יסוד שביסוד
התוועדות יסוד שביסוד
ספירת היסוד ותיקונה בספירת העומר
פתח דבר
החוברת שלפניך היא סיכומו של שיעור שניתן בישיבת "עוד יוסף חי" שעל ציון יוסף הצדיק בשכם תובב"א. השיעור ניתן בכ"ו אייר ה'תשנ"ח, ביום הארבעים ואחד לעומר - יום ה'יסוד שביסוד', ויום ההילולא של החסיד המפורסם הרה"ק יצחק אייזיק מהומיל זצ"ל.
עיקר תיקון המידות בספירת העומר הוא על ידי המשכת מוחין, והתבוננות בענינה של הספירה. נתבונן בענינו של היסוד שביסוד, ועל מנת להבין נשתדל גם להעמיק בכל ענינה של ספירת היסוד, ובפרט בנה"י[1] שביסוד - כידוע שכל המוטבע שבנפש, הנה"י, הוא 'סדר אחד' ויחידה אחת המשכית.
בפרק הראשון והשני, נדון בקשר של ספירת היסוד ל'עולם החדש' של המשיח, ולעבודת ההתבוננות בנפש. בפרק השלישי נברר מהו ענינה של ספירת 'יסוד שביסוד', ובפרק הרביעי נראה כיצד באים הדברים לידי ביטוי בעבודתנו בעולם.
א - ביאת המשיח - 'סדר עולמי חדש'
היסוד - המידה ה'חבדי"ת' בשבע המידות
כאשר אנו מעמיקים מעט בענינה של ספירת היסוד, אנו מגלים כי היסוד היא הספירה ה'חבדי"ת'[2] ביותר מבין המידות המתקנות בספירת העומר. בברית נמשכת טיפת הזרע, שהיא טיפת המוחין כידוע. ספירת היסוד קשורה במיוחד במח הדעת (כפי שנרחיב עוד לקמן), והיסוד עולה בדעת להמשיך משם את טיפת ה'זרע קדש'[3].
ספר התניא קדישא (ספר היסוד של חב"ד) "מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'[4]"[5]. על פי הקבלה יש לבאר כי בפסוק רמוזות מידות חב"ד מלמטה למעלה - "בפיך" רומז ל"דעת דגניז בפומא", "ובלבבך" רומז ל"בינה ליבא", "לעשותו" רומז ל"כולם בחכמה עשית". סדר הספירות דעת בינה חכמה, הוא הסדר המוליד את ספירת היסוד[6]. גם עצם ענינה של ספירת היסוד, החיות בכל מעשה ודבר, לעשותו ב'אבר חי', תלוי בספירת הדעת - "אין קישוי אלא לדעת"[7].
היסוד - 'חוש' ב'קדימה ואיחור'
בעל ההילולא של יום 'יסוד שביסוד' - רבי אייזיק מהומיל - אמר לפני הסתלקותו כי הוא רואה את החושך כפול ומכופל שיבוא בדורות "עקבתא דמשיחא", ושום דבר לא יעזור לשבור את החושך ולהביא את המשיח, אלא יצטרכו "סדר חדש"[8].
ספירת היסוד קשורה במיוחד עם ענין הסדר. בקונטרס כללי החינוך וההדרכה[9] של אדמו"ר הריי"צ ישנם שבעה תנאים בחינוך והדרכה. שבעת התנאים מקבילים לשבע הספירות[10]. התנאי השישי, המכוון כנגד ספירת היסוד, הוא "הקדימה והאיחור באופני ודרכי החינוך". ספירת היסוד היא הנותנת בנפש את ה'חוש' בקדימה ואיחור.
כח הצמצום עושה סדר
מדוע דווקא ספירת היסוד היא הספירה המסדרת? בחסידות מובא משל גשמי - אם יקחו צינור צר וימלאו בו גולות, הגולות יסתדרו מעצמן. היסוד הוא ה"איבר קטן", אשר מסדר את כל המגיע אליו מלמעלה ממנו, הן בגשמיות והן ברוחניות, על ידי שהוא מיצר את 'מקום המציאות', ובכך מצמצם את היכולת לקיים את כל האפשרויות בו זמנית ובמקביל.
היכולת לקבל אור אין סופי, ריבוי גדול של פרטים, ואז להתמקד בכל פרט ונקודה לפי סדר מסוים, שייכת לספירת היסוד. כח הסדר שביסוד קשור גם עם מה שהוסבר לעיל, כי ספירת היסוד היא הספירה השכלית ביותר. עיקר ענינו של השכל הוא ב'עשיית סדר'.
כשיש סדר - 'הכל בסדר'
היום אנו משתמשים בביטוי סדר לא רק כדי לציין כי יש סדר בדברים, אלא גם כביטוי של טוב. כאשר המצב טוב אנו אומרים כי 'הכל בסדר', כאשר יש בעיות אנו אומרים כי הענינים 'לא בסדר'. הסדר הוא הגורם למצב הטוב והמועיל.
במה תלוי הסדר? בריכוז ובהתקשרות. כאשר יש התקשרות ראויה לצדיק[11] זוכים לקבל ממנו כח ריכוז אמיתי, המביא את הנפש לידי היכולת לסדר דברים באופן הראוי, ואזי גם המציאות עצמה מתחילה להסתדר על הצד הטוב יותר.
הסדר - חשוב דווקא להבאת המשיח
חוש הסדר חשוב ועיקרי דווקא בעניני הגאולה והמשיח[12]. הכח לעשות סדר בדברים מוגבלים, הוא מעט ולא כל כך מוכרח. ככל שהענין אותו רוצים לממש גדול יותר, אנו זקוקים יותר לידיעה מה קודם למה.
אפילו בלימוד התורה אנו נתקלים כבר בקשיים בסדר הדברים. בנגלה דתורה, ובוודאי בפנימיות התורה, קשה מאד לענות על השאלה מאיזה ספר או מסכת יש להתחיל את הלימוד[13].
בוודאי ובוודאי כי בהבאת הגאולה, הכרוכה בהכנסת האורות דתהו הבלתי גבוליים בכלים דתיקון[14], בסדר ובהדרגה, זקוקים אנו מאד לחוש היסוד[15], המסדר 'סדר חדש'. כאשר אדם מתקשר בכל מאודו בענין כה גדול - להתעקש על ביאת משיח - עליו לדעת ולחוש מהיכן להתחיל, וכיצד לסדר את מהלכיו.
ב - כח הריכוז בעבודת ההתבוננות
כהמשך לנושא הסדר והריכוז, הבאנו כאן ביאור על מידת הריכוז והדבקות בספירת הדעת, כפי שהיא מתבטאת בעבודת ההתבוננות. מתוך דברים אלו, גם אם אינם שייכים בצורה ישירה לרצף השיעור, יוכל "משכיל על דבר" להקיש אל מידת היסוד, ולהעמיק בענין עבודת הריכוז במידות הלב:
כח הריכוז שבנפש - ביסוד ובדעת
בעבודת הנפש כח זה של היסוד, להתקשר בדברים ולסדרם, הוא כח הריכוז[16]. כפי שציינו כבר, כח היסוד ממשיך מכח הדעת, הדברים מתבטאים במיוחד כאשר אנו מגלים כי כח היסוד הוא כח הריכוז. עיקר כח הריכוז הוא בדעת. אמנם, בעוד הדעת היא בעיקר כח הריכוז שבמח, היסוד הוא כח ההתקשרות והריכוז שברגש.
