כ"א אייר ע"א – ירושלים

שיעור לעלוי נשמת מנחם ציון עדני ז"ל[א]

א. מנחם ציון – "דהוה לה"

הנחמה שבציון, חסד שביסוד

צהרים טובים. היום, בהשגחה פרטית, מכוונים בספירת העמר חסד שביסוד, אז נפתח עם היום והקשר שלו עם מנחם ציון ע"ה. יש שתי בחינות, "ציון" ו"נקודת ציון". כתוב בכתבי האריז"ל שהכלל הוא שציון הוא יסוד הדכורא ואילו נקודת ציון[ב] יסוד נוקבא. ציון בגימטריא יוסף. יוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם", ועל כן היום אנחנו פותחים את השבוע של יוסף, השבוע של ציון.

יש בכל דור ודור לו צדיקים. היום לו לעמר. במדה מסוימת היום הזה כולל את כל ה-לו. אם ספירת העמר היתה על בסיס 6 ולא על בסיס 7[ג] – יש בחינה במדות שהן ו קצוות – אז היה יוצא שהיום ה-לו הוא יסוד שביסוד, הסיום, כמו שהיום ה-מט הוא המלכות שבמלכות. לפי ה-מט ימים, יום ה-לו הוא התחלת היסוד. אבל שוב, אם היו עושים את החשבון רק מחסד עד יסוד, הסיום היה יום ה-לו, שהיה יסוד שביסוד, התכלית[ד]. שוב, יש לנו לו ויש לנו חסד שביסוד, והיסוד הוא ציון.

מנחם הוא בחינת חסד. כתוב שנחמה באה מאמא לז"א. המדה הראשונה שנולדה מתוך האמא, מתוך הבינה, היא החסד, ולכן בכמה מקומות כתוב שהחסד הוא "ברא בוכרא", הבן הבכור. לפעמים כתוב שדעת היא ה"ברא בוכרא", אבל הפשט שחסד הוא הבן הבכור שנולד מאמא-בינה. "[עולם] חסד יבנה" אותיות חסד-בינה. על ביאת הנחמה מהבינה לז"א, לחסד, כתוב "כאיש אשר אמו תנחמנו"[ה]. הנחמה באה מאמא לחסד דז"א והחסד מנחם את ציון. לכן היום הזה מאד אומר מנחם-ציון, חסד שביסוד.

"כל מקום שנאמר 'אין לה' – הוה לה"!

יש פסוק אחד בתנ"ך שמקשר בין ציון למנחם, באיכה[ו], שם כתוב "פרשׂה ציון בידיה אין מנחם לה". יש פסוק דומה בירמיהו[ז], "ציון היא דֹרש אין לה"[ח]. על הפסוק בירמיהו אומרים חז"ל[ט] "'דֹרש אין לה' – מכלל דבעי דרישה". אם כתוב "דֹרש אין לה" לומדים שצריך שכן יהיה לה דורש. כלומר, הפסוק הזה עצמו מזמין שיבוא דורש וידרוש את ציון. על שני הפסוקים האלה, ועוד שני פסוקים, חז"ל אומרים במדרש[י] משהו מאד עמוק. המדרש אומר שכל מקום שכתוב "אין" סימן שיהיה – "הוה לה". פלאי פלאות. ומה הדוגמאות לכך בחז"ל? שלשה דברים שכתובים בארבעה פסוקים, כי שני פסוקים על אותו ענין.

כל הדוגמאות קשורות לאמא: הדוגמה הראשונה היא משרה, בה כתוב "ותהי שרה עקרה אין לה ולד", סימן שיהיה לה, שנאמר "והוי' פקד את שרה"; "ולחנה אין ילדים"[יא] – "דהוה לה, שנאמר 'כי פקד הוי' את חנה'"; על הפסוק "'ציון היא דֹרש אין לה', דהוה לה, שנאמר 'ובא לציון גואל'" הגואל, מלך המשיח, הוא הדורש את ציון; כל זה היה להגיע לפסוק של מנחם וציון יחד, "'פרשה ציון בידיה אין מנחם לה', דהוה לה, שנאמר 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'"[יב].

