כנס תורה ומדע – שיעור רביעי

ו מנחם-אב תשס"ו - ירושלים^[1]

לוח:

אבן שואבת אור החיים א. וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן – ויפרו וירבו מאד ב. ומת כל בכור ג. והייתם לי סגלה מכל העמים ד. וכהן כי יקנה קנין כספו וילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ה. לחמנו הם סר צלם... אתנו אל תיראום

אתמול דברנו על "צררנו" והיום הגיע "קישינו עורף" – יש "עם קשה עורף" דקדושה (כפי שהרבי מסביר בשיחה), וזה כח הברזל. גם כח הברזל של ירמיהו הנביא בפני מלעיגיו.

בהשגחה פרטית ימי הסמינר כנגד אותיות קץ – קץ הימים. בשיחה על הברזל (י' בטבת תשנ"ב) הרבי מסביר שהברזל הוא סוד קץ הימים. ידוע בקבלה ההבדל בין "קץ הימים" (סוף ימי העולם) ו"קץ הימין" (סוף קו הימין). ספר דניאל – הספר הכי משיחי, המדבר על אחרית הימים (באופן נסתר שלא יודעים איך לפרש, מגלה את הקץ) – חותם "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַימין". קץ קו הימין – ספירת הנצח, חיים נצחיים (מה שהרבי דחף אליו), תחית המתים, כמתואר בדניאל. הזהר מסביר ש"קץ הימים" זה ההיפך – משהו שלילי – קצא דשמאלא. הסברנו אתמול שהתורה שייכת לקו הימין והמדע לקו השמאל – אז מה שמענין אותנו היום זה "קץ הימים" דווקא. הסברנו שהשילוב מתחיל ב"לאכללא שמאלא בימינא" ותכליתו להגיע ל"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".

בקבלה, בפרט במאמרי הצמח צדק, יש גימטריא בסיסית לברזל – יש מילה נוספת אחת בתנ"ך לה אותה גימטריא, גורל. לכן הצ"צ בדרושיו מסביר שתיקון הברזל הוא הגורל האמיתי – המזל הטוב. מזל טוב זה ברזל טוב ומזל רע זה הברזל הרע. לפי זה הברזל הוא המזל-הגורל של העולם. יש פסוק (משלי טז, לג) "כי בחיק יוטל את הגורל ומהוי' כל משפטו" – הגורל מסתובב בחיק האדם. יש פירוש שהפועל להיות – ממנו נגזר שם העצם של ה' – קשור לנפילה. כך בתנ"ך הרבה פעמים ליפול זה לקרות-להיות – "נפל דבר בישראל". בשם הוי' שתי הבנות – הוה (כרגע) או יהיה. להיות זה שרש היה ולהתהוות זה שרש הוה. בלי זמן יש רק להיות, אך בזמן יש התהוות. נפילה זה דווקא התהוות. יש חלומות של נפילה חפשית – לפי הדיבור כעת זה התהוות חפשית (כשלעולם לא מתרסקים כי ה' שומר – "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו"; האדם נופל ורגע לפני ההתרסקות ה' סומך ידו – מתעורר מהחלום לעולם אחר ממה שהיה בו קודם). הגורל נופל – מתהוה משהו – "ומה' כל משפטו". בכמה מקומות בחז"ל הברזל הרע כי הוא "מקצר את חיי האדם" (כפי שמוסבר ביחס למזבח) – אך זה רק בעולם הזה, שיש בו את המות. כאשר משיח יבוא יקרו שני דברים – ראשית כל הברזל יפסיק להיות "מקצר" ("וכתתו חרבותם לאתים" – ישתמשו בחומר הברזל למטרה טובה, על דרך השימוש במדע לתשמיש מצוה, כפי שדובר אתמול), וחוץ מזה יש הסבר שכלי הנשק כפי שהם יהפכו לתכשיטים (שבת סג, א לפי ה"איכא דאמרי" ועל פי המביא שם הפסוק "חגור חרבך על ירך וגו'"). "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" – התכשיטים חושפים את המקיף דמקיף, את היופי הלא-מודע של אשה. הברזל חושף את הלא מודע שבנשמה – מגשים את האורות המקיפים של הנשמה.

