תיקון המרידה ופריקת העול

ב"ה

ראש חודש אלול תשמ"ג

ביאור הקדמת דרך חיים (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    ראש חודש אלול

"אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים"

ניגנו ניגון הרועה.

בהשגחה פרטית, לא התכוונתי לזה, הניגון שניגנו הוא ניגון 'הרועה' והוא הניגון הכי מתאים לראש חודש אלול, שהפסוק של חודש אלול הוא: "אני לדודי ודודי לי הָרֹעֶה בשושנים"[ב]. חז"ל מפרשים שהשושנים הם הצדיקים שיש להם ריח טוב ממסירות הנפש שלהם. חז"ל גם דורשים[ג] "שושנים" על חנניה משאל ועזריה שמסרו נפשם על קידוש ה', מי שמוסר נפשו על קידוש ה' מקבל ריח טוב כמו שושן, וגם נראה טוב ונחמד כמו שושן. הקדוש ברוך הוא רועה בין השושנים. הרי לכל יהודי יש נקודת מסירות נפש, ממילא היא צריכה להתגלות היום בראש חודש אלול.

למדנו קודם שהגר"א כותב[ד] שבתוך שיר השירים יש כמה חלקים, ובפסוק הזה, "אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים", מתחילה הכלה לפתות, לרצות ולגלות את השתוקקות החתן לעניין הגאולה העתידה, לעורר מלמטה את הגאולה העתידה. זה מתחיל מהפסוק "אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים". עיקר העניין של "הרעה בשושנים" הוא לעתיד לבוא בביאת משיח, שאז כתוב: "ורועה אחד יהיה לכֻלָּם"[ה] – לכל עם ישראל, זה הולך על המשיח, המשיח נקרא "רועה אחד" של עם ישראל. "רועה אחד" מתאר מצב שלא יהיו יותר שתי ממלכות, לא תהינה יותר ממלכת יהודה וממלכת ישראל, הכל יהיה רק "רועה אחד", וזה בזכות הרועה האמיתי – הקדוש ברוך הוא.

יש עוד דרש של חז"ל על הפסוק "הרעה בשושנים": "אל תקרא שושנים אלא ששונים"[ו]. "שושנים" הם שוני ההלכות. גם הקדוש ברוך הוא רועה ונמצא בין שוני ההלכות. מלשון מה זה 'שונים', 'מִשְׁנָה', "שונה"? מלשון שניים. לִשְׁנוֹת משמעו לשנות את הלימוד עוד פעם ועוד פעם. לשנות זה לחזור[ז]. כך גם על פי פשט החודש הזה הוא חודש ששונים – שעוברים בו משנה לשנה. מה שהגר"א כותב ש"אני לדודי ודודי לי" היא התחלת ההתעוררות מלמטה לגבי הגאולה העתידה, הוא שכמו שצריך לעשות חשבון נפש על השנה שעברה – עוד יותר חשוב הוא מה שצריך להתעורר מלמטה לגבי השנה החדשה. עד אלול הכל הוא השנה הקודמת, מאלול מתחילים לחשוב על השנה החדשה. ממילא אנחנו שונים, מה פירוש 'שונים'? שעוברים משנה לשנה, כבר שונים לשנה הבאה. אם כן, זה החודש ששונים בו משנה לשנה, מתחילים להתעורר לגבי הגאולה העתידה – השנה החדשה. זה עיקר ההתעוררות של חודש אלול.

לכן זה גם מתבטא בהלכה, שמי שכותב מכתב בחודש אלול חותם ב"כתיבה וחתימה טובה"[ח]. על פי פשט, מראש חודש אלול והלאה יושבים ומתכוננים לשנה החדשה. עוד פעם, היותר חשוב מזה שאדם מתחרט ועושה את חשבון הנפש לגבי העבר במיוחד בעקבתא דמשיחא, הוא ההתעוררות לגבי העתיד. פעם העיקר היה חשבון הנפש על העבר, אבל היום העיקר הוא ההתעוררות, הביטול וההשתוקקות לגבי העתיד. "מה שהיה היה" העיקר הוא מה שיהיה בביאת המשיח.

חודש אלול – עיר מקלט של הזמן

עכשיו צריך לקשר את הפירוש הזה עם הפרט. שוב, חז"ל אומרים שה"שושנים" הם שוני ההלכות שלומדים הלכה. פשט המלה 'שונים' היא אחד שהוא עובר מדבר אחד לדבר שני, עובר משנה אחת לשניה, שנה חדשה. צריך לומר שזה עצמו בכח ההלכה, למה? כי 'הלכה' היא מלשון 'הילוך', "הליכות עולם לו[ט], אל תקרי הלכות אלא הלכות"[י]. ההלכה בעצמה היא הכח ללכת – לעבור ממקום למקום. האריז"ל אומר[יא] שהחודש הזה נקרא "עיר מקלט" לגבי כל השנה, לכן אלול ראשי תיבות "אִנה לידו ושמתי לך"[יב]. מי שרצח בשוגג, שזה כל אחד שעשה עבירה בשוגג, צריך לנוס לחודש אלול. חודש אלול שומר עליו ומגן בעדו, מַחְסֶה, בדיוק כמו עיר מקלט. כמו שה' עשה את המקום של עיר מקלט, כך גם הוא עשה את חודש אלול שהוא העיר מקלט של הזמן בשנה.

הרבי שליט"א מסביר שהמושג 'עיר מקלט' הוא כמו שכתוב "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש"[יג], שעיקר העיר מקלט של חודש אלול הוא בית המדרש. לכן יש מנהג מדורי דורות שבחודש אלול יותר מכל זמן אחר בשנה תופסים מקלט בתוך בית המדרש. זה החודש העיקרי שקובעים דירת קבע בתוך בית המדרש. זה העיר מקלט של כל השנה, אבל צריך לחשוב שעושים את הקביעות הזו כשהכוונה היא ללכת, לא להישאר במעמד אחד. להיות שוני הלכה, זה להיות שונים ולהתעורר לקראת השנה החדשה, לקראת הגאולה העתידה.

אם כן, כל זה שייך לניגון ששרנו שנקרא ניגון 'הרועה', "הרעה בשושנים". "שושנים" מרמז לצדיקים בכלל, ובפרט לבעלי מסירות נפש, כמו שחז"ל דורשים את הפסוק על חנניה משאל ועזריה. לכן זו נקודת המסירות נפש שישנה בכל יהודי. נקודת המסירות נפש היא שצריך להתקשר עם הציפייה שלו לגאולה ושהציפייה תתבטא בזה שהוא שונה הלכות, ובעבודה של שונה הלכות הוא גם כן הולך משנה לשנה. שונה הלכות הוא גם – על פי פשט – שונה משנה אחת לקראת השנה הבאה. אם כן צריך ללמוד במסירות נפש. קצת חסר לנו הנקודה ההיא שצריך ללמוד במסירות נפש, זה ה"שושנים". ואז זוכים שהקדוש ברוך הוא והמשיח מתגלים בסוד "הרעה בשושנים".

