1

בע"ה

שבע ברכות לשי יהושע ישראל וחיה רחל הרמתי[א]

אור ל-י ניסן ס"ד - רחובות.

הפסוק אומר "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת". כשהרב גולוכובסקי דיבר חשבתי איך לפרש זאת (לא מתוכנן, זה בדרך כלל הכי טוב). בהגדה כתוב "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים", ומפרש הרבי הריי"צ שבגלות אוכלים את האבות (- שהמוחין נאכלים, אין הבחנה שכלית), אך מכיון שזו מצוה לדורות צריך להיות בכך דבר חיובי, גם לפי הפירוש שאוכלים את האבות. לכן יש לפרש "בית והון נחלת אבות" – השכל של האבות שצריך להיות בית וצריך להיות הון, זה שכל טוב של האבות. את השכל הזה צריך לאכול – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". צריך גם לאכול-'לבלוע' בשתיקה מה שהאבות אומרים, וגם לאכול-לכלות זאת לגמרי. אז זוכים ל"אשה משכלת" היודעת מה באמת חשוב. צריך "אזן מילין תבחן" – זה כח ההבחנה השכלית, מאיזה צד באה כל מחשבה – פסוק שראשי תיבות אמת וסופי תיבות ןןן (נ שערי בינה). בשביל הבחנה בדקויות, כמו בסיפור של רבי נחום מצ'רנוביל, צריך מעין שער ה-נ של הבינה. מט שערי בינה זה בשביל להבין, אך בשביל הבחנה צריך שער ה-נ. מט שערים יש בגלות – לפני החתונה, בזמן של תהו (עליו נאמר "לא תהו בראה") – וכאשר מתחתנים באים ל"ארץ נושבת" (כמו שמשה התפלל, וכך רצה לזכות לשער ה-נ). בזכות ה"אשה משכלת" זוכים ל"אזן מילין תבחן", כי זה עומק אמא. בחג הפסח המצוה לאכול "לחמא עניא" – חמץ אסור, וגם ב"מצה עשירה" לא יוצאים ידי חובת המצוה. אי אפשר לצאת ידי מצות החירות עם עושר גשמי, ולכן צריך לאכול את האבות שאומרים שהעיקר בחיים זה "בית והון" ולזכות ל"מהוי' אשה משכלת". כמובן, אחרי פסח זה משתנה – "הפה שאסר [את הבית והון] הוא הפה שהתיר", אך בשביל לצאת מהמיצרים (שהם "נחלת אבות") צריך לאכול את המחשבות הללו. אחר כך אפשר לקבל זאת שוב מתוך חירות אמיתית. הפה-סח של פסח הוא "הפה שאסר" את החמץ שבעה ימים "הוא הפה שהתיר" אותם אחר כך, עד שבשבועות מצוה לאכול חמץ.

עוד ווארט שחשבנו – הסיפור (של רבי נחום מצ'רנוביל) היה של "שלש מאות רובל" – ר"ת שמר. הווארט הראשון בכתר שם טוב (ספר שחב"ד אימצה, ומי שליקט את הפתגמים – רובם ככולם מהתולדות – זה חבדני"ק, חסיד של אדמו"ר הזקן; צריך להיות בכל בית קודם כל שלשה ספרים, כש"ט ואו"ת של המגיד וספר התניא קדישא, והרבי דייק לא לכרוך אותם ביחד כי כל אחד קובע ברכה לעצמו באופי אחר) הוא הפסוק "ואביו שמר את הדבר" דרכו מסביר מה זה "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ש"שומר מצוה" הוא המצפה מתוך דריכות מתי תבוא לידיו מצוה ויקיימנה. יעקב שמר עשרים ושתים שנה עד שיתקיים חלומו של יוסף. הראשון ש"שומר מצוה" זה אברהם אבינו, שישב בפתח וחיכה לאורחים, מתוך צער של יום שלישי למילה ואף על פי כן עיקר צערו מדוע איננו זוכה ל"זהיר טפי" שלו ("אבוך – הראשון של כל עם ישראל – במאי הוי זהיר טפי"). בשביל ה"זהיר טפי" שלו הוא שמר את הדבר, וה' זיכה אותו במהרה בקיום המצוה. מי ש"שומר מצוה" אזי "לא ידע דבר רע" – "דבר רע" זה פגם הברית (כל "רע" סתם זה פגם הברית, כמבואר בזהר). עיקר ה"מצוה" זה היחוד בין האיש והאשה – "מצוה רבה". כמו שאדה"ז כותב בשם הירושלמי ש"מצוה" סתם זה צדקה, כך בלשון חז"ל "דבר מצוה" זה היחוד של החתן והכלה, של האיש והאשה. למה זה נקרא סתם "מצוה"? מלשון צוותא וחיבור, ואין מצוה שיותר וחיבור מחיבור איש ואשה. לכן בכוונות של זיווג בקדושה הכי גבוה זה פשוט יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. "חתן דומה למלך", למלך העליון, והכלה נקראת מלכה, מלכתא עליונה, והזיווג הוא יחוד זו"נ. זו המצוה סתם – בכל מצוה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", וזה ממש היחוד. לפי זה, "שומר מצוה" זה מי שמצפה ליחוד, ואז לכאורה ניתן לחשוש שדווקא זה מביא לפגם הברית, והפסוק אומר שדווקא "לא ידע דבר רע". כדי להבין מה זה שמירת המצוה – במשמעות של ציפיה – הפועלת שמירה כפשוטה מדבר רע (כמו "שמירת טהרת המשפחה" וכדו' – שמירה כפשוטה – שגם בזה "ספירת שבעה נקיים" זה "שמירה" וציפיה ליעד, בדומה לספירת העומר – שכתוב בזהר שכמו "וספרה לה" – בציפיה ליחוד דקדושה). היה אפשר לחשוש ששמירת המצוה וציפיה לה מפילה לפגם הברית, ח"ו, אך אם שומרים את המצוה – כשיודעים מה זו המצוה באמת, ולא את התאוה, ח"ו – זו השמירה מדבר רע.

