1

שבת קדש פרשת קרח, אדר"ח תמוז ע"ז – כפר חב"ד

רמח אותיות (עו-פב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות עו: ברית ההתקשרות לה' בכל דבר

סוד הברית לה' בכל קשר

עו. מאן דנטר ברית איקרי צדיק [פשט הזהר הוא שצדיק הוא מי ששומר את בריתו שלא תפגם.]. פירוש: שצריך לנטור שההתקשרות תהיה רק לאלקות ובכל דבר שלפעמים יתקשר יהיה רק לאלקות [יש כל מיני דברים שאדם מתקשר אליהם. חדש תמוז הוא חדש של תיקון הראיה (החוש של תמוז הוא חוש הראיה) – עם כל מה שרואים יש איזו התקשרות. אבל יש דברים, יותר במודע, שרוצים להתקשר אליהם – חבר, איש ואשה, רב ותלמיד. הרב המגיד ממעזריטש אמר שרב ותלמיד הם המשל העיקרי לכל סדר השתלשלות, ויש שם התקשרות חזקה מהרב לתלמיד והתקשרות חזקה מהתלמיד לרב – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כדלקמן.

בכל אופן, לכל דבר שחווים בחיים יש איזו התקשרות (על חוה, לשון חויה, נאמר "ותרא האשה וגו'", וכפירוש רש"י בשם המדרש "ראתה דבריו של נחש והנאו לה והאמינתו". על ידי חוש הראיה היא התקשרה בדעתה לעץ הדעת טוב ורע ולדברי הנחש "כי יֹדע אלהים וגו'"), ועבודת שמירת הברית היא להתקשר לה' בכל דבר – על דרך "שויתי הוי' לנגדי תמיד", ולא רק שאני שם אותו מולי אלא שאני מתקשר אליו. מספרים שלרבי המהר"ש היו משקפים עם אותיות י-ה-ו-ה בפנים – שם היה בשביל שמירת העינים, לא להסתכל על מה שלא צריך. אי-הסתכלות על מה שלא צריך קשורה בעיקר להמשך, לאות פב שנלמד בהמשך. כאן אומר שיש התקשרות לעוד דברים, התקשרות טובה שלכאורה אינה דווקא לאלקות – קשר נכון עם מישהו צריך לא להיות 'סתם קשר' אלא קשר של ברית ונאמנות, התקשרות אותה האדם שומר ומייקר – אבל צריך לדאוג שההתקשרות לכל הדברים תהיה לאלקות. יחסית, הדגש על ההתקשרות הנאמנה, כריתת הברית בכל קשר, נוגע למשפיע עוד יותר מאשר למקבל – ההתמסרות של המקבל למשפיע טבעית יותר, אבל צריך להדגיש למשפיע שעליו לדאוג למקבל ולהיות אכפתי כלפיו.].

התקשרות מלמטה למעלה ומלמעלה למטה

ולפעמים הוא מלמטה למעלה, כפירוש הפשוט במאן דנטר כו' [הברית עם ה', התקשרות של הצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – עם הקב"ה, שמבחינת האדם היא מלמטה למעלה.], ולפעמים מלמעלה למטה [כמו משפיע ומקבל – רב ותלמיד, איש ואשה ואפילו שני חברים שאחד מהם יותר משפיע מהשני. כמו שאמרנו קודם, בכל דבר שאתה מסתכל עליו – הכוונה הטובה היא שאתה משפיע בו, מקרין לו. צריך להקרין לו מתוך שאתה רואה את ניצוץ האלקות שבו, כלומר שאתה רואה אלקות – "שויתי הוי'". בכל דבר צריך לראות אלקות, אבל העיקר הוא במערכות יחסים בין אדם לחברו – כפי שהוסבר לעיל – שהרי אין דבר בעולם שמשקף ומגלה אלקות יותר מאשר יהודי.

דוגמה חשובה נוספת של התקשרות הברית מלמעלה למטה היא הקשר של כל יהודי עם ארץ ישראל. כתוב "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך"[ב] – לכל יהודי יש התקשרות לארץ כמשפיע, מלמעלה למטה, וצריכה להיות כריתת ברית שמתבטאת במדיניות של "אף שעל", כפי שהדגיש הרבי. לאחר חורבן בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, אבל בארץ ישראל הקב"ה מתגלה בכל סנטימטר – צריך לקיים מה שכתוב כאן, שבהתקשרות לארץ ישראל מתקשרים לאלקות. והדברים נכונים בפרט אצל מי שמוסר את נפשו על ארץ ישראל ועל הקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, להנחיל את הארץ לבניה – כך מתקשרים לעצמות הוי' אלהי ישראל.], ודי למבין.

הצדיק השלישי בהתקשרות הצדיקים

עד כאן הפשט. נוסיף כמה רמזים: ברית עולה ג"פ צדיק, וכל צדיק הוא יב פעמים טוב ("אמרו צדיק כי טוב"[ג]) – יב צירופי שם אהוה, השם המקשר בין שמים וארץ ("את השמים ואת הארץ"[ד]), כמו הצדיק ("דאחיד בשמיא ובארעא"[ה]). ברית עולה לו פעמים טוב, כנגד לו הצדיקים שבדור, שמקבלים את פני השכינה בכל יום, דהיינו שמקיימים ענין זה ורואים שכינה בכל דבר.

