ט' - הכינוס השנתי - ברית יוסף יצחק

י' שבט תש"פכפר חב"דלא מוגה

הכינוס השנתי - ברית יוסף יצחק

אור ל-י' שבט תש"פ – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

נגנו את ניגון הגאולה של הרבי הריי"ץ ואת "שאמיל" של הרבי.

א. "שבעים תמרים"

לחיים לחיים, שיהיה לארגון "ברית יוסף יצחק", ע"ש הרבי הריי"ץ (היסוד-ברית של שבעת נשיאי חב"ד) שהיום יום ההילולא שלו, הצלחה רבה ומופלגה בעבודת הקדש, להכניס כמה שיותר יהודים בבריתו של אברהם אבינו.

היום י' שבט, שנת השבעים להסתלקות הרבי הריי"ץ ולתחלת הנשיאות של הרבי. מקובל מאדמו"ר הזקן שיש "לחיות עם הזמן"[ב] – לקשר כל דבר שקורה בחיים (בהשגחה פרטית) לפרשת השבוע. ואכן, המלה "שבעים" מופיעה בפרשת בשלח, פרשתנו. אחרי קריעת ים סוף (בגימטריא ברית יוסף יצחק, 976) ושירת הים כתוב "ויבאו אֵילִמה ושם שתים עשרה עינֹת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים"[ג]. אם כן, בפרשת השבוע יש לנו סוד מובהק של המספר שבעים – "שבעים תמרים".

נקשר זאת גם לאירוע שלנו פה: בביטוי "שבעים תמרים" יש אותיות ברית (בדילוג שוה של 2-2 אותיות) – כנראה הברית קשורה ל"שבעים תמרים". אם נוציא אותיות ברית מ"שבעים תמרים" מה שנשאר – אותיות שעמ-מים (שמע מים, עם שמים. כאשר נכלול את ה-ו של "ושבעים תמרים" ונכפיל את ה-ע שעולה שבעים נקבל "שמעו עמים", ביטוי משירת הים – "שמעו עמים ירגזון" – שקדמה ל"ויבאו אילמה וגו'") – שוה 500, "פרו ורבו"[ד], שהוא גם שם צבאות עם הכולל, הנושא של "באתי לגני" השנה.

יוצא אם כן רמז יפה, ש"שבעים תמרים" עולה ברית-"פרו ורבו". הרי הברית היא בשביל לקיים מצות "פרו ורבו", להעמיד צבאות ה' – לכן צריך למול את כל היהודים, כדי להרבות את הדמות [ה], עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ויבוא משיח [ו] (כרמוז בתחלת הפסוק, "ויבאו אילמה" אותיות אלהים – בביאת משיח ועל ידי תיקון הברית נזכה לקיום היעוד של "אני אמרתי אלהים אתם"[ז], דהיינו שיתגלה אצל כל יהודי איך שהוא "עצמות בגוף" בגימטריא ברית מילה [697], כמו שאמר הרבי [ח] על בעל ההילולא של היום. והוא מכח השם הקדוש צבאות המגלה שגם בעולמות התחתונים בי"ע – ועד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו – "איהו וגרמוהי חד"[ט], כמבואר במאמר. והיינו קיום היעוד של תכלית כוונת בריאת העולם, מה ש"נתאוה [כל תאוה קשורה לברית, אבר התאוה והתענוג] הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[י]. השם צבאות מתגלה בעיקר ב"צבאות הוי'", נשמות ישראל, אך כל קנינם, מאֹדם, בכלל, וכידוע [יא] שעל כל חפצי הצדיק שורה השראת האורות המקיפים, החיה-יחידה, שבנפשו. והיינו סוד "וישראל עֹשה חיל"[יב] הנאמר על ימות המשיח, סוד "קונה הכל"[יג] – ה"כל", ה"צדיק יסוד עולם"[יד] ["כי כל בשמים ובארץ"[טו]], "ועמך כֻלם צדיקים"[טז] לעתיד לבוא, קונה הכל מידי השי"ת שהוא יתברך "קונה שמים וארץ". והוא סוד "וידעת היום [על ידי 'דעת קונה' שלנו אנו עושים קנין מידי השי"ת שלו 'דעת מקנה' מתוך רצון פשוט ומוחלט להנחיל לנו, בניו, את כל אשר לו] והשבֹת אל לבבך [שיהיה הכל שב אליך, נכנס לרשותך, ועל ידי זה תקיים 'ואהבת את הוי' אלהיך... ובכל מאדך']"[יז]. וכך מתגלה כח העצמות בהכל, מה ש"גאט איז אלץ", וד"ל).