ב.    פריקות עול והגורם לה

חזרה על הנלמד בשיעורים קודמים

הגענו עד דף ב. למדנו שמונה מדרגות, נחזור עליהן בקיצור. קודם צריך להיות עם יראת חטא, יראת חטא בעיקר שייכת לסור מרע, היא צריכה להיות מושרשת בנפש. יראת חטא קודמת קדימה זמנית לכל שאר המדרגות. אחר כך צריך להגיע למה שנקרא "סוף דבר"[יד]. "סוף דבר" הוא שיראת החטא תהיה יראת אלקים – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", שעיקר יראת אלקים שייכת לדקדוק במצוות עשה. יראת אלקים לא קודמת קדימה זמנית לחכמה, אלא היא צריכה להיות כל היום, צריך שכל היום תהיה לי יראת אלקים – "במצותיו חפץ מאד"[טו], שהחפץ לקיים את רצון ה' כל הזמן, בא מיראת אלקים. זה צריך להיות כל הזמן בתודעה, בהכרה. יראת חטא היא כמו בתת-מודע, זה נקרא 'מושרש'. יראת אלקים צריכה להיות כל הזמן.

עיקר יראת אלקים היא הביטול באברים החיצוניים – לקיים את כל המצוות בכלל. כל מצוות עשה שהינן מצוות 'חובות הלבבות', כמו מצות "שמע ישראל", מצות האמנת אלקות, מצות ייחוד ה', מצות "וידעת" – כל המצוות של ההתבוננות שלמדנו – יראת אלקים כוללת באמת גם אותם, יראת אלקים היא לעשות את כל המצוות. מצד יראת אלקים אדם צריך לקיים את המצוות הפנימיות, זו כבר מדרגה של יראת אלקים ששייכת למח וללב – לפנימיות. אבל העבודה ממש בפנימיות, במח והלב נקראת "יראת ה'", "יראת הוי' היא חכמה"[טז]. קודם כל יש את יראת ה' בבחינת ביטול החומר שמעלה מ"ן על ידי השקת המחשבה, ואמרנו שבכדי להגיע לזה צריך את המדרגות הקודמות – יראת אלקים ויראת חטא. כל המדרגות בסופו של דבר כלולות בהרגשה טובה של יראת חטא, כמו שהוא יסביר בהמשך. במילה אחת פשוטה – שפלות. הכל כלול בשפלות. אם יש לו שפלות הוא יכול כשהוא מגיע לשלב הפנימי, להפשיט את המחשבה מכל מחשבות חוץ. זה נקרא ביטול החומר בחיצוניות.

[איך הוא מייצר את יראת החטא?] עוד פעם, קודם כל הוא מסביר שיש יראת חטא. כמו שמושרש אצלך שאתה רוצה לאכול חזיר, כך צריך להיות מושרש בנפש שלא עושים עבירות. כמו שלא צריך לאכול חזיר, כך לא צריך לדבר לשון הרע. זה אותו דבר. להיפך, לשון הרע יותר גרועה. יראת חטא היא לא לעשות חטא. חטא הוא מות ולאדם יש טבע שכשהוא מפחד מהמות הוא בורח.

מיראת חטא הוא בא ליראת אלקים, יראת אלקים היא ביטול בגוף, ביטול לרצון ה' בגוף. קבלת עול מלכות שמים היא יראת אלקים. קבלת עול מלכות שמים נותנת חפץ וחשק לקיים את רצון ה'. לא בכבדות, לא שהוא כפוף, אלא יש לו ביטול בידיים לעשות את רצון ה'. זו יראה עדיין, יראה היא ביטול, והביטול בידיים נותן לו חשק לעשות את המצוות.

כמו שיש את מצות הנחת תפילין כך גם יש את מצות "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[יז]. לא מצות קריאת-שמע, קריאת-שמע היא לא מצות "שמע ישראל", קריאת-שמע אומרים פעמיים בכל יום, לומדים אותה מ"בשכבך ובקומך", אלא מצות "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" היא פשוטו כמשמעו: צריך להתבונן בייחוד ה'. זו מצות התורה, רק שהמצוה הזאת היא מצוה פנימית – חובת הלבבות.

ברגע שהוא יודע שיש את מצות "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – יחוד ה', הוא צריך לשבת ולהתחיל לייחד את ה', זו מצוה בדיוק כמו הנחת תפילין. בשביל ליחד את ה' ולהתבונן ביחוד ה', צריך קודם כל להשקיט את המחשבה, זה נקרא ביטול החומר. ביטול החומר הוא החש, שפלות של המל השני, כמו שהסברנו באריכות. הכל בסופו של דבר תלוי בשפלות העצמית שלו. בהתאם ליראת חטא ויראת אלקים שיש לו, הוא יוכל אם הוא ירצה להשקיט את המחשבה מכל מיני מחשבות חוץ שמבלבלות את האדם.

אחר כך הוא יוכל להתקשר, התקשרות הדעת, לקבוע את דעתו בעניין האלוקי שמתבונן בו. אחר כך, מהתקשרות הדעת פתאום העניין יתגלה אליו, כלומר, ההארה של העניין האלוקי תתגלה אליו. מהארת העניין האלוקי הוא יבוא לגילוי הכח-מה שבנשמתו, בנפש האלוקית שלו, שהיא עצם נקודת היהדות שלו. ומזה הוא יבוא לביטול אמתי גם בתוך הגוף, בתוך האברים הפנימיים שהם המח והלב שבגוף. על זה כתוב "הן יראת ה' היא חכמה"[יח]. יוצא שיש יראת ה' לפני חכמה, לפני כח-מה, ויש יראת ה' אחרי חכמה. בתוך החכמה ויראת ה' ישנן חמש מדרגות שכולן נחשבות כאחת. לפניהן יש יראת אלקים ולפניה יש יראת חטא. מיראת אלקים והלאה הכל 'עובד' יחד, רק יראת החטא קודמת, שעל זה כתוב: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת"[יט]. זאת אומרת, המדרגה הראשונה שקודמת קדימה זמנית אמתית היא רק יראת חטא, וכל שאר המדרגות מיראת אלקים עד יראת ה' שאחרי החכמה – כולן 'עובדות' ביחד.

אם כן, צריך עכשיו להבין בעמקות יותר מהי יראת חטא.

יראת חטא – שהיא השרש הראשון כמו שאמרנו הרגע – היא כבריחה מהמות שמושרשת בעצם הנפש של האדם והיא שרש התשובה. (שוב, מי שלומד את הספר דרך-חיים לפי הסדר, יראה כל הזמן שהנושאים שהוא מסביר כאן הם אותם נושאים שמופיעים באריכות בתוך הספר. לכן חשוב ללמוד את הספר יחד עם המאמר הזה.)