מה הפשט שיש ג"פ צדיק בתוך ברית? פעם הסברנו[ו] לפי דברי רבי לוי'ק על הזהר[ז], אבל כעת נסביר שכל ברית-התקשרות היא שלום – תכונת היסוד – וכמו שהרבי מסביר, שלום הוא רק בין שנים, לא באחדות פשוטה מוחלטת. כך גם ברית היא בין שנים, אבל כל פעם שיש שנים צריך להיות השותף השלישי, "צדיקו של עולם". החידוש שאפילו כאשר אני מתקשר לה', אם אני מקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – שמוסבר ב"היום יום" בעשי"ת[ח] שהיינו לראות את הכח שמהווה את העולם בכל יום ובכל רגע מאין תמיד, בסדר של י-ה-ו-ה, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות – ההתקשרות היא בעיקר לאור הממכ"ע, יחד עם המקיף של הסוכ"ע שעליו. עדיין, התקשרות היא למה שאני יכול להתייחס, וצריך להיות ממד של שותף שלישי, מקיף דמקיף, כמו רדל"א, שאני רק מאמין בו והוא האחדות האמתית. שוב, כל התקשרות היא בין "צדיק עליון" ל"צדיק תחתון" – "ועמך כֻלם צדיקים", כמו יוסף ובנימין, איש ואשה, "איהו צדיק ואיהי צדקת" – כדי לגלות את השכינה ואת חידוש העולם בכל רגע ממש ("צדיקים יירשו ארץ"[ט]), וביניהם יש גם את הצדיק השלישי, השותף השלישי, עצמותו יתברך שלמעלה, שהוא האחדות האמתית (ולא אחד מהשנים).

נטירת הברית – הכלל הגדול בתורה

כתוב כאן שצריך לנטור את ההתקשרות כו'. השרש נטר הוא גם בארמית, לשון הזהר, וגם בעברית. הפסוק הראשון שבא לראש הוא "לא תקֹם ולא תטֹר"[י]. המשמעות ממש הפוכה: מי שנוטר איבה למי שפגע בו מקלקל את הברית – במקום לכרות ברית הוא כורת-מנתק את הברית. אם כן, המלה "נטר" היא לכאן ולכאן, בנגלה שבתורה היא מופיעה בהקשר של פגם הברית ובפנימיות התורה בהקשר של שמירת הברית.

קודם כתוב "לא תקם", ועל ברית כתוב "חרב נֹקמת נקם ברית"[יא] – נקמה ועונש על מי שהפר את הברית (אנחנו לא אוהבים עונשים...). "נקם ברית" הוא במשמעות שלילית, דינים על משהו לא רצוי, אבל יש עוד פירוש. לפני הרבה שנים – כשרוב התמימים כאן עוד לא נולדו – הסברנו בבית משפט שהמובן החיובי של נקמה הוא מלשון תקומה (נ קמה, הנקמה מקימה את המלכות מעפר). ה"לעֻמת זה" בקדושה של "נקם ברית" הוא קימת הברית, "אבר חי" – כדי להתקשר צריך "אבר חי", אחרת אי אפשר להתקשר. צריכה להיות קימת הברית על מנת להתקשר וצריך נטירת הברית בקדושה כדי לשמור שההתקשרות תהיה רק לאלקות.

המשך הפסוק "לא תקם ולא תטר" הוא "ואהבת לרעך כמוך", ה"כלל הגדול בתורה". לא סתם "מאן דנטר ברית איקרי צדיק" אלא רומז לכלל הגדול בתורה, "ואהבת". סיום הפסוק הוא "אני הוי'", ממש מה שכתוב כאן: בהתקשרות לחבר, "ואהבת לרעך כמוך", "'כמוך' ממש" – ויהודי חייב התקשרות, כמו שלמדנו על "הקשֻרים ליעקב" – הוא בעצם מתקשר לאלקות שיש בחבר, "אני הוי'", ובכל דבר יש "אני הוי'". אם כן, הרווחנו כאן פירוש יפה לפסוק "לא תקם ולא תטר... ואהבת לרעך כמוך אני הוי'".

את אות עז למדנו כבר[יב].

ב. אות עח: תיקון השיחה הספונטאנית בין החסידים

ביאת המשיח – שהעיתונים יעסקו בחסידות

עח. אדמו"ר האמצעי אמר: וואס שמועסן יונגע לייט צווישן זיך [מה שמדברים אברכים צעירים ביניהם. פעם אברכים צעירים היו בגיל של הבחורים כאן, היו מתחתנים מוקדם ממה שמקובל היום. כל אחד שיושב כאן הוא עם פוטנציאל להיות אברך – חלק שייכים לכך יותר מהר, אצל חלק עדיין פחות רצוי כרגע...] איז דאס שערי תשובה [הם מדברים על עניני הספר "שערי תשובה" (של אדמו"ר האמצעי עצמו). מה שעובד אצל האברכים הצעירים, מחלחל בקרבם, הוא תיקון – תיקון הברית ובכלל תשובה. הדבר הספונטאני הוא איפה שאתה נמצא בעולם. הווארט הזה מתקשר לרצון אדמו"ר האמצעי שכאשר חסידים בכלל – לא רק יונגע לייט – נפגשים ברחוב הם ידברו על עתיק ואריך. זהו הכלל, ובאות הזו יש שני פרטים בתוכו – שיחת האברכים ושיחת בעלי הבתים, כדלקמן.],

היום המצב עגום, שמה שאנשים מדברים ספונטאנית הוא חדשות מהרדיו, דברים עגומים ביותר, הכי שליליים. רואים מהתלהבות המראיינים והשדרנים ברדיו כמה כל החיות היא רק בפשע. אני לא שומע חדשות – או שמישהו מועיל בטובו לעדכן אותי מה יש בחדשות, או שמדי פעם אני נוסע במונית והנהג פותח את החדשות ברדיו. אלה הרשמים מנסיעה עם נהג מונית שפתח את הרדיו... הכל היה דיבורים למה מישהו קבל מאסר רק של עשר שנים ולא עשרים או מאסר עולם. כל החדשות הם רק פשעים ומשפטים – אותו דבר, הפשע ומה שנגזר בעקבותיו. על מה עוד מדברים בעיתון? יוקר המחיה, אם פחות או יותר טוב לנו. למה מדברים כל כך הרבה על הנושאים האלה? אין להם איזה חידוש על עתיק ואריך?

אדמו"ר הזקן אמר שאת ביאת משיח יפרסמו בעיתונות. הפירוש הפנימי, לדעתי, הוא שברגע שבעיתונות יתחילו לפרסם חדשות של עתיק ואריך – מה קורה בעתיק ואריך ואיך הדברים משתקפים במציאות, חדשות של חסידים – זהו בעצמו ביאת המשיח (מתקשר למה שנראה מחר באות קס שלחסידי אדמו"ר האמצעי לא היה חסר משיח – הכל היה חסידות). הכל מלחמה על התקשורת, על הקליפה הקשה מבין שלש הקליפות הטמאות[יג].

