שו"ת עם לומדים בקבוצה של "אש התורה" בניו-יורק

ב. שו"ת עם לומדים בקבוצה של "אש התורה" בניו-יורק

[קצת שיחת הכרות.]

קבלה מלשון הקבלה

שאלה: מהי קבלה?

תשובה: אנחנו תמיד מסבירים שהמלה קבלה בעברית פירושה הקבלה. בעברית יותר מאוחרת קבלה היא מלשון לקבל – לפי זה חכמת הקבלה היא חכמה שמקבלים מפה לפה, מהדור הקודם. אבל בחמשה חומשי תורה שרש קבל מופיע רק בהקשר אחד – "מקבילֹת הלֻלאֹת אשה אל אחֹתה" (ושוב "מקבילֹת הלֻלאֹת אחת אל אחת"). יש במשכן לולאות על שתי יריעות שצריכות להיות בדיוק זו מול זו. זו ההופעה היחידה של שרש קבל בחמשה חומשי תורה. אם כן, המשמעות המקורית של קבלה היא הקבלה. מכאן שקבלה היא החוש לראות הקבלות מדויקות בתוך המציאות, איך דברים מקבילים ומתחברים יחד – זו המשמעות המקורית של קבלה.

זה גם הקשר למובן של לקבל: כשאתה עומד מכוון בדיוק במקביל, פנים אל פנים, אתה מקבל את הפנימיות (פנים לשון פנימיות) ממי שאתה עומד מולו – אם אני לא עומד מולך ממש, "עין בעין יראו", איני יכול לקבל ממך את האור הפנימי שלך.

ההקבלה הבסיסית ביותר בקבלה היא לארבע אותיות שם ה'. כשאתה רואה זאת בכל מקום אתה מקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – רואה השתקפות של ה' בכל דבר. זו ראיה בעין הפנימית, בחוש הפנימי. לראות בטבע ובתורה הקבלות. בתורה יש הרבה מודלים – יש עשר ספירות, יש כב אותיות, יש ארבע אותיות שם ה'. אבל כל המודלים האלה יחד מכוונים לאחד – אחדות ה'. בהשקפה ראשונה, חיצונית, העולם שלנו הוא עולם של ריבוי מופלג, והדרך להתקרב יותר ויותר לאחד היא לראות איך דברים מקבילים ומכוונים זה לזה. אין כאן הרבה דברים מפוזרים בסתמיות (בחינת תהו), לא קשורים אחד לשני, הכל נמצא בהתאמה – מתחילה במספרים גדולים ויותר ויותר קטנים עד שמגיעים לאחדות. כך אנחנו מאמינים, שהכל אחד – "הוי' אחד". אמנם יש בשם הוי' ארבע אותיות, אבל הכל יחד "הוי' אחד".

התקדמות בלתי מוגבלת עם הקבלות מדודות

הענין שייך גם לפרשת השבוע. יהודי מוצא להכל התייחסות בפרשת השבוע. כמו שמתייחסים אחד לשני, צריך לראות מערכות יחסים. כל דבר שאתה חושב, שאתה שומע עליו, שאתה רואה – צריך לחפש בפרשת השבוע ובקריאה המיוחדת של היום (שהרי הקריאה מתחלקת לשבעה קרואים כנגד שבעת ימי השבוע). היום מתחילים לקרוא את פרשת "לך לך", בה ה' אומר לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ללכת אל הלא-נודע – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אלה הצעדים הראשונים של אברהם אבינו. אתם חוזרים מהארץ ביום שאברהם אבינו בא לכאן – אתם לא באמת עוזבים.