בכלל אנו יודעים כי ישנם קוים משותפים לתפקידי הדעת והיסוד, המתבטאים גם בכך ששם ה' השייך להם הוא משותף - שם א-ה-ו-ה (היוצא מר"ת הפסוק "את השמים ואת הארץ"[17], שם זה הוא כח החיבור של שמים וארץ, של משפיע ומקבל, הן בשכל [דעת] והן במציאות [יסוד]).
גם בהוכחה המקובלת בחסידות להסבר מהותו של כח הדעת, כח הדבקות וההתקשרות בהשכלה מסוימת, אנו מוצאים קשר לספירת היסוד. בדרך כלל מובא הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו"[18] כדוגמא למשמעותו של הפועל 'ידע' בתורה, והנה אופן ההתקשרות כאן הוא התקשרות של ברית הנישואין דווקא, התקשרות שעל ידי ספירת היסוד.
כח הריכוז בעבודת ההתבוננות
כיצד באים הדברים בעבודת ההתבוננות? ידוע כי מח הדעת אינו סוג השכלה, כמו החכמה והבינה, אלא סוג של יחס נפשי אל המושכל. הריכוז, ההתקשרות והדבקות במושכל באים מכח הדעת שבנפש.
בחסידות[19] מבואר שאין להכריח את המידות להתגלות בהתבוננות, ולא על כך צריכה להיות העבודה. כאשר מנסים להכריח את המידות, בבחינת 'חיפוש חויות' בלבד (בניב החסידים: "לתפוס מלאכים"), העבודה היא בעצם פולחן עצמי - "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[20]. דברים דומים מוסברים[21] גם לגבי ספירת הדעת[22]. כח הדעת אינו כח שבו מתמקדת העבודה, אלא עליו להופיע בדרך ממילא[23] מתוך ההתבוננות.
סדר ההתבוננות צריך להיות כזה שבו עיקר היגיעה[24] היא ההתבוננות בכל פרטי המושכל (מתוך מגמת הלב להבין לאשורו של דבר את השכל האלקי - "יחפץ בתבונה"), שעל ידו מגיעה בדרך ממילא השמיעה הפנימית (בלשון החסידות 'דערהער') בהשכלה, ועל ידה זוכה אחר כך לדבקות וריכוז בעצם המושכל - כח הדעת.
דעת תחתון בכח הריכוז - נקודת ה'בכן'
בריכוז אנו יכולים להבחין בשתי רמות. רמה אחת היא רמת הקיצור, הלוקחת את הנקודה הנובעת מההשכלה. רמה זו היא המכונה 'בכן', היא לקיחת המסקנה העולה מן ההתבוננות, ומכחה הולדת מידה בלב. לקיחת ה'בכן' והקיצור של ההתבוננות חייבת לבא לאחר ההתבוננות בריבוי פרטים (וראה לקמן).
ידוע כי היו חסידים שסברו כי הוספת קיצורים בסוף כל פיסקה במאמר דא"ח אינה ראויה, מתוך החשש שאנשים יקראו רק את הקיצור. אמנם מגמת הרביים באותן פעמים שכתבו "קיצור" היתה שלאחר לימוד הפסקה בהרחבה יוותר 'בכן' שממנו תיולד המידה[25]. הדעת המקשרת בין המוחין למידות, על מנת להוליד מידות מן המוחין, מכונה 'דעת תחתון' - לפי שהיא המקשרת בין המוחין למה שלמטה מהם.
דעת עליון בכח הריכוז - דבקות בעצם המושכל
רמה נוספת בריכוז היא העמקת-הדעת במושכל, עד כדי כך שזוכה להדבק בעצם המושכל. ריכוז זה הוא ריכוז מושלם, יש בו כזו התדבקות והתעצמות עם השכל, עד שבאותו זמן "לא קיים" דבר זולת נושא ההתבוננות.
התדבקות זו היא העליה מפרטי המושכל המתגלים במוחין המתבוננים, אל הדבקות שבכתר. העמקת-הדעת מעלה את המתבונן לעצם כח המעמיק שבכתר. הדעת המעלה את המתבונן מהמוחין אל למעלה מהמוחין היא המכונה 'דעת עליון'.
ריכוז ודבקות בדרך ממילא
לכאורה, אם אנו אומרים כי ספירת הדעת היא ה"איבר הקטן" שבמוחין, המכריח להתמקד ולהתרכז בפרט בודד כל פעם, ועל כן מסדר את פרטי ההשכלה, כיצד מתישבים הדברים עם אופן ההתבוננות המבואר בחב"ד - להתבונן בריבוי הפרטים בהרחבה גדולה, ולא לצמצם את ההתבוננות לנקודת ההשכלה?
על פי ההסבר כי כח הדעת הוא כח המתעורר בעצמו, ניתן להבין כי הוא השלב שמגיע לאחר התבוננות. לאחר שהאדם מתבונן במוחו בריבוי פרטים והשכלות שבענין, דווקא מתוך מיצוי כל ההתבוננות שב"רחובות הנהר", זוכה לדבקות במושכל, המסדרת בדרך ממילא את כל הפרטים.
אם האדם מנסה 'ללחוץ' על כח הדעת עוד בטרם מיצה את ההתבוננות, הוא עלול לגרום לשבירת הכלים[26] (שכידוע תחילתה מספירת הדעת[27]). הלחץ להתרכז לפני שנשלם והתרחב הבנין (הנבנה על ידי הבינה), הוא ריכוז ללא תוכן להתרכז בו, ו'אור' הדבקות עלול לשבור את ה'כלי', הקטן עדיין, של המושכל הבלתי מפותח.
דבקות נסית - ריכוז שבריכוז
על רבי אייזיק מהומיל, בעל ההילולא של "יסוד שביסוד", מסופר בספר בית-רבי כי היה עומד שמונה שעות בתפילה, כאבן דומם. זוהי דוגמא מופלאה של ריכוז שבריכוז. ריכוז אמיתי כזה בא לאחר התבוננות אמיתית, שיצרה 'דערהער' פנימי בנפש, ולאחריו הגיע הריכוז. העמידה ללא תנועה במשך שמונה שעות היא תופעה נסית, כפי שיבואר לקמן, כי כל מידה המתכללת בעצמה הרי היא גילוי המידה באופן נסי.
ג - יסוד שביסוד - התקשרות נסית
ספירת היסוד - מידת ההתקשרות
בכללות, ענינה של ספירת היסוד הוא ההתקשרות. מידת ההתקשרות בנפש מתבטאת בהתקשרות להשי"ת, לתורה, לעם ישראל ולארץ ישראל. אמנם עיקר ההתקשרות היא לצדיק, ובפרט ל"צדיק יסוד עולם" - יוסף הצדיק, שומר הברית.
