"הילד השני"

הנפש השנית וסוד חנוכה; ברית שמואל (ב"ר מ"מ) שי' גינזבורג

כ"ד כסלו תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בברית לנכד הרב, בערב חנוכה, הסביר הרב ענין עמוק בסוד שתי הנפשות בתחלת התניא. מתוך דברי הצמח-צדק כי הביטוי "הנפש השנית" מקורו בלשון הפסוק "הילד השני" צמחה התבוננות נפלאה על היחס בין הרע שבנפש הבהמית, הטוב שבנפש הבהמית והנפש האלקית. כראוי לזמן אמירת הדברים, הכל התקשר גם לניסי חג החנוכה ועבודתו המיוחדת.

נגנו "לכתחילה אריבער". חזרת מאמר "אשרי תבחר ותקרב".

נצח והוד בחנוכה – נס הנצחון ונס פך השמן

שמואל הנביא אמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ב] – "נצח ישראל" הוא התיקון של שמואל, שם הרך הנימול. יש בכתבי האריז"ל שאלה לגבי חנוכה ופורים, שהם כנגד שתי הספירות ש"לבר מגופא"[ג] (מחוץ ל"גופא" דאורייתא, תורה שבכתב, אלא מדברי סופרים), נצח והוד, מה הנצח ומה ההוד – האם חנוכה הוא הנצח[ד] ופורים הוא ההוד או הפוך[ה]? באמת "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ו], ובכל אחד מהחגים דרבנן יש את שתי הבחינות של נצח והוד.

כתוב[ז] שבחנוכה הנצח הוא הנצחון, שהוא בעצם היום הזה – הנצחון בכ"ד כסלו[ח]. הרבי עושה ענין גדול[ט] שכאשר מודים על נס חנוכה לא לשכוח את נס הנצחון, מסירות הנפש של החשמונאים, שהוא בעצם היום. ברור שהנצחון הוא נצח ומציאת פך שמן טהור שדולק שמונה ימים בנס היא הוד. על נס פך השמן והדלקת הנרות שמונה ימים נאמר "להודות ולהלל"[י]. הוד היא הספירה השמינית מלמעלה – כשם שבינה (ד"עד הוד אתפשטת"[יא]) היא הספירה השמינית מלמטה (סוד "רקיעא תמינאה"[יב] שמתגלה בחנוכה, כמבואר בדא"ח[יג]) – היינו סוד שמונה ימי חנוכה (וכידוע[יד] הרמז שחנוכה ר"ת ח נרות והלכה כבית הלל – "להודות ולהלל"). הוד הוא גילוי אור, גילוי אור נסי ("פרסומי ניסא"). אם כן, עיקר הסוד של שמואל הולך על נס הנצחון, "נצח ישראל", ששייך במיוחד להיום.

יום הנצחון – פרק ב בתניא

יש משהו מאד יפה ששייך ליום הנצחון: הרבי הקודם תקן את הסדר של החת"ת, הלמוד היומי בספר התניא. לפי התקנה שלו, בשנה פשוטה – דהיינו, ברוב השנים, יב שנים מתוך יט – החת"ת של ערב חנוכה, יום הנצחון, הוא כל פרק ב של ספר התניא. בדרך כלל הוא מחלק את הפרקים, במיוחד הפרקים היותר גדולים. כאן זהו פרק די גדול, והוא קבע שצריך לומר את כולו ביום אחד. איזה יום? ערב חנוכה. כנראה הפרק הזה הוא הכנה לחג החנוכה.

מה נושא הפרק? זו אחת הנקודות הכי חשובות – אולי הנקודה הכי חשובה – בכל ספר התניא, "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". הוא מסביר את הענין של הנפש האלקית, "ויפח באפיו נשמת חיים"[טו], "מאן דנפח מתוכיה נפח"[טז]. בסיום הפרק הוא מביא מכתבי האריז"ל[יז] שיתכן שנשמה מאד גדולה תוולד ל"איש נבזה ושפל" – זהו הביטוי. כלומר, סוד הנשמה הוא גורל. בקדושת ההורים בזמן הזיווג תלויה המשכת לבוש קדוש לנשמה, שדרכו היהודי מקיים את התורה ומצוות – יש לו סיעתא דשמיא – אבל היא לא מורה על עצם הנשמה שלו, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש". בעצם כל יהודי, גם עמי הארץ – כך הוא כותב – בא מחכמתו יתברך ש"הוא וחכמתו אחד"[יח]. הוא כותב "מחשבתו וחכמתו", "ישראל עלו במחשבה"[יט], ועל חכמת ה' נאמר "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא"[כ]. שוב, זהו היחוד של התניא, "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש".