כתוב שיהודי הוא "מהלך" – אחד שמתקדם תמיד, לא נשאר סטטי. מלאכים, אפילו שהם גם זזים – לכל דבר חי יש תנועה, "כל חי מתנועע" – אבל אין להם התקדמות אמתית, התנועה שלהם מוגבלת. הראשון שהתקדם באמת, בשאיפה לאין סוף, הוא אברהם אבינו. המלאכים הולכים ב"רצוא ושוב", הלוך וחזור, ולא באמת מתקדמים למקום אחר לא-ידוע. היום קוראים על אברהם "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – הוא הלך והמשיך לנסוע, גם תנועה מורכבת אבל היא התקדמות אמתית בכיוון לא ידוע, עד אין סוף. גדר היהודי הוא מי שמתקדם עד אין סוף.

מצד אחד, קבלה היא החוש לעשות הקבלות – זו תנועה של צמצום, לראות הקבלות ולמקד הכל – ובאותו זמן יהודי מתקדם אל הלא-נודע, בלי יעד מוגבל, כל הזמן "עד ולא עד בכלל". אם כן, יהודי הוא פרדוקס-חי-מהלך. מצד אחד המגמה של היהודי היא למקד ולעשות אסוציאציות נכונות. אמרנו הקבלות וכעת מוסיפים מושג – אסוציאציות. יהודים תמיד עושים אסוציאציות, אבל הן לא תמיד נכונות. הקבלה עושה את האסוציאציות הנכונות. ומאידך, בו זמנית, יש יהודי תמיד נמצא בתנועה של התקדמות אמתית, אל הלא-נודע, אל האין סוף. זה יוצא מהקריאה היום.

שכם – מפתח הקשר לארץ ישראל

עוד דבר חשוב בקריאה היום: כשה' אומר לאברהם ללכת לישראל הוא מגיע דבר ראשון לשכם. אמרתם שהייתם בארבע ערי הקדש. איפה הייתם? [ירושלים, חברון, טבריה וצפת.] זו שיטה אחת של ארבע ערי הקדש בארץ ישראל. יש עוד גרסה שכוללת את שכם. [היינו בשילה, קרוב בשומרון.] שכם, נחלת יוסף, היא המקום הראשון שאברהם אבינו הגיע אליו. יש משהו שההגעה לישראל וההתחברות לישראל מתחילה מהמקום המיוחד שכם.

כעת לצערנו שכם אינה בידינו. היא יכולה להיות – תלוי בבחירה שלנו. שכם עוד תחזור – זו רק שאלה של רצון. כתוב שהעיר הזו היא שרש הקשר שלנו, עם ישראל, לארץ ישראל. מדברים על שלמות ארץ ישראל, שכל ארץ ישראל נתנה על ידי ה' לעם ישראל, ויש משהו בשכם שהיא המפתח להחזקת ארץ ישראל, לחבר את ארץ ישראל לעם ישראל. נקודת הקשר הזו היא בעיקר שכם, המקום שבו כרתנו עם ה' ברית, בימי יהושע, בין הר גרזים להר עיבל.

"שכם אחד על אחיך" – "לעבדו שכם אחד"

שכם שייכת ליוסף כי – כפי שנקרא בהמשך התורה – יעקב נתן לו "שכם אחד על אחיך". הפירוש של "שכם" הוא גם חלק ובגוף שכם היא הכתף. יעקב אמר ליוסף שאני נותן לך חלק אחד יותר מאחיך, והוא התכוון לעיר שכם, שההופעה הראשונה שלה בתורה היא היום – זהו המקום הראשון שאברהם אבינו הגיע אליו בארץ.

הביטוי "שכם אחד" מופיע פעמיים בכל התנ"ך – פעם אחת במתנת יעקב ליוסף ופעם שניה ביחס לחזון הגאולה, בספר צפניה (אחד מספרי תרי-עשר): "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", כולם ביחד. שכם (בגוף) הוא דימוי חשוב של משיח, בו נאמר "ותהי המשרה על שכמו" – מישהו שלוקח את התפקיד על כתפיו, משימת הגאולה נמצאת על כתפי המשיח. אבל החזון של המשיח הוא שכל האנושות תעבוד את ה' יחד – שכולם יאמינו באחדות ה' ויעבדו אותו יחד, "לעבדו שכם אחד".