שוב, זה מדרש פלאי, שדווקא כשכתוב "אין" – תמיד בלשון נקבה, "אין לה ולד", "ולחנה אין ילדים", "דרש אין לה", "אין מנחם לה" – סימן שיהיה. זאת אומרת שהיש כבר נמצא בתוך האין. בכך שבכל הפעמים ה"אין" כתוב בהקשר נקבי יש רמז ויסוד גדול מאד שהאין הוא האמא שמולידה את היש. אם יש אין – בטוח שהיש יוולד מתוך האין, ובדיוק מה שכתוב שאינו הוא הדבר שיהיה, ויהיה ביתר שאת ויתר עז מכל משוער[יג]. אם היום "דֹרש אין לה" אז יתקיים "ובא לציון גואל" – מעל כל צפיה לדורש שהייתי יכול לשער בעלמא דין. עוד יותר לגבי "אין מנחם לה", יותר מ"ובא לציון גואל", כי ה"דהוה לה" הוא "אנכי אנכי הוא מנחמכם", יותר מ"אנכי הוי' אלהיך", יותר מעשרת הדברות ומתן תורה. "אנכי מי שאנכי" פעמיים, "כפלים לתושיה" ביחס למתן תורה, עצמות שבעצמות.

גואל ציון צנור לנחמת ה"אנכי אנכי"

נתחיל עם רמז של משיח: ציון צריכה שני דברים. לשרה וחנה מספיק אחד – הוי', "והוי' פקד את שרה", "כי פקד הוי' את חנה". אבל על ציון פועלים שני כחות, דורש ומנחם. הדורש בסוף, "דהוה לה", הוא הגואל, "ובא לציון גואל" והמנחם "דהוה לה" הוא "אנכי אנכי". נפתח רק בחשבון הזה. יש ציון, ולציון דרוש דורש וגם מנחם, שנקראים "גואל" ו"אנכי אנכי". ציון גואל אנכי אנכי עולה משיח, סימן שהכל נמצא בתוך המשיח.

על פי פשט המשיח הוא הגואל, אבל הוא כנראה צנור וכלי שדרכו מתגלה גם ה"אנכי מי שאנכי" שמנחם. על פי פשט המנחם היינו תחית המתים, שרק בכח ה', כפי שהרמב"ם כותב שתחית המתים היא כאשר יעלה ברצונו, אחרי ביאת המשיח. הגואל היינו ביאת המשיח. כמו שהרבי אומר שיש בימות המשיח שתי תקופות, הגואל הוא התקופה הראשונה וה"אנכי אנכי" התקופה השניה, העל-טבעית[יד]. על התקופה הראשונה הרמב"ם פוסק כשמואל ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" ו"עולם כמנהגו נוהג" ו"וגר זאב עם כבש" הוא משל לרשעי אומות העולם, שכבר עושים שלום אמת עם עם ישראל (הכבשה אחת שבין שבעים זאבים). אבל התקופה השניה היא תקופת נסים על טבעיים, עד לנס הכי גדול של תחית המתים, ועל כך כתוב "אנכי אנכי הוא מנחמכם", אלא שגם זה נמשך דרך ה"כאיש אשר אמו תנחמנו", שאותו איש היינו מלך המשיח, ובסוד חסד ביסוד, היום הזה.

דרישת ציון ואמונה בבנינה – העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות

נתבונן עוד קצת: המדרש אומר את ה"דהוה לה", והגמרא (שיש לה מוחין אחרים, גם באגדתא) היא שאומרת "'ציון היא דרש אין לה' מכלל דבעי דרישה", וגם יוצא מכך הלכה. "מנא לן שעושים זכר למקדש?". יש הרבה מצוות בתורה שבעל פה שהן זכר למקדש. אף על פי שהיום לא רואים את בית המקדש צריכים לזכור, והזכירה היא דרך המחשה, וה"נזכרים" כדבעי מקרב את ה"ונעשים" בפועל ממש. לכן יש ענין גדול לעשות "זכר למקדש", וזאת לומדים מהפסוק "'ציון היא דורש אין לה' מכלל דבעי דרישה", שעושים זכר למקדש. על ידי הזכר למקדש אנחנו דורשים את ציון.