שער הנון

יש כאן דוגמה חשובה לכך שאדמו"ר הזקן דייק בכל אות[כא], והוא דייק בכל פרדס התורה בכל אות. בפרד"ס כלול גם הרמז של התורה, וגם הרמז כולל כמה דברים. אחד הדברים שכולל חלק הרמז הוא חשבון, "באו חשבון"[כב], "עיניך ברכות בחשבון"[כג]. אם עושים את חשבון המשפט הזה, שנוהגים לחזור עליו הרבה[כד] – "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" – עולה בדיוק 2500, 50 ברבוע. 50 הוא שער הנון. יש פה איזה רמז שה"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" באה משער הנון.

כתוב[כה] ש-מט שערי בינה (ז ברבוע) הם השגות בכל ה-ז חכמות שה' ברא בעולם[כו], אבל שער הנון הוא ידיעת האלקות. את עצמותו יתברך אי אפשר לדעת, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"כ. על כך כתוב שלומדים ממשה רבינו – שאמר "כחצות" ולא 'בחצות' – "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע"[כז]. כתוב בחסידות[כח] ש"איני יודע" של משה רבינו[כט] היינו שער הנון. הידיעה לומר "איני יודע" היא עצמה ידיעת האלקות, שער הנון. משם – מה"איני יודע", כי זו אמונה פשוטה – באה נפש השנית בישראל, שהיא חלק אלוה ממעל ממש. המיוחד של הנשמה הוא האמונה.

אמונה היא למעלה מהשגה. הסברנו בי"ט כסלו[ל] שהשגה נקראת "עד ולא עד בכלל", אי אפשר אף פעם להגיע לתכלית ההשגה, אבל אמונה היא "עד ועד בכלל" – באמונה תופסים את העצמות, כאילו יודעים את העצמות. זו האמונה שלנו. לכן כתוב ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל״[לא] כי אם ״ברעותא דלבא"[לב] – ברעותא דלבא, שם האמונה של היהודי, כביכול תופסים את עצמותו יתברך.

יש קשר בין השם שמואל לאמונה – אמונה במספר קדמי שוה שמואל[לג]. שמואל הוא בעצם התגלמות האמונה שלנו. אנחנו יורשים אותה מאברהם אבינו[לד], אבל היא באה לידי ביטוי חזק מאד בשמואל[לה]. מכח האמונה הוא מושח את שני המלכים, קודם את שאול – מלכות שלא מחזיקה מעמד – ואחר כך את דוד המלך, "'רמה קרני בהוי'[לו], 'קרני' ולא 'פכי'"[לז]. הקרן היא מלכות בעצם[לח], והיא באה מכח שמואל, מכח האמונה של שמואל. בכל אופן, זו גימטריא מאד יפה, שהמשפט שחוזרים עליו, "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" – שמאד מתאים לברית מילה, בה נכנסת הנפש האלקית לגוף[לט] (כפי שעוד נסביר) – שוה 50 בריבוע, רמז מובהק לשער הנון, שהוא ידיעת הבלתי-נודע.

"נפש השנית" – "הילד השני"

לכל דבר בתניא יש מקורות. שואל הצמח-צדק[מ] – מה מקור הביטוי "נפש השנית"? בפשטות אדמו"ר הזקן כותב "נפש השנית" כי בפרק א הסביר את הנפש הראשונה, שבעצם נכנסת קודם לגוף היהודי[מא] – נפש הבהמית. הוא הסביר אותה בפרק א, וכתב משהו מאד מענין – שגם המדות הטובות שיש לישראל, רחמנים וגומלי חסדים[מב], הן מהנפש הבהמית, כי היא מעץ הדעת טוב ורע, יש בה גם טוב. אחרי שהסביר את הנפש הבהמית הוא כותב על "נפש השנית" – הפשט, שהיא שנית ביחס למה שהיה כתוב בפרק א. בכל אופן, זהו ביטוי לא שגרתי, לא מובן מאליו. כנראה יש משהו בעצם שזו נפש שנית, לא סתם באה אחרי הנפש הראשונה.