מכאן ניכנס למה שחשבתי בלימוד התניא של אתמול (זה כלול ב"לחיות עם הזמן", שהרבי קישר לכל דבר – לא רק לפרשה – ובפרט קשור אצלנו לתניא קדישא, התושב"כ של החסידות) – קטע הקשור לכל מה שקורה באותו הזמן בחיי הפרט והכלל. החתונה היתה אתמול, ב-ח ניסן, וצריך לדרוש כל החת"ת על זה. היום אולי נדבר רק על התניא של יום החתונה, החותם במאמר חז"ל "שכר מצוה – מצוה" ואדמו"ר הזקן כותב (בסיום התניא של ח ניסן) "שכר מצוה היא מצוה עצמה". קודם הוא מסביר שהמצוה שהאדם מקיים מתייחדת עם האצילות שבכל עולם ועולם, עם האלקות ממש שבכל עולם ועולם – אורייתא וקוב"ה כולא חד ואורייתא והמצוה כולא חד. לעומת זאת, האדם שמקיים את המצוה הוא לא אלקות ממש – הוא בסוד הבריאה שבכל עולם, עומד קצת מבחוץ ומשקיף על המצוה שהוא עשה. המצוה היא אלקות ואני לא מאה אחוז אלקות, אך אם אני זוכה אני יכול להתבונן במצוה ולקבל דרכה אור אלקי. יותר מאוחר בתניא מסביר שגוף המצוה עושה לי לבוש שאוכל לקבל מהאור אין סוף שבמצוה – זה נקרא צחצחות – ואילו האהבה והיראה שלי במצוה, הכוונה שלי, זה קשור לאלקות ממש. לפי זה אומר ש"שכר מצוה היא מצוה עצמה". לעניננו, "מצוה" לשון צוותא זה יחוד חתן וכלה. יוצא שהתכלית של כל המצוות זה "שכר מצוה מצוה". [במאמר מוסגר, הרבי אמר שכל אחד ישאף שיהיה לו לפחות מנין ילדים – מינימום – י פעמים בן עולה שכר. אברהם אבינו, לפני שהוליד ילד, ה' התגלה אליו ואמר לו "אל תירא אנכי [מי שאנכי, עצמות ה' ממש] מגן לך שכרך הרבה מאד". האר"י כותב שה"שכרך הרבה מאד" זה משה שיצא מזרעו. על משה כתוב שהוא "ששים ריבוא בכרס אחת". בכל אופן, השכר קשור גם לגילוי כח האין סוף להוליד דור ישרים יבורך – החל ממנין ילדים, עד בלי די]. לענין מצות היחוד והחיבור של החתן והכלה, אם נפרש שהמצוה זה רק להוליד בנים – "פרו ורבו" – הרי כוונה זו שייכת לעולם הבריאה (כמפורש ב"יין משמח", התשורה בחתונה). אך הכוונה העליונה, פשוט להתדמות לקוב"ה ושכינתיה – זו הכוונה הכי גבוהה, של עולם האצילות. לפי דרגה זו, אז "שכרך הרבה מאד" – התולדות מיחוד זה בלי גבול, בדרך ממילא. הפשט של "שכר מצוה מצוה" – "שכר מצוה היא מצוה עצמה" – זו וודאי הכוונה העליונה, לא צריך יותר מהמצוה עצמה. נחזור רגע ל"שלש מאות רובל" של רבי נחום מטשרנוביל – שהתלבט אם לתת אותם בבת אחת או לחלק לחמש משפחות. מובא בהמשך לסיפור זה שראשית רוח הקדש זה שאפשר לסמוך על המחשבה הראשונה שנופלת בראש – לומדים מסיפור זה, שמחשבה ראשונה שיש לו בהשגח"פ שלש מאות רובל שיהודי מסוים זה צריך, ואחר כך מחשבה אחרת החלה לבלבל אותו שאולי אפשר לזכות כמה אנשים בכסף זה. אז התחבט עם המחשבות, עד שהכריע בכח ההבחנה שלו שבאמת צריך ללכת על מחשבתו הראשונה ולתת את כל הסכום ליהודי אחד – למה? חלק מהמושג של "שומר מצוה לא ידע דבר רע" זה תוך כדי התודעה שבתורה הקדושה – וזו גופא הגדרת הקדושה – שכל הפרטים מתכללים בכל פרט ופרט. שכל מצוה כוללת כל המצוה, ואם אני עוסק בה כדבעי – מתוך השמירה הנכונה – זה כולל הכל. כך, ה"זהיר טפי" של כל אחד זה המצוה בה הוא מרגיש, כמובן, הכי קשור לה', אך גם מרגיש (כמו בתניא פל"ג לגבי אמונה) שה' רוצה ממני רק זאת כי מצוה זו כוללת כל המצוות. בגלל זה יש דין של "העוסק במצוה פטור מן המצוה", אחרת זה שאני עוסק במצוה ומזדמנת עוד מצוה אז יש לי בלבול מה לעשות. מי שמצפה כדבעי למצוה – כמו שאברהם מצפה להכניס אורחים – אז אין בעולם שום דבר חוץ מהדבר הזה. הוא יודע שיש תריג מצוות בתורה, אך ברגע זה כל תריג המצוות כאן ואין מצוה אחרת. זה בדיוק הסיפור הזה של רבי נחום – ברגע שיש שלש מאות רובל לתת לעני זה, אפילו מצות צדקה עצמה לתת לעוד חמשה עניים זה כפירה (עד כדי כך, בא מהיצה"ר) שכל המצוות וכל הקדושה וכל הקודשא בריך הוא (כלשון המגיד שהסתכל על אדה"ז ישן ואמר ש"אלהים כל כך גדול בגוף כל כך קטן") נמצא כאן במצוה זו. למי יש הרגשה זו? למי שמצפה, למי ש"שומר מצוה". כל השלש מאות רובל צריך להגיע לעני אחד, בפרט שה' אמר לך זאת. ראשית הרגשה זו, שכל התורה כולה נמצאת בתוך מצוה אחת, זו המצוה של יחוד חתן וכלה. זה גם "שכר מצוה מצוה" – שהשכר של המצוה הוא הגילוי איך מצוה זו בעצם כוללת הכל, כי הקב"ה כולל הכל – "כל עצם בלתי מתחלק", וממילא אם אתה תופס במה שנדמה חלק (כל מצוה) אתה תופס בכולו. זה יסוד יסודות תורת הבעש"ט.