הדימוי המשיחי של "שכם אחד" בא מיוסף. יש שני ממדים של משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. היכולת של המשיח להגיע לכל אומות העולם ולגרום להן לעבוד את "הוי' אחד" יחד, "שכם אחד", הוא כח של יוסף, כח שבא מהעיר שלו, ה"שכם אחד" שיעקב אביו נתן לו.

זו דוגמה להקבלה (מסתורית) – כל פעם שעושים הקבלה טובה זוהי קבלה – בין קירוב כל האומות לעיר הראשונה שאברהם אבינו הגיעה אליה, "שכם אחד". הכל מתחיל מאברהם אבינו – מי שנועד על פי ה' להיות "אב המון גוים", להאיר את אור האמונה בא-ל אחד לכל באי עולם – במה שהמקום הראשון אליו הגיע בבואו לארץ ישראל על פי ציווי ה' "לך לך... אל הארץ אשר אראך" היה שכם.

"עד מקום שכם"

יש בזה רמז מאד יפה: כתוב "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם וגו'". שלש המלים "עד מקום שכם" עולות בגימטריא 620, הערך המספרי של המלה כתר, הספירה הראשונה של עשר הספירות שבהן ה' ברא את העולם, המקבילה בנפש האדם לכח הרצון העל-מודע שלו, הכח שממנו נובעים כל שאר כוחות נפשו (כוחות השכל והרגש והמעשה שלו). והנה הביטוי "שכם אחד" (שמופיע פעמיים בתנ"ך אצל יוסף הצדיק וביחס לאומות העולם לעתיד לבוא כנ"ל) בחשבון גימטריא המכונה "הכאה פרטית" – ה-ש של שכם פעמים ה-א של אחד (300), ה-כ של שכם פעמים ה-ח של אחד (160), ה-ם של שכם פעמים ה-ד של אחד (160) עולה בדיוק אותו מספר, 620, "עד מקום שכם", כתר!

להפיץ את ה"אחד"

שאלתם מהי קבלה, קודם כל צריך לדעת שכל התורה כולה – יחד עם הקבלה שהיא חלק ה"סוד" של התורה – נועדה להאיר אור אחדות ה' לכל העולם. זו משימה מיוחדת של הדור שלנו, יותר מדורות קודמים. היום אפשרי להגיע לכל העולם, מה שפעם היה קשה ואפילו מסוכן, אבל היום הוא אפשרי יותר מאי פעם.

זה שייך לשכם ולהתחלה של פרשת "לך לך". אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. בשני פסוקים בתנ"ך הוא נקרא "אחד" (כנגד שני ה"שכם אחד" בתנ"ך), "אחר היה אברהם", "כי אחד קראתיו". יש משהו שבסוף חוזרים להתחלה – כשמגיעים לסוף הטוב של ההיסטוריה היהודית, בדורנו שהוא דור של גאולה, דור של משיח, מתחברים מחדש לאברהם אבינו הראשון, שהפיץ את אור אחדות הוי' לכל באי עולם. זו הוראה לכולנו – עלינו להשפיע ליהודים ועלינו להשפיע גם לאומות העולם, לכל העולם כולו.

כל אחד צריך לקבל קבלה – הקבלה טובה לכולם.

קבלה וגמרא

שאלה: למה הקבלה כל כך מורכבת, למה היא לא יכולה להיות יותר קלה?

תשובה: זה מאד קל. יותר קל מלימוד ההלכה... ללמוד ולהבין יותר קל. צריך ללמוד את שניהם, קבלה ותלמוד. חושבים שקבלה היא דברים איזוטריים, אבל זה לא ככה. יש מסתורין אחרי מסתורין, אבל הבנה של הטקסט עצמו – בפרט בדורנו – היא הרבה יותר קלה מלימוד תלמוד. אם אתה רוצה לעשות לעצמך יותר קל – תלמד קבלה.

