מאמר ד"ה "על כן קראו לימים ההם פורים" תשי"ג

י"ט אדר תשנ"א – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הקדמה

היום אנחנו נלמד את מאמר פורים של השנה. המאמר הזה הוא מהשנים הרִאשונות של הרבי, תשי"ג. כאן ב'פתח דבר' אומרים שאז, לפני 38 שנים, הרבי אמר את המאמר הזה בהקשר עם מפלתו של המושל ד'המדינה ההיא', שהיה צורר ישראל. כנראה שלכן ראו לנכון להוציא את המאמר הזה השנה, בנוגע למה שקורה היום. הנושא של המאמר הוא שהמן הפיל "פור הוא הגורל"[ב], שמטרתו היתה "להֻמם ולאבדם", (ביחס לשונאי ישראל, בלשון סגי-נהור), ובסוף תלו אותו אותו עצמו "על העץ אשר הכין לו"[ג] (כתוב^[ד] שהוא בא לבקש מאחשורוש לתלות את מרדכי על העץ "אשר הכין לוֹ", שהמן, במחשבה שלו, הכין את העץ עבור מרדכי, אבל דורשים את זה שבפנימיות "אשר הכין לו" הכונה שהכין לעצמו). מה שעשה עץ גבוה 50 אמה – כדי לינוק משער ה-נ, למעלה מטעם ודעת ולמעלה מהשתלשלות העולמות – בעצם הוא הכין אותו עבור עצמו. גם כאשר הפיל את הפור הוא הגורל הוא שמח מאד בפור שלו, בגורל, והקב"ה בפנימיות כיוון את הגורל הזה לפול ביום זכאי, ביום שעם ישראל יצאו זכאים ומנצחים. זה הנושא שלנו היום.

הנושא כאן הוא, שיש כמה מדרגות בנפש למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת: יש רצון הנפש, שהוא למעלה מהשכל, ויש משהו יותר גבוה מהרצון, שהוא הגורל. הגורל מעל לרצון, לכן על פי הגורל האדם רוצה. כלומר, האדם מפיל גורל, ואיך שיוצא הגורל כך הוא מחליט לרצות. למשל, התוצאה של הגורל מחייבת את הרצון. ויש משהו עוד יותר פנימי מזה, שיש יד נעלמת, המכוונת את הגורל איך לצאת.

זהו הסוד הנעלם, הנסתר, שהמן לא מודע אליו. הוא לא יודע שהגורל לכאורה הוא משהו לגמרי סתמי, היולי לגמרי, שם כולם שוים. ולכן שם "אם צדקת מה תתן לו"[ה]. שם הוא מדמה לעצמו שגם הוא בתוך טיפה, רק כח רע יכול לינוק ממדרגת הגורל. ושם לכאורה אין עדיפות של קדושת עם ישראל ביחס לקדושת עמלק. מה שאין כן יותר למטה, שם יש ודאי עדיפות לצדיק ביחס לרשע. אבל הוא רוצה מקום כזה בו הצדיק והרשע היינו הך, שגם שהרע החשך והאור שווים. מה שהוא לא ידע הוא שבתוך הגורל יש משהו עוד יותר גבוה ממנו, שהוא-הוא מכוון את הכל. ועל כן, אחר כך זה נקרא פורים על שם הפור. אותו פור שהפיל המן בלא יודעין שיש עצמוּת שמכוונת את הפור שלו. כלומר, החג נקרא על שם הפור שלו. זו השאלה הראשונה של הרבי, למה קוראים לחג הזה על שם אותו פור אם היתה אותה כוונה רעה של מפיל הפור, המן הרשע? למה קוראים לחג על שם הפור שלו? הרי לכאורה לא זהו העיקר בחג זה!

נתחיל לקרוא את המאמר, לאור הקדמה זו:

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, וע"פ הידוע ששמו של כל דבר מורה על ענינו [השם של כל דבר הוא החיות הפנימית שלו, כמו שכתוב בתניא[ו]], מובן, דזה שקראו לימים האלה פורים על שם הפור הוא לפי שעיקר היו"ט דפורים הוא הגורל - פור הוא הגורל. וצריך להבין, כמו שמדייק בתורה אור [אדמו"ר הזקן שואל שאלה זו] ד"ה זה, דלכאורה, הרי לא זה הי' עיקר הנס. ולהוסיף, דהגורל שהפיל המן לא רק שלא זה הי' הנס, אלא אדרבה הי' חלק מהגזירה [הגורל חלק מהגזרה. ע"פ הגורל הוא גזר את הגזרה נגד היהודים ולא מהנס!] ובלשון המגילה "הפיל פור הוא הגורל להומם ולאבדם", ומזה שימים אלה נקראים בשם פורים [שדוקא ענין הפור הוא עצם החג, שזה מתבטא בכך שהוא השם שלו, מוכח שהפור אינו סתמי ולא טפל. לכאורה עיקר הנס הוא ההשגחה של הקב"ה.] על שם הפור, משמע שזה הגורל הוא עיקר הנס דפורים [שבענין הפור חבוי עיקר סוד נס פורים], ועד שהנס נקרא על שם זה.

