1

בע"ה

137 חלק 2

מוצאי א' אב תש"ע – מנהטן (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ערב טוב לכולם, וחדש טוב, אנחנו נמצאים בדקות האחרונות של ראש חדש אב. נדבר הערב על תקשורת ועל איך להתייחס לתיאוריות מודרניות בפיזיקה ומכניקת הקוואנטים. יש מספר חשוב שמחבר בין כמה תיאוריות בפיזיקה – המספר 137, בגימטריא קבלה. ה' בחר את המספר הזה והמדענים לא יודעים את הסיבה לכך שהוא מופיע שוב ושוב. זה ברקע, אבל הנושא הוא תקשורת. אנחנו בראש חדש אב, אז נדבר על החודש הזה. לכל חודש יש חוש – בחינוך צריך לזהות את החוש ששייך לכל ילד ולאפשר לו להוציא אותו לפועל. החושים קשורים לחשן של הכהן הגדול. בפרשה הקודמת היה כתוב על הסתלקות אהרן הכהן הגדול, והיום יום ההסתלקות שלו. לכל חדש יש שבט וחוש, והאריז"ל הדגיש שסדר השבטים הוא לפי החניה, ולא לפי הלידה. ניסן-איר-סיון זה יהודה-יששכר-זבולון, "דגל מחנה יהודה", וכו'. חדש אב הוא החדש של שמעון. חמשה מתוך יב החושים של ספר יצירה זה חמשת החושים המוכרים לנו. יש שני שבטים שקרויים על שם חוש – ראובן ושמעון, על שם הראיה והשמיעה (אצלם הקשר הכי בולט). כעת אנחנו  יוצאים מחוש הראיה בחדש תמוז ונכנסים לחוש השמיעה בחדש אב. שני החושים האלה מופיעים בבית המקדש, ותיקונם יכול לתקן את החורבן באהבת ישראל ואהבת חנם. צריך בניה רוחנית של בית המקדש על ידי ראיה ושמיעה רוחניים ומתוקנים כדי להגיע לבנין בית המקדש בפועל. חוש השמיעה שייך לתקשורת, והחוש הנוסף שצריך בשביל תקשורת הוא חוש הדיבור – בעיקר חוש הדיבור. חוש הדיבור שייך לשבט יהודה, שבט המלכות – "באשר דבר מלך שלטון". אז יש קשר בין החדש הראשון לחדש החמישי – בין חוש הדבור לחוש השמיעה, זה תקשורת. הדובר הוא יהודה (ניסן) והמאזין הוא שמעון (אב). נתבונן איך המספר 137 – שמחבר בין דברים שונים – מחבר גם בין הדבור והשמיעה. חדש ניסן נקרא גם "חדש האביב" – קשור לחדש אב. המאזין הוא חלק מהדובר (בעצם הוא ההתחלה של הדובר, הרי השמיעה על ידי הזולת היא תכלית הדבור, ונעוץ סופן בתחילתן, וד"ל). זה מתבטא גם בשבטים – נחלת שמעון היא בתוך נחלת יהודה. משה רבינו (שהיה בלבו על שמעון, סוד אובנתא דלבא דמשה, שעל כן הוא התגלגל ברבי שמעון בר יוחאי, כמבואר במ"א) כלל את שמעון בברכת יהודה – "שמע הוי' קול יהודה" (ראה רש"י) – שמעון נרמז תיכף בפתיחת הברכה, במלה "שמע", עוד לפני שנזכר שמו של יהודה (בתחילה אמר משה לעם ישראל "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ולבסוף הוא אמר בברכת יהודה, מלך ישראל, "שמע הוי' קול יהודה". "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" = יג פעמים אלהים. "שמע הוי' קול יהודה" = ז פעמים אלהים, ודוק. לפני שפתח ב"שמע הוי' קול יהודה" נאמר "וזאת ליהודה ויאמר" = 731, 137 בהיפוך ספרות). יהודה שמעון = מלכות, אל במשולש, אברהם אברהם (נמצא שאברהם אבינו הוא המיחדם, אהבת ישראל, וד"ל). משבט שמעון היו מלמדי תינוקות – חלק חשוב מהחינוך זה חוש השמיעה. בחדש אב קרו דברים שליליים, והראשון שבהם היה חטא המרגלים. המרגלים חזרו ודווחו, הוציאו את דבת הארץ רעה – מתוך חוסר אמונה בה', במשה, בהבטחה על הארץ – ועם ישראל שמע וקבל את הדברים ובכה באותו לילה. זה היה ליל תשעה באב. ה' אמר "אתם בכיתם בכיה של חנם חייכם וכו'". בכיה של חנם זה כמו שנאת חנם. יש שנאה בלי סיבה, לכן היה החורבן, וגם כאן היה בכי בלי שום סיבה טובה. ה' אמר – אתם בכיתם בלי סיבה, אז תבכו עם סיבה עד שמשיח יבוא. בתשעה באב יש גם כח להתעלות ולהשתנות – חז"ל אומרים שבתשעה באב נולד משיח. כל זה לפי הוראת אדמו"ר הזקן "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, עם החדש, עם היום.