שאלה: אז אפשר ללמוד קבלה לפני גמרא?

תשובה: צריך ביחד, אבל אפשר להקדים את טעימת הקבלה. אפשר לצלול לקבלה וחסידות אם אתה יודע לשחות... אי אפשר לצלול לשום דבר אם אין לך הדרכה טובה, מורה טוב.

יום בחיים – נשימה אחת

שאלה (מרב הקבוצה): שמעתי מהרב שיעור לפני 20 שנה על היחס בין הרף עין ל"אלף דור". הסברתי לאחד התלמידים מה שזכרתי, אבל הוא רצה לשמוע משהו מהרב עצמו בענין.

תשובה: המדע מדבר היום על תיאורית היחסות. התורה אומרת שהבריאה היתה לפני אלפי שנים. הזמן הכי קצר שמשתמשים בו בחישובים של התורה הוא "הרף עין". אפשר לדבר על זמן יותר קצר, אבל זהו הכי קצר שנתפס לאדם בחושים הגשמיים שלו – בחלקי זמן קטנים ממנו לא רואים תמונות בודדות אלא מעין סרט נע. בעברית "הרף עין" נקרא "רגע", שלפי המונחים של היום זהו בערך 1/23  משניה – העין יכולה לראות בשניה 23 תמונות בודדות, ואם יותר מהר כבר הופך להיות סרט. זהו הזמן הבסיסי, אבל לא משתמשים בו כל כך הרבה בהלכה. יש זמן שמשתמשים בו בחישובי הלוח יותר גדול. כלל גדול לגבי כל שעירוי תורה שאינן 'מופשטים', הכל קשור למשהו פיזי ומדיד שחווים אותו בחיים. רוב השיעורים קשורים לאברי גוף האדם או לפעולות מורגשות של אותם אברים. רגע הוא "הרף עין", תנועת העין, אבל שיעור הזמן הבא – משהו יותר גדול ומוחשי – הוא הזמן של נשימה. כמה פעמים נושמים בדקה? כשאתה רץ אתה נושם יותר מהר, אבל במצב רגוע נושמים "חלק" – אחד חלקי 18 מדקה, ...3.333333 שניות. בשעה יש 1080 חלקים.

מה שנגיד כעת צריך לחשב כדי להבין: כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". בפרשת בראשית הנשמה היא נשימה של ה' – "ויפח באפיו נשמת חייים" – ולכן כתוב (בתחלת התניא) שהנשמה היא חלק, "חלק אלוק ממעל ממש". כמו שאמרנו, ה"חלק" הוא גם נשימה. אפשר לשאול – אם כל החיים הם 'חלק' של ה', 70 שנה פלוס, כמה זמן הוא דקה וכמה זמן יום של ה'? כתוב באחד הספרים שלנו, במאמר "סוד הנשימה". הזמן הכי קצר שכתוב בתורה הוא "רגע" והזמן הכי גדול שכתוב בתורה הוא חמשים אלף יובלות (של ה', לא שלנו). אצל ה' "אלף שנים בעיניך כיום אתמול", ואם כן יובל הוא חמשים שנה ויש חמשים אלף כאלה – זמן ארוך...