בשבעת המינים של שבח ארץ ישראל התמר הוא הדבש ("... ארץ זית שמן ודבש"), המלכות (בחינת אשה בגימטריא דבש ככתוב בכתבי האריז"ל [יח]. תמר הוא שם של אשה – שלש נשים בתנ"ך נקראו בשם תמר, כמבואר ענינן באריכות במ"א [יט]). כתוב – רש"י מביא – ששבעים תמרים הם כנגד שבעים זקנים ובמקור כנגד שבעים נפש יוצאי ירך יעקב (גם "פרו ורבו"), שבעים שרשי נש"י, ו"שבעים פנים לתורה"[כ], הכל אותם שבעים. דווקא בשבעים התמרים טמון הכח לתקן את שבעים אומות העולם (לפי זה, השנה הזאת, שנת השבעים, היא שנה מסוגלת ביותר לקדם את המהפכה הרביעית, להאיר את העולם כולו באור תורה).

שוב, התמרים הם הפרי של המלכות – חוץ מזה שהתמר כתוב שביעי, הוא הגדול בין המינים. כתוב שבכל 'עולם' יש את המלך שלו, והמלך של עולם הצומח הוא התמר [כא] – "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"[כב]. כנראה שבתוך התמר כלול גם הארז [כג]. התמר עולה על הארז בפירותיו המתוקים.

אם כן, זו שנה שצריך להגיע ולהתעצם עם "שבעים תמרים" (ברית פרו ורבו), שעולה 1112, שוה לפסוק שהוא אולי השני בחשיבותו בתורה – אחרי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כד] (שתיכף נאמר מה הקשר ביניהם גם במספר) – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[כה], כלל גדול בתורה, מצוה כללית. לכן הרמב"ם לא מונה פסוק זה ב-תריג מצוות, כי זו מצוה שכוללת את כל התורה כולה.

תמר מתחיל תם – "יעקב איש תם"[כו], שאחד מפירושיו הוא מהול. התמרים הם תמימים, כמו ישיבת תומכי תמימים. צריך שבעים תמרים-תמימים, חילי בית דוד שיביאו את המשיח, שיהיו עם פירות מתוקים – דבש, הכי מתוק. מצד אחד תמר רומז לעולם התמורות, אבל דווקא משם הוא מעלה את כל הניצוצות הקדושים והופך הכל לדבש – זה כח המלכות. באמת כתוב "ושבעים תמרים", שעולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". נמצא שזהו מקום מיוחד בתורה שבו מתחברים יחד שני הפסוקים העיקריים, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", שעולה 1112, "שבעים תמרים", ו"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כז], שעולה 1118, "ושבעים תמרים", ושייך עכשיו לשנת השבעים.

ה-ו של "ושבעים" באה להוסיף – אפשר לומר שביום הזה, י' שבט, יש את הרבי הקודם, על שמו נקרא הארגון כנ"ל, אבל בתמונה של הארגון רואים אותו יחד עם הרבי. הרבי מוסיף ועושה את ה"שבעים תמרים", "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" ל"ושבעים תמרים", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

ידוע שלפני "שמע ישראל וגו'" כתוב בתורה "ארץ זבת חלב ודבש", רמז לתמר וסופי תבות שבת[כח] הרמוז בביטוי "שבעים תמרים". ועוד רמז נחמד: "ושבעים" = חתך, סופי תבות "פותח את ידך [= ומשביע גו']"[כט], שם הפרנסה כידוע [ל], ברכת "מזוני" (ידוע בחז"ל [לא] שתמרים משביעים, היינו ששבעים מתמרים – "ושְׂבֵעים תמרים", כמו שמבואר בחסידות בענין "משׁביעים אותו תהי צדיק כו'"[לב] – לשון שׂובע [לג] – "צדיק כתמר יפרח"), סוד תיקון עולם העשיה, "אף עשיתיו"[לד], וכמו שיתבאר.

