טו חשון – מאור עינים בראשית

מאור עינים בראשית.

ד"ה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

הנה, יש כ"ב אתוון דפשטא דאורייתא, גופא דאורייתא (לימוד תורת הנגלה, גפ"ת ופוסקים) ויש כ"ב אתוון דנשמתא דאורייתא, סוד התורה (לימוד פנימיות התורה, קבלה וחסידות).

"אין טוב אלא תורה". הנגלה הוא טוב והנסתר הוא טוב מאד (בביטוי "טוב מאד" יש נשיאת הפכים, כמבואר בחז"ל, היינו רזין דאורייתא, כאשר גדר "רז" הוא נשיאת הפכים, כמבואר בספה"ק).

"אז גוט איז גוט איז בעסער ניט בעסער?!"

"תורה אור". "באורך [פנימיות התורה] נראה אור [נגלה דאורייתא]". היינו אור התורה (נגלה לשון גילוי אור) והמאור שבתורה שיחזירנו למוטב - דוקא בכח הסוד להחזיר בתשובה (היינו נשיאת הפכים, אתהפכא מרשע לצדיק, כאשר הרשע נכלל בתוך הצדיק, וכמו שיתבאר).

אור-טוב, מאור-מוטב, בחינת טוב מאד כנ"ל.

תורת הנגלה היא תורת הארץ; תורת הנסתר היא תורת השמים.

תורת הנגלה היא פשט, תורת הנסתר היא סוד.

והנה, שם הטוב - שם אהוה בגימטריא טוב - הוא הכח האלקי המחבר-מייחד שמים וארץ, השם היוצא מהפסוק הראשון בתורה - "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

היינו יחוד הסוד והפשט, שהוא בעצם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בלימוד תורה לשמה.

סוד-פשט = בעל שם טוב = זך פעמים טוב (בעל = ו פעמים טוב; שם = כ פעמים טוב. ע"כ טוב פעמים הוי', אהוה פעמים י-ה-ו-ה. ועוד טוב כנגד שרש ומקור התורה שמעל לי-ה-ו-ה, סוד האין שבתורה שמעל לטנת"א התורה.

על לימוד הפשט לחוד נאמר "ונרגן מפריד אלוף". והיינו תורה שלא לשמה.

לימוד תורה לשמה היינו לימוד תורת הנגלה על מנת ליחדה עם שרש ומקור התורה - "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".

לפנימיות התורה, תורת "השמים שמים לה'", זוכים על ידי יגיעה דוקא - יגעת ומצאת תאמין. לשון 'מציאה' קאי על דבר בלתי רגיל וטבעי - מוצאים דבר בלתי מצוי - וביחס לתורה היינו סודות התורה, האור הגנוז בתורה (שהוא בחינת המאור שבתורה כנ"ל, עליו נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" - "כי טוב" הוא מעל לטוב סתם, ולאחר שש "כי טוב" מגיעים לשביעי, החביב, "טוב מאד". כך, בשבעה שלבים, האור כי טוב, המאור שבתורה, מחזירו למוטב.

לאחר שהאדם עמל בתורה, ביגיעה רבה ועצומה, הוא זוכה למאור שבתורה, ואזי התורה נקראת על שמו, "ובתורתו יהגה יומם ולילה".

על כ"ב אתוון דתורת הסוד נאמר "באשמרות אהגה ב"ך". על כ"ב אתוון דתורת הנגלה נאמר "ואני אבטח ב"ך.

"אהגה בך" "אבטח בך" = 78 = הוי' הוי' הוי' (דברכת כהנים), המשולש של זה ("זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה). וכן, אהגה-אבטח בהכאה פרטית = 78!

"באשמרות [אהגה בך]" = 949 = 13 פעמים 73, אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל. מכח השמירה המסורה וההידור (ללא גבול) באהבת ישראל זוכים ל"אהגה בך", "ובתורתו יהגה יומם ולילה".

"א"ת השמים וא"ת הארץ" - כ"ב אתוון, מא' עד ת', של תורת השמים וכ"ב אתוון, מא' עד ת' של תורת הארץ.

'מא' עד ת' אותיות עד אמת, וכל "עד" בתורה היינו שני עדים כידוע - עד הרואה את המציאות מ'זוית' השמים ועד הרואה את המציאות מ'זוית' הארץ.