[זו רק הוא-אמינא, אבל הוא אמר שתשובה זו לא מספיקה] ולכאורה הי' אפשר לבאר ע"פ מה שאיתא בגמרא דכשנפל הפור בחודש אדר שמח המן שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד [שמֹשה נולד ונפטר באותו יום],

המן ידע רק את תאריך פטירתו, ולא לידתו. זה סימן שפעם היו עושים ענין רק מיארצייט, ולא יום הולדת, שיום הולדת היה שייך רק ליחידי סגולה, שנהיה ענין לכולם רק בדורות האחרונים... היהודים סתם לא חגגו יום הולדת, אלא רק יארצייט, ולכן המן לא ידע על תאריך יום ההולדת. יום ההולדת כאן יותר פנימי מהיארצייט. הרי על פי פשט, לפני רשב"י שגילה[ז] שיארצייט של צדיק היא 'הילולא', שמחה כמו שמחת חתונה, ולא צער – תענית וצום (כמו שהיו עושים עד רשב"י).

עת ללדת – לידת מושיען של ישראל

ידוע שמכל ה'עִתים' של ספר קהלת העיקר הוא "עת ללדת ועת למות"[ח]. מכיון שהכל הולך אחר הפתיחה", ה"עת ללדת" היא הפנימיות, הכולל, של כל העתים. היינו שהעת ללדת הוא הכלל, וכל העתים הם פרט בתוך הכלל של "עת ללדת". מה שמנחה ומכוון את כל העִתים, כל החיים, הוא ה"עת ללדת". זו הסתכלות של עין טובה יהודית. עין רעה, עין של גוי, תסתכל קודם כל על השלילה, על "עת למות", ולכן המן ראה קודם את זה שמשה מת, אבל אצלנו העיקר הוא השמחה שב"עת ללדת", יום הולדת, ואת זה המן לא ידע. המן שמח כי הוא ראה "עת למות" על מושיען של ישראל, שישועתן של ישראל מתה בחודש הזה, אין לישראל גאולה וישועה בחודש הזה. לכן הוא שמח שהגורל נפל לו על אדר. מה שהוא לא ידע הוא שמושיען ישל ישראל, גאולתן של ישראל, גם נולדה מחדש. היא מתחדשת, בחודש הזה.

ועפ"ז הי' אפשר לומר, דזה שימים האלה נקראים על שם הפור הוא לפי שהנס דפורים הי' זה שנפל הפור בחודש אדר,

הנס הוא שהפור נפל בחודש שבו נולד מושיען של ישראל, משה רבינו. מכאן רואים שפורים הוא חג מיוחד: אמנם יש לו יום מיוחד בחודש, יד-טו, אבל יותר מכל חג אחר – החג פורים כלול בעצם עם כל החודש ולא רק עם היום המסוים בו – אדר כולו פורים. גם כל חג אחר שייך לחודש שלו, אבל הנס הזה, חג פורים, נקרא על שם הפור שנפל על החודש בכלל, חודש אדר. לכן הרי יום ההולדת של משה הוא לא י"ד אדר אלא ז' אדר, ועפ"ז אומרים שיום הברית שלו חל בי"ד. יום הברית, כי הוא נולד מהול, ולכן לא היה ממש ברית אלא רק הטפת דם ברית, ע"פ ההלכה ומנהג ישראל. שוב אנו רואים שהשמחה של המן על שמת מושיען של ישראל, וההיפוך שמחתנו שלנו שנולד מושיען של ישראל, היא על חדש אדר בכלל, ולא דוקא על פורים. לכן כל חדש אדר שייך לנס, לשם פורים.

החודש שבו נולד משה מושיען של ישראל. אבל ביאור זה הוא צ"ע, כי מזה שהיו"ט נקרא פורים על שם הפור, משמע, שהשייכות דהנס לפור היא לא רק לזה שנפל הפור בחודש אדר, אלא גם לענין הפור עצמו

לא רק לתוצאת הפור, אלא עצם ענין הטלת הפור. בכלל, זה שהמן גוזר את הגזירה על פי פוּר מצביעה שהגורליות והפּוּרִיות היא עצם החג, ולא רק התוצאה שהפור נפל בחֹדש הזה. זה מה שהרבי מדייק שם, שמשמע שעיקר השם הוא על שם עצם החג, שהוא הפור עצמו.

