"גואל ראשון" ו"גואל אחרון"

בע"ה

אור ל-ז' אדר תשפ"א – כפ"ח

התוועדות סיום הקמפיין מתקדמים ביחד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר מיד לאחר סיומו המוצלח של קמפיין ההתרמה, בליל ז' אדר, הצליח הרב גם להסביר איך מנקודת מבטו של משה רבינו כל מה שנעשה הוא אין ואפס (בנסיון להציל אותנו מ'הכשת הנחש' בסיום המעשה הטוב), ועם זאת לעודד ולשמח בהסבר שההצלחה היא חלק מההתקדמות מ"גואל ראשון" (שמאיין את הכל, בתודעת 'ה' הוא הכל' והתייחסות אל ה' בידיעת השלילה) ל"גואל אחרון" (שמגלה כיצד כל המציאות היא אלקות, 'הכל הוא ה'', ונוטה לידיעת החיוב). ההבנה העמוקה של בחינת משה מסבירה מדוע הוא לא כתב 'כרגיל' את פסוקי הסיכום של התורה, שמאדירים אותו ואת מעשיו, וגם מדוע כל הפעולות שעשה בפרסום ובפרהסיא 'נשכחו' מהמדע ונותרו בגדר אמונה. החידוש של התכלית בהופעתו כ"גואל אחרון" מדרבן לעוד ועוד פעילות של ממש בעולם, מתוך הבנה שמשה רוצה לאיין את הכל – אבל ה' רוצה לממש ולהמחיש הכל.

שתי בחינות ז' אדר

לחיים לחיים, שנצליח הלאה, מחיל אל חיל, שנוכל להתרים את כל מה שצריך להתרים כדי להביא את המשיח תיכף ומיד ממש.

היום אנחנו כבר ב-ז' אדר, היום המיוחד של משה רבינו. בעצם, יש שני ז' אדר: ז' אדר של יום ההולדת שלו ו-ז' אדר של ההסתלקות שלו[ב]. בהסתלקות הוא נקבר בהר נבו, נ-בו[ג], והוא זכה לקבל את שער הנון. בחייו, חוץ מבשעת מתן תורה, הוא לא זכה בשער הנון[ד] – אבל עכשיו הוא זכה לתמיד בשער הנון[ה]. כשה-נ נכנסת לתוך משה השם הופך להיות משנה[ו] – התורה שבעל פה, שבאה לפרש ובעצם להנציח את התורה שבכתב של משה רבינו.

בכל אופן, יש שתי בחינות ביום הזה. חוץ מההסתלקות, יש בו גם את הלידה, שהוא מתגלה בעולם, ו"בתר רישא גופא אזיל"[ז] – כשהוא נולד "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[ח], "התמלא הבית כולו אורה"[ט], וכל החיים הוא הולך ואור יותר ויותר, הוא מוציא אותנו ממצרים ועושה נסים ונפלאות עד בלי די במדבר, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[י]. זהו סיום וחותם תורתנו הקדושה, "תורת משה"[יא], אף שספק גדול אם משה רבינו כתב מלים אלו, כסוגיא בחז"ל[יב] שתיכף נזכיר.

כתוב[יג] ש-ז אדר עולה רבי, ופעמיים ז אדר – שתי הבחינות המשלימות, כמו שנסביר, הלידה וההסתלקות – עולה משיח בן דוד, פעמיים רבי, כידוע. צריך את שתי הבחינות כדי להגיע למשיח בן דוד, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[יד]. העיקר ודאי הוא "גואל אחרון", מלך המשיח, שבעצם הוא תוספת "אחד" ל-משה, כידוע הרמז[טו] – גילוי שלם של "הוי' אחד"[טז] בתוך ודרך נשמת משה רבינו, וניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד ואחת מאתנו[יז]. העיקר הוא לחבר יחד את הלידה וההסתלקות – שני ז אדר שמקבלים את הגואל האחרון, התכל'ס. צריך להבין עוד יותר לעומק את מעלת הגואל האחרון, משה עם אחד, ביחס לגואל הראשון.

