יא חשון – וישרנה הפרות

היום, י"א מרחשון, הוא היאהרצייט של הרז"א ז"ל.

הודפס ממנו מאמר ד"ה וישרנה הפרות תרמ"ג.

מאמר לכבוד שבת שירה.

לאחר העתקת כל המאמר נעיר כמה הערות בעזה"י:

"וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש במסלה אחת הלכו הלך וגעו ולא סרו ימין ושמאול" - 16 תבות 61 אותיות - "הלכו", 61, ובמ"'ק, 16. והסימן, 16 פעמים 61 = 976 = קריעת ים סוף!

"וישרנה הפרות בדרך" = 1488 = ג"פ מלכות, ממוצע כל תבה. ומבואר כאן במאמר ששירת הפרות היא שירת המלכות, "נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה", לז"א בעלה.

שירת הפרות היתה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי' יאמרו לאמר אשירה להוי' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" - גאה-וגעו מתחלפים באחה"ע מן הגרון (ששם הפרה מעלה גרה ומשם היא גועה ושרה).

"וישרנה" פרש"י לשון אנדרוגינוס שכולל זכר ונקבה (מתחיל מזכר, י של ישרנה, ונגמר בנקבה, נה של וישרנה - הזכר הופך נקבה, המשפיע הופך מקבל, באמצעות אותיות שר, לשון שירה.

דרך השירה היא להתחיל מבס-בריטון-טנור, זכר, ולעלות עד לסופרן, נקבה.

גם שירת הים התחילה מהגברים ואח"כ הנשים, "ותקח מרים הנביאה גו'".

האנשים אמרו "אשירה" והנשים "שירו", אותה גימטריא, אך האנשים בגוף ראשון יחיד, עם התכללות האשה שבגבר באות ה שבסוף "אשירה", והנשים בלשון ציווי לרבים. ללמד שעיקר ההתעוררות והעידוד לשיר-להודות לה' בא מהנשים.

בילקוט איתא "כל פרגמטיא של משה היתה באז, באז חטא ובאז תיקן, באז חטא ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה ובאז תיקן אז ישיר משה". ההודאה לה' באז מתקנת את התרעומת על ה' באז.

סוד "אז" הוא א על ז, אמא-בינה מעל ז"ת בניה ("האם רובצת על הבנים"). והנה, "משה זכה לבינה". התרעומת באה ממה ש"מינה דינין [תרעומת] מתערין". אך פנימיות אמא הוא מקום המתקת הדינין בשרשם, המתקה הנעשית על ידי השירה-הודאה לה' מקרב לב ("בינה-לבא"), בהתפעלות מורגשת.

"אז" בתוך 'מלבושו' (מלבוש = חשמל, ובו שלש בחינות - אתב"ש אלב"ם אכב"י, כנגד חב"ד וכנגד חש-מל-מל - ארוגות יחד): אז תע לצ כה = 623 = רוח הקדש, וד"ל.

ה-ז של אז הוא סוד ז ימי קדם, כולל יום השביעי, יום השבת קדש. בשרש, ז ימי קדם היינו ז"ת דעתיק, תענוג מורכב.

אך ה-א שמעל ה-ז הוא סוד בינה דרדל"א, דהיינו "תענוג פשוט הבא במורגש", עליו נאמר "וקראת לשבת ענג", המשכת ענג עליון (תענוג פשוט) שמעל לשבת, לתוך השבת.

והנה, "כל מעשה שבת כפולים". וכן בשירה: "ויאמרו לאמר... גאה גאה... ושאר כל לשונות השירה הכפולים. סוד הכפל - "כפלים לתושיה" - ממשיך את התענוג הפשוט לתוך השבת.

והנה, עולם התיקון, סוד המתקלא, מתאפיין בכך שהוא מאוזן (לא כמו עולם תהו שנשבר), יש בו שלשה קוים, ימין-שמאל-אמצע.

והם כנגד שלשת הדברים עליהם העולם עומד (סוד בראשית = שלשה דברים יחד), גמילות חסדים בימין, עבודה בשמאל, תורה באמצע.