מה ההבדל בין הראש של הגמרא לראש של המדרש (אם כי ודאי קשורים יחד, ובסוד "יש מקום בראש להניח שני תפלין")? שהראש של הגמרא הוא לקיים עכשיו, שצריכים עכשיו דרישה בפועל ממש – להפוך את האין ליש עכשיו. ירמיהו הנביא מקונן "דֹרש אין לה". בגמרא אומרים שהיות ו"דרש אין לה" צריכים דרישה עכשיו, להפוך את הפסוק – לדרוש עכשיו על ידי זכר למקדש. ואילו במדרש אומרים שהיות וכתוב "אין" – "מכלל דהוה לה" לעתיד, שעתיד להיות דורש, "ובא לציון גואל".

איך נסביר את ההבדל? מה אפשר להוציא מהאין היום, על ידי "זכר למקדש"? ידוע בחסידות שיש שתי בחינות של העלם הכלולים בתחלה בבחינת אין – "העלם שישנו במציאות" ו"העלם שאינו במציאות". את ההעלם שישנו במציאות בכחנו להוליד מהאין גם היום, וממילא זו גם מצוה המוטלת עלינו – לא להשלים עם האין, אין אין. "ומנא לן שעושים זכר למקדש?", מה"אין לה". זה הכח של התורה שבעל פה, של תקנות חז"ל. אליבא דתורה שבכתב (בחינת 'חפצא' כידוע) "אין", הבית נחרב, וחז"ל בתורה שבעל פה (בחינת 'גברא') באים ועושים היום זכר למקדש, שהוא לא סתם נוסטלגיה אלא מקדש מעט (כלומר שאף על פי שהוא מכח הגברא דווקא יש בו פן של חפצא של ממש, וד"ל). כמו שכתוב שכל בית – כל בית כנסת וגם כל בית, גם הבית הזה – שמגדלין בו תורה וכו' הוא מקדש מעט.

שוב, זו לא נוסטלגיה, אלא "מכלל דבעי דרישה" של ממש עכשיו. אבל המדרש מדבר על ה"העלם שאינו במציאות", רובד אחר לגמרי של העלם, וגם הוא יהיה. אם כתוב "אין" – "דהוה לה" – ודאי שעתיד להיות. צריכים להאמין, כי ההעלם שאינו במציאות הוא מרדל"א, אמונה. צריכים להאמין חזק מאד שיהיה. גם שתי הבחינות האלה הא בהא תליא – אם אני מאמין שגם ההעלם שאינו במציאות עתיד להוולד מתוך האין, אני גם מתחזק ומחליט לעשות ככל אשר ביכלתי לפי המציאות היום להוליד כמה שיותר העלם שישנו במציאות מתוך האין.

"דרש דרש" מלמטה, "אנכי אנכי" מלמעלה

גם שתי הבחינות האלה, ה"זכר למקדש" היום של הגמרא ו"דהוה לה" של המדרש, יחסית ל"אנכי אנכי" המנחם הן בגדר דרישה – כמו "דרֹש דָרַש". יש פה שתי דרישות (וזוהי הנקודה האמצעית, המרכזית, של כל התורה כולה – "דרש" מכאן ו"דרש" מכאן, "דרש" לעילא ו"דרש" לתתא בנשיקת שמים וארץ זה לזה, "אין וועלט אויס וועלט" [בתוך העולם, מחוץ לעולם] כאחד ממש, מדרגת מורנו הבעל שם טוב זי"ע): יש את דרישת ההוה, שהאין יוליד את היש בהוה, "מכלל דבעי דרישה", ויש את העתיד, אבל שתיהן מלמטה למעלה – כי אנחנו הדורשים.

גם על פי פשט, אם ירמיהו מקונן ואומר "ציון היא דרש אין לה", הוא מקונן עלינו. "דרש אין לה" היינו על דרך "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך". ואם יש לה (מתוך ה"אין לה") סימן שאנחנו צריכים לדרוש.