שיחת האברכים – תשובה; שיחת בעלי הבתים – תהלים

מה שאתה מדבר מתוך עתיק ואריך היינו מה שנוגע לך. הווארט כאן שאצל בחורים צעירים, אברכים, מה שנוגע הוא שערי תשובה. חשוב לשים לב שאדמו"ר האמצעי מדבר על ספר של עצמו, לא אגרת התשובה בתניא אלא ספר שלו, כי אברכים צעירים קשורים במיוחד לרבי ומדברים על ספר שלו. בתוך שערי תשובה יש שלשה חלקים, השיא הוא החלק השלישי – שנוהגים ללמוד בחדש אלול – "דרך חיים", על שמו קראנו לתנועה שלנו, צריך להקים "תא חדשות", תא תקשורת, כל התנועה היא כדי שהחדשות תהיינה סביב דרך חיים ומה שכתוב שם.

און וואס שמועסן בעה"ב כו' איז תהלים [בעל הבית, שנמצא בתוך מערבולת החיים, בצוק הפרנסה וכו' וכו', הדיבורים שלו – לאו דווקא פסוקי התהלים עצמם, אלא הדיבורים הספונטאניים על המצב והתפלה לה' – הם בעצם תפלה וצעקה לה' כמו דוד המלך בספר תהלים, עם כל הרודפים שם וכו'. בהתחלה יהודי לומד תורה, אחר כך הוא מתחתן ובשלב מסוים הוא הולך לעבוד ויש לו כל מיני קשיים עליהם הוא מתפלל לה'.].

בכל אופן, הווארט כאן שמה שאתה מדבר, מה ה'חדשות' שלך, משקף איפה אתה נמצא בעולם. אדמו"ר הזקן רצה, זו כל החסידות, שידברו אודות עתיק ואריך, וכאן מתחלק לחסידים צעירים ולבעלי בתים. בעלי בתים הם תהלים, לא דווקא חסידות של אדמו"ר האמצעי ולא חסידות בכלל אלא תהלים, חוזר לדוד המלך, "נעים זמירות ישראל", אבל האברכים חוזר לספר שלנו, "דרך חיים". בכללות, כל ספרי אדמו"ר האמצעי נקראים על שם חיים, כמו "תורת חיים" (גם לגלגול הקודם של "דרך חיים", לפני 30 שנה, קראנו "חי וקים"). לכן גם קראנו למוסדות שלנו כך, כ"דור השביעי" לאדמו"ר האמצעי... מאד קשור לחיים – שכל אחד יתעצם עם החיים שלו, "באשר הוא שם", עם המצב שלו. החיים של היונגע לייט מסתובבים סביב תשובה ועל כך הם מדברים. בעלי הבתים מסתובבים סביב תהלים, זו השיחה שלהם. אדמו"ר האמצעי הוא כמו יצחק אבינו, "ויצא יצחק לשוח בשדה", בשיחה ספוטנאנית לפי מה שהוא באותו זמן.

ג. "אשרינו!" – גאות יחידה מתוקנת (אותיות עח-פ, קס)

"אשרינו" – רגלים, אושר והסתכלות

עט. אשרינו שאנו משכימים ומעריבים כו' [בתפלה יש שני "אשרינו" – "אשרינו מה טוב חלקנו" ו"אשרינו שאנו משכימים ומעריבים". חוץ משני אלה, המלה "אשרינו" לא מופיע בסידור, אך כן יש בתהלים. יש במסורה הרבה גרסאות איך כותבים 'אשרנו' – יש בסידור שלנו בצורה אחת, בתנ"ך קורן אחרת ובכתר ארם צובא אחרת. גם המנחת שי, שלא היו לו כל הגרסאות, אומר שראה הרבה דרכים. הנכון הוא "אשֻׁרֵינו", עם קובוץ תחת ה-ש והצירה של ר מלא י – כתיב מיוחד. חוזר פעמיים בתהלים, בפרק יז ובפרק מד. אם כן, יש פעמיים בסדור "אשרינו" ופעם בתהלים באותו כתיב, "אשֻרינו". יש לנו צילום של כתב יד לנינגרד – כתב יד מלא של התנ"ך. כתר ארם צובא, בשל ה'מסחר' שעשו בו, חסר חלקים. על מה שיש בכתר ארם צובא סמך הרב ברויאר, ומה שלא מכתבי יד אחרים – ביניהם לנינגרד. נראה את צילום כתב היד].

"אשרינו" מאד שייך לחב"ד כי הוא צירוף אותיות שניאור. מה פירוש "אשֻרינו"? [לשון ראיה] לא, בתהלים זה לא לשון הסתכלות אלא 'רגלינו' או 'צעדינו', כפי שמפרש המלבי"ם. מי שהרגלים שלו מוליכות אותו בהשגחה למקום הנכון, "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[יד] – שיש לו סיעתא דשמיא ברגלים – זהו גילוי פנימיות הכתר שלו, מראה על האושר הפנימי שלו. מאד מסביר את הפסוק הראשון בתהלים, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", ומכלל לאו אתה שומע הן – אם לא הלך בעצת רשעים כן הלך בעצת צדיקים, בדרך הצדיקים. הרבה פעמים הסברנו את הרשעים-חטאים-לצים וכו' שיש כאן. בכל אופן, "עצת" היינו "כליות יועצות", מקור הרגלים – אתה הולך לפי עצת הכליות. הכליות הן גם שני עצי החיים שמחזיקים את התפארת, ספר התורה, שגם הם כמו שני רגלים.