מידת ההתקשרות לצדיק נצרכת ומתגלה עוד יותר לפני ביאת משיח, כפי שמבואר במ"א[28], וכפי שהרחבנו לעיל על נחיצות ספירת היסוד דווקא לביאת המשיח.
התקשרות למשה שבדור - בזכות "עצמות יוסף עמו"
גם ההתקשרות למשה רבינו שבדור, יש לה שייכות עם יוסף. כל צדיק הוא תולדה רוחנית של יוסף, וכפי שנאמר על משה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[29]. כל צדיק לוקח איתו את עצמותו של יוסף, ודווקא בגללה ובה מתבטאת ההתקשרות האמיתית לצדיק.
ההבדל בין בחינת משה שבצדיק לבחינת יוסף שבצדיק הוא ההבדל בין "גדול תלמוד"[30] (בחינת משה) לבין "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"ל (בחינת יוסף, כפי שיובן לקמן).
[ומכאן נלמד כי ההתקשרות לצדיק מתבטאת דווקא בנכונות לציות אמיתי להוראותיו, להביא לידי מעשה בפועל את תורתו, ולאמת בכך את ה"תלמידיות" של "העם הם לומדיך"[31]].
הוד ונצח - כחות מימוש
על מנת להבין ולהפנים את ענינו של יום - יסוד שביסוד - עלינו להעמיק מעט בהסברת הספירות הפרטיות (-הספירות המופיעות בכל יום מימי השבוע, בתוך הספירה הכללית של השבוע) נצח הוד ויסוד, בכל ימי הספירה.
המידות נצח והוד שבכל ספירה הן כחות המתעוררים לממש את הספירה במציאות. הנצח שבכל ספירה הוא הכח לנצח את המנגדים לספירה. מתוך תחושה חזקה בענינה של המידה, ממילא מתעורר בנפש הכח והרצון להסיר את כל המניעות על מימושה של המידה בפועל. לדוגמא: מידת הנצח שבחסד היא הכח לשבור את כל המחיצות העומדות ביני לבין אהובי, ולבטל את כל המונעים על מימוש האהבה.
מידת ההוד שבכל ספירה, כך מסביר הרבי באחד המאמרים, היא הרצון להכניע את הדברים ההפכיים למידה, ולהלחם בשיטות המתנגדות לה. מידת ההוד רוצה "ללחום מלחמות ה'", להכניע לגמרי את האויבים ו"להציל אוהבי עליון"[32]. גם רצון זה בא מתוך תחושה חזקה, עד כדי הבאת הדברים לפועל, בענינה של הספירה.
הנצח וההוד - ענפי החסד והגבורה
מהו בדיוק ההבדל בין המלחמה במונעים שבנצח, לבין מלחמת ה' שבהוד? בקבלה מבואר כי הנצח הוא 'ענף החסד' (הוא הניצב מתחת למידת החסד בקו הימין של הספירות), וההוד הוא 'ענף הגבורה' (הניצב מתחת למידת הגבורה בקו השמאל של הספירות). ה'ענף' של מידה הוא המימוש של רגש הלב בפועל. הנצח הוא המממש את מידת החסד הפרטית שבכל ספירה, וההוד הוא המממש את מידת הגבורה הפרטית שבכל ספירה.
נצח והוד - מרגשות למעשים
כפי שהסברנו[33] החסד הוא ה'חוש' והאהבה הטבעית אל מידה מסוימת, אל דרך בעבודת ה'. הגבורה שבכל ספירה היא תוקף השנאה והיראה ביחס לדברים ההפוכים והמזיקים לאופן העבודה של ספירה זו. החסד והגבורה משלימים זה את זה באופן של "אהבי הוי' שנאו רע"[34], כנ"לז.
אמנם החסד והגבורה הן מידות שבלב, הן יחס נפשי לדבר, שעלול להשאר בהעלמו. יתכן כי אדם אוהב דבר מה, ואף על פי כן תשאר אהבה זו כנטיה נפשית גרידא (-'דתי בלב'). גם היראה או השנאה לדבר אינן מחייבות מעשה בפועל, ועלולות להשאר כ'השקפת עולם' ללא ישום מעשי.
ההתעצמות עם רגש הלב, התחושה והמחויבות אליו, באות לידי ביטוי בענפי המידות הנולדים מהן על ידי התחושה החזקה של עצם הרגש שבלב.
נצח - ביטול המפריעים לטוב; הוד - מלחמת חרמה ברע
מכיון שהנצח בא לממש את האהבה לספירה מסוימת, הרי כל ענינו הוא לבטל ולכלות את כל המניעות על מימוש האהבה וההליכה בדרך העבודה של הספירה הזו. המלחמה שבנצח הינה סך הכל התעקשות על הנטיה הנפשית של האדם. מכיון שכך, אין בנצח רצון לעצם ההתגברות על המניעות, אלא רק ליעד ההתגברות - מימוש ה"אוהבי הוי'".
לעומת זאת ההוד הוא ענף מידת הגבורה, השונאת את היפוך המידה הרצויה ויראה ממנו, כנ"ל. מידת ההוד מממשת את שלילת הרע שבנפש, וענינה הוא בעצם הכנעת הרע - מימוש ה"שנאו רע". אם כן מובן כי בנצח אין בעצם שום ענין במלחמה ברע, אלא רק בנצחון עליו.
במידת ההוד, לעומת זאת, נמצא את הצורך הנפשי להכות ברע, על שום היותו רע - בהוד עצם המלחמה המבטאת את שנאת הרע היא המטרה. ההוד מעונין בהכנעה של הרע כמטרה בפני עצמה, ולא רק כ'שטיח אדום' לפסוע עליו אל הטוב.
נצח - מלחמה אינטרסנטית; הוד - מלחמת ה'
האדם הנלחם ברע עם מידת הנצח שלו, הוא "אינטרסנט" - מפריע לו חוסר היכולת שלו להדבק במקום הרצוי לו, ועל כן הוא נלחם במונעים. ברגע שישיג את מטרתו, לא ילחם יותר, גם אם נותרו עוד אחרים השבויים ברע זה.
לעומתו, מי שנלחם ברע בשל שנאת הרע שלו, ילחם עד כלות "אויבי ה'". המלחמה ברע מסתיימת רק כאשר לא נותר בידיו אף שבוי, כל עוד ישנם אנשים הנופלים בטעות הרוע, וכבולים במניעותיו, ממשיכה מידת ההוד במלחמתה.
הדחף להחזרה בתשובה - "להציל אוהבי עליון" - נובע ממידת ההוד דווקא, אשר נוגע לו כל תינוק שנשבה ברע, ולא רק מציאותו המצומצמת. בעוד מלחמת הנצח היא התעקשות על השגת מטרתי, מלחמת ההוד היא מלחמה לשם ה', מלחמה לשם גילוי האמת לכל אחד ואחד בעולם.