לכן, אומר הצמח צדק, צריך להיות לכך מקור. הוא אומר שהמקור הוא פסוק בקהלת – "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמֹד תחתיו"[מג]. "הילד השני" הוא המקור של הביטוי "הנפש השנית". זהו משהו מאד חשוב, שלא כל כך יודעים כאשר לומדים תניא. חשוב לדעת זאת, שיש פסוק בשביל הנפש השנית.

שני ילדים

מיהו "הילד השני"? מה הפירוש שם? שני פסוקים קודם כתוב על "מלך זקן וכסיל" ו"ילד מסכן וחכם"[מד]. בהמשך הספר ה"איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו"[מה]. הפסוק הבא הוא "מבית הסורים יצא למלֹך"[מו] – קשור לפרשת השבוע, פרשת מקץ, שהרי דורשים[מז] את הפסוק על יוסף הצדיק שיצא מבית האסורים למלוך, כפי שקוראים בחת"ת של היום. אחר כך בא הפסוק הזה, קהלת אומר "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמֹד תחתיו".

האם הילד השני הזה הוא הילד שהיה מוזכר קודם, ה"ילד מסכן וחכם"? רוב המפרשים[מח] אומרים שהיות שכתוב "הילד השני" הכוונה שזהו עוד ילד. על הילד הראשון, לפי סדר הפסוקים, כתוב "מבית הסורים יצא למלֹך", אז יתכן – וכך יש מפרשים שמסבירים[מט] – שזהו הבן שלו. קודם יש "מלך זקן וכסיל". אחריו יש "ילד מסכן וחכם" שבחכמתו מציל את העיר, ואזי "מבית הסורים יצא למלֹך", ואחר כך כתוב "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמד תחתיו" – תחת מי? יש מי שאומר שהוא עומד תחת הילד הראשון, המסכן וחכם. אם הצמח צדק אומר שזהו המקור של "נפש השנית בישראל" צריך לתת את הדעת, להתבונן בענין.

הכנעה-הבדלה-המתקה

לפי הפירוש הזה, יש פה שלש דמויות – את ה"מלך זקן וכסיל", שהוא היצר הרע; את ה"ילד מסכן וחכם", שהוא היצר הטוב[נ]; חז"ל אומרים בפירוש[נא] ש"עם הילד השני" בפסוק הבא הוא היצר הטוב. אם כן, יש פה שני יצר טוב. כל ילד הוא יצר טוב – ה"ילד מסכן וחכם" הוא ודאי יצר טוב, הממלט את העיר, ואחר כך יש את "הילד השני", שגם הוא יצר טוב.

איך אפשר להסביר את שלשת אלה? הצמח-צדק כבר לא כותב, אבל אפשר להסביר זאת בדרך שאנחנו אוהבים ולומר ששלשת אלה הם שלשה שלבים שבלשון הבעל שם טוב נקראים הכנעה-הבדלה-המתקה[נב] (חש-מל-מל, שכאן הם זקן-ילד-ילד): את ה"מלך זקן וכסיל" צריך להכניע, להוריד אותו מהמלכות – הוא לא ראוי להיות מלך. ההבדלה היא גילוי הקדושה, גילוי האור במקום החשך, היא ה"ילד מסכן וחכם" שיצא מבית האסורים, סוד משיח בן יוסף (שיצא מבית האסורים, כנ"ל). הילד השני הוא כבר משיח בן דוד[נג], היצר הטוב שיש לו מעלה של "רמה קרני בהוי'" – הבחינה של ההמתקה, שמיד נסביר יותר. במושגים של ספר התניא, ההבדלה היא אתכפיא וההמתקה היא אתהפכא[נד] – אז אפשר לראות כאן שתי בחינות בעבודת הנפש האלקית.