אדם הולך בשביל לראות – הרגלים צועדות, מבטאות אושר מפנימיות הכתר, ויש בכך גם רמז להסתכלות, ביטוי של הבטה. כמו שנראה באות פב שיש קליפה שאומרת 'תן מבט' בכיוון לא נכון – הרגלים תמיד הולכות כדי לראות משהו, כמו לראות מלחמה (כמו שאחי דוד אמרו על דוד). הרבה פעמים דברנו בל' סיון, אדר"ח תמוז, על כך שמייחד את שני החושים של סיון ותמוז, הליכה וראיה – הולכים כדי לראות. הגר"א בספר יצירה הופך את החושים, שם ראיה בסיון והילוך בתמוז – פעם יחידה שמשנה מנוסח האריז"ל. הוא עושה זאת כי המרגלים הלכו בעיקר בתמוז – נשלחו בסוף סיון – אכן, אצל המרגלים גופא ניכר היחוד של ההליכה והראיה, הלכו כדי לראות. שוב, יש "אשרינו" של הרגלים, "אשרינו" של האושר ו"אשרינו" של ההסתכלות.

מספר המלים בנוסח "אשרינו מה טוב חלקנו וכו'"

כתוב ש"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" היינו חב"ד לפי הסדר, והפעם השניה, "אשרינו שאנו משכימים ומעריבים וכו'", היינו המשכת חסדים וגבורות ב-ה קצוות, "משכימים ומעריבים", ואחר כך הם מתקבצים ביסוד ונמסרים למלכות, ה"אומרים". כמו שלמדנו[טו] על "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר"[טז] – שאחרי כל שלבי ההשתלשלות התכלית היא האמירה. כאן האמירה היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כמה מלים יש כאן? "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" עשר מלים ו"אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום" עוד עשר מלים. כל "אשרינו" הוא כתר ותחתיו יש עוד תשע מלים. יחד עם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שש מלים, יש סה"כ הוי' מלים מ"אשרינו" הראשון עד "אחד", סוף הגילוי של "אשרינו". עוד דבר חשוב במשפט "אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובקר ואומרים פעמים בכל יום" – השניות של "ערב ובקר" חוזרת שלש פעמים במשפט קצר, "בתלת זימני הוי חזקה" של יום ולילה: "משכימים ומעריבים", "ערב ובקר" – חותם המתהפך, קצת בשביל לשים את הערב-החשך בתוך האור, להמתיק אותו – "ואומרים פעמים". "משכימים ומעריבים" הולך על הגברא, "ערב ובקר" על החפצא, ובשני המצבים "ואומרים פעמים" – בשני המצבים חוזר אותו דבר פעמיים.

זכרון ה"אשרינו"

הנקודה הזאת לא ימוש מזכרונו [של האדם.] כו' אף שהוא בעמקי הקליפות [בערב, מצב של "חשך כפול ומכופל" בלשון הרבי.] אבל הלא [בכל מצב] אין עוד כו' בין ביום בין בלילה כו' וד"ל. וזהו שכתוב בתניא פכ"ה שיהיה קבוע בלבו ביום ובלילה [הביטוי שם הוא: "ובזה יובן למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו' אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל". "קבוע... יומם ולילה". הוא כבר אמר זאת קודם, "פעמים בכל יום", כך שהדגש של "יומם ולילה" מיותר – דיוק יפה בתניא, שלא סתם חוזר על המלים, אלא כדי להדגיש לפי הכוונה כאן.].

"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ו"חטאתי נגדי תמיד"

ידוע מה שאמר ר' לייב מסמארגאן ששויתי הוי' לנגדי תמיד וחטאתי נגדי תמיד ולא יבלבלו זה לזה ושניהם יחד יהי' [למדנו קודם[יז] ששיטת חב"ד שאין להתבונן בשפלות האדם תוך כדי התפלה, אלא רק בהכנה – לעמוד להתפלל מתוך כובד ראש, הכנעה. אבל כאן מדובר במצב הכללי של החסיד, שהוא בעצם התירוץ של כל ספר התניא, בסוף פל"ד, ש"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". כל הענין של יהודי הוא נשיאת הפכים – החוש של החסידות, כמבואר במאמר "שלשה חושים"[יח]. ברור שחידוש החסידות במציאות הוא נשיאת הפכים, "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[יט] ו"וחטאתי נגדי תמיד"[כ] בלי לבלבל אחד את השני. מכאן אפשר ללמוד למפרע שאף שבתפלה לא מתבוננים על שפלות האדם, היות שמהות החסיד היא נשיאת הפכים גם השפלות נמצאת שם בעצם – עצם המציאות שלו, יחד עם רוממות א-ל – ורק לא צריך לחשוב עליה.]

(מרבי שמואל בער אי' שזהו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים [ממשיך את הווארט שמדובר בבקר וערב. בקר הוא "חדשים לבקרים"[כא], "שויתי הוי' לנגדי תמיד", מתאים למובא ב"היום יום" שמדובר בעיקר בהתהוות העולמות יש מאין, המוחשית באופן חוייתי במיוחד בבקרים. בערב, "פנה יום", אדם עושה חשבון נפש מה קרה ומה הוא פעל – שהרי "אנן פועלי דיממא אנן"[כב], כל הענין הוא לפעול ביום ולפעול את ענין היום, להאיר את המציאות, "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"[כג] – וכשעושים את החשבון מרגישים את החסרון, שהחסרתי בפעולה שלי, ועל כך נאמר "וחטאתי נגדי תמיד", חטא לשון חסרון. בכל אופן, מה עושים? את סוף אורח חיים – מתחיל ב"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ברמ"א וסופו "וטוב לב משתה תמיד" (זה נמצא בהלכות פורים קטן לגבי ספק האם חייבים בסעודה. הרמ"א, שהוא בשפלות – ולכן הלכה כמותו – פוסק בראש חסידי ואומר שאם יש ספק האם לעשות סעודה או לא, עושים. ככה זה אצל חסידים, בלי תעניות. תעניות קשורות לעצבות, ואצל חסידים העבירה הכי גדולה היא עצבות). כדי להמתיק את "וחטאתי נגדי תמיד" צריך קצת לומר לחיים בסוף היום... להודות לקב"ה על מה שכן הספקתי לעשות, הכל בחסדו יתברך. בכל אופן, התוספת כאן בסוגריים יותר חלשה ממה שהיה כתוב קודם, כי קודם היה כתוב שלא יבלבלו אחד את השני כשיהיו יחד ממש, ובסוגריים מחלק אותם בין הבקר והערב, שני התמידים של בית המקדש. זו גימטריא מפורסמת אצלנו, ששני ה"תמיד"ים – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" ו"וחטאתי נגדי תמיד" – הוי' ועוד חטאתי – שוה תמיד. כל "תמיד" כולל הוי' ו-חטאתי, זהו המצב התמידי של היהודי (ובזכות ה"תמיד" של היהודי, עצם נשיאת ההפכים שבו, יבוא משיח תכף ומיד ממש).]).