נצח והוד שבהתקשרות לצדיק
ביחס להתקשרות לצדיק - מידת היסוד - נאמר כי מידת הנצח היא ההתעקשות על הקשר לצדיק, גם כאשר על פי שכל נראה כי אין לכך סיכוי. היסוד היא ספירה שכלית, כמבואר לעיל, והנצח שביסוד הוא התעקשות שכלית על התקשרות לצדיק, גם אם במבט ראשון נראה כי יש על כך העלמים והסתרים.
לעומת זאת, מידת ההוד היא להפיל את קליפת ההתנגדות הכללית שישנה לצדיק, ולהציל את כל השבויים בהתנגדות זו. אחרי שתי מידות אלו מגיעים ל'טוב שבטוב', 'דבקות שבדבקות', 'התקשרות שבהתקשרות' - מידת היסוד שביסוד, שתוסבר עוד לקמן - לאחר שניתן הסבר נוסף לביטוין של ספירות הנצח וההוד שביסוד.
חסד וגבורה שביסוד - שמירת הברית
שבוע היסוד, ובפרט יום ה"יסוד שביסוד", הוא יום של תיקון הברית בעם ישראל. בימים אלו יש לתקן את פגם הברית, הן בגשמיות והן באופנים בו הוא מופיע ברוחניות.
כפי שכבר הוסבר בשיעורים, מידת החסד שביסוד היא ה'חוש' בהתקשרות, 'חוש' בשמירת הברית. מידת הגבורה שביסוד היא הפחד מפני פגם הברית. מידת הגבורה שביסוד שייכת ל"צדיק נטיר בריתא" אשר שומר בחשש וחרדה שלא לפגום בברית ח"ו.
השמירה שלא לפגום בדבר באה בדרך כלל מתוך פחד, כ'מנהג' החסידים לפחד מלפגום בברית. כל קו הפחד, קו החרדה, הוא הקו ה'חרדי'. כל עוד נשמרת ההליכה בקו זה מליפול לפחדים אובססיביים, הרי שזוהי דרך שראוי ללכת. ראוי לבחור שתהיה לו יראה, במינון נכון, מפגם הברית. אמנם כל קו זה של עבודה שייך יותר לתנאי גלות, שבהם יש להסתגר על מנת שלא להיות מושפע מן הסביבה[35].
נצח והוד שביסוד - תיקון הברית; נצח - התעקשות על תיקון הברית
בעוד החסד והגבורה הן המידות הממשיכות את האדם לשמירת הברית, הנצח וההוד הן המידות של תיקון פגם הברית לאחר נפילה, ר"ל. מידת הנצח היא הכח של האדם לשוב ולהלחם גם אם נפל. מידת הנצח שביסוד היא ההתעקשות, שלמרות שנפלתי, הרי "שבע יפול צדיק וקם"[36], ואיני מתיאש משמירת הברית.
מידת הנצח היא התיקון פגם הברית שלי, לעומת זאת הסברנו כי מידת ההוד היא המידה של התיקון הכולל, גם אצל זולתי, כיצד בכל זאת מתבטאת מידת ההוד בעבודה הפנימית שלי?
הוד שביסוד - "וחטאתי נגדי תמיד"
מוסבר בחסידות כי מידת ההוד היא מידת ה'וידוי'. הכח של ההודאה וההתוודות בנפש בא מספירת ההוד. הוידוי שביסוד הוא הוידוי על עניני פגם הברית, שעליהם בפרט נאמר הפסוק "וחטאתי נגדי תמיד"[37] (שנאמר בוידויו של דוד על מעשה דוד ובת-שבע). על כל אדם להודות ולהכיר במה שפגם בבריתו.
אין אדם שאין בו מעט, ולו בדקות מן הדקות, מפגם זה. הדברים מגיעים עד כדי כך שב"תורת שלום" ישנה שיחה של הרבי הרש"ב, בה הוא אומר שמי שאין בו מענין פגם הברית - בדקות שבדקות על כל פנים - לא יתכן שיהיה לו חוש בחסידות. ההודיה והזכרון התמידי של חטאי האדם, מביאים אותו להכרת מהותו האמיתית, ולשפלות ראויה.
הוד שביסוד - הודיה והכרת הטוב כשניצל מפגם הברית
מתוך השפלות והכרת מעמדו האמיתי של האדם, הרי הוא מגיע לשלב הבא בספירת ההוד - שלב ההודיה. מתוך ההכרה כי אני מצד עצמי עלול ליפול בכל דבר רע ושפל, ובפרט בעניני פגם הברית, הריני מכיר תודה לה' על כל יום ועל כל רגע בו איני נופל.
הכח להשמר מנפילות בא רק בזכות ההכרה כי בכל רגע שאיני נופל הרי זהו נס, שעלי להודות עליו לקב"ה. ההודאה כי כשאיני נופל בחטא זהו נס של השי"ת, מחזקת את השפלות האישית ואת השמחה בה'. ההכרה ממי בא אלי הטוב[38] וההודיה לו, היו מטרת ה' בכך שאיפשר לי ליפול.
הדברים הם על דרך מאמר הנועם אלימלך ז"ל, שהשי"ת מביא גם אל הצדיקים ענינים של פגם הברית (לפי ערכם), על מנת שתקבע אצלם שפלות בנפש, ועל מנת שידעו תמיד להודות לה' יתברך כאשר ניצלים מנפילות.
הוד שביסוד - הודיה והכרת הטוב על שזכה להתקשר לצדיק
על דרך הפירוש של העבודה הפנימית בנפש של מידת הוד שביסוד ביחס לפגם הברית, ניתן לפרש אותה גם ביחס למידת ההתקשרות בצדיק.
ידוע כי חסידים מפרשים את האמירה שבתפילת שחרית כהודיה בת שלשה שלבים לה': "'אשרינו מה טוב חלקנו' - שאנו יהודים, 'ומה נעים גורלנו' - שאנו חסידים, 'ומה יפה ירושתנו' - שאנו קשורים לצדיק הדור". ההודיה לה' על שזכינו להיות מקושרים לצדיק הדור היא מידת ההוד שבחסד.
התכללות של מידה בעצמה - מידה נסית
לאחר שנשלמו שתי הרגלים - נצח והוד שביסוד, מגיעים לעצם היסוד שביסוד. הרבי מסביר כלל נוסף בהתבוננות, ביחס לכל התכללות של מידה בעצמה בימי הספירה. באופן הפשוט נסביר כי כל עוד אין המידה מתכללת בעצמה, היא נמצאת רק בעל-מודע של האדם, וההתכללות מגלה את הספירה במודע.
אמנם בעומק יותר מסביר הרבי כי בכל התכללות של מידה בעצמה יש נס. המידה בפני עצמה היא המידה כפי שהיא נמצאת בטבע שלי, אמנם כאשר המידה מתכללת בעצמה ביטוי הדברים בנפש הוא פריצת הטבע המדוד שלי. מידת החסד שבנפשי היא מוגבלת, 'טבע הטוב להיטיב' שלי מוגבל בטבעיותו.