ואדרבה, עיקר הנס הי' מצד הפור הוא הגוֹרל. דגורל הוא ענין נעלה ביותר, שמזה נמשך הנס. וזה [זה גופא שהמן במחשבתו החליט שיטפל בעם ישראל ע"י גורל הוא מה שהפיל אותו. זה שהשתמש בכלל בגורל] שנפל הגורל על חודש אדר שבו נולד מושיען של ישראל הוא כמו כל הענינים שהיו בהנס דפורים, שהם תוצאה מעיקר ענינו, פורים על שם הפור.

זאת אומרת, בגלל שבאמת יש משהו עצמי ביותר בענין הפור, לכן הוא נפל על אותו חודש, אדר. אבל לא לומר שבמקרה נפל על אדר, ולא שזו השמחה, שנפל על החודש בו נולד מושיען של ישראל, אלא שיש משהו פנימי ועצמי בענין הפור, ולכן הוא נפל בחֹדש זה. אם כן, צריך להעמיק מהו הפור, הגוֹרל.

פורים ויום כִּפורים

הוא מתחיל ממה שכתוב בחסידות[ט], בתורה אור ע"פ הזֹהר[י], שיש קשר הדוק בין פורים ליום כיפור. והרמז הוא שיום כיפורים הוא כפורים, כמו פורים. רק שהזהר מפרש זאת אחרת מאדמו"ר הזקן: בזֹהר משמע שיום הכפורים יותר נעלה מפורים, כי יום כיפור מרמז לשבת שבתון, לעולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. לפי הזֹהר, פורים של עכשיו הוא רמז ליום הכפורים של לעתיד לבא. כך משמע בזוהר, שיום הכפורים גבוה יותר מפורים. מה שאין כן בחסידות מפרשים זאת הפוך, במובהק: יום כיפור הוא רק כפורים, כמו פורים. יום הכפורים עצמו הוא רק דוגמא קטנה בזעיר אנפין מה הוא פורים. זאת אומרת, פורים הוא אין סוף יותר מיום כפורים. הרבי כותב כאן בהערה, שפורים גבוה אפילו יותר מיום הכפורים שלעתיד לבא. לפי פירוש זה בתורה אור פורים עולה באין ערוך על יום כיפור ולכן יום כיפור הוא רק כפורים, דוגמא לפורים.

גורלות בפורים וביום הכפורים

מה המכנה המשותף של שני החגים האלו? חוץ מהרמז פורים-כפורים, המשותף הוא ענין הגורל. העבודה העקרית ביום הכפורים היא על פי הגורל בין שני השעירים, שעיר אחד לה' ושני לעזאזל. היה צריך להגריל שני שעירים שוים – במראה, בדמים, בכל הפרטים היו שוים לגמרי[יא] – כמו כל גורל אמתי, שהוא בין שוים, והפילו גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. אם כן, יש משהו 'גורלי' בעבודת יום כיפור. אין דבר כזה בכל עבודת בית המקדש לגבי הקרבנות.

גם כל בוקר עושים פיס בין הכהנים לבין עצמם מי יזכה באיזו עבודה, אבל לגבי עצם העבודה, הקרבנות, הגורל של השנה הוא יום הכפורים, בו יש גורל בין הגורל לה' לבין הגורל לעזאזל. בין כהנים כולם זוכים במשהו טוב, רק שכל אחד במשהו אחר, וכאן הוא ההפך: רק אחד זוכה – אחד לה' ואחד לעזאזל. לשון 'פיס' היא לפייס את הקליפות, לכן נותנים לו 'מנת', קצת, נותנים שעיר לעזאזל. כתוב בחסידות[יב] שגם בכל עבודת כל השנה צריך להיות משהו קצת לפייס את הלעומת זה, כל עוד שהוא קיים בעולם הזה. לעתיד לבוא לא יהיה יותר, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[יג], אבל כל זמן שהוא קיים צריך לתת איזה עצם לכלב, לפייס אותו, שלא יפריע ולא יבלבל את היחוד והזווג בתוך הקדושה בין ישראל לה', שיהיה עסוק עם משהו אחר ולא יבוא לבלבל את הענינים.

[יש מנהג כל השנה לתת משהו לקליפות בכל אכילה, להשאיר משהו בצלחת...] יש מנהג כזה, כתוב בשם הראב"ד[יד] בגלל כמה ענינים, לאו דוקא בגלל זה, אלא גם בשביל לעשות קצת אתכפיא, לא לאכול את הכל. זה קצת מקדש את האכילה. אולי יש גם ענין כזה, כתוב שכל יום ובכל קרבן שמקריבים יש עשן המערכה שעולה מהשריפה והקרבת הקרבנות במזבח החיצון. במזבח הפנימי אין עשן שהולך לחיצונים, אבל במזבח החיצון יש עשן המערכה, שגם הוא מזין במדת מה את החיצונים. כך מובא בחסידות[טו]. איזו מין פסולת גסה שנפרשת תוך כדי שריפת והעלאת הקרבן.