יראת הוי' הולכת יחד עם חכמה. אמרנו שיראת חטא, יראת אלקים, ויראת-הוי' שהיא חכמה – הן החש-מל-מל הכללי. ובתוך יראת הוי' יש עוד פעם חש-מל-מל פרטי – יראת ה', ראשית דעת וחכמה. בפרטיות, בתוך הדעת יש שתי מדרגות ויש חש בסופן – עוד פעם יראת ה'. רק בתוך המל האחרון הסברנו שיש חש-מל-מל-מל-חש – חמש מדרגות. חמש המדרגות הללו הן רק בסוף, אבל יראת אלקים מורכבת משניים ויראת חטא מאחד.

מקור הרע – פריקות עול

והנה בחינת יראת חטא הנ"ל הוא עיקר יסוד התשובה שקודמת ליראת אלקים ויראת הוי' דחכמה, [יראת חטא היא בעצם אותו הדבר כמו תשובה-תתאה. מה פירוש?] ששב בפועל ממש עד שהוא סור מרע בפועל ממש לגמרי מחמת שירא לפרוק עול מלכות שמים,

צריך לפחד ממשהו אחד, אפשר לומר שאני מפחד מכל הרע, מכל העבירות, אבל יש דבר אחד שהוא שרש כל הרע. יראת חטא היא הפחד מלהגיע למצב של עבירות – זה השרש של הרע. מהו השרש של כל הרע? פריקות עול. פריקות עול היא מה שנקרא שהאדם הוא 'חופשי', זה הביטוי, שאין עליו שום עול. זה מקור הרע – פריקות עול. והפחד של יראת חטא היא יראה שמא יבוא לכך, שחלילה וחס לא יבוא למצב של פריקות עול שהוא מקור הרע.

והגם שאינו עדיין בכלל ירא אלקים

מי שירא רק מתוך עול מלכות שמים לא נקרא עדיין 'ירא אלקים', כי 'ירא אלקים' הוא מי שכבר קיבל עול מלכות שמים בשלמות. הוא הסביר שיראת אלקים היא קבלת עול מלכות שמים ויראת חטא היא היראה לפרוק עול מלכות שמים. מי שירא לפרוק עול מלכות שמים לא קיבל על עצמו עדיין בשלמות עול מלכות שמים, הוא לא הגיע עדיין ליראת אלקים.

שהוא לקבל עול מלכות שמים בשלימות לקיים רצון ה' בכל הדקדוקים, מ"מ הוא ירא מן ההיפוך [בכל זאת היראת חטא גורמת לו לא פחד מההפך,] שהוא לפרוק עול ויראה זאת הוא גם כן בכל ג' לבושים דמחשבה דיבור ומעשה [היראה הזאת מתבטאת בכל הלבושים של הנפש.] (כמו יראת אלקים דועשה טוב הכולל גם כן יראת הוי' בטול פנימי בחומר דאברים  הפנימיים כנ"ל).

אמרנו[כ] שיראת אלקים גם כן מתחלקת לפנימיות וחיצוניות. כמו שיראת אלקים מתחלקת למחשבה, דיבור ומעשה, ומחשבה היא הפנימיות כמו מצות "שמע ישראל" וכו', והדיבור ומעשה הם בחיצוניות, כמו שיראת אלקים כוללת את כל קבלת עול מלכות שמים גם בפנימיות וגם בחיצוניות – אותו הדבר ביראת חטא, שהיא הפחד לפרוק עול, היא גם כן צריכה להתבטא בכל שלשת הלבושים – מחשבה, דיבור ומעשה.

עכשיו הוא מסביר. הוא מתחיל מלמטה, מהמעשה:

והיינו שנשמר במעשה בפועל ממש מגזל ואונאה ועול במשא ומתן ועושק דלים,

העובדה שהוא מתחיל מהמעשה מרמזת שבאמת כך הוא סדר העבודה: יראת חטא מתבטאת בכך שהוא קודם כל שומר את עצמו ושהוא ירא לפרוק עול במעשה, אחר כך הוא מגיע לאופן יותר פנימי – דיבור, ואחר כך לאופן עוד יותר פנימי – מחשבה. אם כן, התחלת העבודה היא מה שהוא כותב כאן, להיות "נשאר במעשה בפועל ממש", לא לגזול את החבר, לא להונות אותו, לא לעשות שום עָוֶל במשא ומתן.

ונושא ונותן ביגיע כפו באמונה, [כל מה שהוא מרוויח הוא באמונה. היסוד של הכל הוא אמונה ויחסים טובים עם אנשים במעשה בפועל ממש. עכשיו ממעשה הוא בא לדיבור:] ונשמר מכל דבר רע בדיבור דדברים בטלים ומכל שכן בהוללות וליצנות וניבול פה.

זאת אומרת, קודם כל הוא צריך להשמר מדברים בטלים. כתוב שכל המחשבות הזרות באות מדברים בטלים[כא], כל ההפרעות שיש לו בשעת התפלה ולימוד התורה מגיעות בגלל הדברים הבטלים שהוא מדבר כל הזמן. והוא אומר שהגרוע יותר מדברים בטלים הוא הוללות וליצנות, ואם מדברים בטלים הוא נשמר – כל שכן שמהדברים האלה הוא נשמר.

עכשיו מדיבור הוא חוזר למחשבה:

ונשמר את עצמו מזנות [עיקר פגם המחשבה הוא מחשבת זנות, לכן הוא אומר שהשמירה שהוא שומר את עצמו היא מזנות.] אפילו מבחינת הרהור שלא להביא את עצמו לידי הרהור [שלא להביא את עצמו לידי הרהור,] כי המביא את עצמו כו' אין מכניסין כו' [מנדים אותו לשמים ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא . זה נקרא 'בר נידוי'. לכן הוא מאד-מאד ירא מזה ונשמר מזה.] ונקרא בר נידוי ר"ל ועוד שיוכל לבוא לידי טומאת קרי [מי שחושב ומהרהר בזנות וכיוצא בזה – יכול לטמא את עצמו לגמרי במעשה] בפועל ממש אפילו מהרהור זנות בדבר המותר [ולכן, אפילו אם הוא מהרהר זנות באשתו, למשל, שזה דבר המותר, בכל זאת יכול לבוא לידי קרי מזה שהוא בכלל מטמא את המחשבה,] ולכן שומר את עצמו מכל זה. [מה הוא הסביר כאן? הוא הסביר כאן בפשטות שיראה תתאה זו יראת חטא במעשה דיבור ובמחשבה.]

ואם חס ושלום כבר נמשך בבחינת הרע במעשה דיבור ומחשבה כנ"ל  (שזהו בא מצד פריקות עול שהתברך בלבבו לומר בשרירות לבי אלך שזהו עדיין אינו בחינת רע בפועל ממש רק שלבו ודעתו קלה ואינו חושש ומרגיש בבחינת הפירוד שבנפשו שנפרד על ידו ממקור חוצבו ולכן גם שיודע שהוא עון אינו מונע את עצמו ממנו וכענין עבירות שאדם דש בעקביו, וסיבה זאת באה מצד תוקף הדעת דאזלעו"ז [=דזה לעומת זה] והרגשת עצמו ביותר שמצד זה תמעט אור הדעת דקדושה ומחמת זה באה לפריקות עול כו').