יש את מה שאנחנו דורשים היום, בכח התורה שבעל פה לממש את הדרישה בפעולות ממשיות של זכר למקדש – לא לשכוח את המקדש שלכאורה אבד כי "אין אבוד". וכן כאשר לכאורה "אבד חסיד מן הארץ" אין אבוד, אלא היא אבדה המתבקשת (כדרשת חז"ל[טו] על הפסוק "תעיתי כשה אֹבד בקש עבדך" – שה אבד = ציון ציון). תורה שבעל פה בכלל היא מלמטה למעלה. גם "ובא לציון גואל" הוא מלמטה למעלה, כי הגואל הוא המשיח, הנשמה הכללית של עם ישראל. באמת ה' מכתיר אותו, יש לו כח שמקבל מלמעלה – כל יהודי מקבל כח מלמעלה – אבל הדרישה היא תמיד מלמטה למעלה. אבל "אנכי אנכי הוא מנחמכם" היינו מלמעלה למטה, מהעצמות. "אנכי אנכי הוא מנחמכם", זו לא עבודה שלכם בכלל, אתם לא יכולים לעשות – ובשביל להדגיש זאת צריכים לכפול את ה"אנכי".

אם כן, בכלל לומדים כאן שלשה שלבים של החזרת ציון ונחמת ציון. התכלית היא מנחם-ציון, אבל היא באה אחרי שתי דרישות ציון מלמטה למעלה. מבחינתנו, אם רוצים כמה שיותר מהר להגיע למנחם-ציון, צריכים להתחיל מההתחלה, וההתחלה תלויה בנו לגמרי – לדרוש את ציון על ידי זכר למקדש, "'דֹרש אין לה' מכלל דבעי דרישה" עכשיו. על ידי כך מוציאים מהאין את ההעלם שישנו במציאות, ואחר כך יש התגלות של משיח, עדיין כמו שאמרנו קודם – התקופה הראשונה של ימות המשיח. "עולם כמנהגו נוהג" הכוונה שעדיין יש את הכלל הגדול שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – שאתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, כך הוא מנהג העולם הזה, שה' ברא אותו באופן שכל ברכה מלמעלה תלויה בעבודה מלמטה, "אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם". גם המשכן, ימות המשיח, תלוי ב"אם בחקתי תלכו". זו הכוונה באמירה שבימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג". כלומר, גם להוציא את ההעלם שאינו במציאות – שרש אמונת עם ישראל – עדיין בכלל "עולם כמנהגו נוהג". לאחר מכן, מכח העבודה מלמטה ובזכותה, בא "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

שרי, חנה, ציון

נחזור למדרש: קודם כל ישנה מציאות של "ותהי שרי עקרה אין לה ולד", ולאחר מכן מתחדש ש"והוי' פקד את שרה" – כך מתחילים את השנה, קריאת התורה של ראש השנה, לידת עולם חדש, אור חדש. ב"ותכלה שנה וקללותיה" "אין לה ולד", אבל ב"ותחל שנה וברכותיה" "והוי' פקד את שרה", "דהוה לה", שמה שאין בשנה הקודמת יש בשנה הבאה. המעבר מ"אין לה" ל"הוה לה" הוא גם אצל שרה וגם אצל חנה – קריאת התורה של ראש השנה היא על שרה וההפטרה שקוראים ביום ראשון של ראש השנה היא על חנה.

ביום השני כבר קריאה אחרת, "רחל מבכה על בניה" בהפטרה (והיא "מאנה[טז] להנחם על בניה כי איננו", אך גם כאן מכלל "איננו", על דרך "הילד איננו וגו'", ד"הוה לה", וה' מנחם אותה ומבטיח לה "ושבו בנים לגבולם", הגבול היינו הגוף[יז], ושבו לגוף בתחית המתים), אבל ביום הראשון קוראים דווקא את שני המקומות שכתוב בהם (בפירוש) "אין" וחז"ל אומרים "דהוה לה".

שוב, כשכתוב ה"אין" על שרה עוד לא קוראים לה שרה אלא שרי, אך חנה היא חנה מלכתחילה. את הדיוק בשם אנו אומרים בשביל החשבון שנאמר עוד מעט. יש בעצם שלש בחינות אשה שיש בהן יש מתוך האין. בציון הכי מורכב, כי יש שתי בחינות שהיא צריכה ואין לה, דורש ומנחם, ובתוך הדורש גופא יש שתי בחינות. רק בציון יש שלש בחינות, אבל בכלל לפי המדרש יש שלש – שרי, חנה, ציון.

