחראי להביא את הילד הזה, הבינוני במדת כל אדם, שיהיה צדיק. אם הוא לא צדיק זה לא בעיה שלו, כי רוב הנשמות לא שייכות לזה, אבל על המשיח האחריות לחולל כזה נס שכולם יהיו צדיקים – שכל אחד יגיע לשלהבת עולה מאליה. זה ממש מה שהרבי אומר בשיחה – שכל זמן שאתה זקוק למחנך אתה קטן, אתה בינוני. יש לך גם מחנך פנימי – התבוננות. זה שאתה זקוק להתבוננות זה מחנך בתוכך, ואז אתה קטן. כשאתה קטן אתה לא עצמאי, אתה לא "עצמי" בלשון החסידות. עצמי אמיתי זה הצדיק של התניא, שזה באמת לא מדת כל אדם, אבל פתאום כל הכיוון של ההקדמה זה שכולם צריכים להיות צדיקים, ורק אומר שצריך גם ספר של בינונים, כי אף שאני באמת רוצה שתהיה צדיק, ואתה חייב להיות צדיק בשביל גאולה – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – צריך כר מוכן לנפילות, את הקטנות של יכולת לעורר אהבה מתוך התבוננות. זה עדיין לא אהבה בה מתעוררת הנפש בטבעה – הטבע היהודי, בנין פרצוף רחל – אבל כשעוד לא הגיע לכך צריך אהבה מהתבוננות (עוד לא הגיע לכך, אבל כאן הוא אומר שהכיוון להגיע).

אין ספר שיש בו גם הבנין וגם החידוש של החסידות באופן זה. כל ספרי החסידות זה לצדיקים, והתניא בונה מהיסוד – כך כל חלק א – אבל גם אומר לך בריש חלק ב (שהיתה הו"א שהוא יהיה ח"א) שהמגמה שתהיה צדיק. אומר לך שזה "על פי דרכו" ועדיין לא "אמת לאמיתה" (עדיין לא הגעת לאמת שלך, לטבע השני שלך). זה פירוש מאד מחודש, כי כולם אומרים הפוך, ש"על פי דרכו" זה למעליותא – שבקטנות קונים מדות מתוקנות, ואם תחכה שיגדל לא תצליח. כולם מפרשים שאם תשאיר החינוך לזמן מאוחר, הוא ישאר בטבע רע כל ימי חייו (כל אחד מוסיף לכך גון), ואילו אדה"ז מפרש הפוך – שאתה מחנך אותו לפי מה שהוא עכשיו, וזה לא דרך האמת לאמיתו, אפילו לא האמת שלו. זו הברקה בפסוק שלא עלתה על דעת אף אחד – מאיפה ההברקה הזאת? כי יש בינוני ויש צדיק, "על פי דרכו" זה עבודת הבינוני, ואף שאני רוצה שיזקין ויהיה צדיק, עדיין זקוק לבסיס זה לנפילות.

זה בקיצור ההקדמה, והפלא ופלא שזה בדיוק מה שהרבי מסביר כאן בדבר מלכות – לא יכול להיות משהו יותר מכוון מזה. הרצוי שכולם יגיעו ל"שלהבת עולה מאליה", ויעשו כך גם אחרים, וגם את כוס הקפה שלהם. שנזכה לכך תיכף ומיד ממש.