שמות החתן והכלה ביחד עולים בגימטריא "תתן אמת ליעקב" (1503). בביטוי זה יש ראש-תוך-סוף – ובירושלמי כתוב שבכלל אמת זה ראש-תוך-סוף של אלף-בית – והוא תתב. 802 = שכר מצוה מצוה = מנחם מענדל חיה מושקא, היחוד של הרבי והרבנית. חוץ מזה שמשהו נחמד מאד, אך יותר מזה: כל חסיד, טבעו להיות קשור לרבי בלב ובנפש (בפרט אנו, חסידי הרבי מלך המשיח אחרי ג תמוז, אנו רוצים לראות את מלכנו – מאמינים שהרבי הוא נשמה בגוף, אך בינתיים לא רואים זאת כל כך, וצריך לפעול לראות זאת. מה אפשר לעשות? כל מיני דברים, מבצעים וכו', אך עכשיו נגיע לנקודה פנימית ועדינה:) כתוב "חתן דומה למלך" ו"הכלה נקראת מלכה" (לא רק דומה, אלא "שבת מלכתא" ממש) – זה קוב"ה ושכינתיה, זו"נ דאצילות, אך "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", וכשרוצים לחוש מלכות – יותר מכל הספירות – חשים זאת דווקא במלך בשר ודם. במידה מסוימת, אפשר לחוש זאת אפילו במלך גוי, כל שכן במלך ישראל, שחדש ניסן הוא "ראש השנה למלכים", למלכי ישראל דווקא – בחדש ניסן רוצים לחוש מלכות ה' דרך מלך ישראל (לכן שבטו יהודה, שבט המלכות) – דרך הרבי (משה ומשיח שבכל דור). כוונת כל המצוות בתורה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אך כאן מצוה בה אני צריך להתדמות לה' – בתפלה מתפללים לה' עצמו שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אך יש מצוה להתדמות לה'. איך אפשר להתדמות לה' שאין לו דמות הגוף? על ידי דבקות בתלמידי חכמים. לכל מצוה של התדמות צריך דוגמה חיה של נשמה בגוף. המושג "דמות" (מתוך "צלם ודמות") זה מלכות – וכאן "חתן דומה למלך" – כדי להתדמות צריך דוגמה מוחשית של צדיק. צדיק, כדי להתדמות לה', מנסה ללכת בדרך של הרבי. כמו שאברהם מחנך בניו ללכת בדרכיו. חסיד יודע שאפילו אם אני מחקה את הצדיק – באופן נכון, כי הבעש"ט כותב שלא טוב לחקות צדיקים – אני מקיים את המצוה להתדמות לה'. כתוב שלפני החסידות היו רבנים גאונים ותלמידים ואחר כך רבי וחסידים, ואחד וההבדלים העיקריים שבין הרבי ובין החסיד זה אין סוף, וזה לא היה אף פעם (בין הגאון הכי גדול לבין התלמיד הכי קטן לא היה "אין ערוך", ורבי וחסיד זה "אין ערוך"). מצד שני, יש ווארט שנשמע הפוך, שעד החסידות כל אחד היה לבד – הגאון היה לבד והתלמיד היה לבד – והחסידות הסירה את הבדידות וחדשה שאני אף פעם לא לבד. יש מצוה כל הזמן – כל הזמן צוותא. אם נעמיק, הא בהא תליא – כמו שהקב"ה וודאי אין ערוך, ואף על פי כן אין רגע בחיים שאנו בלי ה' וה' בלעדינו. אם ה' היה בלעדינו הכל היה חוזר לאין ואפס כמו ששת ימי בראשית ח"ו. גם אנו כל הזמן איתו – יש לכל יהודי אהבה מסותרת לה' כל הזמן, וצריך רק לגלות זאת. האם יש זמן שחסיד יכול