קודם כל, זה אומר שצריכים לאכול תמרים... [נזכור לשנה הבאה.] זה כבר לא יהיה שנת השבעים... אפשר להשלים בבית.

רק המלה תמרים שוה "משה משה"[לה] (690) ש"לא פסיק טעמא בגוויהו"[לו]. מצד אחד הייתי חושב ששני משה הם תמורה, אבל הם אותו דבר – "לא פסיק טעמא בגוויהו". אחד הפירושים הוא שבכל דור יש משה רבינו, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[לז] – בדיוק היום הזה, החיבור בין הדורות, בין הרביים, ש"כולא חד", הכל תמרים, הכל מתוק מדבש ונופת צופים.

זה היה לחבר את האירוע לכבוד ברית יוסף יצחק גם לפרשת שבוע וגם לשנת השבעים עכשיו – מה לכוון. אפשר לדרוש גם תמורה ביחס ליום ההסתלקות של הרבי הקודם ותחלת הנשיאות של הרבי – סוג של תמורה למעליותא (הרבי של כל דור עולה על כתפי הרבי הקודם וכל הרביים הקודמים). בכל דור ודור יש משה רבינו – אותו משה, אבל לעינינו כאילו תמורה (למעליותא). זו אותה נשמה, אבל בלבוש אחר. [תמר שוה שמש, "וזרח השמש ובא השמש"[לח], "עד שלא שקעה שמשו של... זרחה שמשו של..."[לט].] יפה, זו גימטריא מפורשת באריז"ל [מ]. גם הברית נקראת לפעמים שַמָש. גם במספר סדורי, תמר = 55 (הכל-כלה במספר הכרחי, 10 במשולש כנ"ל) = שמש (גם במספר קטן הם שוים, 10)[מא].

ב. שם "צבאות" וכח הברית

ירידת שם "צבאות" לבי"ע – בן-תלמיד-עבד

הנושא העיקרי של המאמר "באתי לגני" השנה [מב] הוא שם צבאות. כשלמדנו עליו [מג] ראינו שיש גימטריא מאד יפה ששוה ברית (612) – לכבוד הבריתות שעסוקים בהן כאן. כתוב שהשם צבאות הוא הכח האלוקי להמשיך את האור והיחוד שיש באצילות – בו "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד" – שיהיה כך גם בבי"ע. זהו שם שהתחדש על ידי חנה ובנה שמואל. הוא אומר שכח שם צבאות להמשיך את היחוד דאצילות למטה בבי"ע הוא ענין "כליות יועצות"[מד] – לכן בפשט הוא כנגד שתי הספירות נצח והוד, שהן (כשתי רגלים) "לבר מגופא"[מה] (אך במקורן הם שתי הכליות), כלומר עבור ה"לבר מגופא", להמשיך את אור האצילות ל"ומשם יפרד"[מו].

הוא אומר שספירות נצח והוד הן "כליות יועצות" כדי ללמד את הבן והתלמיד, וכשלמדנו הוספנו שיש בחינה שלישית שנקראת עבד, ובן-תלמיד-עבד הם כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע. ההתייעצות היא בתוך עצמך – תפקיד הנצח וההוד, "כליות יועצות", "פלא יועץ"[מז] – איך להמשיך את אור האצילות למטה, שיהיה גם למטה כמו בעולם אצילות, לעולם הבריאה היא איך ללמד את הבן, לעולם היצירה איך ללמד את התלמיד ולעולם העשיה (אפילו ש"אף עשיתיו"[מח], בהפסק וצמצום והסתרה, גם בו צריך להיות "איהו וגרמוהי חד", עיקר התכל'ס) היינו איך לחנך את העבד. בעשיה העבד הוא דווקא עבד כנעני, שבהרחבה כולל את כל האנושות.

