1

בע"ה

התוועדות כ"ז סיון

כ"ז סיון סח – בית גל עיני י-ם

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ניגנו "שאמיל".

לחיים, לחיים. היום בערב זה כ"ח סיון, בחב"ד זה יום הצלת הרבי מהנאצים – חוגגים את זה שהרבי ניצל מהשואה. מי שזוכר, בישיבה כל שנה, הלל ליברמן הי"ד היה עושה התוועדות ומביא "לחיים" ביום הזה – זה היום שהוא הגיע לארץ (הגיע לארץ, הגיע לשכם ומצא אשה – הכל באותו יום). לפי זה – זה היום שמגיעים ליעד, כל אחד ליעד שלו. שאלו את הרבי למה הוא לא בא לארץ – יש כמה תשובות. אחת מהן שלא היה יכול להנהיג את היהדות, במיוחד כמו במרוקו ומקומות שאין להם קשר לארץ, מהארץ (הסביר שזה משהו טכני – בשביל להנהיג את היהדות צריך להיות שם). יש עוד תשובות, זו אחת מהתשובות. אם כן, זה היעד שלו – היעד של כל אחד זה השליחות שלו. אצל הרבי להגיע לאמריקה ולהנצל משיני הנאצים ימח שמם ואצל הלל זה היה להגיע לא"י ולשכם ולמצוא אשה – זה שני עדים שמצטרפים ללמד שזה יום שמגיעים ליעד. בהפשטה, זה היום שניצלים ממי שרוצה לתפוס אותי ומגיעים ליעד, לחוף המבטחים (כשהיעד יכול להיות באמריקה ויכול להיות בשכם). אי אפשר לעשות את השליחות בכל מקום, כמו זיווגו של אדם, הגדרת הגלות זה שיהודים נזרקים בעולם ככף הקלע, אין מקום יציב – מקום זה ארץ ישראל. צריך מקום, אבל "הוא מקומו של עולם". המקום האמיתי שלך זה המקום שבו אתה הכי מרגיש ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" – "הנה מקום אתי". כתוב בספרים שאדם הולך ברחוב – לא רק צדיקים, לכל אחד יש תחושות מתוך הנשמה – ופתאום מרגיש משהו מיוחד במקום, איזה התעוררות. בלקו"מ כתוב שאם זה קורה לא להמשיך ללכת, לחכות קצת, לומר משהו, לעשות משהו – כדי להעלות את הניצוץ. גם מספיק שיהודי מאמין בה' – תמיד מאמין, אך לא תמיד בראש שלו – כדי להעלות ניצוצות. אצל גוי, להבדיל, המקום זה המקום בו הכי מרגיש עצמו על הקרקע, יש, מקום שמרגיש בו יציבות אישית. אצל יהודי הוא הולך עד שמגיע למקום שדווקא בו מרגיש אין, זה נמצא ש"הוא מקומו של עולם". איך אני יודע את זה? יש ספרים שכתוב שבמפות הקדומות א"י לא הופיע במפה, זה מקום-לא-מקום. כמו שכתוב על המקום הכי קדוש, קדש הקדשים, שבו "מקום ארון אינו מן המדה" – זה מקום ולא מקום. כמו שארץ ישראל זה בחינת אין וקה"ק זה בחינת אין, ככה כל יהודי צריך ללכת ולהסתובב, עד שמגיעים לאיזה מקום שאני מרגיש בו רק אין – אני אין, המקום אין, הכל אין – ויש רק ה'. באותו מקום אתה גם יכול לעשות את השליחות שלך, ואז אפשר להאיר ולהפיץ את הקב"ה בכל מקום, בכל אתר ואתר (כשיש לאדם את המקום שלו יכול להאיר לכל מקום, כמו ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות" כך האדם יכול ממקומו שלו להתפשט ולהפיץ לכל מקום). לחיים לחיים!

ברגע שאדם מגיע לאין – צריך להתדמות לבוראו. יש פסוק "בוראך יעקב" – "עולמי מי בראך? יעקב" – כשמגיע לאין צריך לברוא מתוכו, יש מאין. אם הבריאה היתה פעם לא מרגישים את האין, אבל צריך צדיקים שבוראים שירגישו שהכל יצא רק עכשיו מהתנור, לחם חם, ואז הוא ירגיש שבעצם הוא אין. ה' רוצה יש שהוא חם ישר מהתנור, לא הספיק להצטנן, ומרגיש שבא מאין, שה' ברא אותו יש מאין. לחיים, לחיים – לחיים זה לשון חום. יש מקום שבעלי תשובה עומדין, שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד שם – כנראה שהם יותר אין מהצדיקים. מה זה המקום הזה? הדבר הכי פשוט, שבעל תשובה אמיתי מרגיש את עצמו לא-כלום, מכיר את האין שלו. צדיקים לא מרגישים את האין הזה, לא יכולים לעמוד במקום של בעלי תשובה. הם במקום המקודש של "ד' אמות של הלכה". בפרשת השבוע כתוב "זאת התורה אדם כי ימות באהל" – "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו". צריך ללמוד תורה באופן שאדם ממית את עצמו, שמגיע לאין. איך אדם ממית את עצמו? שעובד קשה, כל כך מתייגע, עד שמתיש עצמו מאד מאד, אבל זה לא רק זה – צריך להגיע לנקודה של אין. מה ההבדל בין צדיק לבעל תשובה? בעל תשובה תמיד בסוף יודע שהוא לא הבין, שלא יודע כלום. הסוף שלו, הסיכום, זה אין. בשביל להגיע לאין הוא באמת צריך ללמוד הרבה מאד, בגלל שכתוב (אצל הבעל שם טוב) שאסור לומר שאני לא יודע בלי שעוברים את תכלית הידיעה, רק "תכלית הידיעה שלא נדע" – אחרי שהגיע ל"תכלית הידיעה" זה המקום שלו. הצדיק הגמור בדרך כלל לא מגיע ל"תכלית הידיעה שלא נדע" אלא נשאר בדרך כלל באיזה ידיעה שלו. הבעל תשובה מגיע למקום שלו, "שלא נדע". לפעמים כתוב "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – ה' רוצה שנלמד נלמד נלמד עד שנבין שאיננו יודעים כלום. צריך לומר שזה הענין של כ"ח סיון, להגיע לאותו מקום של "תכלית הידיעה שלא נדע". לחיים לחיים.

...כעת אנחנו עומדים ב"לא נדע", עד שנעבור את זה ונדע...

ניגנו "רחמנא דעני".