רק להראות שיש כאן שלמות, על פי הכלל הידוע שאחד מסימני השלמות הוא רבוע – שרי חנה ציון עולה 729, זך ברבוע, 9 בחזקת 3 שהוא הוא 3 בחזקת 6. בקבלה הבטוי הכי חשוב ששוה מספר זה הוא השם השני של שמות מב (שאת כולם מכוונים בספירת העמר, אבל השם השני הוא עיקר הכוונה לפני תקיעת שופר בראש השנה) – קר"ע שט"ן, הכל בשביל לקיים את ה"דהוה לה", שמה שאין – יש. בעצם כל יום כשקמים בבקר, "חדשים לבקרים רבה אמונתך", יש חידוש כמו בראש השנה בזעיר אנפין – שמה שאין בלילה (סמל הגלות, החשך, הסתר והעלם אלקות, הסתר והעלם של נשמות שלא רואים אותן בגופים) יש בבקר, הכל צומח מחדש. "רבה אמונתך" היינו האמונה בתחית המתים, זה הפשט – שהקימה בבקר אמורה לרמוז, להחדיר בלב של כל יהודי, את האמונה בתחית המתים.

אמרנו שתחית המתים היא "אנכי אנכי הוא מנחמכם" אחרי כל השלבים של באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. "אנכי אנכי הוא מנחמכם" הוא מה שאי אפשר להמשיך באתערותא דלתתא, אבל הוא נמשך ויורד רק כשיש למטה "אתר שלים" של מיצוי היכולת שלנו לעשות מלמטה. שוב, יש פה שלשה שעולה 3 בחזקת 6. יוצר גם משולש מאד יפה (לפי מספר האותיות בכל שורה):

ש

ר י

ח נ ה

צ י ו ן

הכל מתחיל משרי וממילא הכל נמשך מ"והוי' פקד את שרה", עד ל"אנכי אנכי הוא מנחמכם". עד כאן נושא אחד.

ב. "כל משבריך וגליך עלי עברו"

יונה ובני קרח

נושא שני: דברנו על ראש השנה. ביחזקאל[יח] יום כפור גם נקרא "ראש השנה", במיוחד יום כפור של היובל, הראש של עולם חדש לגמרי, בו כל מה דאין הוה לה. לפי מנהגנו – דברנו על קריאת התורה וההפטרה – נקודת השיא של הקריאות הוא מפטיר יונה, המפטיר של מנחת יום כפור. גם ידוע שמשום מה יש מנהג ישראל להוציא הון על קנית הכיבוד של מפטיר יונה. רק שנרגיש את זה קצת, הכרנו לאחרונה יהודי אמתי, חי וקים, שהשנה קנה מפטיר יונה בחצי מליון דולר – שיהיה בריא. זה משהו יקר מאד. מסתמא הרב הבטיח לו עושר מופלג בשביל זה, מגיע לו, זו השקעה טובה.

יש פסוק כאשר השליכו את יונה למים והדג בלע אותו, מבטן הדגה הוא מתפלל לה', משוע לה', ומאד מענין שיש בטוי אחד בתפלה שלו לה' "מבטן שאול שועתי" – בטן הדג נקראת שאול, כמו קבר – שהוא פסוק שיש גם בתהלים – "כל משבריך וגליך עלי עברו". מאד מענין שיש בדיוק אותו בטוי בתהלים פרק מב ובספר יונה. על פי פשט נראה שמשבר הוא גם גל ששובר בים ויש כפילות בפסוק. אבל הפירוש של "משבר" כאן הוא כמו שאומרים היום 'משבר' – שאני עובר משבר או שהמשבר עובר עלי – ושניהם מבטאים את סיכום חייהם ב"כל משבריך וגליך עלי עברו". כל משבר וכל גל.

