1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (20, אמר)

יג אייר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

עוד מעט אנחנו נכנסים לספירת ההוד בספירת העמר – הערב זה ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, ומוצ"ש זה הילולא דרשב"י. יש נוהגים לשיר בר יוחאי כל שבת, ויש נוהגים לשיר זאת כל ימי ספירת העמר, ובודאי מתחלת השבוע של ההוד ראוי לשיר אותו (במיוחד שלא נהיה כאן ביום ראשון, כדאי לא לפספס). יש את המנגינה שכולם יודעים, ויש מנגינה חסידית מתלמידי הבעש"ט, והיו צדיקים שנגנו זאת בכינור – זכיתי לשמוע, והרבה מהחברים כאן מכירים זאת. נתחיל לפי המנגינה החסידית, ותוך כדי אפשר ללמוד זאת.

הדבר מלכות של השבוע שעבר היה על הספירה "מלכות שבנצח" – יג אייר. כעת אנו מסיימים את הנצח ונכנסים להוד, ונצח והוד הם "תרין פלגי גופא", שנחשבות לספירה אחת בהרבה מקומות בקבלה – שיהיה לנו יחוד אמיתי ועצמי בין הנצח ובין ההוד. ב"דבר מלכות" של השבוע הרבי מסביר את הענין שגאולה זה המשכת א בתוך גולה, ובכך הופכים את הגולה עצמה לגאולה. זה נושא שהרבי התחיל להסביר שבוע שעבר, וממשיך ומבאר שבוע זה, ומוסיף שיש ב-א זו שלוש רמות (זו למעלה מזו):

א. אלף מלשון "אלופו של עולם". זה מודעות שיש בעל הבית לבירה, לעולם שלנו – יש מי שברא את העולם ויש מי שמנהיג את העולם. זו המודעות הראשונה שצריכה להכנס לגולה ובכך להפוך אותה לגאולה).

ב. אלף מלשון אולפנא – "אאלפך חכמה, אאלפך בינה". זו לא רק מודעות שיש בורא ומנהיג ומשגיח לעולם, אלא שהכל על פי תורה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – וממילא באמת הכח שמכוון את כל החיים שלנו, חיי הפרט וחיי הכלל, בא מהתורה. לכן צריך ללמוד הרבה תורה, כדי לכוון את המעשים שיתאימו לרצון הבורא יתברך, שיתאימו להשיג כמה שיותר בזריזות את תכלית הכוונה של בריאת העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ג. אלף מלשון פלא – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". זו המדרגה הכי גבוהה, תכלית ביאת המשיח – שתודעה חדשה באה ונכנסת לעולם – והפסוק שלה הוא הפסוק של לג בעומר (זה עוד סיבה טובה ששרנו "בר יוחאי"). המשיח נקרא "פלא יועץ" – העצה של המשיח זה לא דבר שנתפס בטעם ודעת, אפילו טעם ודעת של התורה – אפילו תלמיד חכם הכי גדול שהאלף בדרגת אולפנא קיימת אצלו, זה לא אומר כלל וכלל שמשיג אפס קצהו של הפלא העליון. גם הפלא הוא בתוך התורה – הוא יתגלה בתורה החדשה שיגלה לנו מלך המשיח, אותה הוא כבר מתחיל לגלות לנו על ידי צדיקי אמת, מקדמי מלך המשיח. מאז הבעש"ט ועד עצם היום הזה הכל זה תורת משיח, ובכל אופן זה רק טעימה, והעצם יבוא תיכף ומיד עם התגלות מלך המשיח – זה יותר מלהשיג שהעולם מונהג על ידי התורה. אם כבר יש הבנה מה זה הגילוי של המשיח, אז "נעוץ סופן בתחילתן", והתגלות המשיח זה בעצם התגלות היהודי הראשון, כפי שבאברהם נאמר "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". "אל עולם" זה לא "אל העולם", שזה שיש אדון לבירה. זה אפילו לא רק הענין של "'אל' נהירו דחכמתא" (אליו גם רומז בשיר "בר יוחאי"), סוד "השמים מספרים כבוד אל" – כבוד התורה הקדומה איך ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – שעדיין התורה והעולם זה שני דברים. "אסתכל באורייתא וברא עלמא" זה כבר יותר מקושר מ"מלך העולם" – אשר שולט על העולם בבחינת מקיף – כי ב"אסתכל באורייתא" התורה מחלחלת בפנימיות בכל פרט, אבל זה עוד לא אחד ממש, אלא רק התקשרות פנימית. הפלא האמיתי זה "אל עולם" – שזה אותו דבר ממש – וזה הדבר שאברהם אבינו, היהודי הראשון, החל לחוש בעצמו, וניסה לפרסם זאת, אבל מי שיסיים את העבודה של היהודי הראשון זה מלך המשיח. "פלא" זה עיקר הפירוש של האלף.

על דרך הטבע צריכות להיות תקופות שונות ומתקדמות בהתגלות מלך המשיח – קודם יתגלה שיש בורא לעולם, "אלופו של עולם", אחר כך יתגלה שבעצם הכל מונהג על פי התורה, וממילא התורה זה הבעל הבית האמיתי של העולם (וממילא, כפי שהרבי תמיד מדגיש בשיחות, לא יתכן שבאמת מישהו יתנגד לתורה – זה רק נדמה; במדרגה זו רואים שאם יש מישהו, או גוף של אנשים, יהודי או לא יהודי, שמתנגד לתורה – בעומק זה לא יכול להיות, כי העולם נברא על פי התורה ומונהג על פי התורה, וזה רק משחק שה' משחק, "נורא עלילה על בני אדם", אך באמת שום דבר לא מתנגד, והכל כמשל הזונה שמביא בתניא, שהזונה מפתה את בן המלך בפקודת המלך, אך היא מעדיפה שבן המלך לא יתפתה לה, וכל הנסיון וכל ההתנגדות וכל הפיתויים זה על פניו, ולא באמת). המודעות השניה באה, לכאורה, אחרי המודעות הראשונה – גם אברהם אבינו התחיל מהמודעות ש"יש בעל הבית לבירה", אבל אחר כך התקדם הלאה והלאה, עד שהגיע למודעות שה' הוא "אל עולם". אל עולם = גן עדן, כך אברהם אבינו חוזר למודעות של גן עדן – הוא הראשון שהצליח לחזור למודעות של ג"ע לפני החטא, וכך הוא הראשון שהתחיל לתקן חטא עה"ד ולחזור לג"ע אחרי שגורשו ממנו. רק מי שמשיג שה' "אל עולם", אחד יחיד ומיוחד ואין עוד מלבדו, יכול לחזור לג"ע (וזה לא אומר שכל המציאות היא חלום, כפי שיש טועים לחשוב, אלא שה' הוא הכל והכל הוא ה', וזה פלא – שגם מי שלומד תורה, זה לא אומר שמתחיל לתפוס זאת). על פי פשט זה שלוש תקופות – שלוש רמות של מודעות – קודם אלופו ש"ע, אח"כ אולפנא ואח"כ פלא. אבל אפשר גם לדלג ולזרז את הדרך, וכפי שאנו מסבירים בהרבה מקומות שדווקא הטעימה מהדרגה הכי גבוהה היא זו שמתחילה להזיז את הכל. אם הרכבת לא זזה, אם לא מגיעים אפילו לתחנה הראשונה, סימן שעוד לא ראו את הסוף – בשביל לזוז צריך לראות את היעד. הסוף זה הפלא – "גל עיני" של לג בעומר.