גאות יחידה – דוקא בתוך צבא

האות הזו והאות הבאה ברמ"ח אותיות עוסקות חזק ב'גאות יחידה' (ובכלל, רמ"ח אותיות מלא באותיות של גאות יחידה). גאות היחידה של אות עט, שקראנו עכשיו, רק רמוזה בהתחלה, במה שלא כותב בפירוש – ה"אשרינו" הראשון – ועיקר גאות היחידה היא באות הבאה, ממש התוועדות חמה של המשפיע והתלמידים הצעירים, להלהיב אותם בגאות יחידה. חסידים היו אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו" שאנו יהודים, "ומה נעים גורלנו" שאנו חסידים, "ומה יפה ירושתנו" שאנו חסידי חב"ד, חסידים של הרבי מלך המשיח. כך אמרו בחב"ד, ובמקומות נוספים אמרו באותו אופן בשינוי ה"מה יפה ירושתנו", שינוי הדעת (שהוא ענין ההתקשרות לרבי).

'גאות יחידה' הוא ביטוי צבאי, כמו שהרבי אהב לקחת ביטויים מהצבא, ודווקא מהצבא הישראלי, קליפת נגה[כד] שיש הרבה טוב שבנגה להעלות משם. מה אומרת גאות יחידה? קודם כל, שאתה יחידה בצבא – אם אין את כל הצבא מסביב, אין גאות יחידה. גאות יחידה היא לא גזענות של כל האומה, למשל. לכהנים, ובפרט לפרחי כהונה, תתכן גאות יחידה, שהם יחידה של משרתי א-ל עליון, אבל הכהנים הם לא כלום בלי עם ישראל – "שלוחי דרחמנא" לעם ישראל ו"שלוחי דידן" מאתנו לקב"ה. כך כל יחידה היא בתוך מסגרת יותר רחבה.

כך מודגש ב"אשרינו" הראשון, קודם "מה טוב חלקנו" שאנו יהודים – צריכים דווקא בסדר הזה – ואחר כך "מה נעים גורלנו" שאנו חסידי הבעש"ט, ואז "ומה יפה ירושתנו" שאנו חב"דניקים. אם יש בעולם רק חב"דניקים – אוי ואבוי. כך, אף שעם ישראל הוא "ממלכת כהנים", אם כולם היו עובדים במקדש ואף אחד לא היה עושה משהו אחר בחיים אוי ואבוי, לא היה כלום. אם אנחנו אומרים שבתוך חב"ד אנו חיל האויר – או איזה משל שלא ניתן – זהו רק חיל מיוחד. יחידה היא פחות מחיל – יש כתה, גדוד, פלוגה, חטיבה וכו'. יחידה קרבית היא כמו סיירת – גאות יחידה הכי גדולה יש בסיירת מטכ"ל, אבל אם רק היא היתה היא לא כלום, היא יחידה בתוך צבא שלם. גאות יחידה גם נותנת הרבה מוטיבציה וכח להוכיח את עצמו – יש בה קטנות. בכל גאות יחידה יש קטנות של "נער ישראל", אבל היא כדי לתת לו את האומץ, העוז והמוטיבציה להצליח במשימות שלו.

גאות יחידה – מניע להפצה

עוד ווארט כללי של גאות יחידה – קשור למה שלמדנו לפני כמה שבועות[כה] – שלחסידי חב"ד היתה מסירות נפש להפיץ את החסידות בעולם, כי הבינו שזכו באוצר, בדבר הכי יקר, וטבע היהודי שאם יש לי משהו יקר הוא מאד רוצה לשתף את כולם. זהו הסימן שבאמת יש לך משהו יקר. כלומר, גאות היחידה עושה שתרצה להפיץ, ואז יקוים התנאי של המשיח "יפוצו מעינותיך חוצה"[כו] ויבוא משיח – גאות יחידה גורמת שתהיה מודע לכך. אם יש גאות יחידה רוצים להפיץ, כמו ש'ירדנו' על הרבנים שהלכו להודו ואמרו שהיהדות היא לא להפצה החוצה (ח"ו) אלא רק עבור קבוצה מסוימת. אצלנו התפקיד של יחידה קרבית היא לשם קירוב לבבות – לקרב את כולם, עד למהפכה הרביעית שמקרבת גם את אומות העולם, "כי אז אהפֹך אל עמים וגו'"[כז]. יש ודאי הרבה התנגדות לרצון לקרב, ולכן צריך להיות עם גבורה ועוז, בלי שום מורך לב, כדי לקרב (ואז יקוים "פדה בשלום נפשי מקרב לי").