והנה, שור בארמית הוא תור, לשון תורה. בתורה יש שורת הדין ולפנים משורת הדין. שורת הדין במוחין, ולפנים משורת הדין בכתר (כתר תורה).

וכן שור לשון ישר. השור הולך בדרך הישרה שהיא מדת התפארת שבקו האמצעי, עמוד התורה.

והיינו לשון "וישרנה הפרות", יחוד של "שור פר" (דקאי על השור שהקריב אדם הראשון לה').

והנה, בעבודת השי"ת, הברכה היא המשכה מלמעלה למטה, מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא. והיא עבודת הכהן איש החסד, כמו שנאמר על אברהם אבינו "אתה כהן לעולם", בחינת קו ימין.

אך עבודת הלוי - "ועבד הלוי הוא" - היא בדרך העלאה מלמטה למעלה, "לארמא קלא" בשיר והלל לה'.

וידוע ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", מעל לנקודת המוצא של האור הישר. ולכן "הכהנים הלוים" - לע"ל יהיו הלוים הכהנים, כמבואר באריז"ל ומובא בתניא.

אך התיקון השלם הוא היחוד האמיתי של הימין והשמאל, הכהן והלוי, על ידי הקו האמצעי, קו התורה, דרך הישרה (שיבור לו האדם), שהיא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה עד לרדל"א וממשיך עד למלכות כו'.

ראשית העבודה דקו שמאל היא ההתבוננות בגדולת ה', כדי להוליד מדות, אהבה ויראה, בלב. אך לשם כך צריך התעוררות והתלהבות בעצם ההתבוננות. וזה נעשה על ידי הניגון בשעת ההתבוננות, ובסוד "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר".

שירה = תפלה (= יצחק רבקה, עמוד העבודה של קו שמאל). אך גם התורה (קו אמצעי) נקראת שירה - "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (ובפרט קאי על השירה ממש שבתורה, שירת האזינו, לשון אז, ושירת הים והבאר הפותחות ב"אז").

שירה היא תנועה וכל תנועה מולידה חום וחיות (הן במח, אותיות חם, והן בלב, "חם לבי בקרבי וגו'".

ידוע שתנועה (מה ש"כל חי מתנועע") אותיות "וענתה לא יגרע). כל תנועה של צדיק - "ועמך כלם צדיקים" - עושה זיווג, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך".

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" - "לזאת יקרא [ביטוי אנדרוגינוס!] אשה כי מאיש לקחה זאת".

"השירה הזאת" ("נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה", קריאת המלכות לז"א בעלה, כנ"ל) היא למעלה משירת הלוים (ההעלאה מעלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא, שהרי כאן הים, עלמא דאתכסיא, הפך ליבשה, עלמא דאתגליא, ודוק).

שירת הלוים היא בבחינת התפעלות עצומה וברעש גדול, משא"כ "השירה הזאת" (של "לזאת יקרא אשה") היא שירה העולה מהנקודה הפנימית שבלב, בחינת "רעותא דלבא" ו"קלא פנימאה דלא אשתמע", סוד "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף", בחינת "קול דממה דקא" ד"תמן אתי מלכא", וד"ל).

[אצל הנשים היתה יותר התפעלות מורגשת, דהיינו שירה בתף ומחול].

"אתה הוא הוי' לבדך" - "אתה" היינו בחינת הכהן ("אתה כהן לעולם" כנ"ל); "הוא" היינו בחינת הלוי ("ועבד הלוי הוא" כנ"ל); "הוי' לבדך" היינו בחינת "ונשגב הוי' לבדו ביום ההוא", גילוי העצמות שמעל ל"אתה הוא".

בשרש הראשון, לפני צמצום אוא"ס ב"ה, "אתה" היינו בחינת "אחד" שלפני הצמצום, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". "הוא" היינו השעשועים העצמיים, סוד הג"ר דבחינת "אחד" ("כד סליק כו'" היינו החסד דבחינת אחד).