שוב, ביום הכפורים יש גורל בין הטוב לרע, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. ביום הכפורים, במנחה, אנחנו קוראים את ספר יונה, הקריאה הכי מיוחדת במשך כל השנה כולה, מפטיר יונה במנחה דיום הכפורים וגם שם יש גורל. מטילים גורלות בספינה הטובעת, לגלות מי האשם ברוח הסערה שבאה להטביע את הספינה והגורל נפל על יונה. זה עוד סימן של גורל. זה היה מכוון, יונה ידע מראש כאשר הוא נרדם בירכתי הספינה על מי הגורל עתיד לפול. זאת אומרת שהגורל מכוון, הם גילו דבר נכון. כתוב[טז] שכל ימי שמעון הצדיק בזמן הבית השני, שאז היה דור זכאי, תמיד עלה הגורל לה' ביד ימין של הכהן הגדול וזה סימן טוב לעם ישראל. כאשר שני הגורלות שמהם לוקח הכהן מתוך הקלפי יוצאים אחד לה' והשני לעזאזל, ואם הגורל לה' עולה לו ביד ימין זהו סימן טוב. כל תקופת שמעון הצדיק עלה הגורל ביד ימין. גם כאן יש רמז שאם אנחנו בסדר הגורל גם בגילוי תמיד עולה לזכותנו.

[אבל אסור לעשות גורל, ניחוש!] אסור לעשות מה שלא כתוב בתורה. לדוגמא אסור לעשות פסל. בכל זאת, בקדש הקדשים עושים שני כרובים, אבל אם יעשו זאת מחוץ לקדש הקדשים זה כבר פסל גמור, זו עבודה זרה. יש דברים שהם איסור גמור, אבל אם כתוב בתורה, אז זו מצוה, כבר לא אסור. לכל הדברים האסורים יש "זה לעומת זה עשה אלקים". אם זו מצוה בתורה זהו רצון ה', אז זה כבר לא אסור, כי אני עושה זאת בגלל שהקב"ה אמר לעשות כך. אני לא עושה גורל לשם גורל, אני עושה בגלל שהקב"ה אמר לעשות כך. ודאי, יש דברים אסורים. כל הדברים הנעלים האלו אם הם לא בהקשר הנכון הם ודאי איסור. סתם כך גורל כזה נקרא ניחוש. הרי כתוב "לא תעוננו"[יז], ולא לנחש – זה איסור. אבל ברגע שיש מצוה להטיל גורלות ביום הכפורים זו מצוה וכך צריך. השרש שלו בקדושה.

אם כן, יש את ענין הגורלות בשני השעירים ביום הכפורים ויש הגורלות של יונה. שוב, אמרנו שמה שהרבי בא לומר במאמר הזה בעיקר הוא ענין שיש משהו בתוך הגורל, מאחורי הגורל, משהו נעלם לגמרי, שהמן לא מודע אליו בכלל, שהוא העצם שמחבר הכל, המתגלה דוקא בהפלת הגורל. זה התגלה בבית המקדש בזמן שהגורל לה' עלה ביד ימין. אולי נסביר זאת יותר בהמשך. שוב, במקדש כל הגורל ביום הכפורים היה בין השעיר לה' ובין השעיר לעזאזל.

אבל לגבי פורים, הרי הגורל הוא על כל עצם הקיום לעם ישראל, אז גם הגורליוּת של פורים, על פי פשט, הרבה יותר מקיפה וקולעת מאשר הגורל הפרטי, הספיציפי, של יום כיפור, אם כי שם היתה כפרת העוונות של עם ישראל. איך שלא יפול הגורל העוונות יתכפרו, רק שעדיף שהגורל לה' יפול ביד ימין, אבל איך שלא יהיה זה יעבוד לטובתנו. מה שאין כן כאן, הגורל הזה גורלי לגבי כל עצם קיומו של עם ישרל. אם המכנה המשותף בין עם ישראל לבין הגורל – פורים ודאי הרבה יותר גורלי מאשר יום הכפורים. זה עצמו סימן שיום כיפורים, כ-פורים, הוא רק דוגמא, קצת מפורים, כי הוא קצת גורל. בפורים הגורל הרבה יותר גורלי, הגורל הכי כולל – כל החג גורָל. שוב, הסימן הבא מתחיל להסביר את הקשר בין יום הכפורים לפורים – "הוא הגורל".