הדגשת האין-ערוך – דוקא כאשר רואים את הדבר בחוש

כל זה מעבר לאות הבאה, שהכי עוסקת בגאות יחידה:

פ. והבדילנו מן הטועים [יש טועים ב-ט ותועים ב-ת. טועה ב-ט הוא מי שחושב שהולך בדרך נכונה, אבל טועה.] – יש טועים [ב-ט] וסוברים שהולכים בטוב [יש מי שיש לו דרכים, גם באידישקייט, וסובר בטעות שזו הדרך הנכונה באידישקייט.] – [ויש] תועים [ב-ת] הם שמבקשים הדרך [תועים ב-ת הם כמו יוסף הצדיק – שייך לראש חדש תמוז – שמחפש את הדרך, יודע שהוא תועה.] הבדילנו מן הטועים [צ"ל "התועים" ב-ת. מה היחידה הקרבית שלנו צריכה לכוון?] שאין אנו צריכים אף לבקש הדרך [אין לנו מה לחפש בחוץ. ברוך ה' זכינו לדרך.], שע"י הבעש"ט נתגלה לנו הדרך האמיתי, ואין לנו לחקר ולחדש הלא גלוי לעינים [ויותר מגלוי לעינים.]... אמר ברור יותר מאלאמפ [מהמנורה, יותר ברור מחוש הראיה:] חוש הראי' יכולין לטעות בלילה בחלון מטה [לא לראות אם חלון או מטה, בלילה חוש הראיה לא עוזר לך. אפילו כשיש לאמפ, מנורה, אצלנו גלוי יותר מכך:] אבל זאת לא [אצלנו לא ככה.]. הבדילנו – קדוש ומובדל [וצריך להיות פשיטא אצלנו שכל דבר אחר חוץ ממה שנחלנו, "מה יפה ירושתנו",] לא זו הדרך כלל וכלל [הוא מדבר כאן מאד חזק לבחורים.]. ו[ה"הבדילנו" שלנו הוא]לא במדריגה כמו כסף וזהב [ששתיהן מתכות יקרות, עם ערך ביניהן, "כמעלת הזהב על הכסף". אבל] אנו גבוהים [באין ערוך,] רק קדוש ומובדל וד"ל [לגבי כל דבר אחר – ברסלב, פשיסחא, לא משנה מה... (כך צריך לחנך בחור בתומכי תמימים. אך ראה לקמן בענין "פתיחות הזדהות התכללות" שכל זה מדובר בשלב ההזדהות, בחינת "הבדלה", משא"כ בשלב ההתכללות, "המתקה").].

[הרב פנה למשפיע בחב"ד ושאלו] איך אתה מעביר למושפעים שלך, עם איזה תוקף בוטה שחב"ד מובדל בערך מכל דבר אחר וכל דבר אחר ממש גארנישט ביחס לחב"ד? [אני אומר, כמו ששמעתי אצל הרב לפני עשרים שנה, שחב"ד היא כמו מכשיר רדיו – כשיש מכשיר אפשר לפתוח בכל גל שאתה רוצה, אבל אם אין מכשיר לא יעזרו כל הגלים והתדרים של התחנות כי אי אפשר לקלוט. היות שחב"ד היא המכשיר עצמו, כל מה שאתה קולט אתה מבין יותר טוב – מבין ברסלב יותר לעומק, בהבנה על כל פנים, כי יש את מושגי חב"ד. בכך 'אין ערוך'.] הרבה פעמים איני זוכר מה שאמרתי למישהו, אבל את זה אמרנו להרבה אנשים – משל מפורסם אצלנו. בכל אופן, זה אולי דומה, אבל לא בדיוק מה שכתוב כאן... כאן הוא לא מדבר על המכשיר אלא על התדרים עצמם, שאם אתה עולה על הגל של חב"ד, על השידור של חב"ד, גם השידור הוא באין ערוך ביחס לכל שידור אחר. יש כאן שתי רמות של אין-ערוך.

יש עוד נושא גדול, שאמרנו הרבה פעמים – קשור גם אלי, איך השתכנעתי בפשטות שחב"ד היא "הבדילנו מן התועים" – הנגינה החב"דית. מי שיש לו חוש בנגינה יודע שהנגינה החב"דית היא באין ערוך ביחס למשהו אחר, אפילו ביחס לדברים שקרובים (כמו סלונים, כפי שהזכרנו הרבה פעמים).

בכל אופן, משפיע שיכול לומר כך, בכזה תוקף, הוא משפיע שאצלו באמת גלוי לעינים כמו שכותב כאן – יותר מחוש הראיה הגשמי – וספק אם יש כאלה היום. מי שבאמת זכה לגילוי כזה יכול גם לומר כך. חשוב להזכיר את דברי הרבי הרש"ב, שאם גאות יחידה זו מביאה אותך לבטל מישהו אחר – כל החסידות לא תעלה בידך. הוא מספר שאצל אדמו"ר הזקן היו שתי כתות, אלה שבטלו אחרים ואלה שלא בטלו אחרים – אצל הראשונים לא התקיימה החסידות בידם ואצל האחרונים כן. זו גאות יחידה שבאה עם ענות חן. [אם יש מישהו שפעם הרגיש את גאות היחידה בגלוי ועכשיו כבר לא מרגיש, עדין יכול להתנהג בגאות יחידה?] כן. משהו שדומה לכך, שמסופר על כמה צדיקים שהיו צריכים לעשות "מופת", היו אומרים ש'אנחנו לא יודעים לפעול את הענין, אבל נספר על צדיק שעשה כך וכך' וממילא ה"מופת" היה קורה.

אהבת כל הצדיקים

אצלנו המוטו הוא "אוהב צדיקים", ורואים למעשה מהחסידים הכי גדולים, כמו רבי הלל, שהיתה להם גאות יחידה הכי גדולה של חב"ד ועם זאת מצטטים כל פעם ווארט מאחד מתלמידי הבעש"ט כשמתאים למה שרוצים להסביר – אוהבים מאד להכליל את כל ההברקות והתובנות של כל הצדיקים. קצת מזכיר, להבדיל, את "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין", שאנו מסבירים שיש נקודות חכמה אבל אין משנה סדורה שהיא תורה. כך אפשר להסביר כאן שדרך החיים השלמה של חב"ד היא באין ערוך, אבל נקודתית ודאי יש המון נקודות לקלוט מכולם, כמו בענין שבע החיות הטהורות הידוע אצלנו[כח].