להתדמות לרבי? לכוון שעכשיו אני הרבי או שהרבי בתוכי (כמו שבמשפט הספרים שאלו את הרבי מי זה ה"נשיא דורנו" שאתה מדבר עליו – הרבי הקודם – והרבי הצביע על עצמו)? מי שזוכה ליחוד חתן וכלה בדרגה של אצילות – לומר שעכשיו אני הקב"ה ואת השכינה – וכדי להמחיש זאת זה להרגיש שזיווגנו זה זיווג הרבי עם הרבנית, "חתן דומה למלך והכלה היא מלכה". אם איננו יכולים לחוש כך לא עשינו שום דבר, לא הגענו למדרגה זו. יש הרבה מקומות, בפרט בתפלה, שאדם צריך להזדהות ממש עם איזה צדיק. ידוע שבמצוה מצ זה יה באתב"ש – הנסתרות להוי' אלהינו – אך דווקא אותיות י-ה הם השם של "זכו שכינה ביניהם". עיקר השותף השלישי במצוה – ה"מצוה" של כל התורה – זה ה-י שבאיש וה-ה שבאשה השורים בחתן (ו) וכלה (ה). אך במלה מצוה זה התחלף – וה גלוי ו-יה נסתר ב-מצ (העולים ה פעמים הוי'). כתוב בספרים שאחד הרמזים של מצ זה משה-צפורה. "תורה צוה לנו משה", כל המצוות הוא צוה, ובכל מצוה יש יחוד. פלא שבכל מצוה רמז ליחוד משה וצפורה, שהרי משה פרש מן האשה, אך באמת פרש רק מזיווג וה הגופני, ואדרבה, ב-יה הזיווג שלו עם צפורה הוא יותר הדוק ועצמי. הזיווג עכשיו הוא ה"שכינה ביניהם" ביחס לכל זיווג אחר בעולם. זה דוגמה לכוונה כזו בזיווג. כמו שכתוב "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב", כך יש משהו במצוה שהחתן הוא משה והכלה היא צפורה, ואצל חסידים יש משהו שהחתן הוא מנחם מענדל והחיה היא חיה מושקא. אולי קצת קשה לומר זאת, אך לחשוב על זה מפחיד מאד – קצת מפחיד לחשוב שהנה הרבי והרבנית כאן, משה וצפורה, זה טוב ועושה זאת רציני. וודאי זיווג זה הוא בתכלית הקדושה, ממש זיווג של קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכך ראויה להיות המצוה אצל כל חתן וכלה. אפשר להתחיל לטעום זאת רק מי שיש לו חוש אמיתי בפנימיות התורה. אז אפשר ממש להבחין שמצוה זו היא "מצוה" סתם, ו"שמחה של מצוה" סתם זה גם מצוה זו. בזכות ה"שומר מצוה" גם "לא ידע דבר רע", וגם בזכות המצוה – כתוב שאם יש צדיק אחד שחוזר בתשובה היה בא משיח תיכף ומיד ממש, ועל דרך זה מי שמקיים מצוה אחת בשלמות (דווקא במצוה זו, שהיא עיקר הצוותא, ההזדמנות פז להתדמות לה' ולשכינה בדרגה הכי גבוהה האפשרית) מתוך תודעה שהאוחז בחלק מהעצם אוחז בכולו – ניתן להוריד את הרבי עצמו, את משה עצמו, ולזכות לראות את המשיח שיוולד לעינינו לתוך המציאות שלנו. שבזכות החתונה הזו נזכה לחתונה הגדולה, החתונה של הרבי והרבנית – וכחסידים עלינו לחוש בנים של הרבי (כפי שאמרו הרבי והרבנית), והבן יכול להפנים (עוד פירוש ל"לאכול") את הוריו עצמם, ולהוריד את הרבי שנראה אותו בגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש בביאת משיח צדקנו.