"גואל ראשון" – לא קרה שום דבר

מה הבחינה של משה רבינו? משה רבינו הוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[יח]. בעצם הוא בחינת אין. לא מרגיש את עצמו, "ונחנו מה"[יט], הוא לא מודע לעצמו בכלל – הוא לא זוקף שום זכות לעצמו מכל מה שעשה בחיים, כל הדברים האלה, שאי אפשר לשער בכלל. אי אפשר לשער מה זה להוציא ששים ריבוא מארץ מצרים, "מקום שאין עבד יכול לברוח משמה"[כ], ולהוליך אותם במדבר שאין בו מים לשתות ולחם לאכול אבל יש בו נחש ועקרב וכו'[כא], והעיקר לתת תורה, שעולה על הכל, ולהנהיג אותם לארץ הנושבת. משה לא זכה להכנס אבל הוביל אותנו "עד ולא עד בכלל" לארץ ישראל. שוב, הדברים שמשה עשה הם דברים שאי אפשר בכלל לדמיין. איך הוא מתייחס? הוא נולד ומסתלק וכעת, ב-ז' אדר, הוא מחבר את הלידה וההסתלקות. מהו החיבור הלידה וההסתלקות? שבאמצע אין פה כלום. בעיני עצמו הוא לא עשה כלום בחיים. כל החיים שלי הם גארנישט אחד גדול, אין ואפס המוחלט. ככה הוא רואה את עצמו.

למה הדבר דומה? בסיפור של רבי נחמן אודות ה-ז' בעטלירס[כב], הבעטליר הראשון הוא העיוור. הוא לא באמת עיוור, אלא שהוא לא רואה את כל העולם הזה כי הוא כהרף עין, פחות מהרף עין – "ההוה כהרף עין". במקום עין ב-ע, הכל אצלו אין ב-א, הכל גארנישט, אין ואפס. ככה משה מרגיש.

זהו הסבר גם למה שהזכרנו קודם, שאת הפסוקים האחרונים של התורה מחלוקת אם משה עצמו כתב בדמע, או שבכלל הוא לא כתב אותם אלא יהושע. לא בדיוק משה כתב אותם כמו את שאר התורה, כי הפסוקים האלה באו לשבח את משה, לשחזר במדת מה את כל הגדולה שלו, עד לפסוק המסיים "ולכל היד החזקה וגו'". אבל אצל משה – לא עשיתי כלום, לא היה פה שום דבר.

איון – השכחת העובדות

ידוע הסיפור המפורסם[כג] אודות רבי זושא מאניפולי. אדמו"ר הזקן היה מכנה אותו גאון עולם בתורה. כולם תמהו, אף אחד אחר לא זכה ממנו לכינוי כזה, ולא היה מוכר שרבי זושא היה כל כך גאון בתורה. מספרים שעד גיל מסוים הוא היה רב קהילה – רב פוסק, פוסק הלכה – אבל אחר כך עזב את הרבנות. גם מזכיר את הווארט[כד] שרבי נחמן אמר לרבי נתן כששאל אם להיות רב. רבי נחמן הסכים – אם יש לו הצעה טובה, שילך עליה. רבי נתן שאל – 'דאס איז אמת?' (זוהי אמת?). רבי נחמן אמר – 'ודאי, התורה היא תורת אמת'. הוא המשיך ושאל – 'דאס איז אמת לאמתו?' (זוהי אמת לאמתו?). אז הוא כבר ענה – 'דאס נישט' (זה לא). גם רבי זושא בשלב בחיים הגיע להשגה הזו, שלהיות רב זה אמת אבל לא אמת לאמתו – אז הוא הפסיק. הפלא שפעל שכולם שכחו זאת, אחר כך אף אחד לא זכר שהיה תלמיד חכם ידוע ומובהק, רב קהילה. אחר כך החזיקו אותו כיהודי פשוט מבחינת הידע שלו בתורה. למה? כי אחד שהוא אין – המגיד אומר עליו[כה] שהוא למעלה מהמוחין, מחב"ד הוא אין בכתר – הוא כל כך מאיין את עצמו, שאף אחד לא מכיר במעלות שלו.

