אשרי תמימי דרך (ג)

לקוטי מוהר"ן – תורה א (ג)

ישיבת "שובה ישראל", ירושלים – יד אייר תשמ"ג

 – סיכום –

נסכם מה שלמדנו עד היום. ע"י לימוד תורה בכח – כוונה עם חיות – נותנים כח למלכות דקדושה, שהיא קבלת עול מלכות שמים וגעגועים כהסבר ר' נתן, לקום. כאשר קמה המלכות יכולים לזכות לאור התורה – "לשכל שיש בכל דבר, שיאיר". כך מקבלת ה-נ מן ה-ח ונעשה חן.

ועל ידי זה מתקבלים כל התפלות והבקשות, כי עיקר מה שאיו נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב זה שמבקשין ממנו, כאילו אין בלבו מקום שיכנסו הדברים בלבו, מחמת שאין להמבקש חן, שיכנסו הדברים בלבו של זה שמבקשין ממנו.

כל זה קשור עם סוד הצמצום. אצל ר' נחמן מתפרש הצמצום תמיד על חלל הלב. בתורה מט מסביר שהצמצום נעשה כדי לעשות צדות מתוקנות בלב. כמו אחד שרוצה להיות משיח. בתוך ההתלהבות הגדולה צריך לעשות צמצום, חלל, ולתוכו להחדיר את אור הקו – הן המידות המתוקנות. אנחנו כעת בספירת העומר, הבאה לאחר ההתגלות הגדולה של פסח שהסתלקה, ועכשיו לאט לאט מתקנים את המדות, מחסד שבחסד ועד למלכות שבמלכות.

מה שמתחדש כאן, בתורה שלנו, זה שכדי ליצור התייחסות מתוקנת לזולת צריך לעשות חלל בלב. כל עוד עסוק האדם בעצמו – לא יכול להתייחס לזולת. אין לו מקום בלב להקשיב לו, כי אינו מוצא חן בעיניו.

אבל על ידי התורה, שעל ידי זה נתחברין ונתקשרין ה-נ וה-ח כנ"ל, ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה: "יעלת חן" _{(משלי ה)}, ואזי זוכה שדביו הם דברי חן, ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן, שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהיינו זה שמבקשין ממנו.

פסוק חשוב שקשור עם מה שאומר כאן הוא "דברי פי חכם חן", שבעל התולדות יעקב יוסף מביאו בסוף כל תורה. החכמה מעלה חן. פעולת החן והתוצאה שלה – קבלת הבקשה – היא האות ת.

וזה בחינת ת. היינו על ידי שנתחברו ונתקשרו החי"ת והנו"ן ונעשה בחינת חן – על ידי זה נעשה בחינת ת"ו, שהוא לשון חקיקה ורשימה, כמו שכתוב: "והתוית ת"ו" _{(יחזקאל לט)}, כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו. נמצא, שבחינת הח"ן חקק מקום בלב זה שמבקשים ממנו, כדי שיכנסו דבריו בלבו, ויקבל בקשתו. והחקיקה ורשמיה זה בחינת ת"ו כנ"ל, וזהו: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט). נחת דיקא, היינו בחינת חן הנ"ל וה-ת הנ"ל, ועל ידי זה נעשה אותיות נחת, ואז נשמעים דבריו, ונתקבל בקשתו, כנ"ל.

מה ההבדל בין התהליך לתוצאה, בין חן לנחת? בחן החכמה קודמת למלכות בעוד במילה נחת הסדר שונה – המלכות קודמת לחכמה. משמע שבחן התנועה היא מלמעלה למטה, ואילו בתוצאה הסדר הוא מלמטה למעלה. הסדר הזה לפי הספירות הוא מלכות (נ) – חכמה (ח) – כתר (ת). מלכות היא הכנעה. החכמה היא גילוי האור האלקי, הבדלה. מציאת המקום בלב המתבקש היא ההמתקה.

מה הקשר בין האות ת לכתר? בזהר כתוב" תו רשים רשימו לעתיק יומיא". ת היא הכח שבמלכות של עולם עליון לרדת ולחקוק חקיקה בכתר [ובעיקר בפנימיותו, בעתיק] של עולם התחתון ממנו.

בעומק יותר, על פי המאמר של ר' הלל שלמדנו: יש עומק ויש עומק דעומק. עומק סתם הוא אור הכתר, עומק דעומק הוא העלמת האור העצמי של אור הכתר. העומק יוצא ממוחא סתימאה, עומק דעומק יוצא מגולגלתא. הכח להעלים את האור בא לצורך גילוי בסדר והדרגה בהמשך. פעולה זו היא פעולת הצמצום בלב המתבקש, הנרמזת בתורה זו באות ת.