היום נדבר על סדר של רצון-מחשבה-דבור. אמרנו שתקשורת זה לדבר ולהקשיב. כל צורה של תקשורת שייכת לדבור. אבל בקבלה כתוב שיש שלש דרכים לתקשר – זה הנושא שלנו היום. אפשר לשלוח מסר בכל מיני צורות, אבל בקבלה יש שלש דרכים לשלוח מסר. אני יכול לשלוח לך מסר רק בכח הרצון. יש בעל מודע שלשה ראשים שבכתר, אמונה תענוג ורצון, אבל הכח הכי תקיף, הרצון, הוא הכח הראשוני של תקשורת. למטה מכח הרצון אפשר לתקשר באמצעות המחשבה – תקשורת טלפאתית (יש טלפאתיה של רצון ויש טלפאתיה של מחשבה, וכפי שנראה). במכניקת הקוואנטים מדובר על סופר-תקשורת – תופעה לא-מקומית, בה שני חלקיקים בשני קצות היקום מתקשרים באיזה אופן, מעבירים תקשורת בן-רגע למרות שיש מליוני שנות אור ביניהם, ופועלים באותו אופן. זה קשור במיוחד לתכונת ה"ספין" – יש ספין-אפ וספין-דאון – של שני חלקיקים, שאם אני מודד ורואה שאחד הוא ספין-אפ אני יודע שהשני ספין-דאון, למרות שאין שום דרך פיזית מובנת ומוכרת לנו שהם יכולים לתקשר (לפני המדידה של החלקיק הראשון, לשניהם היה ספין-אפ וספין-דאון בו זמנית!). זו תקשורת יותר מהירה מהמחשב הכי גדול בעולם, בו-זמנית מקצה אחד לקצה השני של היקום. אפילו במכניקת הקוואנטים יש דברים שאפשר קצת להבין, אבל זה לא מובן בכלל – זו תופעה שמתרחשת בלי קשר למהירות האור. אינשטיין אמר שאם באמת יש תופעות לא-מקומיות אני מתפטר מלהיות פיזיקאי, אבל היום אומרים שיש כאלה תופעות למרות שהן אינן מובנות כלל. התקשורת עליה מבוססות תופעות לא מקומיות היא מעין טלפאתיה בין הקוואנטים (קואנטום-פסבדו-טלפאתי). טלפאתיה זה רק מחשבה, אבל הפסבדו-טלפאתיה זה משהו יותר גבוה מזה. אם מחפשים משהו קרוב לזה בספרי קבלה זה תקשורת-רצון. הכתר לא מוגבל אפילו במהירות האור. מהירות האור מתחילה בחכמה, אבל הרצון הטהור הוא למעלה ממהירות האור – רצון הוא לא מקומי. מחשבה היא כמו שידור של גלים – גלים אלקטרו-מגנטיים – זה כבר מוגבל ומקומי, מוגבל במהירות האור. יש את מהירות האור ויש את מהירות הקול – יש גלי אור ויש גלי קול. חוש הראיה הוא במהירות האור, חוש השמיעה במהירות הקול (שהרבה יותר נמוכה). דבור ושמיעה גשמיים מוגבלים למהירות הקול. כל צורות התקשורת הללו מבוססות על מילים.

עוד דבר יפה ביחס להיום, נכנסים השבוע לחומש החמישי של התורה – משנה תורה, חומש דברים. בלשון הקדש דבור ודבר (thing) זה אותה מלה – "אלה הדברים אשר דבר משה". למה מילים זה חפצים? לחשוב במושגים של עצמים מוגדרים היטב, 'דברים' מתים (לא דבורים חיים – "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני") זה גויישע-קאָפ. גם תפיסה הפיזיקה הקוואנטית מכירה שהחלקיקים אינם 'דברים' – אלקטרון הוא לא 'דבר'. גוי חושב ש'דבר' זה דבר, אבל בעברית מבינים שדבר זה בעצם דבור (החל מכך שה' ברא את כל ה'דברים' שבעולם, בששת ימי בראשית ובכל יום ורגע תמיד, בדבור שלו, "בעשרה מאמרות נברא העולם" [ר"ת מבנה, יחוד מה ו-בן, בגימטריא מהיטבאל, וד"ל]), וזה שייך לחומש הזה (החומש שבו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ב-לז ימיו האחרונים, 37 הנו הזוג של 137, כפי שנראה בשיעורים הבאים). ה'דבר' (כל דבר שביקום) הוא מסר, זה תקשורת (= היהלם של 37). יש בחפץ מסר – זה לא סתם משהו, אלא יש בתוכו משמעות. קבלה פירושה לקבל (לשמוע משמע לקלוט ולהבין דברים) – לקבל מסרים ולהגיב. יום ההילולא של גדול המקובלים, האריז"ל, הוא ב-ה' מנחם אב (כפי שנבאר, האריז"ל אמר, בכוונת "יהי כבוד", לכוון את סוד קלז, 137, ביחד עם הכולל = מנחם, שם החדש בו הוא הסתלק). לקבל מסרים של רצון (לא-מקומי), מסרים של מחשבה (במהירות האור) ומסרים של דבור (במהירות הקול).