פורים ויום כפור – מעל שם הוי'

עוד דבר, בשניהם כתוב שענינם הוא למעלה משם הוי'. ביום הכפורים מתבטא הדבר בכך שכתוב "לפני הוי' תטהרו"[יח], שכל ענין יום הכפורים בא ממקום של "לפני הוי'", למעלה משם הוי'[יט]. "לפני" פרושו למעלה, בפנימיות. גם המלה תטהרו עולה כתר. שם הוי' כולל השתלשלות חכמה, בינה, מדות ומלכות, אבל "תטהרו" בא ממקום שלמעלה משם הוי', "לפני הוי'". ביחס ליום כיפור גם פורים הוא לפני הוי', למעלה משם הוי', ואפילו בצורה עוד יותר נעלית. בכל מגלת אסתר לא מופיע שם הוי' אפילו פעם אחת. יש כל מיני סיבות וטעמים, גם לפי פשט ובכל פרד"ס התורה, למה התופעה הזו שאין שם הוי' בכל המגילה, אבל ע"פ חסידות פשוט אם אין שם הוי' בכל המגילה זה אומר בפשטות שהמגילה היא למעלה משם הוי'! בחסידות דורשים זאת למעליותא, לא לגריעותא, אם אין בכל המגילה שם הוי'. גם כתוב שהמגילה היא דבר נצחי יותר מכל הכתובים ומכל הנ"ך, שכל הנביאים והכתובים הולכים להתבטל חוץ ממגלת אסתר[כ].

[יש גם פירוש שזה היה נס נסתר ולכן שם ה' לא מוזכר, כמו שהיה נסתר במציאות] נכון, יש הרבה פרושים. ודאי שזה שייך לכך שהיה נס נסתר, אבל הווארט כאן הוא שאם אין שם שם הוי' והוא באמת נסתר בכל זאת הוא בא ממקום כזה שהוא לעילא ולעילא, למעלה משם הוי'. את זה הרבי לא כותב, אבל יש לומר שהאין המוחלט של שם הוי' ביחס למגילה שממש לא מופיע בכלל הוא הרבה יותר למעלה משם הוי' ביחס לפסוק "לפני הוי'". אמנם ביום כיפור כתוב "לפני הוי'", אבל פורים כל כך גבוה שאין אפילו הוא-אמינא אותה שצריך לשלול ולומר לפני הוי' – כי אין בכלל הוי'! הבחינה היא כל כך 'לפני' עד ששם הוי' פשוט לא מופיע כלל. הרבי כותב כאן באות ב', שהענין ששני חגים אלו הם למעלה משם הוי' והענין שאמרנו שהמכנה המשותף הוא ענין הגורל – הם היינו הך, אותו הדבר. הגורל בא להמשיך ממדרגה כזו גבוהה עד שהוא למעלה משם הוי'. זה הנושא כאן של פרק ב' במאמר.

ג' רישין שבכתר: גורל, רצון, בחירה

ג) והנה ידוע במעלת הגורל, שהוא למעלה לא רק מהשכל, אלא גם מהרצון שלמעלה מהשכל.

זה מכוון למה שאמרנו בהתחלה: יש שכל, למעלה ממנו יש רצון, למעלה מהרצון יש גורל ולמעלה מהגורל יש בחירה. זהו קיצור המאמר. [איפה פה התענוג?] יפה, נכון מאד. הרבי לא מזכיר זאת, אבל באמת צריך לומר שהגורל הוא תענוג. יש קשר מובהק. אם הוא כותב שהגורל הוא לא רק למעלה מהשכל אלא למעלה גם מהצון שלמעלה מהשכל – סימן שעל פי חסידות צריך לומר שיש קשר בין גורל לבין תענוג. אם יש משהו יותר גבוה מזה – הוא בחירה, שנעלמת לגמרי מהמן. על הגורל הוא אולי יודע, אבל על הבחירה ודאי לא.

כתוב בתחילת ספר מלאכי בנביא "אהבתי אתכם אמר הוי' ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשו ליעקב נאום הוי' ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי"[כא]. זה גם בירור. הפסוק הזה נאמר בהמשך לחג פורים, בתחלת בית שני על ידי מלאכי, נביא בית שני. כמו שסוף הנסים הוא נס פורים כך סוף הנבואה הוא מלאכי, שספרוֹ פותח בגורל – "הלא אח עשיו ליעקב ואֹהב את יעקב ואת עשיו שנאתי ושמתי את עריו שממה". זו היד הבוחרת והמכוונת את הגורל. הוא אומר כאן שיש בחירה, שה' בוחר בנו, העם הנבחר – "אתה בחרתנו מכל העמים"[כב]. זו בחירה שיותר גבוהה אפילו מגורל.