אבל ישנה תופעה יפהפיה ומאירת עינים שאפשר בקלות לחשב: אם בשעה אחת נושמים 1080 פעמים, כמה פעמים נושמים במשך יום שלם? החישוב הוא פשוט – 24 (שעות ביום) כפול 1080 (נשימות בשעה) = 25920. במשך יום אחד ("ויהי ערב ויהי בקר יום אחד") נושמים 25920 פעמים. עכשיו נחשב כמה ימים האדם חי ("ימים יוצרו ולו אחד בהם", "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'") – 70 (שנים) כפול 365 ימים (בשנה) = 25550. ההפרש בין שני המספרים האלה, 25920 ו-25550 הוא 370, שבימים היינו קצת יותר משנה אחת. זאת אומרת שהיחס בין נשימה ליום הוא בערך אותו יחס כמו בין יום לחיים מלאים ("את מספר ימיך אמלא" – "אמלא" עולה בגימטריא 72, קצת יותר מ-25920 ימים דהיינו 71.01369 שנים). נמצא שכל חיי האדם הם יום אחד ארוך ("יומא אריכתא") וכל יום בחיים הוא נשימה אחת (שיש בה שאיפה ונשיפה, לילה ויום, "ויהי ערב ויהי בקר")!

זו עוד דוגמה להקבלה: אם יש עשרה שיעורי זמן בסיסיים בתורה – מהקטן לגדול: רגע, חלק, שעה, יום, שבוע, חדש, שנה, שמטה, יובל, אלף שנה (יש עוד שלשה שיעורים גדולים מאד הכוללים את הכל, כנגד ג רישין שבכתר – 7000 שנה, "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב", שמטה גדולה; יובל גדול; חמשים אלף יובלות) – הם מקבילים לעשר ספירות וכו'. תכלית הקבלה היא להתבונן. ההתבוננות כאן היא הסבה לכך שחמשים אלף יובלות הם הראש העליון של הכתר וכו'. ההתבוננות בכך היא הקבלה, והיא 'מעשירה' של הנשמה, ממלאת את הלב חכמה ותבונה. הלימוד של הדברים האלה הוא משימת חיים, וכדי שהדברים האלה ינחו את החיים שלכם יום אחרי יום, צריך הרבה ללמוד ולהתבונן, יחד עם תפלה לה' וקיום מצות בהידור.

מתקרבים למשיח – זמן להפיץ תורה

שאלה: אתה יכול לספר לנו יותר על משיח, איפה אנחנו בהיסטוריה ומה יקרה כשמשיח יבוא?

תשובה: כולנו מרגישים ומאמינים שהדור שלנו מאד קרוב למשיח, כי אנחנו רואים שהעולם משתנה במהירות, כמו שה' אמר "לך לך" לאברהם אבינו. כשמשיח יבוא יהיה שלום – כל העולם ילך לאור התורה. לא נתבייש לומר לכולם על האמת של התורה. אני מניח שלכל אחד מכם יש הרבה מכרים – חברים או קשרים עסקיים – שאינם-יהודים, ואנחנו נביא את האור ונקרא לכולם להצטרף אל הטוב. התורה היא טוב ורחמים, וכל יהודי – כל אחד מאתנו – הוא שליח להביא את האמת והטוב הללו לכל אחד. לשם כך צריך להתמלא בעצמך, ללמוד בעצמך. טוב מאד שבאתם לכאן, וטוב מאד שאתם לומדים.

הרבי אמר משהו מאד חשוב, שבדורות הקודמים לפני שאדם היה יכול ללמד אחרים הוא היה צריך לדעת הרבה מאד בעצמו. אבל בדור שלנו זה אחרת – כשאתה לומד אלף, האות הראשונה, אתה צריך ללמד אותה לפני שאתה לומד את האות הבאה, בית. זהו היחוד של הדור שלנו, הדרך להביא את המשיח. כאשר נתברכת וזכית ללמוד אלף, אחריותך ומשימתך להפיץ אותה הלאה, אפילו לפני שתלמד את האות בית בעצמך.

