הומאופטיה - 'וזאת תורת האדם' 8

'וזאת תורת האדם' 8

אנו ממשיכים לדון במהילה ובניעור. אמרנו שמשה הוא עניו מכל האדם. יש בפסוק גם רמז של 'דומה בדומה'. לשון הפסוק: 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'. הצירופים 'אדם' ו 'אדמה', וכן הצירוף 'מאוד' ו 'אדם', הם שני צירופים של 'דומה בדומה'. גם מבחינת מקומות המילים הללו, המילה 'מאוד' היא במקום 4, המילה אדם במקום 6, והמילה 'אדמה' במקום ה 10. בכל מילה יש גם תוספת של ה'. מאוד, האדם, האדמה. מבחינת המקומות זה במקום הד' הו' והי'. אותיות אלו נותנים את המילה 'דוי'. האר"י הקדוש כותב בכוונות של 'ביקור חולים' שיש לכוון בביקור ליטול מן החולה אחד מ 60 מן המחלה שלו. בנוסף צריך להסתכל גם מה החולה צריך. האר"י הקדוש אומר שצריך לכוון את הפרק 'אשרי משכיל אל דל' אחד מהשמות של החולה הם 'דל'. 'משכיל אל דל' = ללכת ולהשכיל מה הדל = החולה צריך. אח"כ כתוב 'ד' יסעדנו על ערש דוי'. האר"י אומר שצריך להתבונן במילים 'ערש דוי', ולהפוך את המילה 'ערש' ל 'עשר' ואת המילה 'דוי' למילה 'יוד'. זוהי האות של שם השם, זוהי 10, = ספירת החכמה, החכמה של 'דומה בדומה'. על ידי החיפוש מה החולה צריך, 'משכיל אל דל' ראשי תיבות 'מאוד', האדם יכול להפוך את הדוי, ליוד. כדי לזכות לזה צריך להיות עניו מאוד = בביטול, וזה בגלל שהחכמה היא כח מה = ביטול. מי שיש לו ביטול יש לו את הכח בנפש להחזיר את המצב הקיים אל האין הראשוני ואז להוציא את הדבר בהרכב חדש. לכן רק מי שמצוי בביטול יכל להצליח בחכמת הצירוף. רק מי שהוא בבחינת אין מסוגל להחזיר יש קיים אל האין על מנת להוציאו כיש חדש בצורה מתוקנת. זוהי מידתו של משה רבינו.

עמ 26 בחוברת קטע מא': יש פירוש של הבעשט, שמסביר שירמיהו הושלך לבור בגלל שלא התפלל על ישראל כששמע על הגזירה שנגזירה עליהם, אבל ישעיהו שמו מורה על ישועה. על פי השם של האדם אפשר לזהות את הבעיה הפנימית של האדם, ואת שורשו. כיון שישעיהו קרוי על שם ישועה, יש לו כח להושיע גם במקום בו ד' מספר לו על רעה העתידה לבוא. על הפסוק 'צוהר תעשה לתיבה' הבעש"ט מסביר שמצרה אפשר לעשות 'צהר'. כאן הבעש"ט אומר שאם אדם חולם על 'צרה' הוא יכל להפכה לצהר.  גם בלי הטבת חלום בפני שלושה אנשים אפשר להיטיב חלום על ידי אותה חכמה התלויה בביטול של הפיכת הצרה לצהר. הינמן כותב בספרו שאדם יכל לחלום על מות, ואם הוא לא מצליח להתגבר על האנרגיה של החלום הוא עלול להגשים אותו. לכן הינמן אומר שצריך כח מבחוץ כדי שאדם לא יאמין בחלום. 'חלומות שוא ידברון' = זה סתם, זה שטויות. או אפילו צריך לחשוב שהחלום הרע הוא כדי לצאת ידי חובה. הדבר הרע התקיים בתור חלום והוא לא צריך להתקיים יותר במציאות. ירמיהו לא הצליח להמתיק את הנבואה, אבל ישעיהו הצליח להמתיק את נבואותיו. הבעש"ט אומר שכל אדם חונן ביכולת הזו ואדם יכל להפוך חלום רע או נבואה רעה על ידי כח בנפש היכל להפך חלום רע לטוב. אדם יכול לחלום על מת, ולהיות עם יכולת פנימית לא שהמת יתגבר עליו אלא שעם הביטול שלו הוא יהפוך את המת לתם. מצרה הוא יעשה 'צהר'. זהו שאומר הפסוק: 'סור מרע ועשה טוב' = כשאתה רואה משהו רע, תעשה מהרע עצמו טוב. רע אצלינו זה מחלה. סרים מן המחלה על ידי שעושים מן המחלה עצמה בריאות.