כאן הוא מסביר מהו השרש של פריקות עול. הרי אמרנו שבמעשה השרש של כל הרע הוא פריקות עול. ממה באה פריקות העול? היא באה מרוב דעת עצמו וממילא מיעוט דעת של קדושה. דעת היא התקשרות עם משהו, דעת מלשון התקשרות והתחברות[כב]. עיקר הבחירה בחיים היא אם האדם מתקשר לעצמו, מרגיש את עצמו, או שהוא מקושר לה'. זו עיקר הבחירה החופשית, זה נקרא "דעת טוב ורע"[כג]. "טוב" הוא התקשרות לה' ודעת ה"רע" זו התקשרות לעצמו. יכול להיות מישהו ששומר מצוות ועדיין לגמרי בבחינת דעת ה"רע", עומק רע – התקשרות לעצמו. התקשרות לעצמו היא "הרגשת עצמו ביותר" כמו שהוא אומר כאן, הוא מרגיש את עצמו יותר מדאי. רק צדיק מרגיש את עצמו קצת, כל אדם מרגיש את עצמו, אבל יש מה שאדם מגרה את הדבר הרע הזה יותר ויותר. הדבר הכי גרוע, הגירוי הכי גרוע מכל גירוי אחר, הוא לגרות-להרגיש את עצמו יותר מדי. כמה שפחות – יותר טוב. לא דורשים מהבינוני שלא ירגיש את עצמו בכלל, אלא דורשים שלא ירגיש את עצמו "ביותר", שלא יעשה את עצמו מרכז העולם, שכל העולם סובב רק סביבו. זה נקרא שהוא מרגיש את עצמו ביותר. מכך שהוא מרגיש את עצמו ביותר הוא בא להקל ראש, קלות ראש היא פריקות עול מלכות שמים. ומכיוון שהוא לא מרגיש, מכיוון שהוא כל כך חשוב בעיני עצמו, לא יתכן שהוא יהיה נפרד, שהוא יהיה ב'כי רע'.

"הרגשת עצמו ביותר" – דמיון שלא יכול להיות נפרד מה'

שוב, אם באמת אדם עושה דברים רעים הוא נמצא בצב הכי גרוע שיכול להיות, הוא נפרד מה' חס ושלום, אבל מי שמאד מחשיב את עצמו אומר לעצמו: "לא יתכן שאני אהיה נבדל". ככל שהוא מרגיש את עצמו יותר פחות מתיישבת אצלו האפשרות שהוא יכול להיות נפרד, שהרי הוא המרכז של כל הוויה, ה' לא ילך ממנו. כמו שכתוב בתניא[כד], אין לו שום הרגשה שבזה שהוא עושה עבירה הוא מנתק את הקשר בינו לבין הקדוש ברוך הוא, בגילוי על-כל-פנים. זאת משום שהרע יונק ממקיף מאד גבוה. האמת היא שמצד המקיף "אם צדקת מה תתן לו"[כה], מצד המקיף הכי גבוה יהודי לא יכול לחטא, מצד עצם הנפש הוא נשאר שלם. כיוון שהרע יונק ממקיף גבוה מאד נדמה בעיניו שהוא לא יכול להיפרד מה', ולכן הוא מתיר לעצמו כל מיני קלות ראש, כי הוא לא תופס את אפשרות הפירוד. מה מביא אותו לכך שהוא לא יתפוס את אפשרות הפירוד? "הרגשת עצמו ביותר".

זה מה שהוא מסביר כאן, שככל שאדם יותר חי עם עצמו, מרגיש את עצמו – פחות יתכן אצלו שהוא יכול להיפרד על ידי איזה מעשה שהוא יעשה, וממילא הוא מתחיל לקבל מנטליות של הפקרות, של קלות ראש, לגבי חומרת המצוות. זה נקרא "בשרירות לבי אלך"[כו], שאפילו שהוא לא התחיל עדיין לעשות רע בפועל – הוא כבר פורק עול מלכות שמים.

דעת דקדושה ודעת דלעומת-זה

בדרך כלל יש שלש מדרגות: המדרגה הראשונה היא זו שנקראת "הרגשת עצמו ביותר", היא נקראת "דעת דלעומת זה", שהיא לעומת הדעת של הקדושה שבה הוא מתקשר ומרגיש רק ה', את התורה והמצוות, ואת כל הערכים הנצחיים שלה: ארץ ישראל וכו'. מי שבראש שלו כל הזמן חושב על ארץ ישראל, למשל, ולא יכול להוציא אותה מהראש שלו אף פעם – זה נקרא שיש לו דעת של קדושה. זה דבר מאד-מאד גדול בגלל שזה כח אדיר בתוך הנפש של היהודי, שעל-ידי ההתקשרות לארץ ישראל הוא יכול לצאת מעצמו. העיקר הוא שאדם יצא מעצמו, שהוא לא יהיה המרכז של העולם, שלא יחשוב כל היום על עצמו. ואחד מהדברים העיקריים אצלנו הוא ארץ ישראל, שאדם יחשוב כל הזמן על בנין הארץ, השתוקקות, זו הציונות האמתית, שכל המחשבה שלו היא על ציון.

אנחנו מדברים על מצב פנימי של אדם הנקרא 'השרשה', שאדם מושרש אצלו משהו. העיקר זה דעת של קדושה, או שאדם מקושר לקדושה או שהוא מקושר לעצמו, אם הוא מקושר לעצמו זו הדעת של לעומת-זה שהוא מרגיש שכל החיים הם רק סביבו, אין שום דבר שיותר חזק מעצמו. יהודי יש לו הרבה דברים, בסופו של דבר כל הדברים הם ה', אבל הוא מתגלה בכל מיני דברים, וזה יותר חזק ויותר חשוב מעצמו. עם ישראל יותר חשוב ממני, ארץ ישראל יותר חשובה ממני, תורת-ישראל יותר חשובה ממני – שלושת השלמויות: התורה, העם והארץ. הרגע שכל המחשבה שלי והדעת שלי קשורה לדברים הללו שהם יותר חשובים ממני – זה נקרא שיש לי דעת של קדושה. ממילא מזה הוא בא לקבלת עול מלכות שמים בשלימות. מה שאין כן אם הוא הכי חשוב, אם הוא נמצא במצב "הרגשת עצמו ביותר" – ממילא לא יתכן שהוא במצב רע, שהרי הוא המרכז של הכל, ממילא הוא בא מזה למצב של פריקות עול, של קלות ראש, אפילו לפני שהוא עשה עבירה. אם כן, מה הם שלושת המצבים? יש מצב של "הרגשת עצמו ביותר", אחר כך פריקות עול, ואחר כך עבירות בפועל.