והנה, על לימוד התורה שלא לשמה (נגלה ללא פנימיות, ארץ ללא שמים) נאמר (בפסוק השני של התורה) "והארץ היתה תהו ובהו וחשך".

והגם שאינו לומד לשמה, בכל זאת בתוך אותיות התורה שלומד, "וא"ת הארץ" יש חיות רוחנית, ועל זה נאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" - "אין מים אלא תורה".

רק ביום השני של מעשה בראשית נבדלו המים התחתונים מן המים העליונים. אך ביום הראשון היו "מים במים", וגם במה שעתיד להיות מים תחתונים בלבד האירה הארה מן המים העליונים, בסוד "ורוח אלהים מרחפת" (מים בתוך אלה-רחפ = ט"פ אלה, חי ברבוע. כל תשע האותיות, ג' אותיות מים בין ג-ג אותיות 414 = אור אור. "אלהים מרחפת" = 814 = 22

אותיות התורה, פעמים 37, הבל להב הלב המתבטא בכ"ב אותיות. והוא סוד שם ש-די במילוי כנודע באר"י).

"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", היינו מה שעל ידי יגיעה ותפלה-רחמי זוכים ל"מתוך שלא לשמה בא לשמה". ואיתא בזהר "'ויהי אור' - אור דכבר הוי", היינו האור הגנוז, העלם האור בעצמות המאור, הכח להחזיר למוטב (מחשך לאור).

בתחלה כשלמד תורה שלא לשמה (נגלה ללא חסידות), היתה תורתו מעורבת טוב ורע. אך כעת שזכה ללמוד לשמה - "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", היינו מה ש"כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כאשר כללות ה"דברים הרבה" אליהם זוכה העוסק בתה לשמה, היא להיות נבדל מהרע והחשך.

"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". "ברישא חשוכא והדר נהורא" - "והדר נהורא" לשון הדור מצוה - מצוה ללא הידור עדיין בבחינת חשך, אך ע"י ההידור "ויאמר אלהים יהי אור".

"יוצר אור ובורא חשך", החשך היא בריאה בפני עצמה, ולא רק העדר האור. וכשנכנס אור למרתף חשוך ומאיר באור יקרות את כל המרתף, לאן הלך החשך?

אלא שהוא לא הלך לשום מקום. הוא פשוט נכלל בתוך האור (מצד אחד החשך הנו בריאה ולא העדר כנ"ל, אך מצד שני הוא לא תופס מקום), ואף מוסיף ומעצם את האור, בסוד "כיתרון הוא מן החשך" דוקא.

וכך כתוב בזהר: "תיאובתא דחשך לאתכללא באור".

והיינו "ברישא חשוכא והדר נהורא" - החשך חוזר (לשון הדר) להיות אור - אתהפכא חשוכא לנהורא באמת.

וכך בימי חיי האדם, "ברישא חשוכא" בימי הילדות והקטנות, "והדר נהורא" בימי הגדלות.

על ימי הקטנות אומר היצר הרע (יצר הקטנות) "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך". אך כשמתבגר עונה היצר-טוב "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". ובמילא כשתזכה לגדלות מוחין תעשה תשובה על מעשיך בימי הקטנות (ימי היצר הרע), מכח המאור שבתורה שיחזירנו למוטב, ואז כל חשכת הקטנות תוכלל באור הגדלות, וגם תעצם את אור הגדלות להגיע לדרגת מאור ממש שמעל לאור.

והיינו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". בסוף, החשך (ערב) והאור (בקר) מתיחדים ונעשים "יום אחד", כאשר תבת "יום" קאי על עצמות המאור, "שמש הוי'".

הכל בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות שעל עבודת השי"ת בדרך הבעל שם טוב:

כל עוד האדם שרוי בחשך ("במחשכים הושיבני כמתי עולם" - זה תלמוד בבלי, היינו לימוד הנגלה ללא פנימיות) עליו להכיר את מצבו ולהשפיל-להכניע את עצמו.

כאשר זוכה לאור, אור הנבדל מן החשך כנ"ל בפירוש "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" היינו הבדלה.

אך התכלית הוא להגיע ל"יום אחד", כאשר כל עוצמת החשך (עוצמת עיזי מסגי ברישא, "הוי עז כנמר") נכלל (בחשק רב כנ"ל, "תיאובתיה דחשך") באור ומעצם את האור להיות מאור כו' - היינו המתקה, "כי מתוק האור", כאשר החשך נכלל בו, וד"ל.