בכל אופן, "מקום הניחו לנו" הקב"ה, ובודאי בדור העשירי של הבעש"ט יש ענין שלא היה בדורות הקודמים ובווארט הזה, של התכללות, כמו שמוסבר במאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות"[כט] – זהו ווארט של הזדהות, הבדלה, ואנחנו בדור שכבר שואפים להמתקה, התכללות כנ"ל. אצלנו מתוועדים עם הבחורים בנימה קצת אחרת. שייך גם למעבר מהקו לשטח – הקו הוא בסכנת שבירה. כאן יש הבדלה, "והבדילנו", והבדלה מוגזמת היא בסכנה. מה הסכנה? להתחיל לבטל את האחרים, כמו אם הכהנים היו מבטלים את הלוים והישראלים. עיקר הווארט שבחור שבא ומחפש אלקות – אומרים לו שכאן מצאת. כל הבחורים שהגיעו לתומכי תמימים היו בחורים שחפשו את הדרך. אם יש משפיע שאצלו כל כך גלוי, שיכול לומר בפשטות "מצאת", אין לך יותר מה לחפש ורק תתחיל להתעצם עם הדבר הזה – אז באמת "אשרינו".

מה שכתוב כאן מזכיר מה שכתוב בהמשך, נסתכל באות קס:

יציאה מהגלות ע"י לימוד חסידות

קס. נאמר בזוהר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר ... יפקון ביה מן גלותא". פירוש הדבר: על ידי ספר הזוהר מתפרסם גילוי אלוקותו יתברך בעולם [וכך יוצאים מהגלות. מהו גילוי אלקותו בעולם? "יחודא עילאה", "יחודא תתאה", "כולא קמיה כלא חשיב", "אני הוי' לא שניתי", "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו'", כל השתלשלות העולמות.], וכל השתלשלות העולמות והדורות הראשונים לא זכו לזה (וזו נחמתינו אף בהיותינו נשמות שפלות מאוד [זו כבר דוגמה לאיזון גאות היחידה עם שפלות אישית. אנחנו מצד עצמנו מאד בשפלות, והנחמה שה' גילה לנו את האלקות, ספר הזהר.]) ובזה יוצאים מהגלות.

וכשם שהוא בבחינת עולם כן הדבר בנפש האדם [כמו שיש גלות חיצונית, שעבוד מלכויות, יש גם בנפש שעבוד.] שגם היא בגלות ככתוב "גלו לאדום שכינה [ה"חלק אלוה".] עמהם" (כידוע ליודעי ח"ן), ועל ידי לימוד החסידות יוצאת הנפש מגלותה [כמו שהרבי אומר שהדרך הישרה להביא את המשיח היא לימוד עניני גאולה ומשיח, לימוד ענינים אלה גופא. בכל הדורות בחב"ד למדו "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה" וכו', עניני אלקות שיתגלו בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – גילוי ענינים אלה זו הגאולה עצמה.]. והיינו, שמלבד הפעולה על האדם כתוצאה מהלימוד שמשתנה ונעשה מהות אחרת, הנה גם בעת הלימוד עצמו שעוסק בענין "ה' הוא האלקים" וכיצד אין ההסתר אמיתי אלא "אני ה' לא שניתי" אף שרואים העולם יש ונפרד וכו' – על ידי זה יוצא הניצוץ האלוקי שבנפשו מהגלות [גם בלי מה שהחסידות אמורה לפעול עלינו שינוי מהות – תוך כדי הלימוד מתגלה באדם הלומד אלקות, זהו כל הענין של לימוד החסידות והחויה האמתית של הלימוד. מי שלא חווה זאת תוך כדי הלימוד ממש לא טעם טעם חיים מימיו. טעם האלקות בלימוד מוציא מהגלות, "בהאי חיבורא דילך".].

וזהו שאמר ר' הלל שבזמן אדמו"ר האמצעי האט ניט אויסגעפעלט משיח [דווקא בדור של אדמו"ר האמצעי לא היה חסר גילוי משיח.], היינו שמפני גילוי האלוקות הרב שהיה בחסידות של אדמו"ר האמצעי כידוע [משה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד', אבל הדור לא היה ראוי ולכן אמר רק "שמע"[ל] – ידיעת המציאות ולא ראית המהות ממש. אצל אדמו"ר האמצעי כבר האיר משיח, שיש בו מעלה לגבי משה רבינו, שיש ראית האלקות ממש – "גדלות ב' דאבא" בלשון הקבלה, שהיא בחינת "פנימיות אבא פנימיות עתיק", הגילוי של משיח כמבואר בכתבי האריז"ל.], לא היה חסר להם דעת באלוקות שזה ענינו של משיח.

לשכוח מהמשיח ע"י רבוי גלוי אלקות

[ודאי שמשיח יגלה עוד יותר דעת באלקות ועוד באופן של ראיה, אך בכל זאת להם לא חסר אז] [עיקר מה שיש להעמיק כאן: אנו כעת הדור השביעי לאדמו"ר האמצעי. מצד אחד, אצלו היתה מאד גאות יחידה, מאד הבדלה מהמתנגדים – אצל הצמח צדק כבר היתה המתקה. אצל אדמו"ר האמצעי אפילו לא נכנסו להתפלל במנין שאינו של חב"ד. היה גם מכורח המציאות שההתנגדות היתה עדיין חריפה ביותר].

בתור דור השביעי של אדמו"ר האמצעי אנו בראש חדש, דור העשירי של הבעש"ט, התכללות אחרי ההזדהות. בכל אופן, משמע פשוט שאצל אדמו"ר האמצעי יותר מכולם – יותר מאדמו"ר הזקן והצמח צדק, יותר מהדור האחרון – לא היה חסר משיח. אצל הרבי היה חסר משיח, הוא צעק משיח ו"עד מתי", ואצל אדמו"ר האמצעי לא היה חסר משיח. כנראה משיח יבוא בפועל ממש בעוד דור בו לא חסר משיח, כי אז מסיחים את הדעת ממשיח. הפירוש ש"משיח בא בהסח הדעת" מכל הדברים האחרים, שחושבים רק על משיח – זהו פירוש ששייך לרבי. הפירוש שלנו, שהיות שמשיח כבר נמצא, כמו בחדר של רבי מנחם מענדל מויטבסק, אין מה לחשוב על משיח. לא אותו דבר, אבל מזכיר את רבי הלל בגמרא[לא] שאומר שכבר אכלנו את המשיח – כאן לא מפרשים שאכלנו, אלא שכעת אוכלים, וממילא אין מה לחשוב יותר על משיח. כך היה אצל אדמו"ר האמצעי, וגם אצלנו צריכה להיות בחינה כזו – אך היא רק אם יש באמת ריבוי גילוי אלקות, ראיה באלקות.