חש-מל-מל בקדושה ובסטרא-אחרא

שלשת הדרגות האלה הן כמו החש-מל-מל של הסטרא-אחרא: 'חש' זה שהוא חש ומרגיש את עצמו, 'חש' מלשון הרגשה, שהוא מרגיש את עצמו ביותר. אחר-כך התחושה הזו מביאה אותו לקלות ראש, שנעשה 'חופשי'. הוא לא מרגיש את החומרה ולכן בתוך הנפש שלו הוא נבדל לרע, אבל הוא לא מדבר או עושה שום דבר בפועל. ואחר כך פריקות העול מתבטאת בפועל, זה כבר הגילוי – ה'מל'.

לעומת זה יש שלשה דברים בקדושה: יש את היציאה מהרגשת עצמו ולהרגיש ולהתקשר בפועל לקדושה, זו בחינת יראת חטא כמו שנסביר; אחר כך שלב שני הוא קבלת עול מלכות שמים, זה יראת אלקים; אחר כך יש שלב שלישי שהוא התגלות פנימית במח – יראת הוי'. או, נאמר באופן פשוט יותר, מיראת אלקים הוא בא לקיים את כל המצוות בחיצוניות.

עכשיו הגענו לזה שבפשטות יש קודם כל את מה שהאדם מרגיש, או שהוא מרגיש את עצמו או שהוא מרגיש משהו אחר. אחר כך, לפי ההרגשה הזאת – התקשרות הדעת – יש שלב של 'עוד'. לפי הדעת ככה זה: אם הוא מרגיש את עצמו אין קבלת עול בכלל, ואם הוא מרגיש את ה', מרגיש את התורה, מרגיש את ארץ ישראל וכיוצא בזה – ממילא בחשק מלא הוא מקבל עול, זו כבר יראת אלקים, ויראת אלקים מביאה אותו לכל המצוות גם בחיצוניות וגם בפנימיות. מה שאין כן "הרגשת עצמו ביותר" מביאה אותו לפריקות עול, וממילא היא מביאה אותו לכל העבירות.

שוב, קודם הסברנו את החש-מל-מל שמצד הקדושה, עכשיו אנחנו מסבירים אותו הדבר מצד הקליפה.

ג.     שרש פריקות העול ואופן תיקונה

שרש התיקון של הדעת דלעומת-זה – בדעת דקדושה

כעת נחזור על המשפט שלפני הסוגריים:

ואם חס ושלום כבר נמשך בבחינת הרע במעשה דיבור ומחשבה כנ"ל [...]

כעת נעבור לאחרי הסוגריים. שוב, למה היתה לו פריקות עול? בגלל הרגשת עצמו, כמו שהוא הסביר בסוגריים. אם אדם עשה עבירה סימן שהיתה לו פריקות עול, הסיבה שהיתה לו פריקות עול היא בגלל דעת עצמו, התקשרות לעצמו. אז מה יעשה אם הוא כבר נמשך בגלל שהיתה לו פריקות עול קודם? אם הוא תופס את עצמו שבאמת הוא היה בפריקות עול, מה הוא צריך לעשות?

אז הוא שב לאל [צריך לשוב לה'] בכל נפשו ולבו ומתחרט על העבר ומקבל על עצמו לבל ישוב עוד לכסלה ועל ידי זה גורם שיאיר אור הדעת דקדושה [עכשיו הוא מתחיל להסביר מהו שרש התיקון, שרש התיקון הוא הדעת של הקדושה, לעומת הדעת של הסטרא אחרא.] שבנפש האלוקית בנפשו ועל ידי זה ממילא נמשך לכל הפחות בנפשו בחי' קבלת עול בסור מרע על כל פנים

שוב, על ידי תשובה, שהוא מתחרט ומקבל וכו' מזדככת הנפש שיוכל להרגיש את האמת. עד עכשיו הוא היה אטום, מטומטם, טמטום המח והלב, פריקות עול וכו', אבל עכשיו כשהוא תופס את עצמו ושב הוא יכול להרגיש את דעת הקדושה, וזה ממילא יתבטא על כל פנים ביראת חטא. כל העניין פה הוא להסביר שתשובה תתאה ויראת חטא הן אותו הדבר. כאן הוא לא מקבל על עצמו קבלת עול מלכות שמים בשלימות, כי אם הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בשלימות היא תתבטא גם בעשה טוב, אלא כאן הוא אומר שעל כל פנים תהיה קבלת עול מלכות שמים בבחינת סור מרע, לא יראת אלקים, אלא רק יראת חטא על כל פנים.

גבורות שבדעת וחסדים שבדעת

(והוא מבחינת הגבורה שבדעת כו')

זאת אומרת, קבלת העול שמביאה אותו לסור מרע באה מהגבורה-יראה של הדעת. מהי הגבורה של הדעת? שהוא מרגיש את הרע, הוא מרגיש שהדברים האלה הם שרש המות והוא מתרחק ובורח מהם כמו מי שבורח מהמות. וההרגשה הזאת הרגשת הקדושה, על-מנת לסור מהרע היא ה"גבורה שבדעת". [למה היא נקראת גבורה?] כיוון שגבורה בדעת גורמת לדעת את הרע, כמו שכתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע" "ובחרת בחיים". אז צריך לדעת מה זה חיים וטוב וצריך לדעת מה זה מות ורע. כמו שאמרנו קודם, מי שפורק את העול לא מסוגל להבין בכלל איך הדבר הזה הוא רע.

מה זה רע? דבר שמפיל ומפריד אותי מהקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בתניא[כז]. הגבורות שבדעת גורמות לדעת את הרע. החסדים של הדעת הם החלק של הדעת שמכיר את הטוב, והגבורות של הדעת הן החלק של הדעת שמכיר שהדבר הזה הוא רע, סכנה. כמו שאומרים שמי שהוא בר-דעת יודע שמשהו מסוכן, לתינוק קטן אין דעת אז הוא לא יודע שהדבר מסוכן. הגבורה שבדעת היא לדעת מה מסוכן, וממילא נגרמת יראת חטא שלא לעשות את הדברים המסוכנים.

לפי זה יוצא שמה שכתוב על האשה שיש לה גבורות, יוצא מזה שהיא מצד עצמה מסוגלת ביותר להרגיש בסכנות, גם בגשמיות וגם ברוחניות ולכן היא שומרת את הבעל מסכנות. "עומק רע" של הקדושה הוא לדעת להרגיש את הרע, זו לא ההתקשרות לרע, אלא הבריחה מהרע. "עומק רע" בעץ הדעת הוא להרגיש את עצמו – וההרגשה הזו היא הרע בעצמו – הדעת היא הרגשה. "עומק טוב" הוא להרגיש את הקדושה ו"עומק רע" הוא להרגיש את עצמו. חטא עץ הדעת הוא הגדלת הרגשת עצמו.