הבדלה היא מלשון קדושה, מלשון 'ברית מילה', זה כנגד המהילה. זה קשור לפסוק שד' אומר למשה כשביקש לראות את פניו 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. האחור זה הקשר שבין ד' לבין המציאות. כלומר: כל עוד משה בגוף הוא יכל לראות את ד' רק בהנהגת העולם. אבל אם משה רוצה לראות את ד' מופשט, ללא הנהגת העולם, משה צריך גם כן להיות מופשט מהלבושים שלו = להיות ללא גוף = לאחר מותו. זה נרמז למשה גם בפגישה הראשונה עם ד' 'של נעליך מעל רגליך'. הזוהר מסביר שהנעל זה סמל לגוף. רק הרגל של הנשמה מלובש בתוך הגוף. 'של נעליך מעל רגליך' = צריך להוריד את כל הגשמיות מעל הרגל של הנשמה, ואז תוכל לראות את ד'.  כתוב שבסנה ד' היה מוכן להתגלות למשה כפי מה שמשה ביקש בסוף ולא קיבל: 'הראני את כבודך', אבל משה התבייש להסתכל בשכינה, ולכן לא זכה. אבל משה כן זכה לזה פעמיים: א. במעמד הר סיני בו משה היה על ההר 40 יום.

ב. בשעת מותו של משה הוא זכה לזה שוב.

אנו לומדים מזה שההסתלקות של משה, שהיא בנין אב להסתלקות של כל צדיק, היא כנגד המהילה = הדילול. הסרת העורלה היא גם כן כמו הורדת 'נעל'. כאשר אדם מוהל משהו הוא בעצם מבטל את החומר שאותו הוא מוהל. כלומר זהו מצב בו אדם מבטל את הגוף של החומר. הוא מנסה להשיג על ידי זה את שיחרור הנשמה של החומר. ממש כמו הסתלקות הנשמה מהגוף. לעיני בשר זה נראה כהפסד, אבל בעצם זה יותר חזק שכן בשחרור הזה הנשמה מתחזקת כאשר היא משתחררת מן הגוף. אפשר היה לחשוב שהיא מתחזקת אבל קיימת בעולם אחר, ולכן צריך לדאוג שהיא תמשיך להיות גם בעולם הזה. זהו סוד הסתלקות הצדיק. בזוהר נאמר שכשצדיק מסתלק מן העולם הוא מצוי בכל העולמות, גם בעולם הזה, יותר מאשר היה בו בחייו. זהו הרעיון של ההומואופטיה. 'אשתכח יתיר' = בהסתלקות של החומר הוא מצוי יותר מאשר במצבו הרגיל. החומר מתחזק כאשר מוהלים אותו. בכל מהילה פועלים הסתלקות = הגוף הולך ומתסלק, אבל עצם פנימיות החומר מצוי יותר חזק מאשר קודם. אבל כדי למנוע הסתלקות מוחלטת מבצעים את הניעור = זוהי פעולה של חיבור למודעות של העולם הזה. 'ניעור' הוא מלשון 'נער', זה צריך גם להיות קשור לתיקון של 'חטאות הנעורים'. (הערה: בשורש של שלוש אותיות כיצד יודעים את השער? למשל במילה 'ניעור' מהו השער? זהו חיבור של מספר שערים. יש פה את השער 'נע', את השער 'ער' וגם את השער 'נר'. יש פה ע' המתבוננת בפנימיות הנר. הכוזרי מסביר שיהודי מתנדנד בזמן תפילה ודיבור בלימוד שכן הלימוד והתפילה הן התגלות הנר = נשמת היהודי, והנר הוא בתנועה תמיד. בהכנת הקטורת בזמן שחיקת הסממנים, הם היו צריכים לדבר ולהגיד 'הדק היטב' כיון שהקול יפה לבשמים. זה ממש כמו הכנת תרופה. תכ"ד הכנה התרופה יש לדבר. הקול של הדבור עוזר. 'ניעור' מקביל היום למילה 'תיקשור'. כדי שהחומר הנמהל ימשיך להיות בקשר עם המימס שלו, צריך להיות דיבור. זהו הזיווג. זהו 'דיבור' = 'תיקשור'. לכן בחז"ל קוראים לזיווג, דיבור. הקשר למשה רבינו הוא 'התפשטות משה רבינו בכל דור ודור'. לאחר מותו של משה 'כי לא יראני האדם וחי', אז הוא מצוי יותר בכל העולמות, וכדי שנוכל לתקשר עמו צריך לנער את הדבר, כדי שיוכל לתקשר עם החומר. האלכוהול הוא חומר פשוט, ומים עוד יותר, ולכן הם ראויים לקבל כוחות של תרופה. בתוך המים שהם פשוטים לגמרי יש את שורש התענוג שהוא למעלה מן הרצון. (אלו כוחות בנפש, על פי הקבלה, והבנת הנפש הכרחית להבנת השלבים השונים והענינים השונים בריפוי). חכמי ההומואופטיה לא הבינו באמת בנפש, וכיצד הנפש מתחברת בגוף. חכמה זו לא נמסרה להם ומצוייה בכתבים היהודיים. רב ההומואופטים לא מכירים כלל את דרגות החיה והיחידה בנפש. כאשר הצדיק מסתלק מן העולם הוא מצוי בעולם יותר מאשר בזמן חיותו בעולם הזה. משה רבינו לאחר הסתלקותו מצוי בתוך כל צדיק בדור ובתוך כל יהודי בדור יותר מאשר לפני הסתלקותו. המהילה היא כמו מות, והניעור הוא כדי לגלגל את החומר המת מחדש בעולם הזה ובייתר שאת. אם כן הניעור הוא כמו גלגול נשמות.