כאשר האדם עובד על עצמו, ומבצע דברים שעוברים את טבע מידתו, הוא "עובד אלקים"[39] למעלה מטבעו. העליה אל למעלה מן הטבע שבנפש היא נס המתחולל בנפש, וכל התכללות של מידה בעצמה היא ישום אותה המידה באופן נסי.
יסוד שביסוד - התקשרות נסית
יסוד שביסוד היא מידת ההתקשרות הנסית, למעלה מעצם ההתקשרות הטבעית שבנפש. אמנם, כפי שיוסבר, במידת היסוד ה'נסיות' של ההתכללות היא עוד למעלה מהנסיות שבשאר המידות. עצם מידת היסוד היא התקשרות ברמה נעלית, ברמה שלמעלה משינויים.
בעוד מידת החסד היא אהבה, שעלולה להיות תלויה בדבר, להשתנות ולהתקלקל בריבוי זמן או במאורעות שונים, מידת היסוד היא ברית בל תימוט, שאינה תלויה ומשתנה במקרי הזמן. עצם מידת היסוד היא סוג של נס, של עליה למעלה מהטבע המשתנה. ההתקשרות הנסית היא 'נס שבנס' - למעלה מטעם ודעת לגמרי.
יסוד שביסוד - שטות דקדושה
ההתקשרות שבהתקשרות היא התקשרות באופן 'שטותי' שאינו מתקבל על הדעת המוגבלת והמצומצמת. במאמר "באתי לגני" מוסבר כי המילה שקר היא אותיות קשר וקרש. מידת היסוד היא מידת האמת, כמבואר בארוכה במ"א. שומרי הברית הם "זכאי קשוט", והברית היא אמת יציבה, בלתי משתנה. השקר הוא פגם הברית, ותיקונו בברית והתקשרות איתנה - קשר יציב וטוב. דבר זה הוא עצם מידת היסוד.
אמנם במאמר שם מוסבר כי ישנה עוד רמה נעלית יותר של תיקון - קרש. הקרש רומז ל"עצי שטים עומדים", לקרשי המשכן העשויים שטים. השטים מרמזים לשטות דקדושה הבאה לתקן את השטות דקליפה. כל מצב של שטות בנפש הוא סטיה מן השכל הישר, סטיה מן הטעם והדעת. השטות דקדושה היא עליה למעלה ממגבלות השכל המצומצם, עליה למסירות שלמעלה מטעם ודעת[40].
"שבע יפול צדיק וקם" - בקימת הברית הנצחית
ההתהפכות ממצב של שטות דקליפה למצב של שטות דקדושה היא עיקר ה'אתהפכא' שביסוד. לאחר נפילות ופגימות של שקר באמיתת הברית, זוכה הצדיק לקום שוב, והפעם בקימה נצחית, שלמעלה מטעם ודעת.
לאחר ההתעקשות שלא להכנע לנפילות (נצח שביסוד), והמלחמה בכל המנגדים להתקשרות ולחיות בכל מעשי המצוות (הוד שביסוד), זוכים ל'תחית המתים' בנפש. קימת הברית הנצחית, הנסית - ההתקשרות ב'אבר חי' אל כל דבר שבקדושה - היא המתגלה במידת היסוד שביסוד.
ד - שיחת חולין
תחילת פגם הברית - דיבורים בטלים
[41]בדרך כלל אנו מבינים כי תחילת פגם הברית היא בפגם העינים. דבר זה הוא השורש הגלוי של פגם הברית ("העינים רואות והלב חומד"). כתוב כי השרש החבוי יותר של פגם הברית הוא דיבורים בטלים.
בפנימיות, משפיע הדיבור לבטלה על ש"ז לבטלה, והוא על פי המבואר בספר יצירה[42] כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור. בעומק יותר, מוסבר ב"שערי אורה" לאדמו"ר האמצעי, כי דיבורים בטלים מולידים בנפש מחשבות בטלות, זרות ורעות.
דיבורים בטלים - השפעה לא מודעת
ישנם עשרה סוגי דיבור אסור, כאשר כתר הדיבורים האסורים הוא "שיחה בטלה"[43]. הכתר הוא למעלה מטעם ודעת, השפעתו היא השפעה לא מודעת, אמנם אנו יודעים כי מדיבורים בטלים נולדות בנפש מחשבות רעות התוקפות את האדם נגד רצונו[44] (ובמיוחד בשעת התפילה).
המחשבות הזרות הללו, הנובעות מתת-המודע שבנפש, שייכות בעיקר לעניני פגם הברית. כאמור ההשפעה היא ברובד הלא-מודע של הנפש - כי לכאורה אין קשר בין נושאי השיחה הבטלה לפגם הברית דווקא.
שיחת חולין - שטות דקדושה
הסברנו כי השטות דקדושה היא התיקון העליון של מידת היסוד, עד כדי נסיות של "יסוד שביסוד". כאשר צדיק מדבר שיחת חולין זוהי שטות דקדושה. רבי שמעלקא מניקלשבורג אמר שכל צדיק נמדד ביכולתו לדבר שיחת חולין. ישנם צדיקים המסוגלים לדבר עשר דקות ביום שיחות חולין, יש המסוגלים לדבר כמה שעות וכו'.
עיקר ה'אתהפכא' היא ביכולת לדבר שיחת חולין בתכלית הקדושה (וכפי שהסברנו לעיל זו היא ה'אתהפכא' שביסוד, תיקון השיחה הבטלה הפוגמת בברית). הצדיק שיכול לדבר שיחת חולין בקדושה ללא הגבלת זמן ומבלי להתבלבל מכך, הרי שזכה לקימה לעד של הברית, למידת "יסוד שביסוד".
שיחת חולין - ענינה של ספירת העומר
הרבי הרש"ב מסביר באחד ממאמריו כי שיחת חולין היא בחינה של שערות. שיחות חולין מתוקנות הן תיקון השעורים שמהם מוקרב העומר. היכולת לדבר שיחת חולין בקדושה, היא היכולת המיתקנת בספירת העומר שקודמת למתן תורה.
לפני מתן תורה כל שיחה שבעולם היא שיחת חולין, רק לאחר מתן תורה ניתנת האפשרות לדבר בדברי תורה. שיחות חולין מתוקנות הן "דרך ארץ" ש"קדמה לתורה".
ארבע דרגות בשיחת חולין
במאמרו של הרבי הרש"ב מוסברות ארבע דרגות של שיחת חולין. שתי הדרגות הראשונות הן בקדושה, הדרגה השלישית היא על גבול הקדושה, והדרגה הרביעית היא בקליפה. הדרגה הרביעית שייכת לרע ממש, והיא הדרגה הגורמת לפגם הברית.