שהוא ההיפוך מפריקות עול

זאת אומרת, ההיפוך מפריקות עול היא לא לפרוק עול, על כל פנים בנוגע ל"סור מרע". מהן הגבורות של הדעת? ההרגשה האמתית שהוא נפרד, שאם הוא עושה עבירה הוא נעשה נפרד מה' וזה דבר מאד גדול. להרגיש נפרדים מה' זה כמו להרגיש כמה אנחנו "באַגראָבן אין דער ערד" כמו שאומרים ביידיש, עד כמה אנחנו "קבורים בתוך האדמה", שירגיש שאם הוא לא מניח תפילין הוא נעשה נפרד מה'. כולנו עכשיו במצב של גלות, של צמצום, במצב הזה אין רגישות בכלל למות, איך שהמות הרוחני הוא העבירה. הגבורות של הדעת גורמות להרגיש את הצמצום הזה וממילא לברוח ממנו. איך מגלים את זה מתוך הצמצום? על-ידי תשובה. תשובה ויראת חטא זה היינו הך אם אדם שב בתשובה, תשובה תתאה, תשובה כפשוטה, אז קודם כל הוא בא ליראת חטא.

יראת העונש – קליפת נגה בעלת תועלת; יראת הפירוד – צד הקדושה

והיינו שהוא מרגיש איך שעל ידי עשיית הרע נפרדת נפשו ממקור חוצבה בחיי החיים דעצמות אא"ס ב"ה ולכן בורח מזה כבורח מן המות בגשמיות [זאת אומרת, אצלו זה כמו אחד שבורח מן המות.] ואפי' בחטא קל הוא מרגיש פירוד נפשו ולכן קלות דומות עליו כחמורות וזהו אמתית היראת חטא (שהוא על דרך מה שכתוב בראשית חכמה בענין יראת העונש שהוא יראת פגם הנפש כו' וד"ל).

זאת אומרת, אם אדם מפחד מהעונש בגשמיות או ברוחניות, ש"מישהו יעשה לי משהו" – זו יראה חיצונית. אבל בספר ראשית חכמה מסביר את זה בהסבר יותר פנימי, שיראת העונש היא לא יראה מעונש חיצוני, כי אז זה לא שייך לקדושה בכלל, כמו שהסברנו, זו קליפת נגה. הסברנו שהדוגמא העיקרית של קליפת נגה היא יראת העונש בהסבר הפשוט שלה. מהי קליפת נגה? היא קליפה, דבר רע, רק שמעורב טוב בתוכו. זה נקרא תועלת. קוראים לזה פרגמטיזם (pragmatism), כל דבר שהוא מועיל שיש לו תועלת, רק שמצד העצם הוא נפרד – הוא קליפת נגה. הדוגמא העיקרית לכך היא יראת העונש. עצם המושג יראת העונש הוא נפרד, שהרי הוא מפחד ממה שמחוץ אליו, גם מה'. עיקר העצם ביראת העונש הוא מצד הקליפה. אבל המעלה ביראת העונש היא התועלת שיש בה, שבגלל שהוא מפחד מהעונש הוא לא יעשה עבירות[כח]. זו הדוגמא העיקרית של קליפת נגה. עוד פעם, קליפת נגה מצד עצמה היא רעה, אלא שיש טוב שמעורב בה, הטוב המעורב נקרא 'תועלת'.

מה שאין כן אם רוצים שיראת העונש בכל זאת תהיה ערך אמיתי – צריך להסביר אותה אחרת, לכן בספר 'ראשית חכמה' מסביר שיראת העונש היא כמו יראת חטא. שם הוא מסביר שיראת העונש הכוונה היא ליראה מפגם הנפש. מה זה פגם הנפש? כפי שכבר למדנו, פגם הנפש הוא פירוד. מהי שלימות הנפש? שלימות הנפש קיימת בעזרת הקשר בין הנפש לה', פגם הנפש הוא פירוד, שבאיזו שהיא נקודה הנפש לא שלימה עם ה'. דבר שלם הוא לא שלם בעצמו כי אז הוא נפרד, דבר שלם הוא שלם-עִם, כמו שאברהם אמר 'אני שלם אתך', אנחנו בשלום. שלימות הנפש היא כשהנפש שלימה עם ה', שלימות היא שלימות-עִם, שלימות של הנפש עם ה'. פגם בנפש לפי זה, הוא שיש איזו נקודה בנפש שלא שלימה עם ה'. הנקודה שלא שלימה עם ה' נפרדת ומנותקת ממנו. כעת הוא אומר שלפי הפירוש הזה של ה'ראשית חכמה' ביראת העונש שזה פגם בנפש ולא עונש חיצוני, הדבר עולה בקנה אחד עם הפירוש שלנו ליראת חטא, שיראת חטא היא יראת הפירוד. יראת הפירוד ויראת הפגם הן היינו הך. וזו כבר תשובה תתאה, תשובה תתאה היא לגמרי מצד הקדושה, היא התחלת קבלת עול מלכות שמים. זו לא קבלת עול מלכות שמים בשלימות, אלא זו שלילת פריקות עול. ברגע שיש יראת חטא הוא יותר לא פורק עול מלכות שמים.

עניינו של תיקון חצות

הראשית היא להרגיש את המות ואת הסכנה ולברוח מהם. על זה אנחנו בוכים, זה נקרא 'צער גלות השכינה'. גלות השכינה היא שאפילו הדבר המינימלי חסר לנו.

ועל זה [על העבודה הזאת, להרגיש את המצב וממילא לבכות עליו ולחזור בתשובה, אולי ה' יזכה אותנו שנזכה לפחות לחזור לדבר הראשוני הזה. על זה] יוסד כל עניין תיקון חצות [זה הפירוש של תיקון חצות.] בבכיה בדמעות [שצריך לבכות בדמעות] על פריקות עול דווקא [על-פי פשט תיקון חצות הוא על חורבן ירושלים, חורבן ציון, אבל הוא אומר שבנפש הבכיה של תיקון חצות היא על פריקות עול. יהודי מרגיש שהוא דוגמא של כל עם-ישראל, אולי הוא מרגיש את זה בתוך עצמו, אבל זה המצב הכללי של כל עם-ישראל.] שהוא מקור כל ההסתעפות רע במחשבה עד שבא לפועל ממש [הפריקות עול היא הרי מקור הרע כמו שאמרנו קודם, שלפני שבא הרע לפועל ממש קודם הוא נמצא במדרגת פריקות עול, כמו ההבדלה שלפני ההמתקה בלעומת-זה.]

פריקות עול – פשע ומרידה

(ואינו בחינת רע בפועל ממש [זאת אומרת, הוא עדיין לא עושה את הרע בפועל ממש, אלא הוא רק מוכן לפעול רע. פריקות עול היא נכונות לפעול דבר רע.] ועל זה נאמר אוילים מדרך פשעם [זה אחד מהפסוקים העיקריים שהמיטעלער-רבי מדבר בדרך-חיים, "אֱוִלִים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו". הוא מסביר ככה:] פשעים אלו המרדים כו' [חז"ל אומרים שפשע הוא מרד, מה שאדם עושה להכעיס. פשעים הם לא שהוא עושה רע בפועל ממש, פשע לא חייב להיות רע בפועל ממש, אלא פשע הוא פריקות עול.]