הברזל החיובי הוא הגורל והברזל השלילי הוא החרב. לע"ל החרב תהפוך לאת – לטכנולוגיה של שלום – או שתהפוך בעצמה לתכשיט החושף את האורות הלא מודעים. לע"ל יתגעגעו ליצה"ר ולמאבק בו, למלחמה ולמס"נ שעמה שכבר לא יהיו, ואז החרב תהיה תכשיט – רשימו למס"נ שהיתה.

לסיכום, יש שני קצים – "קץ הימין" ו"קץ הימים". כעת צריך לכוון זאת כנגד בלהה-רחל-זלפה-לאה ועלית השמאל להתכלל בימין עד שהוא נהיה "חיין דחיין", כפי שדובר אתמול.

כתוב על סוד ה"קץ": פעמיים בשנה יש כב ימים – שלושת השבועות בתמוז-אב ובתשרי יש מר"ה עד שמיני עצרת – כללות הימים הקדושים. זה כללות "חדש השביעי" המושבע במצוות וחגים. בתשרי הימים מכוונים כנגד תשר"ק (כפי שתשרי – תש"ר; אב – לפי הסדר, ובמגילת איכה האלף-בית הולך ישר, כמו גם בוידוי). האר"י אומר שבעולם העקודים האותיות יוצאות בסדר של תשר"ק. גם בספירת העומר יש כוונות מתחילה לסוף (של האורות הפנימיים, כפי שכולנו מכוונים) ומהסוף להתחלה (אורות מקיפים, ממלכות למלכות עד חסד שבחסד). על דרך זה, בכל תקופה כזו ניתן לכוון כנגד האותיות בשני הכיוונים. לפי זה ה אב גם כנגד האות ה (ההפוכה מ-צ באתב"ש – חילוף אבגד בתשרק), ויש בו 'חזקה' של 5 – היום החמישי, בחדש החמישי, מכוון כנגד ה. היום זה ד מהסוף להתחלה. לפי זה ימים אלו גם קץ וגם דה – ביחד זה צדקה (המילה היחידה שבאתב"ש נקראת הפוך – צדקה ו-הקדצ – ללמד ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"). זה שני הימים שהכי חשוב לעסוק בצדקה ולגייס מליונים. זה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". תיקון צררנו וקישינו ערף – לא להקשות עורף לקבצן ולא לצרור הכסף אצלך.

הרבי מביא בהמון שיחות את דברי רלוי"צ (שמצטט ר"ה מפאריטש) שבשבת חזון מראים לכל יהודי את בית המקדש (הקדמת רפואה למכה). משתמש במשל של ילד שקרע בגד פעמיים, ואז האב שומר ומראה לו – יקבל אם יתנהג יפה. הרבי מדייק במילים של הצגת הדבר, אז בשיחה אחת כל הנושא הוא דיוק בביטוי "מראין מרחוק" – שהאב מראה את הלבוש לבנו מרחוק. ותוכן הענין בעבודת ה': יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק – ה' מאד רוצה להראות הבגד. הרבי מסביר ש"מראין [מרחוק]" זה בניגוד לסתם ראיה בה האדם מרגיש הוא פקח עיניו וראה (מישהו שאל אותי בשבת אם טוב לדמיין בשבת חזון את המקדש – זה לא רע, מי שרוצה ויכול, אך זה לא הענין כפי שמאד ברור משיחת הרבי). מראין – זה משהו שה' עושה. אם ראית ואם לא ראית – ראית מרחוק, בלא מודע שלך, כי ה' מראה. שאלה אם צריך אתעדל"ת כדי לראות – לא נידון בשיחת הרבי אם יש ענין ב'עבודה' כדי לראות. על כל פנים, ה' מראה בכל מקרה – זה "מראין". לא תלוי בהתבוננות ועבודה של האדם. שבת חזון זה לא מאמץ והתבוננות של האדם עצמו (בלי לדון אם התבוננות ויזואלית זה ענין) – אלא "מראין" בלי שזה תלוי בו. רואים באיזו רמה של הנשמה. זה דיוק ה"מראין". יותר חשוב הדיוק השני – "[מראין] מרחוק". זה קשור למה שדובר אתמול על האופק בו נושקים השמים והארץ. כמראין מרחוק – רואים מעורפל. מה שמראים בשבת חזון – מה שבא אליך, אך עדיין רחוק (רחוק – אך בא אליך). מה טוב בכך שרחוק? משאיר את זה 'פתוח', מעורפל, נזיל. הרבי אומר שה"מרחוק" זה משהו רחוק שבא, מתקרב, ונעשה מוחשי.