יש עימות בין האור והחשך. אבל אנחנו כמו אברהם צריכים להתרכז בלהאיר אור. כלל גדול בידינו: "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", וכל שכן הרבה אור. עלינו להיות אופטימיים, יהודים הם באמת אופטימיים – באמת מאמינים בהשגחת ה', שהוא הטוב המוחלט והאחדות המוחלטת, והאחד המוחלט נותן לנו את הכח להפיץ לכולם. יחד עם האופטימיות צריכים להיות חכמים, כמו  יוסף – להיות פקחים ולדעת לעשות זאת בדרך הטובה ביותר. קודם כל צריך להיות טוב ואחר כך להיות חכם. יש בזה רמז יפה: טוב = 17, חכם = 68 = 4 פעמים 17, יחס של 1:4, יחס מאד חשוב בתורה. והנה, טוב חכם ב"הכאה פרטית" (פעולה חשבונית שכבר ראינו לעיל) = 272 = 4 פעמים חכם (שעולה 4 פעמים טוב כנ"ל)!

תקופות בגאולה

שאלה: כמו מה יהיה כאשר משיח יבוא?

תשובה: אתם מכירים את הרמב"ם. הוא כתב שברמה הפיזיקאלית לא תהיה קנאה ולא תחרות וכו'. יהיה שפע של פרנסה וגשמיות ("כל המעדנים מצויים כעפר"). מה אנשים יעשו אז? יקדישו את חייהם להעמיק בידיעת ה'. המלים בהם מסיים הרמב"ם את הלכות משיח הן פסוק מספר ישעיהו, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". הכרת ה' תופץ – לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם – כמו ים. גם בים יש מקומות יותר עמוקים ומקומות רדודים, אבל כולם ידעו את ה'.

כולם ידעו את ה', ואפילו חיות תפסקנה להלחם זו בזו. זהו שלב יותר מאוחר בביאת המשיח, "וגר זאב עם כבש" כפשוטו. בהתחלה יתקיים פסוק זה רק כמשל, שיהיה שלום בין האומות – עם ישראל הוא כבשה אחת בין שבעים זאבים, ואז יהיה "וגר זאב עם כבש" – אבל בשלב הבא יתקיים כפשוטו, בין בעלי החיים. למה? הפסוק ממשיך ואומר "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". דעת ה' היא הדבר האמתי שיכול לעשות שלום ולתקן-לשנות את הטבע.

שאלה: יש שלב בו החיים ימשיכו כמו שהם כעת?

תשובה: אנחנו מתחילים מהשלב הזה, ומתקדמים עד אין סוף. בעולם שלנו יש חיכוך בכל תנועה, אבל בעתיד נתקדם יותר ויותר מהר – בלי חיכוך.

לקחת מהטיול בארץ – שש המצוות התמידיות

שאלה: אם אנחנו רוצים לקחת דבר אחד מהטיול שלנו בארץ, מה נקח אתנו?

תשובה: אחד הספרים שלנו באנגלית הוא 'לחיות במרחב אלוקי'. בתורה יש שש מצוות תמידיות – לא משהו לעשות אלא משהו להתבונן ולהרגיש: אמונה בה', שלילת עבודה זרה, אהבת ה', יראת ה', יחוד ה' ושמירה ממחשבות זרות. הן מקיפות אותנו כמרחב – אמונה בה' מלמעלה, שלילת עבודה זרה מלמטה, יחוד ה' קדימה, אהבת ה' מימין, יראת ה' משמאל ושמירת המחשבה מדברים לא טובים היא שמירה על הגב. מי שמתבונן בששת הדברים האלה בתורה בונה סביבו מרחב, כמו בית מקדש. זו המדיטציה הבסיסית ביותר שאנחנו מלמדים. על זה יש ספר שלם, אבל זהו פשוט מספיק כך שכל אחד יכול להבין, להתייחס ולעשות. ההתבוננות הפשוטה הזו כוללת את כל היסודות של הקבלה – כל כיוון הוא ספירה אחרת, כח אלקי אחר.

על כל השאלות הפשוטות מהי קבלה יש ספר אחר – 'מה עליך לדעת אודות קבלה'. יש עוד הרבה חומרים בסיסיים.

להתקשר לה' בכל פרטי החיים

שאלה: איך מתקשרים לה' בכל דבר שעושים?