שני יצרים טובים – בהמי ואלקי

איך שהסברנו כעת, משמע שיש נפש בהמית, "מלך זקן וכסיל", ושתי בחינות של נפש אלקית, "ילד מסכן וחכם" ו"הילד השני". אבל אפשר להתבונן בעוד אופן, עמוק יותר:

אדמו"ר הזקן מביא משער הקדושה[נה] "דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות, דכתיב 'ונשמות אני עשיתי', שהן שתי נפשות...". אחר כך מיד יש הסבר של "נפש אחת" מצד הקליפה וסט"א, שבישראל היא מסוד עץ הדעת טוב ורע, ובפרק הבא ההסבר של "ונפש השנית בישראל". הפסוק המלא הוא "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"[נו]. רש"י מסביר ש"יעטוף" הוא לשון הכנעה – "כאשר 'רוח' האדם שהוא 'מלפני', שניתן בו מאתי, 'יעטוף', יודה ויכנע על מעלו". כלומר, ההכנעה בפסוק היא ברוח, הקודמת עוד לשתי הנשמות (רוח-נשמה-נשמה גם הוא מבנה חש-מל-מל, המתאים כאן לזקן-ילד-ילד).

מכיון שמפורש בדברי רבי חיים ויטאל ואחריו בתניא ש"נשמות" היינו נפש בהמית ונפש אלקית, יוצא שיש כאן שתי בחינות של נפש בהמית ואז נפש אלקית. מה פירוש? את הרע שבנפש הבהמית – שעיקרו הפניה לגרמיה, גאוה ואינטרסנטיות, "כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין"[נז] – צריך להכניע לגמרי. החידוש כאן שההבדלה שייכת בעיקר לטוב של הנפש הבהמית – המדות של רחמנים וגומלי חסדים שמצד הנפש הבהמית – תכלית הנפש הבהמית היא לעשות בתוכה בירורים של הבדלה בין טוב ורע. ההמתקה בעצמה, שהיא כבר עבודת היחודים (כפי שמיד נסביר), שייכת ל"נפש השנית". כלומר, יש כאן יצר הרע, שהוא הרע של הנפש הבהמית; יצר הטוב, "ילד מסכן וחכם", שהוא עדיין הטוב של הנפש הבהמית (ורמז מובהק: "ילד מסכן וחכם" עולה רפח, כללות הניצוצות הקדושים שעלינו לברר מתוך השבירה, מתוך הנפש הבהמית); ועוד מדרגה של יצר הטוב, "הילד השני", שהוא הטוב השלם של הנפש האלקית, "נפש השנית בישראל".

זהו גם הסבר יפה לסתירה הידועה[נח] בתניא – בפרק א כתוב שהמדות הטובות הטבעיות של ישראל הן מצד הטוב שבנפש הבהמית ובאגרת הקדש[נט] כתוב שהן מצד הנפש האלקית. הצמח צדק משאיר את השאלה הזו בצריך עיון[ס], ושאר המפרשים[סא], כולל הרבי[סב], מסבירים שגם וגם – המדות הטובות של ישראל באות הן מצד הטוב שבנפש הבהמית והן מצד הנפש האלקית, בשתי מדרגות. אפשר להסביר זאת לפי קונטרס ההתפעלות, שעסקנו בו לאחרונה[סג], שם מוסבר[סד] שיש "התפעלות חיי בשר" ו"התפעלות חיי אלוה" – "התפעלות חיי בשר" היא הצד הטוב של הנפש הבהמית ו"התפעלות חיי אלוה" היא התפעלות הנפש האלקית. כל טבע יהודי כולל את שני הממדים האלה. זהו ווארט מאד חשוב בשביל לחבר את ה"ילד מסכן וחכם", אם נסביר שהוא הטוב של הנה"ב, עם "הילד השני", שהוא "נפש השנית בישראל". כלומר, שיש מכנה משותף – שניהם ילדים טובים, 'ילד טוב ירושלים', עם המדות הטובות של גומלי חסדים ורחמנים.