אז מסביר הרבי איך שתי המילים הללו – "מראין מרחוק" – מתקיימות כשהמקדש בנוי. בעליה לרגל לבית המקדש אנו עולים לראות מי השוכן בבית – לא רואים שום דבר, והעבודה שלנו היא "לעלות ולראות", ואז העבודה היא ראיה מקרוב, בבית המקדש עצמו. ה'עבודה' בבתי המקדש הראשון והשני היתה לראות מרחוק – זה פשוט מדי, ונותן יותר מדי ישות בכך שעבודתי היא רק לבוא ולראות, וכשאני בא אני רואה הכל מקרוב ושוב אין צורך שיתקרב אלי וכו'. "מראין מרחוק" זה מחד שאיני צריך לעשות מאומה בשביל לראות. לירמיה הנביא היה תלמיד, ברוך בן נריה, אדם גדול שהיה ראוי להיות הנביא הבא – אך בגלל הגלות לא הגיע למעלת נביא. דומה למה שהרמב"ם אמר שהוא עצמו התקרב למעלת הנבואה. הדוגמה הקלאסית בחז"ל לענין כזה היא ברוך בן נריה. ב"מכללה התורנית" כל תלמיד צריך להגיע לנבואה – ה"סמיכה" שלנו לא לרבנות או לפרופסורה אלא לנבואה. יש עבודה מלמטה, שהרמב"ם או ברוך בן נריה עשו, וצריך השראה מלמעלה. בדומה לכך שהרבי דבר גם על עבודה והכתרה מלמטה, וגם על הכתרה מלמעלה למשיח. זה מבהיר שמצות ראיה לא רק תלוי בתחתונים – לעלות ולראות (כמו "אצילי בני ישראל" שראו את האלקים ויאכלו וישתו – נענשו על שנהגו קלות ראש והביטו בשכינה). אם "מראין" מלמעלה – מה העבודה בכח עצמו? שהתפקיד שלי להתקרב לאופק ולשאוף אליו. זה שזה "רחוק" לא רק שומר מרחק, אלא דורש ממני לשאוף הלאה וללכת אל האופק (זה מה שנתחדש אתמול). ה"רחוק" לא צריך להתקרב אלי, אלא לתת לי מוטיווציה להתקדם לשם. זה מה שהרבי תבע "לחיות עם משיח" – ללכת אל האופק. זה פרדוקסאלי – כי "לחיות עם משיח" נראה להביא אותו כרגע, משיח נאו, אך משיחה זו של הרבי מאד ברור שיש ענין שנשאר רחוק ואנו שואפים לראות את האופק ולהתקרב אליו.

לגוף הענין היום – נדבר על כח המגנטי. חז"ל דברו על שני מגנטים גדולים בהיסטוריה – נתחיל עם המגנט החיובי ואז נדבר על המגנט השלילי (כפי סדרם ההיסטורי).

המגנט החיובי – העמיד את עטרת מלכם על ראש דויד (אף שהיה בה ככר זהב, "ובה אבן יקרה" זה האבן השואבת). זה במלחמת בני עמון – מואב ועמון הם חכמה (אבא) ובינה (עמון-נועם) דלעו"ז. קליפות גבוהות, אחוריים דאו"א. תיקון הברזל זה תיקון המלכות, אך עולה עד בינה – לאה וזלפה – וזו עלית הברזל מעלה ב"רצוא". לבני עמון היה מלך – נחש, שבא מלשון נחשת. נחש בני עמון עשה חסד עם דוד, ואחרי שמת בנו חנון ישב שבעה ודוד שלח אליו מנחמים כתודה על החסד שעשה עמו אביו. חנון, בגלל יועציו שאמרו לו שדוד לא גומל חסד בתמימות אלא שלח מרגלים, חתך להם את חצי הזקן ואת חצי הבגדים עד שתותיהם – לא הרג אותם, אך בייש אותם. דוד זעם על כך – תגובת ברזל, ריאקציה מגנטית – ושלח את יואב שר הצבא להלחם בעמון, ואז הסיפור בו נצחו את רבה ולקחו את עטרת מלכם (או מלך עמון או עבודה זרה, ה'מולך' של עמון, לפי שני הפירושים) מעל ראשו וכו'. איך משקל ככר זהב עומד על ראש דוד? שתי דעות – או שהאבן יקרה היתה שוה ככר זהב (אך לא באמת היה משקל כזה), או שמעל הראש היה מגנט המחזיק את הכתר באויר (זהב לא מתמגנט – צריך עוד משהו בכתר כדי שהמגנט יחזיק אותו). צריך מגנט מספיק חזק שהכתר יעמוד מעל הראש בלי שיהיה שום משקל על הראש. זו הדוגמה הראשונה של מגנט חזק בחז"ל. אם כתר הוא של מלך בני עמון – ניצוץ משם – אומר שגם להם היתה כזו טכנולוגיה. אם זה כתר ע"ז לא מחייב שהיתה להם טכנולוגיה כזו – גם הפסל הוא חתיכת מתכת, ויכול לסבול. אצל דוד ודאי היתה טכנולוגיה זו כדי להעמיד הכתר מעל ראשו.

המלה למגנט בעברית – כך זה בחז"ל – "אבן שואבת". שאיבה – להוציא משהו, כמו לשאוב מים. מגנט – על שם העיר היונית מגנטה (?) בה נמצא מחצב המגנט הטבעי. מה יוצר את המגנט הטבעי? יש שתי תאוריות מודרניות בענין: שזרם אלקטרוני עבר בסלעים (הכו הרבה ברקים) והפך אותם למגנט. יותר מודרני – שזה קרה בפרה-היסטוריה (כי בעומק האדמה), ואז היתה בקטריה שחיה על האבן והפכה אותו למגנט. מענין – לחשוב שהמגנט התחיל מצורת חיים על האבן). האבן עצמו עם יסוד הברזל, אך העיקר שמושכת ברזל. [יש בתורה שני ביטויים על ברזל שהרבי מביא בשיחה – "ארץ אשר אבניה ברזל" (וחז"ל אמרו בוניה, ת"ח, ברזל). כעת נוכל לפרש ש"אבניה ברזל" זה אבן שואבת ברזל. ו"ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו" – זה על דרך "כמים הפנים לפנים...", ומופיע באותו פרק במשלי, ושם חז"ל לומדים זאת על שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בלימודם, כמו שני סכינים המתחדדות זו על גב זו (דברנו על יחס-יחד-אחד – "ברזל בברזל יחד" זה דימוי של יחד, ועולה "שכינה ביניהם"!) – מלחמתה של תורה בה הסכינים לא חותכות אלא מחדדות זו את זו].

חנון ירש את הכתר מאביו נחש – השייך לנחשת (ה-חש של חשמל) – אך דוד לקחו במלחמתו. כל ספר דברי הימים זה תולדות דוד – לכן נכתב שם "דויד" מלא. שם כתוב על כתר מלכם. זה הכתר של דוד (ב-ה הידיעה, היו לו כמה כתרים) בא מעמון לדוד – מבינה למלכות ("ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו" – הנעם יורד מבינה לשרות על ראש דוד). בעלי הכתר: נחש-חנון-דויד (חנון = מדע) = מלכות. ר"ת נחד = שמינית של מלכות (יחס א-ז בין ר"ת לכל המילה). כתר מלכות = בראשית ברא.

גיחזי (מזוהה בקבלה עם "אותו האיש") משמש אלישע אשר שולח אחרי שהלך אחר נעמן. אלישע הלך אחריו לדמשק להחזירו בתשובה, ואמר שלא ישוב כי למדתי ממך ש"כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (אך באגה"ת למדנו שגם כשכתוב שאי אפשר לעשות תשובה – אפשר לעשות תשובה). יודעים שהוא חטא, אך במה החטיא את הרבים? חז"ל אומרים (באחת הדעות, ואלו ואלו דא"ח) שתלה אבן שואבת מעל חטאת ירבעם – עגלי ע"ז בבית אל ודן – ועשה מהם אלוהות כשעומדים באויר. ירבעם הוא הדוגמה בתנ"ך ובחז"ל ל"חוטא ומחטיא את הרבים" – שעשה עגלים כדי שלא יבואו למקדש ותחזור המלכות לבית דוד (היום נאמר שהקים אוניברסיטה שתמלא את מקום המקדש) – ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה". לפי דעה זו, גחזי הנציח את חטאת ירבעם בטכנולוגיה משוכללת (לא ברור אם היום יש כזו טכנולוגיה) – קידש את האוניברסיטה ועשה ממנה הנהגה על טבעית.

זה שתי דוגמאות של אבן שואבת בחז"ל, אך כמשל מופיע המון פעמים בספה"ק. האור החיים הקדוש משתמש במשל המגנט חמש פעמים בפירושו לתורה (שהודפס ונפוץ בזכות הבעש"ט; הבעש"ט ואוה"ח היו נפש ורוח דוד המלך, ואם היו נפגשים כבר היה משיח) – בחמשת הפסוקים שעל הלוח.

הרבי מסביר שההבדל הפשוט בין יהודים לגוים – שיהודי משפיע בעצם וגוי מקבל בעצם. האור החיים משתמש תמיד בדימוי של מגנט – שיהודים הם מגנטים וגוים אינם מגנטים. יהודי הוא מגנט – מקיים עבודת הבירורים. מושך מכל המציאות את מה שדומה אליו. גוי יכול להיות בחור טוב, מחסידי או"ה עם חלק לעוה"ב, אך אין בו כח לעבודת הבירורים. לפי"ז הכח המגנטי – כח לעבודת הבירורים.

עוד בעל משלים גדול – הבן איש חי. הוא משתמש בדימוי המגנט כדי להסביר את תחית המתים. ה' עובר עם מגנט הממגנט כל עצמות הלוז וכך קמים היהודים לתחיה (עצם הלוז היא מגנט האוספת אליה כל האיברים, ומכך נבנה הגוף מחדש). יודעים שה' עושה את תחיה"מ עם טל תחיה – זה דימוי חדש, שעושה עם מגנט. דומה לענין הבירור.

נחזור לאור החיים – הראשון האומר בצורה ברורה שכח המגנט זה הכח המברר של המציאות. כח התורה לבר את המציאות. הדבר הראשון שאנו עושים בעניני תורה ומדע – "חכמה בגוים תאמין", מחזירים את חכמת הגוים אל אמונת ישראל. אמרנו שהמדע היום פחות מטמא כי מברר כח המדמה – דוחה אמונות טפלות. לא אמרנו, וחשוב לומר, שהרבה פעמים שופך התינוק עם המים – פוגע בכלל באמונה. עבודת "חכמה בגוים תאמין" – לחבר את המדע והחכמה לאמונה. כח התורה והאמונה לשמש מגנט. עלינו, היהודים, להיות מגנטים. כח הגרוויטציה (שגילה ניוטון) והכח האלקטרו-מגנטי (שגילה קולום קשורים מאד זה לזה. שני הכחות הנוספים – הכח החזק והכח החלש. גרוויטציה זה מלכות העולה לכתר – אכמ"ל, זה סמינר בפני עצמו. החזק והחלש – י-ה. אלקטרו-מגנטי זה ה-ו (יש בו גם זכר ונקבה) וגרוויטציה זה ה תתאה (מלכות, אך עולה עד לכתר). על כל פנים, אצל האוה"ח ברור שהמגנטיזם זה הכח היהודי דווקא – הכח לברר את המציאות, למצוא את מה שאבד בארגז החול (השם משמואל מדגיש שצריך לא להכנס לארגז החול, אלא ה'קונץ' להיות מעליו אך מספיק קרוב כדי שיוכלו להציף כל הניצוצות מתוכו). עלית הניצוצות וההתמגנטות אל היהודים – "ברזל בברזל יחד". בתחלת "ספר מלחמות הוי'" מלחמת ה' היא שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה, אך "את והב בסופה" – האידיאל שבסוף יגיעו שני הברזלים לדבקות מגנטית. זה דימוי משיחי של הקשר בין תלמידי חכמים.

נעבור בקצרה על חמשת הפעמים שהאוה"ח משתמש במשל בחמשה חומשי תורה (אוה"ח כתב ספרו לבנותיו, על דרך חמש בנות צלפחד שחבבו את ארץ ישראל – "ארץ אשר אבניה ברזל"):

בראשית מז, כז: פעם ראשונה מופיע במצרים – עוד לפני הביאה לארץ ישראל – כאשר "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן". מפרש "גשן" לשון "הגשה" – "כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל, שהוא בבחינת אבן שואבת לדומה לו". זה המקום בו מגישים לך את הניצוצות הקדושים – אך עדיין צריך מגנט כדי להעלות את הניצוצות למעלה.

שמות יא, ה: במכה העשירית במצרים – "ומת כל בכור". מקשה למה "ומת" ולא "והרגתי"? מבאר שמת מאליו כאשר יצאה החיות, ומסביר בכלל את כח הקדושה להוציא החיוניות מכל דבר וכך כח החכמים להרוג במבט עינים ולהפוך לגל של עצמות. בכח המגנטי יש חש-מל, אותם אלקטרונים הולכים הלוך וחזור. האלקטרונים נעים הרבה יותר לאט ממהירות האור, ולא הולכים לשום מקום, אך יוצרים הרגשה שנעים במהירות האור. דימוי של כל זה במעשה מרכבה – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". בחסידות מבואר שהחיוֹת אכן לא הולכות לשום מקום – בניגוד לנשמות, שהן מהלכים – אלא רק זזות "רצוא ושוב" על המקום, אך יוצרות תחושה של "כמראה הבזק" הנע במהירות האור]. נחזור לפסוק – מסביר שה' עצמו הוא המגנט העובר ושואב ניצוצי קדושה ממצרים, וממילא מת כל בכור, אך מסביר שבדוגמת זה יש בחכמים ש"יהיב עיניה ביה ונעשה גל של עצמות" (סוד של "גל עיני" – שבמבט עינים הופכים לגל). הכח המגנטי עבר ביניהם, והם ממילא מתו.

שמות יט, ה: "והייתם לי סגולה מכל העמים" שה' אומר לפני מתן תורה. כח המגנטיות היה ליעקב ובניו לפני מתן תורה, אך במתן תורה הכח הזה ניתן לכל עם ישראל. זה כח של חכמת התורה – ה' נותן לנו תורה שיש בה הכח המגנטי לשאוב הניצוצות "מכל העמים". "אוניברסיטת סגולה". בכל פעם הדימוי של האוה"ח קצת שונה – ישראל, ה', תורה.

ויקרא כב, יב: הדין שקנין כספו של הכהן אוכל בתרומה – עבדי הכהן יכולים לאכול תרומה, מה שיהודי אחר חייב מיתה על אכילתו. העבד הכנעני מתעלה לקדושה שאין ליהודי באמצעות הכהן. האוה"ח מסביר שלכהן יש כח מגנטי מיוחד – לכן הכהנים מיוחדים בעמ"י, כי יש להם כח מגנטי מיוחד (נוסף על כח המגנט של כל היהודים; כנראה גם ללוי יש כח מגנטי יתר על מה שיש לישראל). היחוד של כח הכהן – לא להוציא את הניצוץ ולהרוג את מי שהיה בו, אלא להעלות את כל האורגאניזם בו הניצוץ, להעלות את העבד לאכול בתרומה.

במדבר יד, ט: פסוק מאד חשוב עבורנו בהקשר של ארץ ישראל – דברי כלב ויהושע כנגד המרגלים, שהוציאו דבת הארץ רעה והפחידו את העם ב"כי חזק הוא ממנו" (בתשעה באב), באמרם "לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תראום". סר צלם – ה'אורה' שלהם, האנרגיה שלהם, סרה. שם האוה"ח מסביר על דרך "ומת כל בכור" – שה' אסף ממצרים ניצוצות הקדושה. כאן לא מתו, אך עבורנו – הסובבים את ארץ ישראל (פעם היה לנו ענין בזה – לטייל בארץ, בכפרים ערביים וכו', וזה בעצמו 'כיבוש'). עצם העובדה שיהודי מסתובב באיזה מקום שיהודי לא הלך קודם, אז באופן לא מודע – לפעמים צריך לברך, אך לפעמים רק בכח הנוכחות שלו – מברר הניצוצות כמגנט העובר במקום. אמרו שאנו סובבים ארץ ישראל, והאנרגיה של הגוים – הניצוצות – כבר יצאה מהם, אז לא צריך לפחד מהם כי "לחמנו הם".

אלו חמש הפעמים בהם משתמש אור החיים במשל המגנט. איך נבאר זאת כמבנה קבלי? כנגד ה חסדים (או ה גבורות) הנמשכים מחסד עד הוד – חמשה כחות פרטיים של מגנט, התפשטות הכח המגנטי ב-ה קצוות (ה חסדים ו-ה גבורות – כח המשיכה וכח הדחיה של המגנט?):

חסד: מגנטיות ה"כהן איש חסד". כח מגנטי שלא מוציא הניצוץ והורג השאר, אלא מקרב הכל – קירוב של חסד. שכל קנין הכהן מתעלה ומתקדש. זה התחיל מאברהם אבינו, "אתה כהן לעולם", הקונה דברים בכסף – קנה מערת המכפלה בכסף. כסף, קנין, עבד כנעני – "עבד אברהם אנכי", בטל בתכלית וכך יוצא מכלל ארור לכלל ברוך – הכל קשור לאברהם אבינו, ו"הם יאכלו בלחמו".

גבורה: "ומת כל בכור". כח גבורה להרוג כל בכורי מצרים – כח עשר מכות. גם אצל החכם "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות" זה הכח המגנטי של הגבורה.

תפארת: "והייתם לי סגולה". סגולה זה כח של תפארת, כח התורה. זה לא כח להרוג את האומות רק לקחת "מכל העמים" מה שצריך. זה כח מגנטי כאשר התורה מתחברת לכח המגנטי שבנשמותינו.

נצח: כח ישראל בארץ גשן. הכח לצאת מהשטח שלך – "לבר מגופא" – מארץ ישראל למצרים, ולברר שם ניצוצות. כח מגנטי לקחת ניצוצות ממצרים ולהעלות לארץ, אך דרך ירידה למצרים. ה' שולח אותי לאיזה מקום בשביל למגנט ניצוצות. בבירור זה המצרים לא מתו, אלא הניצוצות הפכו לנשמות יהודיות – "ויפרו וירבו מאד". הכח המגנטי הזה הוא הכח של "נצח ישראל לא ישקר" – כח הנצחיות וההמשכיות של הבנים, "ברא כרעא דאבוה". הכח לאסוף ניצוצות ולהפוך אותן לנשמות. לפעמים זוג שאין לו ילדים צריך לצאת לשליחות – כי ילדים באים מניצוצות מיוחדים, ויתכן שהניצוצות שלך אינם במקומך. בני ישראל ביררו רב ניצוצות בארץ גשן וכך פרו ורבו מאד מאד.

הוד: ענף הגבורה – "סר צלם". לא יצאה הנשמה הפנימית, אך הצל – ה"אורה", ה"הוד" המקיף שלהם – סר מעליהם. אז הקליפה לא מתה, אך אפשר לאכול אותה. אם מתה – אי אפשר לאכול. אך כשהמקיף סר אפשר לאכול. כח מגנטי להסיר את ההוד, את האור המקיף. קצת יותר בעומק: חז"ל מסבירים "סר צלם" כמיתת איוב, הצדיק שהגן על ארץ ישראל וכולם חסו תחת צילם. אמרו "כי חזק הוא ממנו" בגלל שיש כח רוחני המגן עליהם – צדיק, איוב. כשאיוב סר מעל הפלשתים-הפלשתינים שוב אין להם הגנה. בתשעה באב – מי שלא חסיד, שלא יכול ללמוד חסידות – לומד איוב (חוץ ממגילת איכה ונבואות פורענות בירמיהו). התימנים גם קוראים בתשעה באב את ספר איוב. ספר פסיכולוגיה ופילוסופיה הכי עמוק בתנ"ך. חז"ל אומרים שזה אחד משלושת הספרים שמשה רבינו כתב. ספר מאד מיוחד, ושפתו מאד קשה – האבן עזרא כותב שנראה לו שזה מתורגם לעברית משפה אחרת, ולכן כל כך קשה (לפי השיטה שאיוב לא יהודי, וזה תרגום של טראומה אנושית לעברית). מה משה עשה בארבעים היום שעלה להר אחרי חטא העגל(?)? כתב את ספר איוב, וכשסיים בתשעה באב – "סר צלם מעליהם". כששאב מהם את הטראומה האנושית – האור המקיף ששמר עליהם – ניתן לאכול אותם. מה ששומר על הפלסטינים – הדימוי האיובי, האסון האנושי.

מגנט = אמונה. זה כח האמונה היהודית.