ככה גם אצל משה רבינו. זהו המסר הפנימי של היום הזה, שמשה רבינו נולד ומסתלק והכל מחובר כהרף עין, פחות מהרף עין, והוא אין. אצלו, כל מה שהוא עשה, בסוף – 'סך הכל, מה עשיתי בחיים? אפס, שום דבר'. אם מישהו עשה – תן את הכבוד לבעל הכבוד, לקב"ה. אבל בעצם, כל העולם הזה הוא אין – כמו הבעטליר העיוור. כל יציאת מצרים ומתן תורה, כל מה שמתרחש בעולם הזה, הכל אין. מצד אחד, ה' רוצה זאת, "דירה בתחתונים"[כו], ומצד שני כל העולם הזה הוא גארנישט, שום דבר.

זה גם מסביר למה חיצוניות העולם שכחה את הנסים העצומים האלה, נסים שלא שייך שמי שראה ישכח. הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה"[כז], מדגיש ביותר[כח] שיסוד האמונה שלנו בתורת משה הוא כי ששים ריבוא קבלו את התורה בפרהסיא, בפרסום, ביחד, בהר סיני – דבר שלא ישוער בכלל. אף על פי כן, תלך היום לאוניברסיטה ותשאל – 'היתה יציאת מצרים? היה מתן תורה? הכל היה?'. כנראה לא יגידו שכן, חיצוניות העולם שכחה מכל זה, והכל נשאר בגדר אמונה. למה? כי משה רבינו עצמו איין את הכל, תוך כדי שהוא מאיין את עצמו – שהוא שום דבר.

שוב, האמת שמבחינת משה גם האמירה שאמרנו קודם, שה' הוא בעל הכבוד, היא לא פשוטה. משה, כמו הרמב"ם, יודע את ה' בידיעת השלילה – בעצם הוא שולל את הכל. בדיוק כמו הרמב"ם, שאומר[כט] שבשביל להשיג או להתקרב לה' צריך לשלול את כל המציאות כולה – הכל. אז מה נשאר? רק הקב"ה. מי זה? מה זה? אין לי שום תפיסה – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[ל]. איך אומרים זאת בלשון החסידות[לא]? "גאט איז אלץ", ה' הוא הכל, חוץ מה' אין שום דבר וממילא לא קרה שום דבר. צריך להאמין ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[לב], שהתורה וה' הם אותו דבר, אבל גם זו אמונה, איזו נשיאת הפכים, כי להתקרב לה' ולדעת אותו – רק שלילה, הכל שלילה.

"גואל אחרון" – ידיעת החיוב

כאן נגיע להבדל בין משה גואל ראשון למשה גואל אחרון, מלך המשיח: משה גואל ראשון הוא בבחינת "גאט איז אלץ", ה' הוא הכל. אבל "אחד"[לג], שה' אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם[לד], ועוד יותר, שה' מאחד את הכל דרך נשמות עם ישראל, כמו שהסברנו לאחרונה באריכות[לה], זו בחינת "אלץ איז גאט", הכל הוא ה' – בחינתו של "גואל אחרון".

הגישה הזו יותר קרובה לחקירה של רבי חסדאי בספר "אור השם"[לו]. רבי חסדאי הוא, כידוע, בר הפלוגתא הגדול של הרמב"ם בענין ידיעת השלילה. גם בחסידות, על "אילו ידעתיו הייתיו"[לז] אמר הרבי הרש"ב[לח] שאצלי מתקיים "ידעתיו הייתיו", ידיעת החיוב. ידיעת השלילה היא "גאט איז אלץ" וידיעת החיוב היא "אלץ איז גאט". שתי הבחינות האלה, שהן גם "רצוא ושוב"[לט], הן משה כ"גואל ראשון" ומשה כ"גואל אחרון".

שני סדרים ב-ז' אדר

בעצם שתי הבחינות הן היום, ז' אדר: מה שמשה נולד ואחר כך הסתלק – כפי שהמן תפס, שהעיקר הוא ההסתלקות[מ] – היינו משה כ"גואל ראשון". מה שאחרי ההסתלקות הוא נולד מחדש, שאחרי כל ידיעת השלילה ש"גאט איז אלץ", יש ידיעת החיוב, התכל'ס – היינו משה כ"גואל אחרון".

הוא עצמו לא יודע שאחרי שהוא מסתלק הוא נולד מחדש, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[מא], "וגם בך יאמינו לעולם"[מב]. זהו רצון ה', ה' עושה זאת – משה מאיין את הכל וה' מחליט את הכל. ה' רוצה עולם – אז בורא עולם. רוצה יציאת מצרים ומתן תורה – עושה זאת. את הכל ה' עושה – עושה מה שהוא רוצה. ה' רוצה שיבוא משיח, שיתגלה ש"אלץ איז גאט", שהכל הוא ה', ולא רק ה' הוא הכל. זו הלידה של משה מחדש. הכל קורה היום, ב-ז' אדר, פעמיים ז' אדר.