אז יש בחירה, גורל, ורצון, ושכל. הרצון כבר למעלה מהשכל. אם יש שלשה דברים מעל השכל הם ודאי מקבילים לג' רישין שבכתר. דהיינו, הבחירה כאן באה מרדל"א, ולכן גם המן לא יודע בכלל מכך שיש בחירה; הגורל בא ממדרגת רישא דאיִן, שם הכל שוה, והוא שייך לתענוג בעצם, תיכף נסביר למה; אחר כך רישא דאריך, שהוא הרצון. בהמשך המאמר מוסבר שהרצון, רישא דאריך, שלמטה מהגורל הוא בחינתו של אחשורוש, שהיה גם הוא שונא ישראל גדול, אבל לא כמו המן. הוא לא הטיל פור נגד עם ישראל. אחשורוש גם מעל השכל, או למטה ממנו ("מלך טפש היה"[כג]), אבל יש כאן שרש של "אחשורוש – מלך שאחרית וראשית שלו"[כד], שזו מדרגת אריך אנפין, רצון פשוט למטה מהשכל. אכן, הגורל שיותר גבוה גם מה"אחרית וראשית" של אחשורוש הוא של המן, ומה שעוד יותר גבוה הוא הבחירה של עם ישראל שמתלבשת בתוך הגורל. לכן כל החג נקרא על שם אותו פור של המן, שבזכותו בחירת ה' בעם ישראל התגלתה, בתוך הפור שלו. "על שם הפור". כמו שהסברנו, "על העץ אשר הכין לו" – מה שהכין למרדכי הכין בעצם לעצמו.

גורל – תענוג

קודם נסביר מה הקשר בין גורל לבין תענוג. הפירוש הפשוט הוא שגורל הוא משחק, צחוק. [בגורל אין השגחה?] זו השגחה על פי משחק: הכל שוה בעיני הגורל, אין שיקולים, ונעשה משחק לבחור בין דברים שונים. יש כל מיני סוגי משחקים: יש משחקים טובים ויש משחקים הרסניים. נכנסים לתוך ראש שלמעלה מהשכל, לא אכפת לי לעלות מעל השכל, לא אכפת לי כבר איך יפול, וכן להיפך. אני מחליט מראש לרצות לפי הסתמיות של הגורל, להיכנס לשעשוע. זו בחינת שעשועים עצמיים, משחק.

האמירה שיש בחירה שיותר גבוהה ממשחק הגורל, כלומר שהמשחק לא הכי גבוה אלא יש משהו יותר ממנו – היא כבר פלא, כי משחק משהו גבוה. החוש של חֹדש אדר הוא חוש הצחוק. אין עוד חג שיותר קשור עם כללות החדש יותר מפורים. כל החג הזה הוא של צחוק. צחוק הוא הפוּר. אין יותר צחוק מלהפיל גורלות. [לכל חֹדש יש חוש מיוחד?] כן, לכל חֹדש. [מה יש בניסן?] ניסן זה חוש הדיבור. אדר הוא צחוק, ניסן דיבור ושניהם שייכים לפה. הסמיכות של הצחוק והדיבור, אדר וניסן, היא כי שניהם שייכים לפה, וגם שבט – חוש האכילה. יש כאן שלשה חדשים רצופים ששייכים לפה: שבט באכילה, אדר בצחוק וניסן בדיבור, שלשה חושים ששייכים לפה. זהו סדר תיקון הפה: שבט הוא מה שמכניסים לפה, באכילה (כמו אכילת פירות ארץ ישראל בט"ו בשבט), אחר כך צחוק – אחרי שאוכלים טוב צוחקים – ואחר כך מתחילים לומר דברי תורה, רק מתוך צחוק. קודם אוכלים, אחר כך צוחקים, אחר כך מדברים.

אפילו שהגוי עושה את הגורל הקב"ה מכוון אותו. משחק הגורל הוא של עולם התהו. קשור לתהו שלפני התיקון. מה שמפריע לו הוא שאינו יהודי. "לא נחש ביעקב", צחוק מהסוג הזה הוא לא יהודי, כמו תיאטרון או כל מיני דברים כאלו שאסור ללכת כמו שכתוב בגמרא[כה] שזו תרבות גויית, לא שייך ליהודי. מה הפלא? שה' מכוון גם את צחוק עולם התֹהו של המן הרשע.

פור וגורל – חלק בנחלה

אני רואה שהגיע המרצה הבא וצריך כבר לסיים, אז רק נֹאמר שיש כמה פירושים מה עצם פירוש המלים 'פור' ו'גורל' – "פור הוא הגורל". אחד הפירושים הוא שפור לשון התפוררות, לשון פרור. המצוה שעליה הרבי דיבר בשבת האחרונה[כו] היא "למסמך גאולה לגאולה"[כז], מפורים להתחיל לחשוב על פסח, ואחד הדברים ששייכים במיוחד לנשים הוא שצריכות לנקות את כל הפירורים של פורים. פורים משאיר הרבה פרורים שצריך לדאוג לנקות עד פסח... זה הקשר בין פורים לפרורים.