הכל כאן התחיל מספר הזהר, ואחד מסימני ספר הזהר הוא מה שחוזר הרבה פעמים, שמישהו אומר איזהו סוד והחבר ששומע ממנו אומר שאם לא באתי לעולם רק כדי לשמוע דברים אלה דיי. התחושה הזו נקראת ביאת המשיח. אם גם בדור שלנו אפשר לומר ככה על משהו שמתחדש – משיח כאן, ואז ממילא מסיחים את הדעת ממשיח, וממילא הוא גם בא בכל שיעור הקומה שלו, מהרוחניות עד הגשמיות. את הגילוי הזה אפשר להשיג מדא"ח, מתורת אדמו"ר האמצעי – זהו ספר הזהר. שייך גם למה שדובר לעיל, שהאברכים הצעירים מדברים דווקא מדרך חיים, הדרושים שלו. רבי הלל היה מאד קשור לצמח צדק, ורוב הדרושים חוזר על דרושיו – רק מעט של אדמו"ר האמצעי – אך פשיטא אצלו שגילוי אלקות ממש אפשר להשיג בדא"ח של אדמו"ר האמצעי דווקא.  משיח הוא דעת באלקות ולחסידי אדמו"ר האמצעי לא היה חסר.

כל הדבר הזה הוא האתגר של חדש תמוז, שהחוש שלו הוא הראיה – להגיע לראית אלקות. הוא מתנצל בסוף, שלמשיח ודאי יהיה עוד משהו לומר חוץ מהדא"ח של אדמו"ר האמצעי, הגם שהרבי אמר שעוד לא התחילו לדלות את האוצרות שבדברי אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, בלימוד דא"ח יצא ניצוץ האלקות, "נפקא מגלותא" – כשיש חויה זו על ידי הלימוד זו מדרגת משיח.

ד. אותיות פא-פב: חסידות לאברכים הצעירים

שתי האותיות הבאות הולכות יחד, נסביר בקיצור:

נסיון 'לגנוב' חסידות

פא. אדמו"ר הזקן הי' אומר יונגע חסידות כידוע ולא הניחו הגדולים ליכנס ולא הם [הקטנים, להכנס לחסידות] להגדולים. ור' זלמן זעזמער [שהיה שיא השכל האלקי,] בחפצו לשמוע היונגע חסידות בקש מהאברך שמתאכסן ביחד עמו [התאכסן עם אחד הצעירים.] שכשיבוא השליח עבורו [לא ידעו כלל מתי יהיה – חיכו שבועות עד שיבוא שליח להזמין אותו לשיעור. נסעו שבועות שלמים וחיכו, "כולי האי ואולי", שיזמינו אותו. לא ידעו מה התכניות, אבל היה משטר מה שייך לכל אחד.] יודיעהו ויתגנב לשם, וג' שבועות לא קראו להאברך (ומעצמם לא הורשו ללכת [היו צריכים הזמנה אישית לכל אחד.]) ושבא השליח ישן רז"ז (ביום) וכשהקיצו [האברך הצעיר.] מרוב מהירותו שכח ליטול ידיו ובהכנסו לחדר החסידות גער בו אדמוה"ז בזה"ל: וואס איס דאס וואס איז דאס אָן נעגל וואסער [מה זה, מה זה, בלי נטילת ידים.]. ותיכף ברח משם [על פי נגלה לא כל כך נורא אם אין נעגל וואסער אחרי שינה ביום – אדמו"ר הזקן כן הקפיד. בכל אופן, מוסר ההשכל שלפעמים עושים חסידישע-גניבה, שאתה מתגנב לרבי או חמור מכך שגונבים את הכתבים – לפעמים מועיל, אבל אם באמת לא צריך גם לא מועיל. כנראה בשביל רבי זלמן זעזמיר הכל היה תיקון – מה שהיה כל כך עם חשק הוא ענין, וגם מה שברח הוא ענין, קבל את שלו. המלים האלה מאדמו"ר הזקן היו באמת מה שהיה צריך לשמוע. הוא הפך להיות צעיר באמת – לא רק שהתגנב לשמוע מה אומרים למישהו אחר, אלא זכה לשמוע מה אומרים לו עצמו.].

מהות ה"אמורי" – פגם הראיה

התורה הבאה:

פב. אמורי – פירושו איז א זאגער [אחד שאומר, ומה הוא אומר?] גיב א קוק אהינצו [תעיף מבט לשם.], און ער גיט א קוק איז ער מטמא די אויג [וכאשר הוא מעיף מבט הוא מטמא את העינים.]. ולשון זה שמע א' בהיונגע חסידות ויותר לא שמע שלא היה מהאברכים ורק הצליח לו ששמע דברים כאלו [רבי זלמן זעזמיר לא הצליח ומישהו אחר כן הצליח. דווקא כי רבי זלמן זעזמיר היה באמת חשוב – הוא לא הצליח. סתם מישהו כן הצליח לשמוע משהו כשלא היה שייך לקבוצה זו. כנראה זכה לשמוע מה שהיה 'בול' שייך לו. כאן רואים קשר בין חוש הדבור וחוש הראיה, ניסן ותמוז, וקודם ראינו קשר בין חוש ההילוך וחוש הראיה, סיון ותמוז. אמֹרי אותיות מאיר, הלעומת זה של רבי מאיר שמאיר עיני חכמים בהלכה – אומר להם לאן להביט באור תורתנו הקדושה. כתוב "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמֹרי עד הנה" – דור רביעי רומז לחדש הרביעי, חדש תמוז, תיקון חוש הראיה (הקשור בפרט לארץ ישראל, סוד "אוירא דארץ ישראל מחכים" – "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". "ודור רביעי ישובו" = ארץ ישראל). "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה" = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"!].