שוב, יש רצון-מחשבה-דבור. כל מילה צריך לחשב, לבדוק את הגימטריא. רצון = 346, מחשבה = 355, דבור = 212. ביחד זה עולה המלה הראשונה בתורה – בראשית (913), אותיות בראתי ש (בראשית = 13, אחד, במספר קטן. ברצון מחשבה דבור 13 אותיות, וכאשר מציירים אותן בצורת השראה בולטת האות האמצעית שלהן – ה-ש של מחשבה – ומסביב שאר האותיות עולות בראתי = תריג, בסוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", כידוע פירוש הבעש"ט לפסוק זה). בראשית זה תקשורת לא מקומית ושני אופנים של תקשורת מקומית. כל הבריאה זה תקשורת (בסוד "כי כל בשמים ובארץ", סוד ספירת היסוד המקשר כו', ששם חכמת התקשורת, כמבואר במ"א. והוא הקשר של יוסף הצדיק לתקשורת, כמו שנראה). ר"א אבולעפיא, מגדולי המקובלים, עשה גימטריאות מאד יפות, ואמר ש-בראשית עולה "שלשה דברים [חפצים או מלים, כנ"ל; לציין שחפץ לשון רצון ומלים היינו אותיות המחשבה ואותיות הדבור, וד"ל] יחד". הוא מראשוני המדריכים להתבוננות קבלית, והוא אמר שיסוד של התבוננות זה "שלשה דברים יחד" = בראשית (= רצון מחשבה דבור), שזה גם ר"ת של שם ה' – שדי. הפירוש העיקרי של שם זה בחז"ל הוא "שאמר לעולמו די" – זה השם שהגביל את המציאות. איך ה' ברא את העולם? בתקשורת – הוא אמר את העולם, בעשרה מאמרות, וגם הגבלת העולם היא "שאמר לעולמו די", בדבור. זה גם דבר בסיסי בפיזיקה – שיש התפשטות היקום. התפשטות אין סופית זה טוב לבורא (לפני הצמצום הראשון, סוד טהירו עילאה, שעל כן בראשית כתובה בתורה לפני שם אלהים, שם הצמצום, וד"ל), אבל לא מתאים לבריאה ("את השמים ואת הארץ" לאחר הופעת שם אלהים), לכן "אמר לעולמו די" (זה הכח של שם שדי). ביחס לכח לא מקומי הכח המקומי הוא נקבי. הבריאה היא נקבה, השכינה היא נקבה – האמירה לעולם די היא אמירה שיהיה נקבי.

יש בעולם שני אבי-טיפוס של אשה – לאה ורחל. הן אחראיות על התקשורת המקומית – לאה כנגד המחשבה ורחל כנגד הדבור. תקשורת של רצון – התקשורת של הכתר – שייכת ליעקב, הבעל של שתי הנשים (וכאן הוא רמוז בתבת בראשית, ובפרט ב-ב רבתי שבתחילת תבת בראשית, האות הראשונה של התורה, עצם הרצון של ה' לברוא את העולם, הכתר עליון. והנה ידוע, ועוד יתבאר, שכל תופעה לא מקומית היא מפני שבתחילה היו השנים יחד, אחד ממש, רק שלאחר מכן התרחקו זמ"ז – "נסעו למרחוק זה מזה", סוד "מוצאיהם למסעיהם" כפי שנתבאר אמש. ברגע הראשון של הבריאה, סוד ה-ב רבתי של בראשית, היה הכל יחד כלול בנקודה אחת של זמן ומקום, וממילא מובן שכאן השרש האמיתי של תופעות לא מקומיות בטבע, וד"ל). שלשת הראשים של הכתר מקבילים בעצמם לשלשת האבות – אמונה כנגד אברהם, "ראש כל המאמינים", תענוג כנגד יצחק, שמשמעות שמו צחוק ושעשועים, ורצון כנגד יעקב – הוא הבונה את בית ישראל, מכח הרצון. יעקב ביחס לשתי נשותיו הוא בחינת התקשורת הלא-מקומית. שוב, מוסבר הרבה בחסידות שלאה היא אותיות המחשבה ורחל היא אותיות הדבור. לאה היא עלמא דאתכסיא – איני יודע מה מישהו אחר חושב – ורחל היא עלמא דאתגליא. לפעמים מוסבר שזה ים ויבשה. לאה היא האחות הגדולה ורחל היא האחות הקטנה. כתוב "ועיני לאה רכות" ואילו רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה" (שתי מדרגות של יפי, תאר אברים וקלסתר פנים).