שתי הדרגות הראשונות הן בחינת "שיחת חולין של תלמיד חכם"[45] ה"צריכה לימוד". הדרגה השלישית, כפי שיוסבר לקמן, היא שיחת חולין, המנסה להיות שיחת חולין של תלמיד חכם, אך נכשלת בכך. הדרגה הרביעית היא שיחה שאין בה תועלת כלל, והיא רק מקלקלת את הנפש.
שתי דרגות בשיחת חולין של תלמיד חכם - כנגד הקו ותיקוני דיקנא
כפי שציינו, שיחת חולין היא מדרגה של שערות. ה'שערה' הראשונה בקבלה היא הקו וחוט הבוקע את הצמצום הראשון. הקו הוא מאציל העולמות - עליו אנו אומרים בתפילה "ברוך הוא" - והריהו אלקות ממש (הקו מכונה בקבלה 'מזלא', המילה 'מזלא' מתחלפת ב'מזרא' - שפירושה 'שערה' בארמית).
המדרגה השניה של שיחת חולין של תלמיד חכם היא כנגד השערות שב-יג תיקוני דיקנא של הכתר. שערות הזקן הן המחברות בין מוחא סתימאה דאריך לחכמה הגלויה. הכח להביא לגילוי את "השכל הנעלם מכל רעיון" הוא בשיחת חולין של תלמיד חכם - הלא היא ה"מילתא דבדיחותא" בה פותח הרב את שעורו.
שיחת חולין - מעבר בין שכל לשכל
שתי הבחינות שהזכרנו בשיחת חולין הן בחינות של יסוד. כחו של היסוד הוא בקישור שתי מדרגות, ובהבאת דברים נעלמים לכדי גילוי. היסוד הוא המעבר ממדרגה גבוהה של שכל למדרגה של שכל תחתון, בדילוג שבאין-ערוך. הן המעבר של הקו והן תיקוני הדיקנא, הם מעברים משכל לשכל.
הקו הוא המעבר בין ה'שיעור' - תכנית האם לבריאת העולמות, אל הסקירה האחת בה נסקרים במחשבתו של אדם קדמון[46] ("מחשבה הקדומה דא"ק") העולמות הנבראים. שערות הדיקנא הן מעבר שבאין-ערוך, משכל נעלם לשכל גלוי.
המעבר בין שכלים הוא דווקא על ידי שיחת חולין, כפי שהמעבר בין שכל הרב לשכל התלמיד מתבצע על ידי ה"מילתא דבדיחותא" בה הוא פותח את שיעורו.
ישנו מימד בשיחת חולין שהוא למעלה מן התורה ומגלה אותה, על דרך המימד הקיים בכל משל, שבמידה מסוימת גבוה מכל שכל פשוט שאינו צריך להתלבש במשל על מנת להתגלות (וכן הוא גבוה מן הנמשל המתגלה דרכו, וד"ל).
שיחת חולין - שיחה לחלל
המדריגה הראשונה של שיחת חולין, היא מדריגת הקו הבוקע את החלל. מדריגה זו היא המדרגה הכי 'חולית' שיש. הקו נכנס לחלל על מנת לשוחח עם מישהו, אך אין עם מי לשוחח, והוא מדבר לחלל, ללא מקבל המהווה כלי של ממש לדיבוריו[47].
כיצד מתבטאים הדברים בנפש? הדברים הם בבחינת שיחת חולין של תלמיד חכם שהוא בבחינת "פלא יועץ"[48], שיחה שהיא פלא גם ביחס לתורה. תכליתה של שיחת החולין היא ההחזרה בתשובה, שעל כן יש בה את מעלת התשובה על התורה[49]. על מנת להחזיר בתשובה יש לצאת מזירת בית המדרש ודיבורי התורה, ולדבר עם מי שבחוץ בשפתו שלו.
מכיון שהאדם בחוץ הוא "מקום פנוי" לגמרי, ואינו כלל כלי לדברי תורה, יש לדבר איתו על דברים חלולים. הדיבור עם החלל בדבורי הדיוטות[50], הרי הוא "פלא יועץ" לגמרי ביחס לתורה, ועיקר תכליתו לא ניכרת בו.
הקו מגלה את האלקות גם במקום החלל
דוגמא לדבר היא דמותו של ה"בעל תפילה" בסיפורי רבי נחמן. בעל התפילה יוצא למקום חלול, ומדבר עם תושבי המקום בשפתם על מנת לקרבם לה'. מהי המוטיבציה של בעל התפילה, מה נותן לו את הכח לפרוץ את החלל?
הקו הבוקע את החלל מגלה כי האלקות נמצאת גם במקום החלל. בעל התפילה, הצדיק האמיתי (יסוד שביסוד), יודע כי "יסוד היסודות... לידע שיש שם מצוי ראשון... וכל הנמצאים... לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"[51]. הוא מרגיש ב"דערהער" שבהתבוננותו כי "לית אתר פנוי מיניה"[52] וכי "'אין עוד'[53] - אפילו בחללו של עולם"[54], וממילא יכול לגלות את האלקות בכל מקום, גם במקום החלל.
על ידי שיחת החולין של התלמיד-חכם מתגלה למאזין המופתע כי גם במקום בו הוא נמצא, מקום בו לכאורה "אי אפשר לחלום" כי יש ה', נמצא השי"ת - "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"[55] - שיחת החולין גורמת לו לחלום ולגלות כי ה' נמצא גם במקומו, ושייך גם אליו.
שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד - באופן פנימי ומקיף
שיחת החולין של תלמיד חכם בדרגה הנמוכה יותר, היא שיחת חולין של תלמיד חכם בה ניכרת באופן מודע כוונת הדברים. שיחה זו היא מידת היסוד המסוגלת להעביר דברים מהשכל הנעלם אל השכל המודע.
אמנם אין בשיחה זו את ה'נסיות' וההתקשרות החזקה (יסוד שביסוד) הנדרשת על מנת לגלות בחלל פנוי את ה', ועל מנת לדבר בשיחת חולין שלא נכרת בה כלל מטרתה הקדושה. שיחת החולין הזו היא השיחה בה מורגש כי היא צריכה לימוד.
משיחת חולין שכזו ניתן ללמוד באופן פנימי, דין או הנהגה[56], ואף לקבל ממנה השראה מקיפה, המתקבלת מספורי צדיקים. שיחת חולין שכזו היא במדריגת שערות הדיקנא, המגלים את פנימיות החכמה, מהשכל הנעלם לשכל גלוי.
שיחת חולין הגולשת מהנושא
מתחת לשיחות החולין שבקדושה קיימת מדריגה של שיחת חולין, אשר גולשת ממטרתה. כאשר אין לרב 'חוש' בשיחת חולין, הוא עלול לגלוש בשיחתו מענינו של השיעור או הנושא אותו הוא רוצה להסביר.
כאשר השיחה גולשת משליטת השכל המכוונה, ונהפכת לשיחה המתפשטת על פי רגש, היא מפספסת את מטרתה, ובמקום להועיל היא מבלבלת את התלמיד.