שוב, פור הוא לשון פירור אז מסבירים שפור זו אבן קטנה, שבאותה אבן קטנה, כמו פרור של אבן, שבה היו מטילים את הגורל עם אבן קטנה, לה קראו 'פור'. אותו דבר לגבי גורל. כתוב שגם פירוש המלה גורל הוא אבן קטנה, אתה שחקו את משחק הטלת הפור ולכן כתוב "פור הוא הגורל". אין את המלה פור בכל התנ"ך חוץ ממגלת אסתר. בתנ"ך יש הרבה פעמים גורל, זו מלה די שכיחה בתנ"ך, ורק בתורה היא כתובה יב פעמים, אז יש כאן רמז לחודשים, כי הגורל נפל "מחֹדש לחֹדש"[כח] על חֹדש אדר. עיקר הפעמים שכתוב בתורה גורל הוא או בהקשר ליום כיפור ול"שני הגורלות" או – עוד יותר קשור – בהקשר לחלוקת ארץ ישראל על פי הגורל. גם בחלוקת ארץ ישראל חלקו את הנחלות לכל אחד ואחד על פי הגורל – "אך בגורל יחלק את הארץ"[כט] (יש עליו הרבה מאד מאמרים של הרבי). הגורל המובהק בקדושה הוא בענין חלוקת הארץ. בכלל, חלוקה בין אחים, כמו בפסוק "הלֹא אח עשו ליעקב ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי". איך מתבטאת החלוקה? "ואשים את עריו שממה ונחלתו לתנות מדבר". כלומר, הגורל מתבטא וקשור עם נחלה.

כך גם על פי פשט, יש קשר בין גורל לגבול, כמו הפסוק שהרבי מביא "אתה תומיך גורלי"[ל]. לפני כן כתוב "ואדירי כל חפצי בם"[לא] וחז"ל דורשים[לב] שעם ישראל נקראו אדירים (שייך לחֹדש אדר) מהפסוק "ואדירי כל חפצי בם". באותו פרק של אדר כתוב "אתה תומיך גורלי", הפסוק העיקרי שהרבי מביא לכך שה' מכוון את הגורל. יש שני פירושים מהו "תומיך": או מלשון תמיכה או מלשון הנמכה, כמו להפיל – או שתפיל אותי על הגורל או שתפיל את הגורל. כתוב "אתה תומיך גורלי", הפסוק הכי חשוב בסוף המאמר, ש"אתה הוא הוי' לבדך"[לג] בתוך הגורל שלי. יש עוד פסוק שאומר "אכן אתה אל מסתתר"[לד], ואתה תומיך גורלי עולה אל מסתתר. כתוב "אסתר מן התורה מנין? 'ואנֹכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא'[לה]"[לו]. כלומר, הקב"ה מסתתר בתוך הגורל. מה כתוב בהמשך אחרי "אתה תומיך גורלי"? "חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי". אז רואים שגורל, חבלים, נחלה – הכל אותו ענין. חבל הוא חבל ארץ, כי עיקר המלה גורל, גם בפשט בכל התנ"ך, הוא כמו גבול כמו "אך בגורל יחלק את הארץ". פור הוא גם כמו סְפַר. גם לשתי המלים פור וגורל יש משמעות של גבול מסויים, שנותנים לכל אחד ואחד את הנחלה המסויימת שלו. יש גם פירוש שפור מלשון לחפור, כמו לחפור בור ('פיר' הוא חפירה בארץ), כלומר צמצום.

כח התהו שבגורל

נחזור קצת לענין הפור והגורל, ששניהם אבנים קטנות שבהן מטילים את הגורל. ידוע שאחד ההבדלים העיקריים בין תֹהו לתיקון הוא שבתֹהו גם דבר קטן, כמו אבן קטנה, יכול להזיז את כל היקום. אין סדר והדרגה של התפתחות והשתלשלות ענינים, שדבר גורם ודבר, ואפשר להבין איך דברים פועלים על פי שכל – אין את זה בעולם התֹהו. למה זה שייך לאבן קטנה של גורל? האבן קטנה היא רמז לכך שדבר קטן יכול להשפיע ולהפוך את כל המציאות בזמן קצר מאד. זו תופעה של תֹהו, אבל יש משהו דומה, הלעומת זה בשרש התיקון.

כשיהודי עושה מצוה אחת קטנה אסור לחשוב את ערך המצוות כי לכל מצוה יש ערך אין סופי – הוא יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. שאלת מה זה הגורל, כתוב בתניא[לז] שלכל אחד יש גורל, חלק שלו, נחלה. הגורל של כל אחד הוא החלק והנחלה שלו בתורה, וגם הכֹח שיש באבן קטנה מאֹד להזיז ולהפוך את כל העולם. לכן אמרנו שיש שנים עשר גורלות בתורה, שנגד שנים עשר מזלות. מתייחס למזל 'מה מגיע לך'. הגורל של כל אחד הוא מה מגיע לו. כתוב "אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעמים אף נחלת שפרה עלי" – ואחר כך כתוב "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[לח]. גם דבר מאד מענין, שמתוך הגורל באים לשרש ויסוד כל היהדות, תחלת השלחן ערוך.