בן-תלמיד-עבד שוה – כפי שאמרנו לפני כמה ימים – ברית. כשמחלקים לשלש – הערך הממוצע של בן-תלמיד-עבד – מקבלים צדיק (204), כולם צדיקים, גם העבד. כל פעם שעושים ברית עושים בבת אחת שלשה צדיקים. כל צדיק הוא שתי אמונות – "וצדיק באמונתו [ב-אמונות[מט]] יחיה"[נ]. אמונה-אמונה שוה צדיק וצדיק-צדיק-צדיק שוה ברית.

צריך להיות צדיק בעולם הבריאה. בריאה לשון בר – גם "לבר מגופא" וגם בן בארמית. יותר נמוך תלמיד, שעליו כתוב "ומתלמידי יותר מכולם"[נא] – מקבלים מהתלמידים הרבה משוב, הרבה פידבק, דווקא בעולם היצירה שיש בו הרבה יצרים. את התלמידים צריך לחנך בעיקר איך עושים אתכפיא. את הבנים צריך לחנך בעיקר לאתהפכא, איך ממתיקים את הדינים שלהם. הם בעולם הבריאה, וצריך להמתיק את הדין בשרש – באמא [נב], ש"אמא מקננא בכורסיא"[נג]. זה החינוך לבן. חינוך סתם לתלמיד הוא לפתוח תניא, ספר של בינונים – בינוני ביצירה – שמדריך את כולם איך להשתלט על הלב, "מח שליט על הלב"[נד]. יש גם חינוך של העבדים ללכת בדרך ישרה. אפילו על פי פשט, אם מדובר בהרחבה גם על אומות העולם – לקיים שבע מצוות בני נח. אם עבד כנעני, שגם נימול לשם עבדות, לחנך לכל המצוות שעבד כנעני חייב בהן. עיקר החינוך שלו הוא מה שנקרא דרך ארץ – שיתנהג בדרך ארץ.

אברהם-יצחק-יעקב כנגד בי"ע

מי הראשון שעשה זאת, שהגיע לעולם העשיה (תיכף נסביר יותר)? אברהם אבינו, בו כתוב "את הנפש אשר עשו בחרן"[נה]. בפשט, קנו לעצמם הרבה עבדים וחנכו אותם ללכת בדרך אברהם אבינו – לשמור את דרך ה'. ואכן כתוב בקבלה [נו] שהאבות הן כנגד (תיקון) העולמות התחתונים בי"ע מלמטה למעלה. זו נקודה חשובה ביותר.

הייתי יכול לחשוב שאם האבות תקנו את העולמות התחתונים בי"ע אז לפי הסדר מלמעלה למטה, אברהם תקן את בריאה, יצחק את יצירה ויעקב את עשיה. אבל כתוב הפוך (בסוד "כל הגבוה-גבוה יותר יורד למטה-מטה יותר"[נז], החל מאברהם "האדם הגדול בענקים"[נח]), שאברהם ירד מאצילות עד לעשיה, "אף עשיתיו" (כמו מקרא), ושם "את הנפש אשר עשו בחרן" (לשון חרון אף [נט]) – תקן את העבדים, שיהיו נפש שלו. יצחק לפי שתי השיטות מתקן את היצירה – מחנך לאתכפיא (יצחק הוא מדת הגבורה ו"איזהו גבור הכובש את יצרו"[ס] באתכפיא). מה המיוחד של יעקב? לא תלמידים ולא עבדים אלא בנים. יעקב "מטתו שלמה"[סא], "הבחיר שבאבות"[סב]. יש לו צער גידול בנים, וכל העסק שלו הוא עם בנים ממש – "שבטי י-ה"[סג], מי שעתיד להיות עם ישראל. יעקב בונה את בית ישראל, את עם ישראל, ובעצם זהו תיקון בעולם הבריאה (ששם מקננא אמא כנ"ל, שרש נשמות ישראל). צריך להבין זאת עוד יותר לעומק.

לפי זה הכל שייך לשם צבאות, איך שהוא נמשך – עוד לפני שהוא התגלה, לפני משה רבינו ולפני הכל – על ידי האבות, אבות העולם. הוספנו רמז לשיעור של שלשום שאחד מצירופי שם צבאות הוא אב-צות. כמו שיש 'אם-בית' יש 'אב-צות' – צות עולה מלכות. אב יכול להיות גם אבא כפשוטו, גם רב שמלמד את התלמידים (כמו שקרא אלישע לאליהו "אבי אבי"[סד]) וגם אדון. כמו שאברהם אבינו הוא "אב המון גוים"[סה], במובן של אדון – "עמק המלך"[סו], הוא מלך על כולם [סז], ויש לו תפקיד לחנך אותם, לפרסם אצל כולם את אלקותו יתברך, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[סח]. יש אב ויש צות – הכל שם צבאות.

שוב, הגימטריא של בן-תלמיד-עבד היא ברית. יש משהו בכח הברית להמשיך את שם צבאות, מנצח והוד – לכן הסברנו באריכות שהוא גם שם של ספירת היסוד. כשעושים ברית מילה אפשר לחשוב שמגלים את שם ש-די, שם היסוד, אבל התכל'ס של ברית מילה היא "פרו ורבו", שם צבאות (ששוה "פרו ורבו"), יחוד אברי הזכר ואברי הנקבה וכו', כידוע בקבלה [סט] – להמשיך זאת לבן, לתלמיד ולעבד.

בני-חיי-מזוני כנגד בי"ע

נקשר זאת לשלשת הדברים שאדם זקוק להם בעולם הזה, ונאחל שכל היהודים יזכו להם גם בזכות הארגון הזה, שעושה כמה שיותר בריתות ליהודים שזקוקים לברית מילה. כמו "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" צריך ש'יכלו' כל היהודים בברית מילה – שכל אחד יהיה נימול בפועל.

בעולם הזה צריך, על פי פשט, "בני חיי ומזוני" – שלשה דברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[ע]. כל אחד רוצה ומתפלל על שלשת הדברים האלה, וכשמתפלל על החבר שלו – שאולי לעת עתה אין לו – גם מתפלל שיהיו לו שלשת אלה, "וכולהו רויחי".

גם כאן כתוב שמקביל לשלשת העולמות התחתונים (בעולם העליון, עולם האצילות, שכולו אחדות הוי', לא שייך לבקש על שלשה אלה): "בני" בעולם הבריאה, הבנים, עבודת יעקב כנ"ל; כתוב שיצחק אבינו מסמל את תכלית ושלמות החיים – הוא חי עשר פעמים חי שנים, שלמות החיים אצל האבות, וגם אותיות שמו יצחק הן קץ-חי [עא]. יש משהו ביצחק אבינו ששייך לברכת ה"חיי"; "מזוני" – בשביל מה יש עבדים? עבדים הם צות עובדים. המשפחה המורחבת של אברהם, ושל כל גדולי עולם, היא המפעל שלו – יש לו מפעל, חברה. עבדים הכוונה כל הפועלים, כל מי שעובד במפעל שלו. בשביל מה עובדים? בשביל "מזוני", פרנסה ברווח. איפה צריכים זאת? בעולם העשיה, "אף עשיתיו", בו "את הנפש אשר עשו בחרן" – הכל עשיות.

למה בני יותר גבוה מחיי? כתוב [עב] שבני הם מוחין בעצם – להמשיך את הטפה מעצם המח – אבל חיי הם מוחין שנמשכים מישראל סבא ותבונה דווקא לז"א, 'מוחין דז"א' בלשון הקבלה, וז"א מקנן ביצירה. חיים הם המשכת מוחין למדות, אבל בנים הם המשכת מוחין בעצם. לכן יעקב, ה"בחיר שבאבות", "איש תם יֹשב אהלים"[עג], התברך בבנים – זהו תיקונו.

אם כן, בני-חיי-מזוני גם כנגד בי"ע, וצריך שיהיו "כולהו רויחי" (בסוד "אור חוזר", הרי עיקר המושג "רווח" שייך למזוני דווקא, וכן בפשט המשפט "בני חיי ומזוני רויחי" ה"רויחי" קאי על מזוני, רק שאנו מוסיפים שיהיו כולהו רויחי). יוצא חידוש, שהמזוני נמשכים על ידי אברהם אבינו, חיי על ידי יצחק אבינו והבני מכח יעקב אבינו – והכל מכח שם צבאות, הכל קשור ל-ברית, הגימטריא כאן, שהיא הכח להמשיך את שם צבאות מטה-מטה.

ולסיכום:

בריאהבןיעקבבני

יצירהתלמידיצחקחיי

עשיהעבדאברהםמזוני

ג. "המרחם על חברו"

רחמי השר-שלום מבעלז

נסיים בסיפור של אחד מגדולי הצדיקים, שהיה קשר מיוחד בין הרבי המהר"ש לבינו – הרבי השר-שלום מבעלז. קראתי משהו נחמד שחשבתי שמתאים גם לירון ולארגון כאן, להצלחת הארגון ולהצלחה של כולנו:

הוא היה ידוע כצדיק פועל ישועות בקרב הארץ. הוא היה סגי-נהור, אבל היו באים מכל קצוי תבל והוא היה פועל ישועות כפשוטו. פעם אחת שאלו אותו מאיזה כח הוא עושה נפלאות, מה הסוד? הוא אמר – פשוט מאד, בא אלי יהודי ופורס לפני את המצוקה שלו, את הצרה שלו. אני פשוט מקשיב ומתחיל לרחם עליו. אני מאד-מאד מרחם עליו, מעומק הלב, מקרב לב מרחם על היהודי הזה, ואז בשמים אומרים – אם כזה בשר ודם, ילוד אשה, כל כך מרחם על היהודים, אנחנו בשמים לא נרחם עליו?! ככה לומדים ממני קל וחומר בשמים. אני לא עושה שום דבר, רק פשוט יושב כאן ומרחם עליו, אז לומדים ממני קל וחומר.

"המרחם על חברו – מרחמים עליו [על חברו] מן שמים"

לפי הווארט הזה פירשו הצדיקים מאמר חז"ל ידוע, שאפילו מובא בשו"ע – "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[עד]. הפירוש הפשוט שאם אני מרחם על הבריות מרחמים עלי, כמו "כל המתפלל על חברו הוא נענה תחלה"[עה] – תפלה היא "רחמי", ועובד לפי הכלל "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים". אבל לפי הווארט שלו פירשו אחרת – אם אני מרחם על הבריות מרחמים עליו, על אותו אחד שזקוק לרחמים, מן השמים. לומדים ממני קל וחומר.

[שייך גם לאנשים כערכנו?] חשבתי ששייך לך – כי אתה מרחם על כל יהודי שלא נימול. לא תמיד אתה יכול לעשות. אתה רוצה שכולם יהיו נימולים, ולא מסוגל, אבל מרחם – ובזכות זה מן השמים ירחמו עליו. גם ממך ילמדו ק"ו, שאם ירון הזה מרחם על היהודים, רוצה שכולם יהיו נימולים, אנחנו לא נרחם?! ככה יהיה, הקב"ה ירחם על כולנו – "ומלתם את ערלת לבבכם"[עו], את כל העורלות, ובזכות זה נזכה למשיח צדקנו, בזכות יום הסגולה, היום הבהיר הזה.

בכל אופן, אנחנו צריכים לחזור גם לאברהם אבינו – שיהיו הרבה עבדים. מהם עבדים? כל העולם. נתייחס מאד יפה לעבדים, נלמד את כולם – זה "הנפש אשר עשו בחרן", צריך שכולם יהיו "נפש" שלנו. קודם כל נעשה להם ברית מילה, לכולם. יוסף כבר נסה לעשות זאת [עז]. לא עלה טוב – אבל זהו סימן למשיח בן יוסף, שיעשה זאת כמו שצריך, ימול את כולם. למה אצל יוסף זה לא עלה יפה? כי הוא עשה אותם עבדים לפרעה בסוף. להיות גם נימול וגם עבד של פרעה – מה זה שוה?! אבל ברגע שיעשה אותם עבדים לנו – ודאי וודאי צריך למול את כולם. לחיים לחיים.

נשיר את הניגון של הרבי הקודם, הבינוני (שהזכרנו עכשיו).

שתהיינה הרבה בשורות טובות.