שיחת חולין הגולשת לליצנות
מתחת למדריגה זו ישנה מדריגה שלילית לגמרי ומזיקה בעצם. כאשר שיחת החולין גולשת לליצנות, היא מגיעה לכפירה ושאר מרעין בישין. במצב זה הופכת השיחה הבטילה לשיחה שיש בה 'ערמה' (של קליפה) על מנת להסתיר על האלקות.
חותם המתהפך בארבע שיחות חולין
סדר שיחות החולין כאן הוא על דרך 'חותם המתהפך', כאשר השיחה הראשונה והאחרונה קשורות זו בזו, והשיחה השניה והשלישית קשורות זו בזו.
השיחה העליונה היא שיחה בה ישנו חושך מוחלט, והחכמה שוכנת בתוך הערמה (של הקדושה) כדי לשוחח עם החלל הפנוי (וערום אף הוא מכל לבוש של קדושה), על מנת לגלות את האלקות בחלל הפנוי. לעומתה בשיחה התחתונה, בא החושך כמטרה, והערמה דקליפה משתדלת בכל כחה להעלים על האלקות.
אנו רואים כי למרות שמטרת שיחת החולין היא להכנס למקום החלל כדי לגלות שם אלקות, אם אין התקשרות חזקה במטרה, עלולים לגלוש עד למצב של הסתרה על אלקות.
שיחת החולין השניה היא שיחה בה יש מטרה מודעת להחכים את השומע, ללמדו דבר מה או לתת לו השראה. המדרגה השלישית היא מדריגה המנסה לחקות את המדרגה השניה, אמנם מכיון שאין דעת הרב מיושבת עליו כל צרכו, וטרם נתגלה בו החוש והכשרון האמיתי להמציא לכל נמשל משל מכוון המלבישו ללא "סרח העודף", דבריו מבלבלים, ולא משיגים את מטרתם.
ארבע מדריגות - קישורי כל השתלשלות העולמות
המדריגה העליונה היא המדרגה המקשרת בין אור-אין-סוף שלפני הצמצום לכתר. המדריגה השניה היא המקשרת בין הכתר לשכל (שכל החכמה והבינה. י ו-ה שבשם הוי', שהם "הנסתרות להוי' אלקינו").
המדריגה השלישית היא המעבר בין "הנסתרות להוי' אלקינו" אל "והנגלות לנו ולבנינו" - מעבר מהשכל אל הרגש (וה שבשם הוי' - זו"נ). בנקודת המעבר בין השכל לרגש עומדת קליפת עמלק, המבלבלת ומסכנת את החיבור (בחיבור שבין הנסתרות לנגלות, ישנה נקודת תורפה, שעל כן המנסים לחבר בין לימוד הקבלה ללימוד הנגלה עלולים להתבלבל).
המדריגה הרביעית היא בין המלכות, לבין העולמות הנפרדים בריאה-יצירה-עשיה. במדריגה הרביעית מתקיים במלכות הפסוק "רגליה יורדות מות"[57], בירידה אל בין הקליפות ממש.
ביאור - 'סדר': אין קורין אבות אלא לשלושה
אין קורין אבות אלא לשלושה
את ה'סדר' הראשון אנו מוצאים בתורה. שלשת האבות - אברהם, יצחק ויעקב - הינם 'סדר' אחד - "אין קורין אבות אלא לשלושה"[58]. אנו מוצאים כאן 'סדר משולש' - שלושה אנשים המהוים שלוש חוליות של המשך אחד. לאחר מכן כל 'סדר' מקביל לשלשת האבות, ובעצם, מהוה דוגמא חיה של האבות.
מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי
בכל תקופה ותקופה בתולדות עם ישראל קיים 'סדר', המקביל לשלשת האבות. מכיון ש"חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" - עליו לראות לנגד עיניו דוגמא חיה לאבות אלו, דוגמא שאיתה יוכל להזדהות, אליה יוכל לשאוף, וממנה יוכל ללמוד הלכה למעשה. דוגמא חיה זו איננה צדיק אחד בלבד, אלא דווקא ראיה והבחנה ב'סדר' שלם, של שלושה צדיקים, דור אחר דור, הממשיכים ומשלימים זה את זה, ובכך מתוים דרך שלמה בעבודת ה' של התקופה.
הבעש"ט - אברהם אבינו
אצל חסידי אדמו"ר הזקן מקובל היה כי הבעש"ט, המגיד ממעזריטש, ואדמו"ר הזקן מהוים 'סדר'. הבעל-שם-טוב זי"ע "התחיל להאיר" את העולם באור החסידות כאברהם אבינו - "אברהם התחיל להאיר". עיקר ענינו של מורנו הבעל-שם-טוב היה בהפצת אהבת-ישראל, כאברהם אבינו איש החסד והאהבה.
המגיד ממעזריטש - יצחק אבינו
אצל המגיד ממעזריטש נ"ע אנו מוצאים קוים המקבילים ליצחק אבינו. עיקר עבודתו של המגיד היתה 'חפירת בארות' - עשיית צדיקים שינהיגו את העולם אחריו, כיצחק אבינו חופר הבארות. ידוע גם כי המגיד ממעזריטש לא יצא ממקומו, בניגוד לרבו הבעש"ט שנסע והסתובב בעולם - על דרך ההבדל בין אברהם ההולך ונוסע כל ימיו, לבין יצחק הגר בארץ ולא יוצא ממנה.
אדמו"ר הזקן - יעקב אבינו
אדמו"ר הזקן היה במובהק 'עמוד התורה' מבין ראשי החסידות. עמוד התורה הוא העמוד האמצעי - קו התפארת - מידתו של יעקב אבינו, בחיר האבות.
על יעקב נאמר "ויעקב איש תם יושב אהלים", שישב ולמד תורה באהליהם של שם ועבר (והוא ה"משולש" להם, כשם שהינו ה"משולש" לאבות, ודוק). על זו הדרך - אדמו"ר הזקן הינו יושב אהליהם של המהר"ל מפראג והשל"ה הקדוש ביחוד, מתורתם ינק (ותורתו בלולה, עם שלא תמיד בגלוי, בתורתם).
על ספר התניא אמר אדמו"ר הזקן כי עם ספר זה ניתן להיות חסיד כאברהם אבינו. אדמו"ר הזקן המאפשר לכל אדם לעבוד את ה' כאברהם, ובכך 'פודה' את חסידותו של אברהם ומחדש אותה, הוא על דרך "יעקב אשר פדה את אברהם".
הבעש"ט, המגיד ואדה"ז - הרס"ג, הכוזרי והרמב"ם
את ה'סדר' של הבעש"ט, המגיד ממעזריטש ואדה"ז, אנו יכולים להקביל גם ל'סדר' בעולם החקירה האלקית היהודית. הבעש"ט אמר על עצמו כי הוא גלגולו של רבי סעדיה גאון, בעל ה"אמונות ודעות". את המגיד ממעזריטש נקביל לכוזרי - הדור האמצעי בין הרס"ג לרמב"ם. האדמו"ר הזקן מקביל, לפי דרכנו, לרמב"ם. אדמו"ר הזקן הוא שר התורה בנגלה ובנסתר, על דרך הרמב"ם שכתב בעניני אמונה ובעניני הלכה.