הבחירה שמעל הגורל

אני אומר בקיצור, שה' תמיד בימין, כמו הגורל לה' ביד ימין של הכהן הגדול ביום הכפורים – "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[לט]. מה הסיבה שהבחירה באמת מכוונת את סמיות הגורל? הלעומת זה לא קיים! יש מדרגה של גורל שכולם שוים ויש משהו יותר גבוה – שפשוט אין שויון, אין השוואה! אם הגורל הוא המדרגה של פורים בדין השתיה "עד דלא ידע"[מ] היה צריך לכתוב 'עד דלא ידע בין המן למרדכי'. אבל אם אומרים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", לא בין המן למרדכי. יש כאן כבר משהו יותר גבוה מאשר בגורל – בחירה. ככה ההסבר בחסידות.

יש מקום בו באמת אין הבדל בין המן למרדכי. יש משהו יותר גבוה מכך, שאף על פי כן. זה נקרא בחירה, שבמקום יותר פנימי עדיין "ארור המן וברוך מרדכי". כאן יש כאילו ממש שני פירושים שונים: פירוש אחד אומר שהבחירה היא ארור המן וברוך מרדכי, והיא יותר עמוקה מהשויון שבין המן ומרדכי, אין סוף יותר גבוה מההבדל שאנחנו רואים בשטח בין הצדיק לרשע. יש מה שאנו רואים, יש השויון ויש עוד יותר, שאף על פי כן ולמרות הכל "ארור המן וברוך מרדכי" והיא באה מהבחירה העצמית ממש.

יש את פירוש האריז"ל[מא], שצריך להגיע לברוך המן. מהו ברוך המן, אם הפירוש היותר עמוק הוא עדיין ארור המן וברוך מרדכי דוקא? אלא זה בא לומר שבעצמות "לית שמאלא בהאי עתיקא כוליה ימינא", שבעצמות אין המן, המן לא קיים "בהאי עתיקא", קליפת המן לא קיימת שם. השרש שלו, שאחר כך יוצא במשך הדורות, כמו שאומרים חז"ל ש"מבני בניו של המן למדו תורה"[מב], נקרא "כולא ימינא" – הכל ימין, הכל קדש קדשים. הימין הזה מתבטא בתוך התֹהו. בצורה אחרת: נס פורים הוא שהמן עשה משחק של תֹהו, של גורל. מה זה תֹהו? כמו "תֹהו ובהו"[מג], שאין סדר. במצב שאין סדר נדמה לנו שאין חוקים, אין כלליות, ולכן גם המן יכול לזכות שם ולנצח אותנו, חס ושלום. נס פורים הוא הגילוי שיש יד מכוונת גם לגורל, בתוך התֹהו ובֹהו. התופעה העיקרית של תהו, שדבר אחד קטן, פעוט ולא מהותי, הופף את כל המציאות. אם כך המצב אי אפשר לדעת מה לעשות, אין סדר. המצב של אין-סדר היינו שאני יכול לטעות טעות הכי קטנה ולהרוס את כל מה שבניתי במשך כל החיים. זה איום ונורא, שומו שמים. אני יכול לבנות בנין אדיר ובסוף הדבר הכי קטן ולא נכון הורס הכל! זו תופעה של תהו,שדבר הכי קטן מאד משפיע על הכל, כמו "פור הוא הגורל", ואז אין שום משמעות לכלום, בגלל שאי אפשר לבנות כלום. בונים-בונים-בונים ואז הכל נופל.

מהו נס פורים? שמאותו מקום של ה"עץ גבֹה חמשים אמה"[מד] שהמן רוצה לקבל ממנו[מה], שם בתוך התהו הזה – יש יד מכוונת. זהו מה שכתוב "רוח והצלה יעמוד ליהודים מקום אחר"[מו]. כל המשפט רוח והצלה יעמֹד ליהודים מקום אחר עולה השגחה פרטית. כלומר, יש השגחה הפרטית בתוך התהו, בתוך הפור, בתוך כל המשחק הזה. בתוך התענוג יש בחירת העצם, שהיא יותר עמוקה – זה נקרא אמונה פשוטה. אמונה מלשון ימין, "כולא ימינא", "כי תאֲמינו"[מז]. פירוש המלה אמונה הוא ימין, שיש שם אחד ושהכל מכוון לימין. הרבי התבטא פעם שצריך להיות רגע של שתיקה – יש עכשיו מבצע 'רגע של שתיקה' – שגם גוי צריך שיתחנך להתבונן רגע אחד כל בוקר שהעולם הזה אינו ג'ונגל. בתוך כל ה'ג'ונגל', למרות שהוא נראה כך, יש מי שמכוון את הדברים. מי מכוון אותם? "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". "מקום אחר" היינו העצמות ממש.

זה עיקר ענינו של המאמר: יש בחירה עצמית בתוך הפור ולכן החג נקרא על שמו.