איך חז"ל מסבירים "ועיני לאה רכות"? שהיא בכתה, כי חששה שתפול בגורלו של עשו. חשבו שהאחות הגדולה תהיה לאח הגדול, עשו, והאחות הקטנה תהיה לאח הצעיר, יעקב. היא בכתה, וה' שמע את הבכי שלה (שרש נשמת שמעון של חדש אב, על שם אבינו שבשמים ששומע קולנו בכל קראנו אליו) והיא התחתנה עם יעקב (באתכסיא, בלי שהוא ידע). המשיח יוצא מלאה – משבט יהודה – וגם משה ואהרן באים מלאה, משבט לוי. רק יוסף – האח החשוב באותו דור – יוצא מרחל. במושגי הפיזיקה, מהרבה סיבות אפשר לראות שהמושג שהזכרנו קודם – ספין – הוא תכונה של יוסף מבין האחים (כמעט אותן אותיות!). בכל אופן, לאה בכתה. ההסבר הפשוט שהיא בכתה בגלל שחשבה שתתחתן עם עשו – היא חושבת, נשמה מתבוננת. רחל מדברת ולאה חושבת. אנשים חושבים – בוכים. למה? אנשים חושבים על תכלית הבריאה שלנו וכמה אנחנו רחוקים מהשלמות, והמודעות לפער הזה גורמת לבכי. כתוב שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו – מי שבוכה בפנים. זו דאגה על התכלית לשמה נבראנו. גם התגובה הראשונית הספונטאנית לשמיעת סודות התורה היא בכי – כשמשהו לא מובן מתגלה פתאום אז בוכים. האריז"ל הסביר שעולם המחשבה זה ה"ועיני לאה רכות" – העינים שלה רכות מבכי בגלל שהמחשבות שלה כה עמוקות. יעקב אהב את רחל יותר מלאה לא רק בגלל היפי הגשמי, אלא בגלל שהיא היתה חייכנית, היא היתה שמחה – רוצים להתחתן עם נערה שמחה. טיפוס שמדבר הוא שמח ("דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה"). אם אני חושב לעומק אני מודע לפער ואני בוכה. אבל אם התודעה היא לכל המצוות שאפשר לעשות באותו יום, על העזרה לזולת, על מה שאפשר לעשות כרגע, על כל מלה של תורה שאפשר ללמוד, על הזכות של כל מצוה – אז אני שמח. נשמות של אתגליא שמחות ונשמות של אתכסיא בוכות. זה לא אומר שלאה לא שמחה באיזה ממד של הנפש (הרי ידוע שמחשבה אותיות בשמחה – "עבדו את ה' בשמחה", במחשבה פשוטה כמה טוב לי להיות יהודי המסוגל לבוא לפניו יתברך ברננה של תורה ומצות. שמחה זו של לאה בעיקר שייכת לאחר נישואיה ליעקב – שניצלה מליפול לגורלו של עשו הרשע, המשומד – כאשר היא נעשית אשת חבר של יהודי, ודוק), אבל היא גם בוכה בגלל המחשבות העמוקות המשקפות את עצם שרש נשמתה – יש דמעות של הדאגה ויש דמעות של גילוי סודות התורה. אלו שתי רמות של האשה – מחשבה ודבור – ויעקב הוא הרצון (ס"ת רצון מחשבה דבור נהר – נהר שלום, שלום בית בין יעקב ונשותיו, וד"ל).

יש כאן סדר של יעקב-לאה-רחל. הממוצע בין לאה ו-רחל הוא 137. כשמוסיפים את יעקב זה 456. האם יש יחס בין המספר של רצון-מחשבה-דבור (913) לבין המספר של שלש הדמויות, יעקב-לאה-רחל? הנקודה האמצעית של 913 היא 457 – יותר מהחצי. החצי הוא 456.5. אז 456 זה חצי מתחת החצי האמיתי ו-457 זה חצי מעליו. לפי זה, 456 הוא (כמו עמיתו – 457) המספר הקרוב ביותר לחצי של 913. אם מצרפים אותם, 913 ועוד 456, זה עולה 1369, שהוא רבוע מושלם – 37 ברבוע. בקבלה רבוע הוא סמל של התכללות, כשכל חלק כולל בתוכו את כל האחרים, רואים את כל החלקים בתוך כל חלק – במתמטיקה זה יוצר רבוע. כששנים מתכללים זה נעשה ארבע – רבוע – בלשון התלמוד זה "שנים שהם ארבעה" (עצם המלה ארבע הוא לשון רבוע). אם יש התכללות של 4 זה נעשה 16, וכו'. בקבלה יש קשר בין הנקודה האמצעית למספר. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" עולה 37 פעמים 73 – 37 הוא הנקודה האמצעית של 73. 73 זה חכמה במספר רגיל ו-37 זה חכמה במספר סדורי. תופעה זו שהנקודה האמצעית היא היפוך ספרות של המספר קיימת (במספרים של שתי ספרות) רק ב-73 ו-37. המספר שאמרנו קודם, 1369, הוא 37 ברבוע – וזה הערך של "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ביטוי חשוב בפסוק השני של התורה, הקודם לתחלת הבריאה בפועל ("ויאמר אלהים יהי אור וגו'"). אם נצרף ל-913 את הנקודה האמצעית ממש – הכי קרוב מלמעלה לחצי – 457 זה יהיה 1370 – עשר פעמים 137. זה משחק במספרים – הכל שעשועים. על הדרגה הגבוהה של התורה כתוב "ואהיה שעשועים יום יום" – התורה היא השעשוע של ה'. המספרים והאותיות והגילוי איך הם מתקשרים.