השלמות (למחרת בערב, בדרך לנצרת):

"שכר מצוה מצוה" על מצות החיבור – ובכך גופא על המדרגה הגבוהה ביותר של הכוונה, באצילות. גם באצילות יש את המוחין של המצוה – מצ – ואת החיבור הגשמי שהוא ה-וה של המצוה. בכללות, ה-וה זה "דבר מצוה" וה-מצ זה בעיקר "שמחה של מצוה". בזיווג, גם ה"דבר מצוה" וגם ה"שמחה של מצוה" יותר מבכל מצוה אחרת.

ה"שכר" קשור ל"שכרך הרבה מאד" שאומר ה' לאברהם. הפשט הוא ש"שכרך" זה גן עדן – אברהם משלשה שה' הטעימם ג"ע בעוה"ז (וזו תשובה לחשש אברהם שה' ינכה מזכויותיו, כמפורש ברש"י). מכאן רמז שהזמן הכי טוב לזיווג זה אחרי שהרגת אלפי גויים במלחמה. מינוי מלך – להתחתן. מלחמות – לעזוב את האשה, כביכול (כמבואר במ"א). בנין בית המקדש – הזיווג, עליו נאמר "שכרך הרבה מאד". בחיי היום יום, המלחמות זה ימי החול וה"שכרך הרבה מאד" זה בשבת. אפשר לרמוז בפנימיות שכל הנשמות שהרגת – מה שהיה בהם ניצוצות קדושים – יחזרו בגלגול על ידי הזיווג, ובעצם עשית להם טובה שעכשיו תוכל להוליד אותם בקלות. בכל אופן, הפשט הוא שה"שכרך" זה שכר רוחני, שאם אתה במדרגה ראויה אתה יכול לטעום אותה ברגע זה – כמו כוונת האצילות בזיווג. האר"י מוסיף שהשכר זה משה – "פרו ורבו" המתקיים בדרך ממילא, שהרי כוונות ה-יה הם תרדלמ"ל כשהפו"ר נמשך ממילא עם כוונת "לשם יחוד".

הרבי היה מברך "שיזכו לבנות בית נאמן בישראל על יסודי התורה והמצוה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זו תורת החסידות". גם כשהרבי לא אמר כל הנוסח, תמיד הזכיר "תורה ומצוה" – לא "ומצוות" – כלשון הכתוב בכ"מ (לשון אותה תפס הרמב"ם ככללות התורה, והסביר שהתורה זה תורה שבכתב והמצוה זה תורה שבעל פה). כמו שב"מצוה" יש שתי בחינות, כך גם בתורה: כתוב "כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, דכתיב 'יעשה שלום לי שלום יעשה לי'" (ב"פ שלום לי עולה ארץ ישראל. ב"פ יעשה עולה 770) – שתי מדרגות השלום זה יחוד או"א ויחוד זו"נ. כלל, שהרבה פעמים יחו"ע זה אצילות ויחו"ת זה בי"ע. שלום שלום = תורה מצוה, אז היחס הכללי ביניהם ג"כ יחו"ע ויחו"ת, אלא שבכל אחד בפ"ע יש את שתי הקומות. יותר מובן לפי זה למה מצ באתב"ש, כי זה לא ה-יה האמיתיים, אלא ה-יה של ה-וה. פמליא זה כמו "פמלי" באנגלית – משפחה. לכל פמליה יש משפחה שלמה – אבא-אמא-בן-בת, כל סוד הוי' ב"ה – ובכלל זה סוד של "דור ישרים יברך". צריך לבנות משפחה למעלה ולמטה ושלום בשתיהן.

ברמז ש-מצ זה משה צפורה: משה רבינו = תריג, הוא שרש כל התריג מצוות. צפורה זה צ ו"פורה", לשון פריה ורביה. ב"שכר מצוה מצוה" יש עוד פירוש פשוט – לפי המשך המשנה "מצוה גוררת מצוה", שמצוה אחת מולידה עוד מצוה, לשון חז"ל בהרבה מקומות ש"אם עשית כך תזכה לקיים כך". זה ששכר מצוה היא מצוה עצמה – עצם האצילות – זה הראש של משה. המצוה גוררת מצוה זה מצד צפורה – זה ה"פרו ורבו" בפועל, שהמצוה מולידה עוד מצוה. צריך דווקא את שניהם – צפורה שומרת שלא יהיה סיפוק מהמצוה וימשיך בסדר של "יש לו מנה רוצה מאתיים". זה "מי שרוצה לעשות בניו זכרים יבעול וישנה" – אז יהיה "אשה מזרעת תחלה", ובפנימיות הכוונה שזו פעולת האשה, שלא מספיק מצוה אחת, שזה הסוד הפנימי של "אשה מזרעת תחלה", וממילא זוכים לבנים זכרים. כללות הווארט היה ש"שכינה ביניהם" – ה-יה של המצוה – הכח לדמות (בבירור כח המדמה) שהרבי מתלבש בי והרבנית בה (וכך גם היא חושבת). זה "חתן דומה למלך" – שצריך להתדמות למלך. עד שלא מתחתנים אי אפשר לברר את הכח המדמה, שיהיה דמיון אמת ולא דמיון שוא (שהוא ההיפך מדעת, כמובא בתניא, ושם מביא על הדעת את הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו"). צפרה = לשמה, בחינה של "לו" ביחס למשה, מסירות של אצילות. משה צפרה = 720 = מח פעמים יה = י"פ חסד = 'עצרת' של 6 (מספר צרופי המלה "בראשית", כמפורש בתקו"ז), רומז שסוד הזיווג וההולדה (דווקא בדרך ממילא, כסוד "שכרך הרבה מאד") הוא בסוד העצרת (על דרך סוד הקיבוץ המבואר ברבי נחמן). כאן זה עצרת של עצרת, כי 6 זה 3 בעצרת. זה המספר שזה משמעותי, כי העצרת של 2 היא 2, ועוד פעם עצרת של עצרת נשארת 2 וכו'. הראשון שעולה עד אין סוף זה עצרת של 3, עצרת של עצרת וכו'. זה שמשה פרש מאשתו היינו עליה לזיווג יה, כנ"ל. לפי זה, ה-וה של הזיווג זה משיח ואשתו.

