טז חשון – מאור עינים נח

מאור עינים, ד"ה אלה תולדות נח:

"צדיק תמים היה בדורותיו", בדורותיו דוקא - יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי.

למה לדרוש לגנאי אם אפשר לדרוש לשבח?!

ובפרט, שהתורה מכנה אותו "צדיק תמים" דהיינו צדיק שלם, צדיק גמור, הרי לפי מ"ד לגנאי, שאם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, נמצא שחסר לו ואינו "תמים" (שלם).

אלא שהוא בסוד "לא כן עבדי משה" (משה הנו התיקון של נח כנודע) - שהיה משה מהרהר לעצמו, אם הייתי בדורו של משיח לא הייתי נחשב לכלום, ומיד חוזר ואומר לעצמו, אם הייתי בדורו של משיח כל שכן שהייתי צדיק (וענו) עוד יותר!

כאשר צדיק מוכיח ואין שומעים לו, אזי הוא נוטל את חלק הטוב של מי  שמוכיח. הצדיק מוכיח מכח הדבור שבפיו, השומע שומע עם כח השמיעה שלו.

כח הדבור - מלכות, ה תתאה שבשם. כח השמיעה - בינה, ה עילאה שבשם.

הצדיק מוכיח ממקום המלכות שבו, והשומע שומע מכח הבינה שלו.

וכמו "שמע ישראל גו'" - משה מדבר אל בני ישראל והם ושומעים דהיינו מבינים כו'.

אך כאשר למעשה אין השומע שומע, אז הוא מחזיר, באור חוזר - בתוך ההד של דברי המוכיח - את עצם כח שמיעה שלו למוכיח.

כעת יש אצל המוכיח רשע את כח השמיעה של הרשע - להבין דברים כמו שרשע מבין בשכל שלו, לא כמו הבנת הצדיק בפני עצמו.

ואכן, זו תוספת חשובה ביותר עבור הצדיק המוכיח (שיש בו גם את ה'ראש' של הרשע, שאצל הצדיק זה הופך להיות בבחינת "כיתרון הואר מן החשך דוקא").

בינת הצדיק מתכפלת, "כפלים לתושיה" (השמיעה-בינה ראשונית שלו ועוד השמיעה-בינה של הרשע).

כפל השמיעה-בינה אצל צדיק הוא סוד שני פרצופי אמא - בינה ותבונה.

תבונה מקבל הצדיק מהרשע עצמו, דוקא כאשר אינו רוצה לשמוע לו.

אך כאשר הרשע חוזר בתשובה - הרי "לא ידח ממנו נדח" - הצדיק מחזיר לו את כח השמיעה שלו, שהיה אצלו בבחינת פקדון בלבד.

הצדיק חפץ בפנימיות לבו להחזיר את הפקדון, שלא ישאר אצלו, שאינו שלו, וכך הוא מעורר את הרשע לעשות תשובה.

וכאשר הרשע מתעורר לתשובה ומקבל בחזרה את כח השמיעה שלו (בינה - תשובה, "ולבבו יבין ושב"), אזי מעניקים לצדיק, משרש נשמתו הוא, אורות גדולים באין ערוך, שיהיו מחו ולבו מזוקקים "אלף פעמים ככה".

ועד"ז היה בחטא העגל. אלף האורות שנתנו למשה רבינו בסיני נלקחו-הסתלקו ממנו, אך בו זמנית הוא קבל את "עדים מהר חורב" מכל בני ישראל, שהסתלקו מהם בחטא העגל.

אך בשבת אותיות תשב, יום התשובה, משה מחזיר לבנ"י את הפקדון שלהם שאצלו, עדים הנ"ל, ומעניקים לו בחזרה את האלף אורות שנסתלקו ממנו (וביתר שאת מאשר בפעם הראשונה). על זה נאמר (בתפלת שחרית דשבת) "ישמח משה במתנת חלקו".

וכך אצל נח, ה"צדיק תמים", שהיה מוכיח את דורו אך לא שמעו לו.

הוא נטל מהם את כח השמיעה שלהם (שהוא כח רוחני יותר מאשר כח הדבור שלו, כנ"ל), ובזכות זה הוא נעשה "צדיק תמים". כך דעת הדורשים לגנאי. שנח לא זכה להיות "צדיק תמים" מכח עצמו, אלא ממה שקבל, כפקדון, מבני דורו.

וזו מעלת אברהם, היהודי הראשון", על נח. אברהם עבד את השי"ת, וזכה למה שזכה, בכח עצמו.

ובכל זאת, יש מלמדים זכות על נח, ודורשים לשבח, שאילו היה בדור של צדיקים (לא כתוב דורו של אברהם) היה צדיק יותר. והיינו שהיה מקבל מצדיקי הדור אור גדול, תוספת על גבי צדקותו העצמית, הכל בסוד אור ישר (משא"כ עבודת אברהם היא סוד אור חוזר, העלאת מ"ן, כאשר הסדר הרצוי לכתחילה - באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא - שהוא גם סוד עבודת הבירורים, מתחיל מאברהם אבינו, העובד את ה' בכח עצמו.