הארכנו ביחס למחשבה ולדבור, ונוסיף עוד משהו לגבי הרצון. חז"ל אומרים "אין דבר העומד בפני הרצון". כמו שה' בורא את העולם באמצעות תקשורת, גם לנו יש אפשרות להשפיע על המציאות בכח הרצון. אצלנו זה נקרא "קביעה רצונית". רצון אמתי פשוט גורם לדברים לקרות. דברים מתחילים להתגלגל ולקרות רק בכח הרצון. באופן אידיאלי הרצון צריך להתחתן עם המחשבה והדבור.

דברנו על שלשת סוגי התקשורת, והיו לנו כמה התייחסות למספר 137. נעשה הפסקה ואז נמשיך.

כב האותיות הן ערוצי תקשורת, ונדבר על האות ו. בשביל להבין משמעות של מלה או אות אנחנו מחפשים את ההופעה הראשונה שלה בתורה. ההופעה הראשונה של ה-ו היא ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". על אף שהאות ו היא מצויה, היא נמצאת רק פעם אחת בפסוק הראשון. היא מופיעה בפסוק בתור ו החיבור. יש לה בעברית עוד כח – ו ההיפוך, האות שכאשר היא מופיעה לפני פועל היא הופכת את משמעותו מעבר לעתיד או מעתיד לעבר. במשמעות כזו מופיעה האות ו בתחלת הפסוק השלישי – "ויאמר אלהים יהי אור". "יאמר" זה בעתיד ו"ויאמר" בעבר. זה דבר שיודעים רק במדע החדש, שהזמן הוא הפיך. אבל שוב, המשמעות הראשונה והרווחת של ה-ו היא ו החבור – זה כח של חבור, של תקשורת. כשאומרים תקשורת חושבים על האות ו, חבור. אפילו נישואין זה התקשרות – כח של ו. בשם הוי' ה-ו היא האות השלישית, אבל מוסבר בקבלה שהיא העיקר של שם ה' – היא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. בהופעה הראשונה ה-ו מחברת, את מה? "את השמים ואת הארץ". זו תקשורת בין הנשמה והגוף – השמים הם הנשמה והגוף הוא הארץ, והקשר ביניהם זה האות ו. הגוף מדבר אל הנשמה והנשמה מדברת אל הגוף באמצעות האות ו. זו האות של התקשורת.

האריז"ל – גדול המקובלים (שההילולא שלו ביום ששי בשבוע זה כנ"ל) – אומר שכאשר מתבוננים באות צריך להתבונן בשלש רמות: האות עצמה, המילוי, ומילוי המילוי (אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, עוד מילוי ועוד מילוי, אבל צריך "שאמר לעולמו די" – האריז"ל אומר ששלשת השלבים האלה מספיקים בשביל להתבונן באות). אי אפשר לומר את האות בלי המילוי – היא שותקת. המילוי הוא ביטוי ומילוי המילוי הוא התגלות נוספת. זה סדר של חש-מל-מל. הנביא יחזקאל מדבר במרכבה על "חשמל" ובקבלה מבואר שזה חש-מל-מל – יש שתי דרגות של מל (מלוי). זה האות והמילוי ומילוי המילוי. האות לבדה היא נקודה, המילוי – שהוא מלה – זה כבר קו שיוצא מהנקודה (צורת האות ו היא בעצמה קו). כשממלאים עוד פעם זה הופך לשטח – כל אות במילוי היא כבר מלה בעצמה. המילוי מוסיף ממד וכשיש מילוי המילוי זה שני ממדים – זה מספיק, לפי מה שכותב האריז"ל. אבל אפשר לעשות את זה עד אין סוף, ובכל פעם מוסיפים ממד – עוד גילוי. יש אותיות שיש להן יותר ממילוי אחד – אפשר לכתוב וו, ואו, או ויו. המילוי הכי חשוב הוא זה שמופיע בשם הוי' במילוי מה, שם כותבים ואו. ו עולה 6, ואו עולה 13 (נכתב בצורה סימטרית, 6-1-6 – ה-ו רומזת לששת ימי השבוע וה-א לשבת, כל שבת מוקפת בששה ימים לפניה ובששה ימים אחריה, מכינים לשבת ששה ימים והיא מברכת את ששת הימים הבאים, ולמעשה יש בכל שבוע חפיפה בין הברכה מהשבת הקודמת להכנה לקראת השבת הבאה, הכל בסוד "אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות מיד נגאלים"). ההתפתחות של כל דבר היא נקודה-קו-שטח, ענין יסודי בקבלה (זה מספיק התפתחות, גם במתמטיקה זה מספיק – על בסיס זה אפשר להוסיף את כל הממדים, שכולם נכללים בשטח). כאן, הגימטריא של מילוי המילוי – של אות התקשורת – ואו אלף ואו היא בדיוק המספר המסתורי שלנו, 137. זו אחת ההופעות החשובות בתורה של 137, בהתפתחות האות ו – 6, 13, 137. נעשה עוד צעד: נחבר את שלשת המספרים (ההתפתחות היא כמו גדילה של ילד מנקודה לקו ולשטח, מעיבור ליניקה למוחין, הוא כולל את הכל) – הכל 156 = ו"פ הוי'. כלומר, ההתפתחות של ה-ו מגיעה ל-ו פעמים הוי'. ו"פ 26 זה 12 פעמים 13 – השלב האמצעי כאן. 12 זה וו, עוד צורת מילוי של ו. הכל כאן זה וו פעמים ואו. 156 עולה יוסף. דברנו קודם על סוגי נשמות, יוסף בנה של רחל הוא הנשמה דאצילות בעוד כל השבטים הם נשמות דבריאה (זה משתקף בחלומות שלו), ולו שייך כח היסוד (עיקר כח התקשורת כנ"ל). יעקב שייך לתפארת, התפארת עולה עד לכתר, ויוסף הוא היסוד  (אליו יורד אור הכתר על מנת להמסר למלכות, עצם התקשורת בין בני זוג, סוד "מכתם לדוד" כנודע). היסוד הוא הספירה הששית בכחות הלב, ויוסף עולה ו"פ הוי'. יעקב עולה ז"פ הוי' ויצחק ח"פ הוי' – סדר יפה של שלשת הדורות, יצחק-יעקב-יוסף. בכל אופן, יצא לנו כאן 137, שיוצא מ-13, שיוצא מ-6, והכל יחד עולה 156.