זאת אומרת, יש לפעמים שמרד הוא למעשה פחות מחטא. חטא נעשה בשוגג אבל הוא מעשה, הוא עשה משהו בשוגג. יש לפעמים שמרד הוא פחות ממעשה מאשר שגגה. במרד העיקר הוא מה שחושב ולא מה שעושה, לדוגמא שמזלזל בדבר הכי קטן, בדיבור הכי קטן. אם אני מזלזל בכבוד המלך זה כבר מרד. אפילו דבר חמור שאדם עושה בשוגג, או אפילו במזיד – הוא לא עושה אותו להכעיס, לכן זה לא מרד. יכול להיות הדבר הכי קטן שהוא בקושי מעשה אפילו, אבל הוא מרד. מה זה פשע בגמרא? פשע בגמרא הוא לדוגמא שומר שלא שמר טוב על החפץ, הוא לא עשה שום דבר, הוא רק לא שמר. רואים שפשע, המושג 'פשיעה', בהלכות שומרים בבבא מציעא בפרק 'המפקיד', הוא רק אי-שמירה. [אבל יכול להיות שהוא לא שמר טוב מחסרון דעת, מאי שימת לב.] יכול להיות שלאדם שלא שם-לב יש דין פשיעה, אבל זו לא הפשיעה האמתית. פשיעה אמתית היא כשהוא פורק את העול.

שוב, לשומר יש עול לשמור. אם הוא מקבל את העול הוא מקבל עול שעליו לשמור, זו קבלת עול. פשיעה היא פריקת עול, מרד הוא פריקות עול, פריקות עול היא לאו דווקא מעשה היא יכולה להיות גם דבר דק. שומר קיבל על עצמו אחריות, ברגע שהוא מפסיק לחשוב על האחריות – זה נקרא שהוא מורד. הוא מפסיק לחשוב ברצון. הוא חופשי, אדם חופשי נקרא פורק עול. לכן בגמרא זה נקרא פשיעה.

אותו דבר לגבי תורה ומצוות, כשאדם נעשה חופשי מהם זו פריקות עול. למה הוא נעשה חופשי? בגלל שהוא מתחיל לחיות עם עצמו, כל החיים הם רק הוא. הוא לא צריך לחשוב אפילו שהוא מורד בה', אלא ממילא מכיוון שהוא חושב על עצמו – הוא מורד בה', מזלזל בכבוד ה' ונעשה חופשי. זו פשיעה. פשיעה היא פריקות עול. מי יכול לומר לי רמז לזה שפשיעה היא פריקות עול? אפשר לומר בפשטות, פשע ראשי תיבות פריקות של עול. פריקות עול היא ממש בתוך אותיות פשע. כך דורשים הרבה פעמים ש-ש באמצע מלה מורה על המלה של.

חוסר בהתקשרות למלך גורם למרידה בו

שאינו רע בפועל ממש רק שאינו חושש לכבוד המלך

לא חשוב למה הוא לא חושש, יכול להיות אפילו שהוא לא חושש בגלל שהוא עסוק. עכשיו אנחנו נמצאים בחודש אלול, כתוב שחודש אלול הוא חודש ש"המלך בשדה". המלך בא ואם אתה לא הולך לקראת המלך אפילו שאתה לא חושב שום דבר ולא מורד מבחינתך בשום דבר, אלא אתה עכשיו מכבס את הגרביים שלך, אתה עסוק – זה נקרא מרד. אפילו אם אתה חושב כל כך על הגרביים המלוכלכות עד כדי כך שמכריזים בחוץ שהמלך בא ואתה לא שומע את זה – אתה עכשיו עסוק בכיבוס הגרביים, אפילו שלכאורה אתה לא מתכוון למרוד נגדו – זה נקרא מרד. בגלל שאתה לא "חושש", לא מושרש אצלך בנפש שמיד כשהמלך בא אתה מיד עוזב את הכל ורץ לקראתו כי הכל זה שטויות ואתה לא שווה שום-דבר. מצב כזה של חופשיות, שאתה לא חושב, ממה הוא נגרם? הוא נגרם מזה שאתה עסוק עם עצמך, אתה מרגיש שרק אתה נמצא בעולם. מזה שאתה מרגיש שרק אתה נמצא בעולם ממילא אתה נכנס לעול הכי גדול – לעול של עצמך, עכשיו אתה עבד לגרביים שלך, אבל לגבי עול אחר אתה חופשי. מי שחופשי מעול אחר יש לו את העול הכי כבד – יש לו את העול של עצמו. לגבי משהו אחר אתה לא חושש, אתה לא חושש משום דבר. זו פריקות עול, פריקות עול היא פשע, פשע הוא מרד.

מצד מיעוט ההתקשרות בו

עוד פעם, הסיבה שהוא לא חושש לכבוד המלך היא בגלל שהוא לא מקושר טוב למלך. או שאדם מקושר לעצמו או שהוא מקושר למלך. אם הוא היה מקושר למלך אז אפילו לפני שהיו מכריזים על בואו – הוא היה יודע שהמלך בא, היה עוזב את הגרביים ורץ למלך. אם הוא היה מקושר בפנימיות הוא היה יודע על בואו בטלפתיה, כמו שאומרים. אם המצב הוא לא כזה סימן שהוא לא מקושר. וזה שהוא לא מקושר זה עצמו פריקות עול, זה פשע וזה מרד, אפילו שהוא לא עושה שום דבר הוא רק חושב על הגרביים. זה שהוא חושב על הגרביים זה בגלל שהוא מקושר לעצמו ולא מקושר למלך.

וממילא אינו חושש לפירוד נפשו שנלקח משם [לא רק שהוא לא חושב, אלא הוא לא רגיש לזה בכלל, הוא לא מסוגל להרגיש בכלל שום פירוד.] כמו שאומר כל ישראל בני מלכים כו', [בעצם אנחנו בני מלכים והוא לא מרגיש שהוא נעשה 'אויס מלך', שהוא מבטל את הזיקה וההתקשרות למלך על ידי הפריקות עול.] אבל גרוע הוא מן הרע בפועל ממש [הפשע הזה שהוא לא עושה כלום אלא רק רוחץ את הגרביים – יותר גרוע מכל העבירות שיעשה בפועל ממש, כי זה המקור לכל, זה שהוא לא מקושר.] כי הוא מקור לכל מיני רע כמו שיתבאר בפנים).