בחסידות מובאים לצמצום הראשון של האריז"ל שלושה משלים עיקריים, כנגד שלושה חללים שיש בגוף האדם, וכל אחד מהם מבטא סוג אחר של העלמה. שלושת החללים הם חלל המח, חלל הלב וחלל הפה. אצל המגיד ממזריטש ובחסידות חב"ד עיקר הסברת הצמצום היא דרך משל הרב והתלמיד. הרב צריך לצמצם ולהעלים את האור האין סופי שלו לצורך מסירתו לתלמיד. אצל ר' הלל – בעיקר במאמרו חשוב "בריש הורמנותא דמלכא" – משל הצמצום הוא על חלל הפה. הרשימו שנשאר הוא כח הדיבור, וממנו חוצב הקו את העולמות. הקו הוא הקול הפשוט היוצא מהבל הלב ומעצב את כח הדיבור, החומר הגולמי, לאותיות ומילים ממשיות. כאמור לעיל, כאן, בליקוטי מוהר"ן, הצמצום הוא בחלל הלב. שלושת המשלים הללו נרמזים במילוי האות א – אלף. א הוא אור המח – "אאלפך חכמה אאלפך בינה", ל הוא צמצום הלב, פ הוא צמצום הפה. אגב, האות א עצמה רומזת לכח הצמצום: א היא האור הפשוט שלפני הצמצום. מילוי האות א – אלף – עולה מסוה [הרומז לעולם המלבוש שלפני הצמצום, ראשיתו של הצמצום]. מילוי המילוי – אלף למד פא – עולה צמצום.

את הקשר בין חיבור האותיות ח ו-נ היוצרות יחדיו את האות ת ניתן להסביר בשתי דרכים, זכר ונקבה: בדרך החשבון והמספר הכאת ח ב-נ עולה ת (400=50*8). בדרך הציור, כפשוט, האות ת בנויה מ-ח –ו-נ. האות ת לפי זה היא החופה המאחדת את החתן והכלה.

רמז נוסף לקשר בין האות ת והכתר: על "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" שנתן אברהם לעפרון בעד מערת המכפלה נדרש בזהר כי הם ארבע מאות (ת) עלמין דכסופין, ארבע מאות עולמות של תענוג שיש בכתר. מערת המכפלה היא סוד החקיקה בלב המתבקש שיש בעולם כולו, ולכן יש סגולה מיוחדת להתפלל שם. המקום עצמו גורם לחקוק חקיקה בלב המתבקש, הקב"ה.

בשיחות הר"ן כתוב שמכל המספרים אהב וחבב ר' נחמן, והיה דורש אותו הרבה, את המספר ארבע מאות. ת היא שלמות ה-אב. הוא הריבוע של כ. כשמחלקים את האותיות לאלב"ם הזוג האחרון – המלכות – הוא פרצוף כת. התופעה הזו, שבן זוגו של המספר הוא הריבוע שלו, חוזרת רק פעם ב-חי מדרגות [אם ממשיכים את ה-אב גם אחרי האות ת באותה ספירה של אחדות, עשרות, מאות וכו']. הפעם הראשונה היא באותיות ב ו-ד, השניה כ ו-ת, השלישית תהיה באות העשרים והארבעים (200 ו-40,000), הרביעית באות העשרים ותשע וה-חן. חי הוא סוד הדילוג – "הקב"ה רוכב על גבי חי עולמות" (עבודה זרה). המצב הזה, של הלבשת הריבוע את שורשו, הוא מצב של שלמות, של תיקון.

[בכל מהלך התפילה, וזה אחד מהסודות העיקריים של האריז"ל שיש בתפילה, יש את המספר חי: בברוך שאמר, האזכרות שב"יהי כבוד", אזכרות שבשירת הים, בברכת ישתבח, בקריאת שמע ובברכות תפילת העמידה. הוא מסביר שחי הוא סוד טט של המלאך מטט, והם ט ספירות של האור הישר ו-ט ספירות של האור החוזר. תנועה שלימה היא תנועה של רצוא ושוב, מטי ולא מטי. "כל חי מתנועע". הצדיק נקרא חי. "הצנע לכת עם אלקך" – הצדיק נע. למה דוקא במספר 18? כל מילה בלשון הקודש נגזרת משורש המורכב מ-ג אותיות, ולכל שורש יש ו צירופים אפשריים – "שלוש אבנים בונות שש בתים", בלשון ספר יצירה. סך כל האותיות שיש בששת הצירופים של כל שורש הוא חי. זה נקרא בסוד הצירוף מעגל שלם (ובלשון ר' אברהם אבולעפיה סוד המגן דוד). גם בפיזיקה: התעלומה העיקרית היא היחס בתנועה בין שלושה גופים. כל העולם נברא בלשון הקודש, ולכן השורש לזה מונח בסוד הצירוף של שלושת מרכיבי שורש המילה].