נחזור, התבוננו בהתפתחות של האות ו – כח תקשורת לשם התחברות, כח של ו החבור. העובדה של-ו יש גם תכונה מסתורית של היפוך, מעבר לעתיד ומעתיד לעבר, זה אומר שזה גם איזה כח מסתורי של תקשורת. אולי יש כח תקשורת טלפאתי שיכול לקחת אותך לעבר או לעתיד. בתורה יש כלל מפורסם ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" – לפעמים כתוב מאוחר יותר משהו שקרה לפני מה שכתוב קודם. זה שמשהו כתוב קודם לא אומר שקרה קודם – "אין מוקדם ומאוחר בתורה". בחסידות מוסבר שזה הכח של כל נשמה לעשות תשובה – כח לחזור אל ה'. כשעושים תשובה מאהבה זה כח לחזור לעבר ולהפוך את כל הזדונות לזכויות. תשובה היא הכח לחזור לעבר, סוד "עובר ושב", הוא עבר עבירה אך יכול לשוב אליה לתקנה ולהפכה לזכות ממש. לצדיק יש כח להתקשר לעתיד (הוא בעצם חי בעתיד, בגאולה). יש גימטריא מפורסמת אצלנו ש-מכונת זמן עולה 613 – הכח של כל תריג מצוות התורה, מי שמקיים אותן בשלמות יכול לנוע בחופשיות בזמן. זה הכח של האות ו. זו היתה הנקודה הראשונה.

לא לכל אות יש שלשה מילויים כמו לאות ו. אבל מילוי המילוי הרגיל של ה-ו, השטח – רבוע של 3 על 3 אותיות – עולה 137:

ו  א  ו

א  ל  א

ו  ף  ו

לרבוע הזה יש אלכסון, זהה בשני הכיוונים. האלכסון כאן הוא ולו, העולה מב. אנחנו יוצאים מפרשת מסעי, שפותחת בתיאור מב המסעות של היהודים ממצרים לארץ המובטחת, ארץ ישראל. בקבלה ובמיוחד בחסידות (מהבעל שם טוב) מוסבר שכל נשמה עוברת מב מסעות בעולם – מהיציאה ממצרים (המסמל את רחם האם) ועד להגעה ליעד, לארץ ישראל. יש גם שם בן מב אותיות בו ה' ברא את העולם. אי"ה כשנגמור את הרעיון הזה והרעיון הבא נדבר על תקשורת עם הקב"ה – הצורה הבסיסית ביותר של תקשורת. זה גם דרך אותיות – דרך הרצון והמחשבה והדבור. בתפלות שם מב הוא השם שמעלה אותנו למעלה מעולם לעולם. השם שמעלה את הנשמות, את התפלות, את האותיות – מעולם לעולם, בדרך לחזור אל הבורא. עוד תופעה של מב בתורה היא שהשרש אהב – אנחנו בזמן של תיקון שנאת חנם עם אהבת חנם – מופיע בתורה מב פעמים. זה אומר שכל הופעה של אהבה מתחלת התורה לסופה זה חלק מהמסעות – זה כח שלוקח אותך מאתר לאתר (היום יש אתרים באינטרנט, ומה שלוקח אותך מאתר לאתר זה האהבה).