מי אמר את פרק מב בתהלים? כל תהלים הם של דוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא, אבל כתוב בחז"ל שאמר תהלים על ידי עשרה זקנים. רוב התהלים חוברו על מנת לשורר אותם בבית המקדש, בעבודת המקדש. מה שדברנו קודם על "זכר למקדש" שהוא דרישת ציון – דורשים לציון כאשר אומרים תהלים. כל התהלים הם השירים שהלוים היו שרים בבית המקדש, כך שאין לך "זכר למקדש" יותר מזה. המשוררים החשובים ביותר במקדש היו בני קרח, ופרק מב גם הוא פרק של בני קרח. דוד לא מוזכר שם, ורק בני קרח מוזכרים.

"אמת מארץ תצמח"

אם כן, יש את בני קרח שאומרים "כל משבריך וגליך עלי עברו" ויש את יונה בן אמתי הנביא שאומר בדיוק אותן מלים, אותן אותיות ממש, "כל משבריך וגליך עלי עברו". אם מחברים אותם יחד גם רואים שלמות – בני קרח יונה עולה אמת[יט], 21 ברבוע, "אהיה אשר אהיה", "אני עתיד להוולד". כמו "אנכי אנכי הוא מנחמכם". "אהיה אשר אהיה" הוא השם של יציאת מצרים, כי יציאת מצרים היא לידה – לידת האומה בפעם הראשונה ולידת הנשמות בכל שנה בקריעת ים סוף, קריעת רחם האם להוליד את הנשמות. הכל "אהיה אשר אהיה", "אמת מארץ תצמח". האמת צומחת מהארץ והמשיח נקרא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח", צומח מתוך עמק תחת, כמו מתוך השאול משם מתפלל יונה. על זה כתוב בתהלים "ואציעה שאול הנך". "אם אסק שמים שם אתה" – כשאני עולה גבוה ה' עדיין רחוק ממני, "שם אתה", אבל "ואציעה שאול הנך" ממש, העצמות, "אנכי אנכי הוא מנחמכם" נמצא בשאול.

אמת קשור לאביו של יונה, שנקרא אמתי. חז"ל אומרים שאמתי הוא לא שמו של אביו שילדו, אלא רומז לאליהו שהחיה אותו. יונה היה ילד מת, הוא בן הצרפית שפרנסה את אליהו בשנות הרעב מן המעט שהיה לה. בזכות זה נעשה לה נס גדול – "כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר הוי' אשר דבר ביד אליהו". אך לאחר מכן בנה חלה ומת ואליהו הנביא החיה אותו. חבל שאין לנו היום הרבה אליהו הנביא, רק הרבה רופאים, ואם היו הרבה אליהו הנביא היו מחיים את כל המתים.

[במאמר מוסגר, בברייתא של רבי פינחס בן יאיר, שזהירות מביאה לידי זריזות וכו', יש כמה גירסאות. הגירסא הכי טובה היא הכתובה בסוף מסכת סוטה – סיום הלימוד בספירת העמר – ובסוף כתוב שרוח הקדש מביאה לידי תחית המתים ותחית המתים בא על ידי אליהו הנביא זכור לטוב (ומסיים: "במהרה יבא ויגאלנו כן יהי רצון אמן" – משמע שאליהו הנביא זכור לטוב הוא הוא מלך המשיח שיביא בבואו את תחית המתים![כ]). לא רק שאליהו מבשר הגאולה, "ובא לציון גואל", אלא שלו נמסר גם מפתח תחית המתים, אחראי גם על "אנכי אנכי הוא מנחמכם".]

בסוף, אחרי שהוא מחיה את הילד – שחז"ל אומרים שהוא יונה הנביא – אומרת לו האשה הצרפית "עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת" (כל הסיפור מסתיים בתבת "אמת", חותמו של הקב"ה, "הכל הולך אחר החיתום"[כא]), ואמת היא דבר קיים, לא כוזב. כוזב הוא דבר שנגמר, נחל כוזב, כמו חיים גשמיים שנגמרים, אבל עכשיו אני יודעת – היא אומרת – שדבר ה' בפיך אמת, שדברך אמת כמו ש"הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים".