בכל אחת מאותיות המילה כתר עצמן רמוזה שלמות. בקבלה כתוב שהאות כ עצמה רומזת לכתר. ת היא שלמותו בריבוע, כאמור. ר היא שלמותו בהתכללות של עשר – י פעמים כ. התכללות זו היא של עשר הספירות בכתר.

כל זה היה להסביר ולרמוז שהאות ת היא הכתר, ושהצמצום – הכח להעלים את האור – הנוצר מן החן בא בכוח הכתר. על ידי החן נמשך הכתר, ואז נעשה צמצום בלב המתבקש ובדבריו נשמעים.

ועל כן יעקב שהוא בחינת השכל הנ"ל, על כן זכה לחן, כמו שכתוב: "כי חנני אלקים וכו'" _{(בראשית לג)}; ועל כן ברך את השבטים בחן, כמו שכתוב: "הילדים אשר חנן" ובנימין לא היה אז. ועל כן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב: "אלקים יחנך בני" _{(שם מג)}; ודוקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, כמו שכתוב: "אלה תולדות יעקב יוסף" _{(שם לז)}, כי הוא היה עיקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי, ועל כן נאמר ביוסף: "בכור שורו הדר לו" _{(דברים לג)}. 'בכור' הוא בחינת השכל כנ"ל. וזהו "שורו" – לשון הסתכלות, כי צריכין להסתכל בהשכל שיש בכל דבר כנ"ל. וזהו הדר לו – תרגם אונקלוס: זיו ליה – לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר, אפילו במקום שהיה אופל וחשך, מאיר לו השכל, כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר ומקרב אותו לה' יתברך.

הקשר בין יעקב ויוסף נרמז בפסוק: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה" – הלהבה היא ההתפשטות היוצאת מן האש.

עשו לא רוצה בטול. השכל דורש ומחייב בטול ולכן הוא מואס בו. יעקב ויוסף מחפשים אותו, ולכן הוא פועל עליהם.

יהודה – בחינת מלכות, ירושלים. בנימין – פנימיות המלכות, יסוד המלכות, ציון. על ידי יוסף מתחבר הוא מתחבר לחן. נקרא יחוד צדיק עליון עם צדיק תחתון.

כעת חוזרת התורה לאגדת רבה בר בר חנה (חנה – סוד החן. חן, כאמור, בהכאה עולה ת, וכן בר בהכאה עולה ת).

וזה פירוש מה שאמר רבה בר בר חנה: "האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיורתא ברישא. פרש רשב"ם: אש לבנה ומלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה "אהיה אשר אהיה".

גלא – הוא היצר הרע;

יש גל טוב – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". על לג בעומר דורש האריז"ל את הפסוק "עד הגל הזה", העוסק בגבול המפריד בין יעקב ללבן. הגל הוא סוד קליפת נוגה, המבדילה בין ג קליפות הטמאות והקדושה. חלקו הטוב של הגל הוא "גל עיני". הרבי מקומרנא מסביר כי נפלאות רומזות לנפל אות. בשבירת הכלים נפלו הניצוצות-אותיות לקליפת נוגה, לפיכך צריך להעלות אותם משם, שהרי הם "מתורתך". גל עיני עולה אנכי הוי' אלקיך. חז"ל דרשו כי "אנכי" שנאמר בעשרת הדברות הוא מלשון מצרי, מן הניצוצות שהעלו עמם ישראל ממצרים. חלקו הרע של הגל המפריד הוא בסוד הפסוק "גל מעלי חרפה ובוז". חרפה הוא "חפרה הלבנה" של מלכות הרשעה, אותה הסביר קודם. היכולת להבדיל ולהכניע את לבן שייכת ליום לג בעומר.

דמטבע לספינתא – הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב, כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדושה. ומתחזי כי צוציתא דנורא חיורתא ברישא – כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצות ומטעה את האדם כאילו מסיתו לעשות מצוה. וזהו בחינת צוציתא דנורא חיורתא – אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא.

בעיקר מנסה המזיק להטביע את ה-נ, את המלכות. מהחכמה אפשר להתעלם, אפשר לבזות אותה, כי זה מאיים עליך. אבל את הלכות מנסים להטביע.

אש לבנה על גל של ים – זה נראה דוקא מראה יפה מאוד, לכן מסביר שהיצר הרע מתלבש קודם במצוה. עושה את עצמו נחמד.

חשוב במיוחד לבעלי תשובה, שיש מצוות שמאיימות להטביע את כל החן דקדושה שיש אצלם.

"ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה וכו' – היינו שעיקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה

בזהר כתוב, שהגילוי שכל התורה היא שמותיו של ה' – ועוד יותר, שכולה שם אחד ארוך – הוא עצמו גילוי תורתו של משיח. הגר"א בפרושו לספר יצירה מבאר שיש בתורה ארבע רמות של מילים-שמות: שם הוי' המיוחד, שאר ששת השמות שאינם נמחקים, כינויים של ה' (רחום, חנון וכו'), שאר כל מילות התורה. ד המדרגות עצמן הן סוד שם הוי': י היא חכמה – "הוי' בחכמה". ה הולכת עם י – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – כפי ששם הוי' קשור עם שאר ששת השמות. ו הם המידות, מדותיו של ה'. מקורם של יג מדות הרחמים הוא מן המדות שבכתר. ה הם שאר אותיות התורה שכנגד המלכות. הירידה אל העולמות התחתונים והנפרדים להחיותם.

והתורה היא בחינת ואו. כי הלוחות ארכן וי"ו ורחבן וי"ו _{(בבא בתרא יד)}. וזהו בחינת אלותא, דהיינו מקלות דחקיק עליה היה וכו', היינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כולה שמותיו של ה' יתברך

עכשיו, כשנוספה לתורה שלנו האות ו יש לנו חנות. "ג חנות הן...". חנות עולה ב פעמים רלב, כללות ארבעת מילויי שם הוי' עב-סג-מה-בן. לפי זה, הממוצע של כל אות מארבעת האותיות שלנו הוא חן חן.

מדוע ו רומזת לתורה? בקבלה מוסבר שהתורה היא בחינת ז"א. על פי פשט, צורת האות ו ישרה, שהרי "האלקים עשה את האדם ישר". על הליכה בדרך הישר, דרך התורה, נאמר בפרקי אבות: "איזוהי דרך ישרה? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". 'תפארת לעושיה' היא אות ו השורשית, 'תפארת לו מן האדם' היא אות ו שבמילוי האות ו. בלשון הזהר נקראת התורה עמודא דאמצעיתא, עץ החיים ["כי האדם עץ השדה"]. ספר עץ חיים של האריז"ל נקרא במהדורה אחרת אדם ישר. הם ביטויים זהים. השל"ה הקדוש מסביר כי האות ו היא סוד האמת: ו במספר קדמי (משולש) עולה אהיה, ואהיה בריבוע – "אהיה אשר אהיה" – עולה אמת.

היינו שהתורה הקדושה היא מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש, חס ושלום. כי בעל-עברה הוא משוגע, כמו שאמרו רבותנו ז"ל "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת "ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה שמות" וכו' כנ"ל.

חיצוניות המקל – לתת מכות, פנימיות המקל – השמות החקוקים בו, כמו קמיעות. תחילת העבודה של היצר הרע היא בהתלבשות במצוות. עבירה זה לעבור על רצון ה', וזה יכול להיות גם במצוה שלא במקומה.

יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד מרביצים להם ומצד שני נותנים סגולות. כתוב בחסידות שיש רע גלוי ויש רע נעלם. בלשון של ר' נתן: יש שיגעונות שהמשוגע יודע שהואר משוגע ויש שיגעונות שהמשוגע שקרוע כל כך עמוק בהם עד שאפילו לא יודע שהוא משוגע. בתניא מסביר שזה המילה והפריעה. העור הגס זה שאתה יודע מה רע, ואז אותו צריך לכרות ולהכניע בכח. הפריעה היא בעור הדק, בקרום השקוף. שם אי אפשר להכות כי הרע לא גלוי. מה הבעיה בהכאת ילדים? כי הילד לא מבין על מה ולמה הוא מקבל מכה. כשאדם כבר יודע אז המכה יכולה להועיל. את הטוב הצפון ברע הנעלם, בקרום הדק, צריך לגלות. בלשון של ר' נחמן בתורה: את הרע הגלוי "מכין ומכניעין", את הרע הנעלם "מגרשין". לתורה יש את שתי התכונות: הכנעה וריפוי סגולי.

וזהו: "אשרי תמימי דרך". אשרי – לשון הסתכלות. תמימי דרך – בחינת: "יעקב איש תם" _{(בראשית כה)}; שהוא בחינת השכל כנ"ל. היינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא בחינת "יעקב איש תם" – זה זוכים על ידי התורה. וזהו: ההולכים בתורת ה'. כי על ידי שלומד תורה בכח, על ידי זה נותן כח למלכות דקדושה בחינת נו"ן, לקבל מן השכל, שהוא בחינת חי"ת, ואזי נעשה חן ונתקבלים דבריו כנ"ל, ואזי נתעלה החן והחשיבות של ישראל, וכל התפלות והבקשות נתקבלים.