אבל בחינת "לבדך" היינו בחינת "יחיד" שלפני הצמצום, ששם "הוא לבדו הוא ואין זולתו". דוקא בהגיע משה ובני לדרגה זו אמרו שירה

[חזקיהו המלך לא הגיע לדרגה זו, ולכן לא אמר שירה, שעל כן לא זכה להיות משיח, ודוק. וזאת מפני שהנס התרחש כאשר ישן, הוא לא ראה את הנס במו עיניו, כמבואר במ"א).

בבחינת "לבד"-"יחיד" משה ובני ישראל שוים, כולם נכללים ב"אז ישיר משה [ובני ישראל]" לשון יחיד, ודוק.

בקריעת ים סוף המים היו להם חומה מימינם ומשמאלם - בני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה, באמצע דוקא, בחינת הקו האמצעי, בדרך הישרה של "וישרנה הפרות".

והוא קו התורה כנ"ל ששרשה בתפארת הנעלם של בחינת יחיד (סוד הבריח התיכון העולה למעלה עד אין קץ ויורד למטה עד אין תכלית).

והנה, במשה כתיב "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" - בקריעת ים סוף משה המשיך דעת - דעתו ממש (דעת עליון) בזרע בהמה (נשמות דבריאה, ששם סוד הי"ב בקר עליהם הים, ים המלכות, עומד), לשיר כולם יחד את שירת הים, שהיא שירת הפרות (בהמות) - "וישרנה הפרות".

שירת הפרות היינו שירת התפארת (קו האמצעי).

ומה ש"וישרנה" הוא לשון אנדרגינוס, זכר ונקבה יחד, היינו מפני שזכר לבד הוא קו ימין ("זכר חסדו") ונקבה לבד היא קו שמאל (בנין המלכות מן הגבורות). משא"כ הזיווג השלם של זכר-נקבה הוא מכח הקו האמצעי (סוד דעת המכריע שהוא דעת משה) דוקא.

הפרות אמרו שירה תוך כדי הוליכן את ארון הקדש, שבו התורה, הבריח התיכון כנ"ל.

הפרות לא סרו ימין ושמאול (ע"ד הנאמר בקרי"ס "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם").

והן עלו "על דרך בית שמש".

"בית שמש" (בית קיבול, כלי, לשמש) בגימטריא "ארץ זבת חלב ודבש", התאר הכללי בתורה לארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

בארץ ישראל מתגלה ביתר שאת ההשגחה הפרטית של ה'. והוא סוד "שמש הוי'". בארץ ישראל, ההשגחה הפרטית, סוד עיני הוי', מאירות ומתגלות כאור השמש.

"דרך בית שמש" ר"ת דבש ("ארץ זבת חלב ודבש"). שאר אותיות = 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי. "דרך בית שמש" = חן (58) פעמים חן במ"ס (22), "תשאות חן חן לה".

"על דרך בית שמש" ר"ת בגימטריא שלום ("ונתתי שלום בארץ". דבש ר"ת דוד-בת-שבע = שלום בית, סוד בית שמש, שמש כינוי לברית-מילה). שאר האותיות = 1000, אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע.

"על דרך בית שמש" - סדרה עולה: 100 224 412 640. יש בסדרה זו 13 מספרים חיוביים. הערך הממוצע של 13 המספרים = 932 = "עץ הדעת טוב ורע" (= ד"פ "עץ החיים", ממוצע כל תבה!).

יש כאן (בסיפור של "וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש") רמז לתיקון החטא הקדמון (שאז, על ידי תיקון הדעת, הכח המזווג, נזכה לאכול מעץ החיים, "וחי לעלם", סוד 'חכמת הוי' תחיך' = 932).

בית שמש הוא מקום הגילוי של "שמש הוי'", גילוי עצם המאור (בחינת יחיד, "העלם העצמי של אור בעצמות המאור"), וד"ל.

"וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש" = 2864 = ח פעמים משיח, שהוא העיקר מבין "שמונה נסיכי אדם", שבכנורו (השר לה') שמונה נימין (מעל היקף הטבע, סוד בינה דרדל"א הנ"ל, תענוג פשוט הבא במורגש, ה-א שמעל ה-ז, סוד שמונת ימי מילה, הדוחה את השבת, סוד "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת י-ה-ו-ה. "[הלך] וגעו" = מילה, וד"ל.