הבעש"ט - תיקון "מיניה וביה" לשיטת הרס"ג
באמירה כי הבעש"ט היה גלגולו של רס"ג יש מן התימה, כי כידוע רס"ג לא האמין בגלגולי נשמות. אמנם אם נעמיק נמצא כי מורנו הבעל-שם-טוב תיקן "מיניה וביה" את שיטתו זו של הרס"ג.
מחד האמין הבעש"ט בגלגולי נשמות (וכביכול נאמר כי עצם ההכרה כי הרס"ג עצמו התגלגל בבעש"ט 'תיקנה' את חוסר האמונה בגלגולים), אך מאידך הבעש"ט לא הדריך כשיטת האר"י - שמוכרח כי האדם ידע את גלגוליו על מנת לתקנם. הבעש"ט הדריכנו כי די באמונה פשוטה בהשי"ת, ואין צורך - ואולי אף עלול להזיק ולהפריע בעבודת ה' - לדעת את הגלגולים הקודמים.
באופן זה מתגלגלת ומתחדשת שיטת הרס"ג בשיטת הבעש"ט - הרס"ג לא האמין במציאות הגלגולים, ואילו אמונת הבעש"ט היתה שלא לתת מציאות לגלגולים בעבודת ה' האישית.
אדמו"ר הזקן - נשמה חדשה
כיצד ניתן לומר כי אדמו"ר הזקן הינו "גלגול" של הרמב"ם, הלא ידוע כי נשמת אדמו"ר הזקן היתה נשמה חדשה? עלינו להבין כי נשמת אדמו"ר הזקן היתה חדשה באופן עצמי. כל דבר שבעצם, יש בו סוד "נושא הפכים" - כי מהיותו כה עצמי בענינו, הוא יכול להכיל אף ענינים הסותרים לו.
על חידוש אמיתי כנשמת אדמו"ר הזקן יכולים אנו לומר כי הוא כה חדש, עד כי הוא יכול לסבול גם את זה שהוא "גלגול", ואף על פי כן הוא עדיין חדש, בסוד 'נושא ההפכים' שבעצם, וד"ל.
אדמו"ר הזקן - תיקון לשיטת הרמב"ם
כיצד 'מתקן' אדמו"ר הזקן את נשמת הרמב"ם? ידוע כי אחת המחלוקות העיקריות של הרמב"ם על אריסטו היא בענין חידוש העולם. אריסטו טען כי העולם קדמון. הרמב"ם לעומתו אומר, כי מכיון שבנושא חידוש העולם אין לשכל הכרעה, והצדדים שקולים, באה הנבואה ומכריעה כי העולם הוא מחודש ואל קדמון.
מדברים אלו של הרמב"ם אנו מבינים כי לו היתה בשכל הכרעה, היה הרמב"ם כופף אליו את הנבואה. יתירה מזו, ב"מורה נבוכים" סותר הרמב"ם בפירוש את האמונה ב'התחדשות תמידית'. לעומת זאת 'יסוד היסודות' של החסידות, ובפרט ב"שער היחוד והאמונה" שבתניא, הוא חידוש תמידי כל רגע של העולם.
בשיטה זו מתקן אדמו"ר הזקן את הרמב"ם. גם בעצם גלגולו של הרמב"ם בנשמה שהיא חידוש תמידי (גם אם היא מופיעה בפעם השניה - כנ"ל) יש תיקון, וד"ל.
המגיד - 'הכוזרי' או 'חובת הלבבות'?
כאשר אנו עוסקים בדור הבינים, הממוצע בין הרס"ג לרמב"ם - לכאורה היה עלינו לומר כי המגיד ממעזריטש הוא "גלגולו" ומקבילו של בעל חובת הלבבות.
אמנם, ידוע כי הבעש"ט אמר על עצמו כי תורתו היא מהדורה מחודשת של חובת הלבבות. מכאן עולה כי הבעש"ט הוא גלגולו של הרס"ג, אך תורתו היא "גלגול" של חובת הלבבות[59]. אם הבעש"ט עצמו קשור לבעל חובת הלבבות, נקביל את תלמידו המגיד ל'ממוצע' השני בין דור הרס"ג לדור הרמב"ם - הכוזרי.
דורו של המגיד ממעזריטש היה דור הויכוחים בין חסידים למתנגדים - ביוזמתו של המגיד. כאן אנו רואים את המגיד כהולך בשיטת הכוזרי, הבנויה על ויכוח כדרך לברר ולהוציא את האמת לאור. כשם שמלך הכוזרים התגייר לבסוף וגייר את כל עמו עימו, כך פעל הרב המגיד נ"ע בקירוב אנשי דורו לדרך החסידות, ודוק.
'סדר' - מקיף רחוק, מקיף קרוב, ואור פנימי
על מנת להבין בפנימיות את משמעותו של ה'סדר', עלינו להעמיק במשמעות כל חוליה בסדר זה. בכללות נאמר כי המגיד ממעזריטש הוא הממוצע בין הבעש"ט ה'מקיפי' לגמרי, לבין אדה"ז, שהוא 'אור פנימי' ממש.
'סדר' - עתיק, אריך, וחכמה
על פי הספירות מוסבר כי שלשת הדורות הראשונים של נשיאי החסידות מקבילים לעתיק, אריך וחכמה. הבעש"ט והמגיד הם עדיין מקיפים, הם בכתר. לעומת זאת אדמו"ר הזקן החדיר את תורת החסידות באופן פנימי בשיטת ההתבוננות החבדי"ת, שעל כן הוא כנגד ספירת החכמה[60] - ראשית הגילוי הפנימי והמודע בכחות הנפש (בהמשך: ידוע כי היחס בין אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק, הוא על דרך היחס בין ספירות המוחין - חכמה, בינה ודעת).
עתיק ואריך - אפס ואין
רבי אייזיק מהומיל מסביר כי ההבדל בין 'עתיק' ל'אריך' הוא ההבדל בין 'אפס' ל'אין'. בכל ספירת הכתר ישנה מודעות של ביטול מוחלט לה' יתברך. אמנם ב'עתיק' המודעות היא של "אפס בלתך" באמת, של "אין עוד מלבדו" ממש - כל המציאות נמצאת באופן של ביטול מוחלט, והדבר היחיד שמאיר בגילוי הוא ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". תודעת ה'אפס' שב'עתיק' שוללת מכל וכל אפשרות של מציאות אחרת.
לעומת זאת ה'אין' שבאריך הוא תודעה עצמית של ביטול, אך אין בה שלילה של כל מציאות, ויתכן כי ב'מקום' אחר ישנה מציאות (רבי אייזיק מביא סיעתא לדבריו מהפסוק במלכים יח, י: "חי הוי' אלקיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך ואמרו אין". בפסוק זה משמע כי "אין" פירושו שאינו כאן, אך יתכן שהוא נמצא במקום אחר).
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.