תשובה: יש פסוק שחז"ל אומרים שכל גופי תורה תלויים בו, "בכל דרכיך דעהו". צריך לדעת, להתקשר לה', בכל דבר שעושים, גם שמקיימים מצות וגם כשעוסקים בעניני חולין. הרי "ממך הכל", אפשר להרגיש את הבורא בכל, את "כח הפועל בנפעל".

ועוד, יסוד גדול בחסידות שעל מנת להרגיש את ה' בחיים שלנו חשוב ביותר "דיבוק חברים", לשבת יחד בהתוועדות חסידית, לדבר על ה' ועל השליחות שלנו בחיים להפיץ את אור ה' בעולם, לנגן ניגונים שמעוררים את הנשמה לתשובה ונוסכים בה שמחה, ולספר סיפורי צדיקים המחזקים את האמונה והרצון ללכת בדרך הצדיקים. בהתוועדות כזו מרגישים איך שה' שורה בתוכנו – השכינה כאן, בינינו – ואת הרושם הזה לוקחים אתנו והוא ממשיך להחיות אותנו.

הפצת אמת ברורה מתוך ענוה

שאלה: איך יהודים צריכים להתייחס לדתות אחרות, כמו בודהיזם? יש הרבה סודות וקונפליקטים איך להתייחס.

תשובה: אחד הפרדוקסים הבסיסיים של יהודי – אמרנו קודם ונחזור שוב – איך להיות 'הומבל' (ענו) וכאילו 'שוביניסט' בו זמנית. אנחנו מאמינים שיש לנו את האמת של כל הדתות, ואנחנו צריכים ללמד את כולם – אבל כשמלמדים אנחנו לא באים ממקום מתנשא, אלא בשפלות אמתית. כמו שמשה רבינו היה הענו מכל אדם – הוא קבל התורה לתת לנו ולכל העולם.

עלינו לדעת שהבודהיזם 'הוא לא זה', ולא הנצרות ולא האסלם. אמרנו קודם שקבלה היא לעמוד מכוון פנים אל פנים, עין בעין – איתך ועם ה'. אם אתה בזוית אתה לא יכול לקבל את התמצית הפנימית. צריך לדעת שהכל חוץ מהתורה הוא לא זה. אחד הספרים שעוד לא כתבנו הוא ספר על בירור כל הדתות – ספר שיסביר בצורה יפה מה מוטעה בנצרות, מה מוטעה באסלם, בהינדואיזם, בבודהיזם וכו'.

יחד עם זאת, עם הכרת הטעות הכללית של כל דת אחרת, יש נקודות חכמה שאנחנו יכולים לקבל מכל אדם – לא מהדת כדת, אבל מהתרבות של האנשים יש משהו ללמוד. כתוב "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" – חכמה כן, דת שלמה לא. חכמה היא נקודות של אמת. זהו אחד היסודות שבאים מהקבלה. הקבלה מלמדת שבתחלת ההיסטוריה היתה "שבירת הכלים" וניצוצות של אמת נפלו לתוך כל המציאות. העבודה שלנו היא לגאול אותם. אנחנו יודעים שהם קיימים, ואנחנו יכולים ורוצים ללמוד ולהפנים כל ניצוץ טוב.

אנחנו יודעים שיש דת אמת אחת, וכל הדתות האחרות הן מוטעות בדרכים שונות, אבל העבודה שלנו היא לקרב את כולם. כמו שאמרנו, בדור שלנו העולם נעשה קטן, כפר גלובלי – אנשים כאן מסתובבים סביב העולם, לסין או יפן או כל מקום שרוצים. אתם שליחים. כדי להיות שליח טוב צריך לפחות לדעת אלף, ואם אתה יודע גם בית – עוד יותר טוב. צריך (לפחות) אלף אחת כדי להאיר אותה לכולם.

שלכולם תהיה הצלחה רבה.