אם כן יש שני משלים: מהילה = כמו ברית מילה, ניעור = כמו הזיווג בקדושה.

מהילה = הסתלקות הצדיק. כאשר דווקא בהסתלקותו הוא רואה את ד'. ניעור = העובדה שלאחר מות הצדיק הוא מצוי ומתגלגל בדור בצורה חזקה יותר מאשר לפני מותו.

דנו אם כן בשלושת הבחינות: דומה בדומה, מהילה וניעור. זה מקביל גם לסוד ה חש, מל, מל. קודם כל צריך את החוש לאבחן ולהבחין מהי התרופה. זהו חוש. מלשון חש, וקשור גם לשתיקה.

אח"כ הכנת התרופה בפועל מצריכה 'מל' = מהילה = המתת החומר ובכך שחרור מהותו הרוחנית. 'מל' = דיבור = תיקשור = קישור מהות ושורש החומר חזרה אל העולם הזה.

המהילה והניעור צריכים להיות דווקא במים חיים = מי מעיין, שבהם יש את השורש של התענוג שמעל הרצון.

יש מקובלים טועים שחושבים שהחסידות היא מהילה של הקבלה = לוקחים משהו קשה ומסובך ומוהלים אותו במשלים קלים ונאים. זו טעות. קבלה = חוש ההקבלה. לכן יש בקבלה הרבה מונחים ומושגים. הרבה עולמות ופרצופים. זהו מדע אלוקי שלם של הקבלות. קבלה אמיתית זהו חוש הדומה בדומה, ובשביל להיות מקובל אמיתי צריך להיות בהכנעה וענוה גמורה. לכן מקובלים אמיתיים מדברים הרבה על הענוה והביטול שכן זה הכרחי כדי לא להגשים את המושגים. החסידות באמת מוהלת את הקבלה אבל מוהלת אותה במהילה הומואופטית. כלומר: בכל פעם שהיא מוהלת מושג היא מחזקת את העצם לאין ערוך. בכל מהילה כזו משתחררת כל העוצמה החבויה בתוך המושג הנמהל. אבל אח"כ כדי שזה ישאר בעולם צריך לנער = זוהי עבודת החסידות. המהילה היא השכלת החסידות, והניעור זו עבודת החסידות.