השניות – כח החיבור במצוות הכפולות

הצמח צדק מסביר ש"הילד השני", "נפש השנית בישראל", היינו הכח של היצר הטוב לייחד יחד שני דברים[סה], החל מזה שהוא יכול לברר את הנפש הבהמית, להוציא ממנה את כל רפח ניצוצין ("ילד מסכן וחכם", כנ"ל) ולחבר עם הקדושה. הוא אומר ש"הילד השני" הכוונה שיש לו כח לחבר שני דברים – שני דברים הפוכים, זו ממש המתקה. ה"ילד מסכן וחכם" הוא הבדלה, כנ"ל, אבל היכולת לחזור ל"מלך זקן וכסיל", לברר אותו ולייחד אותו עם הקדושה – ואז הקדושה יתרה מאד, מתגלה אור הסובב ועד העצמות ממש, בסוד היחוד, נשיאת ההפכים – היא הכח המיוחד של "נפש השנית", שרמוזה במלה "השני".

הוא מסביר שבין המצוות בתורה שלנו חלק מהמצוות הן מצוות כפולות, מצוות מיוחדות שיש בהן יחוד של שנים[סו]. הדוגמה העיקרית היא "כל מעשי שבת כפולים"[סז], "לחם משנה"[סח], אבל יש בחז"ל עוד כמה דוגמאות. אחת הדוגמאות, שחשובה לנו כעת, היא "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל"[סט]. כלומר, כאשר מקיימים את מצוות חנוכה בעצם עושים יחוד בין "מזוזה מימין" ל"נר חנוכה משמאל". זהו פירוש "הילד השני", "נפש השנית". הדוגמה של חנוכה היא שתי מצוות שמתחברות, והוא כותב שכל פעם שיש שתי מצוות שמתחברות אחת היא מלכות והשניה ז"א, יחוד זו"נ.

עוד דוגמה בחז"ל היא שכאשר עושים ברית מילה, המצוה שזכינו כעת לקיים, יש מילה ופריעה – "מל ולא פרע כאילו לא מל"[ע]. הוא אומר שמילה ופריעה עושה מהילד, הרך הנימול, "הילד השני" – שעשו לו שתי פעולות יחד, מילה, שהיא חיתוך העור הגס, ופריעה, שהיא הקריעה של הקרום הדק, עם גילוי העטרה. גילוי העטרה נקרא סוד החשמל בקבלה[עא], שגם מוזכר בפרק ב בתניא, כאשר הוא כותב שהלבוש של אדם הראשון היה לבוש חשמל ממח התבונה[עב]. החשמל בא מהתבונה ומתגלה על הברית – זהו מה שצריך לשמור. כשעושים לילד ברית מילה הוא צריך להיות כל הזמן "ילד השני" ששומר על הברית ושומר על הכח שקבל בברית המילה לעשות יחודים, המשמעות של "השני".

גם במצות חנוכה עצמה, חוץ מהחיבור של שתי מצוות (מזוזה ונר חנוכה), יש כפילות של שני עניינים: כמו שהרבי כותב בכמה וכמה שיחות^ט, שתי המצוות שצריך לחבר בתודעה שלנו הן הנצחון והנרות – הנצחון של החשמונאים ונס פך השמן הטהור שהספיק לדלוק שמונה ימים. בעצם, זהו יחוד נצח והוד שהסברנו. הנצח כאן הוא שמואל וההוד, "איהי בהוד", הוא דוד המלך. על החיבור של שמואל ודוד כתוב "רמה קרני בהוי'", "'קרני' ולא פכי". "איהו בנצח ואיהי בהוד"[עג] – אם יש יחוד זו"נ מעמד הזכר והנקבה ביחוד הוא נצח והוד, הוא עומד בנצח והיא עומדת, נצבת, בהוד.

בכלל, כל ה'ראש' של "מוסיף והולך"[עד] בחנוכה, כאשר בכל יום מוסיפים עוד קומה, אומר שכך כל יום ביחס ליום שלפניו הוא "השני", תוספת למה שהיה עד כה – ה"מהדרין מן המהדרין" מוסיפים תמיד קומה של "הידור מצוה" על המצוה עצמה (בסוד "חכם לב יקח מצות"[עה], כאשר עיקר ההידור הוא הכוונה והשמחה של מצוה[עו])[עז].