[עיקר תוכן השיעור] לגבי המלה מצוה: מצוה = אין עוד. הסברנו שראית האצילות זה על דרך "העוסק במצוה פטור מן המצוה". ברוחניות הכי מורגש במצות האמונה בה', כמפורש בפל"ג בתניא. בגשמיות, או שזה אהבת ישראל בכלל, אך כמבואר במ"א התמצית של אהבת ישראל זה אהבת האיש והאשה. (אם אני מרגיש חסרון – היינו שאיני בדרגת האצילות – גם ניתן להרגיש עלי את החסרון, וזה ה"חזיתי בריחא דלבושייכו דלא קריתון ק"ש"). פעם מישהו שאל את הרבי הרש"ב על מה לחשוב במקוה, ואמר לו לחשוב על מה שהוא עושה. על אחת וכמה וכמה, עד אין סוף, שבמעשה מצוה צריך להיות שקוע לגמרי בו. מחוץ למקוה, זה ההבדל בין קדש לחול – במצוה צריך להיות שקוע ואילו במילין דחול צריך להיות "יגיע כפיך" ולא מוחך (וזה "קונץ" בלשון אדמו"ר הזקן). במצוות צריך להיות שקוע לגמרי, בכל רמות הנפש, אלא שעדיין צריך להיות "חכם לב יקח מצוות". כל זה שצריך "קונץ" ואף "חכם לב יקח מצוות" זה רק אם לא זכינו למודעות טבעית – אז זה כבר לא "קונץ" (הכוונה מתלבשת בתוך המעשה ואין קליפה שמפריעה, שהיא הדורשת את העבודה – זה שבינוני לא יכול לכוון תוך כדי עשיה, וצריך לכוון מראש, זה בגלל רוח הטומאה של העולם הזה). זה שמצוה = אין עוד, להרגיש שאין עוד שום דבר חוץ ממצוה זו. בשביל לזכות ל"אין עוד" תוך כדי קיום המצוה, שזה גם כן "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" מלמטה למעלה (יש רוח הטומאה שמפריעה לכוונה לרדת להתלבש במעשה, אך כאן מדובר על הצורך שהמעשה יעלה – אך מדובר באותה קליפה, היא המונעת כוונה לרדת והיא המונעת מהגוף לעוף) – להיות בהתפשטות הגשמיות תוך כדי עשיה בעולם, כדרך הבעש"ט. זה "אין עוד", כי ה"עוד" זה הגוף. בתניא מסביר "בעודי" זה חיי הגוף – "אזמרה לאלהי בעודי" – אך בפל"ב אומר שאי אפשר לקיים אהבת ישראל בגוף. כמה שהגוף זה חשוב – גילוי הסובב כל עלמין – ברור שהוא "חמור שונאך" (לפחות בעולם הזה), לכן צריך להגיע להתפשטות הגשמיות. במצוה, שהיא שיא אהבת ישראל, צריך התפשטות של "אין עוד". זו המצוה הכי גופנית – לכן טעמו בזה טעם מיאוס או טומאה – אך מצד שני זו ההזדמנות להגיע ל"אין עוד", להפוך את ה"עוד" ל"אַין". זה עלית הגוף לעולם האצילות, כדלקמן. זה מסביר כוונת הכיסוי – מה שכתוב בזהר שצריך להתכסות לגמרי. עוד לפני ענין הכיסוי, כתוב שבזמן הזיווג אסור אפילו לחיה להיות נוכחת – פרטיות שבפרטיות – זו תחושה של "אין עוד" בפשטות. עוד יותר, אסור שבני הזוג יהיו "עוד" זה כלפי זה – אם הוא אחר ממני, זה "עוד". זה ההבדל בין שתי הרמות של אהבת ישראל, כמבואר בדרך מצוותיך. המדרגה שאנו אחד ממש זה "על כל פשעים תכסה אהבה" – כיסוי משותף. כמו שכדי להפריש חלה מכמה דברים ביחד – על ידי הקפה ביחד. החיבור על ידי כיסוי – מתחיל מן החופה, וזה הכוונה של כיסוי בזיווג, כדי להגיע למצב של "אין עוד". ה"עוד" זה סרח העודף המפריע לזיווג. לכן הכנה לזיווג זה מקוה של האשה, שאסור שתישאר שערה בחוץ. דווקא על המלה "ביאה" נאמר "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו" – כך בביאת ארץ ישראל. מה שנותר בחוץ זה העוד העודף ובו נאחזת הטומאה. בעולם הזה חייבת להיות טומאה, כי נשאר קצת סרח העודף. [סיפור על היהודי הקדוש – באוצר ישראל – שהתעלף בריקוד, ואז שאלו מה כיוון ואמר ששמח שמתנקם מהגוף. לכאורה, לא מתאים לדרך החסידות – רק להיותו מלאך קודם לכן, כנודע – אך לפי המבואר כאן, יש ענין של שלילת הגוף דווקא בזיווג]