אמת היא גם חיים, חיים נצחיים, ועל שם כך יונה נקרא "בן אמתי". כך חז"ל מסבירים וכך האריז"ל מסביר. הוא נקרא "בן אמתי" כי האבא שהוליד אותו פעם שניה, החיה אותו ממותו, הוא אליהו הנביא, והיא אמרה אמת על אליהו הנביא. שוב, כשמחברים את יונה עם בני קרח מקבלים אמת, שלמות של "אהיה אשר אהיה".

"חצי כלים והם אינם כלים"

למה הגענו לפסוק הזה, "כל משבריך וגליך עלי עברו", שמופיע פעמיים ("על פי שני עדים")? כמובן כי שייך לעניננו. דווקא מדובר על מים, שיונה הנביא הושלך למים, וללא הנס של הקב"ה הוא ודאי טובע שם, אבל כל מי שהתקיים אצלו "מי במים" – כמו שאומרים בימים נוראים – בעצם קשור בשרש נשמתו ליונה הנביא, וכנראה יש לו גם זיקה לבני קרח.

יונה הנביא קם לתחיה פעמיים. הוא מת כילד ואליהו הנביא בא והחיה אותו, ואחר כך הוא מת פעם שניה כאשר זרקו אותו לים, הוא טבע, רק שה' עשה נס והדג בלע אותו. הוא אומר "מבטן שאול", הוא בקבר, הוא כבר מת פעם שניה – אחר כך הדג הקיא אותו ליבשה (כתוב בפירוש בקבלה שלהקיא ליבשה היינו תחית המתים). הוא היה מת, בשאול, אבל ה' פקד על הדגה להקיא אותו וכך הוא קם לתחיה ואז הלך לקיים את שליחותו, ללכת לנינוה להחזיר את הגוים בתשובה. דבר שלא התיישב על דעתו בכלל בהתחלה, לכן הוא ברח מהקב"ה. אחרי שהוא מת – טבע, במיתה השניה – וקם לתחיה, עשה זאת עדיין בעל כרחו. גם בסוף לא היתה נוחה דעתו מכך שנבא ש"בעוד שלשת ימים וגו'" כי ה' רחם וזה לא התקיים, זה חרה לו מאד, אבל בסוף נודעו לו מדות הרחמים של ה', שטל תחיה נמשך על ידי הדיקנא קדישא, "יורד על הזקן", שהוא סוד תחית עם ישראל, וגם ה"בהמה רבה" (בה מסיים הספר), בהמה רבה שלפני האצילות, צריכה תקון והעלאה. זה תפקיד ספירת העמר, שהבהמה תחזור להכלל בבהמה רבה שלפני האצילות, לפני שם מה דאצילות, בסוד "אדם [מה] ובהמה [בן] תושיע הוי'". הכל שייך לסיפור המופלא של יונה בן אמתי הנביא.

מה הקשר לבני קרח? גם הם קראו לה' מתוך השאול. הם טבעו בארץ, שהארץ פתחה את פיה ובלעה אותם – היא הפכה לתכונה ימית שאפשר לטבוע בה. הם טבעו וגם הוא טבע, ושניהם קמו ("ובני קרח לא מתו" לגמרי, אלא קמו לתחיה), ושניהם אמרו בדיוק אותו פסוק – "כל משבריך וגליך עלי עברו". כמה וכמה פעמים דברנו שיש פסוקים ולשונות מיוחדים, במיוחד מתהלים, שכדאי שיהיו שגורים על הלשון לומר בכל הזדמנות. במיוחד כשיש הזדמנות של צער ורוצים לעורר רחמים רבים, שהקב"ה יחיה, חשוב מאד לזכור את הלשון – "כל משבריך וגליך עלי עברו". משמעות הפסוק היא כמו "חצי אכלה בם", ש"חצי כלים והם אינם כלים", ולא רק שלא כלים אלא כולם חוזרים וקמים לתחיה ושמחים, "שמחת עולם על ראשם". גם כאן, אם "כל משבריך וגליך עלי עברו" סימן שאין יותר משברים וגלים כי הכל כבר עבר, נגמר הסיפור של משברים וגלים, ולכן "ובא לציון גואל".