אהבה היא כח הימין של הנשמה – זה כמו יד ימין. הימין צריך להיות מאוזן עם השמאל. עד לפני חמישים שנה הניחו המדענים שאפשר להפוך דברים מימין לשמאל ומשמאל לימין, ואם יהפכו את הכל בצורה זו התוצאה תהיה זהה למקור (parity). כך חשבו, אבל גילו שיש תופעות שלא נשמעות לעקרון הזה, והתברר שכן יש ימין מוחלט ושמאל מוחלט (בעיקר ביחס לכח החלש מבין ארבעת הכחות של הטבע). זו אחת התגליות הגדולות בפיזיקה, שיש ימין אמתי ושמאל אמתי, ואם נהפוך אותם זה לא יהיה זהה. רק אם הכל יתהפך – גם הימין והשמאל, וגם העבר והעתיד, וגם המטענים של החלקיקים מחיובי לשלילי ומשלילי לחיובי (כגון מאלקטרון לפוזיטרון) – לא נוכל להבחין בין היקום החדש שנקבל לבין היקום הישן בו אנו נמצאים (CPT symmetry). אבל אם רק הכיוונים יתהפכו – העולם החדש לא יהיה זהה לישן. זה רק להגיד שיש ימין ושמאל אמיתיים. הימין בקבלה זה אהבה והשמאל זה יראה, ואנחנו מחפשים איזון בין אהבה ויראה. והנה, השרש ירא מופיע בתורה הרבה יותר מהשרש אהב, יותר מכפול – הוא מופיע 95 פעמים. מה יכול לחבר ולאזן בין היראה והאהבה? האות ו, שמילוי המילוי שלה עולה 137. האלכסון עולה 42 והשאר עולה 95. האלכסון הוא כח האהבה, והשאר מסביב הוא היראה. זו עוד חלוקה חשובה ביותר של המספר 137 בתורה.

נמשיך לעוד ענין: נח נצטוה על ידי ה' לבנות את התבה. התבה היא גם סמל של בית המקדש (כעת זמן שלומדים וחושבים על בית המקדש) – המקדש הוא מקום של שלום, וכך גם התבה היא מקום של שלום בין כל החיות. כתוב בקבלה שהתבה היא סמל שיש לו הרבה משמעות ועומק. כתוב "צהר תעשה לתבה", והבעל שם טוב אמר שזה לימוד איך ליצור תבה כזו – שתשמור על העולם ותעשה שלום בעולם. "צהר" פירושו אור, ו"תעשה לתבה" היינו שצריך להאיר את התבה. יש שני פירושים בחז"ל ל"צהר תעשה לתבה" – חלון או אבן טובה. בחלון האור בא מבחוץ ובאבן טובה האור בא מבפנים ואם יפתחו חלון זה יאיר מהתבה החוצה. כך כתוב על בית המקדש, שה' לא זקוק לאורה של המנורה אלא היא מאירה מהמקדש לעולם. הפרשיה היחידה בתורה שיש בה 137 אותיות היא הפרשה של אור המנורה – "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו'" (שבה 37 תבות, דוגמה עיקרית בתורה של הזוג 37 ו-137 כנ"ל). צריך לעשות צהר לתבה, אבן טובה שמאירה בתבה – איזו טכנולוגיה שאנחנו לא מכירים. הפירוש השני, יותר מובן לנו, שזה חלון (הוא הפירוש השייך יותר לעלמא דאתגליא, רחל, דבור, ואילו הפירוש של אבן טובה שייך יותר לעלמא דאתכסיא, לאה, מחשבה). הבעל שם טוב פירש את הביטוי "צהר תעשה לתבה" – בעברית "תבה" זה גם מלה, וכל הלימוד על בנית התבה הוא איך לתקשר. בנין התבה זה בנין הכח שלך לתקשר, כי תבה פירושה מלה. הבעל שם טוב אומר שהלימוד הכי חשוב איך להשלים את התקשורת שלך הוא שכל מלה צריך להאיר – בכל מלה שאתה אומר ובכל מלה שאתה חושב (רחל ולאה) צריך לעשות צהר. הפירוש הגלוי של צהר הוא חלון, והפירוש המסתורי יותר הוא שזו אבן טובה. אז הלימוד הראשון הוא שבכל מלה של תקשורת צריך לעשות צהר. הבעל שם טוב הסביר שצריך לבטל את הבריאה לה'. ה' מחדש את הבריאה בכל רגע באמצעות האותיות. ככל שאתה בטל בעצמך אתה יכול להחזיר את האותיות למקורן ולהוציא אותן בצירוף חדש. צהר זה גם אותיות רצה וגם אותיות צרה – דבר והיפוכו – והבעל שם טוב אומר שאפשר להפוך את הצרה לצהר, למקור אור. הבעל שם טוב אומר שהדרך להפוך את הצרה לצהר הוא דרך של רצה – רצון, המדרגה הכי גבוהה של התקשורת שכנגד יעקב, הבעל של לאה ורחל (שני פירושי צהר). אחרי שהסברנו את הביטוי הפשוט הזה, שלש מילים ו-11 אותיות, כמה עולה "צהר תעשה לתבה"? 1507 – יא פעמים 137, ממוצע כל אות (והוא עולה המילוי של "אשה משכלת" כפי שראינו אתמול). כל אות בביטוי הזה, האהוב ביותר למורנו הבעל שם טוב, עולה 137 (11 פעמים 137 – בתיאורית המיתרים מדברים היום על 11 ממדים).

אחת מהדרכים הכי חשובות של תקשורת זו תפלה. יש הרבה פילוסופיות שאומרות שגם אם יש אלוה אי אפשר לתקשר איתו. אבל אנחנו אומרים שיש תקשורת עם ה', וזה מעיקרי האמונה של הרמב"ם – שאנחנו מדברים עם ה' בתפלה והוא מדבר איתנו (נבואה ורוח הקדש). זה חידוש גדול. האריז"ל אומר שיש תפלה אחת בו צריך לכוון את המספר 137. בין "ברוך שאמר" ל"אשרי" אומרים "יהי כבוד הוי' לעולם וגו'" – אוסף של פסוקים. בגמרא (חולין ס, א) כתוב שזה השבח ששרו של עולם אמר. המקור של אמירת "יהי כבוד" הוא עתיק – במסכת סופרים. זה 18 פסוקים ששם הוי' מופיע בהם 19 פעמים (18 ועוד 19 = 37, בן הזוג של 137). ב"יהי כבוד וגו'" יש בדיוק 137 מילים. 137 זה הסוד של התפלה המסוימת הזו, אחרי "ברוך שאמר והיה העולם" ו"מזמור לתודה" (ובשבת, "מזמור שיר ליום השבת" וכו') ולפני "אשרי" (בעולם היצירה, כנגד ה-ו של שם הוי', שבו נמצא "שרו של עולם", הוא עולם של אור נברא, "יוצר אור", שלפי המדע של ימינו קשור למספר 137). שוב, התפלה היא התקשורת בינינו לבין ה'. היא פועלת ע"ד חלקיקי כח במכניקת הקוואנטים (בוזונים, להם ספין 1, לעומת חלקיקי חמר להם ספין חצי). חלקיקי הכח מתחלפים ועל ידי כך נוצרה אינטראקציה בין חלקיקי החמר. זה יוצר שינוי במציאות (כפי שפועלים בתפלה יהי רצון וכו', לכל לראש צריך לעורר את הרצון העליון הפועל בצורה לא מקומית, ללא הגבלות של הטבע כלל, גם ללא ההגבלות של החלקיקים למיניהם המוגבלים אף הם על פי חוקי הטבע, החל מההגבלה שלא לעבור את מהירות האור, כנ"ל). בכל אופן, בתורה, מה זה אומר שיש משהו באויר שמחבר בין חלקיקים? בכל תקשורת יש כחות – שהם מלאכים – שמביאים את המלים ממני אל הזולת. כל חלקיקי הכח הם מלאכים – בוזונים. כל בוזון הוא מלאך. יש מלאכים ששמותיהם מופיעים בפירוש בתנ"ך – מיכאל וגבריאל – אבל רוב שמות המלאכים נמצאים רק בטקסטים האזוטריים של הקבלה. יש מלאך שנקרא "שר הפנים" (= 685 = 5 פעמים 137), והוא גם מכונה"שר החכמה" או "שר התורה". כפי שהמלאך רזיאל למד את אדם הראשון, כך המלאך הזה למד את שם בן נח (ובחז"ל את רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול). השם שלו הוא יופיאל – זה מלאך מרכזי מאד בספר הזהר ושאר ספרי הקבלה, המלאך שמעביר לנשמות את חכמת התורה. יופיאל = 137. בקבלה (גם קבלה עולה 137). הכח של 137 זה המלאך יופיאל.

אתמול התבוננות בסדרה שהמספר העשירי שבה ("העשירי יהיה קדש להוי'") הוא 137. סדרה זו נוצרה מצירוף מספרי הברית לנקודות האמצעיות שלהם: 2 5 11 20 32 47 65 86 110 137. הסכום של כל י המספרים הראשונים של הסדרה עולה 515 = תפלה (בדילוג מ-5 עד 137 עולה צהר – "צהר תעשה לתבה")! ועוד, עד ל-137 ולא עד בכלל, סכום 9 המספרים הראשונים של הסדרה = 378 = חשמל וכו' (כנ"ל), "עתים חשות עתים ממללות" (או "חיות אש ממללות", לפי שני הפירושים של חז"ל חשמל-חשמלים היינו סוג של מלאכים, של 'בוזונים', וכן מובא בהלכות יסודי התורה לרמב"ם). נמצא שתפלה הוא סוד (מלאך, כאלם, שחש עד שמל, כידוע מהבעש"ט) חשמל (המלה הסודית-'קבלית' ביותר בתנ"ך), 378, קבלה, 137! אנחנו מתפללים בסוד חשמל (קודם שותקים, בהכנעה, ואח"כ מדברים, בסוד "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", המתקת הגבורות) ועם כוונות שעל פי הקבלה, וה' מקבל את תפילותינו ופועל שינוי לטובה במציאות, "יהי רצון מלפניך", וד"ל.

כעת אנחנו בתשעת הימים – משיח נולד בתשעה באב, והעיבור שלו הוא בתשעת הימים (אחרי שמשיח יבוא העיבור יהיה תשע שעות – "עתידה אשה שתלד בכל יום"). זה ימים של "ממעטין בשמחה", אבל אנחנו בהריון שמח של המשיח – שיוולד בתשעה באב, אם לא יבוא קודם.