נכנסים להילולא של רבי מאיר בעל הנס, ורבי עקיבא הוא הרבי של רשב"י ושל רבי מאיר. כל האבלות בספירת העומר, על פי פשט, זה בגלל כד אלף תלמידי ר"ע, שמתו כי לא נהגו כבוד זה בזה – לא נהגו ב"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אחר כך הוא מעמיד חמשה תלמידים שהם העמידו תורה (ולפניהם היה העולם שמם) – הם כנגד נרנח"י שלו. רבי מאיר הוא החיה ורשב"י הוא היחידה – כך מקובל. יש מדרשים על חמשת שמות הנשמה ששמים את החיה למעלה מהיחידה (שלא כבכל ספרי הקבלה). עכ"פ, שניהם יחד זה ח"י – מי שמגלה אותם זה אחיה השילוני, בעל הח"י, שרשב"י אמר שלמד ממנו וגם הבעל שם טוב למד ממנו. הוא המגלה את שתי הדרגות העליונות של נרנח"י, מה שלא היה גלוי לפני כן גם ללומדי תורה – לפני כן הגיעו עד "נשמת שדי תבינם". מה שהיה גלוי קודם זה ה-צ של הצלם, ולא ה-לם ד-צלם, ומי שמגלה זאת הוא אחיה השילוני. אצל ר"ע זה ר"מ ורשב"י, ונכון לכוון את כולם ביחד בק"ש – "שמע" ר"ת שמעון-מאיר-עקיבא (הפשט של שמע זה שמעון, אבל ר"ת של הכל, וה-ע היא ע רבתי כי הוא הרבי שלהם – גם בקבלה מכוונים שם-ע, כשה-ע זה השרש של ה-שם). שמעון מאיר עקיבא = 900 = ל פעמים ל. על ידי זה מגיעים ל"ישראל", שאצל חסידים זה גם גילוי תורת רבי ישראל בעל שם טוב. ידוע שאחיה השילוני למד עם הבעש"ט את כל התורה, במשך עשר שנים – שלוש שעות בכל יום – עד שהגיעו "לעיני כל ישראל". אז אחיה השילוני כפה על רבי ישראל בעש"ט להתגלות "לעיני כל ישראל". רבי ישראל בעש"ט נקרא על שם העם כולו, כפי שהסביר שהוא הקריאה לעורר את עם ישראל מהתרדמת שלו. עם ישראל, גם היום, הוא בתולה מעולפת, וכדי לעוררה צריך ללחוש באזנה את שמה, ו'אני הלחש'. כשכל ישראל שומע את שמו העצמי, את הלחש הקיומי של עמנו, הוא מתעורר, ואז אפשר לומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (חותם פסוקי מלכויות המגלה מלכות ה' על כל העולם – כפי שמפרש רש"י עה"פ – "הוי' אחד", על דרך "אחד היה אברהם" שפרסם אלקות ה' בכל העולם).

נחזור ליסוד שהרבי חוזר ומדגיש שוב ושוב: הגולה נשארת, זה החומר גלם שלא זורקים אותו – המציאות העכשווית נשארת, וכל העבודה שלנו להחדיר בכך א, עד שהגולה עצמה תהפוך לגאולה. אם יש משך אחד כולל את כל מה שהרבי השאיר לנו עד עכשיו, זה ה'ווארט' הזה. לא בורחים מהגולה, לא שורפים את הגולה, רק מחדירים לתוכה את ה-א על שלוש הרמות שלה. ממילא, ידוע – מיסודות חסידות הבעש"ט – שה"סור מרע" הוא על ידי ה"ועשה טוב". אם יש משהו שצריך להתבטל, משהו רע שלא מוכן להכיר ב-א והוא צריך לעבור מהמציאות, אז בדרך ממילא על ידי ה"ועשה טוב" – החדרת ה-א – נשרף וכלה מה שצריך, ומה שנשאר מוכן להודות (אנו בשבוע של ספירת ההוד). אנו יהודים כי אנו כבר מודים, אבל בסופו של דבר כל העולם, במדה מסוימת, צריך להתייהד (ככתוב במגילת אסתר "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" – זה להודות, לה' ולתורה, גם כשלא מובן בטעם ודעת). זה השבוע, כאשר נכנסים לספירת ההוד, ו-לג בעומר זה הוד שבהוד. מי שלומד כוונות האריז"ל יודע שבכל שבוע של הספירה היום החמישי, ההוד, הוא כנגד "קטנות א'" (יש קטנות א, קטנות ב, גדלות א, גדלות ב – מצד אבא ומצד אמא) – המוחין הקטנים ביותר, הפחות ביותר, זה מה שמתגלה בהוד, והתיקון שלהם זה מה שנעשה ביום החמישי של כל השבוע, ומה שנעשה בגדול ובכללות בשבוע החמישי, השבוע של ההוד. במלה אחת, כתוב בקבלה שקודם האדם נמצא בקטנות א', כשהוא גדל ומתבגר זה גדלות א', אחר כך כשהוא גדל ושואף לגדלות ב' צריך לחזור לרחם – קטנות ב' (לכן הולכים למקוה כל בקר לטבול, שכל הגדלות הקודמת שלי תתבטל, טבילה אותיות ביטול, שאגיע במים לקטנות ב', ואחר כך כולי האי ואולי אזכה להשיג גדלות ב'). גדלות א' זה ידיעת המציאות, שמיעת אלקות – דערהער – אבל גדלות ב' זה ראית המהות, ראית אלקות. זה כוונה ב"שמע" – "שאו מרום עיניכם וראו". כתוב שמשה רצה לומר "ראה ישראל", אבל בגלל שהדור עוד לא היה מסוגל כתב "שמע ישראל". אמנם, התורה היא נצחית, באמת צריך להיות ראיית אלקות, אלא שראיה זו צריכה לצמוח מתוך השמיעה הזאת. גדלות א' זה ידיעת המציאות וגדלות ב' זה ראית המהות. מה זה קטנות? קטנות א' זה אמונה פשוטה, בלי שום ראיה או שמיע, וקטנות ב' זה בטחון – הרשימו שנשאר מידיעת המציאות, אחרי שהמוחין מסתלקים נשאר רושם (כידוע שכל דבר שבקדושה משאיר רושם, השכינה לא מסתלקת לגמרי, הצמצום לא כפשוטו), והרושם הזה הופך את האמונה לבטחון מוחשי, שיש אחיזה. אם כן, כשרוצים לתרגם את המושגים האלה של האריז"ל למושגים של נפש, של חסידות, אומרים שקטנות א' זה אמונה, גדלות א' זה ידיעת המציאות (זה מדרגה גבוהה, זה לא נקרא שאדם למד בספר ומבין אותו – אפילו אם הספר זה עץ חיים או ספר התניא, והוא יודע זאת בעל פה, יכול לעבור את המבחן, והלואי שזה לא יקלקל לו את האמונה הפשוטה, כפי שאמרו צדיקים גדולים – אך ה' רוצה שיגיעו גם יותר מזה, ולכן צריך שוב קטנות), קטנות ב' זה בטחון, גדלות ב' זה ראית המהות.

כל שבוע בספירה יש את כל הבחינות הללו – זו הכוונה היסודית באריז"ל. אנו מכירים את כוונות כל הספירות בכל שבוע, אבל מה שכעת אמרנו זה היסוד של הבנת כוונות האריז"ל. מה שאנו אומרים זה אחד מ-יג הכוונות הפנימיות של הספירה, אבל זה הכי פשוט – גם מי שבקטנות א' יכול לכוון זאת – והכוונות העמוקות זה סביב המושגים שאמרנו כעת. הפלא שזה לא הולך לפי הסדר, כפי שהייתי חושב. כל שבוע מתחיל עם גדלות א' מצד אבא וכל שבוע נגמר (בשני ימים) עם רושם של גדלות ב' מצד אבא ואחר כך גדלות ב' מצד אבא. דווקא ביום החמישי של כל שבוע נופלים – "ואציעה שאול הנך" – לקטנות א', הכל מסתלק. זה כמו סיפורים אצל צדיקים שהכל הסתלק – כמו שהבעש"ט בדרך ישראל, כשה' לא רצה שיגיע, נפל כך שכל המוחין הסתלקו, ונשאר רק עם אמונה פשוטה. זה מה שקורה ביום החמישי של כל שבוע, ובכללות – בכל השבוע של ההוד, ובפרטי פרטיות זה כמובן הוד שבהוד, לג בעומר עצמו. דווקא במצב הזה של קטנות א' שבקטנות א' זוכים לגלות את הפלא הכי עליון, מה שאפילו יותר גבוה, ויותר עצמי בנפש, מגדלות ב'.