אם כן, אפשר כבר לפרש את הכפל של ז' אדר-ז' אדר לא רק כלידה והסתלקות אלא כשני סדרים – ז' אדר של משה הפשוט הוא לידה ואז הסתלקות ו-ז' אדר של משיח היינו הסתלקות ואז לידה מחדש, אחרי ה"רצוא" וההסתלקות יש לידה ו"שוב" הכל הוא ה'. זהו ווארט והסבר ל-ז' אדר.

משיח – המחשת כל ההיסטוריה

רק נסיים: בסוף יתגלה שגם כל יציאת מצרים ומתן תורה והנסים, וכל מה שהיה מבריאת העולם, כל ששת ימי בראשית, כל מה שבתורה כרגע הוא בעיקר בגדר אמונה, כי לא מוכח במדע החיצוני – בסוף יהיה מוכח ממש. "עין בעין יראו"[מג] – לא רק שנראה משיח, אלא שנראה הכל, את הסרט הנע של כל ההיסטוריה במוחש ממש. אז כבר לא יהיה בגדר אמונה אלא בגדר דעת והמחשה גמורה. ידוע[מד] שמשיח לשון המחשה, ממחיש לנו את הכל. אז נוכל לשמוח בשמחת הגאולה – שיבוא מלך המשיח ויגאל אותנו תיכף ומיד ממש.

עד כאן לכבוד ההצלחה של הקמפיין. בלי הקמפיין אפשר בשקט לשלול את הכל – נישט דא גארנישט. זה גם כיף. אבל הקמפיין הוא כדי שנזכה גם לראות, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – שלא רק שה' הוא הכל, בדרך שלילה, אלא שהכל הוא ה' בדרך חיוב. בשביל זה צריך הרבה כסף, וגם הרבה חובות – לדעת שהכל הוא בדרך חיוב. כמה שנתנו, שרוקנו את הכיסים, זו גם פעולה בדרך השלילה – אבל שהחיוב יהיה על אחת כמה וכמה! אז אפשר עוד פעם לשלול ועוד פעם לחייב, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[מה].

עד כאן, לחיים לחיים. [פתחו את המיקרופון וכולם אמרו לחיים.]

כשהרבי עשה גזירת המשקה הוא לא עשה גזירת 'לחיים'. אפשר לומר לחיים מליון פעמים, כל פעם עם יותר חיות, יותר חיים מהפעם הקודמת, ולשם כך לא צריך לשתות אפילו טפה אחת. כך הרבי אמר.

לחיים לחיים, לחיים נצחיים!

להתראות, שיהיה ז' אדר שמח מאד.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• פעמיים ז אדר (רבי) עולה משיח בן דוד – בסוד "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".
• משיח הוא גילוי ה"אחד" בתוך ודרך נשמת משה (וניצוץ משה שבכל אחד).
• מבחינת משה רבינו הוא לא עשה מאומה בין לידתו להסתלקותו – חייו, והעולם הזה כולו, הם אין.
• חוית ה'אין' של משה משכיחה את מעשיו מהזכרון ההיסטורי של העולם החיצוני.
• ענינו של "גואל ראשון" הוא ידיעת השלילה וענינו של "גואל אחרון" הוא ידיעת החיוב.
• "גואל ראשון" ו"גואל אחרון" הם "רצוא ושוב" של "גאט איז אלץ – אלץ איז גאט".
• משה רוצה לאיין את המציאות (החל ממציאות עצמו ומעשיו) – אבל ה' רוצה להחליט את המציאות (החל ממציאות משה ופעולותיו הכבירות).
• ז' אדר של "גואל ראשון" הוא לידה ואז הסתלקות ו-ז' אדר של "גואל אחרון" הוא הסתלקות ואז לידה.
• משיח ימחיש את כל ההיסטוריה לנגד עינינו.
• ההמחשה של משיח דורשת השקעה כספית רבה – על ידי החובות (לצדקה של הפצה) זוכים לידיעת החיוב.