הרגשת מצב הכלל במצב האישי

אם כן, מהו תיקון חצות לפי זה? תיקון חצות זה להרגיש את המצב הזה ולבכות עליו. שוב, בוכים על זה בתור פרט – אני בעצמי, וממילא מרגישים שזה המצב הכללי של עם ישראל עכשיו. הולכים על הפרט והפרט מצביע על הכלל. זו תמיד דרך הבעל שם טוב. הרבה פעמים שואלים כאן לפי שיטת הרב קוק זצ"ל וכו' על נושא הכלל והפרט. הדרך האמתית לפי החסידות בנושא הכלל והפרט היא שאם אדם רוצה להרגיש בפנימיות משהו, ה' נותן לו לחוות את החיים האישיים שלו באופן שיהיה מסוגל להרגיש בהם את הכלל. זה יסוד תורת הבעל שם טוב. זה נקרא 'יסוד התפלה'. אם כואב לך הראש אתה צריך להתפלל ומיד להרגיש את הקשר בין הכאב ראש שלך לבין כלל ישראל. הכאב הוא דוגמא של מצב כללי. זה יסוד העבודה לפי הבעל שם טוב. אדם לא מסוגל להרגיש ישר את חוויית הכלל בלי שום חוויה אישית, אלא העבודה היא לדעת מיד שכל הכאב שלך הוא מצב כללי של עם ישראל וממילא להתפלל על זה. הבכיה של תיקון חצות היא הבכיה על פריקות עול. פריקות עול היא אי-רגישות, ניתוק התקשרות. ניתוק ההתקשרות הוא הרבה יותר גרוע מכל העבירות.

כתוב כאן משהו חשוב מאד. למשל, בברסלב ובהרבה מקומות יש מושג שנקרא 'פגם הברית', זרע לבטלה, דבר חמור ביותר, ואדם יכול לחשוב שכל תיקון חצות נועד לבכות על זה, כאן הוא אומר שבכיה כזאת היא פרטית, לא כללית. זה בא ממקום כללי, אבל לא שזה הכלל, יש משהו יותר עמוק מזה – פריקות עול. כמו שהוא הסביר קודם, זה שאדם יש לו קרי, יותר גרוע מהקרי שלו היא הפריקות עול שלו. הקרי הוא רק התופעה מהמחשבה למעשה. הוא לא צריך לבכות על זה שהיה לו קרי או פגם הברית, אלא הוא צריך לבכות על פגם הברית בפנימיות. מהי ברית? ברית היא התקשרות לה', ומה זה פגם הברית? פגם הברית הוא פריקות עול. זה מה שכתוב פה.

פגם הברית האמיתי הוא פגם ההתקשרות. ברית היא התקשרות למעלה מטעם ודעת. הברית האמתית היא ההתקשרות העל-שכלית בין הנשמה לבין הקדוש ברוך הוא. אם הוא יכול להרגיש בעצמו את הפגם, ממילא הוא הדוגמא לכל עם-ישראל שנמצא במצב של גלות ופגם. כולנו במצב של פגם הברית, כי פריקות עול מלכות שמים היא פגם הברית של הנפש. לכן הברית נקראת 'שלימות', מה שהסברנו קודם, ששלימות הכוונה היא להיות שלם עם ה' – זו הברית. הבכיה של תיקון חצות היא בכיה על המצב הזה. קודם הוא חייב להרגיש את זה בתוך עצמו בדרך פרט ומזה להרגיש את זה בכלל, שזה המצב של כולנו בזמן הגלות.

שוב, זו לא העבודה של כל היום כולו, זו העבודה של תיקון חצות. כל דבר שלומדים מתחילים לחשוב שהוא הכל... כל היום כולו צריך "לבנות את הארץ" כמו שאומרים, רק שבתיקון חצות בוכים על החורבן. כמו שאמרנו קודם לגבי אלול, יותר חשוב באלול הצפייה וההתבוננות לעתיד מאשר החשבונות על העבר. מה שמתייחס לעבר ולהווה הוא רק חלק. מהבכיה האמתית אדם בא לשמחה האמתית כמו שכתוב בתניא[כט], "תשמיעני ששון ושמחה"[ל]. אם אדם בוכה באמת – הוא גם שמח ומצפה ומתעורר באמת לקראת הטוב שיבוא.

הדרך ליציאה ממצב של "הרגשת עצמו ביותר"

ועל ידי הבכיה על ההיפוך (שהוא בחינת פריקות עול [אם אדם יכול לבכות על היפוך הטוב, שהוא פריקות העול – פגם הברית האמיתי,] ששרשו הוא במקור כל רצון דקליפה הנמשך מצד טבע הנפש לימשך אחרי העונג דתענוגי עולם הזה שבא מצד הדעת והרגשת עצמו ביותר כו')

[הוא אומר פה כמו שנאמר קודם, אבל הוא מוסיף פה פרט נוסף, שגם כל התענוגים – שהם פגם הברית כפשוטו, מין – הם גם כן באים מצד הרגשת עצמו ביותר. הקישור לכל מיני עונג גשמי הוא בגלל "הרגשת עצמו ביותר". כאן מה שמודגש היא המילה "ביותר", כיוון שאין מי שלא מרגיש את עצמו בכלל, אלא "הרגשת עצמו ביותר" גורמת לרדיפת כל תענוגי העולם-הזה. לא רק שהוא רודף, מטבעו הוא נמשך אחריהם, זה כבר טבע אצלו בגלל שהוא כבר מנותק מהגעגועים האמיתיים להימשך אחרי ה'.

ואם אפשר להרגיש את הגעגועים הללו – זה הצער הכי עמוק שיש בחיים:

הוא בחינת צער העמוק על ההיפוך, [אם הוא יכול להגיע לצער אמיתי ולבכות על פריקות העול בתיקון חצות – על ידי זה] הוא מכלה ומבער הרגשת זאת שבעצמות נפשו, [רק הדמעות יכולות לבער ולכלות את ההיפוך, את הפריקות עול. התפקיד שלנו הוא לצאת מהמצב של הרגשת עצמו ביותר, והדרך לצאת מזה היא רק על-ידי הרגשת המצב והצער העמוק שהוא גורם. צער צריך להיות שקול כנגד העומק.]

וממילא [ברגע שהרגשת עצמו ביותר מתחילה להתבטל – באותו רגע גופא ממש הוא מתחיל להימשך אחרי הקדושה בגלל שהוא עדיין יהודי, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[לא], כל הטמטום שלו הוא רק חיצוני לגבי העצם. וברגע שעל ידי הבכיות הוא מבטל את הרגשת עצמו קצת – באותו רגע ממש מתחילה להתגלות הפנימיות העצמית שלו, הטבע העצמי של היהודי להימשך אחרי ה'.] נמשך בנפש הרגשה אלקית להרגיש אמתית החיות משרשו ומקור חוצבה מאלקים חיים, ועל ידי זה ממילא נכנע לבו הקשה כאבן להיות פחד אלקים לנגד עיניו [פחד אלקים ויראת חטא הן תחילת הרגישות, קודם הוא היה מטומטם ולא רגיש, באותו רגע שהפנימיות מתגלה והוא מתחיל להיות רגיש, להרגיש מה זה רע ומזה פירוד – מיד הוא בורח מזה כמו אדם שבורח מן המות,] עד שיפחד מעשות הרע בעיני ה' אפילו במה שאדם דש בעקביו והוא ענין יראת חטא האמיתי שהיא בחינה אחת עם בחינת תשובה תתאה כנ"ל וד"ל.

כל מה שלמדנו היום הוא הסבר איך שיראת חטא זהה עם תשובה תתאה. יראת חטא היא הענין של תיקון חצות.