"אין מזל לישראל" – "דהוה לה"

יש הרבה רמזי גימטריא שנשאיר לכתוב אחר כך. היו פה שני ווארטים שמתקשרים: הראשון שצריך דורש-מנחם, שתי בחינות של דורש וגם מנחם לציון, ומקבלים את זה מכחן של העקרות הקדושות (עקרות-עיקרות הבית), שרי וחנה בפרט, בהן כתוב "אין". אם כתוב "אין" סימן שיש[כב]. אין לך אמונת ישראל יותר חזקה מהדבר הזה, שנדמה לך שאין ואני אומר לך שהאין בעצמו מבטיח לך שיש בהעלם ושיהיה, שיתגלה בפועל. כלומר, המודעות של האין היא הבטחה אלקית שאכן יהיה, ומבטן השאול – אם השאול של בני קרח או השאול של יונה, שביחד הם אמת, "אמת מארץ תצמח" – האמת היא ש"כל משבריך וגליך עלי עברו". אפשר לומר סיפור זה תמיד, גם אחרי שהכל נגמר – למה לומר עוד פעם ועוד פעם? כמו השאלה מה יהיה אחרי שנמחה את עמלק, עדיין יהיה כתוב בתורה. גם הפסוק "כל משבריך וגליך עלי עברו" יזכיר לנו נסי הקב"ה ונפלאותיו, שגם כאשר "כל משבריך וגליך עלי עברו" אין אבוד, כי כל מה שכתוב "אין" – "דהוה לה".

נסיים עם עוד ווארט קשור: אפשר לומר שעל זה כתוב "אין מזל לישראל". הבעל שם טוב אומר "אל תקרי 'אֵין' אלא 'אַיִן'" – שהאין הוא המזל לישראל. אבל כאן יש לנו עוד פירוש, שאמנם יש לקרוא בצירה, "אֵין" (ולא אַיִן), אך הפירוש שלו הוא כהבנת חז"ל של "דהוה לה", שהאין הוא אליהו הנביא שבא לבשר את הגאולה, את הלידה, את הגואל, את "אנכי אנכי", את גילוי העצמות שבעצמות. האין של "אין לה" – כך כתוב פעמיים לגבי ציון וכך כתוב לגבי שרה, וכן אצל חנה ברור שזו אשה – הוא ה"מזל לישראל". כתוב ש"בני חיי ומזוני" – החל מבני, וגם חיי ומזוני – "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", והמזל הוא שכאשר "אין", האין עצמו מבשר את היש, שיהיה בקרוב ממש. "אין לה" = סוד הוי', "סוד הוי' ליראיו". זה הסוד של שם הוי', שעל פי פשט הוא לשון הויה – "דהוה לה". הסוד של הוי' שמתוך ה"אין לה" יהיה לה, "דהוה לה".

נקצר ונאמר "לחיים".

לחיים לחיים, שיהיה פה מקדש מעט, זכר למקדש ומתוכו "אנכי אנכי הוא מנחמכם". רק עוד גימטריא יפה אחת, שציון צריכה דורש-מנחם (אם כי בדורש יש שתי בחינות, אבל מדובר בפסוק אחד של דורש ופסוק אחד של מנחם). כתוב "דֹרש" חסר. דרש מנחם עולה יונה בן אמתי הנביא (כפי שכתוב בתנ"ך[כג]). הוא קם לתחיה פעמיים. אלישע החיה שנים (הוא קבל "פי שנים ברוחך" מאליהו רבו), אבל הילד שהוא החיה הוא חבקוק הנביא, שקם לתחיה רק פעם אחת. אליהו החיה רק אחד, אבל החיה אותו עם כח שיקום לתחיה פעמיים, שזה יונה בן אמתי הנביא, שסיפורו מהוה את השיא של היום הקדוש. שנזכה להתגלות של יונה בן אמתי הנביא, שהוא הדֹרש-מנחם של ציון.

לכל המשפחה, גם ההורים וגם הילדים, שה"דהוה לה" – כל הברכות כעת יהיו בשפע. מתוך ה"אין", הנדמה אין, יהיו כל הברכות שבעולם, בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי.