כנס תורה ומדע – שיעור ראשון

ה מנחם-אב תשס"ו - ירושלים^[1]

היום הילולת האר"י הקדוש, אז נתחיל עם ענין מדברי האר"י. בשלושת השבועות יש כב ימים, שאחת הכוונות שלהם היא הקבלתם ל-כב האותיות בהם נברא העולם. כאשר חושבים על חיבור של תורה ומדע, ומקוים שה' יעזור בכך, אבני היסוד זה לב נתיבות חכמה (עשר ספירות ו-כב אותיות) הנזכרות בתחלת ספר יצירה. הפשט של "עשר ספירות" זה עשרה מספרים – יש עשר ספרות ו-כב אותיות. כל החכמה – חכמת התורה וחכמות העולם (שאנו רוצים על טהרת הקדש) – מורכבת ממספרים ואותיות. האהבה שיש בלבנו ונשמתנו (כפי שהתנסח פרופסור זייגר, שיש בלבנו ובנשמתנו החיבור של תורה ומדע) היא לאותיות ומספרים. לכל שפה יש האותיות שלה, אך כשאנו מדברים על אותיות – זה אותיות לשון הקדש. לאידך, עשרה מספרים – זה לכאורה בכל שפה ולכל אחד, ולכן לכאורה פחות מוקדש. אמנם, מוסבר בתניא שהע"ס זה האורות וה-כב אותיות זה הכלים – יש משהו מאד מקודש ונעלה במספרים. בגלל שזה כל כך מקודש מתקיים בו ש"כל הגבוה גבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר" – יש משהו במספרים שיורד יותר נמוך, יותר כללי ובין לאומי, מאשר האותיות. מתמטיקה היא לשון המדע – והיא יורדת מאורות הע"ס דאצילות. צריך לחבר את כל המספרים לאותיות לשון הקדש, וכך לחבר לתורה (ויש מספרים באותיות?).

כב הימים של שלושת השבועות מתחלקים ל-יג בתמוז ו-ט באב. תשעת הימים בעיקר תיקון של חטא המרגלים, בעוד הימים בתמוז בעיקר תיקון חטא העגל. אחרי חטא העגל למד משה את יג מדות הרחמים – זה הרחמים המתקנים את חטא העגל – והם כנגד יג הימים שמ-יז בתמוז, יום חטא העגל. זה ימים שנועדו לעשות תשובה על החטא הכללי הזה של עם ישראל. ט הימים באב מכוונים כנגד ט מדות הרחמים שנזכרו בפרשת שלח, אחרי חטא המרגלים – שהיה בתשעה באב – והימים הללו נועדו לעשות תשובה על חטא המרגלים, על המאיסה בארץ ישראל, בארץ חמדה טובה ורחבה. החטא היה ששמעו את דיבת הארץ על המרגלים ובכו בליל תשעה באב, ואז נקבעה בכיה לדורות – עד ביאת משיח. כשמשיח יבוא "הימים הללו יהפכו לששון ולשמחה". הילולת האר"י היא האמצע, עמוד התווך, של תשעת ימי התשובה על חטא המרגלים (יום האמצע של יג הימים בתמוז – כג תמוז – הוא הילולת הרמ"ק, המקובל החשוב ביותר שסיכם הקבלה שלפני האר"י).

לכל יום יש אות – כי יש כב ימים, כנגד כב האותיות – והאות של ה אב היא צ, האות ה-חי (בסוד "צדיק חי עלמין"). בפרצוף הספירות ה-צ שייך לספירת היסוד – "צדיק יסוד עולם" – כח הזיווג והקשר. בפרצוף "תיקון המדינה" כל עניני תורה ומדע שייכים לספירת היסוד – כח הזיווג והחיבור בין תחומים (ובפרט בין מים עליונים ומים תחתונים). הסוד של חי בקבלה – טט, ט ספירות יורדות (עד היסוד) ו-ט ספירות עולות. כח היסוד לקבל ט ספירות יורדות של מים עליונים ולהעלות ט ספירות של מים תחתונים. בשביל לעשות חיבור בין תורה ומדע עלינו להיות צדיקים (חוץ מזה שעלינו להיות בעלי תשובה) – בעלי כח החיבור של היסוד. הצורך להיות בעלי תשובה – כח לחוות ולבטא את בכית המים התחתונים "אנן בעינן למהוי קדם מלכא". חוית בעל תשובה – אני רחוק, ורוצה להיות קרוב כמו הצדיק. לכן בפרטות הצדיק מבטא את הכח להמשיך ולחבר, ובעל תשובה מבטא את הכח החשוב לנו מאד של הדחף להעלות הכל. צ של היום – ההכרה שיש בכל אחד נקודת צדיק, "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", ועם זאת בכל אחד נקודת בעל תשובה בה חש בכי של מים תחתונים ורצון שהכל יעלה אל ה'. זה ה-ט היורדים וה-ט העולים.

מה שאנו רוצים ב"תורה ומדע" זה אפילו יותר מ"חיבור תורה ומדע" – כפי שננסה להסביר – והפעולה הזו שייכת לספירת היסוד, מדרגת הצדיק, מה ששייך במיוחד ליום הזה בו אנו פותחים את הכינוס (הרבי אמר שכל יום קשור למה שעושים בו – במודע או שלא במודע, והיום מאד מתאים לענין זה).

בשלושת השבועות, ימי תשובה, אנו גם מתוודים בוידוי שכנגד כב אותיות (וכך גם מגילת איכה – שקוראים בתשעה באב, ויקראו גם כשיבוא משיח ויבינו באופן מאד משמח – מבוססת ברובה על האלף-בית, וחז"ל הסבירו שפגמו ב-כב אותיות שהן אבני הבנין של הבריאה ואבני הבנין של המקדש, ולכן נחרב במקדש, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו – זה על אחריותנו "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" או להפך ח"ו, וזה תלוי בתיקון כב האותיות). התיקון של היום – "צררנו". צררנו – מלשון צרה, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". אך יש עוד משמעות בתורה – ועליה נדבר היום (המחשבה הראשונה שלנו שנבטא היום על תורה ומדע) – "צרה" במובן של אשה שניה (שתי נשים של אותו בעל – שתי צרות). היום זה לא נהוג – האשכנזים אסרו לפני כאלף שנה – אך בתורה זה קיים, וכאשר יש שתי נשים (ויותר) כל אשה היא צרה לאחרת. בפשטות נקראות כך – כי כל אחת עושה צרות לאחרת, ש'גונבת' ממנה את האיש. הדוגמה הכי מפורסמת – נשות יעקב אבינו, הבחיר שבאבות – שנשא את לאה ורחל, שתי אחיות קרובות, אשר התחתנו עם אותו בעל והן אב טיפוס של שתי נשים שהן צרות זו לזו, נאבקות על תשומת לבו של אותו בעל. אחר כך כל אחת מהאחיות הצרות נתנה ליעקב את שפחתה, כך שבסוף היו לו ארבע נשים. כתוב בקבלה ובחסידות, האריז"ל מסביר, שיעקב לא רצה לשאת את השפחות – לשאת שפחה זה ירידה בקדושה. יצחק אבינו, המקודש שבאבות, בשום פנים לא נשא אשה נוספת. שרה אשת אברהם אבינו נתנה לו את שפחתה, וכך נשות יעקב נתנו לו את שפחותיהן. צריך להתבונן בכך שיעקב לא רק נשא שתי צרות, אלא שתי נשים ושתי שפחותיהן.

הדבר מזכיר את דברי הרמב"ם אשר היה ענק תורה ועסק גם במדעים מתוך אהבתם. מי שאינו בעל תשובה קשה לו להבין את האהבה לעניני מדע – אפשר לעסוק במשהו בלי לאהוב אותו (הרבה אנשים אינם אוהבים את עצמם – זה לא דבר טוב, כי צריכה להיות אהבה בסיסית של האדם לעצמו; צריך להיות לא מרוצה מעצמו, כדי להתרומם ממקומו הנמוך, אך לא לשנוא את עצמו). אי אפשר לשנוא מדע ולהקים אקדמיה לתורה ומדע. למה אוהבים מדע? יש כמה הסברים. הרמב"ם עצמו אמר שהמדע חושף בפנינו את נפלאות הבריאה ואת גדולת הבורא – זה המבוא לאהבת ויראת ה', בורא העולם. אנו יודעים שכל הבריאה השתקפות של התורה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – המספרים 'נפלו מהשמים'. כפי ששמענו, החידוש שצריך להיות כאן שלא מתייחסים לתורה ומדע כשני תחומים נפרדים – בבקר לומדים תורה ובערב לימודי חול. אפשר להתייחס כשני תחומים שונים שרוצים לחבר ביניהם, אך האמת היא ש"הוי' הוא האלהים [= הטבע]". כשאומרים ששם אלקים עולה בגימטריא "הטבע" הכוונה של זה מדהימה – שאפילו מי שלומד תניא כמה פעמים לא מבין מה הכוונה – שה' הוא הטבע! סודות הבריאה זה סודות שם אלקים – אלקים ממש שוה לטבע. למה כל כך חשוב להכניס זאת לראש וללב? זה דיון האם מדענים גדולים מאמינים בבורא (ברמה נמוכה, כמו כאן, מאמינים – אך האם זוכי פרס נובל מאמינים בבורא?). אינשטיין דבר בפירוש על אלקים, אך אחר כך ניסחו והציגו את זה כאילו דבר על "הטבע". אנו מאמינים ב"ה' אישי/אנושי" – ונסביר מה זה, אך זה שם הוי' – אך עוד לפני כן יש אמונה בשם אלקים, בטבע. אמונה בה' כפי שמשתקף בחוקי הטבע – זה אמונת העולם בה' לפני שהופיע היהודי הראשון. באברהם החידוש של "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – "אל עולם", ולא "אל העולם" (שה' הוא העולם והעולם הוא ה'), אך החידוש שזהו הוי', ו"הוי' הוא האלהים".

ב"תאורית המיתרים" (של מדען יהודי) מדובר על מושג של "טשטוש אינטגרלי". דרך זה פותר כמה פרדוקסים במדע. מאז תורת היחסות (שאיננה שכל ישר) המדע לא מדבר על דברים אפשריים ובלתי אפשריים, אלא רק על הסתברות. מושג ה"טשטוש" אומר שיתכן שדברים קורים באופן מטושטש – קורים רק למחצה. זה שלא רואים משהו – לא אומר שלא קורה באיזה רמה. על כל פנים – כל מה שאנו מלמדים זה בתחום "מטושטש".

השלט על "אוניברסיטה לתורה ומדע" נפל, כי לא בטוח שכך צריך לקרוא לזה. צריך להיות רק האוניברסיטה התורנית – לא רק חיבור בין שנים, המכונה בחסידות "התקשרות", אלא "יחוד" ממש. התקשרות היא בין שנים, אך יחוד – "הוי' הוא האלהים" – הרבה יותר חזק מסתם התקשרות. אם זה נקרא "המכללה התורנית" – כשברור שלומדים מדע, זה החידוש, שהרי ישיבות היו בכל ההיסטוריה – מדגיש את ה"יחוד". הרמב"ם מאד אהב מדעים. היה שמח לדבר על חיבור שלם התורה – להכרה של "אסתכל באורייתא וברא עלמא", להכרה שהמדע 'נפל' מהתורה. בתניא כתוב שחכמות אומות העולם מטמאות את השכל יותר מדברים אחרים. אומר שאם לומדים כדי שתהיה פרנסה, "קרדום לחפור בה", זה מותר. אם יודעים ללמוד כדי להשתמש לעבודת ה' ותורה גם מותר, ואומר שזה הטעם של הרמב"ם והרמב"ן וסיעתם – הם ידעו כיצד להשתמש בכך ללימוד התורה ועבודת ה'. אך אם מדייקים במבואר בתניא פ"ח – עדיין לא מדבר על מה שאנו מדברים. אם הרמב"ם האמין שהמדע זה "מעשה בראשית" זה אפילו לא הדרגה העליונה שאדמו"ר הזקן מדבר עליה – בטח לא הבין שלהיות פרופסור בשביל פרנסה ברווח (כמדרגה התחתונה שאדה"ז מסביר בתניא), אך גם לא התכוון שללמוד מדע זה כדי להשתמש בו לתורה (ואז המדע הוא "תשמיש מצוה", שאין לו דין כמו למצוה עצמה), שהרי אם האמין שזה "מעשה בראשית" זה מצוה ממש. לכאורה, אם המדע זה הדרך לאהוב את ה' – זה עדיין תשמיש מצוה. אמנם, דווקא הבעל שם טוב לימד שמצות אהבת ה' איננה רגש האהבה – אלא ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה (זה היסוד לכל הדרך של חב"ד). אי אפשר לצוות על רגש האהבה – אלא רק על ההתבוננות המעורר את האהבה. לפי זה המדע הוא מצוה בעצמו – ולא רק תשמיש מצוה.

אם מבינים שאלקים זה הטבע זה דבר אחד – ואפשר להבין מכך כל מיני דברים – אך האם מתפללים לאלקים כזה? להתפלל לה' – זה כבר 'אלקים אישי'. זה החידוש של "הוי' הוא האלהים" (לזה לא בטוח שהרמב"ם הגיע).

הרמב"ם אהב תורה ואהב מדע, עד שאמר שכל כך אהבתי מדע שחששתי שהשפחה תירש גבירתה – שיהיו צרות זו לזו, במקום שהמדעים יהיו רקחות וטבחות. במשלי התורה נמשלה ל"אשת חיל", והרמב"ם אמר שהתורה היא האשה והמדע צריך להיות שפחה. הרמב"ם נשא גם את הגבירה וגם את השפחה. לא רק השתמש במדע – לפרנסה או לעבודת ה' – שאז זה רק להחזיק שפחה. הוא אהב את המדע, וראה בו מצוה ממש – הוא נשא את השפחה. כך לפני שיעקב נשא שפחות נשותיו – מה שלא רצה לעשות – הן רק שמשו את נשותיו, עזרו לבשל וכו'. הרמב"ם אמר שאשתי זו התורה, אך יש לי שפחה שכל כך אהובה שלפעמים אני חששתי שח"ו תירש את גבירתה. אצל הרמב"ם היתה דילמה בין תורה ומדע. כתוב שיש כמה דברים שה' שונא, שעליהם "רגזה הארץ", ואחד מהם "שפחה כי תירש גבירתה". זה היה החשש של הרמב"ם, שיקרה לו "שפחה כי תירש גבירתה". אנו רוצים ליישב את הדילמה הזו. התיקון של היום הוא "צררנו" – תיקון לכך שיש שתי צרות. שתי נשים צרות – שני תחומי ענין מתחרים. רבי אייזיק אמר שאם לא היה מתמסר לחסידות היה גדול כמו הש"ך והט"ז, אך בגלל התמסרותו לחסידות היה עדיין גדול בנגלה – אך לא ברמה זו. הרבה ראשי ישיבות לא רוצים שהתלמידים יתעסקו ביותר מתחום ענין אחד – מתוך המחשבה הצודקת שיש מחיר לכל דבר. אנו מאמינים שיש 'קונץ' שמאפשר לעסוק בשני דברים ביחד בלי לוותר בכל אחד. כשאדמו"ר הזקן אמר שזה לא קונץ להיות הגר"א – הוא כל החיים לומד תורה, ולא עוסק בשום דבר אחר. ה'קונץ' זה אם אני, שרוב ימי עוסק ודואג במה שקורה בתחתונים ובעליונים ופועל לעזור ולדאוג ליהודים, גאון בתורה. המכללה התורנית – צריך להיות 'קונץ'. הרמב"ם תפס שתורה ומדע זה גבירה ושפחה – ואז יש חשש של "צררנו", של שקיעה במים עמוקים של "שפחה כי תירש גבירתה".

אנו מתפללים בימים אלו על בנין המקדש. ב"דבר מלכות" מפורסם הרבי מסביר חידוש מאד גדול – שבית המקדש יבנה מברזל. בתנ"ך מודגש שאין במקדש ברזל, ואפילו באבני המזבח "לא תניף עליהן ברזל" – ומסבירים חז"ל שלא מן הדין שיונף המקצר (ברזל, שתפקידו לקצר חיים) על המאריך (מזבח, שתפקידו להאריך חיים) – וכך במקדש הראשון והשני אין לברזל שום מקום. אז הרבי בא ומסביר (על יסוד האר"י) שיש בבית המקדש השלישי ברזל. ענין חשוב עבורנו – כדלקמן. כדי לבנות את המקדש מברזל צריך לאהוב אותיות ומספרים – להכניס את האורות לכלים. זה יוצר טשטוש. מושג הטשטוש קיים גם בתאוריית המיתרים (בוארציה שלה, שהוזכרה לעיל), וגם בתקשורת – הטענה שכל הקונפליקטים הם תוצאה של אי הבנות, של טשטוש בשפה, אך הטשטוש בשפה גם מאפשר את קיום התקשורת. ברזל ר"ת בלהה-רחל-זלפה-לאה. מתמיה בר"ת אלו שהשפחות קודמות לנשים. על הפסוק "ארץ אשר אבניה ברזל" אומר האר"י שיש ברזל חיובי (ארבע נשות יעקב) וברזל שלילי (ברזל ע"ה = עמלק; ברזל שלילי – ערש הברזל של עוג מלך הבשן, לדוגמה). בברזל השלילי הארבע מדרגות זה ארבע מראות נגעים – "מראות נגעים שתים שהן ארבע" – שני עיקריים ושני משניים, גברות ושפחות ("צררנו" קשור גם לצרעת). לפי זה ברזל רע הוא מקור המחלה וברזל טוב הוא מקור של רפואה. האדם לא יכול לחיות בלי ברזל – הברזל נושא את החמצן בדם. בלי ברזל שום אורגניזם לא יכול להתקיים. לברזל שתי תכונות – בניה ומגנטיזם. אם בית המקדש השלישי – שראינו בשבת חזון – בנוי מברזל, יהיה לו שדה מגנטי. לכאורה, גם בברזל הטוב וגם בברזל הרע יש תחושה של "שפחה כי תירש גבירתה" – שהמשניים, השפחות, קודמים לראשיים, לגבירות. זה שרחל קודמת ללאה – עליה ממטה למעלה (שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל) – ואז יתכן גם שבלהה קודמת לרחל. על כל פנים, יש כאן קדימת כל שפחה לגבירתה. שפחה גבירה = 613, תריג מצוות התורה. הרבי מסביר (מה שכתוב בקבלה ובחסידות) שבברזל דקדושה השפחה באה קודם – "גבירה" זה אצילות ו"שפחה" זה העולמות התחתונים. הגבירה יורדת מהאצילות למטה והשפחה עולה מהעולמות התחתונים – זה תורה ומדע, מים עליונים ומים תחתונים. הרבי מסביר, על יסוד דברי הצ"צ, על "אבן מאסו הבונים" – הבונים, תלמידי חכמים, מאסו במודעות עצמית כי רוצים להיות מרכבה דאצילות, ומדע זה מודעות עצמית – "היתה לראש פינה", צריך לתקן המודעות העצמית ואז עולה למקיף דמקיף, פנימיות היחידה שבנפש. בירור השפחות יותר נעלה מהנישואין לגבירות. אפילו הברזל דקדושה לא אהוב על הבונים, כי השפחות קודמות, אך כשיבנה המקדש משתמשים בו – בו המדע בא אפילו לפני התורה. גם בין שתי הגבירות יש חילוק – זה נגלה שבתורה (עלמא דאתגלייא, רחל) ונסתר שבתורה (עלמא דאתכסייא, לאה). שפחות הנגלה – מדעים מדויקים. שפחות הנסתר – מדעים לא מדוייקים, כמו פסיכולוגיה. טבע – מעשה בראשית. נפש – מעשה מרכבה.

בגאולה יבנה בית המקדש על ידי ברזל – ענין מדהים שהרבי מחדש. הסוד של הברזל מבואר, אך זה שכך יבנה המקדש השלישי – חידוש של הרבי (אם כי יש לו אסמכתאות – כשדוד אמר לבנו שהכין כל מה שצריך למקדש כולל את כל המתכות, והכין הכי הרבה ברזל: 5, 10, 18, 100 – חמש ככרות זהב, עשר ככרות כסף, שמונה עשרה ככרות נחשת ומאה ככרות ברזל. בשביל מה הכין ברזל? הרמב"ן אומר שנועד לשאת הבנים למקדש וכו' – לא נשמע. מהרז"ו במדרש אומר שבשביל לבנות את החצר – גם לא כל כך נראה. הרבי אומר משהו מיסטי – שאת הברזל דוד הכין כי חשב על המקדש המוחלט, על מה שיהיה בפועל רק בבית המקדש השלישי.

ברזל – כח של בניה, של מגניטזם, של דם (מוליך החמצן בדם). בסדר שלו יש עליה של שפחה-גבירה-שפחה-גבירה. יש משהו שהסדר מתהפך. הרבי אומר בשיחה שיש "שפחה כי תירש גבירתה" בקדושה – מה שהרמב"ם חשש ממנו – וזה נדרש להבאת המשיח ובנין המקדש. בחלום יוסף הירח זה בלהה, שגדלה את יוסף, כפי שמסבירים חז"ל – המדעים המדויקים גדלו את יוסף, ולכן יכל לרדת למצרים ולהתגדל שם.

בשביל שתהיה "שפחה כי תירש גבירתה" למעליותא – רק אם לא שתי צרות (תיקון "צררנו") אלא שאחד ממש, עד שהמדע יותר תורה ממדע.