כל זה היה רק להסביר מה זה ההוד, מה זה האמונה, מה זה הריכוז של השבוע הזה, שמתחיל מרבי מאיר ומגיע לשיא ברבי שמעון ב-לג בעומר – היום שרומז ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", שדווקא מתוך הוד שבהוד, קטנות א' שבקטנות א', האמונה הפשוטה לגמרי, ההודיה של כל יהודי, מגיעים להביט בנפלאות שאפילו יותר גבוהות מגדלות ב' ("עין בעין יראו"). יש משהו יותר גבוה מראיה, כמו החוש של מלך המשיח – "לא למראה עיניו ישפוט לא למשמע אזניו יוכיח" אלא "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין". יש משהו שגבוה מראיה ושמיעה – אפילו "מזלייהו חזי" זה לא עצם הנשמה (כמבואר באריכות במאמרי הרבי). כל זה רק להתחיל להבין מה זה הגולה שהופכת להיות גאולה על ידי תוספת ה-א, ואם כי המדרגה הכי גבוהה זה אלף-פלא חייבים לדעת כבר מהתחלה שלשם אנו שואפים וזה העיקר, זה עיקר המשיח.

יש בזהר המפורסם, רעיא מהימנא, המובא אצל רבי הלל במאמר המפורסם "הרכבת אנוש לראשנו", שיש משיח בן יוסף, משיח בן דוד ורעיא מהימנא. חושבים שיש רק שתי מדרגות, אבל הזהר אומר שיש שלושה משיחים. לעניננו, קל להקביל זאת לשלוש הרמות של ה-א (שלפני בריאת העולם ב-ב): משיח בן יוסף צריך להביא כל העולם לתודעה שיש בעל הבית לבירה (מכאן ברור שזה לא מה שאנשים טועים לחשוב שמשיח בן יוסף זה לבנות א"י בגשמיות, כשמעט אנשים מכירים שיש בעה"ב לבירה זאת, ועוד יותר כאשר האנשים שהצליחו לבנות מייחסים הכל ל"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה") – אז אפשר לומר שזה "אתחלתא דגאולה", כשלפחות המדרגה הכי נמוכה של ה-א חודרת לתוך הגאולה. ההכרה שיש אלופו של עולם, שהוא נותן את הכח, היא תחלת הגאולה (הרבי אמר שלמרבה הבושה רוב עמ"י אפילו לא במדרגה של הדולר האמריקאי, עליו כתוב "בה' אנו בוטחים"). אחר כך למדרגה של "אסתכל באורייתא וברא עלמא" אפשר לקרוא משיח בן דוד, אבל הפלא העליון – ה' הוא הכל והכל הוא ה' – זה המדרגה השלישית, של "רעיא מהימנא" (שלפעמים אומרים שזה לא מלך, אלא המדרגה של "ודוד עבדי נשיא להם לעולם").

עד כאן הכל בשביל להתחמם. הדבר הראשון שנאמר בו משהו קצת חדש זה שהרבי גם מציין שלכאורה, אם העיקר כאן בגאולה זה ה-א, היה ראוי שהיא תעמוד בראש התיבה (ככתוב בתניא שהאות הראשונה שולטת בתיבה). למה לא שמים אותה בהתחלה? החידוש הוא שלא זורקים את הגולה, שהיא החמור של המשיח, החומר גלם, והמשיח רוצה את החמור, "עזוב תעזוב עמו" – אבל המשיח נמצא בתוך החמור? לכאורה "עני ורכב על חמור", אז הוא בראש והחמור למטה. אם ה-א בהתחלה הכל בסדר – החמור נשאר, חי וקים, משמש כסא למשיח, וגם אם קודם הוא היה רע משמש "הרע כסא לטוב" והמשיח יושב עליו – אבל זה לא כך, ה-א נכנסת באמצע המלה, ועדיין ה-ג נשארת בראש המלה. כלומר, יש חלק מסוים של הגולה שגם לאחר החדרת כל שלוש המדרגות של ה-א – אלופו ש"ע, אולפנא, פלא – נשאר בראש התיבה. איך אפשר לפרש את זה? יש פירוש אחד, מאד מאד יפה, לפי הגימטריא של המילה: גולה זה 44, וה-א הופכת את הגולה לשם מה. מה הוא הגילוי העיקרי של שם הוי', גם כאשר אין א בשם מה, יש גם מילוי שם הוי' שעולה מד (המילוי הכי נמוך מבין זך האפשרויות, שיש להם בסה"כ יג מספרים – כי הרבה מילויים עולים אותה גימטריא – ומתוכם עסמ"ב הם הכי חשובים). אם כן, הארת ה-א זה להאיר א לתוך ה-ו (מ-וו ל-ואו) – זה לא בהתחלה אלא באמצע. אם מחלקים את ה-גולה ל-ג מכאן ו-מא (ולה) מכאן, זה חלוקה ל-אב ו-אם. כדי לקחת גולה ולהפוך לגאולה ה-א חותכת את ה-גולה ל-ג מכאן ו-ולה מכאן, אב מכאן ו-אם מכאן – וביחד עולים ילד – אך בשביל ללדת אדם צריכים שלושה שותפים (ל-דם אולי מספיק שנים), כשהשותף השלישי זה "שכינה ביניהם" (ולא "לפניהם"). זה גימטריא יפהפיה להתחיל להתבונן בסוד הגאולה – שסוד הגאולה הוא עצמו הסוד של גילוי השותף השלישי בכל זיווג בין שנים (מתאים ל"יין משמח"). כל הטבע של העולם זה זיווגים – לכן כתוב שהעולם נברא ב-ב, כי כולו שנים שנים, זוגיות. יש אנשים חושבים שתיקון הזוגיות זו הגאולה, אך אנו אומרים שזוגיות זה גולה – מי שחושב רק על זוג זה הגולה בעיצומה, בגלל שהתיקון האמיתי זה ה-א שנכנס בין האב לבין האם, שהוא בסוד ה"שכינה ביניהם". אנו יודעים ש-אב זה חכמה ו-אם זה בינה, אז ה-א – השותף השלישי שנכנס ביניהם – או שזה כתר או שזה דעת. הציור הפשוט שה-א למעלה משניהם, ורק חודר לרדת ביניהם – זה "סגולתא" בטעמי המקרא (נקודה מימין, נקודה משמאל, ונקודה שלישית באמצע למעלה – משיח בא לגלות "טעמי תורה"; היום, כשיש דפוס, כותבים שם הוי' בקיצור י-י, אבל פעם, לפני הדפוס, היו כותבים שלושה יודין – ימין, שמאל, ואמצע למעלה; יש רמז ששני יודין זה שם ה' כי תחלת שם הוי' וסוף שם א-דני, אבל יש עוד הרבה כוונות, ויש גם את הכוונה הזו שהיו פעם כותבים שתי יודין ועוד אחת למעלה). הניקוד סגול זה נקודה מימין, נקודה משמאל ונקודה באמצע למטה – אז זה חב"ד, או חג"ת, ויכול גם להיות נה"י – אבל אם טעם המקרא (שזה משהו משיחי) זה כח"ב. זה מה שאמרנו קודם שהחוש של משיח יותר גבוה גם מראיה – חוש הריח הגבוה גם מראיה, "מורח ודאין". זה סוד החוטמא בקבלה – "לבעל החטם אני מתפלל". בכל אופן, גם נכון לומר שה-א שבאמצע, כשחודרת בין ה-אב ל-אם, הופכת מכתר (כפי שהיא בשרש, למעלה מטו"ד) למודעות, לדעת. הדעת תופסת תמיד את מקום הכתר – כאשר אור הכתר נעשה מודע בנפש הוא הופך להיות דעת. לכן נכון לומר ש-א זאת היא דעת, וזה תכלית הכוונה – שהכתר יהפוך לדעת, ויקוים היעוד של "כי מלאה הארץ [הגולה] דעה את הוי' כמים לים מכסים".

לפני שנמשיך עוד פרק נאמר מילת סיכום ומסקנה מפרק זה: אם כאן כל הסוד של הפכית ה-גולה לגאולה זה שהשותף השלישי יופיע בין ה-אב לבין ה-אם ויחבר אותם – ש-אב ו-אם זה עדיין גולה, אבל כמובן לא זורקים אותם, כי אז לא יהיה שום דבר, ומאד יקר לשמור עליהם – זה אומר שגם בתוך המציאות, בתוך האקטואליה, צריך לחשוב מי האבא של מה שקורה ומי האמא. לפעמים הם חיים טוב ביחד, יש זוגיות טובה, ולפעמים הם חיים רע מאד ביחד, ורוצים להתגרש, אבל גם כשחיים טוב – אם אין את ה-א, את הגילוי של השותף השלישי שמחבר, זה גולה. גם ב-א גופא צריך להבין שיש שלוש רמות – יש "שכינה ביניהם" שזה תחושה בין בני הזוג שיש בינינו "אלופו של עולם", יש מודעות יותר גבוהה שיש תורה בינינו וזה מה שמחבר אותנו, ויש מודעות שיש אלף-פלא בינינו. יש זוג שמרגיש מה שלבן ובתואל אמרו "מהוי' יצא הדבר" – שהשידוך שלנו נעשה בהגשח"פ. זו תחושה שיש ה' בעולם, שמנהיג את הכל, וזה מתגלה בכך שזימן אותנו יחד – המציא את האבידה שתחזור לבעלים הראשונים. זו מודעות מאד יפה – בין בני זוג זה "אתחלתא דגאולה". זוג שחי טוב, בזוגיות יפה, אבל זה עדיין גולה לגמרי – זה מי שאין לו את ה-א בכלל במודע. "אתחלתא דגאולה" של בני זוג זה ודאי שמרגישים את ההשגחה הפרטית המופלאה בשידוך שלהם, ואיך שההרגשה הזאת מלוה אותם לאורך כל הדרך – שכל יום יש עוד השגחה ועוד השגחה. זה נקראה להכניס "אלופו של עולם" בין בני הזוג (שגם החתן נקרא "אלוף נעורי", ובודאי גם הכלה היא "אלופה"). יש משהו הרבה יותר גבוה מזה, כמו שמתפללים "ותן חלקנו בתורתך" – שמרגישים איפה השידוך שלנו כתוב בתורה הקדומה, ושבעצם מה שמחבר אותנו זה "אסתכל באורייתא וברא עלמא". מסתכלים בתורה, ושמה רואים אותנו – רואים שיצחק עתיד לשאת את רבקה לאשה. כמובן שהתורה היא בבחינת עצם, שהתופס בחלק מן העצם תופס בכולו (כפי שנסביר יותר בהמשך), וברגע שאנו מזוהים עם התורה זה מחייב אותנו מאד, גם בדרך ממילא – לשמור ולהדר בכל מה שכתוב בתורה (השידוך העיקרי בתורה זה הדר ומהיטבאל, כפי שנזכיר בהמשך). הזיווג הוא באמצעות ספירת היסוד, שנקראת "הדורא דגופא" – להדר ב"תפארת גופא", שזה התורה. זה כבר רמה יותר גבוהה של א הנכנסת בין בני הזוג. אבל המודעות הכי גבוהה, הפלא, שהזיווג שלנו זה "עצות מרחוק עושה פלא", "אמונה אמן", זה שאנחנו אחד – כאן ה-א שנכנסת בין האב ל-אם הופכת את כל היחידה הזאת להיות יחידה אחת לגמרי, דבר שהשכל לא תופס. המדרגה הכי נמוכה – שיש מי ששולט עלינו, וגם מי שמחלק תפקידים (שכל תפקיד זה שליטה חלקית – על מה הבעל שולט ועל מה האשה שולטת, כמו כתובה, שיש בעל הבית שלישי ששורה בתוכנו). זה עדיין מקיף – שליטה זה מקיף, כמו מלך, כפי שאמרנו (הרבי עצמו מסביר שהמדרגה הנמוכה של "אלופו של עולם" זה מלכות, כמו שמקבלת מהמדות; אולפנא זה מוחין השייכים למדות – שכל כדי להגדיר את מדורת אש הרגש; אלף-פלא זה מוחין בעצם – אור המאיר לעצמו – המתכללים בכתר ומושרשים בפנימיות הכתר). אז אפשר להבין שבין בני זוג יש שלוש דרגות של א, שלוש דרגות "שכינה ביניהם" שיכולות להאיר בחיבור שלהם.

אם רוצים לתרגם זאת גם לציבור, כפי שאמרנו, צריך להבין מי זה האבא, מי זה האמא, מה זה שלא חיים טוב ביחד, מה זה שכן חיים טוב ביחד אבל עדיין בלי שום א, ומה זה "אתחלתא דגאולה" שלהם, ואחר כך עוד שני שלבים עד לגאולה האמיתית והשלמה שלהם.

לפני שנמשיך בזה נעבור לעוד פרק – צריך לחבר זאת עם פרשת "אמור", פרשת השבוע. מאד מענין שהרבי בשיחה זאת כמעט לא נוגע בפרשת אמור, רק דרך אגב – כל השיחה מוקדשת להבנת נושא הגאולה (ומקשר ל-לג בעומר וכו'). יש פסוק בתהלים "יום ליום יביע אמר". בתורה כתיב אמור חסר – "אמר" – וכך גם "[יום ליום יביע] אמר". בכתבי האריז"ל אמר זה ר"ת אור-מים-רקיע – סוד המשכת הזרע על מנת להוליד ולד חי וקיים. האור זה השרש הרוחני של הזרע, המים זה כאשר השרש הרוחני הופך להיות זרע גשמי, והרקיע זה ראשית רקימת העובר ברחם האם (אחרי שיש חיבור בין זרע האב לזרע האם וזה נקלט ברחם האם ומתחיל להתרקם כעובר – אז גם על דרך הטבע שיוולד זרעא חייא וקיימא). זה כלל גדול – לכן האריז"ל אומר שכל עשרת המאמרות של מע"ב זה הכל המשכות בסוד אור-מים-רקיע (מתחיל רק מאור, ואחר כך מרקיע הבא להבדיל בין המים, אבל כל פעם שכתוב שרש אמר – ולכן הכל נקרא מאמרות – זה סדר ותהליך של אור-מים-רקיע), זה הכל הכי גדול במעשה בראשית. זה מהדברים היסודיים ביותר בכתבי האריז"ל – נתבונן במילים אלו: ר"ת שלהם זה אמר (ושם הפרשה כמובן קשור לסוד זה – "אמר אל הכהנים", שהם השדכנים, בסוד "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה", כרמז המפורסם של רבי נחמן; אם מישהו צריך שדכן שיפנה אל הכהנים שבציבור), ס"ת עמר (מלמטה למעלה). יש כלל בקבלה שכל מילה עם ע, הפנימיות זה אותה מלה עם א – אז גם בלי הרמז הזה הייתי אמור לדעת ש"אמר" זה פנימיות של "עמר". "ספירת העמר" זה להאיר – מלשון "ספיר גזרתם" – את העמר, וצריך להאיר אותו עם אור של "אמר" עם א. כל סוד ספירת העמר סביב ענין זה של המשכת זחו"ק שזה אור-מים-רקיע (ר"ת זה יורד, אור ישר, וס"ת זה עולה, אור חוזר). כתוב בקבלה שהתבואה ממנה מביאים את העמר – שעורה, מאכל בהמה (כל המנחות, להוציא סוטה ועומר, באות מן החטה, מאכל אדם – לכן גם לומדים מסכת סוטה בימים אלו) – זאת אומרת שהתקופה הזאת נועדה להאיר את מדות הנפשה הבהמית. כל ימי הסיפרה, כל התיקונים מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, זה להאיר – דווקא בנפשי הבהמית – את ה-אמר בתוך ה-עמר. יש כאן שילוב מופלא, שכל הזמן הבהמה עולה – נגד טבעה, שהרי "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה בארץ" – וה-א יורדת לתוכה. ה-א מורכבת משלושה מרכיבים, י למעלה, י למטה ו-ו באמצע (שגם, כמובן ופשוט, כנגד שלושת עניני ה-א שהרבי מסביר – י למטה היא אלופו ש"ע, ו היא אולפנא, ו-י עליונה היא פלא) – ב-א של תהו ה-י העליונה עולה וה-י התחתונה יורדת (עדיין יש הסברים כאלו בחסידות ל-א, אבל לא בחב"ד), אך בחב"ד ההסבר שהתיקון של ה-א שה-י העליונה יורדת (ולכן היא בימין, שתמיד כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך) וה-י התחתונה עולה (כטבע האש, ממקום נמוך למקום גבוה), וביניהם מתחולל הזיווג. רבי עקיבא אמר לחבריו "כאשר תגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'" – כשמתקרבים למקום אבני שיש טהור, שם המים העליונים והמים התחתונים לא נפרדים על ידי הרקיע, אלא הם מחוברים, ואסור להפריד ביניהם. בעולם שלנו מים עליונים זה תענוג אלקי ומים תחתונים זה תענוגות בני אדם, אבל במקום הזה העליון אין הפרדה כלל וכלל, לכן אסור לומר "מים מים", והאריז"ל מסביר שאותו מקום שנקרא אבני שיש טהור זה האות א – יש י עליונה (מ"ע) ו-י תחתונה (מ"ת), ואם זה נפרד האות פסולה. אז, במקום שה-א תהיה א של אמת – א מחיה מת – זה הופך להיות בדיוק ההיפך, ולכן הוא אומר שזה שקר. לכן על מי שמפריד בין ה-י העליונה ל-י התחתונה נאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". רבי עקיבא – המייחד ר"מ ור"ש – הוא האומר זאת. מכל זה יצא ש"עמר" זה כמו ה-י התחתונה – שבסוד אור-מים-רקיע זה הס"ת שעולות (נגד הטבע של רוח הבהמה היורדת) לקראת הר"ת (רוח האדם היורדת, נגד טבעה). זה ה-א של הגאולה – שהפלא העליון מוכן ומזומן, ומתחשק לו, לרדת לתוך המציאות. כל הזמן הפלא העליון למעלה, ומהבעש"ט הגיע הזמן שהפלא העליון לא רוצה להשאר מופלא, אלא חפץ להכנס בנו – זו הגאולה. אלופו של עולם, מה שהקב"ה הוא בעל הבית – בין בני זוג זה תחושת השגח"פ – גם שואף שידעו שכל ההשגחה באה מהפלא העליון. זה לא מלך העולם ששולט מלמעלה, ואפילו לא תורה שמתקשרת מבפנים (כפי שהסברנו את ה"אולפנא"), אלא פלא שהכל אחד – זה הגילוי האמיתי של המשיח. כל זה בתוך המלים אמ"ר – אור-מים-רקיע. זה החיבור של "אדם ובהמה תושיע הוי'" – חיבור שם מה ושם בן.

נעבור לעוד פרק: הרבי מביא מהרמב"ם לשון מאד מיוחד, שהרמב"ם כותב שהמשיח הוא מבית דוד ומזרע שלמה. ב-יד החזקה הרמב"ם רק כותב ש"יעמוד מלך מבית דוד", אבל בספר המצוות – ובעוד מקומות, בפירוש המשניות על סנהדרין – הוא מדייק לכתוב "מבית דוד ומזרע שלמה". אם מדייק לכתוב כך זה מאד חשוב – שלא מספיק שמשיח מבית דוד, אלא גם מזרע שלמה. לפני שנביא הסבר הרבי – מה ההבדל בין בית לזרע? למה לא אומרים זרע דוד או בית שלמה? קודם כל, התורה אומרת שה' הבטיח לדוד המלך "בית נאמן" – שביתו התקיים לעולמי עד, עד ביאת גוא"צ ועד בכלל. אומרים "מלכות בית דוד", בהתבסס על נבואת נתן שה' יתן לדוד בית נאמן. בכל אופן, אם אומרים שמשיח הוא "בן דוד" אז הוא ודאי מזרע דוד. בתהלים כתוב "בני אתה, אני היום ילידתיך" – הוא זרעא חייא וקיימא. יודעים שמשיח גם נקרא "בר נפלא" – הוא תמיד בסכנת נפל, וצריך מאד לחזק שיהיה זחו"ק, שלא יפול וימות, והוא כל הזמן בסכנת היפך החיים. לכן הוא מאד מאד זקוק ל-א של "זרע אמת" – א מחיה מת. בכל אופן, מה ההבדל בין בית לזרע? בספירות אפשר לומר שבית זה מלכות וזרע זה יסוד, אבל גם אפשר להפוך – חותם המתהפך – שבית זה מקיף הרחוק, כתר, וזרע זה יסוד אבא (באותיות של קבלה), שהוא שרש הזרע. ככה באמת הרבי מסביר – אם כי לא אומר את הווארט הזה. כל מלך אמיתי מולך בזכות הכתר שהולם אותו – רק את המלך העטרה הולמת. אותו כתר שהולם את המלך זה הבית שלו – זה המקיף שלו. אבל גם מלך אמיתי, חוץ מזה שהכתר הולם אותו – רק על ראשו הכתר יושב טוב – הוא גם צריך להוליד ילדים, שיהיה עוד מלך (כנודע ש"אין מלך בלא עוד מלך", ועל פי פשט זה בנו – כך חז"ל אומרים בדעה אחת, והרמב"ם מביא זאת, שלמשיח יהיה בן שימלוך ונכד שימלוך). הוא צריך זרע, וזה בא לו מדרגה של יסוד אבא. אם כן, שני המושגים "בית דוד" ו"זרע שלמה" היינו, בשרש, הכתר של המלך והחכמה של המלך – הכל בבחינת חותם המתהפך, לכן למטה הבית זה המלכות והזרע זה ספירת היסוד (ובאמת כך כתוב בפירוש בפתח אליהו ש"כתר עליון איהו כתר מלכות" ובכתבי האריז"ל ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים [נחתם, ו'הכל הולך אחר החיתום'] ביסוד ז"א").

למה צריך דווקא שלמה בתמונה? למה לא מספיק דוד? דוד – הדוד של התנ"ך – מנצח ושולט במציאות בבחינת אתכפייא, זה בכח, הוא לוחם מלחמות ומנצח. גם בעבודת הפרט וגם בעבודת הכלל, אתגר של עימות בתקוה טובה ובבטחון גמור ש"דידן נצח" – ה' אתנו, הצדק אתנו, וממילא אנו ננצח – זה עבודה של דוד. אם רוצים שקבוצות עכשיו תכנסנה לשכם, מתוך בטחון שאם נתעקש – הרבי דבר על עשרה עקשנים – בסוף הקליפות תפולנה ותתקפלנה בפנינו, זה מלחמה, ומלחמה זה דוד. שלמה זה מנוחה – זה בלי מלחמות. שלמה גם מנצח, אבל לא מנצח בנשק חם אלא בשכל שלו, בחכמה, והשכל שלו כל כך גדול שגם כולם מתקפלים, אבל בלי עימותים אלא מרצון, בגלל שהוא כובש אותם מרצון בשכל. כמו שמלכת שבא באה מעצמה ומודה, מביאה את כל אוצרותיה, משתוקקת ששלמה יסכים גם להתחתן איתה – בטול גמור. שלמה זה רק רמז בעלמא למה שצריך להיות אצל המשיח – זה נצחון, או גאולה, בדרך של אתהפכא, ולא בדרך של אתכפייא. איך שהרבי מסביר, וזה פשט, צריך את שתי הבחינות האלו אצל משיח – צריך גם את הכתר, את הרצון (המדרגה התחתונה באמונה-תענוג-רצון של הכתר, אליה מתכוונים בכלל כשמדברים על "כתר מלכות", וכמבואר באריכות בריש מלכות ישראל), הכופה את רצונו (כפי שהרמב"ם כותב על המשיח ב-יד, שם מסביר רק שיוצא מבית דוד, ש"יכוף את ישראל" ללכת בדרך התורה והמצוות), וגם את החכמה (שלכאורה למטה מהכתר, אבל כמו שאמרנו קודם לגבי אלף-פלא, "פנימיות אבא פנימיות עתיק"), בה כובש המשיח את העולם בדרך של אתהפכא. בשרש פנימיות עתיק זה הרבה יותר מהרצון של הכתר, לכן צריך גם את "בית דוד", אבל החידוש זה "זרע שלמה". היות שזרע שלמה זה החידוש, ושלמה בא אחרי דוד, ואם המשיח נולד משניהם המשיח יותר קרוב לשלמה מאשר לדוד – כמו שיש כיבוד אב וכיבוד סב, וברור שהכיבוד אב הוא יותר מהכיבוד סב. כתוב בגמרא, ובפרט בירושלמי, שהמשיח נקרא בשם דוד – זה כמו שקוראים על שם הסבא. בכל אופן, מי שיותר קרוב – וממילא יותר מחויב בכיבוד שלו – זה זרע שלמה.

אחרי ההנחה הזאת, הרבי אומר ככה – כעת נסביר מה זה ה"גולה" שצריך לשמור עליה (כאשר נחדיר את ה-א מה שצריך לכלות ולהשרף יכלה מעצמו – "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ", "בלע המות לנצח") – שהגולה בימינו, וגם בימי שלמה המלך, זה חכמת מצרים. למה אומר חכמת מצרים ולא חכמת יון או אומה אחרת? כי אצל שלמה המלך כתוב "ויחכם... ותרב חכמת שלמה מחכמת מצרים". אז חכמת מצרים היתה כל התרבות וכל המדע – זה מאד חשוב לנו, ולכל מי שחושב על משימות של יחוד תורה ומדע, כי בעצם הגולה שאנו רוצים להציל (ולא לזרוק) זה חכמת מצרים, המדע. וממילא, זה שבתוך חכמת מצרים צריך להחדיר את ה-א, על שלוש רמותיה, ככה הכל מתרגם לאיך מעלים את התרבות ואת המדע של העולם. שקודם כל, אתחלתא דגאולה, זה כאשר המדע – חכמת מצרים, הגולה – יתחיל להכיר בכך שיש בורא לעולם. אחר כך, שכל המדע בעצם רשום בתורה – זו הבחינה השניה. אבל הסוף, שזה העיקר – כמו שאמרנו קודם, שהפלא זה שהכל אחד, "אל עולם" – שהתורה והמדע זה בסופו של דבר ממש "אחד יחיד ומיוחד". זה הפלא העליון של התורה, "מרועה אחד נתנו". זה חידוש מאד מרחיק לכת, שהרבי עכשיו מגדיר את הגולה לא כממשלת הכופרים, אלא יש מישהו שבגללו זה ממשלת הכופרים, וזה האוניברסיטה (מכאן גם כן כל אחד יכול ללמוד שמה שהיום יש כל מיני פיתויים של לטהר את השרץ ב-קנ טעמים, לקחת כל מיני חכמות מצרים למיניהן ולנסות לטהר אותן, ואפילו לייהד אותן – לומר שזה יוגה יהודית, או משהו אחר יהודי – זה "לטהר את השרץ", בגלל שהגולה זה חכמת מצרים, רק שהעבודה שלנו זה להחדיר את ה-א בתוך הגולה – לעשות גיור כהלכה, שעכ"פ הגוי יהפוך לגר תושב המקיים שבע מצוות בני נח מתוך מודעות מוצהרת שלו שזה בא לו מכח תורת משה, ואז זה "אויס שרץ", אבל יש אחד ששומר את השרץ, "טובל ושרץ בידו", ואז הוא לא מטהר את השרץ, אלא שהשרץ ממשיך לטמא אותו; טהרה באמת זה כאשר מחדירים את ה-א, ואז יש משהו בחכמת מצרים שלא צריך לזרוק – אז הטוב שבו יתגייר, יהיה 'אויס שרץ', יהיה חלק מה"גאולה", ארבע מבין חמש אותיות של גאולה. אז כל ארבע אותיות גולה נשארו, אבל גם אינן – כי אין שם יותר גולה, כל משמעות המלה הלכה והתהפכה). זרע שלמה זה ההכרה שבעצם מה שעומד מולנו זה חכמת מצרים (או חכמת יון, או כל חכמה שהיא היפך היהדות והתורה), ומי שיכול לתקן את המצב באמת, ביסודיות, זה דווקא שלמה – אבל שלמה במהדורה חדשה. דוד נשאר צדיק גמור, וכל האומר שדוד חטא הוא טועה – גם על שלמה כתוב שכל האומר שחטא הוא טועה, אבל רואים שהתוצאות אצל שלמה היו חמורות הרבה יותר, שנקרעה הממלכה לגמרי, ובאותו יום שבנה את בית המקדש כבר נגזר חורבן בית המקדש (דוד נצטרע ששה חדשים וכו'), היינו שבית המקדש לא עמד שניה אחת בקיום נצחי.

רמז בינים: משיח צריך בית וזרע (בסוד אחד משמות המשיח – "מהר שלל חש בז") – בית מדוד וזרע משלמה – ועיקר החידוש זה הזרע, כי באמת רוצים להביא את המשיח בדרך של "אתהפכא חשוכא לנהורא". בית זרע = 689 = יג פעמים גן = נצח ישראל (מה ששמואל הנביא אמר לפני ששסף אגג, והתרגום מתרגם שקאי על מלכות בית דוד). גימטריא זו מחזקת שמלכות בית דוד צריך את שתי הבחינות, גם בית – כשצריך לעמוד בפרץ, צריך מס"נ וגם קצת עימות פיזי, צריך להיות מוכנים לכך (יש מעלה בדרך זאת, כי יחסית נשאר יותר צדיק) – וגם זרע, אתהפכא בדרך של מלוכה (שהאלוף בזה היה שלמה, ואף על פי כן קצת ירד ונפל בסוף, ומלך המשיח צריך לחזור ולעשות עבודה זאת יותר טוב ממנו – לגמרי בתיקון).

מה שנשאר לנו להשלים את הדרוש הזה, שאם אומרים שה-גולה זה מלכות מצרים, מה זה החלוקה ל-אב ו-אם שביניהם צריכה לחדור ה-א? אם הכל זה תרבות, אפשר לומר שזה מדע ואמנות – אמנות זה אם ומדע זה שכל, זה יותר מתאים לאב, לכאורה. יש לפעמים שאבא ואמא לא חיים טוב ביחד – יש גם בתרבות הכללית שהמדע והאמנות לא חיים טוב ביחד, ויש גם ששואפים כן לחיות טוב ביחד. רואים הרבה השתדלות של שלום בית מצד האמנות – הפסיכולוג אומר לפיקאסו שאם אתה רוצה שלום בית תתחיל לצייר קצת משוגע, כי גם המדע מתחיל להיות קצת משוגע, וכדאי לך להיות בתיאום ולשמור על הזוגיות. זו דרך אחת להסביר את האב לעומת האם. אם רוצים לחפש בתוך המדע לבדו אב ואם – רק בתוך האוניברסיטה (כמו תורה ומצוות, יש הרבה מדרגות של יחס, וכעת נחפש רק בתוך המדע) – יש מדעים מדויקים ויש מדעי חברה וכל מיני סניפים שלהם. יש בכלל מדע לעומת המקצועות ההומאניים, שאפילו לא קוראים להם מדע. אפשר לומר שאב זה הממד הריאלי ואם זה הממד ההומאני – גם כן שני מרכיבים של התרבות, שמאד יפה אפשר להקביל אותם לאב ואם. גם כשהם חיים בשלום גדול מאד ביניהם, זה עצומה של הגולה, עד שלא מתחלים להביא את הגאולה – "עשו כל אשר ביכולתכם להחיש את ביאת המשיח תיכף ומיד ממש, על ידי החדרת ה-אלף על כל שלושת רבדיה לתוך הגולה, ואז הכל הופך להיות גאולה". אם רוצים לסכם עד כאן ולומר באיזה מצוה צריך להדר אחרי כל השיעור הזה – כיבוד אב ואם. איך מכבדים אותם? שמשתדלים להשכין את השכינה ביניהם – הכיבוד הכי גדול של אבא ואמא זה להשכין את השכינה, שתהיה שכינה ביניהם. זה לא פשוט, אבל זה דווקא סגולה של ימות המשיח, שבימות המשיח כתוב "והשיב לב אבות על בנים", ורש"י כותב "על ידי בנים" (והרבי תמיד מדגיש זאת) – שהבנים מחזירים בתשובה את האבות, זה סימן מובהק של ימות המשיח, וזה מתחיל בכך שמשכינים את השכינה בתוך הבית של ההורים, שמביאים גאולה לבית אבות. זה דבר חשוב מאד, שיש מצוה גדולה. למה זה קשור באופן מיוחד לחלק מהציבור שיושב כאן? אם אתה בעל תשובה לגמרי ודאי עלול להיות נתק בין הדורות, וגם אם אתה לא בעל תשובה ורק במקרה הפכת להיות הרבה יותר קיצוני מאבא ואמא, זה גם כן יכול להקשות על המצוה הזאת של כיבוד אב ואם. לכן, אחד מהדברים המעשיים שמשתמעים ויוצאים משיחה זאת, שכמו שלא זורקים את הגולה ורק הופכים אותה לגאולה, כך לא זורקים את אבא ואמא, אלא הופכים אותם גם להיות קיצוניים – רק שבשביל שאבא ואמא יהיו קיצוניים כמוני צריך הרבה חכמת שלמה. עד כאן סיום הדבר מלכות, רק כפי שאמרנו קודם – שאם אי אפשר ללכת בסדר והדרגה צריך ללכת ישר לשפיץ.

אחר כך נלך לתניא:

נמשיך מה שהתחלנו בפעם שעברה: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". זה פינה – כל מלה דורשת התייחסות והתאחדות. דברנו בסוף הרבה על המלה "השנית" – אולי נחזור אליה – וקצת הסברנו "אלוה" (אך יש עוד הרבה מה לומר – "עוד לאלוה מילין"). דברנו קצת על "ממעל ממש", אבל עוד צריך להשלים את ביאור המלה "חלק". קודם אמרנו את המשפט המפורסם מהבעש"ט ש"עצם בלתי מתחלק" – "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". לאיזה רובד זה שייך באלף? באמת לאמיתו זה הפלא, אבל לפרש זאת קצת פחות טוב, שזה עדיין רק בגדר ה"אולפנא". ההסבר של זה גם יעזור לנו להבין בעומק יותר את שלוש המדרגות שהרבי מדבר עליהן. צריך לתת משל לכל דבר – מדע שישרת את הקדושה. היום יש משל רווח שמביאים כדי להמחיש את הענין של "עצם בלתי מתחלק" – משהו שלכאורה נשמע מאד משקף את הדבר הזה. יש מי שאומר שאבנים שלוקחים מהר סיני – זה דרך לזהות את הר סיני – שבאבן חרוטה צורת סנה, ואם אתה שובר את האבן לרסיסים קטנים אתה עדיין רואה את כל הציור של הסנה בתוך הרסיס. במדע זה נקרא "הולגרמה" (וגם "פרקטלים"). נתבונן רגע – החסידות מאד אוהבת להביא משלים מהטבע, ואחד הדברים הכי פשוטים למה צריך ללמוד בצורה מודרכת ונכונה מדע (שבחורי ישיבה, וכולם, ידעו מדע), כדי שיוכלו בהתבוננות האלקית להביא משלים שישרתו המושגים האלקיים. רבי הלל מפאריטש אומר שכדי לתפוס כל מושג – להגיע לגדלות א' (ידיעת המציאות) – צריך שני משלים, אחד מתוך הטבע ואחד מתוך הנפש, משל פיזיקאלי ומשל פסיכולוגי. אם אין לך שני משלים, אחד פיזיקאלי ואחד פסיכולוגי, אתה יכול לומר את המלים בעל פה – אבל לא תפסת, אין לך ידיעת המציאות. ככל שהמדע מתקדם יש משלים הרבה יותר נחמדים, יותר עמוקים, יותר מענינים, לכן זה דבר חשוב. כמובן, תוך כדי תודעה שהכל משרת את הקדש. אחר כך יש להזין את המשל – שמתוך התורה תבוא השראה לחדש משהו במדע, זה עוד שלב. זה כמו זיווג בין זכר ונקבה. יש כלל גדול לגבי משלים, הכתוב בחסידות, ששום משל לא יכול להיות מאה אחוז תואם את הנמשל – הוא תופס בחינה מסוימת שבנמשל, אבל לא יוכל לתפוס את כל הנמשל. אז אם התופעה ההולוגרפית מובאת כמשל למושג הרוחני של "העצם, כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", זה צריך להיות משל חלקי ולא מושלם. מה לא מושלם כאן? בסופו של דבר השבר אינו הכל – יפהפה שהשבר משקף את הכל, אבל אי אפשר לומר שהשבר הוא הכל. הכל נרשם בשבר – כמו שבביולוגיה יש ד.נ.א וכל הקודים של הגוף נמצאים בכל תא, אבל אפשר לומר שהתא זה כל הגוף? אפילו אם מישהו ירחיק לכת ויאמר שמתא אחד ישחזר גוף שלם – כמו שרוצים לעשות היום – ואפילו אם יצליח, זה עדיין לא שהתא הוא הכל (זה מתקרב, אבל זה לא באופן מושלם). להשתמש במשל ההולוגראפי, שהחלק משקף את הכל, זה עדיין בגדר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – שהיות שהשרטוט, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, זה כתוב בתורה, ויש שם התכללות (כמו שאם אתה מוצא אות שלך בתורה אתה מזוהה עם כל התורה, וכך כל דבר בעולם שמוצא שרשו בתורה משקף הכל). אבל הפלא האמיתי שהחלק הוא באמת הכל – לכך אין משל. לפי שגילו ד.נ.א האצבע היא רק אצבע, ולא כל הגוף – יש בגוף מערכת עצבים, וכך מיני מערכות שליטה (כידוע שמלך הוא ר"ת מח-לב-כבד, סדר שליטה בגוף) – ואז להבין שכל היקום זה אדם גדול, ככתוב בספרים, וכל דבר הוא איבר במערכת, זה בעצם גילוי אלופו של עולם. זה עוד לא הולוגרפי – זה מתקרב, אבל זה לא. אז גם אפשר לומר שבחלק יש משהו מהכל, אבל מה שיש לו מהכל זה מקיף – כפי שאמרנו קודם שהמלך שולט במקיף (שהדם מסתובב בעורקים ומחבר הכל יחד, ככתוב בחסידות).

מדברים על "חלק אלוה ממעל ממש" (חלק = מנחם, "צמח שמו מתחתיו יצמח", "מנחם שמו") – שבוע שעבר הזכרנו "חלק אלוה ממעל" ו"חלק הוי' עמו" – ובעיקר רוצים להוסיף שבשרש חלק יש ארבעה משמעויות:

א. חלק ונחלה (ע"ד "חלק הוי' עמו" וכן כפשט של "חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים") – זה החלק שלי, "תן חלקנו בתורתך", החלק שלי בארץ ישראל וכו'.

ב. חלק של זמן – גם חלק, אבל עם משמעות מיוחדת, כפי שחז"ל משתמשים בחלוקת כל שעה ל-תתרף חלקים (וממילא כל דקה שוה חי חלקים, וכל חלק הוא 3.3 שניות). כל שיעור בתורה מבוסס על תופעה בגוף או בטבע – חייבת להיות משמעות מציאותית לכל שיעור של תורה – וה"חכמת שלמה" אומר בתחלת השו"ע ששיעור חלק מבוסס על הנשימה הממוצעת של אדם. "ויפח בפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – בפסוק זה אדה"ז ממשיך את הפסוק, שה"חלק אלוה" בא לתוך האדם מתוך הנפיחה של ה', "מאן דנפח מתוכיה נפח", מתוכיותו ומפנימיותו, אז בפירוש רומז שהחלק אלוה קשור לפעולת הנשימה ("כל הנשמה תהלל יה" – אל תקרי "נשמה" אלא "נשימה", זה אותו ענין). כמה יומו של הקב"ה? אלף שנה. כמה נשימות יש באלף שנה? כמה נשמות יש? אם הנשמה מוגדרת "חלק אלוה ממעל ממש" אז כל נשימה של ה' זה נשמה. בספר התניא כתוב שיש ששים ריבוא שרשי נשמות, וכל שרש מתחלק לששים ריבוא. אם יומו של הקב"ה זה אלף שנה, ואם חלק זה נשמה אחת – נשימה אחת – זה שבועיים (בקירוב גדול מאד), אז כל חדש ה' מוליד שתי נשמות חדשות. לפי החשבון הזה להוציא שש מאות אלף בריבוע נשמות זה לוקח כמעט בדיוק חמש עשרה מיליארד שנים (כדאי שכל אחד יבדוק...), וד"ל. זה רק היה לומר שיש משמעות של "חלק" כחלק של זמן – נשימה.

ג. "ואנכי איש חלק" (במשמעות זאת, שלא כבשתי הראשונות, לא רואים מיד הקשר למושג חלק מתוך משהו) – יעקב הוא חלק, בלי שערה, בלי רוח סערה, בלי שעורה. עולם התהו הוא שעיר – כמו "שעיר לעזאזל" – ועולם התיקון הוא חלק. אם הרבי אומר שצריך להמשיך אורות מרובים של תהו לתוך כלים של תיקון, סימן שצריך לנצל גם את השערות – לחזור לרוח סערה. במקום אחר מוסבר אצלנו באריכות שכדי להמשיך את הסערה לתוך התיקון צריך לתפוס אותה ב"עין הסערה" – במקום השקט, מקום המנוחה. דוד הוא הסערה בשרש, ושלמה – איש מנוחה – הוא בעצם עין הסערה, החכמה, שמשמה הזרע. אם יודעים איך להגיע לעין הסערה אפשר למשוך אותו לתוך החלק, לתוך עולם התיקון, אבל צריך להגיע קודם לסערה, לשערות. שערות זה גם צמצומים – כמו בזקן, שהכל קדוש, זה הצמצומים הנחוצים לעולם, אבל אור הפנים הפנוי מן השערות, סוד שע נהורין, זה חלק. צריך גם את זה וגם את זה. עכ"פ, אחת המשמעותיות של "חלק אלוה ממעל ממש" שזה החלק החלק – המתוקן – של ה'. חלאקה זה להסתפר – לג בעומר יום של חאלקה. הבעש"ט אומר שאם רוצים לקחת שתי חתיכות של מתכת, כמו כסף, ולהדביק ביחד – זה לא טוב אם החתיכות חלקות, וצריך להיות מחוספס כדי שהדבק יאחז ויצליח לחבר. צריך חספוס מבחוץ, כמו אצל ה'צברים'. רואים שחלק זה טוב מאד, אבל גם בבשר החלק בשביל שיתאחד – בסוד "הקשורים ליעקב" (בעוד "העטופים ללבן", אלו שלא רוצים להזדווג) – צריך גם חספוס על פני השטח, בעור. בכל אופן, כשאומרים חלק יש גם משמעות של חלק.

ד. המשמעות האחרונה היא בלשון חז"ל – חלוק (חלוקא דרבנן). כתוב שאת השכר, הגילוי של עולם הבא, הנשמה הכי גבוהה לא מסוגלת להכיל – רק באמצעות חלוקא דרבנן. מצד אחד זה בגד, שזה דבר חיצונית, ומצד שני זה משמש ל"והשביע בצחצחות נפשך" – דרך החלוקא דרבנן יכולים לקבל בצורה מתוקנת את האוא"ס, שלא יבטל לגמרי את המציאות של המקבל.

בלי להסביר את הכל, ארבע המשמעויות – כסדרן – מכוונות בסוד הוי' ב"ה.

נסביר רק את הראשון: כל בקר אומרים "מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו", וכתוב שזה כנגד חב"ד – וממילא "מה טוב חלקנו" זה חכמה, והמושג חלק שייך ל-י. י זה צמצום, וכפי שאמרנו אי אפשר בשום משל לתפוס מה זה "התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". זה לומר שה"חלק אלוה" הוא י – צמצום של ריכוז, שהכל מרוכז בנקודה אחת, ממש הכל נמצא שם, רק שמה שמתגלה לי זה רק חלק, רק פן. כתוב "חכמת אדם תאיר פניו" – כל חלק זה פן, אבל לא רק שבתוך הפן יש השתקפות של העצם הגדול, אלא ממש כל העצם הגדול נמצא בתוך הפן הזה. זה דבר ש"לית כל מוחא סביל דא" – זה הפלא האמיתי.

הסברנו ארבעה פירושים חשובים – יש עוד הרבה, וזה רק בקיצור מה כלול במלה זאת חלק.

לסיום נחזור למה שדברנו בסיום השיעור הקודם, על המלה "השנית", בדרך רמז: אמרנו שיש חמש פעמים בתנ"ך "ושם השנית" (כלשון ההופעה הראשונה של המלה "השנית" בתורה) – "ושם השנית צלה", "ושם השנית פועה", "ושם השנית פננה", "ושם השנית קציעה", "ושם השנית רות". הנפש השנית זה בעצם מעשה מרכבה של צלה-פועה-פנִנה-קציעה-רות (הרכב של חמש נשים – צריך לדעת על איזה כלי כל אחת מנגנת – שמכולן יוצאת מנגינה אחת, שהיא הנפש השנית). ביחד הן עולות 1352 = ב"פ הוי' בריבוע (הוי' בריבוע כפול – ע"ד "הוי' הוי'" לפני יגהמ"ר, "כל מעשה בשת כפולין", כשכל פרט בהתכללות מלאה, שכל פרט משקף הכל). זה סימן יפה, אבל לא מספיק. המספרים לפי הסדר – 125, 161, 185, 275, 606 – עולים (ההסתברות שחמשה מספרים כל הזמן יעלו או שכל הזמן ירדו – היא אחד משמונה). במקרה כזה – כמו בכל חמשה מספרים – אפשר לדעת מה הבסיס של הסדרה (סדרה בחזקת ארבע – היום ארבעה ממדים זה מה שמרכיב את המרחב-זמן): 97. מהיטבאל – אשת התיקון – היא המובילה את סדרת חמשת הנשים "השנית". מהיטבאל זה יחוד מה ו-בן. הגאולה זה לתקן את התרבות הזרה – מה זה היום התרבות הזרה? לא חכמת מצרים, וגם כבר לא כל כך חכמת יון, אלא חכמת אדום. כל שבירת הכלים זה מלכות אדום, ומי שצומחת לתקן אותה מיניה וביה זה "ושם אמו מהיטבאל". למי שיש חוש בקבלה, זו תופעה מתמטית הפלא ופלא – שמהיטבאל מובילה את הנשים באתכסייא, היא הזרם הפנימי של הנחל. אם נקח את מהיטבאל ונמשיך איתה את הסדרה עוד שני איברים – ובכל סדרה, כשמספר האיברים הוא מספר ראשוני סכום האיברים יתחלק במספר זה (ומי שתלמיד ממולח כדאי שיביא הוכחה לכך בפעם הבאה) – ממוצע שבעת האיברים הוא 854, אני פעמים דוד (מלכא משיחא, שיתגלה במהרה תיכף ומיד ממש, ויגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה), "יברכך הוי' וישמרך".

שיהיה לג בעומר שמח, והכל שמח, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.