רמזי סיכום

כל זה הסוד של "הילד השני", ששייך להיום בהשגחה פרטית – צריך ללמוד היום כל פרק ב של תניא קדישא, החל מ"נפש השנית" וכלה בכך שיתכן שהנשמה הכי גדולה תוולד לאיש נבזה ושפל. בכל אופן, מאד חשוב לקדש עצמו בשעת תשמיש, כדי להמשיך לילד לבוש קדוש, דרכו הוא מקיים את המצוות במחשבה, דבור ומעשה – שלשת לבושי הנפש. לאדם יש מחשבה, דבור ומעשה, והקדושה שלהם תלויה בקדושה שהוא מקבל מההורים.

לחיים לחיים, לילד הזה מסתמא יש נשמה גדולה, ובוודאי קבל מההורים לבוש קדוש, וכך שכל החיים צריך להיות "הילד השני" – "נפש השנית בישראל" היא כל החיים "עם הילד השני אשר יעמד תחתיו".

כמה שוה "הילד השני" (מקור הביטוי הנפש השנית)? אור אין סוף, "ואהבת", פעמיים אור – גם יחוד של שנים. כלומר, ממוצע המלים "הילד השני" הוא אור, כמו אור של חנוכה. הסוד של אור-אור, "ואהבת", הוא גימטריא שמובאת ומוסברת בספר התניא[עח]. שנזכה כולנו להיות "הילד השני אשר יעמד תחתיו". המלה הראשונה בפסוק היא "ראיתי", ששוה ג"פ אור. אחר כך כתוב "אשר יעמד תחתיו", שעולה ז"פ אור (רק ראשי וסופי התיבות עולים ג"פ אור, כמו "ראיתי", ואמצעי התיבות עוד ד"פ אור). אם כן, כל הפסוק הזה מלא אור של נרות חנוכה. הצמח צדק כותב שהענין של "הילד השני", שיש לו כח לייחד את השנים, הוא בתוך "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[עט], "בשני יצריך"[פ]. "הילד השני" הוא הכח לאהוב את ה' בשני יצריך, גם נפש האלקית וגם נפש הבהמית – עיקר ההמתקה, אחרי שיש הבדלה ואחרי שיש גם הכנעה. העיקר הוא להגיע ל"ילד השני", המתקה. לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הנצח בחנוכה הוא נס הנצחון וההוד בחנוכה הוא נס פך השמן.
• יסוד התניא – "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" – הוא ההכנה לחנוכה.
• "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" באה מסוד שער הנון – האמונה שמעל כל ההשגות.
• מקור הביטוי "הנפש השנית" הוא בלשון הפסוק "הילד השני" (תיאור ליצר הטוב בקהלת).
• היחס ל"מלך זקן וכסיל", "ילד מסכן וחכם" ו"הילד השני" הוא עבודת הכנעה-הבדלה-המתקה.
• עבודות הנפש האלקית – אתכפיא ואתהפכא – הן הבדלה והמתקה.
• יצר הרע הוא הרע של הנפש הבהמית.
• לכל אדם יש שני יצרים טובים – הטוב של הנפש הבהמית (ה'מזמין' הבדלה) והנפש האלקית (השואפת להמתקה).
• המכנה המשותף של שני היצרים הטובים, הבהמי והאלוקי, הוא המדות הטובות שבטבע ישראל, רחמנים וגומלי חסדים.
• עבודת "הילד השני" היא לחבר שנים יחד – עבודת ה' "בשני יצריך".
• כח חיבור השנים מתבטא במצוות כפולות שונות.
• בחנוכה מתגלה כח "הילד השני" ביחוד "מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל", בחיבור הנצח (נס הנצחון) וההוד (נס הנרות) ובעצם ההתקדמות של "מוסיף והולך" בכל יום.
• "הילד השני" עולה "ואהבת" (שניות של אור-אור) – "'ואהבת... בכל לבבך' – בשני יצריך".