לפי ההומואופטיה הקלאסית מקבלים חומר אחד מתאים וזהו. זה מספיק לך לכל החיים. לעומת זאת יש גישות הומואופטיות שבהן מרכיבים לך כמה וכמה תרופות. מה דעת התורה בכך? תשובה: לעיתים כך ולעיתים כך. יש מצבים בהם רואים בתורה שמספיק משהו אחד וזה פועל את הישועה לתמיד. יש לעומת זאת מצבים בהם צריך בתוך התרופה הרכב. כאשר צריך רק דבר אחד בתרופה זהו האיזוב. אבל כאשר צריך הרכבה של כמה דברים אנו מוצאים במצורע שצריך: עץ ארז, ואיזוב, ושני ציפורים, ושני תולעת.

בזוהר נאמר שהאיזוב מבין כל העשבים שבעולם הוא תרופת פלא לכל המחלות. בזוהר יש תיאור של אדם חולה שתרופת הפלא שלו היתה 'שום'. זו היתה תרופת הפלא שלו לכל החיים. לכן בחז"ל יהודי קרוי 'אוכל שום'. זוהי תרופה אחת הכוללת את הכל. בסוף הזוהר רשב"י אומר שיש בתורה צמח אחד עיקרי המסוגל לרפא את כל החוליים: 'האזוב'. צמח זה מופיע בכמה מקומות בתורה. כפועל יחיד הוא פועל ביציאת מצרים, וגם בטהרת טמא מת, בהזאה של אפר פרה אדומה. בטהרת המצורע = החולה האנוש של התורה, לא מספיק האיזוב, וצריך כמה דברים יחד, שאחד מהם הוא האזוב. צריך דווקא 4 מינים יחד: ציפור, עץ ארז, שני תולעת ואזוב. מדוע? רש"י מסביר שזה הכל קשור לחק הדומה בדומה. 'מצורע' חלה בגלל שהוציא רע = הוציא לשון הרע מן הפה. כדי לטהרו צריך להביא שני ציפורים, שכן הצפורים מצפצפות. הצפור היא כח הפטפוט. כמו שהאדם פטפט הוא מביא ציפור שהאנרגיה שלה היא פטפוט. ארז הוא מביא בגלל שהוא התגאה כמו ארז. הארז מסמל את הגאווה שלו. זוהי שוב תרופה של דומה בדומה. הקשר שבין הגאווה לבין הפטפוטים ברור. הסימפטום של המחלה הוא הפטפוט = הלשון הרע, החולי = הבעיה הפנימית היא הגאווה. כלומר: לשון הרע היא סימפטום חיצוני של חולי הגאווה. שני תולעת – רש"י אומר שבגלל שהאדם התגאה כארז הוא צריך להשפיל את עצמו כתולעת וכאזוב. כלומר שני סימנים אלו הם השפלת הגאווה. אבל צריך להבין מה ההבדל בין שני הסימנים הללו. רש"י כותב שהשני תולעת זה לשון של צמר צבוע בצבע זהורית. כלומר זה כנגד לשון הרע שאותו דיבר.  האזוב הוא ההיפוך המוחלט של ארז. בעוד שארז הוא הצמח הגאה, אזוב הוא הצמח השפל. הפסוק העיקרי הקושר ביניהם הוא בשלמה: 'וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר'. גם ביטול הסימפטום וגם ביטול החולי הפנימי שניהם נעשים על ידי הכנעה, על ידי 'השפלה'. לכן המצורע שותק ויושב מחוץ לישוב. יש השפלה שהיא כנגד הגאוה = זהו האיזוב, יש השפלה שהיא כנגד הסימפטום = כנגד דיבור לשון הרע, והשפלה זו היא השני תולעת. כלומר: תרופה הומואופטית מושלמת כוללת דומה בדומה כנגד המחלה וכנגד החולי, וכן דבר שהוא כנגד המחלה וכנגד החולי. לכאורה נראה ששני המרכיבים שהם הפכיים הם תרופות אלופטיים ולא הומואופטיים!? אלא שבאצילות הדבר ההפכי זהה עם הפכו, כשם שהמינוס של מספר זהה לו בערך מוחלט. כאשר מספיקה תרופה אחת בלבד מה שכולל את כל המרכיבים הוא האזוב. לכן בקטע בזהר רשבי אומר שהצמח הכללי של כל התרופות הוא האזוב.