אם אמרנו שעיקר ה"מצוה" זה החיבור, ה"אין עוד", מה זה ה"תורה"? התורה היא סוד נבואת משה רבינו, שניבא ב"זה הדבר". זה הדבר = אין עוד מלבדו. תורה זה "אין עוד מלבדו" ומצוה זה "אין עוד" (אלא שבתוך המצוה גופא ה-יה זה משה, שנתנבא בזה הדבר). הממוצע בין "אין עוד" ל"אין עוד מלבדו" זה יעקב (= ז"פ הוי'). מכאן נלמד ששני הפסוקים הללו – "אתה הראת לדעת" זה תורה (הולך בפשטות על מתן תורה) ואילו "וידעת היום" זה מצוה. דווקא בפסוק "וידעת היום" יש שלשה זיווגים – א. "וידעת היום [ידיעה פנימית בתוך הזכר – הגעה לבהירות פנימית של 'היום' – זיווג בתוכו לפני הזיווג המשותף] והשבות אל לבבך [זה השבה אל תוך האשה, שבסוד 'בינה לבא', והיינו עצם הזיווג]". ב. "כי הוי' הוא האלהים" (זיווג הוי' אלהים, בסוד "שמש ומגן [איש ואשה] הוי' אלהים"). ג. "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (זיווג שמים וארץ). ה"אין עוד" בפרט על האחרון, אך בכלל על כולם. ב"אתה הראת לדעת" יש רק זיווג אחד – "כי הוי' הוא האלהים". מתאים לכוונה הכללית שהפסוק הראשון הוא י (תיבות) והשני הוה (תיבות). בכללות, הפסוק הראשון זה "ה' הוא הכל" והשני "הכל הוא ה'" – הפסוק השני דווקא מתיחס לגופים, רק שהכל זה ה'. סדר שלשת הזיווגים: "וידעת היום והשבות אל לבבך" זה נשמות, "כי הוי' הוא האלהים" זה אלקות, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" זה עולמות. לפי ההגיון של רבי הלל שסדר ההתבוננות זה להתחיל מהאמצע, לעלות ואז לרדת. זה גם הסדר בק"ש – "שמע ישראל" זה נשמות, "הוי' אלהינו" זה אלקות, ו"הוי' אחד" זה דווקא בעולמות (ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם). ב"שמע ישראל" הכל בתוך הנשמות – נשמות שבנשמות (כמו "בינה שבבינה", משם התבוננות, ורבי הלל אף לומד סדר התבוננות זה מהפסוק "שמע ישראל") אלקות שבנשמות ("אלקינו") ונשמות שבעולמות (כהסבר הרבי הריי"צ ש"אחד" היינו ירידת הנשמה עד ל"ופרצת" וכו'). ההלכה ש"הוא למעלה והיא למטה" זה מצד ה"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – זה ממד העולמות שבזיווג (עולם אותיות מעל, כל העולמות זה השתלשלות – מי למעלה ומי למטה). לפי הלכה, "תתאה גבר", וזה רמוז בפסוק "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – ולפי הפירוש ש"על" זה "על ידי", הרי גם ה"בשמים ממעל" זה "על ידי הארץ מתחת" ("ממעל" מקבל ממי שכתוב בו "על" – הארץ – וה"מתחת" זה מקור ההשפעה מלמטה. לכן הזיווג קרוי דרך ארץ – העיקר זה הארץ, התתאה). לפי זה, בהמשך לכל מה שדברנו, "וידעת היום והשבות אל לבבך" זה בירור כח המדמה – להזדהות עם הרבי והרבנית, משה וצפורה, המשיח ואשתו. "הוי' הוא האלקים" זה קוב"ה ושכינתיה בהפשטה. "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" זה הגופים שלנו, ולכן עיקר הדגש של ה"אין עוד" זה על השמים וארץ – זה עיקר החידוש, שגם שמה אין עוד, וזה עיקר המצוה. באותיות של שם הוי', זה סדר של היו (נשמות [בינה] אלקות [חכמה] עולמות [לדעת בארץ דרכך]) – הצירוף של הוד (בסוד "בינה עד הוד אתפשטת" – "שמע" זה בבינה – וזה קשור לשמחה של מצוה, המתלבשת בהודיה אין סופית, גם כן בכח של "תתאה גבר" שהרי "איהי בהוד"), הרגש שעוטף את הזיווג זה רגש של הודיה. רגש האהבה של בני הזוג – זה עדין כל אחד לשני – הסדין העוטף אותם יחד ל'עיסה אחת' זה ההודיה.

הזיווג זה "מצות היחוד" בגשמיות (קריאת שמע – ברוחניות).

כמה רמזים: איך מצוה רומז לשם הוי', הרי לא מתחלק בו? כשעושים מצוה במספר קדמי עולה הוי' בריבוע. אפשר לעשות מצוה בארבע מילויים (כמו שם הוי'). במילוי סג זה עולה חדש = יב פעמים הוי'. במילוי המילוי (של סג) = יסוד היסודות ועמוד החכמה, המשולש של מח. ד מילויי מצוה = 1242 = שי ישראל יהושע = ו"פ אור (ששה צירופים). תריג מצוה = הוי' פעמים כט = חן פעמים אחד = שליחות (חיבור ה"אין עוד" עם כללות ה-תריג – להרגיש שבכל מצוה כלולות כל התריג, כנ"ל). שליחות אדה"ר – פרו ורבו למילוי העולם.

משה צפרה מצוה = בית המקדש = משולש של ???. זו כוונתם בזיווג – אני משה, את צפרה, עושים מצוה – כי עולה ביחד גרשם אליעזר ילדיהם. על "שכרך הרבה מאד" זה משה, כתוב "בני רחביה [בן אליעזר] רבו עד למעלה" – פרו ורבו בלי גבול. גרשם משקף יותר את משה (היפוך ספרות, וממנו יוצא מנשה – משה עם נ) ואליעזר (שנימול על ידי צפרה) את צפרה. זה כמו מנשה ואפרים – אפרים על שם פרו ורבו (וזה משקף את יוסף, לכן יותר אוהב אותו) – וכאן אליעזר כח הפרו ורבו. כך צריך לכוון שמות חתן וכלה עם צירוף המלה מצוה, ומזה יוצאים הילדים.

ענין לגמרי חדש: בסוגיה שהאיש מצווה ב"פרו ורבו". יש מי שאומר שהאשה לא מצווה בפרו ורבו אך כן מצווה ב"לא תהו בראה לשבת יצרה". לכאורה, גם האיש שייך ל"לא תהו", אך כמו שנסביר, אם היא פנויה מ"פרו ורבו" וודאי תופסת כעיקר את ה"לא תהו בראה לשבת יצרה". לפי זה, הזיווג בעצמו כמצוה זה שתי מצוה – הוא מקיים "פרו ורבו" דאורייתא והיא "לשבת יצרה" דרבנן (דברי קבלה, על דרך דרבנן), מצוה של תפארת ומצוה של מלכות (במלכות גם המלכים דתהו שמתו), בדיוק מתאים. "לא תהו" זה העלאת  ניצוצות מלמטה ו"פרו ורבו" זה המשכת נשמות מלמעלה. הוא חושב על המשכת נשמות, כי אין לו חוש כל כך בניצוצות במציאות, ואילו היא מעלה ניצוצות – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה". על פי פשט גם הוא שייך ל"לא תהו" – הוא נכלל בה (גם היא נכללת בו, הוא "פרו" והיא "ורבו", אך זו התכללות בשרש הנשמה והוא וודאי כלול בפשטות ב"לשבת"). הוא ה"לא תהו בראה" והיא ה"לשבת יצרה" – הוא השלילה והיא החיוב. פרו ורבו לא תהו בראה לשבת יצרה = 2187 = 3 בחזקת 7 (שבע פעמים שלשה שותפים באדם, הכל בסוד ההכאה-הכפל). "לא תהו בראה – לשבת יצרה" כמו "יוצר אור – ובורא חשך". האיש הוא ה"בורא חשך" – השלילה – והאשה היא החיוב של "יוצר אור", והסדר "ברישא חשוכא והדר נהורא". עיקר היצירתיות (יש מיש) שייכת לאשה. האיש רגיש ל"יש מאין" (= תהו). יש פסוק "תבל וישבי בה" – תבל ר"ת "לא תהו בראה", ואז יש "וישבי בה" של "לשבת יצרה". לא תהו בראה מתחלק בשם הוי' ב"ה (כה פעמים הוי') וכן פרו עולה יא פעמים הוי' (הצד הזכרי של שתי המצוות). הפחד הפסיכולוגי של האיש להיות ערירי – חושש ממצב של "תהו", שאין ילדים – וזה הדחף הפנימי הנפשי של "פרו", אך אין צורך לשם כך ב"רבו". בשביל "לשבת יצרה" צריך "ורבו" כדי לקיים "ומלאו את הארץ".

סיכום ראשוני – 1 לא מוגה